"מיזם חדש בבית החינוך!" קראה המודעה. "בכל בוקר מרבע לשמונה ולמשך רבע שעה תתקיים תפילת בוקר של ילדי בית הספר בהשגחת מורה מצוות בית הספר". בהודעה שנשלחה להורים נכתב כי לאחר פניות של הורים רבים, הצליחו להשיג אישור ממנהל החינוך ברשות, ממפקחת בית הספר ומההנהלה לפתוח לראשונה תפילת בוקר לילדים ולאפשר זאת לתלמידים המעוניינים בכך.
ככתוב, התפילה הייתה אמורה להיערך בכיתת הצהרון לפני שעות הלימודים, לאחר שנרשמו מראש לתפילה. חדי העין ישימו לב שכתבתי "הייתה אמורה". כן, לצערי שוב נכנעה המערכת לכפייה החילונית וביטלה את היוזמה המקסימה.
קבוצת הורים, שכתמיד איננו יודעים מה גודלה אך אני מרשה לעצמי לנחש שלא מדובר בקבוצה גדולה, קיבלה את ההודעה שהמנהלת הכניסה "פרקטיקה דתית לבית ספר ממלכתי לא-דתי, במסווה של פעילות רשות ולכאורה מחוץ לשעות הלימודים", גייסה הורים נוספים, הטרילה את המערכת, ובהכוונה של הפורום החילוני הצליחה להביא לביטול היוזמה.
מעבר לשאלה המובנת מאליה מה כואבת לפורום החילוני תפילה שהיא רשות בבית הספר לפני שעות הלימודים, אני תוהה למה המערכת נכנעת כל פעם מחדש ללחצים של מספר מועט של אנשים שקובעים בעבור הכלל. כיצד ייתכן שהפכנו מחברה שרואה את הכלל לחברה שעסוקה כל הזמן בפרט ובתחושותיו? מה ההבדל בכלל בין בית ספר ממלכתי לבית ספר ממלכתי-דתי? האם יש הבדל? אני לא בטוחה.
בבית הספר הזה בראשון לציון אפשרו לקבוצה של הורים לכפות את דעתם על קבוצה אחרת שביקשה לערוך תפילת בוקר מחוץ לשעות הלימודים ובלי להשפיע כלל על התלמידים שאינם משתתפים בתפילה.
כך נראית מכת חושך תשפ"ג (2023 למניינם). לראות משהו מול העיניים ובעצם לא לראות אותו. השרויים בחושך רואים מציאות מדומיינת שאינה אמת, שמובילה לכאוס ולאנרכיה
הכפייה הדתית פרוגרסיבית הזו אינה מסתיימת כאן כמובן. היא קורית גם בתוכניות הלימוד הליבתיות והחיצוניות וגם בבתי הספר הממלכתיים-דתיים. בשנה שעברה פנו אליי הורים זועמים מבית ספר ממלכתי-דתי כשגילו שהסידור שנתנו לילדיהם לקרוא ממנו הוא סידור רפורמי. לאחר בקשתנו להחליף את הסידורים ולאחר שההורים החזירו לבית הספר את כל הסידורים שלא היו מעוניינים בהם, הוחלפו הסידורים, והסדר שב על כנו.
זה כמובן אינו המקרה היחיד. מקרים שבהם כופים את אידאולוגיית המגדר בחמ"ד קורים גם הם. בבית ספר ממלכתי אוסרים קיום תפילת בוקר לפני שעות הלימודים ובלי שזה נוגע לאיש מהתלמידים כי זה בניגוד לעמדתם של קבוצת הורים שאינם מעוניינים בכך, ואילו בבית הספר ממלכתי-דתי אוי לקבוצת הורים דומה שתבקש לפעול על פי תקנון בית הספר או חוקי החמ"ד ובניגוד לדת-לכת הפרוגרסיבית. או אז יגלו ההורים שאין במערכת אפילו אדם אחד אמיץ דיו לזעוק שהמלך הוא עירום, גם לא מתוך החמ"ד עצמו.
