"עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים כִּי גָבַר אוֹיֵב"

שלוש פעמים ביום אני בוכה ומתייפח ללא הרף. כמעט לא נושם לפעמים. שלוש תפילות של מפגש עם הקב"ה, היחיד שמולו אני מרשה לעצמי. שאר הזמן – בחיוך גדול ממשיכים להתכונן, בכל הכוח, כמפקד פלוגה באחד מגבולות ישראל. אלו הם חיינו המיוחדים. עם שהוא משפחה שעיצבונה וששונה הם שתי וערב בבגד יומה. טרם הומצאו המילים לתאר את מה שאנו חווים.

תחושת הבטן של כולנו, כמעט מקצה לקצה, היא שצריכים להשיב לאויבנו מנה אחת אפיים. יש תמימות דעים מקצה לקצה שלא נראתה מעולם בנושא זה. עם זאת, כדי שהרצון הבריא הזה יימשך גם אחרי ההלם הראשוני, אנו צריכים לעגן את הרצון הזה ברעיונות עמוקים, להכניס את האורות לכלים וכך גם להבין את הכשלים התפיסתיים שהובילו אותנו עד הלום לגבי מוסר ולגבי מלחמה.

אף שהבריאות הזו מדוברת בסמטאות שוק מחנה יהודה, ביחידות המילואים ובמסדרונות הישיבה, לא תמיד היא מגיעה לישיבות האלופים, לבתי המשפט ולמסדרונות השלטון. השפות שונות מדי. איך מתרגמים את "צריך למחוק את הנאצים האלה" לשפה אסטרטגית־אופרטיבית צבאית או לפילוסופיה משפטית? שם אנחנו נופלים. גם כשכבר מגיעים אנשים עם דעות ישרות למקומות אלו, הם לא יודעים לדבר את עצמם על פי השפה המקובלת ולכן מרגישים מיעוט חלש שכהוראת שעה מעדיף לשתוק. ואז שותקים ושותקים, עד שמרוב רגשות נחיתות הופכים לדבר ולחשוב כמו הגוורדיה המיושנת.

מה הפתרון? ביטחון עצמי אינטלקטואלי.

מי שמבין לא מפחד.

נתמקד בדיוק של שני מונחי יסוד: ניצחון וביטחון.

האויב איננו המחבל הבודד, לא הרקטה ולא הקצה של השפיץ של הקליע. האויב הוא לעולם קולקטיב. המחבל הוא חייל שנשלח על ידי קולקטיב מסוים. הגאונות של הטרור ביחסי ציבור היא ההפרדה המלאכותית בין החייל לבין הקולקטיב. יחסי הציבור הללו נישאים על כנפי רעיונות פוסט־מודרניים של ראיית האדם כאינדיבידואל מבודד נטול כל הקשר, אולם זה שקר, מחבל אינו נופל מהעננים

ניצחון האויב

שימו את הרץ המהיר ביותר בעולם בתחרות שכונתית, בלי ידיעה לאן אמורים לרוץ. הוא לעולם לא ינצח. כשמנצחים צריך לדעת את מי מנצחים. מיהו האויב. מדוע כשהבריטים ניסו לנצח את גרמניה, הם הלכו ופוררו את העיר דרזדן? דרזדן הייתה עיר גדולה, ותיקה, אומנותית ויפה, שבה התאספו כמויות אדירות של נשים וילדים כדי להתרחק ממוקדי הקרבות. מדוע הלכו הבריטים והנחיתו עליה שוב ושוב ושוב את מלוא הכוח הצבאי הקיים שלהם, אם בעצם את כל הבלגן עשו רק היטלר ימ"ש וכמה קיצונים מהמפלגה הנאצית?

בין אומות – ובזה אנחנו עוסקים – ביטחון לעולם לא יגיע מזה שאתה מגן על עצמך, אלא אך ורק מהעובדה שהאויב יודע שאם הוא יעשה לך משהו, אז אתה תסב לו כאב בלתי־נתפס. צריך לשנן טוב טוב את ההגדרה הזאת. הרתעה היא ההבנה שפעולה רעה תביא לכאב בלתי־נתפס. אין שום פונקציה אחרת לביטחון וגם מעולם לא הייתה

ולמה האמריקאים הפציצו דווקא את הירושימה ונגסאקי?

האמריקאים וגם הבריטים הבינו היטב מיהו האויב, ומתוך כך מהו ניצחון. לולא היו מבינים את שני אלו – היו מפסידים בוודאות.

האויב איננו המחבל הבודד, לא הרקטה ולא הקצה של השפיץ של הקליע. האויב הוא לעולם קולקטיב. המחבל הוא חייל שנשלח על ידי קולקטיב מסוים. הגאונות של הטרור ביחסי ציבור היא ההפרדה המלאכותית בין החייל לבין הקולקטיב. יחסי הציבור הללו נישאים על כנפי רעיונות פוסט־מודרניים של ראיית האדם כאינדיבידואל מבודד נטול כל הקשר, אולם זה שקר, מחבל אינו נופל מהעננים. הוא מתחנך בחברה מסוימת, הכוללת גברים, נשים וילדים. הוא פועל בשליחותה של החברה וההיסטוריה שלו ומכוח עומק זהותו. הוא חייל של קולקטיב, כמו שלהבדיל אלף אלפי הבדלות גם אני חייל של קולקטיב, הנקרא עם ישראל. כאשר רבתי מכות בשכונה כילד, זה היה משהו אישי בין שני פרטים. כאשר ניסו לירות עליי ולמטען את דרכי במבצע צוק איתן, זה לא היה עניין אישי. לא נעלבתי מהמחבל. הוא לא כעס עליי אישית. זאת הייתה מלחמה בין הקולקטיב הנאצי שלו לבין עם ישראל. כשאני יודע שהאויב איננו המחבל הבודד, אלא הקולקטיב המשלח, אני מבין מה הבריטים עשו בדרזדן. לתפיסה המבודדת את המחבל כאינדיבידואל תרמו מאוד הגיגי הפילוסוף עמנואל קאנט. קאנט טען שאסור להתייחס לאדם כאמצעי, אלא רק כתכלית. זה נשמע נפלא, וזו אכן אמירה נפלאה כמסר חינוכי, אך הרעל הפילוסופי שבדבריו גרם שהמסר הזה הפך לאמת מידה לשאלה 'מהו המעשה המוסרי'. לפי קאנט, מוסרית אסור להפציץ את דרזדן ולהשתמש בתושבים כאמצעי להכנעת גרמניה. אסור להרוס בית של המחבל כי יש שם עוד בני משפחה. כל אחד אינדיבידואל, ואסור לגרש את משפחתו. אסור להפציץ בניין בלי לשלוח סמס, להטיס פליירים ולעשות 'הקש בגג'. אתה לא במאבק מול קולקטיב, אלא יש 'פושעים' ויש 'בלתי־מעורבים'.

לעומת מה שחושבים כמה אנשים במערכת המשפט, באקדמיה ובשולחן המטכ"ל, אמות המידה למוסר לעולם אינן נגזרות מהגיגים פילוסופיים ריקים. מוסר כשמו כן הוא – נגזר אך ורק מהמסורת. מוסר הוא מורשת תרבותית עשירה החכמה יותר מנושאיה. לא תמיד אנחנו מבינים כל תפקיד של כל בורג במטוס, ולא תמיד אנחנו מבינים כל תפקיד של כל מנהג וכלל מוסרי שצומח במסורת כבר אלפי שנים, עובר אבולוציה, ובו נהגים מסוימים ממשיכים במסננת ואחרים נזנחים. למשל, כולנו סולדים מרצח מכיוון שהניסיון הנהוג שעליו גדלנו, גם אם לא כולנו קראנו לזה ככה, הוא שכל אדם נברא בצלם אלוקים. הנשמה רוצה טוב, אבל ללא מסורת אין לה דרך להגדיר מהו הטוב.

