סיפורו של מאחז הפלישה הערבי דיר עלא, שבא אל קיצו בשבועות האחרונים, משקף שוב את התפקיד החשוב שתפסו חלוצי ההתיישבות מקום שהמדינה הפקירה ביודעין.
מה שהחל אך לפני שנים אחדות בכמה אוהלים שצצו בשמורה ההסכמית בגוש עציון, ממזרח למעלה עמוס, הפך לנחיל השתלטות מסיבי ברכסים שממזרח ליישוב. קווי מים נפרסו, כבישים נפרצו, ואוהלי הבד היו לבתי בלוקים ומילאו את המדבר.
לצד פזורת רשיידה, שבט בדווי רצחני שהפך לשליט הבלתי מעורער במדבר יהודה, צמח כפרון ערבי חדש, מין שלוחה קדמית של הכפר קיסאן, שכונה דיר עלא. עשרות משפחות ערביות מהכפר עברו להתגורר בו, ובכל שנה התרחב המאחז פנימה לתוך המדבר, ואף העז בעזות מצח להציב לעצמו שערים שסגרו את שבילי העפר בפני מטיילים. על בתיו התנוססו שלטי הנצחה למדינות העולם ולארגונים הזרים שתרמו מכספם לביסוס המדינה הפלשתינית, והרשות הפלשתינית גם היא תקצבה בנדיבות את יושבי המקום, שמילאו את תפקידם נאמנה בכיבוש השטח.
בגבעה כבר מציבים את היעד לשנים הקרובות: הקמת רצף טריטוריאלי יהודי דרומה עד אתר אום דרג' ויישובי הר חברון
הבנייה הייתה כל כך אינטנסיבית, שמי שטייל במקום עד לפני חודשים מספר יכול להבחין במשטחי בלוקים חדשים על כל גבעה קירחת באזור, מוכנים ומזומנים לבנייה מהירה. מדינת ישראל, גם הפעם, עמדה מנגד ולא עשתה דבר.
גבעת נודע ביהודה, שהוקמה מחוץ לגדר היישוב מעלה עמוס, הייתה הסנונית הראשונה בהתעוררות יהודית בגזרה. אחריה הוקמה לפני כשנה גבעת מקנה אברהם, החלה לחלוש על המרחב, ובאמצעות עדר צאן ושטחים חקלאיים החלה לנסות לבלום את מפלצת ההשתלטות הערבית.
סדרת תקיפות חוותה הגבעה מצד מאחזי הפלישה הערביים באזור, לצד פינויים והתנכלויות מרשויות המדינה, אך אלים מכולם היה המאחז דיר עלא. שלוש תקיפות קשות בתוך חודשים מטעים ביצעו מחבלי המאחז, ונפצעו בהן בין השאר הנערים בשלוש התמונות המצורפות.
אם שם חשבו שהאלימות והטרור ירתיעו מישהו בגבעה, פחות מ-24 שעות נדרשו להם לגלות שטעו, ובגדול. אחרי כל תקיפה התייצבו שוב רועי הצאן כבר למחרת היום באותה נקודה בדיוק, ואפילו התקדמו לעיתים ברעייה לשטחים קדמיים יותר. אם הרועה שנפצע טרם התאושש, את מקומו מילא מייד רועה אחר שהתנדב למשימה. תקיפות נוספות שניסו להוציא לפועל נבלמו בנחישות בידי הבחורים. המסר היה ברור: נגן על עצמנו בכל מחיר. התגובה המיידית על כל פעולת טרור מצידכם תהיה התקדמות לשטח חדש.
התקיפה השלישית שבוצעה בידי עשרות ערבים ולא הצליחה להשיג את מטרתה הייתה הקש ששבר את גב הגמל. ערביי המאחז דיר עלא החלו לפרק את בתיהם, שנבנו בכסף אירופי שמן, ולהעביר את מיטלטליהם ארבעה קילומטר מערבה, בחזרה לתוך הכפר. משאיות וטרקטורים עמוסי עגלות נסעו הלוך וחזור שתי יממות רצופות כדי להוביל את כל אימפריית ההשתלטות שהקימו על אדמות השמורה ההסכמית.
