הרקדת פורים בבית הספר, ואני שם לב לבן אדם שמרקיד, יושב על אורגן ומנגן שירים מקפיצים. פצצת אנרגייה. אני מסתכל עליו ומבחין במשקפיים שחורים. הבן אדם עיוור מלידה. ובכל זאת, למרות תנאי הפתיחה המורכבים שלו, הנה הוא עומד כאן, שר בקול, מחייך, מרקיד, מקפיץ. נושם. בועט. הסתכלתי עליו וחשבתי שאולי זה נראה לנו מבחוץ וברושם הראשוני כאילו המשקפיים שדרכם הבן אדם הזה רואה את העולם שחורים, אבל למעשה המשקפיים שלו ורודים. אופטימיים. שמחים. בוחרים בחיים.
נזכרתי באספת ההורים שהייתה לי לפני כמה שנים ובאימא ששיתפה אותי שהיא לוקחת כדורים נגד דיכאון. במקרה יצא לי להסתכל על המכונית שהיא הגיעה בה לאספת ההורים: ג'יפ חדש של לקסוס. הא, כן, והיא גם רואה בשתי העיניים והולכת בשתי הרגליים.
כמה אנשים עיוורים היו מוכנים לתת בשביל לראות? כמה אנשים מוכנים לתת בשביל ללכת? ובכל זאת יש מי ששמחים גם בלי שהם רואים, ויש מי שלוקחים כדורים נוגדי דיכאון אפילו שיש להם הכול.
אב הבית הקשיש בבית הספר הקודם שלימדתי בו הוא שלימד אותי את הכלל הזה בחיים. אף על פי שכבר מלאו לו 70 היה לו מרץ כמו לחמישה תלמידים בכיתה ו'. תמיד בחיוך. ברק ילדותי בעיניים. נוסע על האופניים שלו (אף שיש לו מכונית) ונראה חיוני ובריא מתמיד.
בירכתי אותו ליום ההולדת שלו. הוא ניגש אליי, חייך את החיוך המפורסם שלו ואמר לי: "אתה יודע שרק ביהדות ישנה המילה גיל? כשרוצים לשאול מישהו בן כמה הוא, אומרים: מה הגיל שלך? אתה יודע למה?"
האמת היא שלא היה לי מושג. הוא המשיך: "כי גיל זה גם שמחה. ולכן כשאנחנו שואלים את האדם 'מה הגיל שלך?' אנחנו כביכול שואלים אותו: בת כמה השמחה שלך? כמה אתה מרגיש כבוי ולא מבין בשביל מה בכלל לקום בבוקר או כמה אתה מסתכל על החיים בעיניים צוחקות ושמחות למרות כל נסיבות החיים שלך, אף על פי שיש לך לכאורה כל הסיבות שבעולם לוותר, ובכל זאת אתה משתוקק לחוות וחי בידיעה שאף אחד בעולם הזה לא יוכל להחליף את השליחות והייעוד שרק אתה יכול למלא?"
אדר הגיע, ואני רק הסתכלתי על המרקיד העיוור וחשבתי על אב הבית הקשיש ועל השיעור החשוב לחיים שעצם הנוכחות שלהם מעניקה לסובבים אותם, והבנתי שמצד האמת שמחת החיים שלנו לא באמת תלויה באיש, והכול מתחיל מהבפנוכו של הנשמה שלנו.
אדר שמח גם לכם.