מוסר מלחמה חייב להתייחס לחיילי האויב כאל קולקטיב. כאשר אתה מבין שהקולקטיב הוא האויב שלך, אתה מחפש את נקודות התורפה שלו. לא של המחבל הבודד. לא של הבוכנה של הרקטה. אלא נקודת התורפה של הקולקטיב. זה יכול להיות הפסקת מים, חשמל, מזון ותרופות, וזה יכול להיות סיפוח שטחו של האויב, כי במקרה שלנו אדמה היא הדבר העיקרי שמעניין את אויבנו הערבים. חמאס איננו האויב כמו שהמפלגה הנאצית לא היתה. כלל תושבי חבל עזה הם האויב.

ההגדרה המהותית של ניצחון איננה חיסול כל מחבל ומחבל או פיצוץ כל מנהרה. ההגדרה הפילוסופית של ניצחון, ואת זה למדתי בבה"ד 1, היא שבירת הרצון של האויב להילחם. זה יכול להיות הרצון של המחבל, וזה יכול להיות הרצון של אימא שלו שמחנכת אותו מגיל אפס. ברגע ששברת להם את הרצון – ניצחת. לפעמים אפילו לא צריך לחסל בשביל זה. לפעמים כן.

גם צבא כמו שלנו, היקר ביותר בעולם, שניתנים לו במתנה טובי האנשים במיטב שנות חייהם, ינצח רק אם הוא ידע להגדיר מיהו האויב ומהו ניצחון.

ביטחון

מהו ביטחון? איך יוצרים ביטחון? ביטחון מעולם לא נבע מחוזק הבטונדה, עובי הקסדה או הרמה הטכנולוגית של כיפת ברזל. ביטחון מאז ומעולם היה תוצאה של הרתעה. רק הידיעה שיש פה מישהו די משוגע שלא שווה להתעסק איתו, היא שיוצרת ביטחון בין המוני בני אדם. ככל שהנאמנות ההדדית קטנה יותר, כך צריך יותר הרתעה. בתוך משפחה אין הרתעה, יש אמון מוחלט. מקסימום אבא יכעס ויחנך אם הילד יסחב ממנו כסף. בתוך קהילה יש הרתעה של בושה, אדם יודע שהוא יהיה מוקצה חברתית. בתוך מדינה יש משטרה, יש משפט ודין. בין אומות – יש הרתעה צבאית. כל הדוגמאות הללו אינן סותרות את הטוב שבאדם, אבל הבסיס של הטוב הוא קודם כול הידיעה שהרע כואב. כואב מאוד. לכן גם אהבת ד' ללא יראת ד' היא בסוף אהבה עצמית, שתלויה רק בגחמות הרגעיות. אבל זה נושא עמוק אחר.

בין אומות – ובזה אנחנו עוסקים – ביטחון לעולם לא יגיע מזה שאתה מגן על עצמך, אלא אך ורק מהעובדה שהאויב יודע שאם הוא יעשה לך משהו, אז אתה תסב לו כאב בלתי־נתפס. צריך לשנן טוב טוב את ההגדרה הזאת. הרתעה היא ההבנה שפעולה רעה תביא לכאב בלתי־נתפס. אין שום פונקציה אחרת לביטחון וגם מעולם לא הייתה.

לאורך כל ההיסטוריה מאז שהאדם נעמד על רגליו, זאת ההגדרה של ביטחון. בדורות האחרונים מתקיפות אותנו פילוסופיות מנוונות, שסותרות את כל מה שהאדם מכיר על טבעו, סותרות את הניסיון שלו, את מה שפעל עד היום בהצלחה, ולא צריך להגיד שסותרות באופן חזיתי את מסורתנו ותורתנו, ומחנכות אותנו להרגיש אשמים על זה שאנחנו חפצי חיים וטוב.

הדרך היחידה לביטחון אמת היא הידיעה הברורה והמוכחת, שכשפוגעים לנו בכבוד או בגוף, בעל הבית משתגע. רק אם אנחנו נהיה בעל הבית הכי משוגע, רק אז אנחנו נוכל להשפיע את הרצון הטוב שלנו. כי כשאנחנו השריף הכי קשוח באזור, שאף אויב למדינה היהודית אינו מרים את הראש ללא אישור שלו, אז הטוב יכול לנצח את הרע. כי עם שהוא גם הכי אכזר כלפי הרע וגם הכי חפץ שלום, כמונו, זה מתכון מנצח.

מה שקרה עכשיו, דבר שמתריעים עליו כבר שנים אנשים מציאותיים שמבינים מה מניע באמת את אויבי עם ישראל על אף היותו בלתי־נתפס, יכול להיות אך ורק פרומו לבאות. כל אויבינו יושבים עכשיו על הגדר לראות אם בעל הבית אכן השתגע. איראן, השיעים בלבנון, ערביי יהודה ושומרון, חלק מערביי ישראל והבדואים ואף הדרוזים שנאמנותם מוקדשת אך ורק לחיזוק החזקים, כולם כוססים ציפורניים. הפרומו הזה הוא נקודת ההכרעה שלנו להוכיח לעצמנו ולעולם שבעל הבית באמת יודע להשתגע. השינוי שלנו תלוי ביחידים, כאלו שמבחינתם החיים שלנו וניצחון הטוב חשובים להם יותר מקידום אוטומטי בצבא ההומוגני, באקדמיה המנוונת או מקבלה לקורס וקסנר יוקרתי באוניברסיטת הרווארד שאיבדה מזמן כל קשר למציאות.

אם לא נוכיח שבעל הבית היהודי השתגע, אז נחסל עכשיו כמה מחבלים, כמה מנהרות וכמה משגרים ונגביה עוד את החומה, נתפלסף עוד קצת במוסר נוצרי ומשפט מופשט ומהותי, והם ימשיכו להתארגן ויחזרו חזקים יותר ומתוחכמים יותר.

כל כיבוש שטח חייב להיות כדי לספחו, לא משטר צבאי ולא רצועות ביטחון. זאת התכלית המוסרית היחידה של סיכון חיילים, וזאת דרך אגב גם ההרתעה היחידה כלפי אויבינו, שאצלם הקרקע חשובה יותר מהחיים ומהמתים.

אסטרטגיה צבאית

מכל האמור לעיל, להבנתי צומחת תבונה שאין שום תכלית להכניס כוחות מתמרנים מחוץ לגבולות הארץ, מלבד בעיקר שתי סיבות – או פעולות קומנדו טקטיות ליעדים ספציפיים כמו מודיעין וחטיפת בכירים, או כיבוש וסיפוח שטחים חדשים. זהו. גולני לא יוצאים מחוץ לגבול בשביל לחסל מחבלים או כדי למצוא מנהרות. לא צריך להרוס את העיר התת־קרקעית של חמאס, אלא לנגוס בו במקום שיגרום לקולקטיב את הכאב הגדול ביותר שאפשר לחשוב עליו. הרתעה משיגים בארטילריה, מהאוויר, מהים ובסייבר, בתקיפת נכסים חיוניים ובהורדת האויב על הברכיים. כוחות מתמרנים כמו חיל רגלים ושריון – תפקידם היחיד מחוץ לגבולות הוא כיבוש שטח לסיפוח. כל כיבוש שטח חייב להיות כדי לספחו, לא משטר צבאי ולא רצועות ביטחון. זאת התכלית המוסרית היחידה של סיכון חיילים, וזאת דרך אגב גם ההרתעה היחידה כלפי אויבינו, שאצלם הקרקע חשובה יותר מהחיים ומהמתים.

לאחר מאורעות התקופה כולם תמימי דעים שדברים אלו אינם עוד רעיונות והגות תאורטיים, אלא הכרעה קיומית שעלינו לעשות. זאת הכרעה שנוגעת בשורשי הזהות שלנו, מי אני, כאדם יחיד עם מחשבה עצמאית ואומץ, מול שולחן אלופים זחוח והומוגני? מי אני, כנציג ושליח ציבור נאמן, מול לחץ תקשורתי וטרור משפטי מאיים מבית? מי אנחנו כעם עתיק, מעורר השראה וחכם, מול עולם שלם בעל מוסר כפול?

