נפל דבר בארצות הברית. פסק הדין בעניין רו נגד וייד בוטל, ואם הייתם צופים רק בתקשורת שבמיינסטרים, הייתם חושבים שבית המשפט אסר הפלות בכלל. זה כמובן רק מה שרוצים שתחשבו, זו אינה האמת.
פסק הדין המדובר עסק בזכותה של האישה לעשות הפלה מלאכותית כנגזרת של תיקון 14 לחוקה האמריקאית, העוסק בכלל בזכות להליך הוגן ובזכות לפרטיות. כן, עשו כאן להטוטנות רצינית כדי להגיע להחלטה הרצויה בזמנו על ידי קבוצה רועשת במיוחד שקוראת לעצמה pro-choice )בעד בחירה), שאחרים קוראים לה pro-death (בעד מוות).
הצד השני נקרא pro-life (בעד חיים), והוא מתנגד להפלות וטוען כי מדובר ברצח לכל דבר, שכן עובר הוא בן אדם גם אם חייו מתקיימים בתוך הרחם האישה. העובר אומנם תלוי לחלוטין באישה שנושאת אותו, אך הוא ישות בפני עצמה.
הפסיקה הזו של רו נגד וייד התקבלה בזמנו כאשר לא ידענו מה באמת קורה ברחם ושיערנו שלעובר סיכוי לחיות רק משבוע מאוחר למדי, אבל הטכנולוגיה של היום מאפשרת לנו לצפות בהתפתחות העובר באמצעות אולטרסאונד (שבאמצעותו אפשר לראות תינוק ממש בגיל צעיר של ההיריון) וגם לסייע לעובר, במקרים של לידה מוקדמת, לצלוח את תחילת חייו. אגב, ביטול פסק הדין רק מעביר את הסמכות להחליט בנושא למדינות עצמן. זהו.
תינוק בא לעולם חסר ישע. הוא תלוי באימו כל תקופת ההיריון (כן, לכל הילדים יש אימא) ואז גם בסביבתו הקרובה, עד שהוא נעשה לעצמאי. התינוק הזה הוא הרבה פעמים התיקון שלנו, אך הוא ירד לעולם כדי לעשות את התיקון שלו. הוא נשמה בפני עצמה, חלק א-לוה ממעל, שיש לה תפקיד עצמאי למלא. מי ישמיע את קולו של אותו תינוק חסר ישע, שהוא ישות נפרדת? הייתכן שיש מי שמוכן להשליך אותו בשם אותה זכות של האישה על גופה?
וזו עוד שאלה שתמיד מטרידה אותי היא: האם אותה אישה לא ידעה שלמעשים שלה יש השלכות ושייתכן כי תיכנס להיריון? דווקא בעבר סיפקו שיעורי החינוך המיני הסבר ברור מאוד לשאלה כיצד באים ילדים לעולם. אין ספק שאותן נשים שמבקשות להפיל אינן רוצות בתפקיד ההורי, ויש שישאלו למה להביא ילד במקום שהוא אינו רצוי. זו שאלה קשה, אך נראה שפתרון הפסקת החיים קשה מאוד, ובוודאי כאשר מוסיפים ומתייחסים לתוצאות ההרסניות שעשויות לקרות לאישה (גם נפשיות וגם פיזיות), שנראה שמוסתרות ממנה לעיתים קרובות.
השבוע התבשרנו ששיעורי החינוך המיני יתחילו בשנה הבאה בגיל מוקדם מאוד, מכיתה א (!). מה יש לילד בכיתה א' לעבור שיעורים של חינוך מיני? האם עד כדי כך היטשטשו הגבולות שיש מי שחושבים שזה לגיטימי?
זו לא רק שאלת הגיל. אם הייתם רואים את הסרטונים שעליהם מדברים גם בכיתות הגבוהות יותר, הייתם מבינים שיש כאן אג'נדה אחרת לגמרי. הכוונה איננה ללמד על "אני וגופי" ומה מותר ומה אסור, כפי שחלקנו למדנו כשהיינו צעירים. אולי גם זה, אבל הכוונה האמיתית היא במסרים הסמויים המצויים שם. מסרים כי לכאורה יש הבניה חברתית שבגללה בן, למשל, צריך לאהוב צבע כחול ולשחק כדורגל.
התינוק הזה הוא הרבה פעמים התיקון שלנו, אך הוא ירד לעולם כדי לעשות את התיקון שלו. הוא נשמה בפני עצמה, חלק א-לוה ממעל, שיש לה תפקיד עצמאי למלא. מי ישמיע את קולו של אותו תינוק חסר ישע, שהוא ישות נפרדת? הייתכן שיש מי שמוכן להשליך אותו בשם אותה זכות של האישה על גופה?
לנוכח ההבניה החברתית הזו יש להנחיל כעת הבניה חברתית הפוכה, ובגנים "מודעי מגדר", למשל, יש לעודד בן לשחק בבובות. הפרוגרסיביים כל כך מסובכים ומסבכים את הילדים היום, שלא אופתע אם אישה בעוד כמה שנים לא תדע שהיא אישה או שהיא יכולה להיכנס להיריון.
העיסוק המוגבר בפסק הדין, שכולם ידעו שיצא משום שהייתה הדלפה על כך כבר לפני שבועות מספר, גרם לי לחשוב מייד על "הזכות להורות". הזמנים השתנו, וכיום יש כל מיני הרכבים חדשים שדורשים מאיתנו ומהחוק הסתגלות מעבר להכרה בשוויון זכויות. היום מבקשים גם את ה"זכות להורות". אני כלשעצמי מעולם לא הכרתי זכות כזו. הרי כלל ידוע הוא שמי שמבקש להיות הורה אינו זקוק לרישיון מאף אחד. מה בסך הכול נדרש? זכר ונקבה. פשוט לכאורה.
עד מתי תהיה המחשבה "מגיע לי"? האם לא הגיע הזמן לחשוב על טובת הילדים? הם הרי הגיעו לכאן כתוצאה מבחירות שלנו, מההתנהלות שלנו בעולם הזה. נדמה כי יש התנערות כללית מאחריות, וכל מה שמעניין הוא הכאן ועכשיו. אין הסתכלות קדימה, אין השלכות, אין אדם אחר חוץ מה"אני". הכול סובב סביב "אני וזכותי", וזה בדיוק הפוך מהתפקיד ההורי.
כהורים יש לנו מחויבות לשמור על הילדים שלנו גם פיזית וגם נפשית, לסייע להם להבין את גבולות הגזרה. ילדים הרי אוהבים גבולות כי זה נותן להם ביטחון להמשיך קדימה. הילדים והצרכים שלהם לא השתנו. אל לנו לזעזע את עולמם עד כדי ניתוק מהסדר הנכון ומהאמת הפשוטה.
