הרב יוסף צבי רימון, רב מועצת גוש עציון, ראש הישיבה ורב המרכז האקדמי לב, ראש סולמות ותעסוקטיף (לאופק), רבה של אלון שבות דרום ונשיא תנועת המזרחי העולמית

שאלה

אני לוחם בעזה, ואינני יודע מה תהיה הפעילות שלנו בליל הסדר. ייתכן שנהיה בפעילות מבצעית, והזמן לעריכת הסדר יהיה קצר. האם אפשר לקבל כללים לליל הסדר מקוצר?

תשובה

איזו זכות נפלה בחלקך להיות חייל בצבא ההגנה לישראל. ייתכן שאת ליל הסדר לא תעשה בצורה מלאה, ייתכן שלא תוכל להאריך בסיפורים על גאולת ישראל ממצרים, אבל אתה זוכה בגופך להיות שותף לגאולת ישראל העכשווית. אתה זוכה לקיים מלחמת מצווה שלא זכינו לה אלפי שנים. אתה זוכה להמשיך את גאולת מצרים בצורה מעשית!

בליל הסדר בחיק המשפחה מאריכים ומוסיפים כהנה וכהנה דברי תורה ושירים. בזמן מלחמה לא תמיד אפשר להאריך באופן זה. לעיתים אי אפשר להאריך כלל, ולעתים חייבים להסתפק בדברים מינימליים. ננסה לראות את הדברים המרכזיים בליל הסדר וכיצד יש לנהוג במגוון מצבים. יש שתי מצוות מן התורה (בזמן הזה): מצוות מגיד (אמירת ההגדה) ומצוות אכילת מצה. לכן כשאין זמן צריך להשתדל לקיים לפחות את שתי המצוות האלו.

מצוות מגיד

בכל לילה יש מצוות זכירת יציאת מצרים (בקריאת שמע), אולם בליל הסדר יש חובת סיפור ביציאת מצרים. מה ההבדל בין המצוות? האחרונים דנו בדבר, ונתנו כמה תשובות.

המנחת חינוך (סימן כא) ור' חיים (על הש"ס) כתבו כמה תשובות: (א) המיוחד בליל הסדר הוא הסיפור לאחרים; (ב) בליל הסדר זהו סיפור בדרך של שאלה ותשובה (על פי המשנה בפסחים קטז ע"א); (ג) בכל לילה די לומר את התוצאה שיצאנו ממצרים, ואילו בליל הסדר יש לספר על התהליך כולו, מהגנות של "עבדים היינו" ועד השבח של "ויוציאנו ה' א-לוהינו משם".

בעניין זה יש להוסיף את מחלוקת רב ושמואל בנוגע להגדרת הגנות והשבח שיש לומר בהגדה. בפסחים קטז ע"א מתארת המשנה את קושיות 'מה נשתנה' שהבן שואל, ואומרת שלאחר קושיות הבן יש להמשיך בסיפור יציאת מצרים בצורה של "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". נחלקו בגמרא בשאלה מהי הגנות שעליה מדובר. האם היא "עבדים היינו" (שמואל) או "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" (רב). כיום אנחנו אומרים את שני הנוסחים (רבנו חננאל).

בקשר להבדל שבין מצוות הזכרת יציאת מצרים שבכל יום למצוות סיפור יציאת מצרים של ליל הסדר הוסיף ר' חיים שאפשר שהמצווה בליל הסדר היא לספר דרך מצוות החג, וזאת על סמך דברי רבן גמליאל "כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור".

מדברי הרמב"ם (בספר המצוות) עולה שיסוד ההגדה הוא לומר תודה לה' (וכך דעת הגרי"ד סולובייצ'יק).

למעשה

מי שאין לו זמן לומר את ההגדה כולה, ראוי שיאמר את ההגדה המקוצרת, ובשעת הדחק די לומר את המשפטים האלה:

"עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה".

"מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבֹדָתוֹ".

"רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָּה וּמָרוֹר. פֶּסַח עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם. מַצָּה עַל שׁוּם שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֵקָם לְהַחֲמִיץ. מָרוֹר עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרָיִם".

"לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָבִים לְהוֹדוֹת, לְהַלֵל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ".

"בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ העוֹלָם, אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָּאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַים, וְהִגִּיעָנוּ לַלַּיְלָה הַזֶּה לֶאֱכָל בּוֹ מַצָּה וּמָרוֹר. כֵּן ה' אֱ-לֹהֵינוּ וֵא-לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ. וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים אֲשֶׁר יַגִּיעַ דָּמָם עַל קִיר מִזְבַּחֲךָ לְרָצוֹן, וְנוֹדֶה לְךָ שִׁיר חָדָש עַל גְּאֻלָּתֵנוּ וְעַל פְּדוּת נַפְשֵׁנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' גָּאַל יִשְׂרָאֵל".

אכילת המצה

הכזית הראשון בליל הסדר הוא מן התורה, ולכן אם אפשר, רצוי לאכול בו שיעור של מצת יד המקבילה לגודל של כשלושת רבעי מצת מכונה (ומצד הדין יוצא ידי חובה במצת מכונה שמורה. ואם אין, יאכל מצה רגילה) ולברך את שתי הברכות (המוציא, על אכילת מצה). אם יש קושי לעשות זאת, יאכל מצה בגודל של חצי מצת מכונה. אם גם זה קשה, יאכל מצה בגודל של שליש מצת מכונה.

מצוות דרבנן: אם יש זמן רב יותר לעשיית הסדר, ראוי לקיים גם את מצוות הדרבנן של ערב זה (וגם להרחיב מעט בהגדה: מה נשתנה, הקטע המלא של עבדים היינו עד "ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא", ארמי אובד אבי וארבעת הפסוקים ממקרא ביכורים [אפילו ללא הדרשות], פסח, מצה ומרור עם הדרשות):

א. קידוש

ב. מרור (עלה בינוני של חסה נקייה מחרקים).

ג. כורך – כזית מצה וכזית מרור (גודל של חצי מצת מכונה, ואם קשה, אפשר להקל בשליש מצה. על גבי המצה יש לשים עלה בינוני של חסה).

ד. אפיקומן – כזית מצה (אם יכול בגודל של שני שליש מצת מכונה; אם קשה, חצי מצת מכונה; ואם עדיין קשה, שליש מצת מכונה).

ה. ארבע כוסות (אם יכול ישתה אותן במקומן: קידוש; כוס בסיום המגיד; כוס עם ברכת המזון; כוס בסיום ההלל).

ו. הלל (אם לא יוכל לאומרו בסעודה, יאמר אותו בנפרד).

ז. הסבה – יסב לפחות בשעת אכילת מצה, אולם בדיעבד אם לא הסב, יצא ידי חובה. אם יכול, ראוי להסב גם בד' כוסות ובאפיקומן.

בע"ה שתצליחו בשליחות החשובה שלכם בצבא, שעם ישראל יכריע את האויב, שנצליח להחזיר את החטופים בריאים ושלמים, ושתחזרו גם אתם בריאים ושלמים בנפש ובגוף.

הפוסט ליל הסדר בשעת הדחק הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

דג צלוי עם סלסת ענבים ועשבי תיבול מרעננת

שילוב טעמים מפתיע ומרענן הופך את המנה הזו לקלילה ואידיאלית לשולחן החג. היא גם שוברת שגרה, אחרת ומיוחדת. הטיפול בדגים מינימלי ורק מבליט את טעמם הטבעי, כי הסלסה מלאה בטעמים של מתוק, חריף, חמוץ ומלוח, והם שנותנים את הדומיננטיות למנה.

מנה ראשונה לשישה סועדים

המצרכים:

• 6 פילטים של דג טרי (מושט, בורי, לברק, מוסר) במשקל 150 גרם כל אחד
• שמן זית
• מלח ופלפל גרוס טרי

לסלסת הענבים:

• 400 גרם (4 כוסות) ענבים ירוקים חצויים
• 2 ענפי בצל ירוק קצוצים לטבעות דקות
• 1 בצל סגול קטן קצוץ דק
• 1 שן שום כתושה
• 1 פלפל צ'ילי אדום קצוץ דק (נקי מגרעינים)
• 2–3 כפות שמן חמניות (או שמן אחר לנמנעים מקטניות)
• מיץ מחצי לימון טרי
• חופן כוסברה קצוצה דק

אופן ההכנה:

סלסת הענבים: מערבבים בקערה את כל מרכיבי הסלסה, טועמים ומתקנים תיבול. משהים שעה לפחות לספיגת הטעמים לפני ההגשה. שומרים בקירור.

הדגים: מחממים מחבת גדולה על להבה גדולה. מתבלים את הדגים במלח ופלפל. כשהמחבת חמה יוצקים אליה שתיים-שלוש כפות שמן זית ומניחים את הדגים במחבת, צד העור כלפי מטה. צורבים שלוש-ארבע דקות עד שרואים שהדג מתחיל לשנות את צבעו ללבן. הופכים לצד השני וצורבים דקה או שתיים, לפי הצורך, על אש נמוכה. מכבים את האש. חוזרים על הפעולה אם הפילטים כולם לא נכנסו במחבת אחת. מעבירים לכלי המתאים לפלטה או לתנור ונזהרים שלא לייבש את הדגים.

מגישים מנת פילה דג בצלחת ולצידה או מעליה כמה כפות נדיבות של הסלסה.

סלט עולש, תפוחים ופקאנים

גדלתי בגרמניה קרוב מאוד לגבול עם בלגיה, ולכן העולש (אנדיב) כיכב אצלנו בתפריט בכל מיני מנות שאימא שלי נהגה להכין ממנו. אני מציע לכם כאן סלט חגיגי לשולחן החג שלא מכינים בדרך כלל ביום-יום. זה שילוב ישראלי מאוד בעיניי, של טעם העולש המריר עם הענבים המתוקים הנפלאים שיש לנו כאן, פקאנים ורוטב קליל ועדין. חשוב להשתמש במיונז איכותי, עדיף מתוצרת בית כמובן.

סלט פתיחה לשישה סועדים

המצרכים:

• 6 פקעות אנדיב בלגי ירוק או סגול או שילוב של שניהם
• 2 תפוחים אדומים (עדיף פינק ליידי), חצויים ופרוסים לפרוסות דקיקות
• 300 גרם (3 כוסות) ענבים שחורים וירוקים חצויים
• 1 כוס פקאן קלוי קצוץ
• מלח ופלפל גרוס טרי לפי הטעם

לרוטב:

• 3 כפות מיונז איכותי
• מיץ מחצי לימון טרי
• מיץ מחצי תפוז טרי או רבע כוס מיץ תפוזים טבעי
• מלח ופלפל לפי הטעם

אופן ההכנה:

מכינים את הרוטב: מערבבים את כל מרכיביו בצנצנת ושומרים בקירור עד ההגשה.

הסלט: חוצים את פקעות האנדיב וקוצצים לפרוסות דקות. אני ממליץ לשמור חלק מהעלים שלמים כדי להניח בבסיס קערת ההגשה להעשרת ההגשה מבחינה אסתטית, אך זו לא חובה.

מעבירים לקערה את העולש הקצוץ ומוסיפים את פרוסות התפוחים ואת הענבים החצויים. מעבירים לצלחת הגשה (אפשר גם לצלחות אישיות). יוצקים את הרוטב ומפזרים פקאנים קלויים קצוצים.

אפשר להכין את הסלט מראש ולשמור אותו בקירור, ולפני ההגשה לפזר את הרוטב והפקאנים.

סלט כרוב אדום חם עם תפוחים, ציפורן ומוסקט

מתכון קלסי שגדלתי עליו והוספתי לו שדרוגים שלי: הפכתי אותו לסלט חם טעים ומיוחד, שבעיניי עומד בפני עצמו ולא משמש רק תוספת, אבל יתאים מאוד לשמש גם תוספת לשולחן החג.

תוספת חמה לשישה סועדים

המצרכים:

• 1 ראש כרוב אדום בינוני
• 2–3 כפות שמן ניטרלי
• 1 בצל אדום קלוף ופרוס דק
• ¼ כוס מים
• 3 כפות חומץ תפוחים
• 3 כפות סוכר חום
• ½ כוס צימוקים בהירים
• כמה יחידות ג'ינג'ר מסוכר קצוץ דק
• ¼ כפית אגוז מוסקט
• 4–5 מסמרי ציפורן
• 2 תפוחים מגולענים וחתוכים לקוביות
• מלח ופלפל לפי הטעם

אופן ההכנה:

פורסים את הכרוב לרצועות דקות, אפשר גם במעבד מזון (מקפידים להסיר את העלים החיצוניים ומסלקים את הליבה הקשה).

בסיר רחב ממסים את החמאה או מחממים שמן ומטגנים את הכרוב והבצל האדום כחמש דקות. מוסיפים את שאר המצרכים פרט לתפוחים. מכסים ומבשלים על אש קטנה 15–20 דקות.

מוסיפים את התפוחים, מערבבים, מכסים ומבשלים עוד ארבעים דקות או פחות, רק עד התרככות התפוחים (מדי פעם בוחשים ומוודאים שעדיין יש מעט נוזלים בסיר. אם תוכן הסיר התייבש, מוסיפים קצת מים). טועמים ומתקנים את התיבול במתיקות, במלח או בפלפל.

מגישים חם או בטמפרטורת החדר כסלט בפני עצמו או כתוספת ירק טעימה למנה העיקרית.

עופיונים צלויים בענבים, צימוקים, בצלים וטימין

שילוב מושלם של עופיונים שנצלים ומעניקים המון טעם למצע העשיר שתחתם. המנה חגיגית, רק הקפידו שלא לצלות את העופיונים יתר על המידה: בשל גודלם הקטן הם מוכנים די מהר יחסית לעוף גדול, וכדאי לשמור על העסיסיות ועל העדינות של המנה הזו.

מנה עיקרית לשישה סועדים

המצרכים:

• 3 עופיונים (עוף שלם קטן במשקל 650–750 גרם ליחידה)
• 8 בצלים אדומים או לבנים קטנים מאוד, קלופים
• 6 שיני שום קלופות וחצויות
• 1 כוס צימוקים בהירים
• 400 גרם (4 כוסות) ענבים שחורים או ירוקים
• כ-1/3 כוס שמן זית
• 1 כף גדושה סוכר דמררה
• מלח ופלפל גרוס טרי
• 6 ענפי טימין טרי

אופן ההכנה:

מרפדים תבנית צלייה בנייר אפייה. מפזרים בה פיזור אחיד מצע לעוף מבצלים, שום, צימוקים וענבים. מזלפים כחצי מכמות השמן מעל ומתבלים במלח ופלפל.

את שאר השמן מפזרים על העוף, ומעסים את כל צדדיו במלח, בפלפל גרוס טרי ובסוכר דמררה. מניחים את העוף כשהחזה כלפי מטה על גבי מצע הענבים, מפזרים גבעולי טימין ומעבירים לצלייה של חצי שעה בתנור שחומם מראש לטמפרטורה של 180 מעלות. הופכים את העוף וצולים עוד עשרים דקות. סיום הצלייה נעשה בהעברת התנור למצב גריל. יוצקים מעלי העופיונים את הנוזלים שהצטברו בתבנית וצולים עוד עשר דקות לקבלת צבע שחום יפה.

טיפ: אם העופות מוכנים אולם הענבים והבצלים לא התרככו דיים לטעמכם, אפשר להוציא את העוף, לשמור בצד ולהמשיך בצליית הענבים והבצלים, ואז להחזיר לתבנית את העוף ולהעביר יחד למצב גריל להשחמת העוף.

מגישים חם.

ארוחות מהירות ומושקעות לחול המועד

כולם רוצים לטייל, ליהנות ולחוות אבל גם לאכול טוב בחולו של מועד. לכן אני מגיש לכם כאן מגוון ארוחות מהירות שמהוות יחד ארוחה שלמה בהכנה מהירה, אך עם זאת חגיגית ומיוחדת, דברים שלא מכינים בדרך כלל ולכן מתאימים לחול המועד. ודאו שכל המצרכים ברשותכם, וכשתחזרו מטיול או מבילוי מהנה תוכלו להכין מהר ארוחה טעימה ומושקעת בקלי קלות.

