עריכה והפקה: נדב גדליה
'בבהילו' מרוקאי במושב תדהר
ח"כ אוהד טל, הציונות הדתית
בילדותי היינו נוסעים בכל שנה לחגוג את החג אצל סבא וסבתא במושב תדהר עם בני הדודים וכל המשפחה, ואני זוכר את מנהג 'בבהילו', הנהוג בעדות מרוקו. סבתא תמו ע"ה הייתה לוקחת את קערת הסדר ומעבירה מעל ראשי כולנו בשירת "בבהילו יצאנו ממצרים, הא לחמא עניא בני חורין". כולנו התרגשנו. זה היה רגע שכל אחד מביט לאחר בעיניים ומתחבר לאווירה המיוחדת. לא אשכח את הרצינות של סבתא בעת שהרימה את הקערה ובכוונה שהושקעה במילים "לשנה הבאה בני חורין".
קרדיט תמונה: דוברות הכנסת
***
משחקי תפקידים בחד גדיא
עקיבא שפיגלמן, יועץ תקשורת וקשרי חוץ לח"כ דן אילוז מהליכוד
אצלנו כשמגיעים לחד גדיא כל המשתתפים מקבלים תפקיד שהם צריכים לעשות לאורך השיר. כך השיר נהיה מצחיק וחי. זה החלק שהכי זכור לי, והאמת היא שאני לא יודע איפה הוא התחיל. אני מניח שסבא שלי ז"ל, אבא של אימא, אדם בעל חוש הומור מאוד מפותח, השריש את המסורת במשפחה, ומשם הכול היסטוריה.
***
מנהג תוניסאי: מכה קלה בראשו של בן חורין
עמנואל טוביאנה, מעלה אדומים
מנהג יהודי צפון אפריקה מספק חוויה משפחתית מעניינת ואפילו קצת מצחיקה: כשמגיעים ל'עבדים היינו' נוהגים להרים את קערת הסדר, וכל המסובים מכופפים את ראשיהם מעל השולחן, כשהראש נוטה לעבר הצלחת. עורך הסדר מסתובב סביב השולחן ובדיו הקערה, וכשכולם שרים את השיר בנעימה התוניסאית: "אתמול היינו עבדים, היום בני חורין, השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין", עורך הסדר מכה בקערה מכה קלה בראש כל סועד. המכה מעט מפתיעה, והקטנים מציצים ומצחקקים, וכל אחד מופתע בתורו. וכך שלוש פעמים.
בימי הפסח, כשסבא וסבתא שלי ז"ל היו באים מצרפת, הם היו חוגגים בביתנו גם פסח של גלויות ועורכים סדר שני, וזכינו כמה פעמים אבי, אני ואחיי לסובב להם את הקערה (הכבדה) מעל ראשיהם.
מעבר לפן המפתיע ומלא החן שיש במנהג זה, יש בו מעט מהרגשת העבדות: גם אני יצאתי ממצרים, גם לי יש מישהו שמשעבד אותי ונמצא מעל ראשי. חז"ל אמרו "פותחים בגנות ומסיימים בשבח", כי אחרי השעבוד הסמלי מעריכים יותר את הישיבה כמסובין בני חורין.
***
אמריקאי, תימני ואשכנזי התכנסו למשימה צבאית
סמ"ל רועי אביקסיס, ראש המערך לשירותים רוחניים בתפוצות בהסתדרות הציונית וסגן יו"ר הקק"ל
בשירותי הצבאי בגולני עליתי בהגרלה עם עוד שני חברים למחלקה לחגוג את ליל הסדר על גבעה מול שכם. המשימה הייתה אבטחת כלים הנדסיים כבדים שעמלו על פריצת כביש עוקף משכם לאלון מורה. זכיתי להיות מפקד המשימה.
