ההסכם הלא מוסכם

"המערכה על שטחי C". נדמה שבשנתיים האחרונות אין כמעט ראש מועצה או נציג התיישבות שלא הזכיר את הצירוף הזה. פורומים הוקמו, כינוסים נערכו, אסטרטגים התכנסו לקבוצות חשיבה ואפילו תוכניות ממשלתיות נכתבו עוד לפני הבחירות האחרונות וגם לפני אלה שלפניהן. התעוררות הציבור לנושא חשובה מאוד. אומנם ארגונים רבים שבים וצועקים כבר שנים על ההשתלטות הערבית בכל רחבי יהודה ושומרון, אבל בהחלט עדיף להתעורר מאוחר מלעולם לא.

ובכל זאת יש משהו צורם בביטוי הזה. שטחי C, מה זה בכלל? מי קבע איפה הם יעברו, ולמה בגבעות ובמאחזים כמעט לא תשמעו אנשים שמשתמשים במונחים שטחי A, B או C? בואו נחזור קצת אחורה למען הקוראים הצעירים (ואני בהם) שאינם מכירים לעומק את הסכמי אוסלו.

עוד אחד מהצעדים המרכזיים שעשו הערבים לביטול מוחלט וסופי של כל סעיפי ההסכם אירע בסוף שנת תשס"ט: ראש הממשלה של הרשות הפלשתינית דאז סלאם פיאד פרסם תוכנית להקמת התשתיות למדינה פלשתינית בפועל על כל שטחי יהודה ושומרון. התוכנית התמקדה בהשתלטות אסטרטגית על שטחי C

היסטוריה על קצה המזלג

הסכמי אוסלו הם שם כולל לסדרה של הסכמים שנחתמו בשנים תשנ"ג–תשנ"ו בין מדינת ישראל, אז בראשותו של ראש הממשלה יצחק רבין, לבין ארגון אש"ף, הארגון לשחרור פלשתין, שבראשו עמד אז יאסר ערפאת.

אחרי מלחמת ששת הימים לא החליטה מדינת ישראל מה לעשות בשטחים שנפלו לידיה; בחלקם הוקמה התיישבות מטעם המדינה, חלקם נמסרו למצרים אחרי שנים אחדות בהסכם השלום עימה, וחלקם סופחו למדינה אט אט, עד שנהיו חלק בלתי נפרד ממנה.

ואולם ביהודה ושומרון לא הייתה כמעט התיישבות מטעם המדינה אלא רק בעקבות יוזמות של אנשים פרטיים, ובעקבות ההססנות של מדינת ישראל לאורך שנים וגורמים אחרים פרצה האינתיפאדה הראשונה בשנת תשמ"ח. מאות ערבים התפרעו בכל רחבי הארץ, זרקו אבנים ובקבוקי תבערה וגם תקפו בנשק חם חיילים ואזרחים יהודים.

בישראל לא ידעו בתחילה איך להתמודד עם אירועי ההתקוממות האלימים האלה, ובשבועות הראשונים שר הביטחון יצחק רבין אף לא היה בארץ כלל. רק לאחר כמה שבועות קשים החלטו במשרד הביטחון לנקוט מדיניות תקיפה: עוצר הוטל על הערים הערביות, ובחלק מהמקומות נקטו יד קשה יותר כדי לדכא את ההתפרעויות.

לאחר כמה שנים נבחר יצחק רבין לראשות הממשלה, ועם שמעון פרס, שר החוץ דאז, פתח במגעים ובמהלכים עם נציגי הארגון לשחרור פלשתין (אש"ף) כדי להגיע להסדר מדיני. אחד האנשים שפגש שמעון פרס היה מחמוד עבאס, היום נשיא הרשות הפלשתינית, הידוע בכינויו אבו מאזן.

כצעד ראשון להסכם הסכימה ממשלת ישראל להוציא את ארגון אש"ף מרשימת ארגוני הטרור, ובתמורה הסכימו באש"ף להכיר בזכותה של ישראל להתקיים. הסכמי אוסלו כוונו בתחילה ליציאה של כוחות צה"ל מלב הערים הערביות עזה ויריחו ולהקמה של רשות פלשתינית עצמאית שתארגן את סדר החיים האזרחי בערים אלו.

השלבים הבאים של ההסכם כבר עסקו בחלוקה של שאר השטחים ביהודה ושומרון לשלושה סוגי שטחים: שטחי A‏, 18% מאזור יו״שׁ, שהם שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלשתינית; שטחי B‏, 22% מאזור יו״שׁ, שהם שטחים בשליטה אזרחית של הרשות הפלשתינית ושליטה ביטחונית של מדינת ישראל; שטחי C,‏ 60% מאזור יו״שׁ, שהם שטחים שייוותרו בשליטה אזרחית וביטחונית של מדינת ישראל עד שיועברו לסמכות פלשתינית בכפוף לסוגיות שיידונו במשא ומתן על מעמד הקבע.