כדרכם של בני ישמעאל, הם דאגו להשחית כל דבר שלא הצליחו לקחת. עדרי עיזים הוכנסו לחצרות הבתים כדי לכרסם את תום את העצים, שלא יישארו חלילה ליהודים. את בתי הבלוקים שברו, ואת צינורות המים שפרסו לאורך המדבר היישר מגנבת מקורות משובחת קיצצו לחתיכות. על הדרך הציתו את אחת החורבות הריקות שנשארו ומיהרו להאשים את "אלימות המתנחלים". בכל זאת צריך לדאוג לתקציבים לשנים הבאות.
העזות והרמת הראש שאפיינה אותם בשנים עברו, שבהן התרגלו לעשות ככל העולם על רוחם, התחלפה בהכנעה ובשפיפות קומה. לתושבים מהגבעה שסיירו בשטח באמצע פירוק הבתים האינטנסיבי נופפו מרחוק כמה מהערבים בידיהם ובחולצתם, כאומרים: חאלס, שחררו, נכנענו. אנחנו הולכים לבלי שוב.
לפני שבועיים עזבו את המקום המשאיות האחרונות, מותירות מאחוריהן ענן אבק, הריסות ואדמה קירחת מרעייה בלתי מבוקרת כמו שרק ערבים יודעים לעשות.
"אין לי מה להתווכח איתם, שיצאו רגע מהמזגן ויגיעו לראות בעיניים מה קורה פה"
"רק התחלנו"
זה נשמע דמיוני גם היום, בטח לתושבי האזור שהכירו מקרוב את המצב הקודם, אך אחרי עזיבת מאחז הפלישה דיר עלא לא נותר כיום אפילו מבנה השתלטות אחד מחוץ לשטח הבורגני של קיסאן. הכפר, שהיה סמל לבנייה בלתי חוקית חסרת מעצורים, חזר לממדיו המינימליים. הריו של מדבר יהודה שמול מעלה עמוס נקיים כעת ומחכים ליהודים שיבואו לטייל.
בכפר אלמיניה, השוכן מצפון לקיסאן, שפרס גם הוא בשנים האחרונות זרועות השתלטות פנימה לתוך המדבר, המצב כיום דומה. מאחזי ההשתלטות סולקו אחרי מערכה ממושכת, והערבים נסוגו לקו הבתים בכפר. מי שיצא לטיול מתקוע למעלה עמוס דרך השמורה ההסכמית, לא ייתקל ולו בערבי אחד. רועי הצאן שיפגוש בדרך יהיו נערים מנקודות ההתיישבות הסמוכות, שנמצאים מדי יום בשטח כדי לסכל כל ניסיון התקרבות ערבי נוסף.
זהו אומנם חלק קטן ממדבר יהודה שעדיין סובל ברובו מהשתלטות ערבית כמעט חסרת תקדים לעומת כל אזור אחר ביהודה ושומרון, אולם פעילי ההתיישבות באזור ממש לא מתכננים לשבת בחיבוק ידיים. גבעת מקנה אברהם וחברותיה יתבססו בעז"ה, ולצידן תוקם בקרוב עוד רצועה של גבעות. בגבעה כבר מציבים את היעד לשנים הקרובות: הקמת רצף טריטוריאלי יהודי דרומה עד אתר אום דרג' ויישובי הר חברון. השטח הזה עמוס לעייפה כיום באלפי מבנים ערביים בלתי חוקיים, אך זו רק שאלה של זמן עד שגם אלו ייאלצו לפנות את מקומם לבעלי הבית האמיתיים שישובו לאדמתם.