לא אשכח את העצבות שנחתה על שלושתנו עת הבנו שנצטרך להפיק לעצמנו את ליל הסדר ולאכול חמגשיות קרות בקור הליל וללא תאורה. כך מצאנו את עצמנו חייל בודד מאמריקה, חייל ממשפחה אשכנזית ואנוכי, ממוצא מרוקאי ותימני, מסובים סביב ארגזי תחמושת שהפכו לשולחן ערוך כיד המלך. תחילה הסדר גמגם מעט, אך עם השקת הכוס הראשונה של היין הצה"לי השתחררנו והתחלנו לשיר בקולי קולות את ההגדה, כשכל אחד מאיתנו מביא לשולחן את המסורת שלו ואת מנגינותיו מבית אבא ואימא.
הנפתי את קערת הסדר המאולתרת מעל הראשים של חברי בניסיון לחקות בדייקנות את מבטאה של סבתי למילים המתנגנות "בבהילו יצאנו ממצרים – הא לחמא עניא בני חורין". לרגעים בליל הסדר הזה הרגשנו בני חורין.
את סופו של ליל הסדר כבר עשינו בשירה אדירה, וכל אחד לימד את חברו את המנגינות המיוחדות של 'אחד מי יודע' ו'חד גדיא'. חזרנו לבסיס בשתיים לפנות בוקר בהתרוממות רוח. למחרת מוקדם בבוקר אחד החברים העיר אותי ממיטתי בצעקות: "המג"ד קורא לך מייד למשרד שלו". בעפעפיים נפוחים נכנסתי למג"ד, ושם הוא הבהיר לי בצעקות שמתחת לעינינו נפרץ באותו הלילה אזור התעשייה של אלון מורה, וחוליית השומרים לא שמה לב, ככל הנראה מאחר שחבריה היו עסוקים בלהיות בני חורין.
את אותו הלילה לא אשכח, ומאז אני מקפיד לשיר 'אחד מי יודע' במנגינה שלמדתי מאותו חייל בודד באותו הלילה. לפני הביצוע הזה אני גם מקפיד לספר את הסיפור כאילו הוספתי עוד חלק להגדה.
***
מקמבנים את השלטון הפרסי
עדן גולדמן, מחנכת, זמרת ושחקנית, תושבת קריית ארבע–חברון, נשואה ואם לשישה בנים ובת. חצי פרסייה וחצי אמריקאית
בשלב מסוים בליל הסדר מגיע הרגע שכולנו חיכינו לו בסבלנות מתורבתת ב'מגיד' הממושך: יושבי הסדר שולפים גבעולי בצל ירוק רעננים ומתחילים להכות זה את זה בהתלהבות נמרצת בפזמון 'די דיינו'. המומחים ביותר (אחיי) מכוונים להצלפות מדויקות, ואילו העדינים יותר (אימי) מלטפים בגבעולים את הסובבים, כמו מנסים לצאת ידי חובה. נשמע לא נעים? בהחלט. לא ראוי. אל תנסו את זה בבית. אבל אתם יודעים איך זה, כמו יהודים טובים יש לנו הצדקות מעולות.
ראשית, בזכות המנהג הילדים נשארים ערים עד להצגה הכי טובה בעיר. שנית, זוהי המחשה מעודנת למלקות האכזריות שהנוגשים המצרים הצליפו באבותינו האומללים בשוטים. אבל החשוב מכול הוא שהמנהג הזה של עולי פרס (וגם אפגניסטן ובוכארה) הוא למעשה שימור טקטיקת הישרדות בגלות.
מה זה אומר? כאשר החל האסלאם להרים ראש במרחב האיראני, כהרגלו בקודש הוא העמיד ברירה בפני ה"כופרים" היהודים והאיראנים: להתאסלם או למות. הלכך נאלצו אבותינו להתחכם; בהכנות לפסח הצטיידו מראש בשוֹטים, ואם היו מלשינים מגיעים לבלוש ולתפוס אותם על חם חוגגים את ליל הסדר, היו היהודים שולפים מייד את השוטים ומתחילים להכות זה את זה בצעקות איומות, מציגים מריבה קולנית בחמולה, כביכול יש כאן סתם מהומה וממש לא חג יהודי, עד שהמלשינים גירדו בפדחתם ומלמלו במבוכה, "מג'נונים היהוד האלה" כשהם עוזבים את המקום ומניחים ליהודים לנפשם.