כחלק מההסכם גם ניתנו לרשות הפלשתינית אמצעי לחימה, כלי רכב ממוגנים ועוד. ההסכמים עברו בכנסת על חודם של קולות אחדים, שכן חלק מחברי הכנסת של הקואליציה דאז התנגדו להסכם, אך אחרים פותו לתמוך בו בצורות שונות ומשונות.

בעקבות ההסכמים המסתמנים יצאו למחות נגד ההסכמים ונגד הממשלה מאות אלפי מפגינים. תנועת 'זו ארצנו', בהנהגתם של משה פייגלין ושמואל סקט מקרני שומרון, הייתה מהבולטות באותה תקופה. הגישה שלהם דגלה במרי אזרחי בלתי אלים כדי לבטל את ההסכמים. פעילי התנועה ומפגינים נוספים חסמו כבישים, הפריעו לנאומי ראש הממשלה וארגנו תהלוכות ומשמרות מחאה.

הממשלה דיכאה את המחאה ביד קשה, והסכמי אוסלו נחתמו ויצאו לפועל. גם לאחר רצח רבין המשיכו ראשי הממשלה לכבד את ההסכמים ולסיים את התהליך הנורא. ביבי נתניהו חתם על הסכם ואי, שמסר לערבים שליטה על 80% משטחי חברון, אף שהיה ראש האופוזיציה וממתנגדיו של ההסכם בזמן שחתם עליו רבין.

לא מכבדים

כיום, כמעט שלושים שנה אחרי שנחתמו הסכמי אוסלו, נדמה כי אותן קבוצות שהיו ממתנגדיהם הגדולים של ההסכמים בזמנם הן היחידות שבעיניהן ההסכמים האלה תקפים.

ברשות הפלשתינית הצהירו כבר עשרות פעמים שהם אינם מחויבים להסכמים, וכבר במהלך גיבוש ההסכם השווה ערפאת את חתימתו על ההסכם לחתימה של מוחמד על הסכם חודביה, הסכם שביתת נשק שחתם מוחמד עם העיר מכה לעשר שנים, אך הפר אותו כעבור שנתיים כאשר התנאים היו לטובתו.

האינתיפאדה השנייה, שפרצה לאחר ההסכמים, הייתה מלווה בפיגועי תופת קטלניים הרבה יותר מקודמתה, ורבים מהמחבלים התבצרו בערים הערביות וזכו להגנה חמושה מטעם הרשות הפלשתינית, שהשתמשו באותם רובים שהעבירה להם מדינת ישראל.

סעיפים רבים בהסכם, כגון ההתחייבות של הרשות לתת מעבר חופשי לתפילת יהודים במקומות הקדושים כמו קבר יוסף בשכם, אינם מכובדים. לפני כמה שנים עשו ערבים פוגרום בקבר יוסף, ושם הופקר למותו החייל מדחת יוסף, ולאחר מכן ננטש הקבר ולא הייתה בו נוכחות יהודית. כיום הכניסות המצומצמות לקבר יוסף נעשות באישון לילה, מלוות באבטחה צבאית כבדה, לעיתים תחת אש מחבלים, מטעני חבלה ובקבוקי תבערה. אחת לכמה חודשים ערבים משחיתים את קבר יוסף, הורסים ושוברים את מתחם הקבר או מעלים אותו באש, ושוטרי הרשות הפלשתינית משקיפים מהצד.

עוד אחד מהצעדים המרכזיים שעשו הערבים לביטול מוחלט וסופי של כל סעיפי ההסכם אירע בסוף שנת תשס"ט: ראש הממשלה של הרשות הפלשתינית דאז סלאם פיאד פרסם תוכנית להקמת התשתיות למדינה פלשתינית בפועל על כל שטחי יהודה ושומרון. התוכנית התמקדה בהשתלטות אסטרטגית על שטחי C כדי למנוע רצף התיישבות יהודית ולחנוק את היישובים הקיימים בחקלאות ערבית ובניית בתים מרוחקים זה מזה.

מהצד הישראלי הסכמי אוסלו מכובדים כמעט במלואם למעט כניסות של צה"ל לצורכי ביטחון דחופים לערים הערביות בשטחי A לאחר מחדלי האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן. אך גם כניסות אלה מלוות בירי בלתי פוסק מצד חמושים ערבים ובזריקה של מטעני חבלה רבים. מבחינת הציבור הישראלי, גם בקרב מי שתמכו בהסכם יש התפכחות ברורה. בשנת תשס"ד נותרו רק 18% מאזרחי ישראל שתמכו בהסכם, אך למרות כל זה מעולם לא הכריזה מדינת ישראל על ביטול סעיף מהסכמי אוסלו.