פילה דג במרינדת תבלינים עם קוביות תפוחי אדמה פריכות

המצרכים:

• 6 פילטים של סלמון במשקל 150 גרם כל אחד (250 אם זו מנה עיקרית)
• 6 כפות דבש
• ⅔ כוס שמן זית
• 2 יחידות פלפל צ'ילי קצוץ דק (או לטבעות, אם אתם פחות מפחדים מחריף)
• 4 שיני שום פרוסות
• חתיכה קטנה של ג'ינג'ר מגורדת לפרוסות דקות (בחותכן הפומפייה)
• 4 תפוחי אדמה קלופים וחתוכים לקוביות קטנטנות
• מלח ופלפל לפי הטעם
• מעט שמן זית לצליית הדגים במחבת

אופן ההכנה:

תפוחי האדמה: מחממים תנור ל-180 מעלות. מערבבים את קוביות תפוחי האדמה בקערה עם שמן זית, מלח ופלפל לפי הטעם, ומסדרים בכלי מתאים לתנור. אופים כשלושים דקות עד שהם רכים, צלויים ופציחים.

המרינדה: מערבבים דבש, שמן זית, פלפל צ'ילי, שום, וג'ינג'ר.

הדגים: מחממים שמן זית באש בינונית במחבת, וכשהיא חמה מאוד צולים בה את הדגים, צד העור כלפי מטה. מתבלים במלח ופלפל, וכשהדג משנה את צבעו מוורוד לוורוד אטום, אחרי 5–8 דקות, הופכים את הדג כדי שייצלה בצידו השני. עושים זאת בזהירות כדי לשמור על שלמות הפילטים. יוצקים את המרינדה למחבת כדי שהדג יספוג את הטעמים. צולים 8–12 דקות נוספות עד שהדג עשוי והשום מתרכך. יש להיזהר שהסוכרים לא יישרפו במחבת.

מוציאים את תפוחי האדמה מהתנור, מניחים מעל תפוחי האדמה את הדגים, ומעל הכול יוצקים את הרוטב. משהים כמה דקות כדי שתפוחי האדמה החמים יספגו את הטעמים של המרינדה, ומגישים חם.

קארי ירקות חרפרף עם חלב קוקוס ופרגיות על אורז בסמטי (לאוכלי קטניות)

מנה עזת טעמים זו באה מהמטבח של סרי לנקה. אני אוהב להגיש את הקארי שלי עם אורז לבן, ואפשר להגיש אותו גם עם אטריות אורז. בחרתי להגיש גם פרגיות צלויות, אבל אם תרצו, אפשר להוסיף למנה במקומם נתחי דג או חזה עוף, ואותם יש לצרוב בנפרד ולהוסיף בשלב הוספת הרוטב, כדי שגם הם יתעטפו בו.

המצרכים לשש מנות:

• 6 פרגיות (סטייק פרגית)

לרוטב:

• 3 כפות שמן קנולה
• 1 בצל קלוף קצוץ דק דק
• 2 שיני שום פרוסות
• פיסת שורש ג'ינג'ר טרי שגודלה כ-2 ס"מ, קלופה ומגוררת בפומפייה דקה
• ½ מקל קינמון
• 4 תרמילי הל שלמים (קטניות)
• ½ כפית צ'ילי יבש
• כ-2 כפות תערובת תבלין קארי כשר לפסח (על פי מידת החריפות האהובה עליכם)
• 200 מ"ל ציר ירקות או מים
• 400 מ"ל קרם קוקוס (1 פחית)
• 2 כפות סוכר חום
• מלח לפי הטעם

לירקות:

• 3 כפות שמן קנולה
• 1 בצל לבן קלוף ופרוס דק
• 1 בצל סגול קלוף ופרוס דק
• 4 שיני שום פרוסות
• 1 פלפל אדום נקי מגרעינים וחתוך לקוביות
• 1 פלפל כתום נקי מגרעינים וחתוך לקוביות
• 1 פלפל צהוב נקי מגרעינים וחתוך לקוביות
• ½ ראש ברוקולי מופרד לפרחים אחרי חליטה קצרה (או שליש שקית פרחי ברוקולי קפואים)
• 200–300 גרם (רבע שקית) שעועית ירוקה קפואה (קטניות)
• 2 קישואים חתוכים לחצאי עיגולים לא דקים מדי
• סלסילת פטריות שמפיניון פרוסות לפרוסות עבות
• מלח לפי הטעם

להגשה:

• חופן עלי כוסברה טריים קצוצים דק
• 2–3 כוסות אורז בסמטי לבן מוכן על פי הוראות ההכנה של היצרן (קטניות)

אופן ההכנה:

רוטב קארי חרפרף: מחממים את השמן במחבת גדולה או בסיר. מוסיפים את הבצל ומזהיבים כמה דקות. מוסיפים את השום והג'ינג'ר ומטגנים עד להזהבה קלה. מוסיפים את הקינמון, ההל, הצ'ילי והקארי ומערבבים היטב. מוסיפים את הציר (או המים), קרם הקוקוס והסוכר ומביאים לידי רתיחה. מתבלים במלח לפי הטעם, מנמיכים את הלהבה ומבשלים חמש דקות נוספות. מסירים מהאש, ממתינים חמש דקות, מוציאים מהרוטב את התבלינים הקשים (מקל קינמון ותרמילי ההל) ומערבבים.

תבשיל הירקות: מחממים את השמן במחבת גדולה או בווק או בסיר שטוח, מוסיפים את הבצלים ומזהיבים. כשהבצלים מתחילים להזהיב מוסיפים את השום ואת הפלפלים וממשיכים להזהיב ולערבב. מוסיפים את שאר הירקות, מלבד הקישואים והפטריות, מתבלים במלח לפי הטעם, מכסים את המחבת ומבשלים 5–8 דקות. מערבבים מדי פעם. הירקות צריכים להתרכך אבל לא מדי, ובסופו של דבר להישאר פריכים (אם אתם אוהבים את הירקות רכים מאוד, בשלו קצת יותר בשלב זה). מוסיפים את הפטריות ומבשלים עוד 5–8 דקות, שוב על אש נמוכה ללא רתיחה. יוצקים את הרוטב מעל הירקות ומבשלים על אש נמוכה (ללא רתיחה!) כחמש דקות נוספות.

צולים את הפרגיות: מחממים במחבת חמה שמן קנולה. כשהמחבת חמה מאוד ומעלה עשן מניחים עליה את הפרגיות (אם אין מקום לכולן, עושים זאת בשני סבבים). מתבלים במלח ופלפל. כשהפרגית מזהיבה הופכים אותה לצד השני וצולים גם אותו, וכן מתבלים גם את הצד השני במלח ופלפל. כשהפרגיות מוכנות מעבירים אותן לקרש חיתוך ופורסים לפרוסות.

להגשת המנה: מסדרים בצלחות אורז לבן ומעליו את תבשיל הקארי ופרוסות הפרגיות, מפזרים כוסברה קצוצה ומגישים חם.

אפשר לקצר תהליכים, להכין את הירקות ולהוסיף את המרכיבים האלה מהרוטב לפי הכמויות שבמתכון: שום, ג'ינג'ר, קינמון, הל, צ'ילי, קארי, מלח, חלב קוקוס וציר. מרתיחים יחד לפני הוספת הקישואים והפטריות. זמן הבישול מעט ארוך יותר כדי לתת לרוטב לרתוח על הירקות.

הפוסט ארוחת חג הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

מה עוד צריך לקרות?

אמ"א

פעמים שאותה לא מרגישים,

במיוחד כשאתה לא מהמוגדרים 'מפונים'

אביב, בחוץ הכול ירוק,

ציוצי הציפורים נשמעים למרחוק.

הקימה בבוקר כבר נראית טבעית,

צפירה לרכב שייסע חזרה להיות פעולה מיידית.

בטלוויזיה עוד רואים ושומעים את קול הזוועות,

ורק חיילים שבשטח מחרפים נפשם בין כוונות.

מול שקיעה מהממת ושמיים אדמדמים,

בין עננים שאת גונם מחליפים.

נשמע קול ברור שאין בו להתבלבל,

קול המסוק של צבא ההגנה לישראל.

זה קול שלא אשמח להתרגל אליו,

לא הייתי רוצה שיפר את ה'שלווה' עכשיו.

הם טסים הלוך חזור,

כנראה שבתוכם עוד חייל פצוע,

עוד אדם גיבור.

חצי שנה, מה זה, כאילו היה אתמול,

כן? אז למה שוב מחלוקות בין ימין לשמאל?

מה עוד צריך לקרות כדי שנתעורר?

מדוע את הספינה מבפנים קל יותר לחורר?

הפגנות, מדורות ותקיפות,

אין גדר שאותה אסור לחצות.

שלטים עם חיוכים ועיניים יפות,

מה זה קשור ל"עכשיו בחירות"?

אני מתגעגע לשמיני,

שם לא היה שמאלני ימני.

בתשיעי "כל מה שתבקש עיוני",

בעשירי למות למען השני.

המשפחות מתחננות,

כבר חצי שנה העיניים דומעות.

מה יעזור להם הפילוג והתעמולה,

הם צריכים חום, חיבוק, עזרה ותפילה.

האויב רואה ושמח,

שוב בין אחים יש ויכוח.

להם יש סבלנות,

למה אנחנו לא מקבלים אחריות?

מי לא רוצה כבר לשמוע אותם חוזרים,

מי לא מתגעגע לבניו המלאכים?

שואלים

מתי כל הסיוט הזה יגמר?

התשובה פשוטה,

כשנדע גם כשלא מסכימים להקשיב לאחר.

בתפילה לימים מלאי אושר שמחה ושלווה.

על חן הנעורים

לזכר צוות פרץ, דניאל פרץ, איתי חן ותומר ליבוביץ', ובתפילה לשובו של החטוף מתן בן ענת

יאיר

ולא יידום ולא יידום

ויידום הארון

מסע אחרון

בקרובי אקדש

אש אש אש

קולם לא נדם

דם דם דם

איתנו נשמתם

אך גופם

שם שם שם

מה פרצת עליך פרץ

על חן הנעורים אל תכסי ארץ

תומר איתן שם עמד

נגדע באכזריות

אך לא לעד

אל נורא

ממקדשך פנה

לעם עני

ישועתך גלה

ומצל כנפיך

אל עם נאלח

מבור השבי

מתן שלח

המדריך אינו מלא

תגובה על כתבתו של ארנון סגל מהשבוע שעבר

ישראל מידד, אגודת "אל הר ה'"

סקירתו של ארנון סגל בגיליון האחרון, "בדרך לבית שלישי", לוקה בחסר. אם רוצים "מדריך מלא", חייבים לכלול את הצבור החרדי. גם אם ברובם המכריע הם אינם עולים להר הבית, הרי הם עוסקים באותו חלום של חזרת העבודה לבית המקדש, כפי שצוין בהגדרת הסקירה של סגל.

ספרים רבים יצאו לאור בנושא בית המקדש, עבודת הקורבנות ועוד נושאים נלווים בשנים האחרונות שיוצרים ובונים את התשתית התודעתית לכמיהה לבית לקורבנות. ונציין גוף אחד שמארגן שיעורים וכנסים רבי השתתפות, יוצר חוברות וגיליונות לימוד, מוציא ספרים ואלבומי תמונות ואיורים, הכול למען חיזוק המקדש, והוא מכון תורת הקורבנות. הוא עוסק "בבירור ההלכה בדיני המקדש והקורבנות ומעודד את לימוד סדר קדשים". הוא גם מפרסם את עשייתו בבמות של התקשורת החרדית כגון אתר הידברות ואתרי חדשות אחרים.

לאור הנר
עמיחי ולד

אמש עת שקעה החמה
הדלקתי נר מאש הנשמה.
תר אני בכל סדק ופינה
בתוך הלב פנימה.
בודק ובוחן לאור הנר
ששום חמץ לא יישאר.

עם שחר העליתי באוּר
את שהפריע לליבי לשוב.
באפי עלה אז ריח העשן,
את החמץ וההחמצה השארתי שם.

כהרף עין השאור שבעיסה
בער והתבטל כעפרא דארעא.
יצרי הרע את מקומו פינה,
ובקרוב יבואו אהבה ואמונה.

הלילה לאור תקוות הלבנה
זוכה לטעום מלחם האמונה.
זוכר שלחם העוני הוא צידה
למסע שלנו אל הגאולה.

וכעת, בליל התקדש החג,
יוצא לחירות ממצרי נפשי.
אהיה עם אבי לעד,
ואזכה להיות תמיד חופשי.

לא מבינה מה נחת עליי

מרים סרור

בוֹצֵר שָׁר "שֶׁהַטּוֹב שֶׁבִּי יְנַצֵּחַ. יְנַצֵּחַ הַכֹּל. גַּם אֶת הַשְּׁבָרִים". אֲבָל אֵיזֶה טוֹב? אֵיזֶה חַיִּים? אֵיזוֹ תְּחִיָּה? אֲנִי רֵיקָה. מְרֻקֶּנֶת. הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁרָצוֹת לִי בָּרֹאשׁ הֵן הַהוֹכָחָה שֶׁלִּי לְכַמָּה עֲבוֹדָה יֵשׁ לִי. כַּמָּה חָשַׁבְתִּי שֶׁאֲנִי עוֹבֶדֶת, מְתַקֶּנֶת, אֲבָל לֹא זָזָה בִּכְלָל. מְבֻלְבֶּלֶת כָּל כָּךְ. לֹא מְבִינָה מָה נָחַת עָלַי. הַבִּלְבּוּל הוּא כְּמוֹ מִסְדְּרוֹן שֶׁבּוֹ יֵשׁ הַרְבֵּה חֲדָרִים. יֶשְׁנָם רֵיקִים, יֶשְׁנָם חֲדָרִים הָעֲמוּסִים בַּחֲפָצִים מְיֻתָּרִים, יֶשְׁנָם חֲדָרִים שֶׁהַדֶּלֶת שֶׁבָּהֶם בִּכְלָל אֵינָהּ נִפְתַּחַת, וְיֶשְׁנָם חֲדָרִים שֶׁמַּדִּירִים שֵׁנָה מֵעֵינַי כִּי כָּל מָה שֶׁבָּא לִי הוּא לְהַכְחִיד אוֹתָם מֵחַיַּי. אֲבָל הַמְּשֻׁתָּף לְכֻלָּם, שֶׁהֵם חֲדָרִים. הַמְּשֻׁתָּף לְהַכֹּל, שֶׁהַכֹּל נִמְצָא בְּתוֹכִי. זֶה אֲנִי. עָלַי לַעֲבֹר חֶדֶר חֶדֶר, בְּלִי לְפַחֵד מִמָּה שֶׁיִּקְפֹּץ עָלַי אוֹ מֵהַחֲפָצִים שֶׁאֶפְגֹּשׁ, וְלַעֲשׂוֹת שָׁם נִקָּיוֹן רְצִינִי. חֶדֶר, חֶדֶר. בְּסַבְלָנוּת אֵין-סוֹפִית, בַּהֲבָנָה וַהֲכָלָה וְאַהֲבָה כְּלַפֵּי כָּל מָה שֶׁאֶפְגֹּשׁ שָׁם. וּבְעִקָּר כְּלַפֵּי עַצְמִי. יִהְיוּ חֲפָצִים מַכְאִיבִים, יִהְיוּ חֲפָצִים נְעִימִים, יִהְיוּ חֲדָרִים כְּלָל לְלֹא חֲפָצִים אוֹ דְּבָרִים בְּתוֹכָם, רַק רֵיקָנוּת שְׁחֹרָה וְכוֹאֶבֶת. אֲבָל לְאַט לְאַט, טִפִּין טִפִּין, גַּם אֶת הָרֵיקָנוּת הַשְּׁחֹרָה אֲנַקֶּה. אֶעֱבֹר עִם מַטְלִית מְחַבֶּקֶת וּרְטוּבָה מִדְּמָעוֹת וַאֲקַרְצֵף אֶת הַקִּירוֹת. אֲנִי מוּכָנָה ה'. אֲנִי נִכְנֶסֶת לַמִּסְדְּרוֹן הַזֶּה. אֲנִי כָּאן.

בא אביב

שלומית כץ

מתחילה לחזור לעצמי.

שאריות של פחד

נזרקות רחוק.

