1.
"שלום סיון, פרסמת השבוע סרטון של הסליחות בכותל, איך החזן מתפלל שלוש פעמים, שוב ושוב, לשלום בינינו, ואיך הקהל עונה אמן בהתלהבות. אז שמי מאור, ואני הבת של יהודה נפתלי, החזן הזה.
רוב הקוראים לא מכירים את השם שלו, אבל רבים מכירים את הקול שלו: כבר יותר מ־30 שנה אבא חזן, וכשמתחיל חודש אלול הוא מקבל מדי לילה את ברכת הדרך המשפחתית מאימא ומאיתנו, נפרד מהמיטה ויוצא לכותל, להוביל ציבור ענק של מתפללים.
הסליחות בכותל הן לא רק תפילה. זה מעמד של אחדות שבו כל חלקי העם מתחברים. כשאני עומדת שם, אני רואה אנשים כל כך שונים ומגוונים, שרים את המילים בהתרגשות עם אבא. אני יודעת שזה בדיוק מה שהוא רוצה.
הרגע הכי מקסים, מבחינתי, מתרחש בסוף הסליחות. זה רגע שמלמד אותנו שבסופו של דבר החזן, כמו כל אחד מאיתנו, הוא רק שליח:
מעמד הסליחות נגמר, אבא יורד מהמרפסת הגבוהה וצועד עם עשרות אלפי אנשים החוצה, כאחד מן ההמון. רוב הציבור לא מזהה אותו ולא יודע שזה האדם שהיה עכשיו על הבמה והוביל את כל התפילה. מול הקדוש ברוך הוא, אין באמת כוכבים. או אולי בעצם מול הקדוש ברוך הוא, כולנו כוכבים".
2.
לפעמים אנחנו מפחידים את עצמנו. בפרשה שקראנו בשבת מופיעה רשימה של ברכות וגם של קללות שעלולות להתרחש: מלחמה, רעב, מחלות ועוד. אבל קללה אחת מעניינת במיוחד, כי היא לא בדיוק מוחשית:
"וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם, וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ".
הפרשנים מסבירים שהקללה הזו היא לא אובייקטיבית, אלא סובייקטיבית. אין באמת ממה לפחד, ועדיין – האדם מגיע למצב שהפחד משתק אותו, גם בלילה וגם ביום, עד כדי כך שהוא פשוט חרד ודואג ולא מאמין בחייו. למעשה זהו פחד בלי סיבה, בלי איום אמיתי.
"אין שם פחד – אבל אתה תפחד", כותב הרב נפתלי צבי יהודה ברלין – וזו בדיוק מהות הקללה. אותו אדם שוכח שגם אם יש קושי, הרי שהעולם ככלל הוא טוב, שדברים יכולים להשתנות לטובה, שאפשר לתקן, ושיש משמעות בקיום של כל אחד מאיתנו.
ומה איתנו? אם "לֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ" זו קללה שכתובה בתורה, הרי שעלינו לנסות להשתדל ולחיות הפוך, לחיות את הברכה: "תאמין בחייך".
שנזכה.
3.
ידידיה מאיר כתב על ה־1 בספטמבר הזה מזווית קצת אחרת:
"מה תענו אם ישאלו אתכם מהו רגע השיא בימים האלה, באלול ובתשרי? בטח יש מי שיבחר ב'כל נדרי'. השני יזכיר את תפילת נעילה. השלישי ידבר על תקיעות השופר בראש השנה, והכול נכון.
אבל אחד השיאים של החודש הזה קורה כבר עכשיו. בא' באלול (כשתלמודי התורה והישיבות נפתחו) וב־1 בספטמבר (עם פתיחת בתי הספר). הימים הראשונים האלה של תחילת שנת הלימודים ספוגים בתפילות מעומק הלב.
שניים וחצי מיליון תלמידים חוזרים היום לספסל הלימודים, ומיליוני הורים מתפללים עליהם.
