בפעילותי בנושא החינוך בישראל אני קוראת הרבה מאוד מאמרים ומחקרים מהארץ ומחו"ל, תקנות וחוזרי מנכ"ל. כך יצא שנתקלתי בחוזר מנכ"ל שעוסק באמות המידה לבחינת תוכניות חינוכיות ביהדות בחינוך הממלכתי בתחום הדעת תרבות יהודית-ישראלית. הנושא הזה מעניין אותי במיוחד לנוכח ניסיוני בבית הספר של בני, שבו הרגשתי שמדובר בפעילות מיסיונרית נוצרית ממש.
המשכתי לחפש, ובחוזר מנכ"ל אחר נכתב כי תחום הדעת הזה של תרבות יהודית-ישראלית הוא מקצוע חובה ששולב בשנים האחרונות בכל בתי הספר הממלכתיים, מהיסודי ועד חטיבות הביניים, וכי הוא חשוב במיוחד לגיבוש זהות התלמידים: "תחום דעת זה נועד לחזק ולהעמיק את הזהות היהודית-ציונית-ישראלית של תלמידי מערכת החינוך הממלכתית, את הידע שלהם ואת תחושת השייכות שלהם וכן את אחריותם ומחויבותם לעם, למורשת ולתרבות היהודית-ישראלית".
מקסים, נכון? זה באמת נשמע מצוין. איפה הבעיה, אתם שואלים? ובכן, משנת המקצוע נכתבה "ברוח ועדת שנהר". את ועדת שנהר מינה שר החינוך והתרבות זבולון המר לבחינת לימודי היהדות במערכת החינוך הממלכתית בישראל, והיא הגישה את המלצותיה בשנת 1994. מטרת הוועדה הייתה לגבש הצעות "בדבר המטרות והתפיסה, תוכניות הלימודים וכל יוזמה אחרת העשויה לקדם את החינוך היהודי בישראל".
לפי הכתוב בחוזר מנכ"ל בנוגע למקצוע תרבות יהודית-ישראלית, הרציונל הוא להכשיר להוראת מקצועות היהדות מורים "בעלי השקפת עולם פלורליסטית-ביקורתית שיתמכו בהוראה משלבת של מקצועות היהדות וכי הם יהיו בעלי השקפת עולם ואורח חיים המקובלים על הציבור החילוני לגווניו". כלומר, במילים פשוטות שאינן עטופות צלופן, אם אתה חרדי או דתי ואינך רפורמי, לא תוכל ללמד את המקצוע. איך אומרים אנטישמי בלי לומר אנטישמי?
הדו"ח כלל המלצות בדבר עקרונות להוראת מקצועות היהדות, ובהם חתירה ללימוד מקצועות היהדות בהדגשת אופיים ההומניסטי, וכן בנייה של תהליך חינוכי המבוסס על לימוד, ביקורת ודו-שיח אשר יחתור להפנמה של ערכים אוניברסליים ויהודיים "מתוך גישה פלורליסטית" (עמ' 10 בדו"ח).
מובן שהתנועה הרפורמית הגישה בג"ץ בעניין תמיכות כספיות בטענה שהארגונים האורתודוקסיים אינם פלורליסטים כמוה, בהתאם לדו"ח, וכך התהפך הדו"ח הזה ונעשה שער שדרכו נכנסו הרפורמים למערכת החינוך. בג"ץ התייחס לחוזר המנכ"ל בעניין אמות המידה וציין את סעיף 2.2, שבו כתוב בין השאר כי יש ארגונים וגופים בארץ המפעילים תוכניות חינוכיות בתחום המורשת היהודית בחינוך הממלכתי, אולם לא כולם פועלים ברוח ועדת שנהר.