מתחילה להרגיש

ימים של צחוק

קרבים אלינו

בתוך הבלגן,

כמו דף לבן

שנפתח

מצפה לבאות.

מתחילה לנשום

פריחת אביב,

דמעות הופכות

לשמחה גדולה.

מתחילה להאמין

בשמש העולה

אחרי חושך מצרים.

הים נקרע לשניים,

כמה חיכינו לצאת.

מתחילה לתת ללב

לפעום באמת,

לדבר.

לא דוחקת לפינה

כל מה שהצטבר.

מתחילה

לראות בדמיון גאולה.

זה מגיע,

מתחלפת עונה,

אמונה.

להודות לה'

כרמל

מלחמת חרבות ברזל כבר חצי שנה

אני מפחדת מזה כל כך

לא כיף לפחד

אני חושבת מה יהיה על מה

שאני מפחדת ממנו.

ולפתע אני נזכרת

כי עוד מעט פסח

עם ישראל יצא משעבוד לגאולה

מעבדות לחירות

עמים רבים רצו להשמידו

ועם ישראל ניצח

אז איך זה הגיוני?

מי הוא שעזר לעם ישראל?

בורא עולם, השם!

אז אם ה' עזר לעם ישראל

כל הזמן בכל הדברים

צריך לבטוח בהשם וגם להתפלל.

אז אנא ה' בבקשה תעשה שהמלחמה תיגמר.

ואו, איזה נס ה' עשה לנו עם איראן השבוע.

זה באמת נס, ה' עזר לעם ישראל.

ה' באמת שומע לתפילות שלנו

וגם, צריך גם להודות להשם

על הנס הזה.

על מה ולמה

נועם אודרברג

בְּבֹקֶר אֶחָד בִּתְחִלַּת הַמִּלְחָמָה

פָּנְתָה אֵלַי בַּכִּתָּה בִּשְׁאֵלָה.

יוֹדֵעַ אַתָּה שֶׁאָחִי בַּצָּבָא נִלְחַם בַּמִּלְחָמָה?

לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לְהִתְעַלֵּם מִתְּחוּשַׁת הַגַּאֲוָה שֶׁל זֹאת הָעַלְמָה.

אָחִי הוּא לוֹחֵם וְהוּא גַּם רָץ לְכָל מְשִׂימָה

הִיא אוֹמֶרֶת זֹאת לְלֹא נְשִׁימָה.

אָחִי גָבוֹהַּ, לוֹבֵשׁ מַדִּים וְכֻמְתָּה אֲדֻמָּה

הִיא מְחַיֶּכֶת וְחוֹשֶׂפֶת בַּלֶּחִי גֻּמָּה קְטַנָּה.

הוּא תָּמִיד מַבְטִיחַ לִי שֶׁיַּחֲזֹר בִּשְׁבִיל לְחַבֵּק

גַּם אִם זֶה בַּסּוֹף כָּל כָּךְ חָזָק כְּמוֹ דֶּבֶק.

וְחִיּוּכוֹ שֶׁאוֹתִי תָּמִיד כּוֹבֵשׁ

שֶׁעַל פָּנָיו בְּכָל מָקוֹם לוֹבֵשׁ.

וְהַסִּפּוּרִים הַמְּרַתְּקִים שֶׁהוּא מְסַפֵּר וּמְשַׁתֵּף

עַל הַכֶּלֶב הַבּוֹדֵד שֶׁשָּׁם מָצָא וְאוֹתוֹ הִרְגִּיעַ וְלִטֵּף.

אֲבָל כְּזֶה הוּא אָחִי, רָגִישׁ עִם לֵב חַם וְאוֹהֵב

יָעִידוּ כָּל הַמִּכְתָּבִים שֶׁאוֹתָם הוּא כּוֹתֵב.

וּבְבֵית הַסֵּפֶר תּוֹבִיל אוֹתִי לַקִּיר שָׁם תְּלוּיָה תְּמוּנַת הַשִּׁכְבָה

כְּאִלּוּ לֹא עָשְׂתָה זֹאת מַמָּשׁ לָאַחֲרוֹנָה.

וּלְכִוּוּנוֹ תַּצְבִּיעַ "הִנֵּה אָחִי לְיַד כָּל חֲבֵרָיו לַכִּתָּה"

"אֲנַחְנוּ שׁוֹנִים", תֹּאמַר לִי, "אֲבָל הוּא מֵסֵב לִי הַרְבֵּה גַּאֲוָה".

וְעַכְשָׁו כְּשֶׁתַּבִּיט וְתַעֲבֹר שׁוּב לְיַד תְּמוּנַת הַמַּחְזוֹר.

תְּסָרֵב לְהַאֲמִין שֶׁאֵלֶיהָ כְּבָר לֹא יַחֲזֹר.

וּבַזְּמַן שֶׁבַּחֲלוֹמוֹת הָרָעִים בַּלַּיְלָה תֵּאָבֵק

מְקַוָּה שֶׁיָּעִיר אוֹתָהּ אָחִיהָ הָאָהוּב וְאוֹתָהּ שׁוּב יְחַבֵּק.

וְתָמִיד הִיא תֵּדַע וְתִזְכֹּר

שֶׁאָחִיהָ לְעוֹלָם יִשָּׁאֵר בִּשְׁבִילָהּ אַח גִּבּוֹר.

הרואים אתם את הנס?

רֵעוּתָ נוימן, מחברת הספר 'מסע בשבילך' על נשות התנ"ך

הִיא עָמְדָה שָׁם

בַּיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם

וְאִתָּהּ כָּל הָעָם

זֶה אוֹתוֹ יַם סוּף

בּוֹ יָכְלוּ לִמְצֹא אֶת מוֹתָם.

שָׁאֲלָה אָז אֶת יְלָדֶיהָ:

הָרוֹאִים אַתֶּם אֶת הַנֵּס?

הִיא עָמְדָה שָׁם

מַבִּיטָה בַּעֲשֶׂרֶת הַבָּנִים

עַל הָעֵץ תְּלוּיִים

עוֹד לֹא נִרְגְּעָה

מִגְּזֵרַת הַהַשְׁמָדָה שֶׁהִתְהַפְּכָה.

שָׁאֲלָה אָז אֶת יְלָדֶיהָ:

הָרוֹאִים אַתֶּם אֶת הַנֵּס?

הִיא עָמְדָה שָׁם בִּיהוּדָה

כְּשֶׁהִגִּיעוּ הַיְּדִיעוֹת

שֶׁנִמְצָא כַּד הַשֶּׁמֶן

שֶׁמְּעַטִּים נִצְּחוּ רַבִּים

שֶׁהוּבְסוּ הַיְּוָנִים.

שָׁאֲלָה אָז אֶת יְלָדֶיהָ:

הָרוֹאִים אַתֶּם אֶת הַנֵּס?

הִיא עָמְדָה שָׁם בְּאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ

עוֹד נַפְשָׁהּ וְגוּפָהּ מְרוּטִים

מֵהַגָּלוּת, מֵהַשּׁוֹאָה,

שׁוֹמַעַת בְּרַדְיוֹ אֶת בֶּן-גּוּרְיוֹן

מַכְרִיז עַל קוּם הַמְּדִינָה.

שָׁאֲלָה אָז אֶת יְלָדֶיהָ:

הָרוֹאִים אַתֶּם אֶת הַנֵּס?

הִיא הָיְתָה כָּל הַלַּיְלָה עֵרָה

תְּפִלּוֹת, נִקְיוֹנוֹת וּתְפִלּוֹת

כִּמְעַט לֹא עָצְמָה עֵינַיִם,

הֵצִיצָה לְעִתִּים בַּמָּסָךְ

גֶּשֶׁם שֶׁל אֵשׁ מְיֹרָט,

וְרָאֲתָה שְׁמִירָה מִשָּׁמַיִם.

שָׁאֲלָה אָז אֶת יְלָדֶיהָ:

הָרוֹאִים אַתֶּם אֶת הַנֵּס?

בְּכָל דוֹר וָדוֹר

עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ

וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ.

הָרוֹאִים אַתֶּם אֶת הַנֵּס?

הפוסט רשות הדיבור מצורע שבת הגדול הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

חיים אקשטיין

שולחן הסדר התפרס על פני כל אולם הנצח, מן הקצה אל הקצה. היה קשה לראות את כולו, ולפעמים נדמָה שלשולחן הזה אין באמת קצה. יציאת מצרים התיישבה בקצה האחד, בכיסא הסמוך לראש השולחן, ובדקה אם הכול מוכן. על השולחן הגדוש היו מצות ממצרים ומרור מגלות בבל לצד בן הבקר של אברהם, הדבש של יהונתן בן שאול, יין ממשתה אסתר, מן, שליו ולוף ממלחמת ששת הימים. השולחן נהיה כבד משנה לשנה, אמרה לעצמה יציאת מצרים, אבל אם השולחן הזה מחזיק כבר יותר משלושת אלפים שנה, כנראה אפשר לסמוך עליו שימשיך להחזיק מעמד.

גניזת קהיר חילקה לכולם הגדות ישנות ממגוון תקופות. על אף המספר העצום של המשתתפים היא לא חששה שתהיה חסרה הגדה למישהו. לאירוע השנתי הזה כבר יש היסטוריה ארוכה, ידעה. פעם בשנה נפגשים הכול לליל הסדר, פוגשים זה את זה, אוכלים יחד, מריצים שמועות על מה שהולך בעולם הזה שם למטה, מחכים שתצטרף אליהם כבר החברה החסרה, הגאולה השלמה. כך זה תמיד, הזכירה גניזת קהיר לעצמה, הרבה משתתפים, אבל כולם מסתדרים. אף אחד אינו מגיע בהפתעה: את רוב המאורעות כאן הם צפו כמה שנים לפני שהתרחשו, ידעו מראש להיערך לרגע שבו יצטרפו לשולחן.

יציאת מצרים הניחה שעוד מעט יחל הסדר והחלה להשקיט את כולם; אך השקט השתרר לפתע מאליו. בקצה השני של השולחן הופיעה פתאום דמות בלתי צפויה. צעירה מאוד, עטופה בדגל, פצועה, מתקדמת ברגל אחת בריאה, סוחבת בקושי את הרגל השנייה. "סליחה", אמרה בקול חלוש, "כאן זה שולחן הסדר של ההיסטוריה?"

"גבירתי הצעירה, אני לא יודעת מאין באת, אבל בשולחן שלנו יש סדר. לא כל מאורע יכול לקפוץ לכאן ולטעון שהוא חלק מההיסטוריה"

חורבן בית שני הביט בה במבט חמור סבר. "מי את?" שאל. "לא ראיתי אותך כאן מעולם!"

"אני שיא המצטערת", אמרה הצעירה, "לא ממש ידעתי איך מצטרפים. בדקתי בגוגל, אישרתי גם הגעה בוואטסאפ"…

"באיזו שפה היא מדברת?" תהתה החייאת הלשון העברית. "אולי היא אמורית? אולי גרגשית?"

"לא, לא!" התערבה לבנון השנייה. "היא חדשה כאן לגמרי, שומעים עליה".

"כן, אני… מהשנה", אמרה בשקט הצעירה.

"את לוקחת לי את התואר של הכי צעירה כאן? אני לא אשיר עוד מה נשתנה? זה אסון אקספוננציאלי! אני הולכת להסתגר בחדרי בידוד", זעקה גברת קורונה.

יציאת מצרים הניפה את המטה שלה. "סדר שיהיה כאן!" קראה. "גבירתי הצעירה, אני לא יודעת מאין באת, אבל בשולחן שלנו יש סדר. לא כל מאורע יכול לקפוץ לכאן ולטעון שהוא חלק מההיסטוריה. לכן קודם כול תגידי מה שמך".

הצעירה הרכינה את ראשה.

"אין לך שם?" הזדעק חורבן בית שני. "מה את מצפה, שנכניס לשולחן ההיסטוריה מאורעות שאיש אינו יודע עליהם?"

גירוש אנגלייה ופורים קסטיליה הביטו זה בזה במבוכה.

"אני עוד לא סגורה על השם שלי", ניסתה הצעירה להסביר. "כמה קוראים לי מלחמת שמחת תורה, והשם הרשמי שלי כרגע הוא חרבות ברזל, אבל זה לא סופי".

כל האירועים ההיסטוריים השתתקו ברגע אחד. "זאת את?" קראו מבצע קדש וששת הימים יחד בהתפעלות. "אמרו לי שאת נלחמת כבר חצי שנה בלי הפסקה!"

"שמענו שהצלחת להשתקם אחרי טבח קשה ולהשיב מלחמה", אמרו פרעות ת"ח ות"ט. "הלוואי עלינו…"

"ואני שמעתי איך אנשים מכל הארץ התגייסו למען אזור אחד שנמצא בצרה", אמרה מלחמת יבש גלעד. "אולי פשוט תספרי לנו הכול?"

"הכול? זה יהיה ארוך כמו הגלות", ענתה המלחמה הצעירה במבוכה.

"היי, אל תיסחפי. אנחנו הגלות!" קראו מסעי הצלב, גירוש ספרד והאינקוויזיציה, שהתפרסו על פני חלק רחב מהשולחן ונראו עייפים ועצובים במיוחד

כל האירועים ההיסטוריים הקשיבו לדבריה בהשתאות. ים סוף נקרע מבפנים. הקרב בגבעון עמד בדממה. מלחמת עמלק הרימה ידיים

חורבן בית שני דפק על השולחן וכמעט שבר כוס. "די, יש פה סדר!" קרא. "אם את עדיין באמצע, את לא יכולה לשבת איתנו. עוד לא ברור לאן תובילי ואיך תסתיימי. איך נדע אם את יושבת בצד של עומדים עלינו לכלותנו או בצד של הקב"ה מצילנו מידם, וכמה מקום לתת לך? חכי בסבלנות לסופך!"

שוב השתרר שקט. "איזה מעיק", לחשה הצהרת בלפור, "מה הוא רוצה? לגרש אותה מהסעודה רק כי לא הזמינו אותה רשמית?"

"הוא כבר עשה את זה פעם אחת", ענה בלחש המרד הגדול, "אחרת הוא לא היה כאן".

"אני מציעה שנמתין עד שיבוא אליהו", אמרה יציאת מצרים. "כעורך הסדר ובעל פרספקטיבה על-דורית הוא ידע להכריע. תכף הוא מסיים את הסיבוב שלו בין שולחנות הסדר ומגיע".

המלחמה החדשה נסוגה צעד אחד אחורה וכיסתה את פניה בדגל. "עזבו, אתם צודקים", אמרה. "אני עוד לא סגורה על עצמי. אני גם לא בסדר הגודל שלכם; אין לי איזה משה רבנו או דוד המלך, רק מאות אלפי אנשים טובים שמנסים לפעול יחד. אין לי גם נבואה, כך שאני מוסרת את עצמי בלי לדעת אם אצליח. ובעיקר אני מרגישה כל הזמן שאני לא עושה די. נראה לי שאחזור כדי להמשיך בעבודה".

כל האירועים ההיסטוריים הקשיבו לדבריה בהשתאות. ים סוף נקרע מבפנים. הקרב בגבעון עמד בדממה. מלחמת עמלק הרימה ידיים. "מדהים", אמר פיצול המלוכה, "לא ראיתי אחדות כזאת כמעט כל שנותיי".

"ואני לא זוכר גבורה כזאת כבר הרבה זמן", הוסיף מרד בר כוכבא, "כל זה בחצי שנה? ועוד לפני שהסתיימת?"

"בסדר, בסדר, את אירוע היסטורי כבר עכשיו", אמר חורבן הבית, "אבל אין לנו מקום השנה, הכיסאות ספורים. נשמור לך מקום של כבוד בפסח הבא".

"את יכולה לשבת לידי", אמרה מלחמת עמלק והצטופפה מעט, "שנינו קרבות נגד אויב אכזר".

"לא, שבי לידי", אמרה מגילת אסתר, "וספרי לי מה היה במתקפה של הפרסים. זה היה ממש עכשיו, נכון?"

חורבן בית שני ניסה לדפוק על השולחן בפעם האחרונה, אבל בדיוק אז נכנסה בסערה מרכבת אש ונעצרה ליד השולחן. "אליהו מגיע!" קרא הר הכרמל. "היי, חרבות ברזל, הגעת? מעולה. אני כבר דואג לך למקום".

