מודל המשמר המקומי יעזור לכם גם בעיר

לפני כשנה, עם פרוץ פרעות תשפ"א, חוו אלפי אזרחים סטירה מצלצלת, והם עוד מתקשים להתאושש ממנה עד היום. כל האמון שרחשו במשך שנים למי שהיה אמור להגיע, להציל ולהגן בזמן אמת, התפוגג באחת.

בתוך שבוע נחשף עם ישראל לאוזלת היד הביטחונית מצד רשויות אכיפת החוק ומערכת הביטחון. בתים של יהודים הוצתו, עשרות רכבים עלו באש, בתי כנסת נשרפו, מוקדי המשטרה קרסו, ורחובות ערי ישראל הפכו לזירת קרב. כאוס שרר ברחובות, והמשטרה עמדה מן הצד והפגינה אדישות וחוסר אונים.

כך עברו על תושבי לוד, רמלה, עכו וערים נוספות לילות של פוגרום ואימה שעלו בפגיעות בנפש ובהרבה דם ונזק כספי. רק התגייסותם של תושבי הגבעות ויישובי השומרון, שהגיעו ראשונים לשטח, ובהמשך גם יהודים רבים מכל הארץ שחשו לעזרת אחיהם בערים המעורבות ונלחמו עם הפורעים – לעיתים בידיים חשופות – הצליחה להביא לעצירת הפוגרום.

שנה חלפה, ונראה ששום לקח לא הופק במערכת הביטחון. מספר זעום של פורעים נעצרו, ומרביתם כבר הספיקו להשתחרר. יהודים חזרו לספוג לינצ'ים וניסיונות רצח, וגל הפרעות הבא כבר עומד בפתח.

מעט אחרי שהאיר הבוקר הבחינו לפתע תושבי הגבעה בשלוש דמויות מוליכות סוסים מתקרבות לגבעה מכיוון הכפר. כשהגיעו הדמויות למרחק של כמה מאות מטרים מהגבעה, השאירו את הסוסים בשטח וברחו בחזרה לכפר

בערים המעורבות ובמקומות נוספים שכבר בתחילת השנה ראו את חוסר הטיפול המשטרתי במשתתפי הפרעות, החליטו שלא לחכות לאסון הבא ולהקים מערך הגנה אזרחי לשעת חירום שידע להגן על השכונה במקרה שמערכת הביטחון שוב תגלה חוסר אונים. הצעד הזה כמובן מבורך וחשוב, אך בעיניי נקודה חשובה לא פחות פוספסה וכמעט נעדרה מהשיח.

בניגוד למערך הגנה זמני או כזה שפועל בעיתות חירום בלבד, מערך מאורגן וקבוע – שמכיר את השכונה ועובד בסנכרון – ייתן מענה הרבה יותר טוב בעת הצורך. כשיהיה ברור לכול שיש מערך זמין לכל צורך ונמצא כל הזמן בשטח (ולא רק במקרי קצה), יפחתו גם התעוזה של הערבים באזור וגם מספר אירועי האלימות.

כל תושבי הערים המעורבות יעידו כי הפרעות שפרצו לחיינו בשנה שעברה לא באו בחלל ריק. הם הגיעו לאחר חודשים ארוכים של התנכלויות ותקיפות שנקטו ערביי האזור. החל מגנבות אופניים, דרך תקיפת נערים יהודים שהיו בדרכם לסניף וכלה בהצתת רכבים ובהשחתתם. מרבית האירועים האלה נותרו ללא תגובה משטרתית ואזרחית, והערבים אזרו אומץ לעלות לשלב הבא.

יעילות מערך ההגנה הקבוע כבר הוכחה מאות פעמים בשנים האחרונות והצליחה להביא לתוצאות בשטח שהשאירו גם את קציני המשטרה פעורי פה.

קחו לדוגמה את מערך ההגנה שמתנהל כבר שנים ארוכות בגבעות יהודה ושומרון. בגבעות, שמטבען נמצאות בקו החזית, חוו כבר לפני עשורים את הסטירה המצלצלת מצד מערכת הביטחון תוך כדי אירועים קשים וכואבים והבינו שבלי מערך הגנה עצמאי לא יהיה אפשר לשרוד אפילו לא שנה אחת. זה אומנם לא אידיאלי, ועדיף שהמדינה ומערכותיה ינהלו את המצב, אך בשעה שהמדינה מבולבלת ומשותקת, יקומו האזרחים ויחזירו את הרכבת למסלולה, סברו התושבים.

