גמד ענק

"אנחנו כבר מאחרים", אני סוגר את דלת המקרר, מאיץ בילדים ללגום את שאריות החלב, "יונתן, קח את המשלוח ואת הכובע, סתיו, אל תשכחי את הגלימה, אביתר – לקחת את המשלוח מנות? גם את הפתק? יופי, יאללה בואו לאוטו".
בכל בוקר אני סוגר את דלת המקרר, מעביר חצי מבט על פסיפס המגנטים. הנה תמונה של כל האחים מהחתונה של מיכל, ועוד אחת שלנו עם הילדים בפרצופים מצחיקים בהפנינג של פתיחת החופש הגדול. הנה תמונה עם חבר קרוב במפגש רחוק.
"כולם חגורים? יאללה, יצאנו". ליד המגנטים יש גם פתקים. פתק של תודה על האירוח בשבת, פתק עם אישור לטיול שעוד לא מילאנו, ועוד פתק אחד, צהוב, מקומט, אותיות דהויות. סמדר שאלה בעבר מה חשוב הפתק המקומט הזה, שעובר איתנו מדירה לדירה, ממקרר למקרר. התחמקתי. זה פתק שמשמעותי לי, אמרתי בלי להסביר. מוזר, אבל היא הבינה לא לשאול מדוע. כשארצה אספר. "ביי אבוש", "יום טוב מתוקה, אל תשכחי שאימא אוספת אותך בסוף היום". יש בקרים שהפתק על המקרר צובט בי, בימי אדר הוא לוחץ על כפתור. ואפשר לחשוב מה כבר כתוב בו.
"יונתן, אל תדאג, אתה לא מאחר, בהצלחה בחידון, תספר לי אחר כך איך היה ואם זכיתם". לפעמים אני נזרק דרכו אל זיכרונות ותמונות של השנים ההן, הרחוקות. יש איזה חוט שנמשך מכאן לשם ומשם לכאן, "אביתר, תן חיבוק לאבא, תיהנה בגן, נינג'ה שלי", חוט שקושר וכורך ולופת ושומר.
מה כבר היה באותם ימים רחוקים בישיבה שלמדתי בה? ממה מורכבים ימיו של נער? היום עמוס חלקיקי שברים: המאבק העייף בבוקר, התפילה הנסדקת, שיעורי הקודש והחול והכול, וכאילו יש הפסקות אבל לא באמת. אני נוסע עכשיו ונזכר והבטן מתהפכת לי, הפתק שנכתב ביום הזה ממש לפני שלושים שנה, ואפשר לחשוב מה כבר כתוב בו, מה כבר כתוב.
***
היינו שלושים ואחד נערים בכיתה. אוסף יחידים שמנסים לקבל צורה. משחק דוקים, רכיבים של מתכון, עצים בודדים ביער. כיתה ט3, חבורת ילדים תמימה רוב הזמן, שלמדה ביחד ושיחקה ביחד, קינאה והתחרתה והתחרטה ופרגנה והתגבשה וביררה את מהותה ומה איתה. ואני הייתי ביניהם. אי אפשר לומר שלא היו לי חברים. אי אפשר לומר שהיה לי חבר אמיתי, אפילו אחד. וצחקנו המון. ולא העזנו לבכות. והכול היה כמו שנעורים נהיים. כמעט בלי התחלה. כמעט בלי סוף. והייתה שמחה, כאילו. והיה בסדר, כאילו. והיה יחד, כאילו. והיה מחנך אחד, כאילו. אילו לא הכול היה כאילו.
ואם בכל השנה הייתה שמחה בין השיעורים, אז באדר היו שיעורים בין השמחה. הכול היה עטוף בהתרחשות צוחקת, הישיבה כולה התקשטה, רכבת מִשֶ-מִשֶ-מִשֶ-משנכנס, הפיכה ושוק פורים, אבל בעיקר היה משחק גמד וענק. הפתקים התערבבו בשקית שהחזיק הרב, וכל אחד מאיתנו ליקט פתק עם שמו של הענק שלו.
ולמרות שהיינו כולם מעבירים מתנות מזה לזה והפתעות מזה לזה, היו מי שתמיד הרגישו ענקים, והיו מי שתמיד הרגישו גמדים. ובמשך חודש אדר הגמד היה שולח לענק שלו ממתקים, פתאום חטיף מונח על השולחן או ופל מצופה בתיק, ולפעמים יצירתי יותר: המורה לחשבון שיבחה באמצע השיעור את אחד הענקים לבקשתו של הגמד שלו. והיו משלוחי המנות.
למרות שהיו כללים ברורים – שני חטיפים ועוד ממתק בסכום כזה וכזה – פחדתי שהמשלוח שאתן יהיה קטן מדי ושהמשלוח שאקבל יהיה גדול מדי. ולמרות שהרוב התייחסו למשחק בקלילות, אותי הוא הלחיץ. וקניתי חטיפים וארזתי באיזה מארז ורציתי, באמת רציתי, לכתוב פתק לענק שלי, אבל לא מצאתי מילים.