עוד מנהג מבדר שיש לנו כדי לנוח מהמכות: לאכול את הביצה הקשה, שהיא זכר לקורבן חגיגה, כשהיד שמחזיקה את הביצה נשלחת אל הפה מאחורי הראש (בטח כולכם מנסים זאת עכשיו). הלוליינות המשעשעת הזאת מתכתבת יופי עם (קורבן) חגיגה, במיוחד אם הסועד לא בדיוק מצליח לנגוס בביצה כיאות. אבל מעבר לכך הטעם למנהג זה הוא להחזיק את הזאטוטים ערים, לשנות מההרגל ולגרום לילדים של ימינו לשאול באותנטיות מה נסגר, כלומר מה נשתנה (תודה רבה לדודי ד"ר אפרים צור על העזרה והמידע).
***
זיכרון עתיק מבית סבתא במאה שערים
יוסף שפייזר, חבר מועצת העיר ירושלים
את הילדות שלי העברתי בין הבית של סבתא אהובה בשכונת מאה שערים לבית שלנו בשכונת נחלאות הירושלמית. ארבע שפות דיברה סבתא, ארבע קצוות ששכנו בה בשלום: עברית, ערבית, לדינו ויידיש. היא נולדה בארץ. הוריה עלו מעיראק במאה התשע עשרה עם הבן איש חי.
ריח העשן של שרפת החמץ נישא באוויר, ובכל פינת רחוב מתקהלים עשרות סביב פח שעשן מיתמר ממנו. סבתא אהובה וסבא אהרון ז״ל נבלעים בהמון. בכל דקה או שתיים נשלחת לעברם ברכת ״שלום עליכם״ ו״חג שמח״. הרב לוינגר זצ״ל ראשון, אחריו רב בית הדין של העדה החרדית, ואחריו שכנה דוברת יידיש ומנקה הרחובות המבוגר. כולם כאחד מברכים ומתברכים.
מסבתא אהובה למדתי את ההבדל שבין חג המצות לחג הפסח. בחצות היום, זמן הקרבת קורבן הפסח, ראיתי איך מתווסף להכנות לחג – לשרפת החמץ, להגעלת הכלים ולעריכת השולחן – המבט החולמני, העורג. באוויר נישאת הקדושה, והלב שכוסף ומייחל ונמצא בה בעת עם עולי הרגל למקדש.
״לשנה הבאה בירושלים הבנויה״, נשיר גם השנה בסוף קריאת ההגדה, ואני, שספגתי שם גלות ותקומה, אחדות ישראל ואמונה פשוטה, ממשיך להיזכר במתיקות ההיא ולהתפלל תוך כדי עשייה לאחד את כלל ישראל בירושלים הבנויה.
***
החומר הסודי של ה'בסיסה'
עמי חניא, יוצר ואיש היי-טק
בקצה העיר העתיקה בצפת ניצב לו בית מיוחד, בודד בין חורבות לא מיושבות. הגישה אל הבית היא באמצעות גרם מדרגות תלול או בדרך עפר לא סלולה מרחוב ירושלים. רגלינו עולות במדרגות האבן צעד אחרי צעד. כשאנו מגיעים למדרגה העליונה נפרס לעינינו ואדי רחב ידיים ומלא סיפורים שנקרא בעבר רחוב הג'רבא, ונדמה שלאבא שלי יש סיפור על כל פינה בוואדי.