כך הוקמו בכל גבעה וחווה וכן בכמה יישובים מבוססים יותר, דוגמת יצהר, מערך הגנה עצמאי שנענה לכל קריאה: חדירת מחבלים, שרפות, תקיפות רועים וגנבות צאן ורכוש. אם מתאפשר כמובן יעדיפו בגבעה להיעזר בכוחות הצבא והמשטרה, אך אם כוחות הביטחון אינם מעוניינים או אינם יכולים לעזור, מערך ההגנה ייכנס מייד לפעולה.

מקרה טרי שהתרחש אך לפני שלושה שבועות יכול אולי לתת הצצה קטנה ליעילות המערך. בוקר אחד התעורר רועה צאן, תושב אחת הגבעות הסמוכות לכוכב השחר, וגילה כי שלושת סוסיו נגנבו באישון ליל.

כאשר היה מתרחש אירוע מעין זה בעבר היה התושב מגיש תלונה למשטרה, וזו הייתה שולחת שוטר מנומנם לשטח. השוטר היה מגיע לאחר כמה שעות, משרבט בפנקסו כמה מילים וממליץ ביובש לחקלאי להיעזר בביטוח שלו, אם יש כזה. העדר, הטרקטור או הסוסים לא היו נמצאים, ומכת הגנבות הפכה ברבות השנים לשגרה. אחת לכמה חודשים היה מתעורר חקלאי אחד לדיר ריק ולנזק של מאות אלפי שקלים. עד שלתושבים נמאס, ובמקום לחכות לשוטר התורן החליטו ללכת ולחפש בעצמם. סריקות נרחבות, מעקב אחרי העקבות ומרדף אחרי הגנבים.

והנה הפלא ופלא. עדרים נמצאו והושבו לבעליהם, גנבים נתפסו, והגנבות פחתו בצורה דרסטית. לא רק הגנבים החלו לחשוש מלהגיע אלא אף תושבי הכפרים הסמוכים, שבעבר הגישו לגנבים עזרה וסיפקו להם מסתור, פנו להם עורף.

כך קרה גם הפעם. רועה הצאן שגילה כי סוסיו נגנבו הזעיק את תושבי הגבעות הסמוכות. הם התייצבו מייד בשטח והחלו במרדף אחרי הגנבים. אחרי כשעה של חיפושים בכמה כיוונים העידו הסימנים בשטח עדות ברורה: עקבות הגנבים הובילו לכפר מאלכ הסמוך, והתושבים עברו לסרוק את הדירים, השדות והמבנים בפאתי הכפר. ערביי הכפר נלחצו, טענו בתוקף כי אינם קשורים לגנבה ונשבעו: "מעולם לא ראו פה גנבים". יום החיפושים הראשון נגמר ללא ממצאים, והתושבים שבו לבתיהם, ערוכים ליום חיפושים נוסף.

מעט אחרי שהאיר הבוקר הבחינו לפתע תושבי הגבעה בשלוש דמויות מוליכות סוסים מתקרבות לגבעה מכיוון הכפר. כשהגיעו הדמויות למרחק של כמה מאות מטרים מהגבעה, השאירו את הסוסים בשטח וברחו בחזרה לכפר.

לא מדובר במקרה יחיד. שנה קודם לכן נגנבו שני סוסים מהיישוב נווה ארז שבבנימין. גם פה התייצבו תושבי הישובים הסמוכים והחלו בכיתור הכפר מוכמס, שאליו הובילו עקבות הגנבים.

גם פה לא נמצאו הסוסים במהלך יום החיפושים, אולם ערביי הכפר הבינו את המסר וטרחו לתפוס את הגנבים ולדווח לצבא שיבוא לקחת את הסוסים. בכפר טרחו להדגיש כי הם אינם קשורים לגנבה, ואמרו כי הגנבים הם בכלל בדואים מהמאהל הסמוך. במאהל לעומת זאת טענו: "אלו ערבים מהכפר, ובשום מצב לא בדואים". כך או כך, מי שהיה קשור לגנבה הבין את מה שהיה צריך להבין.

הסיפורים עוד רבים, ורק אלה שהתרחשו בארבע השנים האחרונות יכולים למלא ספר עב כרס. המסר שעולה מכולם חד-משמעי: גם בעיתות 'שגרה', שבהן יהודים מתמודדים עם זריקות אבנים, תקיפות וגנבות, מערך הגנה אזרחי שיוקם יכול למגר את התופעה ולהביא שקט לסביבה, קל וחומר בזמני מלחמה ופרעות, שבהם מערך ההגנה הכרחי עד כדי הצלת חיים ממש.