האם היהודים לקחו ברצינות את הרעיון שלהם להקים מדינה?

הפוסט התנאי ההכרחי לניצחון הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

פגשתי השבוע משפחה שכאילו נלקחה מהקטלוג האידיאלי של הציונות הישנה. תושבי יישוב קהילתי בצפון, האב בסנדלי שורש גם בחורף, הילדים קצינים במטכ"ל ויחידות סודיות, וכל מה שתדמיינו עוד מסביב. סולתה ושמנה של הציונות החילונית. כיום הילדים כבר מסתפקים אם לעשות ברית מילה. לאור הרפורמה הם שוקלים לעזוב את הארץ. הם אומרים שכבר לא מרגישים את עומק השייכות שלהם למה שקורה פה. אמרתי להם שאני מבין אותם, שאני מבין למה הם לא מרגישים חיבור ושייכות, אבל הבעיה שלהם איננה שמישהו אחר הרס להם את הציונות היפה והטובה, לא 'ביבי המושחת', 'בנגביר המשיחי' קיש שבכלל חילוני או 'לוין הערמומי'. לא 'החרדים שלא מתגייסים' ולא 'הדתיים שיותר מדי מתגייסים'. מה שקרה לציונות שלהם היה ידוע ליודעי ח"ן מהיום הראשון שהיא הומצאה לפני כמאה עשרים שנה. מעולם לא היה לה סיכוי, וכל זאת משום שהיא חרטה על דגלה את הניתוק ממקור התהוותה, היהדות. 'הציונות החילונית' שחרתה על דגלה הקמת מקלט בטוח ליהודים, מימשה את חזונה ואז הפנתה את תסכול שיעמומה וחוסר פִּשרה כנגד בניה. האידיאל 'לא למות' אינו יכול להיות תכלית חיים. למה אתה חי? כדי לא למות. ולמה לא למות? כדי לחיות. ולמה לחיות? כדי לא למות… בכל אופן, אמרתי לאותה משפחה, גם אני במקומכם הייתי מרגיש זר בעולם, אבל האחריות איננה על מישהו אחר שאכל לכם או שתה לכם, אלא על עצמכם בלבד. ההחלטה בידיכם – אם אתם בונים מחדש את החיבור שלכם לשורשים.

אפילו שינויים שאנו מבצעים במסורת חיינו, לעולם יהיו שינויים לאור מסורות אחרות שיש בידינו. העלייה לארץ ישראל, למשל, לא הייתה מרד מהפכני מומצא ביהדות הגלות, אלא יניקה ממקור מסורתי עמוק של יותר מאלף שנות ריבונות ישראל בארץ ושל אלפיים בתפילה לשוב. מי שתפס את זה כמרד מהפכני, נשאר בסוף בלי יהדות ובלי ציונות אבל לפחות קיבל פרס ניחומים של המון שנאה עצמית אוטו־אנטישמית

כמו הציונות שמקורה היהדות, עלינו להתחקות אחר מקור המוסר. אחר כך נתחקה אחר מקור ההיגיון. ושם נסיים לעת עתה.

המוסר והמסורת

העיסוק בפילוסופיה של המוסר הוא אחד ממוקדי הדיון החשובים בעולם הפילוסופי. מהו המעשה המוסרי? אצל התועלתניים, כמו בנת'הם, העיקר התוצאה. אצל הדאונטולוגים כמו קאנט – העיקר הכוונה. ניטשה אמר שבלי א־לוהים גם לא יהיה מוסר. דייויד יום טען שהכול מתחיל ברגש. המשותף לכולם הוא שלפי השיטה שלהם הם אינם יכולים לענות על השאלות המוסריות הפשוטות ביותר. האם הפלה ללא סיבה בחודש התשיעי היא רצח? האם מוסרי לאפשר לקטין לבתר את גופו? ומה עם ברית מילה לעולל בן שמונה ימים? התשובה האמיתית לכל השאלות האלה היא מסורת. המקור היחיד שממנו האדם לומד מה מוסרי ומה לא, הוא המסורת. רוב האנשים יגידו ש'לא תרצח' הוא ציווי של שכל ישר, אך זה לא נכון, ולו רק משום שללא מסורת ההגדרה של רצח תשתנה לפי כל גחמה אידיאולוגית מזדמנת. הרי ברור לכולנו שאם חלילה יהיה רצח על ידי האנרכיסטים כלפי נבחר ציבור, השמאל יצדיק זאת כהצלת הדמוקרטיה, נכון? קורבנות השלום, הדמוקרטיה והנאורות.

לא ניגע כרגע בשאלה מאין מתחיל המוסר, אולם ברור שהמקור שממנו אנחנו מקבלים את ההבחנה בין טוב לרע, הוא המסורת שאנחנו לומדים. בדומה לנושא שגב"ח כתבה עליו לפני שני גיליונות, כשקאנט אומר: "אני מברר מוסר בעזרת הרציונל המופלא שלי לבדו", הוא דומה לילד שמנת שגדל בבית של אבא שעשה את הונו בעשר אצבעות, והילד כפוי הטובה רואה את זה כמובן מאליו ומרושש את כל ירושת אביו במהלך חייו המנוונים. כך בדיוק הוא הרציונליסט הבז למסורת.

אפילו שינויים שאנו מבצעים במסורת חיינו, לעולם יהיו שינויים לאור מסורות אחרות שיש בידינו. העלייה לארץ ישראל, למשל, לא הייתה מרד מהפכני מומצא ביהדות הגלות, אלא יניקה ממקור מסורתי עמוק של יותר מאלף שנות ריבונות ישראל בארץ ושל אלפיים בתפילה לשוב. מי שתפס את זה כמרד מהפכני, נשאר בסוף בלי יהדות ובלי ציונות אבל לפחות קיבל פרס ניחומים של המון שנאה עצמית אוטו־אנטישמית.

כשבשם הציונות נלחמים ביהדות וכשבשם המוסר נלחמים במסורת, מגיעים למחלה חברתית אוטואימונית. הגוף נלחם בעצמו ומכלה את עצמו.

היגיון ותכלית

שאלתם את עצמכם מדוע כבר כמעט אי אפשר להתדיין עניינית דווקא עם האנשים ששמים על נס את הלוגיקה, האנליטיות, ההיגיון והשכל? למה ככל שאדם 'בכיר' יותר כמו פרופסור, אלוף, סופר או שופט, ככה לטיעוניו יש פחות ופחות היגיון ישר? אחת הסיבות היא, שהם לא הבינו את התפקיד של ההיגיון, כמו שהוסבר במאמר מערכת מופלא של עלון זה לפני כמה שבועות, שדן במחקרו של מטיאס דסמט בנושא 'פסיכוזת המונים'. ההיגיון, תפקידו להיות כלי שרת בידי האדם למימוש תכלית חייו. צריך לשים לב: ההיגיון אינו יכול להגדיר את התכלית. הוא יכול לסייע לברר אותה, וחשוב מאוד שיעשה זאת, אבל לעולם השגת התכלית היא היעד של ההיגיון, ולא קביעת התכלית. התכלית יכולה להיות בנויה מאהבה, אמונה, שייכות, חיבור, נאמנות, אושר, קדושה, משפחה, ציונות, יהדות ועוד דברים רבים, אבל אז צריך לחזור להיסטוריה ולמסורת של כל מושג, להבין איך האנושות מימשה אותו ואז להשתמש בהיגיון כדי להתקדם אל התכלית.