השקיעה של ערב ראש חודש ניסן צובעת את הוואדי בצבעים אדומים עזים, ואנחנו נקראים להיכנס אל בית האבן. הכניסה אל הבית עוברת בשער ברזל צבעוני חזק שאפשר להתנדנד עליו, ומאחורי הדלתות נמצאות שתי זרועות מתכת מחוזקות היטב אל הקיר העבה. עוד רגע הן ייסגרו לשעה ארוכה של טקס מסתורי.
אנחנו חוצים את החצר הפתוחה שממנה יש כניסה לכל חדרי הבית, וריק הקוסקוס המיוחד ממלא את החצר ואת החדרים. בקצה המטבח על ספסל עץ רחב יושבת סבתא נְשְׁרִיָּהּ ומערבבת בקִּסְקָּס את הקוסקוס שנאכל בסיום הטקסט. גונו האדום של הקוסקוס מפליא אותי בכל פעם מחדש, כי אצלנו בבית הוא לבן.
החצר מתמלאת באנשים שהגיעו במיוחד לטקס שיתחיל בעוד כמה רגעים, לא משנה מהיכן אתה ואיפה אתה נמצא עכשיו, איש בל ייעדר. כשכולם מגיעים סבא ניגש אל שער המתכת, ולאחר בדיקה מרים את זרועות המתכת ונועל את הדלת. מרגישים את המתח באוויר. מעכשיו ועד סיום הטקס אין יוצא ואין בא.
אנחנו נכנסים אל החדר הקבוע, שבקצה הימני של הבית, ומתיישבים על המיטות שבחדר. על השולחן היחיד שבחדר מונח הקִּסְקָּס, נקי ומצוחצח, ולידו בקבוק שמן חדש. לידם שתי שקיות, שקית תמרים ולידה שקית אטומה שבה החומר המסתורי.
כולם מביטים בנשימה עצורה אל סבא עֲרִבִּי, שמוציא את החומר הסודי מהשקית ושופך אותו אל הקִּסְקָּס. אבקה חומה בהירה מתפזרת, הידיים של סבא חזקות ומלאות כוח, ועל אצבעו טבעת זהב מרהיבה שחרות בה ציור מיוחד. כולנו עוקבים אחרי ידיו כשהוא מסיר את הטבעת מניח אותה בתוך האבקה.
בקערה הוכן מבעוד מועד מפתח אפס, וסבא תופס אותו, מניח את הקצה שלו בתוך האבקה, ומישהו יוצק על היד של סבא שמן מהבקבוק. היד של סבא מתמלאת בשמן, והשמן נוזל אל האבקה. ככה סבא מערבב את הבסיסה. לאחר כמה סיבובים המפתח עובר לאבא שלי, שהוא הגדול, ממנו אל השני בתור, ומשם לפי הסדר לכל מי שנמצא בחדר. גם התינוקות הקטנים משתתפים.
סבב הנשים מתחיל בסבתא, והיא מערבבת בשתיקה. תכשיטי הזהב של הנשים מונחים גם הם בתוך הקערה, סגולה לברכה ולהצלחה וכמובן לפרנסה טובה בעזרתו יתברך. המפתח עובר אל אימא שלי, והיא מתחילה משפט בערבית: "יַא פַתָּאח בְּלַא מַפְתָּאח", מילים קסומות שאנחנו לא מבינים ובכל שנה מחדש מבקשים את ההסבר להן. דודה אחרת אומרת משפט דומה אבל קצת אחר, וגם היא מסבירה אותו לכולם.
לאחר שהתינוקת הכי קטנה מסיימת לערבב סבא שופך אל הקערה עוד שמן, מוסיף סוכר, סגולה למתיקות, מערבב את הכול, זהב, אבקה, סוכר ושמן, וגם תמרים מוספים אל כל החגיגה. בתוך הקערה נוצרת תערובת חומה בנצנוצי זהב, והמפתח שבו ערבבנו את הכול נמצא מעל כולם.
