האם אפשר לפצח את הזהות הישראלית? אמני ארטמה מציעים מבט חדש

האם אפשר לפצח את הזהות הישראלית? אמני ארטמה מציעים מבט חדש

מקודם

קרדיט: אייל בן סימון ורוני ראובן – אוצרי התערוכה

 

האם אפשר לפצח את הישראליות?

אמני ארטמה מציעים מבט חדש בתערוכה "גרעינים שחורים" / טור תרבות מאת אביב דגני

"גרעינים שחורים", התערוכה החדשה בגלריה הסדנה לאמנות ביבנה, נפתחת בתאריך 18.7.25 ומציבה שאלה פשוטה לכאורה – האם ניתן לפצח את הזהות הישראלית? זוהי תערוכה קבוצתית, אך מעל לכל, מדובר בתרגיל מחקרי נועז בזהות קולקטיבית, תשוקות, הרגלים ואי-שקט. תחת אוצרותם של אייל בן סימון ורוני ראובן, שבעצמם חתומים על יצירות אמנות בעלות הד ציבורי, מצליח המעשה האוצרותי להמיר את הפיצוח היומיומי של גרעינים – אותו טקס שמוכר לכל ישראלי, לאלגוריה רב-שכבתית על מציאות מורכבת, לעיתים ממכרת ולעיתים בלתי ניתנת לעיכול.

הסמל, ההרגל והקיומי

לא במקרה בחרו האוצרים להתעכב דווקא על הגרעין השחור. גרעיני החמנייה הקלויים אינם רק פריט במזווה הישראלי; הם גשר בין עדות, דורות ומציאויות מתחלפות, המלווה שתיקות ומרפא מבוכה, ממלא מרפסות, יציעים בפסטיבל וזמן משפחתי אל מול טלוויזיה רועשת. הפיצוח הוא פעולה, הוא ביטוי להשתייכות והוא בסיס לפסיפס תרבותי ייחודי. אך גרעין לא מפוצח – או כזה שנבלע בשלמותו – מדגים לעיתים מחיר יקר של "בליעת" מורכבויות מבלי לעבד אותן.

האוצר אייל בן סימון מחדד בטקסט התערוכה שהגרעין השחור מגלם "את לב ההוויה הישראלית – סמל של קירבה, זיכרון, תשוקה וגם מורכבות". רוני ראובן מוסיף שהבחירה בו נובעת מהרצון לפרק את המרקם החברתי ולחשוף את הסתירות שבו מבלי לייפות או להדחיק. זו גם הסיבה למנעד הוויזואלי והחומרי הרחב של העבודות המוצגות.

קהילה, קונפליקט וחומר משותף

"גרעינים שחורים" איננה תערוכה על נוסטלגיה. היא גם לא מציגה אידיאליזציה של חברה ישראלית. אמני ארטמה, קהילה מגוונת המאגדת שמות ותיקים לצד יוצרים צעירים, מתפקדים כקבוצת מחקר: הם בוחנים זהויות מצטלבות, פחדים, כמיהות ורצון עיקש להשתייך. כל אחד מביא לשולחן הפיצוחים האמנותי את נקודת המבט האישית על הישראליות—מרחב שמאפשר להיות גם בפנים וגם בחוץ, גם בטקס וגם באתגר.

רשימת האמנים המרשימה כוללת את:

  • זאב אנגלמאייר
  • דוד גרשטיין
  • כרמית לוי – כרמוש ארט
  • אייל בן סימון
  • מירה מיילור
  • טלי רצקר
  • טל להט
  • חומי גרומן
  • אסף רהט
  • אורלי מרגי אלון
  • תמי אפשטיין
  • אופיר סופר
  • צליל בנדריהם
  • אורי אינקס
  • דפנה מוריה

(חלק מהשמות מופיעים יותר מפעם אחת ברשימות שונות, עדות לפעילות המגוונת בקהילת ארטמה)

שאלות במקום תשובות

אחת המשימות המרכזיות של התערוכה היא להציף שאלות, לא לספק תשובות נוחות.
האם הזהות הישראלית ניתנת לפיצוח, או שאולי היא נידונה להישאר חידה שלעולם לא נדע להמתיק אותה? האם הפיצוח עצמו מביא קתרזיס, או שמא התמכרות חסרת פשר, כמו הערב שבו אנו מחסלים שקית בלי לשים לב?
האם הרצון להשתייך גובר לעיתים על הצורך לבחון, לבקר ואולי גם לפצח ולשנות?
מה קורה לגרעין הלא מפוצח שנותר בגרון? מה קורה לאדם, למשפחה או לחברה שלוקחים כמובן מאליו את טקסי הפיצוח, מבלי לעצור לנוח ולתהות—מי אנחנו, מדוע אנחנו כל כך אוהבים לשבת יחד ולפצח, ומה באמת מסתתר שם מאחורי הקליפה?