ובכן, מה בעצם מטרת החמ"ד אם הוא חשוף כל כך לאותה דת-כת שמשגעת את החינוך בכל העולם, לא רק בישראל, ומתעלם מפסיקות הרבנים שאחראים לחמ"ד? תסתכלו מה קורה בארצות הברית ותבינו שאנחנו יושבים בשורה הראשונה וצופים בתאונת רכבות שעומדת להתרחש, וכל שאנו נדרשים לעשות כדי לעצור אותה הוא להבין שזה מה אנחנו רואים ולהגיד "לא בבית ספרנו".
הכפייה של הכת הפרוגרסיבית אינה מסתכמת רק באידאולוגיית המגדר. גם התנועה הפמיניסטית עברה רדיקליזציה, והיום כבר אפשר לומר שאין דבר וחצי דבר בין התנועה הזו להעצמת נשים או אפילו לזכויות נשים. כמו כל תנועה שהשיגה את מטרתה לזכויות שוות בפני החוק, כעת גם הפמיניזם עבר לשלב שבו הוא ירד מהפסים.
בימינו כבר לא מספיק טוב להיות אישה. אתה יכול להיוולד גבר ולהחליט שאתה אישה, וזה מדהים, ואת יכולה להיוולד אישה ולהחליט שאת סתם אישה, וזה כבר פחות מעניין. זכויותייך כאישה אינן מעניינות, ולכן אפשר להכניס לכלא, למלתחות או לספורט 'נשים' חדשות. תרגישי לא בנוח שאדם בעל איבר מין גברי מסתובב לידך? זו הבעיה שלך, תתמודדי. הוא החליט שהוא אישה, ובכך תם הדיון וכן תמו גם זכויותייך. אגב, היום אותם גברים יכולים לרכוש תכשירים שמדמים את הווסת. כן, עד כדי כך.
עוד לא כתבתי בכלל על התקשורת, שממלאת תפקיד מרכזי בהטעיית הציבור, בזריעת פחד ובהפצת שקרים מוחלטים. רק אכתוב כאן שכל עניין המופץ בתקשורת המיינסטרים וממוסגר על ידה חייב להיבחן בשבע עיניים. צאו מנקודת הנחה שמה שהם מציגים הוא מה שהם רוצים שתראו בהתאם לאג'נדה. שוו בנפשכם מה יהיה כאן או בעולם בכלל אם ניכנע לתאוריה שאין אמת, יש רק תחושות. יש רק אמת סובייקטיבית, המקובלת על הכת כמובן, ולא חלילה כזו של מישהו שחושב אחרת, והיא שתכתיב לכל השאר את המציאות.
כך נראית מכת חושך תשפ"ג (2023 למניינם). לראות משהו מול העיניים ובעצם לא לראות אותו. השרויים בחושך רואים מציאות מדומיינת שאינה אמת, שמובילה לכאוס ולאנרכיה. כזו שאינה הגיונית בשום צורה אם תנסו לעקוב אחריה. היא מבטלת זהויות, מבטלת לאומים ומובילה לתוהו ובוהו בעטיפת צלופן ורודה ומנצנצת.
אסור לנו להיכנע לתאוריה הזו אם אנחנו רוצים שהילדים שלנו יחיו במדינה שאפשר לחיות בה. משהו חייב להשתנות. אנחנו חייבים להשתנות. אנחנו צריכים להוציא את הראש מהחול, להיות מאוחדים ואקטיביים יותר ולפחד הרבה פחות מהתגובות של הצד השני, שיודע בדיוק מה הוא עושה כשהוא צווח פרימיטיביים, חשוכים, הומופובים וכו'. החשיבה העצמאית והביקורתית חיונית במצב הזה, ואין לנו פריווילגיה לוותר עליה.