***
הילדים שלי יודעים לומר – הכי חשובים הם הפתקים. אוכל מתכלה, מילים נשארות. לא משנה מה תניח בצלחת המשלוח, חשוב מה תכתוב. איזו מילה תבחר. אילו אותיות תסמן לחבר. גם סמדר יודעת – היא אחראית לקנות את מצרכי משלוחי המנות, מצרפת אותם לקנייה השבועית בסופר, ואני אחראי לפתקים.
עם סתיו ויונתן זה הלך בקלות. ישבתי איתם וכיוונתי אותם ודייקתי אותם לכתיבה נכונה. אתמול בערב ישבתי גם עם אביתר. הוא היה עצוב כי השם שנשלף בהגרלה של משלוחי המנות בגן לא היה של חבר שלו. "לא רוצה להביא לו משלוח מנות", הוא אמר, "רוצה להביא לחבר שלי, הוא לא חבר". מרוב שהיה לי מה לומר לו לא ידעתי כיצד לומר. "משלוח מנות נותנים לא רק לחברים", ניסיתי, "זו הזדמנות להכיר מישהו חדש". "אני מכיר אותו ולא רוצה להיות חבר". "זו מצווה גדולה לשמח מישהו", עוד ניסיון שלי, אבל הוא, "לא רוצה לעשות מצווה כזאת".
התלבטתי אם לשחד אותו, אבל אז כל המשמעות תתרוקן. חשבתי להתחיל להסביר על הצורך בחשיבה על האחר, ביכולת להיפתח, אבל מולו הרגשתי מרוחק מהמילים שאני כל כך מאמין בהן. במקום זה סיפרתי לו שפעם מישהו נתן לי פתק ששינה את חיי. ואולי לא נחשוב על המשלוח אלא נחשוב רק על הפתק. "אבל מה אכתוב לו?" הוא שאל. אביתר אוהב מילים. אז הצעתי, "בוא נבחר מילים שאומרות משהו שאתה מאמין בו בלי להגזים".
מפתיע, אבל המעבר לאזור המילים שחרר אצלו את התסכול. מעין חידת היגיון שעליו לפצח בכתיבת מסר למי שהוא לא רוצה לכתוב לו בכלל. לקח לו זמן להגיע אל המילים, כמו לי אז, לפני שנים. "בוא נחשוב ביחד, אולי תכתוב לו משהו טוב שיש בו". הוא הניד בראשו. "אולי תכתוב לו משהו כללי על שמחה". עדיין לא. קמתי לכסות את סתיו בשמיכה, וכשחזרתי אביתר לא היה בחדר. שמעתי אותו פותח את דלת המקרר עמוס הפתקים.
***
אני נזכר בימים ההם של התיכון, בעיקר בנסיעות, בתנופה, כשהאוויר מהחלון נלחם בי. אני נזכר בנער לא מאושר ולא מיואש. והכול היה בסדר. הכול היה שבעים-שמונים כזה. הציונים, מצב הרוח, המשפחה, המודעות. בנסיעה של עכשיו, שלושים שנה אחרי אותו הפתק שקיבלתי, אני נזכר ביום ההוא, שיאו של הגמד וענק שעשינו בכיתה ט3, ברגע גילוי המשלוח שמישהו הכין בשבילי, במיוחד בשבילי, רק בשבילי.
המשלוח ההוא לא היה מפואר. אינני זוכר מה היה בו. אולי ביסלי ופסק זמן, אולי בייגלה וכיף כף. זה מה שנתנו אז. חטיף ועוד שוקולד. ככה היה הכול אז, מתוק מלוח. וכשראיתי את המשלוח על השולחן שלי, עטוף בצלופן צהוב, החסרתי פעימה. בהתחלה נלחצתי שזו טעות. ההשפלה שמישהו שם משלוח של אחר על שולחני צרבה לי עמוק בפנים. אבל התקרבתי. הכיתה הייתה ריקה. כולם היו בהרקדה למטה. פתחתי את הסרט. נבהלתי כששמעתי מישהו בדלת, וכשהסטתי את המבט ראיתי רק צל חולף. המשלוח נפתח לרווחה. ומעל לחטיף וחצי היה מונח פתק מרובע. צהוב. קטן. אותיות כחולות. רועי, תודה על מי שאתה. תודה על מי שאתה.
הדמעות עולות בי עכשיו כשאני קורא שוב בעיניים כמהות את המילים ההן, שתלויות על המקרר במטבח, ואני יודע לומר שזה הרגע העמוק ביותר שאני זוכר מאותן שנים בישיבה התיכונית. שהיה לפחות מישהו אחד שראה אותי וידע מי אני. ומכל שמחת הנעורים ומכל שמחת פורים זהו הרגע השמח האמיתי שלי. רגע עטוף צלופן צהוב מרשרש. ורק היום אני מצליח להודות, להיזכר, שבפתק שקיבלתי בהגרלת הגמד וענק היה רשום השם שלי. רק היום אני מזהה שהפתק שעל המקרר כתוב בכתב ידי.

לתגובות: mickey11476@gmail.com