שנת תשפ"ג. אני משיג בקושי בסיסה. שכחתי שהיום ראש חודש ניסן. בלוטות הטעם מתעוררות, ואני מושיט יד ולוקח תמר, מניח עליו כמות נכבדה של בסיסה, מברך ומכניס לפה. הפה מתמלא בטעם מיוחד, טעם של טקסים בבית של סבא, קוסקוס אדום מלא בבשר, בקבוקי קריסטל, תפילות ימים נוראים, ליל הושענה רבא, ריחות משחקים, אהבה, מריבות, מתנות לפורים, שבתות של חמין דגים, עולם מלא של ילדות מיוחדת, של טקסים וחגים אצל סבא עֲרִבִּי.
מנהג מים שלנו כל שבעת ימי הפסח
דודי ברים, חסיד באיאן, מנהל הרכבים מוזיקליים ומנצח
אבי ראובן ז"ל היה איש חינוך בעל נפש רחבה ולב חם מאוד למועדי ישראל ולמנהגיהם. כל ימי החג שתינו רק מים שהוכנו עד חצות יום ערב חג הפסח (יש לכך סימוכין הלכתיים). דוד פח ענקי היה לנו, ואבא היה ממלא אותו מים עד גדותיו. כמובן, אחרי שנה בבוידם החיבורים לא היו הרמטיים, ותמיד היה צריך לשים לידו מגבות גדולות כדי לספוג את הרטיבות.
חוויה מיוחדת הייתה במנהג מילוי המים הזה. כאמור, הוא צריך להיעשות עד חצות היום, בלחץ של ערב חג הפסח. אימא תחי' במטבח קטן ממדים, מכינה מטעמי חג לליל סדר בהשתתפות כחמישים סועדים, שרפת החמץ וצחצוחים אחרונים, ואבא ז"ל ממלא את הדוד בצינור. בשל החיבורים הלא מושלמים המים מילאו לא רק את הדוד אלא גם את הסביבה, שכבר הייתה נקייה ומוכנה לחג, אך הכול מתוך חוויה שמחה ומעצימה. דווקא כל זה הביא אותנו לליל סדר מיוחד ומרומם.
***
מנהג כורדיסטן: משחקים אותה בענק
תומר מועלמי, מנכ"ל חברת ואן פלוס צעצועים
אני זוכה לקיים מנהג מבית אבא, המשתייך לעדה הכורדית, שהשריש לנו סבא הרב נפתלי מועלמי זצ"ל, רב קהילת הכורדים בשכונת ממילא בירושלים. לאחר שלב 'יחץ', שבו חוצים את המצה לשניים והחלק הגדול נשאר לאפיקומן, כל הילדים יוצאים מחוץ לבית, מחופשים לבני ישראל בצאתם ממצרים. הילדים דופקים בדלת ונכנסים "פצועים וחבולים" מעבודות הפרך שעברו, צועקים צעקות אנחה ושבר בקול ענות חלושה על מה שעברו במצרים.
המסובים שואלים המומים: מי אתם? מה קרה לכם? והילדים מסבירים את השתלשלות מאורעות יציאת מצרים והתלאות המרובות שעברו שבדרך. כל אחד מפרט באריכות את הנזק הנפשי והפיזי שנגרם לו, נכנסים ממש לדמויות אבות אבותינו שיצאו במצרים, חווים על בשרם את ההרגשה, סוחבים את המצות על גבם, ו'זקן' הילדים נושא על גבו את שק האפיקומן.
לאחר מכן עורך הסדר אומר את הפסוק בקול, והם חוזרים אחריו במילה במילה: "ויישא העם את בצקו טרם יחמץ וכו'", נושאים על גבם את האפיקומן ואת המצות והולכים בצליעה ובגב מכופף. הופכים לחיים את הכתוב בתורה במשחק שאינו משאיר עין אדישה.