אנחנו בהחלט צריכים להתחיל להתיישב גם בשטחים שהוגדרו בהסכמי אוסלו שטחי B, ואפילו בשטחי A. זה לא רק חלק בלתי נפרד מארץ מולדתנו; הסכמה על התכנסות בגושי התיישבות היא ויתור על חבלי ארץ שלמים וסיכון ברור לביטחון של לא מעט יהודים. ההיסטוריה מוכיחה לנו שבמקום שאין בו התיישבות יהודית אין ביטחון

מקשה אחת

נחזור לנושא שבו פתחנו. הסכם אוסלו אכן התפוצץ לנו בפנים וגרם למספר הרוגים גדול, כמו שהזהירו עוד בשנת תשנ"ד עשרות המפגינים שנלחמו בכל הכלים העומדים לרשותם בהסכמים האלה. היום, כמעט שלושים שנה אחר כך, הגיע הזמן שגם אנחנו נכריז בבירור: הסכמים אלו היו טעות ביסודם, ובמיוחד כעת, כשמתברר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים גם לתומכים הגדולים ביותר של ההסכם שהצד השני אינו מעוניין בשלום כלל, והסכמים אלו, כמו ויתורים אחרים על חלקי ארצנו בגירוש מגוש קטיף ומצפון השומרון, גרמו רק לדם יהודי רב יותר להישפך, הגיע זמנם להיות בטלים ומבוטלים.

בצעד הראשון ראוי שנפסיק לדבר על החלוקה בין השטחים בארצנו. ההסכמים שנולדו ונחתמו בחטא סופם להתבטל מעיקרם, והחלוקה הלשונית שלנו בין שטחי הארץ היא מהצעדים שעוד מחזיקים את התוכנית הזאת בחיים. הגיע הזמן שנחזור לדבר על שטחי יהודה ושומרון כיחידה אחת, עם כל המורכבות שיש בה, ולא נסתמך על החלוקה שנחתמה על מדשאות הבית הלבן לפני כמעט שלושים שנה.

בגבעות ובמאחזים ביהודה ושומרון עדיין אפשר למצוא את השלהבת המקורית שבוערת בשטח, אותה להבה שיקדה בליבם של המתנגדים להסכמי אוסלו ובליבם של יהודים רבים לאורך הדורות שהתנגדו לכל חלוקה של הארץ.

"אין A, B ו-C. ארץ ישראל כולה שלי", זועקות האותיות על דבקית קטנה שהדפיסו פעילים מהגבעות לפני שנים מספר. "איפה שכם שלנו? איפה יריחו שלנו?" זעק הרב צבי יהודה ערב מלחמת ששת הימים. את הלהבה הקטנה הזאת אנחנו חייבים לשמר, חייבים להחזיק ולהעביר אותה הלאה. ויותר מזה, חייבים לזכור את החלום האפשרי, לבטל את ההסכמים שקרעו חלקים מארצנו: חוק ההתנתקות והסכמי אוסלו הם הראשונים. הגיע הזמן שנחזור לראות בארץ ישראל מקשה אחת, ולא קרעים קרעים של שטחים מלאים הגדרות משפטיות ופוליטיות כאלו ואחרות שחלקן נמצאות רק בראש שלנו, ובשטח כבר נמחקו לחלוטין.

השלב השני הוא לעבור מדיבורים למעשים. אנחנו בהחלט צריכים להתחיל להתיישב גם בשטחים שהוגדרו בהסכמי אוסלו שטחי B, ואפילו בשטחי A. זה לא רק חלק בלתי נפרד מארץ מולדתנו; הסכמה על התכנסות בגושי התיישבות היא ויתור על חבלי ארץ שלמים וסיכון ברור לביטחון של לא מעט יהודים. ההיסטוריה מוכיחה לנו שבמקום שאין בו התיישבות יהודית אין ביטחון, וביהודה ושומרון אין ואקום. מקום שלא נתיישב בו עכשיו, יהיה קשה הרבה יותר להתיישב בו בהמשך.

יש לא מעט שטחי B הסמוכים ליישובים ויוצרים רצף התיישבותי או מרחיבים את השליטה היהודית בשטח. הצעדים האלו ראוי שתעשה הממשלה לכתחילה, אבל האחריות מוטלת גם על כתפינו: לפעול למען התיישבות יהודית בכל חלקי ארצנו ולמחיקה מוחלטת של הסכמי אוסלו ושל ההתנתקות, חטא המרגלים של דורנו.