רגע לפני שיבוא עורך הסדר הוסיף מעמד הר הכרמל שני כיסאות של אליהו גדולים ומעוטרים. הוא סימן למלחמה הצעירה והנרגשת לשבת והציע לה מצות, מרור ויין. היא לקחה את המצות והיין, "ובנוגע למרור", אמרה, "אין צורך, הבאתי מלמטה".

חורבן הבית הבין שהמאבק שלו חסר סיכוי, אבל בכל זאת שאל: "למה שני כיסאות?"

"אם היא כאן", ענה מעמד הר הכרמל, "תהיה בטוח שבקרוב נצטרך כיסא גם לגאולה השלמה".

הפוסט שלום לך, אורחת צעירה וגיבורה הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

בעת שערכנו את הריאיון עם ראש מכינת בני דוד הרב אלי סדן, ספרה המכינה 18 מבוגריה שנפלו בקרבות. עוד בטרם ירד לדפוס הצטרף בוגר נוסף למכינת עלי של מעלה, אמיתי אבן שושן הי"ד. הרב אלי סדן כמו הרב אלי סדן, מלא באמונה, מזכיר כל הזמן ששינויים באים לאט. אבל בריאיון הזה, כפי שיובא בהמשך, הוא החליט שצריך גם לבקר בלי להתנצל: את הצבא, ששבוי בקונספציית אוסלו, ואת מפגיני כוח קפלן ואחים לנשק על איומי הסרבנות ועל האלימות מול בית ראש הממשלה.

יש לו מה לומר גם על גיוס חרדים, וכמובן על בוגרי עלי בצבא ומדוע דרכם בצבא נחסמה. כמה פעמים, כמו שרק הרב אלי יודע לעשות, הוא עוצר את שטף הדברים ומזכיר שוב ושוב שדבר לא השתנה בדרכו הממלכתית: אין לנו מדינה אחרת, אין לנו צבא אחר, אין לנו עם אחר.

והיו גם דמעות. בכי כן של רב, אב לתלמידיו, שידע מראש בדיוק מה עלול להיות גורל כמה מהם כששלח אותם למקומות הכי קרביים שיש, ובכל זאת לא הצליח לעצור את הדמעות כשהבשורה הכתה קרוב כל כך פעם אחר פעם. "לפעמים צריכים סטירת לחי כדי להתעורר", הוא אומר בקול שקט. "אני חושב שסטירת הלחי שקיבלנו בשמחת תורה, סטירה מאוד-מאוד קשה, קראה לעם ישראל להתעורר מהאשליות ומהדמיונות.

"המלחמה הזו היא המלחמה הקשה ביותר מאז קום המדינה. זו מלחמת העצמאות השנייה"

"אנחנו עוברים חוויה של כאבים וייסורי נפש. כל משפחה וכל אדם הם זהב טהור, במיוחד כשמכירים את האנשים וקשורים אליהם. מספר הנופלים הגדול מהמכינה הוא עדות לכך שמספר הבוגרים שלנו שנלחמים בעזה אדיר"

"שלטה בחברה הישראלית, עם שוחר שלום, אשליה שאם נדע להכיל, להיות חיוביים, לחפש פתרונות יצירתיים ולתמוך כלכלית באויבים שלנו, להסתפק בטכנולוגיה וביכולות ובצבא קטן וחכם, בכל זה די להכריע את האויב. כל האשליות האלו התמוטטו בבת אחת בשמחת תורה". עוד נשוב לדבר בהרחבה על הקונספציה, על הסיבות לעיוורון הבלתי נתפס שאחז במערכות הצבא והמודיעין.

"המלחמה הזו היא המלחמה הקשה ביותר מאז קום המדינה", הרב ממשיך וקובע, "זו מלחמת העצמאות השנייה. מעולם צבא לא נלחם בתנאים כאלה תקופה ארוכה כל כך בתוך שטח בנוי ובתת-קרקע, נזהר על חייהם של החטופים. אם מישהו היה מעז לומר לפני שנתיים שצריך לכבוש את עזה, היו חושבים שהוא השתגע.

"במלחמת ששת הימים ניצחנו בתוך שישה ימים. במלחמת יום הכיפורים, שזכיתי להשתתף בה ולהיות בסירות הראשונות מעבר לתעלת סואץ כשהקמנו את ראש הגשר, בתוך שלשה שבועות הכרענו את הקרב בצפון ובדרום. היום, אחרי חצי שנה, אנחנו מבינים שאנחנו רק בתחילת הדרך גם בעזה, ובלי לדבר עוד על הצפון ועל תאי האסלאם הקיצוני בתוך יו"ש. אנחנו עומדים לפני התמודדויות ארוכות וקשות מאוד, והן תובעות מאיתנו התעוררות רוחנית, לאומית ומוסרית ברמה אחרת".

"אנחנו מקבלים את הייסורים האלה בהבנה, מתוך קבלת אחריות. לא אומר שמקבלים באהבה, כי זו מדרגה מיוחדת, אבל לפחות בהבנה"

התעוררות למה? לאן כל זה הולך?

"הביטוי 'משבר' הוא על אישה יולדת", הרב ממשיך בדרכו. "יש דם וכאב, ובכל זאת יש הרגשה של נשמה חדשה שבאה לעולם, ויש שמחה גדולה עם כל הכאב. אנחנו עדיין לא יכולים לשמוח במצב, אבל אני רואה שנולדים פה כוחות חדשים. אני לא נביא, ואני לא יודע לראות את הנולד במובן העתידי, אך בואו נראה מה כבר קרה: מדינת ישראל מסוגלת להילחם כבר חצי שנה בתנאים קשים, כשכל הזמן יש אבדות, ועדיין הקול של החיילים וכל המשפחות שווה: לא נחזור עד סיום המשימה! זו גבורה, מסירות ואחריות שלא הרגשנו בעבר. היינו צריכים את סטירת הלחי כדי שהיא תצא מעל פני השטח.

"כל מי שנלחם בעזה מספר על רוח מופלאה של אחדות", הוא אומר בהתרגשות. "אין הבדל בין דתי לחילוני, בין איש ימין לשמאל. כולנו עם אחד. וזה לא רק כי אין ברירה אלא כי באמת מתגלים כוחות של רעות ואמון הדדי בין הלוחמים. זה לא ייגמר עם סיום המלחמה. זה לא אירוע מקומי קצר, וזה יוצר יחס נפשי עמוק שנחרת עמוק בנפש.

"איך בונים מחדש את הצבא, את הפוליטיקה, את כל מערכות הציבור? זה לא פשוט", הרב מודה. "אבל אין לי ספק שזה יקרה, זה תהליך שכבר יצא לדרך. אין לי ספק שהוא יימשך, כדרכה של הגאולה, שבאה לאט-לאט ויש בה מכאובים ומתנגדים. אבל אחרי שהתחילה לידה היא חייבת להתקדם".

"השורש של הכול הוא הסכמי אוסלו, שבהם טעינו טעות טרגית בהערכת הכוונות של האויבים שלנו. השלינו את עצמנו שאם רק ניתן לאויבים שלנו את מה שהם רוצים, יהיה כאן שלום"

"מאשימים את הדתיים שהם משיחיסטים. האם אני משיחיסט? בוודאי, אני מאמין באמונה שלמה בגאולת עם ישראל וחולם שכל ישראל יחזרו בתשובה וירושלים ובית המקדש ייבנו"

הרב סדן כבר אינו צעיר. הוא בן גילה של המדינה, נולד יום לפני הקמתה. המכינה עצמה כבר בת שלושים ויותר, וזו אינה הפעם הראשונה שלו בהלוויות של תלמידים. בכל זאת נראה שמשהו שונה הפעם. סכר הכאב והדמעות נפרץ לצד דיבורי האמונה וההתחזקות כבעבר. בעת הריאיון נזהרתי לשאול אם הרב סבור שהחלל ה-18 הוא האחרון. כמה ימים לאחר מכן, כאמור, הגיעה התשובה הכואבת.

"אין שום ספק", אומר הרב וקולו נשנק, "אנחנו עוברים חוויה של כאבים וייסורי נפש. כל משפחה וכל אדם הם זהב טהור, במיוחד כשמכירים את האנשים וקשורים אליהם. מספר הנופלים הגדול מהמכינה הוא עדות לכך שמספר הבוגרים שלנו שנלחמים בעזה אדיר. זה החינוך שנתנו לתלמידינו, שהדבר הכי גדול בחיים הוא להיות עבד לעם קדוש על אדמת הקודש. מספר הקצינים שיש בקרב בוגרי עלי, המפוזרים בכל הצבא, בסדיר ובמילואים, עצום. אני חושב שמה שמאפיין את אלפי הבוגרים שלנו זה שהם רוצים לחיות חיים של משמעות, לתרום למדינת ישראל. זה החינוך שנקלט פה במכינה, וזו הנחמה שלנו.

"אבל יש דבר נוסף", הוא ממשיך אף שדמעות מתחילות לחנוק את קולו. "הסתובבתי כמובן אצל המשפחות, באתי לנחם וניחמו אותי. לא אשכח את החוויה שהייתה לי אצל עמישר בן דוד הי"ד. שמעתי שעמישר נהרג, וזה שבר אותי לגמרי", הרב מתקשה להמשיך. "עליתי אליו הביתה. קרה שם דבר מדהים. אני נכנס לבית, ואשתו של עמישר שלומית רואה אותי מהצד השני של הבית. היא רואה את הפנים שלי, כמה שאני שבור. היא באה ומתיישבת לידי ואומרת לי: הרב, תתחזק, אנחנו נהיה בסדר, אל תדאג.

"עליתי להגיד משהו למשפחה, ומצאתי את עצמי במצב שאשתו מחזקת אותי ומנחמת אותי, נותנת לי כוח לעבור את העניין", הרב מנגב דמעה. "מדהים לשמוע איך מדברים אנשים בדור הזה. הרבה משפחות שכולות מלאות רוח ועוז, וכשאתה עומד מול זה אתה מבין שיש כאן דור חדש, דור מלא אמונה, דור מלא גבורה וביטחון בה'.

"השנה יש לנו הצפה בלתי רגילה של שמיניסטים שמציבה אותנו בפני בעיה אמיתית, כמה אנחנו יכולים לגדול כדי להיענות לדרישה הזו. בסופו של דבר עם ישראל מבין את המשמעות של הדברים ורוצה להצטרף למהלך".

"מדינת ישראל כיום היא המקום המסוכן ביותר ליהודי שמחפש מקלט בטוח. ישראל היא מקום שיהודים יכולים להילחם בו על החיים שלהם"

"הצבא כבר שנים רבות לא מקדם אנשים בעלי תפיסות עולם לוחמניות. הוא שלח את כל הקצינים הבכירים שלו להתחנך בהרווארד ובווקסנר כדי להתאים אותם לקונספציה של ההכלה והחלום, ומי שלא שייך לקונספציה הזו לא יכול להתקדם בצבא"

איך עומדים מול הקב"ה במצב כזה? אני שואל בזהירות על המצב הנפשי של מי ששולח את תלמידיו למקומות הכי קרביים שיש, ער לתוצאות הכמעט בלתי נמנעות בדרך הטבע. הרב יורד מהר לסוף כוונתי: "אילו היינו מקימים מכינה למוזיקה, אני מניח שלא היה לנו חדר זיכרון גדול כל כך. הקמנו בית מדרש שמטרתו לבנות אנשים בעלי שאיפות ונכונות לקבל אחריות לעם ישראל בצבא ובחיים בכלל. יש לזה נגזרת".

הוא עוצר לרגע וממשיך: "בברכת 'שומע תפילה' בכל יום אני מוסיף את התפילה 'שלח אורך ואמיתך לראשי מדינת ישראל, שריה ויועציה וראשי צבאה ותקנם בעצה טובה מלפניך… שמור והצל את חיילינו' וכל ההמשך. אני מתפלל שה' ישמור על עם ישראל ועל חיילינו, מבקש רפואה שלמה לפצועים. אבל אני חוזר על ביטוי מיוחד ששמעתי מהרב אבינר: זה שהמצב קשה זה לא קושיה. חז"ל כבר אמרו שיהיה קשה מאוד. אם זה לא היה קשה, אולי זו לא הגאולה, כי חז"ל אמרו שהגאולה תהיה קשה.

"כבר לפני 2,500 שנה אמרו לנו התנאים שהגאולה תהיה קשה ויהיו לה מחירים ברוחניות ובגשמיות, ובכל זאת התפללנו לרגעים האלה. זכינו לחיות בדור של גאולה ולהיות שותפים בתחיית עם ישראל בארצו. עכשיו יש לנו תלונות שיש הרבה קשיים וייסורים, אף על פי שמראש ידענו שכך יהיה.

"הגר"א לימדנו שאם הגאולה תהיה על ידי שכל ישראל יעשו תשובה, היא תהיה מהירה ובלא ייסורים", הוא ממשיך. "אך הגאולה שלנו היא אף על פי שלא זכו, כי עת לחננה כי בא מועד, ועל כן היא מלווה בייסורים ממרקים. אנחנו מקבלים את הייסורים האלה בהבנה, מתוך קבלת אחריות. לא אומר שמקבלים באהבה, כי זו מדרגה מיוחדת, אבל לפחות בהבנה".

"הממלכתיות שלנו לפני הכול מבוססת על אמונה בקב"ה שהוא שמוביל את העניינים, וגם על ראייה מקיפה של התהליך שאנו חלק ממנו"

"אפשר אולי לעצור את עופר וינטר, אבל אי אפשר לעצור את התהליכים שדוחפים קדימה, ואם הוא לא יהיה אלוף, יבואו אחרים כמוהו. קשה לי להאמין שהמלחמה הזו לא תוליד מטה כללי קצת אחר מהקודם"

זו תורת הקונספציה

אני מבקש מהרב להרחיב קצת על מה שכבר מכונה היום הקונספציה.

מה קרה שם? מה גרם לכל המערכות להירדם?

"אני חושב שיש פה שילוב של כמה דברים", הוא פותח. "אנחנו עם שוחר שלום, וזה נפלא, אבל כאן צריך גם זהירות. במובנים מסוימים השורש של הכול הוא הסכמי אוסלו, שבהם טעינו טעות טרגית בהערכת הכוונות של האויבים שלנו. השלינו את עצמנו שאם רק ניתן לאויבים שלנו את מה שהם רוצים, יהיה כאן שלום. האשליה הזו הייתה חזקה כל כך עד שרבין ופרס, שרצו בטובת עם ישראל, היו שבויים בחלום שלהם עד שלא היו להם משקפיים לראות את המציאות. רבין אמר בטקס פרס נובל: שנים רבות עסקתי במלחמה, ואני עכשיו לוחם כדי להביא את השלום.

"בוגי יעלון, שהיה אז ראש אמ"ן, סיפר בהרצאה בעלי שהוא הביא לרבין את נתוני המודיעין שהראו ברור שערפאת מקים תשתיות טרור, אבל רבין ופרס וכולם אמרו: זה רק לצורכי דעת קהל, הוא לא באמת מתכוון לכך. אני מחזיק בידי עד היום קלטת ששודרה בישראל, ורואים שם את יאסר ערפאת עומד במרכז רמאללה וצועק ג'יהאד, ג'יהאד, יפו, רמלה, חיפה. כולם ראו את זה ומה אמרו? הם לא באמת מתכוונים.

"כשהם רואים את הגסות והפראות ואת חוסר האחריות הלאומית שנוקטים המכונים אחים לנשק וכוח קפלן, זה מעורר בהם סלידה"

"הבעיה היא שחסרים לוחמים? הבעיה היא כרגע מי מקבל את ההחלטות בצבא ואיך מקבלים את ההחלטות האלה"

"כשאהוד ברק אמר שמספיק לנו צבא קטן וחכם, כשהוא נתן לחיזבאללה את כל דרום לבנון, מה הוא חשב לעצמו? האם הוא אנטי-ציוני? לא, הוא פשוט היה משיחיסט". הרב מחייך ומבהיר את דבריו: "מאשימים את הדתיים שהם משיחיסטים. האם אני משיחיסט? בוודאי, אני מאמין באמונה שלמה בגאולת עם ישראל וחולם שכל ישראל יחזרו בתשובה וירושלים ובית המקדש ייבנו. אם כן, אני משיחיסט, נכון? ודאי, כי כל מה שכתוב בנביאים הכול אמת וצדק.