האם אותו גרעין שאיחד קהילות, הופך בימים סוערים אלה לסמל של התמכרות, הדחקה, אולי אפילו כאב פיזי? עד כמה האמנות מסוגלת להיות המקום שבו ניתן להניח את קליפת היומיום ולפצח לא רק גרעינים, אלא גם דימויים, אמיתות ופחדים?

אמנות בימים של שבר ומתח

הרלוונטיות של "גרעינים שחורים" מתעצמת לאור התקופה. החברה הישראלית מצויה בשפל של קיטוב, שיסוי ורעשים בלתי פוסקים, ותערוכה כזו מעניקה דווקא מרחב בטוח, לא שיפוטי, שבו ניתן להפשיט את הזהות עד לקליפה הדקה ביותר. זוהי קריאה למבט מחודש, לדיאלוג, להנכחת השסעים מבלי להתייאש מהאפשרות לחיבור.

האוצרות המקצועית של אייל בן סימון ורוני ראובן מיטיבה לאזן בין רב-קוליות לבין הרמוניה בחלל. העבודות משוחחות זו עם זו ודוחקות בצופה לעזוב לרגע את עמדת המתבונן הפסיבי ולהפוך שותף לתהליך הפיצוח. בעידן בו שאלות של שייכות ואחרות נבחנות מחדש, וגם ערכים כקהילה, פיוס ואחריות משותפת מתערערים, התערוכה משמשת מראה רגישה, אך גם חד-משמעית, למה שנותר ולמה שאבד.

בין חומר לפואטיקה

העבודות עצמן מגוונות — מציורי חמנייה מוקפדים, דרך מיצבי וידאו אקספרסיביים, פסלים מצופים קליפה, צילומי מקרו של גרעינים מתפצחים ועד לאובייקטים המשתמשים בחומרי הגלם של התרבות (קליפות, שקיות, אפר, מתכת). חלק מהאמנים בוחנים בתעוזה את תקרת השייכות הישראלית: מהי סולידריות ומהו ניכור? האם הפיצוח מתאפשר גם ביחידות, או שהוא זקוק לכוח הקבוצה? מה נותן את הטעם – הפנים או החוץ?

הזיקה בין הפוסט-טראומה הישראלית לבין קליפת הגרעין נוכחת – לא רק בעבודות המכוונות לזיכרון השכול והכאב, אלא גם ביצירות המוקדשות לחמלה, תיקון ופיוס. בשיטוט בין העבודות קשה להימנע מהתהייה – האם ייתכן שקליפת הזהות רק מתעבה, או שהיא גם נסדקת לאור אפשרות של שינוי? האם יש עדיין גרעין פנימי שניתן להציל, לשמר, להזין?

קהילה יוצרת – מודל אחר למפגש

מעל הכול, "גרעינים שחורים" היא מסה חזותית שבוחרת להאמין בקהילה – לא כגוף הרמוני נטול סכסוכים, אלא כמרחב להתווכח בו, להתקרב ולפצח את המשמעות של להיות כאן ועכשיו. קהילת ארטמה מצטיירת, דרך העבודות והערכים, כשותפות-יצרנית שמתחייבת ליצור גם כשהמציאות סבוכה, לא לוותר על שיחה גם בזמנים של ייאוש, ולראות באמנות לא פריבילגיה אלא חיוניות.

סיכום פתוח – שאלה במקום פסק דין

ביציאה מהתערוכה, כל מבקר פוגש בעצמו: מה אצלי קליפת זהות ומה גרעין? מה קל לפצח, ומה הולך ומתקשה משנה לשנה? האם גם אני, כחלק מהמרקם הישראלי, מסוגל להותיר קליפה בצד ולפצח יחד, באומץ, את מה שדורש שינוי, פיוס וחמלה?

ייתכן שלא ניתן לפצח עד הסוף את הישראליות; ייתכן שכל דור ימצא תשובה אחרת – ודווקא בכך ישנה משמעות רבה. התערוכה "גרעינים שחורים" אינה מספקת מענה מלא – היא מזמינה למסע של התבוננות, חיפוש ולעיתים גם התרפקות. אולי, כמו בטקס הפיצוח עצמו, הערך האמיתי הוא לא בידיעה המוחלטת, אלא בנכונות להיפגש, לאכול, לדבר – ולפצח, שוב ושוב, ביחד.

התערוכה פתוחה לקהל הרחב בגלריה הסדנה לאמנות, יבנה, בין התאריכים 18.7.25–28.8.25.

 

גלילה לראש העמוד