הניסיון לבנות עולם שבו מנוף הלוגיקה אינו זקוק לקרקע התכלית לעמוד עליה, קורס לתוך עצמו, ממש כמו הציונות ללא היהדות. ואז חייבים להיתפס לתכלית מדומיינת ולא מבוררת מספיק כדי להחליט לאן צועדים. או־אז מתחילה סכנה גדולה לאנושות, כי המשבר שלאחר זריקת התכלית ייכנס לבולמוס אכילה של התמסרות פנאטית לכל יעד סוחף. מפה ועד פסיכוזת המונים שתוביל למשטר טוטליטרי הדרך קצרה. למישהו בפרוגרס דגדגה פרשת פגסוס המזעזעת?

המהפכה הצרפתית, הקומוניזם והאליטיזם המשפטי, שהמשותף להם הוא ההכרזה שהם יודעים לנתח באופן לוגי ולנצח את כל בעיות האנושות. כל אלו רואים באדם הממשי רק הפרעה לפתרון הלוגי שלהם לאנושות המופשטת.

לכן הביטוי 'מדינה יהודית ודמוקרטית', פרי המצאתו המתוחכמת של בית המשפט, הוא כה הרסני. הוא שם באותה שורה את התכלית ואת האמצעי וכך מבטל את הייחוד והייעוד של התכלית. מדינת ישראל היא מדינה יהודית (תכלית), ששיטת ממשלה היא דמוקרטית (אמצעי).

חילוניות

צר לי לומר, אך בחילוניות נמצאים כל המרכיבים המקולקלים שמנינו פה ועוד הרבה יותר:

הבוז למסורת. טשטוש ערך תכלית החיים. השטחת ודלות הזהות (ציונות חדשה רזה מיהדות, שבסוף הופכת לנאום השבטים של ריבלין). גאווה (אין א־לוהים ß אני א־לוהים).

יש שיאמרו שבזכות החילוניות העולם המערבי יצא מימי הביניים, אך אין דבר רחוק יותר מהאמת. העולם המערבי יצא מימי הביניים לימי הרנסנס וימי המודרנה בזכות ההתפתחות של הממשל המוגבל שהחליף את המלוכנות, התפתחות המסורות המשפטיות של שלטון החוק וזכויות קניין שהחליפו את גחמות השליטים, היצירה התעשייתית והטכנולוגית במרחב השוק החופשי ורעיונות אינדיבידואליסטיים שהחליפו את הקולקטיביזם האינקוויזיטורי האלים של הווטיקן. יש להעיר בהערת אגב, שגם האינדיבידואליזם ביסודו הוא רעיון ללא שורש, ובסופו ובקיצוניותו הוא ניתך לתוך קולקטיביזם עדרי (ראיתם את ההפגנות של כל בודדי החברה שמרגישים תחושת יחד מדומיינת בצעקות 'בושה' מהפנטות?) אך הייתה בו תשובה זמנית לקולקטיביזם.

יוצא שדווקא ההחלשה של כוח הרודנות אפשרה את התקדמות המערב, לא הניתוק מאמונה. המוסד הקיים כיום שהכי דומה לווטיקן הימי־ביניימי, איננו הרבנות הראשית, כי אם לא אחר מאשר בית המשפט הישראלי. מה שהווטיקן הכריז 'כופר' היום קוראים לזה 'קלון'. סביב פולמוס האינווסטיטורה הווטיקן היה מחליט מי מושל ואיפה, איזה חוק או מעשה מפר את 'דבר הא־לוהים' המופשט ואיזה לא, ואיזה מלך צריך לעלות לרגל לקנוסה כדי להתנצל על פגיעה בכבוד הכס הקדוש.

החילוניות מנסה להמציא את המוסר מחדש, בהיעדר מסורת. מלבד הכשל ההגיוני שבדבר, בסוף תמיד אנשים מסוימים בעלי השפעה ימציאו אותו לפי רצונותיהם. קחו את כל דאע"ש, כל הטרור האסלאמי וכל מה שאפשר לחשוב עליו שנעשה פעם בשם 'א־לוהים', אפילו המסולף ביותר – האם הוא משתווה לארבעה משטרים ממאה השנים האחרונות, הראשונים בהיסטוריה ששמו להם כדגל את המלחמה בא־לוהים ובאמונה – רוסיה הקומוניסטית, העם הגרמני, סין של מאו וצפון קוריאה? גיבורי החילוניות עושים רידוד פילוסופי למהות האדם עד כדי אטומים מסודרים, גנים משוכפלים (דוקינס) או הומוספיאנסים מתוחכמים (יובל נח הררי). ואז מה הבעיה במיליארדים של קורבנות כדי לתת כבוד ופשר חדש לחיי אלו שזרקו את התכלית מהחלון?

מיותר לציין שכל השוואה בין דאע"ש ליהדות אינה רלבנטית. היהדות העניקה לעולם את ההכרה שבכל אדם יש צלם א־לוקי והוא איננו מכונה טכנוקרטית לגחמות של מישהו אחר. היהדות לימדה את האנושות מהו ממשל מוגבל שבו המוסר קודם לצו המלך. היא לימדה את העולם אמונה ותכלית. היהודים הם עם שהוא עדות חיה למציאות ד'. אך אפילו בלי ציון הנ"ל, הטענה על ההבדל בין האמונה לבין החילוניות ברורה דייה.

החילוניות מנסה להמציא את המוסר מחדש, בהיעדר מסורת. מעבר לכשל ההגיוני שבדבר, גם מעשית בסוף תמיד יוצא שאנשים מסוימים בעלי השפעה ימציאו אותו לפי רצונותיהם

מאמינים ברעיונות

כשהשמאל קורא למשהו 'מסוכן', הוא מתכוון שצריך להשתיק או להשמיד אותו. עם ישראל לימד את העולם להאמין ברעיונות. מי שמאמין בכוחם של רעיונות לשכנע ולא במשטרת שטאזי ובית משפט כוחני בדמות הווטיקן, אינו צריך להיות אלים כדי לנצח בוויכוח ערכי.

יהדות תגיד – 'זה חמור מאוד! תלמד, יש טוב ויש רע. לא רוצה לכפות עליך, אבל מאמין שבסוף אשכנע אותך'.

פרוגרס אומר – 'אל תגיד שזה חמור, או שיש טוב ורע, חיה ותן לחיות, קבל את הכול ואת כולם, אחרת אנחנו אותך'.

ולכן היהדות לעולם תהיה יותר אופטימית יותר ואלימה פחות מכל אופנה אידאולוגית רצחנית שהם ימציאו.

אה, ובני אותה משפחה אמרו לי שהם צריכים להסביר את זה בדחיפות לבנים שלהם לפני שירדו מהארץ עם הנכדים…

Ben2811@gmail.com

אשרי העם שהתברך בצעירים בעלי סקרנות אינטלקטואלית ועם מוח מזהיר כשל כותב שורות אלו, שלא בכדי נבחר להוביל את החטיבה הצעירה בפורום קפה שפירא. ככל שהבנתי שלי משגת, התובנות הרבות כגרעיני הרימון נכונות כשם שהן עמוקות, אך דווקא משום כך נדרש דיון רחב בהרבה ממה שמאפשר רוחב היריעה שכאן. לשם כך אנו  מזמינים את כל המתעניין למפגש לליבון הדברים בדיון בין בן לביני. בהשתתפות הקהל נלבן לעומק את הסוגיות העולות ממנו. המפגש יתקיים בערב הרביעי של סוכות בבית פורום קפה שפירא ברמת גן. פרטים באתר שלנו.

חג שמח!

גלי בת חורין וכל צוות פורום קפה שפירא

הפוסט סופו הבלתי־נמנע של ניתוק ממסורת הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

הגנרל גריגורי פוטיומקין היה מהאנשים החזקים ברוסיה של הצארית יקטרינה הגדולה.    האגדה מספרת שבשנת 1787 הגיעה הצארית לביקור בשדות הקרב, וכדי להרשים את הצארית המהוללת ולהאדיר את שמו ככובש מוצלח, בנה הגנרל כפרי דמה לאורך הגדות השוממות של נהר הדנפייר. כך ביים מציאות מזויפת, ומכאן הביטוי 'כפרי פוטיומקין', שהוא שם נרדף לאחיזת עיניים ותיאור מציאות שאיננה.

