מה תעשו ברגע המבחן

הגנרל גריגורי פוטיומקין היה מהאנשים החזקים ברוסיה של הצארית יקטרינה הגדולה.    האגדה מספרת שבשנת 1787 הגיעה הצארית לביקור בשדות הקרב, וכדי להרשים את הצארית המהוללת ולהאדיר את שמו ככובש מוצלח, בנה הגנרל כפרי דמה לאורך הגדות השוממות של נהר הדנפייר. כך ביים מציאות מזויפת, ומכאן הביטוי 'כפרי פוטיומקין', שהוא שם נרדף לאחיזת עיניים ותיאור מציאות שאיננה.

הדבר היחיד שיכול לפתח אדם דתי ולאומי, הוא אינטואיציה בריאה ותחושה שמשהו פה לא מריח טוב, שהמדיניות המוצעת בתחום הביטחוני, למשל, היא 'לא משהו' ושהעסק לא נראה לו. אך לאחר השלב הזה הוא יידרש להציע חלופה ראויה של מדיניות סדורה, מגובה בנתונים, עובדות היסטוריות, תקדימים ממקומות אחרים וכדומה

במידה רבה אנו חיים כיום בכפר פוטיומקין אחד גדול. כל מוקדי עיצוב התודעה הרשמיים במדינה מעוצבים באופן מובהק על ידי תפיסות עולם שמאליות, ומכאן המסקנה הפשוטה והמתבקשת: עם ישראל, זה שנים, נמצא תחת שטיפת מוח אחת גדולה. כל תיאור המציאות וניתוחה מונגש לציבור באופן מאוד לא מגוון.

חפשו למשל את המוסף של חגי סגל ב'מקור ראשון' שמתאר "כיצד נכבשו האולפנים ומערכות העיתונים בישראל". קראו את מאמרו של רוגל אלפר בעיתון 'הארץ' על ש"בית המשפט העליון שייך לנו, השמאלנים". כך במקור. ויש עוד דוגמאות רבות למי שמתעניין. כל המסכות הוסרו.

במדינת ישראל המתחדשת התבצע מהלך מוזר: אנשי המחנה הלאומי התנחלו בשטחי יהודה ושומרון המשוחררים, הקימו יישובים לתפארת ולמעשה הפכו להיות תואמי מפא"י הסרוגים. אותה גברת, כמעט, רק עם כיפה ומטפחת. כך נבנה מפעל ההתנחלות המוכר. עוד דונם ועוד עז.

ולצד מפעל ההתנחלות הפיסי והממשי נבנה במקביל לאורך השנים מפעל התנחלות אדיר ממדים, מפלצתי ממש, סמוי מן העין, קטן כמות ורב־איכות. מפעל ההתנחלות במוקדי עיצוב התודעה.

לאורך השנים שמעתי לא פעם חוסר הבנה וזלזול במשמעותם של מוקדי עיצוב התודעה. "מה זה בכלל האקדמיה הזאת? את מי זה מעניין?" "מי בכלל קורא היום ספרים?" סרט? הצגה? איזו השפעה יש להם?" "מכון מחקר? מה זה בדיוק?" לאחרונה ניכר שהתבגרנו, ורבים מבינים את חשיבותם.

בית המשפט בעיצובו של אהרון ברק עוסק שנים רבות בהעברת הבכורה מהכנסת לבג"צ. זה המפעל הגדול שלו, כפי שאנו רואים לנגד עינינו וכפי שביטאה זאת דינה זילבר לעיל.

"אבל גם בתי הכנסת והישיבות מעצבים תודעה!"

לעיתים נשאלת השאלה הזאת: "והרי תודעתו של אדם מעוצבת גם בבית הוריו, במחוזות תרבותו, בישיבה, בבית הכנסת, בקהילה ועוד".

וכאן חשוב מאוד לחדד את הנקודה: התודעה הציבורית ודאי מעוצבת גם במקומות אלו, אבל כשמדובר במדיניות ציבורית, כלומר, אופן ההתנהלות המעוצבת באמצעות הפקידות, ההשפעה היא אפסית.

נניח שאדם הגר ביישוב דתי־לאומי ביהודה ושומרון, למד שנים רבות בישיבה, שם עיצב את דמותו האישית ולמד על מדינת ישראל העתידית בעזרת השם. הוא מלא תשוקה וכמיהה לימים עתידיים. כעת הוא לקראת יציאה להשתלבות במגזר הציבורי. הוא הולך להיות עו"ד או גנרל בצבא, 'בכיר' בשב"כ או בכל תפקיד אחר. מהיכן ירכוש השכלה על התנהלות לאומית ראויה בתחומים השונים שישתלב בהם? לא לעתיד לבוא, ב־2023? כשיגיע מפקד בכיר חובש כיפה לתפקיד בכיר כלשהו, הוא לא יוכל לשלוף את רש"י, הרמב"ן, ראשונים או אחרונים. הוא יצטרך לדבר בשפה שכולם מבינים. 'לישנא דאינשי', מה שנקרא.