לבסוף היושבים בשולחן מברכים את פניהם לשלום, מחבקים אותם ומחזקים אותם לשבת לסעוד איתם בשולחן כאיש אחד בלב אחד. כך נחתם סיפור משחק יציאת בני ישראל ממצרים, כאשר הם הגיעו לארץ המובטחת בכלל ובפרט לשולחן המשפחה ולמנוחה והנחלה.
***
חמש מאות קילומטר כדי להביא מצות לחג – ובבוקר יוצאים למתקפה על גרמניה
הרב ד"ר אליהו רחמים זייני, נשיא מוסדות אור וישועה בחיפה, לשעבר רב הטכניון בחיפה ומרצה בכיר למתמטיקה, תלמוד ופילוסופיה יהודית
אבי זצ"ל, הרב מאיר זייני, היה סגן בצבא הצרפתי בזמן מלחמת העולם השנייה. ביום חמישי, 6 באפריל 1944, כבר היה צבא צרפת בפאתי גרמניה, ואותו היום היה יום לפני ערב חג הפסח, שהיה עתיד לחול בשישי בערב. אבא ניגש אל אלוף פיקוד האזור ואמר לו: מחר בערב חל חג פסח, ואנחנו צריכים מצות ויין ליהודים. האלוף השיב לו כי אין לו מהיכן להמציא לו מצות באמצע המלחמה.
אבא הסביר כי מילאנו, המרוחקת חמש מאות קילומטר מהם, כבר שוחררה, והוא שמע שיש שם מצות. "אני רוצה רכב ג'י-אם-סי וחמישה חיילים למילאנו כדי להביא מצות ויין לכל האוגדה", אמר לו הרב מאיר נחרצות, אך המפקד סירב.
בחוצפה שאין כדוגמתה אבא אומר לו: אתה תיתן לי, והאלוף משיב: לא אתן לך. כך התווכחו שלוש פעמים. ראה המפקד שאבא מתעקש ואמר לו שמחר בשש בבוקר יוצאים במתקפה נגד גרמניה, והוא זקוק להם. עד אז אהיה פה, קבע אבא. המפקד התעקש כי הוא לא יספיק, ולפניו נסיעה של חמש מאת קילומטר הלוך וחמש מאות קילומטר חזור בשלג של האלפים. אבא התעקש כי יצליח להגיע בזמן.
משראה האלוף שאבא, סגן יהודי צעיר בצבא צרפת, עומד על שלו בעקשנות בלתי רגילה, נעץ בו מבט ואמר לו: יש לי הצעה בשבילך. אני מוכן לתת לך ג'י-אם-סי וחמישה חיילים כפי שאתה מבקש, אבל אם מחר בבוקר תאחר ולו בדקה אחת, תקבל משפט שדה, כלומר ייגזר עליו גזר דין מוות.
וכך היה: אבי הרב מאיר קיבל רכב וחמישה אנשים והספיק להגיע למחרת לפני שש בבוקר ולהביא מצות ויין לכולם למרות נסיעה ארוכה וקשה בתנאים קיצוניים.
קרדיט: צילום אישי
===
ליל הסדר באינתיפאדה הראשונה: שם נצרתי מהי חירות אמיתית
הרב מאיר כהנא, אב בית דין בבית הדין הרבני באשקלון ויו"ר נציגות הרבנים הארצית
ליל הסדר תשמ"ח. ארבעה חיילים בתצפית על גג של בית בכפר בית אומר. גוש עציון ובית לחם מצפון, חברון מדרום. הימים ימי האינתיפאדה הראשונה. כשהיא פרצה היינו, חיילי פלוגת מאי 87 של גדוד 890, בגזרת לבנון. זמן קצר לפני כן איבדנו שני חברים קרובים, אלי שפר ואבשלום בשארי הי"ד. מחזור ראשון של הסדרניקים בצנחנים, פלוגה מעורבת שבה בכל מחלקה משרתים כתף אל כתף חיילים מכל מרחבי החברה הישראלית. עכשיו אנחנו כאן, שומרים על ציר 60, גב ההר של מדינת ישראל.