הדבר היחיד שיכול לפתח אדם דתי ולאומי, הוא אינטואיציה בריאה ותחושה שמשהו פה לא מריח טוב, שהמדיניות המוצעת בתחום הביטחוני, למשל, היא 'לא משהו' ושהעסק לא נראה לו. אך לאחר השלב הזה הוא יידרש להציע חלופה ראויה של מדיניות סדורה, מגובה בנתונים, עובדות היסטוריות, תקדימים ממקומות אחרים וכדומה

במידה רבה אנו חיים כיום בכפר פוטיומקין אחד גדול. כל מוקדי עיצוב התודעה הרשמיים במדינה מעוצבים באופן מובהק על ידי תפיסות עולם שמאליות, ומכאן המסקנה הפשוטה והמתבקשת: עם ישראל, זה שנים, נמצא תחת שטיפת מוח אחת גדולה. כל תיאור המציאות וניתוחה מונגש לציבור באופן מאוד לא מגוון.

חפשו למשל את המוסף של חגי סגל ב'מקור ראשון' שמתאר "כיצד נכבשו האולפנים ומערכות העיתונים בישראל". קראו את מאמרו של רוגל אלפר בעיתון 'הארץ' על ש"בית המשפט העליון שייך לנו, השמאלנים". כך במקור. ויש עוד דוגמאות רבות למי שמתעניין. כל המסכות הוסרו.

במדינת ישראל המתחדשת התבצע מהלך מוזר: אנשי המחנה הלאומי התנחלו בשטחי יהודה ושומרון המשוחררים, הקימו יישובים לתפארת ולמעשה הפכו להיות תואמי מפא"י הסרוגים. אותה גברת, כמעט, רק עם כיפה ומטפחת. כך נבנה מפעל ההתנחלות המוכר. עוד דונם ועוד עז.

ולצד מפעל ההתנחלות הפיסי והממשי נבנה במקביל לאורך השנים מפעל התנחלות אדיר ממדים, מפלצתי ממש, סמוי מן העין, קטן כמות ורב־איכות. מפעל ההתנחלות במוקדי עיצוב התודעה.

לאורך השנים שמעתי לא פעם חוסר הבנה וזלזול במשמעותם של מוקדי עיצוב התודעה. "מה זה בכלל האקדמיה הזאת? את מי זה מעניין?" "מי בכלל קורא היום ספרים?" סרט? הצגה? איזו השפעה יש להם?" "מכון מחקר? מה זה בדיוק?" לאחרונה ניכר שהתבגרנו, ורבים מבינים את חשיבותם.

בית המשפט בעיצובו של אהרון ברק עוסק שנים רבות בהעברת הבכורה מהכנסת לבג"צ. זה המפעל הגדול שלו, כפי שאנו רואים לנגד עינינו וכפי שביטאה זאת דינה זילבר לעיל.

"אבל גם בתי הכנסת והישיבות מעצבים תודעה!"

לעיתים נשאלת השאלה הזאת: "והרי תודעתו של אדם מעוצבת גם בבית הוריו, במחוזות תרבותו, בישיבה, בבית הכנסת, בקהילה ועוד".

וכאן חשוב מאוד לחדד את הנקודה: התודעה הציבורית ודאי מעוצבת גם במקומות אלו, אבל כשמדובר במדיניות ציבורית, כלומר, אופן ההתנהלות המעוצבת באמצעות הפקידות, ההשפעה היא אפסית.

נניח שאדם הגר ביישוב דתי־לאומי ביהודה ושומרון, למד שנים רבות בישיבה, שם עיצב את דמותו האישית ולמד על מדינת ישראל העתידית בעזרת השם. הוא מלא תשוקה וכמיהה לימים עתידיים. כעת הוא לקראת יציאה להשתלבות במגזר הציבורי. הוא הולך להיות עו"ד או גנרל בצבא, 'בכיר' בשב"כ או בכל תפקיד אחר. מהיכן ירכוש השכלה על התנהלות לאומית ראויה בתחומים השונים שישתלב בהם? לא לעתיד לבוא, ב־2023? כשיגיע מפקד בכיר חובש כיפה לתפקיד בכיר כלשהו, הוא לא יוכל לשלוף את רש"י, הרמב"ן, ראשונים או אחרונים. הוא יצטרך לדבר בשפה שכולם מבינים. 'לישנא דאינשי', מה שנקרא.

הדבר היחיד שיכול לפתח אדם דתי ולאומי, הוא אינטואיציה בריאה ותחושה שמשהו פה לא מריח טוב, שהמדיניות המוצעת בתחום הביטחוני, למשל, היא 'לא משהו' ושהעסק לא נראה לו. אך לאחר השלב הזה הוא יידרש להציע חלופה ראויה של מדיניות סדורה, מגובה בנתונים, עובדות היסטוריות, תקדימים ממקומות אחרים וכדומה.

המסקנה היא שחסרים לנו בעיקר מוסדות ומוקדי עיצוב תודעה המייצגים ערכים לאומיים, ציוניים ויהודיים. גם אם תתאמצו לחפש, תראו שיש לימין טיפה בים לעומת השטף המקביל משמאל.

ימי מבחן

המציאות המתוארת לעיל מסבירה במידה רבה, מדוע גם כשיש חובשי כיפות בפקידות הגבוהה אנו לא רואים שינוי במדיניות הציבורית. פשוט, (כמעט) אין מוסדות שמעצבים תפיסה אלטרנטיבית.

לעיתים המצב אפילו גרוע יותר. היות שאדם המסומן בכיפה לראשו צריך להוכיח בכל יום שהוא ראוי למיליה המקצועי שלו. הוא אינו יכול להמציא תפיסות שלעולם לא למד והעמיק בהן. ובאופן סטיגמטי וכוללני, אתם יודעים, הוא קונפורמיסט מאוד ומחפש אישורים. כך יוצא, לצערנו, שתחושת השליחות והרצון להוכיח את עצמו הופכים אותו לחלוץ התפיסות הקיימות. אנחנו מכירים כמה שמות כאלה. חלקם נואם בקפלן כל מוצ"ש.

את המציאות המטורפת הזאת דבר אחד יכול למנוע: הבהרה ברורה וחד־משמעית שלבית המשפט אין כלל חרב ואין סמכות לכך בשום פנים ואופן

אפשר להתווכח עם התאוריה המוצגת פה, אך המציאות מעידה יותר מאלף עדים על נכונותה.

תפיסת העולם הפקידותית הזאת נוסחה באופן הבוטה ביותר, שאינו משתמע לשני פנים, על ידי דינה זילבר, לשעבר המשנה ליועמ"ש, בוגרת קרן וקסנר. וכך כתבה בספרה: "המגמה החשובה היא העתקת מרכז הכוח השלטוני ויכולת ההכרעה המעשית בשאלות של מדיניות, מהדרג הפוליטי הנבחר לדרג הפקידותי הממונה. תהליכים אלו מתרחשים במסווה של ניטרליות ושל מומחיות אובייקטיבית, תוך עקיפת ההליך הדמוקרטי וסיכונו, מבלי ליתן דין וחשבון לציבור הרחב שגורלו נקבע בדרג הפקידותי".

תקראו את זה שוב ושוב. ככה כותבת פקידה בכירה בשירות הציבורי מבלי לתת על כך דין וחשבון.

מכירים את הבדיחה? "דמוקרטיה היא דבר נפלא, רק חבל שהבחירות מקלקלות אותה".