הדבר היחיד שיכול לפתח אדם דתי ולאומי, הוא אינטואיציה בריאה ותחושה שמשהו פה לא מריח טוב, שהמדיניות המוצעת בתחום הביטחוני, למשל, היא 'לא משהו' ושהעסק לא נראה לו. אך לאחר השלב הזה הוא יידרש להציע חלופה ראויה של מדיניות סדורה, מגובה בנתונים, עובדות היסטוריות, תקדימים ממקומות אחרים וכדומה.

המסקנה היא שחסרים לנו בעיקר מוסדות ומוקדי עיצוב תודעה המייצגים ערכים לאומיים, ציוניים ויהודיים. גם אם תתאמצו לחפש, תראו שיש לימין טיפה בים לעומת השטף המקביל משמאל.

ימי מבחן

המציאות המתוארת לעיל מסבירה במידה רבה, מדוע גם כשיש חובשי כיפות בפקידות הגבוהה אנו לא רואים שינוי במדיניות הציבורית. פשוט, (כמעט) אין מוסדות שמעצבים תפיסה אלטרנטיבית.

לעיתים המצב אפילו גרוע יותר. היות שאדם המסומן בכיפה לראשו צריך להוכיח בכל יום שהוא ראוי למיליה המקצועי שלו. הוא אינו יכול להמציא תפיסות שלעולם לא למד והעמיק בהן. ובאופן סטיגמטי וכוללני, אתם יודעים, הוא קונפורמיסט מאוד ומחפש אישורים. כך יוצא, לצערנו, שתחושת השליחות והרצון להוכיח את עצמו הופכים אותו לחלוץ התפיסות הקיימות. אנחנו מכירים כמה שמות כאלה. חלקם נואם בקפלן כל מוצ"ש.

את המציאות המטורפת הזאת דבר אחד יכול למנוע: הבהרה ברורה וחד־משמעית שלבית המשפט אין כלל חרב ואין סמכות לכך בשום פנים ואופן

אפשר להתווכח עם התאוריה המוצגת פה, אך המציאות מעידה יותר מאלף עדים על נכונותה.

תפיסת העולם הפקידותית הזאת נוסחה באופן הבוטה ביותר, שאינו משתמע לשני פנים, על ידי דינה זילבר, לשעבר המשנה ליועמ"ש, בוגרת קרן וקסנר. וכך כתבה בספרה: "המגמה החשובה היא העתקת מרכז הכוח השלטוני ויכולת ההכרעה המעשית בשאלות של מדיניות, מהדרג הפוליטי הנבחר לדרג הפקידותי הממונה. תהליכים אלו מתרחשים במסווה של ניטרליות ושל מומחיות אובייקטיבית, תוך עקיפת ההליך הדמוקרטי וסיכונו, מבלי ליתן דין וחשבון לציבור הרחב שגורלו נקבע בדרג הפקידותי".

תקראו את זה שוב ושוב. ככה כותבת פקידה בכירה בשירות הציבורי מבלי לתת על כך דין וחשבון.

מכירים את הבדיחה? "דמוקרטיה היא דבר נפלא, רק חבל שהבחירות מקלקלות אותה".

פוטיומקין מכה שנית

ניכר שלאורך שנים רבות עוצבה שכבה פקידותית גדולה ומשמעותית ברוח הזו. רמטכ"לים, מפכ"לים, מנכ"לים, יועצים משפטיים, ראשי אגפים ועוד. כולם תופסים את עצמם כשומרי סף, צדיקים וטהורים, ואת הפוליטיקאי כתחמן, מושחת וקומבינטור שיש להיזהר מפניו. עבודה שיטתית של שטיפת מוח אקדמית ותקשורתית גרמה לנו למאוס בפוליטיקאים ולראות בלובשי הגלימות ובפקידים את אלו שישמרו עלינו. אל תשתפו פעולה עם המניפולציה הזו. כך הוכשרה הקרקע להעברת הבכורה מהדרג הנבחר לדרג הממונה, דרג שאינו מייצג כלל את הציבור.

וכעת הגענו לרגע דרמטי

לפני ההתנתקות שאלו מפקדים רבים חובשי כיפות את רבותיהם כיצד עליהם לפעול כאשר יתבקשו לפנות יישובים.

פקודה לפינוי יישוב עבור חייל ומפקד דתי היא מצמררת וקשה. רבים הבינו מייד שיש כאן התנגשות חזיתית בין כל מה שחונכו עליו, התפללו עליו, למדו על אודותיו וראו בו את פסגת השאיפות הלאומיות בארצנו המתחדשת. התנגשות חזיתית עם התממשות חזון הנביאים. לא פחות.

זה היה בירור מתבקש. ואבוי לנו אם לא היה נעשה.

וכעת?