"קרוב לאלפיים שנה של ייסורים נוראים עם ישראל מאמין בגאולה. לולא זה לא היה עם ישראל מחזיק מעמד ומתקיים וגם לא הייתה נולדת הציונות. גם הציונות החילונית שאבה כוחה מאמונה משיחיסטית בגאולה! אבל כשהכינוי משיחיסט משמש מילת גנאי, הכוונה לאנשים שבגלל התקוות שלהם לגאולה הם לא ריאליסטיים. במובן הזה אני לא משיחיסט, אני ריאלי ופרקטי, כי אני יודע כל חיי שהדרך תהיה קשה, ואני לא חי באשליות.

"לעומת זאת אנשים כמו רבין ופרס וברק הם כולם משיחיסטים הזויים! הם חושבים שאפשר לעשות שלום עם שונאינו, הם לא רואים את המציאות, הם מפרשים אותה אחרת ממה שהנתונים מראים. משיחיות השלום היא תפיסת עולם שגורמת לאנשים טובים שאוהבים את עם ישראל לא לראות נכון את המציאות הריאלית".

המשיחיות הזו היא שגרמה לכל המערכות להיות שבויות בקונספציה?

הרב מאשר ומרחיב: "יש מתח בין הרצון לשפוט את המציאות לפי היכולות של האויב ובין הכוונות שלו. אם היינו שופטים את המציאות רק לפי היכולות של האויב, אני מניח שלא היה קורה מה שקרה בשמחת תורה, במלחמת יום הכיפורים ובהרבה אירועים שיש היום ביו"ש. כשאתה מכניס את הפרשנות, כשאתה דן את הדברים גם לפי איך שאתה מפרש את הכוונה של האויבים, צריך לומר משהו כואב מאוד: אנחנו לא מבינים את האויבים שלנו".

"אני מכיר אנשים מוכשרים מאוד שאמרו להם: אין חולק על הכישורים שלך, אבל הראש שלך לא מתאים לנו, ולכן לא תוכל להתקדם. זה היה לפני 25 שנה, וזה קרה למישהו שבוע לפני המלחמה"

"אמרתי לו: יש ויכוח בינינו מהי דמוקרטיה. אתה שואב את הערכים שלך מערכי הדמוקרטיה, את הערכים שלי אני שואב מהתורה. ערכי התורה הם הרבה יותר עמוקים, הרבה יותר מחייבים והרבה יותר מקיפים"

מה זה אומר עלינו?

"הציונות החילונית בנתה עצמה על הרעיונות של הרצל שהאנטישמיות תיפסק כשנהיה עם נורמלי בארצנו. הרצל היה אדם ענק בתקופתו, אבל האנטישמיות בעולם לא פסקה, וישראל היא לא מקלט בטוח. מדינת ישראל כיום היא המקום המסוכן ביותר ליהודי שמחפש מקלט בטוח. ישראל היא מקום שיהודים יכולים להילחם בו על החיים שלהם, בניגוד למה שהיה באושוויץ. לאנשים קשה לוותר על החלום של הרצל, ואז הם בטוחים שהכול בגלל הימין והכול בגלל הדתיים. האדם מוצא לו כל מיני אשמים למה החלום שלו לא מתגשם.

"אבל צריך להגיד את האמת: החלום הזה לא ריאלי, הוא משיחיסטי הזוי, וזה לא בגלל הימין או הדתיים אלא כי סביבנו יש עולם מוסלמי ענקי שרואה לעצמו מצווה לחסל את הישות הריבונית היהודית! וכדי להקים מדינה יהודית לא די בצבא קטן וחכם אלא צריך צבא גדול, חזק ואמיץ שמסוגל לעמוד מול היכולות והכוונות האמיתית של האויב".

"בית המשפט המכונה עליון ניצל את המלחמה כי הוא ידע שאף אחד לא יוכל להתמודד מולו, ואת עילת הסבירות, שרק צמצמו את ההיקף שלה, הם ביטלו כדי שהם יחליטו הכול לבד ולא עם ישראל, ולזה הם קוראים דמוקרטיה"

"החלטתי להגיד דברים שמעולם לא אמרתי כמותם אחרי שראיתי את האירוע של האיש שאחז מקל ורץ להרביץ במאה שערים ושל מה שהיה מול בית ראש הממשלה. זה שבר את ליבי, והחלטתי שאני חייב להגיב"

עכשיו, אחרי שפרצה המלחמה, צריך לדרוש את המטרות הגדולות של המלחמה או להסתפק במטרות שמשקפות מכנה משותף? במילים אחרות, האם לדבר על גוש קטיף?

"הזמינו אותי לכנס שעסק בחזרה לגוש קטיף, ולא באתי. כולם מבינים שאי אפשר להחזיר לשם את העזתים ואי אפשר לשים שם את הרשות הפלשתינית, קטר או סעודיה. אז מה כן? באמת אף אחד עוד לא בשל לזה. עדיין לא גמרנו את המלחמה, עוד יש חטופים. עכשיו צריך לדבר מה יהיה אחר כך? כל הזמן לוחצים עלינו להגיד מה יהיה אחר כך, זה לא חכם.

"קודם כול צריך לראות שאנחנו מצליחים לגמור את האירוע כמו שצריך. הרי כבר עכשיו צה"ל מקים מחנות בעזה, צה"ל מבין שבלי שליטה ישראלית אנחנו נחזור אחורנית. איך נבטא את זה? צריך לראות איך זה מתפתח. כשאנחנו מנסים להקדים את המאוחר ולהציב כל מיני מטרות שעם ישראל לא איתנו בהן, אנחנו שוב גורמים רק נזק.

"אני מאמין באמונה שלמה שכל מה שהקב"ה הבטיח לנו יתקיים ונשוב ונתיישב בכל חלקי ארצנו. אבל אני לא יודע מתי בדיוק. גם דוד המלך לא הצליח להכריע סופית את הפלשתים, שחיו ממש באותו אזור של רצועת עזה. אני לא יודע מתי ואני לא יודע איך, אני רק אומר: אני משיחיסט במובן שאני מאמין באמונה שלמה שכל ההבטחות שהבטיח לנו הקב"ה דרך נביאיו הכול אמת וצדק וזה יתקיים.

"אבל מצד שני אני גם ריאליסט, חושב כל הזמן איך לקדם את המציאות קדימה עם מה שיש לנו. לצערי הרב, היום יש בשמאל הרבה משיחיסטים שחולמים דברים שהם לא ריאליים ששילמנו עליהם מחירים גדולים, ואני מקווה שהעיניים ייפקחו עוד ועוד".

יש סיכוי לשינוי?

"אני חושב שההכרה הזו מחלחלת לאט-לאט", הרב אומר באופטימיות זהירה. "צריך להבין, הצבא כבר שנים רבות לא מקדם אנשים בעלי תפיסות עולם לוחמניות. הוא שלח את כל הקצינים הבכירים שלו להתחנך בהרווארד ובווקסנר כדי להתאים אותם לקונספציה של ההכלה והחלום שדיברנו עליו, ומי שלא שייך לקונספציה הזו לא יכול להתקדם בצבא. זה לא רק דתיים, צמרת הצבא דאגה לעצור גם אנשים כמו שיקו תמיר, זכאי, אייל אייזנברג וכדומה, שהיו יותר מידי אמיצים ובעלי דעות שונות מהקונספציה, ומנגד אין לה בעיה לקדם דתיים 'טובים' שמשלימים עם הרוח הקיימת.

"האם זה ישתנה? אני חושב שכן, אבל זה לא יהיה פשוט. כל אותם תא"לים שנלחמו עכשיו בעזה מבינים היום טוב יותר את המציאות, וברגע שיגיע הזמן וחלק מהם יהיו אלופים, תהיה חשיבה קצת אחרת במטה הכללי, זה ברור".

"דובר הזרם הליטאי בבני ברק אמר לי: הדבר העיקרי שמעכב את הציבור שלנו מלהתגייס הוא שאנחנו רואים מה קורה לכם, הלא כל אשר לו ייתן איש ביד נפשו! אם אדם מתגייס ונהיה חילוני, אנחנו לא רוצים"

התורה שלך הרב היא הסמל המובהק לממלכתיות. בציבור הדתי-לאומי הממלכתי נמנעים בשם הממלכתיות לבקר את הצבא ואת בכירי מערכת הביטחון. אולי בשם הממלכתיות קצת פגענו בממלכה? אולי אם היינו מבקרים את המערכת יותר, היא לא הייתה נרדמת?

"אני חולק על עצם ההגדרה שממלכתיות פירושה שלא לבקר", הוא עונה בנחרצות. "השאלה הנכונה היא איך מבקרים. החפץ חיים אומר שצריך הוכחה ולא תוכחה. להתנגש ולקצוף על הקיים? זה לא מביא תועלת אלא רק מחליש את הקיים. ביקורת צריכה להיות עניינית, מסבירה ומבארת, וגם נוהגת בכבוד. מי שהורס בדרך כלל לא יודע לבנות מחדש.

"צריך להבין", הוא חוזר, "ממלכתיות בעיניי זה להבין שזה מה שיש לנו, שאין לנו חלופה. אנשים באים ומספרים לי דברים רעים על המדינה ועל הצבא. אני תמיד אומר: הכול נכון, ומה דעתך, אולי שניסע לוורשה או לקליפורניה?"

הרב מרים את קולו: "לא מוצא חן בעיניך? גם בעיניי. אבל אין לנו צבא אחר, לא מדינה אחרת וגם לא פוליטיקה אחרת. אנחנו צריכים לעשות מה שאנחנו יכולים כדי לתקן את מה שקיים, אבל קודם לשמור על מה שקיים. המושג ממלכתיות בעיניי זה דבר ראשון הבנה שאתה לא מדבר על דבר מבחוץ, כי אלו החיים שלנו, זו המדינה שלנו. אנחנו רוצים לתקן אותה במסגרת מה שיש, לאט-לאט, בכבוד, בחוכמה, ולא לשבור את הכלים, כי כששוברים את הכלים כולם מפסידים.

"ויש עוד דבר", הרב מזדקף, "לא לשכוח לעולם מאין באנו ולאן אנחנו הולכים. באנו מהשואה, והקב"ה גואל אותנו. הממלכתיות שלנו לפני הכול מבוססת על אמונה בקב"ה שהוא שמוביל את העניינים, וגם על ראייה מקיפה של התהליך שאנו חלק ממנו. אסור לשכוח את המבט הכולל, שהוא תמיד אמיתי יותר".

"הצבא לא מגייס חרדים כי הוא לא מוכן לעשות את מה שצריך כדי לגייס אותם. בני גנץ משתמש בזה פוליטית, והשמאל משתמש בזה כנשק נגד הציונים הדתיים ונגד ביבי"

"גם אם עופר לא יהיה אלוף יבואו אחרים כמותו"

הרב יגאל לוינשטיין ציין לאחרונה שבוגרי עלי נמצאים בכל הצבא, אבל משום מה לא הגיעו לפורום מטכ"ל.

"נכון, הם לא הגיעו", הרב מאשר.

האלוף בריק אמר: אם וינטר היה מפקד פיקוד הדרום, מה שקרה לא היה קורה, והוא גם מנמק מדוע.

"זה נכון, ואני מעריך את מה שבריק אומר. אבל שוב, אני לא יכול להחליף את הצבא, ואני גם מאמין שתהליכים אי אפשר לעצור. אפשר אולי לעצור את עופר וינטר, אבל אי אפשר לעצור את התהליכים שדוחפים קדימה, ואם הוא לא יהיה אלוף, יבואו אחרים כמוהו. הרמטכ"ל אומר שהוא מתכוון לעזוב את הצבא, וכך מפקד פיקוד דרום, ראש אמ"ן ומפקד פיקוד המרכז, שכבר סיים את הקדנציה שלו. ברור שבתקופה הקרובה תהיה תחלופה בצמרת של צה"ל. קשה לי להאמין שהמלחמה הזו לא תוליד מטה כללי קצת אחר מהקודם.

"האם תהליכי ההפנמה של מה שקרה יענו על כל מה שהסברתי ויספקו את הפתרון הנכון? אני לא יודע, אבל יש לי אמון בעם ישראל, בתהליכים שמתחוללים היום, תהליכי עומק, ואני מנסה לקוות ומצפה שתהיה לזה השלכה על המינויים הבאים. זה כמובן תלוי בין השאר בתוצאות של הבחירות הבאות.

"הייתי באירוע שבו קיבל עופר וינטר את הפיקוד על חטיבת גבעתי. דיבר בתחילה המח"ט הקודם, 'מי שחלם גבעתי', 'זו החטיבה הכי טובה', וכו' וכו'. אחריו מדבר המח"ט הנכנס, וככה הוא מתחיל: הנני העני ממעש נרעש ונפחד מפחד יושב תהילות ישראל על שקיבלתי את הזכות לנהל אלפיים לוחמים למלחמה. אני מתחייב לעשות כל מה שאני יודע ומה שאני יכול כדי לעמוד בכל המשימות שהצבא יטיל עליי ולהחזיר את החיילים הביתה בשלום.

"עופר גם סיפר שם שהוא השיג תורם לספר תורה, ולפני הטקס כל קציני מטה הגדוד היו שותפים בכתיבת האותיות האחרונות, ואת הספר הכניסו למחנה מפקדת החטיבה. בזמן הטקס ישב לידי תת-אלוף אייל אייזנברג, שהיה אז מפקד אוגדת עזה. שאלתי אותו עם סיום הטקס: מה זה עושה לך כשאתה שומע קצין מדבר בסגנון כזה? והוא השיב לי: אני מכיר את היטב את עופר בפעולה; אנו זקוקים לקצינים כאלה, ולא אכפת לי איך הוא מדבר".

"הערכים שלנו מהתורה, לא מהדמוקרטיה"

"תראה", הוא מציין כשאני שוב חוזר לשאול על מאורעות הימים האחרונים, "אני חושב שדווקא בגלל האלימות והגסות של השמאל הישראלי שראינו הם ידחפו את המדינה לבחירות ויגלו שהימין יתחזק, מפני שהרבה אנשים שאינם תומכי ימין קלסיים, כשהם רואים את הגסות והפראות ואת חוסר האחריות הלאומית שנוקטים המכונים אחים לנשק וכוח קפלן, זה מעורר בהם סלידה, וזה בהפוך על הפוך מחזק את הימין".

הרב מרים את קולו: "היו בשבועות האחרונים אירועים נוראיים! אדם הלך והרביץ במקל לחרדים. הבעיה היא החרדים? הבעיה היא שחסרים לוחמים? הבעיה היא כרגע מי מקבל את ההחלטות בצבא ואיך מקבלים את ההחלטות האלה. לא החרדים הם מקור הבעיה, זו הסחת דעת! אחר כך היה מה שהיה מול בית ראש הממשלה, והמשטרה אומרת שיש לה עדויות שקראו למפגינים לפרוץ בכוח פנימה ולהוציא אותו ואת משפחתו בחוצה בכוח. נפלנו על הראש?

"עם ישראל ברובו עם בריא, הם ילכו לקלפי ויגלו שלא מספיק שיש מי שמממן את כוח קפלן ואחים לנשק, קולות הבוחרים הם עם ישראל חי, ואני חושב שיתגלה שהימין יתחזק, והם יאכלו את הכובע.

"יש אנשים שנקראים 'המחנה הממלכתי'. הייתי מצפה שהם יכנסו מייד מסיבת עיתונאים ויגנו בחריפות את מה שעשו האנשים האלה בקפלן ואת סגירת הכבישים והכאת החרדים. זה חורבן מדינת ישראל! מאוד מאוד הצטערתי, כי זה לא קרה".

אגב ההפגנות, אנחנו מתחנכים להעריך עד כדי להעריץ את ראשי הצבא. בסוף מגלים שהרבה מהם מגיעים אחרי השחרור לזרועות השמאל הקיצוני. זה קצת מטריד.