פוטיומקין מכה שנית

ניכר שלאורך שנים רבות עוצבה שכבה פקידותית גדולה ומשמעותית ברוח הזו. רמטכ"לים, מפכ"לים, מנכ"לים, יועצים משפטיים, ראשי אגפים ועוד. כולם תופסים את עצמם כשומרי סף, צדיקים וטהורים, ואת הפוליטיקאי כתחמן, מושחת וקומבינטור שיש להיזהר מפניו. עבודה שיטתית של שטיפת מוח אקדמית ותקשורתית גרמה לנו למאוס בפוליטיקאים ולראות בלובשי הגלימות ובפקידים את אלו שישמרו עלינו. אל תשתפו פעולה עם המניפולציה הזו. כך הוכשרה הקרקע להעברת הבכורה מהדרג הנבחר לדרג הממונה, דרג שאינו מייצג כלל את הציבור.

וכעת הגענו לרגע דרמטי

לפני ההתנתקות שאלו מפקדים רבים חובשי כיפות את רבותיהם כיצד עליהם לפעול כאשר יתבקשו לפנות יישובים.

פקודה לפינוי יישוב עבור חייל ומפקד דתי היא מצמררת וקשה. רבים הבינו מייד שיש כאן התנגשות חזיתית בין כל מה שחונכו עליו, התפללו עליו, למדו על אודותיו וראו בו את פסגת השאיפות הלאומיות בארצנו המתחדשת. התנגשות חזיתית עם התממשות חזון הנביאים. לא פחות.

זה היה בירור מתבקש. ואבוי לנו אם לא היה נעשה.

וכעת?

ייתכן שאנו עומדים לקראת רגע של התנגשות חזיתית עצומה, שכמוהו לא ידענו עד כה. בית משפט וייעוץ משפטי עומדים לפני החלטה ובה הם שמים את עצמם עליונים על העם בישראל המיוצג על ידי הכנסת והממשלה.

"משבר חוקתי", קוראים לו בשפה מכובסת. דיקטטורה דה־פקטו. אומנם, ימים יגידו, אך בכל זאת כדאי להיערך לגרוע מכול.

וכמו אז, בימי ההתנתקות הקשים, האם מתבצע במחוזותינו בירור נוקב ואמיתי איך מתמודדים עם ההתנגשות הזו?

נוסיף, ויסלחו לי אחיי תושבי גוש קטיף תיבנה ותיכונן, שהפצע מבחינתם עדיין פתוח. למרות חומרת פינוי היישובים, בסוף היה זה אירוע מקומי. חמור וכואב מאוד ככל שיהיה, אך מקומי. ואילו ההתנגשות העומדת לפתחנו היום מבטאת שאלה כללית, עקרונית, חשובה ודרמטית הרבה יותר. איננו מתייחסים לכך משום ששום דחפור לא יעלה על יישוב ויחריבו, ושום מראות קשים של אימהות וילדים בוכים לא ייראו פה. רק דבר אחד יכול לקרות: ממשלה ריבונית המייצגת את עם ישראל עלולה להפסיק לתפקד בפועל.

וייתכן גם שלא יקרה דבר מכל אלה. אך האם בכלל מתקיים הדיון הסוער הזה אצלנו?

הארנק והחרב

אלכסנדר המילטון, מהאבות המייסדים של האומה האמריקאית, היה אומר שלבית המשפט אין חרב ואין ארנק. את סמכותו הוא שואב ממקור אחד בלבד – אמון העם.

בית המשפט בעיצובו של אהרון ברק עוסק שנים רבות בהעברת הבכורה מהכנסת לבג"צ. זה המפעל הגדול שלו, כפי שאנו רואים לנגד עינינו וכפי שביטאה זאת דינה זילבר לעיל.

את המציאות המטורפת הזאת דבר אחד יכול למנוע: הבהרה ברורה וחד־משמעית שלבית המשפט אין כלל חרב ואין סמכות לכך בשום פנים ואופן.

חלק מראשי המערכות הביטחוניות בעבר הצהירו מפורשות שבעת התנגשות בין הממשלה לבג"צ, הם יצייתו לבג"צ. המשמעות המעשית היא נתינה מודעת של חרב בידיו של בית המשפט, נקודה. ובמדינה דמוקרטית, מי שגורמי הפעלת האלימות החוקית נתונים לו, הוא השולט בפועל.

אי אפשר לקרוא את הדברים אחרת.

חשבון נפש

הימים שאנחנו בעיצומם דורשים מאיתנו חשבון נפש גדול. את שורות המערכות הביטחוניות מאכלס ציבור ענק שנאמן למדינתו באופן חסר תקדים. הציבור הזה עמד במבחן קשה בעבר ויכול לו, והוא נדרש להוכיח לעצמו שקיום פקודת הפינוי דאז נעשה מתוך בירור כן ואמיתי ולא מתוך כניעה לתכתיבים כי זה נוח יותר, ופחד מ"מה יאמרו עלינו".

מאותה נאמנות מהותית למדינה ולחוקיה התייצבו חיילים דתיים וביצעו פקודות נוראיות בעיניים דומעות ונפש קרועה. הם התייצבו ושמרו על עיקרון שמירת החוק שניתן על ידי ממשלה נבחרת. והיום, בדיוק מאותה נאמנות בלתי־מתפשרת, אנו נדרשים להבהיר שוב את הברור מאליו: אנו נאמנים, שוב, לממשלה חוקית ולגיטימית. לא לגוף בלתי־נבחר המתנהג בדורסנות.

העמידה הנדרשת היא הבהרה חדה ובלתי־מתפשרת על תובנה פשוטה שלמרות כל שטיפת המוח אנו מחויבים אך ורק לה. אנו מתחייבים לקיים את השבועה שהצהרנו עליה בסוף הטירונות קבל עם ועדה:

"הנני נשבע ומתחייב בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל, לחוקיה ולשלטונותיה המוסמכים, לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צבא ההגנה לישראל, לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים ולהקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל".

זהו המבחן הגדול. ולהבדיל מימי ההתנתקות, כל מי שביצע את הפקודות אז זכה לחיבוק ולשבחים מכל מוקדי עיצוב התודעה. ואילו היום עמידה על נאמנות לחוקי המדינה כפי שמבוטאים על ידי הממשלה, תגרור יחס הפוך לגמרי.

וכמו תמיד, עוד לפני כל פעולה מעשית דרושה זקיפות קומה מנטאלית.

והאמת היא, כידוע, לא ביישנית ולא פחדנית.

הפוסט מה תעשו ברגע המבחן הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

נכחתי שעות וימים במפגשים, ברחובות, בגן סאקר ובהפגנות. גם במילואים שוחחנו ארוכות. זו לא הייתה 'הידברות' מבחינתי, אלא הצלה ו'קירוב'. השיחות האלה אינן למען המצב המדיני; את המדינה יש לקדם בעזרת הדרך שלנו, שתהיה ברורה, חכמה ואחראית, כלומר בעיקר בעבודה שלנו עם עצמנו, שנבין מה אנחנו רוצים. פה המטרה הייתה להציל יחידים. יצאתי אליהם מתוך תחושת אחריות, שעליי לעזור בהצלת יחידים, להעניק להם עזרה ראשונה הגיונית ויהודית.

יש לא מעט אנשים רעים בסיפור. יש ערב־רב של מובילים שאומרים מפורשות שהם חותרים להתנגשות. שיישפך דם יהודים. זהו. זו כבר נהייתה התכלית. הם עושים שימוש ציני בהמונים הבורים, מחליפים 'אידאולוגיות' וסיסמאות לפי הנוחות, וכל מאווייהם לשררה, אלימות, רדיפת כבוד ושנאת ישראל. יש אנשים שמרוב טירוף ופסיכוזת המונים הם כפסע מאיבוד צלם אנוש וכבר נפלו לברבריות וחייתיות. בראשונים צריך להילחם. לשניים רק הקב"ה יכול לעזור. אבל אני חיפשתי את האנשים המתוקים והאהובים שחטאם הוא שהם פשוט אינפנטיליים באופן מחריד. לפעמים אלה אנשים בני שבעים שעשו דבר ושניים בחיים, לפעמים צעירים מוכשרים, אבל כולם כולם אינפנטיליים בדעותיהם. להם עוד אפשר לעזור, והרבה.