בדרך לעמדה התחושה קשה: איפה אנחנו ואיפה החירות? האם כך נאכל מצה, כמו בני ישראל במצרים, "מותניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם"? הלזה ייקרא חירות? בשביל זה יצאנו ממצרים? אבל עם העלייה לגג, מול השמיים הפתוחים, הכול התבהר לנו: אין לך חירות גדולה מזו. סבי, שבגילי היה ברומניה, וסבו של חברי ממרוקו לא העלו על דעתם חירות כזו בחלומותיהם הכוספים ביותר. עם ישראל יושב בארצו, במדינתו ההולכת ונבנית. אויביו, גם אלו שטרם הבינו את המהלך הא-לוהי, אינם יכולים לו. אנחנו שם, בדיוק בנקודה שבה זה מתרחש. לאט אבל בטוח. קמעה קמעה.
כאן ממש צעד דוד המלך. בבית לחם הוא גדל, ובחברון מלך שבע שנים, לפני שביסס את מלכותו בירושלים. ואם גולשים במדרון, מגיעים אל עמק האלה, שבו היה הקרב המכונן שלו נגד גוליית הפלשתי. ואנחנו כאן, ממשיכי דרכו.
ובכלל, את החירות מרגישים בפנים. לא רק על כרית נוחה בסלון של אבא ואימא, עם הדודים החמודים וילדיהם המתוקים. אלא בתוכנו. בתוך כל אחד ואחד מאיתנו, במבט ישיר על החיבור שלי אל הקב"ה, אל השליחות שהוא הועיד לי ושבחרתי ליישם. וכשהם עכשיו בבית, רגועים ובטוחים, זה גם בזכותנו, העומדים כאן על הגג, בבית אומר.
ליל הסדר הזה הולך איתי עד היום. תחושת החירות הפרטית והלאומית, החיצונית והפנימית, ממשיכה להיות נוכחת גם כשאני בבית עם המשפחה. בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים.
קרדיט: דוברות בתי הדין הרבניים
***
מנהג עיראקי: שמים את הערבית על השולחן
ליל שור, מנהלת קשרי חוץ ואירועים במרכז מורשת יהדות בבל
ליל עלתה לישראל בעלייה הבלתי לגלית של שנות השבעים וחוותה את יהדותה בעיראק. היא מביאה לנו את מנהג קריאת ההגדה בעיראק לפי המסורת הרה"ג עזרא דנגור (מהדורה חדשה ומפוארת של הגדה זו ובה כלל מנהגי הפסח יצאה לאור לאחרונה).
"את ההגדה אצלנו קוראים בעברית ואחר כך בתרגום ללהג יהודי ערבי. את 'הא לחמא עניא' אומרים שלוש פעמים מקרא ושלוש פעמים בתרגום ליהודית ערבית עיראקית. כשמגיעים ל'מה נשתנה' נער קטן עומד על רגליו, ואומרים לו בלשון ערבית 'מנין ג'ית', כלומר מאין באת, והוא משיב: 'ממצרים'. 'ולווין ראיח', לאן אתה הולך, ומשיב: לירושלים. 'ואיש זודתך', ומה יש עימך להוליך, והוא אומר מה נשתנה וכו'".
***
מנהג מיוחד מג'רבה: החזקת האפיקומן באצבעות
ערן יומטוביאן, מנהל מרכז היזמות שרייבר לב-טק של המרכז האקדמי לב
אצלנו נהגו את האפיקומן להחזיק בשתי אצבעות (אצבע ואמה) ולהגישו לפה מסביב לראש. לי המנהג היה טבעי כל כך, שבפסח הראשון בבית חמי וחמותי לאחר טקס 'בבהילו יצאנו ממצרים' המרוקאי הידוע, בזמן אכילת האפיקומן היד נשלחה באופן טבעי מסביב לראש. מהר מאוד הופנו אליי המבטים של כל יושבי השולחן. דא עקא, בזמן אכילת האפיקומן לא מדברים. מהר מאוד, תוך כדי אכילה על השובע, החלו להישמע קולות המהום והפכו לצחוק בלתי פוסק. מאז גם בשנים שאנחנו לא שם דווח לי שמקפידים באדיקות לקיים את המנהג.