"כמו שאתה מבין, כל הצמרת של הצבא, השב"כ והמוסד מקבלת הכשרה רוחנית אידאולוגית בהרווארד ובווקסנר על ידי כסף אמריקאי שמטרתו בעצם להוביל את הצבא שלנו להיות צבא חסות של אמריקה. זה חינוך שנמשך כבר שנים רבות. יצרו כאן רף שקשה לחצות. אני מכיר אנשים מוכשרים מאוד שאמרו להם: אין חולק על הכישורים שלך, אבל הראש שלך לא מתאים לנו, ולכן לא תוכל להתקדם. זה היה לפני 25 שנה, וזה קרה למישהו שבוע לפני המלחמה. לכן אנו מוצאים כל כך הרבה לשעברים שהם בעצם חלק מהקונספציה.

"יש פה עוד משהו", הוא אומר לאחר אתנחתא קלה. "את מדינת ישראל הקימה מפא"י, מה שנקרא ההתיישבות העובדת. בעשרים-שלושים שנותיה הראשונות של המדינה זה היה שלטון ללא מצרים. ואני מוסיף, שלטון מוצדק, כיוון שהם הובילו את תהליך הקמת המדינה. אבל חלו תהליכי עומק: מצד אחד ההפרטה. פעם כל הצבא היו קיבוצניקים, אבל היום מג"ד צריך לתת מאה ימי מילואים על חשבון העסק הפרטי שלו. וכך כל המפה של המ"פים והמג"דים משתנה. תהליכי העומק הם לא רק טכניים, הם גם ערכיים, מי הם האנשים שהמסירות לכלל האומה קודמת אצלם לאינטרס הפרטי.

"השמאל לא ויתר על השלטון. יש לו אחיזה במערכת המשפט, באקדמיה ובתקשורת, אבל המציאות מובילה את עם ישראל למקום אחר, הוא נהיה דתי יותר, מאמין יותר וימני יותר. לא נשים לב, ועוד מעט רוב עם ישראל שומר שבת. הקב"ה יוצר מציאות חדשה. אנשים מבינים את זה ונכנסים להיסטריה ומתנהגים בחוסר אחריות. הם אומרים 'גונבים לי את המדינה', כאילו המדינה היא שלהם, וזו מבחינתם מלחמה על החיים".

הרב הזכיר את האלימות, אבל לפני המלחמה זה כבר הגיע למחוזות של סירוב פקודה. גם הרבנים לא מחו כל כך אז.

"אספר לך חוויה קשה שחוויתי ממש לאחרונה. היה כנס של ראשי המכינות, תורניות וחילוניות. בדבריי שם הזכרתי שהטייסים עשו בעצם מהפכה צבאית, כי הם השתמשו בכוח שלהם להודיע לראש הממשלה: או שתעשה מה שאנחנו אומרים או שאין לך צבא. זו מהפכה של המיעוט נגד הרוב, וזה לא דמוקרטי.

"דיבר שם אדם חשוב מאוד. הוא אמר לפני כולם: הרב סדן הוא לא דמוקרטי, אצלו דמוקרטיה זה רק סדרי ממשל, אבל אצלי דמוקרטיה זה ערכים וכבוד האדם, ומה שהטייסים עשו זה להילחם נגד הרס הדמוקרטיה, שזה נשק יום הדין".

הרב עוצר לרגע וממשיך: "שמעתי את הדברים האלה מפי אדם שאני מכיר הרבה שנים והייתי מזועזע עד עמקי נשמתי. אמרתי בתגובה: אתה צודק, יש ויכוח בינינו מהי דמוקרטיה. אתה שואב את הערכים שלך מערכי הדמוקרטיה, את הערכים שלי אני שואב מהתורה. ערכי התורה הם הרבה יותר עמוקים, הרבה יותר מחייבים והרבה יותר מקיפים מהערכים שאתה מביא, והם גם אינם משתנים לפי חפץ לב האדם. אצלי דמוקרטיה זו האחריות הציבורית לנהל מדינה ביושר ובהגינות לפי עמדת רוב העם, הבאה לידי ביטוי בנבחריו בכנסת!

"בכנס המכינות שהיה לפני הגירוש מגוש קטיף החלטנו יחד, כל המכינות, ואני כתבתי על זה אפילו חוברת מיוחדת, שאנחנו נגד סירוב פקודה, כי קיומו של הצבא חיוני לעם ישראל, ונוסף על כך אנחנו נגד כל צורה של אלימות, כי אלימות היא חורבן של היחד שלנו. זה חייב את אנשי הימין, אבל פתאום כשהדברים משתנים, פתאום אלימות זה בסדר, סירוב פקודה זה בסדר!

"מישהו אמר לטייסים לבצע פקודה בלתי חוקית? אילו ראש הממשלה היה אומר שמי שלא רוצה לטוס כי לא מתאים לו, שיפסיק לטוס, אני בטוח שרובם היו ממשיכים לטוס. אבל הם עשו משהו אחר, הם אספו חתימות ואיימו על ראש הממשלה שאם הוא לא משנה את דעתו, הם כולם באופן קיבוצי יפסיקו לטוס ויקריבו את ביטחונה של מדינת ישראל. זו מהפכה צבאית קלסית, ועומד מולי אדם חכם ולא מבין את זה".

איך הרב מסביר את זה?

"אם אין יראת א-לוהים במקום, והרגוני על דבר אשתי", הוא מצטט מהתורה. "זו הבעיה של ערכים חילוניים דמוקרטיים. ערכים דמוקרטיים זה מה שאתה מפרש, והכול יכול להשתנות. לנו יש תורה, וזה דבר מחלט, אבסולוטי, צו א-לוהי. אנחנו עושים את מה שכתוב בתורה. כשמישהו יוצר לעצמו את הרעיונות בראש הוא יכול להגיע לדברים אבסורדיים, כמו למשל לא לראות שזו מהפכה צבאית.

"סירוב פקודה הוא נשק יום הדין. כשגירשו 8,000 איש מבתים ומיישובים חקלאיים שהם טיפחו שלושים שנה ומסרו אתה שטח לאויבי עם ישראל אמרו: זה לא יום הדין, ואסור לסרב פקודה. אבל מה בסך הכול רצה יריב לוין? להחזיר את מדינת ישראל לאותן ארבעים שנה שלפני שאהרן ברק התמנה.

"האם ארבעים שנה לפני ברק לא הייתה דמוקרטיה בישראל? אהרן ברק החליט שלא העם יחליט אלא 15 שופטים יחליטו. רחמנא ליצלן, הממשלה הזו רוצה להחזיר את הבחירה לעם. זה נקרא יום הדין?! תראה אבסורד, בית המשפט המכונה עליון ניצל את המלחמה כי הוא ידע שאף אחד לא יוכל להתמודד מולו, ואת עילת הסבירות, שרק צמצמו את ההיקף שלה, הם ביטלו כדי שהם יחליטו הכול לבד ולא עם ישראל, ולזה הם קוראים דמוקרטיה עכשיו. זה מבטא כישלון מוסרי לאומי תודעתי קולוסלי.

"אני מבין מאיפה זה בא. אנשים מבינים שהפרצוף של עם ישראל הולך ומשתנה לתודעה יותר אמונית, לאומית ומוסרית. המגן האחרון שלהם כדי לשמור על מדינת ישראל כפי שהם רוצים זה בית המשפט העליון, שיש לו אוריינטציה חילונית אוניברסלית, אז זה קרב על החיים, על הדמוקרטיה כפי שהם מבינים אותה".

אולי חשבון הנפש שלנו צריך לגעת בשאלה מה היה קורה אילו היינו תקיפים יותר בהתנתקות לדוגמה ומונעים אותה, אולי אז לא היה טבח שמחת תורה?

"הגירוש", הרב מתקן אותי. "איזה חשבון נפש?" הוא מזדעק. "היינו צריכים לצאת למלחמה? לפרק את הצבא? לא הכול אפשרי בעולם! צריך לעשות הכול בתבונה. שוב אני חוזר אל ההבדל העמוק בין אנשי אמונה ובין אנשי דמוקרטיה. אנשי אמונה לא יכולים לעשות את זה. יש רק א-לוהים אחד, תורה אחת ועם ישראל אחד. זו הארץ שלנו, העם שלנו, הצבא שלנו, ובתוך זה אנחנו פועלים. זה גורם לכך שהרבה פעמים יתעמרו בנו, אבל בסוף לאמת יש יותר כוח. עם ישראל ילך ויתאושש, ובאמת לפעמים בלי סטירה לא מתעוררים, ולכן הקב"ה נתן לנו סטירה כדי שנתעורר.

"צריך להבין, אנחנו באים ממקום אחר! ממקום של אמונה, ממקום של ראשית צמיחת גאולתנו. כשמשפחתי הגיעה לארץ מייד עם סיום מלחמת השחרור שיכנו אותנו בדיונות במעברה, ואימא שלי הייתה הולכת למקום חלוקת מזון עם תלושים לקבל עוד כוס חלב כי יש לה תינוק שקוראים לו אלי. כשגדלתי בשנות החמישים והשישים בתל אביב לא פגשתי מעולם תלמיד חכם ציוני. הגיבורים שהכרנו היו מאיר הר ציון, גוליבר, לוחמי הפלמ"ח – וכולם חילונים.

"ומה קורה היום? שינויי עומק דרסטיים בחומר וברוח! אתה מסתכל בשנתה ה-76 של המדינה, והתהליכים ברורים מאוד גם במובן הגשמי. היינו מדינה נתמכת כלכלית, ואילו היום אנחנו אחת הכלכלות המבוססות בעולם ויש לנו ב"ה צבא חזק מאוד והרבה תורה וצימאון לתורה.

"אז נכון, המצב קשה, אבל בסוף אנחנו רואים שריבונו של עולם ממשיך לעזור לנו. העולם הוא לא הפקר, ואנחנו חיים בתקופה של גאולה. מי שמסתכל בתהליך רואה התקדמות. אנחנו מאמינים שלא ייטוש ה' עמו".

הביקורת נגד האלימות וההפגנות מול בית ראש הממשלה בזמן מלחמה היא ביקורת חשובה, ולא שמענו הרבה מחאה סביב זה. מעניין לחשוב איך היו מדברים בתקשורת אילו היו המפגינים נערי גבעות למשל.

"אני עצמי ביקשתי מערוץ 14 שיבוא לצלם אותי, כי החלטתי להגיד דברים שמעולם לא אמרתי כמותם אחרי שראיתי את האירוע של האיש שאחז מקל ורץ להרביץ במאה שערים ושל מה שהיה מול בית ראש הממשלה. זה שבר את ליבי, והחלטתי שאני חייב להגיב.

"זכיתי ולמדתי 12 שנה תחת כנפיו של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל בישיבת מרכז הרב. הרצי"ה היה קיצוני במצוות 'ואהבת לרעך כמוך' ודרש מכולנו ללמוד הלכות שמירת הלשון בכל יום. ועם זאת שמעתי אותו אומר: המרים יד על חברו נקרא רשע. נקרא – זו קביעת עובדה על ידי התורה. התורה קוראת לו רשע! רש"י כתב דברים נוראיים בשם המדרש על הפסוק 'אכן נודע הדבר': נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו – מה חטאו ישראל להיות נרדים בעבודת פרך? אבל רואה אני שהם ראויים לכך. אסור לנו להשלים עם מציאות כזאת, ולכן הרגשתי חובה למחות.

"ואחרי כל זה רבנו הרצי"ה היה אומר: התורה קוראת לו רשע, ויש ראשונים שפוסקים שהוא פסול לעדות, ואף על פי כן לנו אסור לקרוא לאדם מישראל רשע, שכן כל פירוד בעם ישראל הוא פירוד בשכינה, ופירוד בתוך ושכנתי בתוך בני ישראל.

"אלו דברים מדהימים! יש לנו כיום אתגר רציני להתמודד עם קלקולים אך לשמור לשוננו שלא ליצור פירוד פנימי בעם ישראל, וגם כשיש אחרים שמנסים ליצור פירוד, אנחנו לא שם!" הרב עוצר ומחייך חיוך רחב: "אבל אתה חושב שאני מיואש? לא ולא! אני רק אומר שאדם יכול להיות ממלכתי ולהגיד את כל הביקורת, להגיד אותה נכון כדי לשמור על הלכידות של עם ישראל, וזו חוכמה גדולה".

"זה העם שלנו כרגע. זה ישתנה ומוכרח להשתנות. בעוד שלושים שנה רוב עם ישראל יהיה שומר תורה ומצוות. יש מי שזה מפחיד אותם, ולכן הם מאבדים את האיזון. אבל גם אנשים אלו הם חלק מעם ישראל"

הצבא אינו רוצה חרדים

אני מבקש מהרב לדבר על תפוח האדמה הבוער: גיוס החרדים. "יש לי בזה משנה סדורה מאוד", הוא אומר, "אזכיר כמה נקודות קצרות. פגשתי לפני שנים מישהו שהציג עצמו כדובר של הזרם הליטאי בבני ברק. אמרתי לו: איזה כיף לפגוש אותך, אפשר לדבר איתך בלימוד! הראיתי לו את הרמב"ן על מצוות ארץ ישראל, את הרמב"ם על עזרת ישראל מיד צר. שאלתי אותו: איך אתם לא שותפים במצווה?

"הוא אמר לי כך: אנשים יגידו לך הרבה תירוצים, אבל אני אומר לך, הדבר העיקרי שמעכב את הציבור שלנו מלהתגייס הוא שאנחנו רואים מה קורה לכם, הלא כל אשר לו ייתן איש ביד נפשו! אם אדם מתגייס ונהיה חילוני, אנחנו לא רוצים. אם אנשים שלנו יתגייסו ויאבדו את יראת השמיים שלהם, הרי בלי יראת שמיים אין תורה, אין עם ישראל ואין כלום!

"בכל שנה אני מספר את זה פה לתלמידים ואני אומר להם שהם חייבים להוכיח שאפשר להישאר בצבא ולהיות יראי שמיים עד הסוף. כשעופר וינטר היה מח"ט גבעתי הוא בנה פלוגה חרדית. העיקרון הראשון שהוא קבע היה שיגיעו רק חרדים אמיתיים, לא כאלה שכבר הורידו את הכיפה עוד לפני הגיוס, וגם שכל המפקדים יהיו יראי שמיים באמת, חלקם אגב בוגרים שלנו. דבר שלישי, לא יהיו בנות, האוכל יהיה כשר למהדרין וכל זה.

"עופר סיפר לי שבכל התקופה שהייתה לו הפלוגה הזו, בכל בחני הפלוגה הם היו מקום ראשון בכושר, בדייקנות, במקצועיות. ביום שהוא עזב את גבעתי הכול התמסמס. סיפר לי חבר שביקר ביחידה זו לפני זמן קצר שהצבא שילב בפלוגה בדווים, מוסלמים וחרדים. אם זה לא היה כואב, זה היה מצחיק".

יש היום הרבה יותר לוחמות בכל מקום. זה לא בדיוק מתכתב עם היעד לגיוס חרדים.

הרב משיב בחריפות: "הצבא לא מגייס חרדים כי הוא לא מוכן לעשות את מה שצריך כדי לגייס אותם. בני גנץ משתמש בזה פוליטית, והשמאל משתמש בזה כנשק נגד הציונים הדתיים ונגד ביבי. הוא לא באמת מוכן לגייס חרדים! התקשרתי לכמה אנשים בעניין הזה, כי זה מפוצץ אותי. אפשר היום להקים מייד שלוש-ארבע פלוגות כאלה. אחרי שלוש שנים כולם יחזרו הביתה דתיים, וזו תהיה מהפכה, רבבות צעירים חרדים ירצו ללכת לזה. אבל הצבא לא באמת החליט שהוא מוכן, כי הקונספציה של הצבא היא שהוא צריך להיות בתבנית אמריקאית, גברים ונשים ביחד, הכול ביחד, ואין דבר כזה שחרדים יש להם משהו מיוחד.

"אם הצבא לא רוצה לגייס אותם, שיגידו במפורש שלא רוצים לגייס אותם! שיגידו: אנחנו רוצים צבא חילוני, והדתיים הלאומיים יסתדרו עם הבנות. זו האמת הכואבת, אבל גם היא תשתנה, כי זה לא יכול שלא להשתנות.