נכון, אין לנו מחזור ביד, ארון הקודש לא פתוח, אנחנו לא צמים, אבל הלוואי שהיינו זוכים בתפילות של ראש השנה ויום הכיפורים לכוונה פשוטה וטהורה כזאת, לדיבור אמיתי עם הקדוש ברוך הוא, כמו ברגעים האלה, שבהם אנחנו שולחים את הילדים שלנו למערכת החינוך ומקווים ומאחלים ורוצים בטובתם.
בהצלחה. שיתקבלו התפילות".
4.
יום שישי שעבר בצהריים. אני בבית בירושלים, מתחברת לזום. הוזמנתי לדבר בטקס קבלת שבת מוקדמת של איגוד הקהילות היהודיות במפרץ, ונדהמתי. מדובר בארגון שמאגד קהילות יהודיות מעומאן, כווית, קטר, איחוד האמירויות, בחריין וסעודיה. ואו.
מישהו שר את הפיוטים "לְכָה דוֹדִי" ו"יְדִיד נֶפֶשׁ" וכולם הצטרפו, ואז קראו את פרשת השבוע ותרגמו אותה. התבקשתי לדבר לקראת ראש השנה ואמרתי שהמפגש הזה הוא ההוכחה שצריך לחלום בגדול, לקראת השנה החדשה:
קודם כול, זום. לפני הקורונה, לפני כמה שנים, מי דמיין כלי כזה, שיכול לחבר בקליק אחד את כולנו, ממקומות רחוקים כל כך, באיכות כזו ומהירות כזו? והטכנולוגיה רק עפה קדימה, כל הזמן, הרבה יותר ממה שאנחנו מסוגלים לדמיין.
ושנית, השלום והקשר בין המדינות. הודא נונו מבחריין, שהייתה השגרירה של בחריין בארצות הברית ובקנדה, סיפרה על קהילה יהודית קטנטנה, עתיקה ומרתקת. אחרים סיפרו על זהות יהודית גאה ובטוחה בדובאי ואבו דאבי.
אמרתי שבדיוק כמו שחלומות גדולים בתחום הטכנולוגי והדיפלומטי מתגשמים, כך הם יכולים להתגשם בחיים האישיים שלנו. ראש השנה הוא ההזדמנות לעדכן את רשימת החלומות, הפרטיים והכלליים, כדי להעצים ולהגדיל אותם. אנחנו רגילים לנבואות שחורות, לתחזיות שחורות, לציפיות נמוכות, והרבה פעמים הן עלולות להגשים את עצמן. הזום הזה עם העולם הערבי הוכיח לי עד כמה דברים שאפילו לא דמיינו – יכולים להתגשם, ולטובה.
אז מה החלומות שלנו לשנת תשפ"ד?
5.
ישי ריבו ניגן עד לפני כמה שנים לחברים בחדר בישיבה. השבוע הוא הופיע לפני 14 אלף איש באולם המדיסון סקוור גארדן בניו יורק. זמר ישראלי ראשון שמגיע להישג כזה.
אבל הסיפור הוא לא רק ההישג הישראלי, אלא הסיפור היהודי. הרב מארק ויילדס ממנהטן שלח לי הודעה:
"14 אלף ילדים ומבוגרים, דתיים וחילוניים, אמריקאים וישראלים, שרים ביחד, בעצם מתפללים ביחד. בשבילנו זה היה לילה של השראה, של גאווה, זה לחגוג את היהדות שלנו. רבים מבססים את הזהות היהודית שלהם על השואה, על המוות. אנחנו מבססים אותה על החיים: על התורה, על השירה, על השמחה.
הלילה הזה הוכיח שהיהדות לא שייכת רק לסבתא, היא שייכת גם לנכדים. היא לא בשחור־לבן, היא בצבע. 14 אלף איש שרים עם ישי, ביחד עם עקיבא תורג'מן ואמיר דדון ואברהם פריד, ושואגים: 'אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ'. חשבתי לעצמי שאולי צריך לברך 'שהחיינו' על מעמד כזה…
במודעות שפורסמו כתבו שהמופע יהיה ב־3 בספטמבר, אבל התאריך העברי של המופע היה ח"י באלול, יום ההולדת של הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות. המשפט המפורסם שלו הוא: 'יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה'. כלומר, תפיץ את האמת הכי החוצה שיש. אפילו עד מדיסון סקוור גארדן".
