הרב ד"ר ראובן פיירמן
כולם זוכרים את הטייס שלא הפציץ את הבית ששהו בו מחבלים בגלל ילדים שמשחקים בסביבה. האמירות "חדל חדל" של המפקדים היו לסמל לטוהר הנשק של צה"ל. רק שאלה אחת לא נתנה לי מנוח בראותי תמונות אלו: לאן הלכו אותם מחבלים שלא הופצצו במעשה האצילי של הטייס?
בטבח של עוטף עזה קיבלתי תשובה. דוגמה מובהקת לדברי חז"ל "המרחם על אכזרים סופו להתאכזר על רחמנים". הטייס הרחמן שלנו ומפקדיו בחרו, בלי להבין זאת, להתאכזר על ילדי ישראל. חשוב שנדע: מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם שנוהגת הלכה למעשה על פי הקוד של טוהר הנשק. בצבאות אחרים שומרים במקרה הטוב על חוקי המלחמה ועל אמנת ז'נבה. רק צבא ההגנה לישראל מוכן לסכן את חייליו כדי לשמור על אזרחי האויב. כפי שהעיד על עצמו בני גנץ: "בהיותי רמטכ"ל סיכנתי חיילי גולני על מנת לשמור על אזרחים של עזה".
מי החליט שזה מעשה מוסרי? מי המציא את הקוד האתי הזה, ולמה צה"ל אימץ אותו? מתברר שלפני כארבעים שנה קבע אסא כשר, מרצה בפקולטה לאתיקה מקצועית מאוניברסיטת תל-אביב, אילו נורמות מוסריות צריכות להיות נוהגות בצה"ל. על פי דבריו, אסור למשל לירות באנשים לא חמושים. לכן מסוקי הקרב שראו את המחבלים פורצים את הגדר ורצים לעבר היישובים לא ירו בהם. גם חיילי הטנק שהיה במקום וראו את העזתים דוהרים לשטח ישראל לא ירו בהם כי רובם היו לא חמושים.
את המושג טוהר הנשק שאל כשר מברל כצנלסון, שהיה אחד ממנהיגי תנועת העבודה בארץ ישראל. הוא שקבע בין השאר את שלושת העקרונות האלה:
- עקרון ההבחנה – השימוש בכוח ובנשק יכוון אך ורק למטרות צבאיות לגיטימיות. בני אדם שאינם מעורבים בלחימה (אזרחים), לוחמים שניטלה מהם יכולת הלחימה (שבויים או פצועים) ואובייקטים אזרחיים במהותם (כגון בתי מגורים או מקומות פולחן) אינם מטרה לגיטימית לתקיפה מכוונת.
- עקרון המזעור –על החייל כפרט ועל צה"ל כארגון מוטלת החובה לעשות כל שביכולתם כדי למזער את הפגיעה באנשים בלתי מעורבים. במסגרת קבלת אחריות, העיקרון דורש גם שחיילים יסתכנו סיכון מחושב כדי להפחית את הסיכון לאזרחים.
- עקרון המידתיות – כאשר מעריכים שפעולה צבאית מסוימת תגרום בעליל לפגיעה במספר רב של אנשים בלתי מעורבים, חובה על המפקדים בדרג האסטרטגי לשקול את ביטול המשימה.
כמה עצוב ששם החיבה של כצנלסון היה בארי, ועל שמו נקרא הקיבוץ בעוטף עזה.
ואולם הנזק מהקוד האתי התעצם עוד יותר כאשר טוהר הנשק הזה הפך לחוק בלתי כתוב של צה"ל. על פי חוק השיפוט הצבאי, "רוח צה"ל איננו מסמך משפטי מחייב, אלא מסמך עמדה ערכי-חינוכי, שכפי שהוגדר במבוא שלו, נועד לעצב את התפיסה הערכית אשר ראוי שתעמוד ביסוד הפעולות של חיילי צה"ל". מכאן עולה שסיכון חיילי גולני בעזה היה פקודה בלתי חוקית בעליל!
דורות שלמים של חיילים חונכו על פרשת הל"ה, שבה 35 חיילים שהלכו בהיחבא מירושלים לגוש עציון ופגשו בדרך זקן ערבי רועה צאן. מה לעשות בו? להרוג אותו? הרי הוא בלתי מעורב, חף מפשע להגדרתו של כצנלסון. לשחרר? הוא עלול להזעיק את כל אנשי הכפר, והם יבואו להרוג אותם. לקשור אותו? אך הוא עלול להשתחרר. החיילים החליטו לשחררו. הזקן אכן הזעיק ערבים אחרים, והם התנפלו על החיילים ולא רק הרגו אותם אלא עקרו להם את העיניים, כרתו את ראשיהם והתעללו בגופותיהם.