ייתכן שאנו עומדים לקראת רגע של התנגשות חזיתית עצומה, שכמוהו לא ידענו עד כה. בית משפט וייעוץ משפטי עומדים לפני החלטה ובה הם שמים את עצמם עליונים על העם בישראל המיוצג על ידי הכנסת והממשלה.

"משבר חוקתי", קוראים לו בשפה מכובסת. דיקטטורה דה־פקטו. אומנם, ימים יגידו, אך בכל זאת כדאי להיערך לגרוע מכול.

וכמו אז, בימי ההתנתקות הקשים, האם מתבצע במחוזותינו בירור נוקב ואמיתי איך מתמודדים עם ההתנגשות הזו?

נוסיף, ויסלחו לי אחיי תושבי גוש קטיף תיבנה ותיכונן, שהפצע מבחינתם עדיין פתוח. למרות חומרת פינוי היישובים, בסוף היה זה אירוע מקומי. חמור וכואב מאוד ככל שיהיה, אך מקומי. ואילו ההתנגשות העומדת לפתחנו היום מבטאת שאלה כללית, עקרונית, חשובה ודרמטית הרבה יותר. איננו מתייחסים לכך משום ששום דחפור לא יעלה על יישוב ויחריבו, ושום מראות קשים של אימהות וילדים בוכים לא ייראו פה. רק דבר אחד יכול לקרות: ממשלה ריבונית המייצגת את עם ישראל עלולה להפסיק לתפקד בפועל.

וייתכן גם שלא יקרה דבר מכל אלה. אך האם בכלל מתקיים הדיון הסוער הזה אצלנו?

הארנק והחרב

אלכסנדר המילטון, מהאבות המייסדים של האומה האמריקאית, היה אומר שלבית המשפט אין חרב ואין ארנק. את סמכותו הוא שואב ממקור אחד בלבד – אמון העם.

בית המשפט בעיצובו של אהרון ברק עוסק שנים רבות בהעברת הבכורה מהכנסת לבג"צ. זה המפעל הגדול שלו, כפי שאנו רואים לנגד עינינו וכפי שביטאה זאת דינה זילבר לעיל.

את המציאות המטורפת הזאת דבר אחד יכול למנוע: הבהרה ברורה וחד־משמעית שלבית המשפט אין כלל חרב ואין סמכות לכך בשום פנים ואופן.

חלק מראשי המערכות הביטחוניות בעבר הצהירו מפורשות שבעת התנגשות בין הממשלה לבג"צ, הם יצייתו לבג"צ. המשמעות המעשית היא נתינה מודעת של חרב בידיו של בית המשפט, נקודה. ובמדינה דמוקרטית, מי שגורמי הפעלת האלימות החוקית נתונים לו, הוא השולט בפועל.

אי אפשר לקרוא את הדברים אחרת.

חשבון נפש

הימים שאנחנו בעיצומם דורשים מאיתנו חשבון נפש גדול. את שורות המערכות הביטחוניות מאכלס ציבור ענק שנאמן למדינתו באופן חסר תקדים. הציבור הזה עמד במבחן קשה בעבר ויכול לו, והוא נדרש להוכיח לעצמו שקיום פקודת הפינוי דאז נעשה מתוך בירור כן ואמיתי ולא מתוך כניעה לתכתיבים כי זה נוח יותר, ופחד מ"מה יאמרו עלינו".

מאותה נאמנות מהותית למדינה ולחוקיה התייצבו חיילים דתיים וביצעו פקודות נוראיות בעיניים דומעות ונפש קרועה. הם התייצבו ושמרו על עיקרון שמירת החוק שניתן על ידי ממשלה נבחרת. והיום, בדיוק מאותה נאמנות בלתי־מתפשרת, אנו נדרשים להבהיר שוב את הברור מאליו: אנו נאמנים, שוב, לממשלה חוקית ולגיטימית. לא לגוף בלתי־נבחר המתנהג בדורסנות.

העמידה הנדרשת היא הבהרה חדה ובלתי־מתפשרת על תובנה פשוטה שלמרות כל שטיפת המוח אנו מחויבים אך ורק לה. אנו מתחייבים לקיים את השבועה שהצהרנו עליה בסוף הטירונות קבל עם ועדה:

"הנני נשבע ומתחייב בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל, לחוקיה ולשלטונותיה המוסמכים, לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צבא ההגנה לישראל, לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים ולהקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל".

זהו המבחן הגדול. ולהבדיל מימי ההתנתקות, כל מי שביצע את הפקודות אז זכה לחיבוק ולשבחים מכל מוקדי עיצוב התודעה. ואילו היום עמידה על נאמנות לחוקי המדינה כפי שמבוטאים על ידי הממשלה, תגרור יחס הפוך לגמרי.

וכמו תמיד, עוד לפני כל פעולה מעשית דרושה זקיפות קומה מנטאלית.

והאמת היא, כידוע, לא ביישנית ולא פחדנית.