"אבל שוב, זה העם שלנו כרגע. זה ישתנה ומוכרח להשתנות. בעוד שלושים שנה רוב עם ישראל יהיה שומר תורה ומצוות. יש מי שזה מפחיד אותם, ולכן הם מאבדים את האיזון. אבל גם אנשים אלו הם חלק מעם ישראל, ואנחנו אוהבים אותם ואחראים להם, ועל כן צריך לעשות את הדברים לאט-לאט עם כל עם ישראל יחד".

שותפות בגאולה

הרב מסיים ברעיון קצר לפסח: "גאולת מצרים באה לפני שעם ישראל היה מוכן לגאולה, והראיה: מייד אחרי קריעת ים סוף משה רבנו היה צריך להרחיק אותם מביזת הים", כמו שמבאר רש"י שם, "אבל הקב"ה פסח על בתי בני ישראל, כלומר הוא לא הסתכל על מצבם הגלוי אלא הטביע בהם את הסגולה הישראלית הנשמתית, זה ליל הלידה של עם ישראל. משם ואילך שבעת ימי הפסח הם שבעת ימי הבריאה של עם ישראל, ובשביעי של פסח נאמר 'ה' יילחם לכם ואתם תחרישון'. הכול פעולה א-לוהית!

"לעומת זאת הגאולה האחרונה באה בדרך הפוכה, קמעה-קמעה, בדרך הטבע, כי עכשיו אנחנו צריכים להיות שותפים בגאולה, לטהר ולקדש גם את הטבע עצמו כדי לתקן עולם במלכות ש-די. פסח הוא התחלה שכולה א-לוהית, כל התכונות הגדולות כבר הושרשו בעם ישראל ברגע הראשון, ואחר כך יש לנו אלפי שנים להוציא את זה מהכוח אל הפועל, ובשביל זה צריך לקבל תורה ולהיכנס לארץ ישראל ולעבוד קשה במסירות נפש עד הגאולה השלמה בעזרת ה'".

הפוסט "אילו היינו מקימים מכינה למוזיקה, לא היה לנו חדר זיכרון גדול כל כך, אבל הקמנו בית מדרש שמקבל אחריות לעם ישראל. יש לזה נגזרת" הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

ד"ר חגי לונדין

חג הפסח הוא חג הגאולה. חג גאולת מצרים, החג שבו נולדנו כעם, וחג הגאולה העתידית, שבה נגיע לשלמותנו כעם. האמרה של חז"ל "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל" ליוותה את עם ישראל לאורך ההיסטוריה ויצרה ציפייה מוצדקת בכל חודש ניסן לגאולה שלמה, בעיקר בשעות משבר כדוגמת ימינו.

המילה גאולה מציפה בראש שינוי דרמטי של המציאות וממילא מתקשרת עם אירועים דרמטיים כדוגמת רעידת אדמה, מלחמת עולם שלישית, התקפה איראנית וכדומה, אולם לדברי חכמים הגאולה יכולה להופיע בשתי צורות: "אחישנה" (מהירה וניסית) ו"בעיתה" (איטית וטבעית).

ככל שהדורות עוברים מתברר שהדרך שבה ה' מנהיג את עולמו היא שילוב של שתיהן אגב מעבר בין גאולה ניסית לגאולה טבעית: בזמן יציאת מצרים הגאולה פסחה בדילוגים גדולים באמצעות ניסים על-טבעיים, אולם מאז חורבן בית המקדש הראשון ההנהגה הא-לוהית מקדמת את עולמנו בצורה טבעית (שמשולבת מדי פעם באירועים ניסיים שבהם הממד העל-טבעי מתנוסס באופן גלוי יותר, כדוגמת הקמת המדינה או מלחמת ששת הימים).

איננו מתיימרים לדעת בוודאות כיצד תימשך הגאולה, אולם השריר הנפשי שיש לטפח בנפש הוא גאולה בדרך הטבע, קמעה-קמעה

מי שמעוניין לראות את הגאולה השלמה ייאלץ לפתח סבלנות ומבט מופשט, בעל פרספקטיבה של דורות, כדי להבחין בהתקדמות שבהם קידם הקב"ה את עולמו, למשל השינוי המופלא בין מצבו של העם היהודי לפני תשעים שנה ובין מצבו כיום.

איננו מתיימרים לדעת בוודאות כיצד תימשך הגאולה, אולם השריר הנפשי שיש לטפח בנפש הוא גאולה בדרך הטבע, קמעה-קמעה. הנגזרות הן השתתפות של הציבור הדתי במערכות טבעיות כדוגמת שירות צבאי, כלכלה ודיפלומטיה, ובעיקר אורך רוח למראה קשיים מתמשכים.

לקראת פסח תשפ"ד כדאי להקטין את הממד הדרמטי בנפש ולתאם ציפיות: ככל הנראה לא ירד עמוד אש מן השמיים ויחריב את עזה ואת איראן, אלא צה"ל יכריע באופן סביר את המערכה בדרום. המערכה הצפונית תתלקח בעצימות נמוכה (אם בכלל), וייתכן מאוד שסבב זה יסתיים בפתרון דיפלומטי חלקי שיאפשר למדינת ישראל אורך נשימה להתעצם צבאית וכלכלית לקראת הבאות. מבחינה פנימית, הלאומיות והמסורתיות ימשיכו להתעצם דמוגרפית ותרבותית במדינת ישראל, ואנו נמצא עצמנו בניסן תשפ"ה במצב טוב לעומת ניסן תשפ"ד. כדאי להתרגל לצורת חשיבה זו ולמצוא עצמנו שמחים ומלאי כוחות גם בגאולות החלקיות שעומדות לפנינו.

בניסן התקדמו ובניסן עתידים להתקדם.

הפוסט בניסן התקדמו ובניסן עתידים להתקדם הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

והנער איננו

שלושה ימים אחרי הפיגוע שבו נרצח הנער בנימין אחימאיר בשומרון, משפחתו מספרת על הילד השקט, אוהב האדם והטבע, שנרצח במקום היחיד שמצא בו שלווה. על נער אמיץ שניסה להילחם במחבלים אכזריים עד הרגע האחרון. אורך: 3:53. בעברית.

ביוטיוב: משפחת בנימין אחימאיר שנרצח בחווה: "היינו בתודעה שהנה הוא בדלת"

נקודה לדיון: גם בלי להכיר באופן אישי את בנימין הי"ד, אתם רואים מן הסתם שעולמו היה רחוק מעולם הטיקטוק והבראול סטארס. היו בעולמו צאן, אדמה, שורשים, אידיאלים ושליחות יהודית. עד כמה אתם מזדהים עם העקרונות הללו?

חרבו דרבו 

כמעט יממה לאחר המטח מאיראן אפשר להצהיר שישראל הצליחה לבלום את המתקפה. בשיתוף פעולה עם כמה מדינות ותחת מטריית הגנה אמריקנית הוכיח צה"ל יכולות דיוק וביצוע שיירטו מספר בלתי נתפס של מאות כטמ"מים וטילים, ו-99% מהאיומים האוויריים יורטו. אורך: 5:09. בעברית.

ביוטיוב: לילה שרבים לא ישכחו לעולם: המתקפה האיראנית המשולבת נבלמה בשמי ישראל

נקודה לדיון: מצד אחד כולם מהללים את מערכות ההגנה האוויריות של ישראל, מצד שני איפה באמת המקום של הקב"ה בסיפור? חובת ההשתדלות מול האמונה. האם לדעתכם מדובר בשני פנים או דווקא בהשלמה?

איזה מלך

מול כל העולם: אריאל אלקין, הנהג הישראלי, ריגש מדינה שלמה וערך מחווה מצמררת למען החטופים. במקום להניף את הגביע הוא החליט להניף את הקסדה שלו, שעליה הודבקו תמונות החטופים. ורק לחשוב שהבן אדם המיוחד הזה רק בן 16. אורך: 2:08. בעברית.

 ביוטיוב: מול כל העולם: הנהג הישראלי ריגש מדינה שלמה וערך מחווה מצמררת למען החטופים

נקודה לדיון: האם אתם רואים את עצמכם נוהגים כמו אריאל (לא במובן של הנהיגה אלא במובן של ההתנהגות) ומצליחים לצפצף על כל העולם בדרך למחווה המרגשת הזו?

כשהאדמה רועדת

בטייוואן הרוגים ומאות פצועים ברעידת אדמה עוצמתית. עשרות בניינים קרסו, וכוחות החילוץ במרוץ נגד השעון לאתר לכודים. אורך: 2:19. אנגלית מתורגם.

ביוטיוב: רעידת האדמה החזקה ביותר ב-25 השנים האחרונות: האסון של טייוואן

נקודה לדיון: כשאתם שומעים על עוד רעידת אדמה שפקדה מדינה כלשהי, האם זה גורם לכם לעצור רגע ולחשוב על הארעיות של החיים או שאתם פשוט ממשיכים הלאה?

קטנה לסיום:

בפסח תשפ"ג (2023) נרצחה לוסי די בפיגוע טרור. לוסי שימשה מורה לאנגלית והייתה אהובה על תלמידיה ועל צוות המורים. מרגש. מיוחד. מרטיט. עצוב ומלא בגעגוע. ביצוע מיוחד של תלמידי ישיבת אורות יהודה עם בעלה של לוסי, הרב ליאו. ולמי שעדיין לא התוודע לצוואתה של לוסי הי"ד, מומלץ לכם לקרוא אותה וללמוד אותה עם התלמידים ועם הילדים שלכם. אורך: 5:21. בעברית.

ביוטיוב: התנערי מעפר – ישיבת בנ"ע אורות יהודה

הצוואה של לוסי הי"ד

ראיתם סרטון ייחודי שיעניין את כולם? מוזמנים לשלוח קישור לדוא"ל: avinoam811@gmail.com

הפוסט קטנה ברשת- מצורע שבת הגדול הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

"שלום הרבנית ימימה. בליל הסדר אני מארחת משפחה ששכלה את אבא במלחמה. האלמנה וילדיה מגיעים לביתי, ואני לא יודעת אם יש משהו מיוחד שאני צריכה לעשות או משהו שאני אמורה להימנע מלעשות כדי שלא לצער אותם".

אלה קושיות תשפ"ד. ליל סדר שהשאלות בו רבות מהתשובות, וכמו שכתב הרב סולובייצ'יק זצ"ל, "יהיו שנים שבהן לא נשים סימן שאלה בסוף המילים 'מה נשתנה' אלא נאמר אותן בקריאה של תדהמה, בסימן קריאה, 'מה נשתנה!' כמה השתנתה המציאות!"

לפי הזוהר הקדוש, בליל הסדר הקב"ה יורד לבתי ישראל כדי לראות את הכלים בשולחן, אבל הוא מבקר קודם כול את כליו השבורים, האנשים שחסרים השנה מישהו או משהו יקרים כל כך

מה עושים?

כאן מגיע הכלי המופלא שמונח על שולחן ליל הסדר, הקערה. האר"י הקדוש ייחס חשיבות עליונה לסדר הקערה המיוחד והסביר שמעל לקערה הרקיעים נפתחים (אותן אותיות), ומשם משתלשלות ישועות עצומות דרך עשר הספירות שמגולמות בעשרת פרטי הקערה (שלוש מצות, זרוע, מרור, חרוסת, ביצה, חזרת, חרוסת והקערה עצמה. עשר בסך הכול). זה גם הטעם למנהג עדות המזרח לסובב את הקערה מעל לראשי הסועדים, כאילו באותו רגע פרוס רקיע מעל לראשם ומשפיע ישועות.

מהו הכלי המיוחד הזה, הקערה?

לפי הזוהר הקדוש, בליל הסדר הקב"ה יורד לבתי ישראל כדי לראות את הכלים בשולחן, אבל הוא מבקר קודם כול את כליו השבורים, האנשים שחסרים השנה מישהו או משהו יקרים כל כך. "פתח רבי שמעון ואמר… חלקו של הקב"ה ברגל, לשמח את העניים כפי מה שיכול לעשות. כי בימים האלה, במועדים, הקב"ה בא לראות את אלה הכלים השבורים שלו. ונכנס אליהם ורואה שאין להם במה לשמוח ובוכה עליהם… באים לפניו בני הישיבה (מי שעלו לישיבה של מעלה בשנה הזו) ואומרים: ריבונו של עולם! רחום וחנון אתה נקרא, יתגלגלו רחמיך על בניך! ואז הוא יתברך בכבודו ובעצמו משמח אותם" (תרגום זוהר, הקדמה).

הקערה אינה מתעלמת מהריק הגדול. במרכזה היא שמה, לפי האר"י, את המרור. את מי שמיררו בבכי השנה, את מי שמיררו את חייהם לא עלינו. אבל אז היא מיישמת את "חוק כלים שבורים" היהודי: היא מקיפה את המרור במעגל של ישועות. מימין הזרוע הגדולה שבה נגאלנו ובה ניגאל בעזרת ה'. משמאל הביצה, שמסמלת מצד אחד את החג ואת קורבן החגיגה ומצד שני היא מאכל אבלים, ולכן ליל הסדר חל תמיד בלילה בשבוע שחל בו תשעה באב באותה שנה. ואז באה החרוסת וממתיקה הכול, והמצות מלמעלה, לחם האמונה, לחם הרפואה.

הקערה היא רקע. רקע של אנשים שרוצים להקיף ולהמתיק ולפתוח רקיעים כדי שיגיע הקב"ה לחבק את כליו השבורים

כך בדיוק אכלו את קורבן הפסח הראשון: משפחות רבות כל כך היו חסרות, פצועות, מתגעגעות, משועבדות עדיין בנפשן. הקורבן הזה היה גדול מכדי שמשפחה אחת תישא בו לבדה. ואז יושם "נוהל שכן" היהודי המופלא: השכנים הגיעו והקיפו את המשפחה הממועטת הזו ואמרו לה: "בואי לאכול איתי!" ופתאום הצער הוקף בשירים, באוכל טעים, במילים עתיקות שאבא ידע לומר בהטעמה מיוחדת, ובעיקר בהישענות של האחד על האחר, כשאנחנו מסבים את פנינו אליו באהבה אין-סופית. השולחן כולו, כשאנחנו מסובין, הופך לקערה עגולה וגדולה שיש בה הכול, למעגל שחג סביב הכלים השבורים שלא יישארו לבד. הכול פתאום חג סביבם.

הקערה היא רקע. רקע של אנשים שרוצים להקיף ולהמתיק ולפתוח רקיעים כדי שיגיע הקב"ה לחבק את כליו השבורים.

"וטעם שמתחיל הסדר בהא לחמא עניא, כי כשגלו ישראל בבית שני, והגיע ליל הפסח הראשון ורצו לקיים מצוות סיפור יציאת מצרים וישבו על שולחנם, זכרו את ציון ששם היו מתקבצים השכנים והאוהבים, והיו מתמנים לאכול קרבן פסח, והיו שמחים, ושם בגלותם שראו שאין להם עכשיו כל זה, וראו עצמם יחידים וגלמודים ועבדים גולים מארצם, אמרו 'הא לחמא עניא', כי מדוע לא בא בן ישי אל הלחם? (מתי יבוא משיח?) ואז התנחמו ואמרו: נכון שאין סעודתנו זאת בשמחה כמו שהיינו עושים בכל שנה, אבל סעודתנו זאת היא ממש כסעודה שעשו אבותינו בצאתם ממצרים שהיתה ודאי סעודה ענייה כזו כשם שאנו עושים עכשיו והתחילו כולם בנחמה ובתפילה ואמרו: השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל. השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין!" (מעשה ה', מעשי מצרים, רפכ"ד).

אנחנו מקיפים אתכם הלילה, כלים שבורים של תשפ"ד, חגים סביבכם, שרים לכם, נשענים עליכם במעגל ענק. רקיעים פתוחים עכשיו מעל לכולנו, מחכים איתכם לאליהו שיבוא.

הפוסט כלים שבורים הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

ארז צדוק, מנכ"ל אביב בית השקעות

ברוח חג הפסח, אם נחזור לאירועי מצרים המקראית, מבחינה כלכלית היינו צריכים להיות עכשיו בעיצומן של שבע השנים הרעות. אחרי שבע שנים שמנות וטובות מראה בכלכלה הגיעו שבע שנים רעות. זה התחיל עם פריצת הקורונה לחיינו בתחילת 2020, והמגפה המשיכה איתנו לשנת 2021. בשנת 2022 חווינו אינפלציה עולמית גואה, ואיתה תהליך העלאות ריבית לאורך הגלובוס ולאורכו.

