ביום ראשון הגענו לבית הכנסת עם הילדים לשמוע את עשרת הדיברות. היה דחוס וחם בעזרת הנשים, אך התמלא לי הלב. הקהילה הקטנה שלנו, זו שיכולנו לספור על יד אחת כמעט, גדלה מאוד, ונמנים בה היום עשרות אנשים – גברים, נשים וטף – שבאו לבית הכנסת ביום שבו רוב האנשים בסביבה יצאו לטייל.
פגשנו שם רק משפחה אחת מבית הספר של ילדיי, ועדיין שמחתי מאוד כי הרגשתי שיש לנו שותפים למסע ה'הדתה' של בית הספר. באזור המרכז, מאחר שנושא היהדות קל יותר לפירוק, עברו ללמד נצרות בשיעורי ההיסטוריה. השבוע שמענו סיפור על אם מרחובות שיצאה נגד עבודת גמר שניתנה לילדים בנושא ישו. ודאי לא תופתעו לשמוע שעל האם שחשפה את המקרה נשפכו קיתונות של ביקורת ואף איימו עליה בתביעה מצד הנהגת ההורים על פגיעה בשמו הטוב של בית הספר; לא חלילה פגיעה ברוחם של הילדים.
אם לא נחזיר את היהדות לבתי הספר, נאבד את המדינה הזו, לא פחות. זה נשמע פטאלי, וזה באמת ככה. הילדים של היום יגדלו ללא כל זהות יהודית, ועכשיו מפרקים גם את הזהות הפרטית המינית שלהם.
אני שומעת יותר ויותר את מורת רוחם של הורים על שיעורי המגדר בלבושים השונים שלהם. מיני הרצאות שמטרתן לאפשר לילדים לשאול שאלות על עצמם ועל מקומם מבחינת העדפה מינית, דבר פסול במהותו. אין שום סיבה שילדים, בוודאי לא תלמידי בית ספר יסודי, יעסקו שעות נוספות במה שיעסיק אותם שעות נוספות כמה שנים קדימה, וכשיגיע הזמן, בית הספר אינו המקום לעסוק בנושאים הללו. בית הספר צריך לתת לילדים כלים להתמודד עם החיים ברמת הלימודים. אל לו לעסוק בנושא שכזה ללא מעורבות הורית צמודה.
במקום להישאב לתוך המערבולת הפוסט-מודרנית עם הילדים שלנו, המותקפים על ידי מסרים פרוגרסיביים מכל עבר, אנחנו צריכים להיות מי שמושכים אותם החוצה
בימים אלה יצא סרט חדש בנושא ששמו What is a Woman, של מאט וולש מהדיילי ואייר. וולש הסתובב ברחבי ארצות הברית ושאל אנשים מהי אישה. התופעה המצערת היא שרוב האנשים לא ידעו לענות על השאלה או לא רצו לענות עליה. מעניין במיוחד היה לראות רופאים למיניהם המאפשרים לילדים לשנות את מינם בגיל צעיר מאוד באמצעות 'בלוקרים', המונעים את ההתפתחות המינית הנורמלית, ודנים את הילדים לחיי עיקור או סירוס ובדידות נוראית. אחד המרואיינים הוא הורה שנעצר עקב אי-הסכמתו לתת לבתו הקטינה לקבל בלוקרים שיגרמו לה נזק בלתי הפיך.
ממתי אנחנו שואלים את ילדינו הקטינים איך הם מרגישים בנוגע לנושא שניצב בבסיס הערכים שלנו? אותי לימדו שילדים אוהבים גבולות ושעלינו, ההורים, מוטלת האחריות למקם את הגבולות הללו גם אם הם אינם מתאימים לאלה שילדינו רוצים.
פתאום בימים אלה השאלה הזו, מהי אישה, נעשתה מסובכת מאוד. היום מצפים מאיתנו להתחשב ברגשות ולהתייחס לאדם כפי שהוא מרגיש באותו היום. גבר מתעורר בבוקר ומרגיש שהוא אישה? עלינו להתייחס אליו כאל אישה גם אם הוא גבר. ילד מתעורר בבוקר ומרגיש שהוא חתול? עלינו להתייחס אליו כאל חתול. אלה מקרים אמיתיים שקורים בארצות הברית, אך הם עולים ארצה וקורים גם כאן.
הבן של חברה שלי היה בטוח שהוא ספיידרמן, וחצי שנה הלך בתחפושת לגן בכל בוקר. האם היה עליה לקבל את עמדתו ולדאוג לו לניתוח שישנה אותו לספיידרמן? ברור שהשאלה הזו מופרכת. במקום להישאב לתוך המערבולת הפוסט-מודרנית עם הילדים שלנו, המותקפים על ידי מסרים פרוגרסיביים מכל עבר, אנחנו צריכים להיות מי שמושכים אותם החוצה.
כאשר נסתכל על התמונה של שני הטרסג'נדרים שניצחו באורח פלא ממש במקצה הנשים בתחרות אופניים באנגלייה, והגיעו למקום הראשון ולמקום השני, ולידם אישה (המחזיקה את ילדתה. כן, אני יודעת שזו ילדה כי היא לובשת בגד ורוד), שהגיעה למקום השלישי, השכל הישר והבריא שלנו יאותת שיש כאן בעיה. הוא יאמר כי מדובר בתחרות לא הוגנת. מי שהוא גבר ביולוגית אינו יכול להתחרות בנשים ביולוגית, משום שיש לו יתרון על הנשים. כפועל יוצא, אותם גברים טרנסג'נדרים לעולם ינצחו בתחרויות ספורט נגד נשים משום שכך אנו בנויים פיזיולוגית. מתברר, הפלא ופלא, שגבר ואישה אינם שווים! מי היה מאמין.
האם מדובר בסוף דרכו של ספורט הנשים? האם ייתכן שיש מי שטוענים שהאישה מוחלשת ובאותה הזדמנות פוגעים בזכויותיה כאישה בספורט תחרותי ומחזירים אותנו אחורה לימים שבהם לא היו לנשים זכויות? כל שנדרש מאיתנו הוא הפעלת השכל הישר, ההיגיון הבריא. אם נעשה זאת, נבין שהעולם המטורלל של הפרוגרסיביים מלא סתירות פנימיות, ואין סיכוי שיוכלו לעשות טוב בעולם, ובוודאי לא לילדינו.