את דעת המיעוט כתב השופט מינץ: "לפי שיטת העותרות, רק גופים כמותן הם גופים 'פלורליסטיים', ורק אותם גופים אמונים על שונות בדרכי חשיבה ומאופיינים ברב-גוניות חינוכית. לעומתם כל גוף האוחז בהשקפה דתית אחרת אינו כשיר להעביר מסרים חינוכיים 'פלורליסטיים' ברוח דוח ועדת שנהר. אין לקבל מסקנה קשה זו המחילה דין קטגורי אחיד על כל פרט או ארגון 'אורתודוכסי' אשר אינו הולם רבים מהם. במובן זה אנו מסיימים במקום שבו התחלנו. אין לקבל מצב שבו ניתן לפסול או להעדיף גוף רק בשל מאפייניו הדתיים. תוכן המסרים הוא הקובע ולא אופי המוֹסר".
כלומר, התנועה הרפורמית מבקשת דין מיוחד לה השונה מדינם של מי שמשתייכים לאורתודוקסייה. זה כמובן מנוגד לעקרון השוויון, המקודש רק במקרים שבהם הדבר נוח לצד הטוען. הדבר הזה מטריד עד מאוד כאשר אנחנו מבינים שנכנסו לבתי הספר הממלכתיים גופים וארגונים שעוסקים בפלורליזם לכאורה, בעיקר משום שזה רק לכאורה. באמת אין דבר וחצי דבר בין הארגונים הללו לבין פלורליזם, שכן מבחינתם אין מקום ליהדות אורתודוקסית אותנטית, ורק להם יש הזכות ללמד פלורליזם.
העובדה שה'זרם' האורתודוקסי הוא גישה הקיימת זה יותר משלושת אלפים שנה אינה רלוונטית. הם רוצים רפורמה, משהו חדש, משהו שאינו מחויב להלכה. למה זה בעייתי? כי לפני שחושפים את הילדים (וגם את ההורים) למשהו אחר וחדש, כדאי לתת להם את הבסיס האיתן. קודם בונים יסודות, ומשם מתקדמים.
לפי הכתוב בחוזר מנכ"ל בנוגע למקצוע תרבות יהודית-ישראלית, הרציונל הוא להכשיר להוראת מקצועות היהדות מורים "בעלי השקפת עולם פלורליסטית-ביקורתית שיתמכו בהוראה משלבת של מקצועות היהדות וכי הם יהיו בעלי השקפת עולם ואורח חיים המקובלים על הציבור החילוני לגווניו". כלומר, במילים פשוטות שאינן עטופות צלופן, אם אתה חרדי או דתי ואינך רפורמי, לא תוכל ללמד את המקצוע. איך אומרים אנטישמי בלי לומר אנטישמי?
ככל שהתעמקתי וקראתי יותר ויותר את המונח 'ביקורתי' נזכרתי בתאוריה שפוצצה את מערכת החינוך האמריקאית: תאוריית הגזע הביקורתית (critical race theory). CRT היא בחינה בינתחומית של חוקרים ופעילים בתחום זכויות האזרח, הבוחנים כיצד חוקים, תנועות חברתיות ופוליטיות ותקשורת מעצבים ומעוצבים על ידי תפיסות חברתיות של גזע ואתניות. למשל, האדם הלבן בעמדה נחותה מזו של השחור אך ורק משום שהוא לבן. האם ייתכן שגישה זו נכנסת למערכת החינוך היהודית שלנו? האם יכול להיות שיש גופים וארגונים שמלמדים יהדות על סמך התאוריה הזו?
אין לי ספק שאם ה'חילונים' יזכרו ויחליטו שהיהדות גם שלהם, נוכל להגיע גבוה ורחוק מאי-פעם. אנחנו לא צריכים לתת לכל מיני ארגונים וגופים קיצוניים, המייצגים פלח קטן מאוד מהאוכלוסייה, שלא לומר כאלה הבאים מבחוץ ובמימון זרים, לקבוע מה נכון לנו.
את החשיבה העצמאית והביקורתית אנחנו צריכים להפעיל לא על היהדות עצמה, שהיא קבועה אלפי שנים, אלא על מה שקורה סביבנו ועל איך אנחנו מבינים ולומדים אותה. מי פועל לטובתנו ומי לא. הסקרנות והשאפתנות שאפשר למצוא למכביר באוכלוסייה המגדירה עצמה חילונית מאפשרות חקירה נקייה וכנה, וביכולתן להצעיד את העם היהודי קדימה.