מלחמת רוסיה–אוקראינה, שתרמה לא מעט לאי-יציבות גאופוליטית, גרמה לעלייה דרמטית במחירי החיטה, הנפט והגז, וזו ליבתה את האינפלציה עד כדי חשש מאיבוד שליטה. שנת 2023, הרביעית שבשבע השנים הרעות, הביאה את הרפורמה במערכת המשפט ואת המשבר החברתי, הכלכלי והפוליטי, איומים להוציא מהארץ כספים, פעילות עסקית של חברות טכנולוגיה גדולות ועוד. משבר זה נקטע על ידי המשבר הנורא מכולם, אסון 7 באוקטובר, שסימן את תחילת מלחמת חרבות ברזל.

הבנק המרכזי צופה שהמשק יתאושש במהירות מהנזקים הכלכליים של המלחמה ויחזור לצמוח בשיעור יפה מאוד

לכאורה אחרי כל המשברים הללו, טרם יצא האחד וכבר נכנס השני, היינו צריכים להיות במצב כלכלי קשה. אולי אפילו לסבול מכלכלה קורסת. אך לא כך היא. לפני כשבועיים הציג נגיד בנק ישראל כמה נתונים כלכליים, וכן את הצפי של הבנק המרכזי שנתיים קדימה.

בנק ישראל הרוויח ביושר את תדמיתו האובייקטיבית, ונדמה שאיש איננו מייחס לו כוונות נסתרות בעד הממשלה. ובכן, בואו נראה מה הציג הבנק המרכזי בסקירתו. בשנה הנוכחית הבנק צופה צמיחה נמוכה של 2% בלבד, וזה הגיוני ביותר לנוכח המלחמה שנכפתה עלינו והזמן שהיא עוד תימשך. אבל שימו לב, בשנת 2025 צופה בנק ישראל צמיחה של 5%. זו ללא ספק צמיחה גבוהה ובריאה. כלומר, הבנק המרכזי צופה שהמשק יתאושש במהירות מהנזקים הכלכליים של המלחמה ויחזור לצמוח בשיעור יפה מאוד.

שיעור האבטלה שפורסם לפני כשבוע עמד על 3.1%, קרוב מאוד לרף התחתון ביותר של אבטלה שנרשם מאז שהחלו למדוד אבטלה בשיטה הנוכחית, 3%. נזכיר שוב שאנחנו נמצאים בחודש השביעי למלחמה, עיש עלינו איומים ביטחוניים מהקשים שידענו, ובכל זאת המשק נמצא במצב שמוגדר 'משק בתעסוקה מלאה'. מדהים, לא? ומה עם האינפלציה? היעד שבנק ישראל מציב לאינפלציה הוא בין 1% ל-3%. האינפלציה, על פי המדד האחרון שפורסם לפני כשבוע, עומדת על 2.7%. בטווח היעד של בנק ישראל. התחזית האחרונה של בנק ישראל נכון לזמן כתיבת שורות אלו עומדת על אינפלציה של 2.3% בשנת 2025. כלומר, הצפי הוא להמשך ירידת האינפלציה.

השוואות רבות נעשות בין התקופה הנוכחית לתקופת הקורונה, שגם אז נאלצה המדינה לממן משקי בית ועסקים שנסגרו. המימון נעשה כמובן באמצעות הגדלת הגירעון, כפי שקורה עכשיו. על פי תחזית בנק ישראל יגיע הגירעון לשיעור של 6.6%, וזה כמובן בעייתי, אבל צריך לזכור שהגירעון בתקופת הקורונה הגיע קרוב ל-12%, כמעט פי שניים מהגירעון הנוכחי, והצלחנו לצמצם אותו די במהירות.

אחד הדברים החשובים בתחום הכלכלה שלמדנו מתקופת הקורונה הוא יכולת ההתאוששות המהירה והמרשימה של הכלכלה הישראלית. מצב מלחמה אגב גורם להתאוששות מהירה אף יותר ממצב מגפה. אחרי המלחמה יש סקטורים כמו התעשיות הביטחוניות, הנדל"ן, מוצרי צריכה ועוד, שעובדים מעבר לרגיל כדי למלא חוסרים ומניעים את גלגלי הכלכלה.

אחד הדברים החשובים בתחום הכלכלה שלמדנו מתקופת הקורונה הוא יכולת ההתאוששות המהירה והמרשימה של הכלכלה הישראלית. מצב מלחמה אגב גורם להתאוששות מהירה אף יותר ממצב מגפה

בסוף הכלכלה מושפעת מהפסיכולוגיה. כשהצרכן מאמין שיהיה טוב, הוא יוצא וקונה ושותף בצמיחת הכלכלה. כשמובטל מאמין שיהיה טוב, הוא יוצא ומחפש עבודה מתוך אמונה ביכולתו למצוא עבודה ומקטין את האבטלה. כשעצמאי מאמין שיהיה טוב הוא מתפעל את העסק שלו, מרוויח וממלא תפקיד במשק הבריא והמתפקד. וחלילה להפך.

נכון, לא הכול ורוד. נכון, יש גם קשיים כלכליים ויש מלחמה הולכת ומתמשכת ויש לה מחיר וצריך לממן את העלות שלה. אבל צריך לזכור שאנחנו חזקים, והכלכלה שלנו, ברוח חג הפסח, היא נס אמיתי.

אסיים בדברי הר"ן (רבנו נסים גירונדי), בן המאה ה-14, על הפסוק "פֶּן תּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ וּבְקָרְךָ וְצאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ… וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-להֶיךָ כִּי הוּא הַנּתֵן לְךָ כּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל". הר"ן הבחין שלא כתוב שהקב"ה נותן לנו חיל, אלא נותן לנו כוח לעשות חיל. כלומר, מותר לומר שכוחנו ועוצם ידנו עשה לנו את החיל הזה. מותר להתגאות בכלכלה הטובה שלנו ולומר שהיא בזכותנו. אבל אסור לשכוח מי נתן ונותן לנו את הכוח לעשות את החיל הזה ואת הכלכלה הטובה הזאת.

אביב בית השקעות מנהלת השקעות בחברות שמתנהלות בהוגנות ועל פי ההלכה

הפוסט נס הכלכלה הישראלית הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

ד"ר יאיר אנסבכר, יועץ במערכת הביטחון ואיש חינוך

אני נדהם לגלות כמה ציניות וכפיות טובה אני שומע ברשתות על הנס הגדול שהתרחש לנו השבוע. ‏השחצנים והכופרים פה יכולים להמשיך להתהולל ולהשתעשע ולסמוך על משענות הקנה הרצוץ שלהם, אבל המציאות היא שהאיראנים הפתיעו אותנו בתגובה רצינית מאוד, משמעותית הרבה יותר מזו משציפו לה פה בישראל, וכל הזלזול בעולם הזה לא ישנה את האמת הפשוטה ששוב היה לנו נס גדול והתגלו רחמים גדולים מאת ה'.

הדבר המתבקש הוא לכל הפחות לשאת עיניים לשמיים ולומר תודה. כן. תודה על שכל המתכת וחומר הנפץ לא נפלו עלינו ועל ילדינו. זה לא גשם, אתם יודעים.

תפיסת העולם הפרימיטיבית של חלק מהחילונים המודרניים פשוט אינה מסוגלת לקלוט שהא-לוהות מצויה גם בטילים, בתוך תוכי ראשי נפץ, בלב ליבן של המערכות ובעורקים האלקטרוניים של משבשי ג'י-פי-אס

כן, מזלזלים יקרים, יש טכנולוגיה, לשני הצדדים אגב, והניסים וההשגחה מתלבשים גם בה. תפיסת העולם הפרימיטיבית של חלק מהחילונים המודרניים פשוט אינה מסוגלת לקלוט שהא-לוהות מצויה גם בטילים, בתוך תוכי ראשי נפץ, בלב ליבן של המערכות ובעורקים האלקטרוניים של משבשי ג'י-פי-אס. א-לוהים הוא גם א-לוהי הלוחמה אלקטרונית וגם הבורא של הדלק המוצק.

אבל מבחינתם של האבודים כאן א-לוהים לא התבגר ולא התפתח מאז ימי הגן. הוא עדיין נראה כמו טל פרידמן (או מי שזה לא יהיה שגילם אותו) מהסרט 'זוהי סדום'. בגלימה מאובקת וזקן ארוך.

ובכן, יש לי חדשות, חברים, א-לוהים מבין דבר או שניים גם במערכות הגנ"א, גם בהסתברות סטטיסטית לפגיעות של מאות חימושים כבדים וגם בנזק ישיר ובנזק אגבי. והוא מנע מאיתנו את כל אלה, מנע מאה אחוז של מאות הטונות האלה של ברזל ואש, שלא פגעו בנו.

החילונות הלעומתית היא שהביאה עלינו את 7 באוקטובר, שלא התחיל ב-7 באוקטובר, כמובן. הא כיצד? בחוסר הבנתה את מלוא משמעותה של האמונה היוקדת והמעוותת בליבם של אויבינו המוסלמים הדתיים הקיצוניים ובמחשבת ההבל שלה שאפשר לכבות את אש השנאה הזאת במזוודות של דולרים מקטר ובהבטחות של שגשוג כלכלי ושקט.

ההנהגה החילונית הזאת כיזבה בהבטחת השקט והשלום משום שהיא כשלה להבין שהעם היהודי אינו עם ככל העמים ושאפה בכל מאודה לחיקוי מושלם של אומות העולם ללא שום מאפיין ייחודי או יהודי, מתעלמת מכך שיש לנו ייעוד ויש לנו עבר ייחודיים, מושא עוינות של אומות העולם עד שנמלא את התפקיד המיוחד שלנו.

***

אחרי שהגישה הזאת של 'אין עוד מלבדי ומלבד מרכבות הפלדה שלי' הובילה אותנו לסף אבדון היא עוד מעיזה להחציף פניה ולהאשים את א-לוהים. א-לוהים, שהציל אותנו ברגע האחרון משואה שנבנתה עלינו בהדרגה בעשרים ומשהו השנים האחרונות, שבהן המדינה והמטכ"ל שלה הזניחו כל ממד של הביטחון הלאומי שלנו, נתנו לחמאס ולחיזבאללה לצמוח פרא ולאיראן להשיג כל מה שהיא רוצה, הכול בעבור הבטחת הכזב לשקט מיידי ולעוד ליטרה של שכחה והתמכרות לכאן ולעכשיו.

א-לוהים ולא מדינת ישראל הוא שחיבל בתוכנית האיראנית לתקוף אותנו סימולטנית מכל עבר – חיזבאללה, חמאס, מיליציות ואיראן. הוא שנתן בליבו של סינאוור ימ"ש את המחשבה המטורפת שהוא צלאח א-דין המודרני וגרם לו לקפוץ ראשון, ווידא שחיזבאללה לא יצטרף אליו בשלוש השעות המכריעות ביותר שהיו פה מאז הוכינו על חטא 'כוחי ועוצם ידי' בשנת 1973. גם אז בחרו המנהיגים היהירים והחילונים שלנו לחכות למכה הראשונה של הערבים ולתת לדם יהודי להישפך כמים רק כדי שלא להצטייר חלילה תוקפנים ולמצוא חן בעיני אומות העולם.

א-לוהים ולא מדינת ישראל הוא שחיבל בתוכנית האיראנית לתקוף אותנו סימולטנית מכל עבר – חיזבאללה, חמאס, מיליציות ואיראן

הושע נא לשלוש שעות!

שלוש שעות, משש בבוקר עד תשע, היו חלון הזמן השחור שבו תכננו האיראנים להשמיד את ישראל. שלוש שעות שבהן היה האויב יכול להשמיד חלילה את המדינה באפקט משולב של הלם ומורא, לפגוע בבסיסי חיל האוויר ולהשמיד מטוסים בנק"ל על הקרקע, לשרוף ימ"חים, לשלהב מרד ערבי גדול ולתפוס אותנו עם המכנסיים למטה, נלחמים ברחובות באקדחים אישיים.

כל זה לא קרה. קיבלנו חלק קטן. נורא ואיום. הייתי שם. הייתי שם אף על פי שהזהרתי שוב ושוב בכל מקום, כולל מעל גבי העיתון הזה, את כל מי שלא רצה לשמוע בארבע וחצי השנים האחרונות שזה בדיוק מה שיקרה.

וכי למה שיקשיבו? אתה מאלה. משיחיסט מזוקן ובעל עיניים בורקות. אתה דתי. על פי חז"ל ובביאורים על פי תורת הסוד והחסידות וגם על פי תורת הגר"א כמו שריכז את הדברים תלמידו ר' הלל משקלוב בספרו 'קול התור', בתהליך שעם ישראל צריך לעבור בעולם עד הזמן שבו יגיע לתכליתו הרצויה המלאה יש שני עידנים שמתרחשים דווקא בארץ ישראל. העידן הראשון נקרא "משיח בן יוסף", ומקובל לזהות אותו עם הציונות. על פי חז"ל, יש רגע נורא שבו חייו של משיח בן יוסף נמצאים בסכנה של ממש. על כן תוקנו מגוון תיקונים לאורך השנים, בין השאר בתקופת האר"י, כדי שמשיח בן יוסף לא ייהרג.

אני חושב ש-7 באוקטובר היה התגשמותו של הרגע הזה. התפילות של כל הדורות אומנם עזרו, וניכו לנו הרבה על התנהגות טובה, אבל מבחינה מסוימת הציונות החילונית שהובילה את העם היהודי להקמת המדינה אכן מתה. כאמור, אילו הייתה פועלת ללא תקלות התוכנית האיראנית המלאה ב-7 באוקטובר, אז הייתה המדינה הציונית נחרבת.

כעת אנו ניצבים בפתחו של עידן חדש, אשר לא כדרכן של מלכויות חדשות בעולם אינו מנוכר למלכות הקודמת; הוא צומח ונבנה מתוכה ועל גבה. אנחנו מדברים על מלכות בית דוד.

אם אומנם משיח בן יוסף היה עידן המדינה הציונית החילונית, אזי משיח בן דוד הוא עידן של חיבור עמוק בין הארץ לעם בכוח זכות אבות, עיסוק מהותי בזהות היהודית, אשר תתגלה בכל ענף מענפי החיים. הוא חיים באמצעות האמונה היהודית בקב"ה א-לוהי ישראל, בזכותה ולאורה, אמונה בכוחותיו הייחודיים של עם ישראל וכמובן אמונה בקשר הנצחי ביניהם כפי שהוא בא לידי ביטוי בתורה ובמצוות.

הפחד מהעידן הזה גדול, אבל במידה רבה הוא התפתח לממדים כאלה בגלל חוסר הבנה וחוסר היכרות אמיתית עם אופייה המלא של היהדות האמיתית ובגלל חוויות קשות של מפגשים רבים עם יהדות חסרה, מעוותת ופגומה שמדגישה רק צדדים מסוימים ומתעלמת או דורסת צדדים אחרים מבחינות החיים.

היהדות ההרמונית מכילה ניגודים. יש בה שמאל וימין, חסד וגבורה, הוד ונצח, יש בה לחימה בלתי מתפשרת ויש בה ויתור ושלום. יש בה מקום לכל שאיפה, כישרון וכוח מכוחות החיים היוצרים, והיא ההפך השלם והמפואר מדכאנית ומצרת אופקים.

מה משיחיות של בן דוד עושה? היא עושה שלום. קודם כול בין בני העם הזה לבין עצמם, ואחר כך בינם לבין יהדותם. היא מתקנת ומסירה בזה אחר זה עיוותים ועוולות שנעשו בשם הדת היהודית ומחזירה את האמון הטבעי של העם בעצמו ובמסורת שלו. אחר כך היא אמורה לעשות שלום בעולם כולו, עולם שחלקו התנגד למימוש החזון היהודי-ישראלי הזה, שיכול להתרחש רק בארץ ישראל ובירושלים, שבגמר התהליך יואר בהרמוניה שתנבע מבית המקדש, בית תפילה לכל העמים.

הפוסט עידן משיח בן דוד הופיע לראשונה ב-עולם קטן.