פעמים רבות האדם נחלש באמונת התפילה מחמת חסרונותיו. אומר האדם לעצמו: מי אני ומה חיי שה' ישמע תפילתי? כיצד אני עומד בראש השנה ואומר 'ותמלוך אתה ה' לבדך', הכי יש בי מאומה שראוי אני שה' ישמע תפילתי? וחולשה זו מחלישה את הלב מהתפילה חס ושלום.
נראה שמתחילת הפרשה נוכל לקבל חיזוק גדול כנגד מחשבה מחלישה זו. הפרשה פותחת בפסוקים "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ". ניכר שהכתוב הקדים את כלל העם לפרטיו. ראשית הזכיר "כולכם", ואחר כך החל לפרט מ"ראשיכם שבטיכם" וכו' "עד שואב מימך". כאן מתברר מהי נקודת הקודש של עם ישראל, הלא היא השכינה הקדושה, המתגלה בכל אחד ואחד מאיתנו.
למעשה ההבדל והשוני בין האנשים בא לידי ביטוי ברובד הבחירה, שיש מי שהתעלה במעשיו ונעשה ראש לישראל, ויש מי שהוא בחינת "חוטב עציך", שהוא בחינת הדיוט שבישראל. והתורה באה ואומרת כי לפני ההתייחסות להבדל המעמדות יש להביט על השורש ולהבין את סגולת הקודש שטמונה בכל אחד מישראל, כי ה' א-לוהים שורה בתוך כל אחד ואחד מאיתנו.
ובזה יגבר לבב האדם ללכת אחרי ה'. כי אם יבוא ויאמר לעצמו: מי אני ומה חיי שאתקרב לה', והכי אוכל לעשות תשובה על מעשיי, לאחר שכל כך הרשעתי ולכלכתי ופגמתי, חלילה יבוא לייאש את עצמו מעבודת הקודש. לפיכך ישכיל ויבין שאין כלל שייכות להתייאש, כי כל המעשים אינם פוגמים אלא בבחינת הבחירה, במדרגת הרצון, אך לא בקדושת הנשמה, ומצידה כל כך רם הוא איש ישראל, עד שהושוו כולם ממש, "אתם נצבים היום כולכם". על כן ישכיל וידע שנשמת קודש חקוקה בו, וה' יתברך עימו, ויגבר ליבו ללכת אחרי ה' בכל עוז ובאמונה שלמה. ולא יישען על צדקתו, כי הקדושה שבנו לא מאיתנו היא אלא מאת ה', שנפח בנו נשמה שהיא ניצוץ השכינה.
לפני ראש השנה באה התורה ומלמדת אותנו את היסוד הגדול לכל ההתקרבות שלנו לה' בימים הגדולים שלפנינו. ההתקרבות מתחילה מכך שה' בחר בנו והשרה שכינתו בתוכנו, ובחירה זו חקוקה בכל איש ישראל ממש. על כן העצה היעוצה לפני הימים נוראים היא שיהיה האדם מתמיד במחשבות רבות על בחירת ה' בישראל, שידע היטב את שייכותו וזיקתו לה' מכוח היותו בן ישראל, בן אברהם יצחק ויעקב. זוהי הכנה נפלאה לתפילות ולדבקות בבורא ברוך הוא. כי ככל שיחדיר אל לבבו את העובדה שה' נטע בו נשמה, כך תתגבר האמונה בקרבתו לה' ובכך שה' שומע תפילה.
אף שבוודאי מעשיו של האדם משפיעים רבות על כוח התקבלות תפילתו, ובוודאי תפילת צדיק עושה רושם גדול בשמיים, מכל מקום אין לאדם לייאש עצמו ולהרחיק לבבו מהתפילה. כי נקודת השורש לכל עבודת ה' שלנו, בתורה ובתפילה, אינה המעשים שלנו אלא הבחירה שה' בחר בנו. הוא יתברך קידשנו בקדושה עצומה, בקדושת השכינה, ומכוחה נצטווינו להתפלל, לתקוע בשופר ולקיים כל מצוותיו. וידע כל אדם כי "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת".
לכן מורים לנו חכמים שישתף האדם עצמו עם הציבור ויתפלל בציבור, כי תפילתם אינה נמאסת. הסיבה לכך, כמו שראינו, היא שכוחנו הוא מצד הסגולה הא-לוהית שבנו, והיא סוד השכינה, השורה בציבור. לכן ראוי תמיד שיהיה האדם מקשר עצמו אל קדושת עם ישראל, ולא יבוא בזכות עצמו ומעשיו אלא יחוש שהוא נציגם של ישראל בלבד.
בראש השנה יכין כל אדם את לבבו להיות בבחינת "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם", לגשת ביום הגדול והקדוש הזה ולעמוד לפני ה' דווקא מתוך התכללות בכלל ישראל. והשורש לכול הוא הענווה, שלא יבליט את עצמו אלא יכלול עצמו בעם ה', עם הקודש, וידע שה' שומע תפילת כל ישראל. ולכן אף אם חלילה מיואש מעצמו מרוב מפגמיו וחסרונותיו, לא ייאש ליבו חלילה מהתפילה, ויגבר באמונה לכוון לה' בתמימות ובפשיטות ולהאמין כי ה' שומע תפילה כל איש ישראל מעצם היותו מזרע קודש, בנים לה' א-לוהינו.
זוהי גם סגולת עקדת יצחק שאנו מזכירים בראש השנה בקריאת התורה, קודם תקיעת השופר. התעוררות מסירות הנפש לה' ולעם ישראל. נקודה זו מופיעה בלב כל אחד מישראל, קטן כגדול, כי היא זוהרת ומתעוררת מכוח סגולת הקדושה שבנו. וכשסגולה עליונה זו מאירה, מתבטל המקטרג, המביט על סירחון המעשים. כי כשהנשמה מתעוררת ומאירה, כל הפגמים מתמתקים, והיופי הפנימי של ישראל קורן ומאיר בכל העולמות כולם. שנזכה למלא לבבנו בענווה ובאהבת ישראל ולעמוד לפני ה' באמת ובתמים בשם כל ישראל, אמן!