את הטור הזה אני כותב מסלון ביתי החדש בגבעה בעודי מביט מהחלון בבנייה המתחדשת. הבית, אם כבר אפשר לכנות אותו כך, עוד לא חובר למים ולחשמל, ואפילו חלוקת הפנים רק בשלבים הראשוניים. למעט שירותים וברז מים קטן בזווית הבית עדיין אין בבית חדרים או רהיטים. מטבח אולי נתקין בשבוע הבא. עד אז נצטרך לשטוף את הכלים בברז מאולתר בחוץ.
הבנייה עוד לא הושלמה, אבל אחרי כמה לילות בבית אחר באחד מהיישובים בסביבה החלטנו להיכנס לבית בזמן מרתון הבנייה, שנמשך כל הזמן. קבענו בשעה טובה מזוזה בפתח הבית ואיחלנו לו ולנו בניין עדי עד.
כמה ימים לאחר ההרס התקשר אליי אחד החברים ושאל איזה רכוש ניזוק בהרס. השבתי לו שעוד מוקדם מדי לאמוד את הנזק, שכן אנחנו רק בתחילת העבודה. ואכן, אומנם נכנסנו לבית, אבל הרהיטים, הבגדים והציוד האישי עדיין מוטלים בחוץ בערמה היכן שהשליכו אותם הפועלים הערבים שפינו את הבית.
מייד לאחר שעזבו הכוחות את השטח כיסינו את הציוד ביריעת ניילון כדי שיישמר ככל האפשר, אך להשיב את הכול למקומו יידרשו כמה ימים לפחות.
נועה אשתי עמסה על שכמה את המשימה. כל הבגדים שזרקו הפועלים לשק באלה עם מוצרי מזון מארונות המטבח מוינו וכובסו כביסה מחודשת. סירים וכלי מטבח נמעכו ונשברו, ספרי קודש, צעצועים וכלי כתיבה היו מפוזרים בין ההריסות, והמזוזות היו מונחות בתחתית הערמה, מתחת לכלי הבית ולמשחקים של בתנו. דווקא כלי המטבח והצלחות מהחתונה שרדו בגבורה עילאית וכמעט שלא נשברו.
נועה אשתי עמסה על שכמה את המשימה. כל הבגדים שזרקו הפועלים לשק באלה עם מוצרי מזון מארונות המטבח מוינו וכובסו כביסה מחודשת. סירים וכלי מטבח נמעכו ונשברו, ספרי קודש, צעצועים וכלי כתיבה היו מפוזרים בין ההריסות, והמזוזות היו מונחות בתחתית הערמה, מתחת לכלי הבית ולמשחקים של בתנו
הימים שאחרי הרס הם ימים קשים. אני צריך לאסוף מהשברים את עצמי, את המשפחה ואת הבחורים, ובעצם להתחיל להקים את הכול מחדש. כל זה אחרי שצפיתי איך בתוך שעתיים המקום הפורח שבניתי בעשר אצבעותיי הופך לעיי חורבות.
זה נשמע אולי מדכא, אבל מי שהגיע לבקר בגבעה בשבוע האחרון לא יכול להבחין ולו בשמץ של עצב או דיכאון בעשרות האנשים שעבדו כאחוזי תזזית על שיקום הגבעה. צוותי בנייה מיומנים עבדו על בניית רצפות הבתים, אחרים עמלו על פינוי ההריסות מן המקום, ופעילים נוספים עסקו בגיוס כסף ומתנדבים לשיקום הגבעה.
גם לאחר ההרס השני, כשהבתים החדשים שנבנו שוב הפכו לערמת הריסות קרה ודוממת, לא שככו לרגע המוטיבציה והשמחה שאחזו בפעילים. קשה קצת לתרגם את התחושה למילים, אבל החדווה וההתרגשות שמלוות אותנו כשאנחנו עוסקים בפעילות לבניין הארץ – גם כשהיא מגיעה מתוך הרס וחורבן שכזה – ממלאות את הלב בשמחה ומעלות חיוך על הפנים של כל העוסקים במלאכה.
בסופו של דבר צריך לזכור שהקשיים שלנו לא הכי גדולים. לאורך הדורות חיו ופעלו כאן רבבות יהודים שעברו קשיים גדולים פי כמה וכמה ממה שאנחנו עברנו, רק בשביל להיאחז בארץ. מלריה, מגפות, רציחות, רעב ורעידות אדמה.
למשל רבי ישראל משקלוב, תלמיד הגר"א, שכל כמעט את כל ילדיו במהלך ניסיונות ההתיישבות כאן בארץ, אך לא חשב לרגע לחדול מפעילותו, ורק השתדל להתחזק עוד ועוד באהבת הארץ. גם אנחנו בגבעה חלק מהשרשרת, חלק מהמאמץ של יהודים בכל הדורות לחזור לארץ הזאת ולחונן את עפרה. ואנחנו מאושרים על הזכות שנפלה בחלקנו; כל הקשיים שלנו מתגמדים כשאנחנו מבינים מול איזה דבר גדול אנחנו עומדים.
בנקודות המשבר והקושי שקורות מפעם לפעם בתקופות מאתגרות כאלו אנו נושאים תפילה לבורא עולם שייתן לנו כוחות לעמוד במשימה שקיבלנו עלינו ושנזכה גם לקצור את הפירות וליהנות מלשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו, "יושבים ועוסקים בתורה".
הכרת הטוב
כאן המקום להודות מעומק הלב לכל אלפי האנשים שתמכו בנו מאז ההרס בדרכים רבות ומגוונות: לבעלי המשפחות ולבחורים שהגיעו לעזור בבנייה ועבדו ביום ובלילה ללא הפסקה, לתושבים מכל רחבי הארץ שהעמיסו על רכבם מכל טוב ובאו לחזק ולתת גב, למשפחות שתרמו ציוד ורהיטים למשפחות שרכושן ניזוק בהרס וליהודים הצדיקים שפתחו את ליבם ואת כיסם וסייעו בגיוס הסכום הדרוש לשיקום הגבעה ולהמשך הפעילות ביתר שאת.
אני רוצה להודות גם לח"כ אורית סטרוק, שהגיעה לבקר בגבעה ולחזק את המשפחות, לרב אריאל בראלי, רב היישוב בית אל, שבא והביא פינוקים לעובדים החרוצים, לארנון סגל, שבא והציב אוהל והעביר את אחד מלילות השבוע עם תושבי הגבעה, ולכל שאר חברי הכנסת ואישי הציבור שתמכו בגבעה ונאבקו נגד האלימות וההרס.
נתתם לנו כוח להמשיך הלאה. המלחמה עוד ארוכה, אבל בסוף ננצח!