מתוך שלל האירועים אספר פה על האחרון כי הוא הכי טרי. הפגנה מתחת לביתי, מול ישיבת הר המור, בזמן כינוס חינוך גדול לפני שבוע. לא אוכל לתת כאן אלא תמצית.

"סלח לי, על מה אתם מפגינים?"

השאלה הזאת פתחה מרתון של כשלוש שעות שיחות אינטנסיביות מול עשרות אנשים שניסו את כוחם, רבו ביניהם על מקומם להתווכח, הרי הייתי לבד מולם, או שפשוט באו להקשיב מהצד.

זאת הייתה מבחינתם סנסציה שאף צולמה והוסרטה מזוויות רבות.

"מה, אתה לא יודע על מה אנחנו מפגינים??"

"מפגינים מול ישיבה? אתם לא רוצים שיהיו דתיים בארץ?" שאלתי

שאלות נגד סיסמאות

עומדים כמאתיים איש עם כל האביזרים והתפאורה, לתפארת הכספים הגרמניים. ניגשתי עם חיוך גדול לקהל.

"סלח לי, על מה אתם מפגינים?"

השאלה הזאת פתחה מרתון של כשלוש שעות שיחות אינטנסיביות מול עשרות אנשים שניסו את כוחם, רבו ביניהם על מקומם להתווכח, הרי הייתי לבד מולם, או שפשוט באו להקשיב מהצד.

זאת הייתה מבחינתם סנסציה שאף צולמה והוסרטה מזוויות רבות.

"מה, אתה לא יודע על מה אנחנו מפגינים??"

"מפגינים מול ישיבה? אתם לא רוצים שיהיו דתיים בארץ?" שאלתי. "ממש לא! אנחנו מפגינים נגד הכפייה הדתית". "איזו כפייה דתית, למשל?" "נגד מדינת הלכה!" "מה זאת מדינת הלכה?" "אל תיתמם". "אני באמת שואל, מה זאת מדינת הלכה? אשמח ללמוד". "שתאסרו עלינו הכול בשבת!" צעקה אחת מהצד. "מישהו פה באמת חושב שאנחנו רוצים לשלוח את השטאזי לכבות למישהו את האור בשבת? מישהו חושב כאן כך בכנות?" העברתי את מבטי על כל האנשים שהקיפו אותי במבט סבאי. אוהב אך מוכיח. הם הרכינו ראש במבוכה. "ומה עם תחבורה ציבורית בשבת?" שאל אחד. "תראו", עניתי, "הקיבוצים התפרקו ברעש גדול לא כי היו שונים בערכים או באידיאולוגיות. הם היו החברות הכי הומוגניות ואחידות מהבחינה הזאת. הם התפרקו כי הכול אצלם היה ציבורי ושייך לכולם. זאת זירה אך ורק לריבים ילדותיים בלתי־נגמרים. באמת לא צריך שהתחבורה תהיה ציבורית. כל חברה פרטית תחליט אם היא רוצה למשוך לקהל לקוחותיה אנשים דתיים או לא. בלי שום כפייה".

"עזוב שבת, פה בבניין הזה יושבים האנשים הכי חשוכים וקיצוניים שיש". "באמת? איך אתה יודע?" "אני יודע, כי למשל הם חושבים שאישה לא צריכה לעבוד אלא רק לגדל ילדים". "ואתה מפגין כי…? ככה תשכנע אותם?" "לא! כי הם רוצים לחוקק חוקים!" "אה אז אתה טוען שהם רוצים לחוקק חוק שיאסור על נשים לעבוד?" "זאת רק ההתחלה אבל זה יגיע. זה נקרא שיטת הסלמי". "לפי שיטת הסלמי שלך גם אם בנאדם קרץ לי ברחוב אז יכול להיות שזאת ההתחלה של הרצון שלו לרצוח אותי. עזוב. אם אין אמון בסיסי, אז אין מה להתחיל בכלל, אני אעזוב אתכם פה ותמשיכו לדבר אל הקיר. שמע, בן גוריון אמר שהדבר הכי גדול שאישה יכולה לעשות הוא לגדל ילדים. אתה יכול להסכים או לא, אשתך יכולה להסכים או לא ואשת הרב יכולה להסכים או לא. אני גם חושב ככה דרך אגב, ואנסה לשכנע אותך, אבל מה אתה רוצה להגיד בהפגנה? מישהו מנסה לכפות עליך משהו?"

"ומה עם אבי מעוז ששולט במשרד החינוך?" "אתה לא רוצה שאבי יחשוף את מה שמלמדים את הילדים שלכם בבית הספר ללא אישורכם? אתם יודעים שהיום ילד בן שנתיים שנתפס משחק פעם עם בובה לוקחים אותו להיות מוקרב על מזבח אידאולוגיית הטרנס, והוא מתחיל תהליך שבו יוזרקו לו חומרים כימיים שבעבר כבר נאסר בחוק לתת אותם לפדופילים, ולאחר מכן יסרסו ויגדמו אותו. לא היית רוצה לדעת שזה מה שמלמדים את הבן שלך כדי להחליט אם אתה מסכים?" צעקות התחילו מכל עבר לכיווני. זו הייתה הצלפה חזקה על תרבות השמד שבה חיים חבריי לשיח. "זה לא נכון! מאיפה הבאת את זה! שקרן!!" "תראו", אמרתי ברוגע, "הקריאות פה מפתיעות אותי מאוד וגם משמחות מאוד. הרי הנתונים ברורים לכול. אמליץ לכם על מקורות לעיון. אבל הייתי בטוח שאתם יודעים על זה ועדיין מגינים על התרבות הזאת. חשבתי שאתם ברברים וחולים. אבל עכשיו אני מגלה שאתם פשוט מעלימים עין, שגם זה חמור, אבל עוד יש תקווה. ממש שימחתם אותי הרגע. באמת, בלי ציניות". הם היו די מבולבלים מהמחמאה, אבל כמה אמרו לי תודה.

"ומה עם הכסף שהם מקבלים?" "סטודנט למוזיקה בבצלאל ממומן פי חמישה מהמדינה מאברך. אני בעד שאף אחד לא יקבל. שתהיה הפרדת השכלה ממדינה. זאת סתם המצאה חדשה ולא מוצלחת. התורה הסתדרה שלושת אלפים שנה בלי זה. אבל אם החלטתם שמקבלים, אז צריך לפחות להשוות אברך לסטודנט".

"אתם רוצים בית מקדש!" "נכון אבל בית מקדש זה לא מחטף קואליציוני

"תקשיב, הבת שלי בת 12 והיא מרגישה כמו בן. מה יש לך נגדה?" "נפלא. אתה יכול להסביר לי מה זה אומר להרגיש כמו בן?" "אמממ…" "מה, היא אוהבת לשחק בטרקטורים? אז בת לא יכולה לאהוב טרקטורים? אבל אתה בטח טוען שצבא זה גם לבנות, אז מה הבעיה שתשחק בטרקטור?" "זה לא הטרקטורים. היא מרגישה כמו שאתה מרגיש. כמו בן". "איך אתה יודע מה אני מרגיש? מה זה אומר בכלל?" "הפסיכולוגים יודעים". "יאללה תתקשר עכשיו לפסיכולוג. הכי טוב שקיים. עזוב, אף אחד לא יודע". "היא יודעת מתי היא מרגישה כמו בן. תכבדו אותה", אמרה אישה אחרת. "כן, אבל מה זה אומר? מה היא מרגישה? בסוף הילדים שלנו צריכים את ההדרכה שלנו כדי להבין את העולם. היא תבנה אישיות משלה, אבל רק על גבי ההדרכה והמורשה שנתת להם. אתה הולך להעביר אותה ניתוחים וכריתות בלתי־הפיכים ואף אחד לא יודע להסביר מה זה אומר בכלל?"