ובכן, עצה לכל יישוב, גבעה או קהילה בערי המרכז שחווים טרור יומיומי על כל סוגיו: הקימו מערך הגנה אזרחי קבוע. פתחו קבוצת וואטסאפ להקפצות לאירועים. גייסו מתנדבים שנכונים לקפוץ לכל אירוע, צרו לעצמכם שפה משותפת וגבשו צוותים מאורגנים. עשו בלילות סיורים רכובים ורגליים, התקינו בעצמכם מצלמות אבטחה, ואל תסמכו על המצלמות של המשטרה. תעדו פורעים ונסו לאתרם.

צאו לחיפושים במקרה גנבה או אירוע אחר. כן, גם בתוך החצרות הסמוכות למקום, המקומיים כבר ידאגו להעביר את המסר למי שצריך. הקפידו שכל אירוע שמתרחש ייתקל בתגובה מהירה של אזרחים שקופצים לנקודה. מהר מאוד כבר תתחילו לשים לב לשינוי בשטח.

הם ייקחו איתם לשטח ספרי קודש ויקיימו סדרי לימוד עצמאיים קבועים או עם חברותות דרך הטלפון. גם בימים גשומים וקרים הם ימצאו מדף סלע יבש, יפתחו את תיק הרועים וילמדו באחד הספרים הקבועים

 

לסיום, את הטור השבוע אני רוצה להקדיש לחבריי אנשי הגבעות, שלא רק מוסרים את נפשם על יישוב הארץ והגנה עליה אלא גם על לימוד התורה. כדרכם של יהודים אמיתיים – ספרא וסייפא:

• לעשרות הנערים החדשים שעזבו את ספסל הלימודים בישיבה השנה כדי ללכת לגאול את מרחבי הארץ, אך לרגע לא עלה על דעתם לזנוח את לימוד התורה. להפך, כשגמלה ההחלטה בליבם לעזוב את הישיבה לטובת הפעילות ביישוב הארץ, הבינו היטב כי כעת הם לוקחים על שכמם משימה כפולה. גם להיאחז יומיום בתנאים לא פשוטים ומאתגרים בנקודת ההתיישבות החדשה שהקימו, וגם להתמיד בקביעת עיתים לתורה, והפעם בתנאים מורכבים בהרבה.

ואולם למרות הכול הם היישירו מבט לאתגרים שעמדו לפניהם ורצו נחושים למערכה. הם בנו לעצמם בכל גבעה מסגרת חלופית חברותות, שיעורים של רבנים מהסביבה וסדרי לימוד עצמאיים, ויתמידו בהם בכל מחיר.

• לרועי הצאן, שנמצאים מרבית שעות היממה במרעה, אך לא יוותרו על אף שעת לימוד אחת. הם ייקחו איתם לשטח ספרי קודש ויקיימו סדרי לימוד עצמאיים קבועים או עם חברותות דרך הטלפון. גם בימים גשומים וקרים הם ימצאו מדף סלע יבש, יפתחו את תיק הרועים וילמדו באחד הספרים הקבועים שהזמן ותנאי השטח כבר נתנו בו את אותותיהם.
• למי שאם תגיעו לבקר בגבעה, תוכלו לראות אותם: נערים בני 16–18 שעצרו את עבודתם והתיישבו ללמוד בשעות החמות. הזבובים רוחשים מסביב, החום לוהט, אבל סדר הלימוד יתקיים בזמנו.
• ולמי שגם בתקופות רדיפה משטרתית הקפידו לקבוע עיתים לתורה והיו פותחים ספר רמב"ם או שולחן ערוך בעת שנחבאו מאחורי סלע באחת הפשיטות המשטרתיות על הגבעה.

בליל שבועות הקרוב נשב כולנו (לפחות מי שלא יירדם) לאמירת תיקון ליל שבועות שיימשך לאורך הלילה. בבתי הכנסת ידאגו הגבאים לסביבת לימוד נוחה: מזגן בטמפרטורה ממוצעת, תאורה טובה, שיעורים ותוכן מעניין ובעיקר הרבה כיבוד.

באותו זמן ישבו עשרות בחורים ובעלי משפחות בבית הכנסת הארעי בגבעה או בסוכת השומרים וילמדו תורה לאורם של תאורת חירום או פרוז'קטור סולרי מהבהב. אחת לכמה דקות הם יקומו, יעשו סיור שמירה קצר סביב הגבעה, וישובו ללמוד.

לפנות בוקר, כשהעייפות תאיים להכריע, יתחילו העיזים לפעות מהדיר ויזכירו ללומדים העייפים שעוד לא הגיעה העת לשוב לישון, ויש לצאת אל המערכה התמידית בשטחי המרעה והאדמות מסביב.

"אמר רבי שמעון בר יוחאי, שלושה דברים נקנים בייסורים: ארץ ישראל, תורה והעולם הבא". אשרי מי שיזכה לשלושתם.

קרדיט תמונה ראשית: אברהם שפירא