השבוע התקשרתי לסבי היקר כדי לשאול למקור המנהג. מלבד הסיבה הרווחת, לעודד את הילדים לשאול, התחדש לי טעם נוסף. למעט הגמישים ביותר שבקרבנו, כדי להגיע ככה מצה לפה נדרשת חתיכת מצה לא קטנה, והמנהג הזה מוודא שלמרות שאנו מלאים עד אפס מקום נקפיד לאכול כזית מצה.
ניסיתי למצוא מקורות או אנשים שמכירים את המנהג, אך ללא הצלחה. בסוף בשיחה עם אימי היא סיפרה לי שגם סבה, שכאמור היה מג'רבה, נהג כך. מי היה מאמין שסגירת המעגל תגיע מהצד השני של המשפחה.
****
חיסול חשבונות בהרבה אהבה ובצל
בת גלים שער, אימו של גיל-עד הי"ד, ממייסדי יום האחדות
מדי פסח היינו מתכנסים כל המשפחה מצד אימא, שבאה מפרס: שמונה אחים ואחיות, משפחה חמה ומלוכדת מאוד, כדרכם של הפרסים. מעבר לאורז, שכידוע הוא חובה אצלנו, היה על שולחן ליל הסדר הרבה הרבה ירק, וכשהיינו מגיעים לקטע של 'דיינו' כל אחד לוקח את הבצל הירוק ונותן מכות קלות למי שיושב לצידו.
מה שמיוחד במנהג הזה אצלנו, בשונה ממנהג הבצל 'הרגיל', הוא שכילדים שכללנו אותו לחיסול חשבונות בין האחים והאחיות, והיינו מצפים לקטע הזה כדי לשחרר את הלחץ של ההכנות בימי טרום החג, אבל כמובן הכול בהומור, בעדינות, ברגישות ובהרבה אהבה. לצד האורז שהבאתי הביתה לבעלי התימני, גם את המנהג הזה הילדים בבית כמובן מיהרו לאמץ, אגב, כמו משפחות רבות שאימצו אותו מכל העדות.
במהלך ימי התשועה הקרובים, בין יום השואה ליום העצמאות, אנחנו מקיימים ברחבי הארץ את מיזם 'סלון ישראלי' כחלק מאירועי יום האחדות, שבו שכנים, בני משפחה וחברים לעבודה בכל רחבי הארץ ממגוון רקעים ודעות פותחים את ביתם לשיח מכבד המאפשר להקשיב ולהתווכח, ושם ויתרנו כמובן על הצלפות בבצל.
***
פציעות חרוסת מאפגניסטן
אבי עובדיה, יועץ תקשורת ואסטרטגיה
בעדה האפגנית שלנו יש חרוסת מיוחדת, הידועה בטעמה המשובח והמתוק, הכוללת מגוון אגוזים, פיסטוקים, שקדים, אגסים, תפוחים ותמרים. את כל זה היו טוחנים יחד, ולפני האכילה מוסיפים לתערובת גם יין מתוק, שהופך את הכול לעיסה סמיכה ומתוקה שמדיפה ריח משכר.
כשהיינו ילדים הייתה אימי שתחי' מושיבה אותנו שבועות לפני החג שנפצח במו ידינו את האגוזים לחרוסת. עד היום אני נושא באצבעותיי צלקות שונות ומשונות כתוצאה מתאונת עבודה של פיצוח אגוזים. כמובן, הכול נעשה באהבה ובאמונה גדולה, כי ידענו איזה תוצר טעים יצא וידענו שהוא ילווה אותנו לאורך החג כולו, ולא רק בליל הסדר.