ואחרי שסיפרנו כאן על כל ההצלחה ההיסטורית שחולל קומץ הנערים החלוצים הזה, חשוב להבין עד כמה הם בודדים במערכה הזאת, למרבה הצער. השבוע יצא לי לחזות בהפקרות הזו במו עיניי. יצאתי לסיור עם אחד הבחורים ממקנה אברהם ברכס הבא שמדרום לגבעה, ולעינינו נגלה מחזה מקומם. לאור יום עמלו עשרות ערבים על הקמת מאחז חדש בלב השמורה ההסכמית. הציוד כולו היה חדש מהניילונים ונתרם זה עתה בידי הרשות הפלשתינית. קונסטרוקציות ברזל לבנייה מהירה, מכלי מים חדשים, יריעות ומה לא. הכול הובא למקום במשאיות ומומן בכסף ממשלתי פלשתיני, שכלל מן הסתם גם תרומות זרות.
בגבעות גוש עציון, מנגד, רק בסוף השבוע האחרון נעשה הרס ברוטלי בשתיים מהן בידי רשויות מדינת ישראל, כולל החרמת ציוד בנייה ומכלי מים לשתייה. הוציא מהדעת לראות את אנשי הרשות הפלשתינית פורקים משאית שלמה מלאה במכלי מים לבנים גדולים, כשרק לפני רגע כמה קילומטרים משם פועלים ערבים אחרים שהביא המנהל האזרחי העמיסו למשאית צה"לית את מכל המים היחיד שרכשו בגבעה בכספם הדל. מעולם לא הייתה בוטה יותר הניגודיות בין תמיכת הרשות הפלשתינית בפעיליה להפניית העורף של מדינת ישראל לאזרחיה-חלוציה.
ואם לא די בכך, השמורה ההסכמית כולה נמסרה בהסכמי אוסלו לרשות הפלשתינית והוגדרה שטח B. ההסכם הותנה בשמירת הרשות הפלשתינית על האזור כשמורת טבע, אולם היא אפילו לא ניסתה להעמיד פנים של קיום התנאים ופתחה במבצע בנייה פרוע לאורכה ולרוחבה. כך נוצר מצב שעשרות שנים לא אכפה המדינה מאומה מהבנייה הבלתי חוקית, ואנשי ההתיישבות, שהיו כבולים במחסום תודעתי של חלוקת אוסלו, נמנעו גם הם מלהתיישב באזור ולנסות להשיב מלחמה שערה.
בגבעת מקנה אברהם החליטו לקפוץ למים ולשבור את הטאבו הזה, ונאלצו ועודם נאלצים להתמודד גם עם ניסיונות החלשה מבית. "מה אתם יושבים בשטח B, זה לא ריאלי", "סתם יפנו אתכם, אין למקום אופק הסדרתי" ועוד כהנה וכהנה, ואפילו הכפשות של ממש מצד גורמים בהתיישבות שמנסים להתנכל להם בכל דרך בשל קטנות אמונה וקוצר רואי.
בגבעה חושקים שיניים ושותקים. התוצאות מדברות בעד עצמן. מוטב לספוג עלבונות ולהמשיך לחלץ את רגבי אדמתה של ארץ מולדתנו מיד העריצים שחיללוה. "אין לי מה להתווכח איתם", אמר לי השבוע אחד הבחורים. "שיצאו רגע מהמזגן ויגיעו לראות בעיניים מה קורה פה. מי שהגיע לכאן פיזית לא היה צריך אפילו להסביר לו. תושבים מהיישובים הסמוכים, מטיילים, כל מי שנקלע לאזור משפשף עיניים בתדהמה ומספר על המצב המאיים ששרר כאן אך לפני שנתיים. את הכוח להמשיך אנחנו שואבים מהסיפורים הללו ומהידיעה הברורה שהקב"ה מלווה אותנו בכל צעד. אנחנו מצידנו רק התחלנו".