מעשים אלו מוכרים לנו היטב גם ממאורעות תרפ"ט וגם מפרעות תשפ"ד. אך שלא נתבלבל: הסיפור הזה לא הפך לתמרור אזהרה לדורות הבאים שלא להשאיר את אזרחי האויב בחיים כאשר יש סכנה כלשהי לחיי החיילים, אלא אדרבה, באתר הרשמי של צה"ל כתוב כך היום: "פרשת הל"ה הפכה לסמל של הערכים והאמונות שעליהם התחנכו הדורות הבאים. מהסיפור על בחירת החיילים לשחרר את רועה הצאן, אפשר ללמוד על ערך טוהר הנשק".
מעניין מה היו פוסקים הכותבים את דברי המוסר האלה אילו הם עצמם היו באותם חיילים שפגשו רועה צאן והיו יודעים מראש איך הכול ייגמר. והרי כלל נקוט בידינו: אם יש ספק, אין ספק. אך לצערנו כשם שדעות מעוותות השתלטו על האקדמיה, על בתי המשפט ועל כלי התקשורת, כך הן השתלטו על צמרת צה"ל, השב"כ והמשטרה.
לפני שבועיים פנו אליי ממשרד הביטחון וביקשו שאשוחח עם אימו של חייל שנפל בטבח בעוטף עזה. מאז אני מדבר איתה כמעט בכל שבוע, ושאלה אחת חוזרת על עצמה בכל הפגישות: למה לא ירו במחבלים האלו? משום שלא היה להם נשק? גם זקנים בקביים יכולים להיות רוצחים! אילו רק יכולתי להפגיש אותה עם בני גנץ שיסתכל לה בעיניים ויענה לה על השאלה הזאת.
במלחמת לבנון השנייה התקדמה לעבר הבופור שיירת טנקים. קצין מודיעין הודיע למח"ט שבמרחק כשלושה קילומטר מהם בצד הדרך עומד רכב שיושבים בו בחור ובחורה. המח"ט צווה לירות עליהם פגז. כולם היו בשוק, אך צייתו לפקודה. מהפיצוץ העז הבינו כולם שזו הייתה מכונית תופת, אחת מני רבות שהיו באותה התקופה, ומתאבדים בתוכה. משם למדתי את הביטוי "אם יש ספק, אין ספק". ועוד כלל: בלתי מעורבים אינם נמצאים בקרבת החיילים.
שאלתי תלמיד שלי, קצין חי"ר: "האם תירה בילד בן עשר שעומד במרחק חמישים מטר ממך ברחובות עזה?"
"ודאי שלא".
"ואיך אתה יודע שאין לו ביד רימון שהוא מתכנן לזרוק על הכוח שלך? מה תגיד לאימא של החייל שלך, שהקרבת את בנה כדי לשמור על ערבים? השכם להורגו! אומרים חז"ל. תקדים אותו. אל תחכה שהספק יתברר! אל תרחם עליו ועל כל הערבים האכזרים שנמצאים שם! רק על דעת זה אנחנו מפקידים את ילדינו בידיכם. רק אז אתם יכולים להיות מפקדים".
"סליחה הרב, אנחנו לא כמוהם. אם נירה בילדים, מה ההבדל בינינו ובינם?"
"אנחנו לא מתעללים באנשים. זה לא הבדל קטן אלא הבדל מהותי. אנחנו הורגים אויבי ישראל, ולא משנה בן כמה המחבל שרוצה להרוג אותך ואם זאת אישה או גבר. לפני שנה ערבייה בת 65 ביקשה מים מחיילים, וכשהם הגישו לה שתייה היא שלפה סכין וניסתה לדקור אותם".
"הרב, אני לא מסוגל לירות בילד".
"מי שאינו מסוגל לעשות את תפקידו אינו ראוי לפקד על אחרים שחייהם תלויים בו. צריך להוריד אותו בדרגה ולאשר לו ללחום כחייל פשוט. לתת לאחרים לקבל החלטות", אמרתי. "אתה מבין, המלחמה הזאת איננה סתם מלחמה. כמו מלחמות רבות בין עמים, כמו המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, זו מלחמה נגד חיות אדם ונגד הרוע העולמי. אנחנו מופקדים לעצור אותו. לכלות אותו מן העולם. זו מלחמת קודש".
הוא חשב כמה שניות ואמר: "נכון. זו מלחמת מצווה, שעליה נאמר אָרוּר מֹנֵעַ חַרְבֹּו מִדָּם. תודה רבה הרב".
Lead:
לפני שבועיים פנו אליי ממשרד הביטחון וביקשו שאשוחח עם אימו של חייל שנפל בטבח בעוטף עזה. מאז אני מדבר איתה כמעט בכל שבוע, ושאלה אחת חוזרת על עצמה בכל הפגישות: למה לא ירו במחבלים האלו? משום שלא היה להם נשק? גם זקנים בקביים יכולים להיות רוצחים! אילו רק יכולתי להפגיש אותה עם בני גנץ שיסתכל לה בעיניים ויענה לה על השאלה הזאת
