הרבה מאוד אור זרח השבוע, ברוך ה'. ביום שישי שעבר כשהגעתי לאסוף את ילדיי מבית הספר ראיתי פתאום המון ילדים יוצאים לבושים בלבן. כל יום שישי הילדים מגיעים לבושים בחולצת בית ספר לבנה, אבל הפעם זה נראה אחרת. כל הילדים שיצאו מבית הספר היו לבושים בלבן בוהק, אחר.
לא ידעתי מה בדיוק קרה, רק התחלתי להרגיש את רגשות האשם האימהיים מתחילים לבצבץ. הייתי בטוחה שהילדים שלי, בעיקר הבן שלי שבכיתה א', עומדים לבדם עצובים, על סף בכי, איך יכול להיות שאימא טרם הגיע לאסוף אותם הביתה. ואז ראיתי ילדה בשמלה לבנה. יכול להיות שקרה משהו היום שפספסתי במיילים?! כל קבוצות הוואטסאפ, המיילים, ההוראות להורים, ויש לנו (רק) ארבעה ילדים! איך עושות את זה משפחות גדולות יותר?
הילדה בשמלה לבנה התיישבה על הספסל מחוץ לבית הספר, פתחה ספר זהוב והתחילה לקרוא ממנו. רק אז נפל לי האסימון. ילדי כיתה ב' קיבלו את חומש בראשית. בהיתי בה כלא מאמינה. יצאתי מהאוטו ונכנסי לבית הספר. חלפו כל פניי המון ילדים לבושים בלבן חגיגי, לא בחולצות בית ספר, חלקם אוחזים בספר זהוב וחלקם מסרו אותו להוריהם, ואני בעננים. הציף אותי אושר שאי אפשר לתאר במילים. פתאום עצר אותי אחד האבות מהשכונה שלנו ואמר: "את רואה?" והצביע על ילדתו האוחזת את הספר, "זה בזכותך!" לא אגזים אם אומר שדמעות זלגו מעיניי.
הילדה בשמלה לבנה התיישבה על הספסל מחוץ לבית הספר, פתחה ספר זהוב והתחילה לקרוא ממנו. רק אז נפל לי האסימון. ילדי כיתה ב' קיבלו את חומש בראשית. בהיתי בה כלא מאמינה. פתאום עצר אותי אחד האבות מהשכונה שלנו ואמר: "את רואה?" והצביע על ילדתו האוחזת את הספר, "זה בזכותך!" לא אגזים אם אומר שדמעות זלגו מעיניי
לפני שלוש שנים, כשבתי הייתה בכיתה ב', בטקס קבלת התורה קיבלנו "מחברת מסע". מחברת עטופה בזהב שכל הדפים בה ריקים, ללא טקסט בכלל, שכל אחד יכתוב את המסע שלו. היינו אז מזועזעים, ואני, שהייתי חברה באותה רשימה עם שר החינוך דאז הרב רפי פרץ, החלטתי שהדבר הזה לא יעבור בשקט. ילדי צפון תל אביב יקבלו את החומש שלהם. כן, שלהם.
יש מי שאולי עדיין אינם מבינים את חשיבות לימודי היהדות, אך לי זה ברור לחלוטין, ואני לא מוכנה שיגזלו מהילדים הללו, שאינם יודעים לשאול, את זכותם להכיר את היהדות, את השייכות שלכם לעם ישראל ובסופו של דבר את חשיבות השמירה על מדינת ישראל מדינה יהודית. אני גדלתי ככה, ואני לא רוצה שילדיי או הילדים של חבריי יגדלו כך.
בחיפוש אחר החומש ומי יעביר לילדים את הספרים שלהם גיליתי עולם שלם שלא ידעתי על קיומו. בדיוק כפי שגיליתי את היהדות לפני כעשור כשהתחלנו ללמוד, כך גיליתי עולם אחר, את ההפך המוחלט. עולם שבו כל מילה יהודית נתקלת בזעקות שבר על 'הדתה', ואיך זה משפיע לרגע על הילדים, והכול דרך בתי הספר.
הם כותבים שם, באתר הפורום החילוני, איך להימנע מטקס קבלת התורה. העיניים רואות את הכתוב ואינן מאמינות שיש אנשים כל כך לא בטוחים בעצמם שיש להם הצורך העמוק הזה לחבל בכל עניין יהודי בבית ספר ממלכתי במדינה היהודית היחידה בעולם.
אני עוד זוכרת את התחושה שהייתה לי כשהתחלנו ללמוד יהדות. השאלות שעלו היו בעיקר למה הסתירו ממני את כל הידע הזה. והנה יש אנשים שעוסקים בהסתרה הזו מהילדים ומונעים מהם את זכותם לשורש עמוק ובסיס איתן.
אני מכירה את החברה ה'חילונים'. רובם באמת פשוט לא יודעים. הם לא באמת מכירים את היהדות אלא את מה שמספרים להם בתקשורת, ואם נודה על האמת, התקשורת לא עושה חשק לצלול ליהדות, בלשון המעטה. אבל גם ה'חילונים' החילוניים ביותר שבסביבה שלי מכירים בערך של לימוד התורה ופיתוח התודעה היהודית. כנראה פחות בשל הדת ויותר בשל הלאומיות, אך החשיבות מובנת להם. אחת האימהות אף שמעה ממני בשנה שעברה שהפסיקו ללמד תורה, והכריזה: "אני חיילת שלך, מה שאת צריכה בעניין, אני איתך".
גם המנהלת ששוחחתי איתה בעניין מחברת המסע הבינה את החשיבות ואת המקום המיוחד של בתי הספר הממלכתיים, ואכן שינתה כיוון. זה שם, פחות במודעות ויותר בלב. אני מרגישה שזוהי השליחות, להציג את האמת כפי שהיא ולעורר את הנקודה היהודית לרצות ללמוד ולדעת. אם נצליח כך עם ההורים, הילדים יזכו לעתיד ברור במדינה שלנו, היהודית. הדרך להילחם בחושך היא להרבות אור. חג אורים שמח!