"אתם מדירים ושונאים נשים! מה, אתה לא חושב שצריך לחוקק שיהיה בכל שולחן של קבלת החלטות ייצוג נשי?" שאלה אותי אחת, מחזיקה את דגל התאווה. "ואם נניח שגם הנשים בחרו גבר שייצג אותן, לדעתך צריך לכפות עליהן ולהחליף להן את הבחירה באישה? כלומר, לגישתך נשים הן טיפשות וחלשות ולכן את רוצה להחליט בשבילן מה טוב להן? אני רק מבקש להבין". "ואי!!" היא צעקה והלכה עם הדגל…

"ומה עם הכסף שהם מקבלים?" "סטודנט למוזיקה בבצלאל ממומן פי חמישה מהמדינה מאברך. אני בעד שאף אחד לא יקבל. שתהיה הפרדת השכלה ממדינה. זאת סתם המצאה חדשה ולא מוצלחת. התורה הסתדרה שלושת אלפים שנה בלי זה. אבל אם החלטתם שמקבלים, אז צריך לפחות להשוות אברך לסטודנט".

"אתם רוצים בית מקדש!" "נכון אבל בית מקדש זה לא מחטף קואליציוני. רק כשכולם ירצו בית מקדש, גם אתם, זה יקרה. אחרי מלחמת ששת הימים שאלו את הגאון הרב אוירבך אם הגיע הזמן למקדש. הוא ענה שכיום יש מספיק מחלוקות כדי להחריב מקדש קיים, קל וחומר לא לבנות".

מדי פעם היו יורדות שכנות מהאזור, מסורתיות, עם הגופיות והילדים. "תדעו לכם", הן נותנות הרצאה למפגינים, "האנשים פה בישיבה, תתפללו שהילדים שלכם יצאו כמוהם! אלו אנשים כל כך טובים! והם מחזיקים את התורה של כולנו!"

"חברים, אני חייב ללכת. הבלגן כרגע הוא הנושא המשפטי. לא אכפת לי מעילת הסבירות, זה לא העיקר. לב השאלה הוא מי ממנה את השופטים. אתם מסוגלים להבין את הכאב שלנו, של ציבור הולך וגדל כבר 75 שנה, שאינו מיוצג בערכאה השלטונית הכי חזקה במדינה? שמרגיש שהוא במשטר אפרטהייד ושיש הגמוניה שהקול שלה שווה יותר משלנו, שאר 'הכושים הבורים'? אני, בניגוד אליכם, רוצה שהקול שלכם יישמע בבית המשפט, אבל אתם לא רוצים שהקול שלנו יישמע, וזה כל ההבדל בינינו על רגל אחת. אני מכבד אתכם ואתם לא מכבדים אותי. ואל תגידו שבית המשפט גם לטובתנו. זה הכי פטרוני. אנחנו רוצים את הסמכות לבחור. ואל תגידו שזה רק עניין מקצועי. מוסכניק זה עניין מקצועי, שופט מתעסק בערכים, בדעות ובתפיסות עולם. נכון, דמוקרטיה היא מאתגרת, זאת השיטה הכי גרועה שיש – חוץ מכל השיטות האחרות שנוסו בהיסטוריה. אתם אנשים בוגרים, עשיתם מן הסתם כבר דבר או שניים בחיים, אבל תסלחו לי, יש לכם טענות ברמת ילד בן חמש. אתם נופלים לבור שלא תוכלו לצאת ממנו, ואנחנו פשוט נמשיך בלעדיכם. בלי שום כפייה. אתם פשוט לא תהיו רלבנטיים. ואני אגיד לכם עוד משהו: הדעות שלכם כל כך משובשות, בין היתר, משום שאתם לא מניחים תפילין".

דממה השתררה.

"תודה רבה לך", שטפו אותי המפגינים שכבר מזמן שכחו מההפגנה. "היה מרתק. צריך להמשיך. אל תשים לב לכל המפגינים, יש שם הרבה מטורללים. גם אח שלי חזר בתשובה. תמשיכו ללמוד. אתם אחים שלנו. אנחנו אוהבים אתכם. אפשר להצטלם איתך?" לאחר כמה תמונות הגיע אדם עם חולצה ועליה סמל התאווה, נעמד לידי לצילום. "אוהב אותך ומכבד אותך", אמרתי לו, "אך עם הדגל הזה אני לא מצטלם". "קיבלתי. אני מבין", אמר בהערכה. הייתה אווירה שסוף סוף הגיע מבוגר אחראי שעושה סדר בתוהו האינפנטילי. ראיתי שהם היו מוכנים לקבל ממני הכול באותו רגע.

מכירים את הילד בן השלוש שכבר סוף היום והוא רעב ועייף, ועכשיו הוא נשכב על הרצפה צורח שרוצה סוכרייה? מה הוא צריך? הוא צריך הורה עם אמפתיה אך עם יציבות והחלטיות. הוא צריך סלע להישען עליו. זה מצב השמאל היום.

פתאום נשמעה צעקת כאב גדולה של אישה מכיוון לב ההפגנה. מה קרה? אחת המוסתות הדליקה אבוקת הפגנה ונכוותה קשה. "תזעיקו עזרה!" התגודדו סביבה שאר המפגינים חסרי האונים. בתוך שניות זינק חובש כונן מתנדב – איך לא – מהר המור. מטפל בה עם מבט רציני ומרוכז, חומר נגד כוויות, חבישה. "את תהיי בסדר, אל תדאגי", אמר בחיוך מרגיע, והיא פונתה.

יש כללים לטיפול מציל חיים להיגיון של שמאלני. למשל: מכיוון שבתרבות הפוסט־מודרנית אין משמעות למילים, הכי טוב זה רק לשאול אותם שאלות, ורוב מוחלט של הסיסמאות מתפרקות מאליהן, ואז האוזניים נפתחות לשמוע.

במאמר המשך נעמיק בעוד כללים בעזרת השם. עתיד העם שלנו תלוי בנו.

 Ben2811@gmail.com

הפוסט עזרה ראשונה לשמאלנים הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

הפוסט־מודרנה כבר מתה. אבל היא נרקבת לנו במאגרי המים

הספר 'היברו נושאי כלי ד" עוסק בדרכים להתמודדות עם הפוסט־מודרנה. אלא שכבר זה זמן תקופת הפוסט־מודרנה חלפה וגוועה, ולמעשה רק משום כך כבר אפשר להגדיר אותה במלואה: אוסף של כלים רעיוניים שבכוחם לפרק כל אמת מוסכמת, בין לשם עצמם ובין מתוך מגמה נסתרת להחריב הכול ולהכין את החברה האנושית לקראת מהפכת השעבוד המוחלט. כך או כך, תהליך החורבן הושלם, ומאחר שהדבר האחרון שנחוץ לשליטי השיח הוא עוד מהפכה, אפשר לקבוע בוודאות את מותה ולהכריז על עידן חדש של אמיתות חדשות לגמרי – שאין להטיל בהן ספק.

ילדים שלומדים מגיל צעיר גמרא נחשפים בהדרגה לרעיונות המופשטים והנשגבים ביותר של התרבות שלהם, באמצעות חשיפה לאינספור דילמות סביב בור ושור. הם רואים כיצד גדולי הדור נדרשו ליישוב סכסוכים תוך כדי שהם נדרשים להפעיל אינטואיציות מוסריות מתוך ניסיון חייהם הקצר. כך הרוח, הרעיונות הכללים נספגים בהם בהדרגה, ובכל שלב החניך רוכש מיומנות בהתעלות מעל המציאות, כל הדרך עד לנשגב. זה ההפך המוחלט מ'אינדוקטרינציה'

רוחנית וחומריות – כאידאולוגיה מול פרקסיס

"השלום מכונן על ידי כבישת אחד מן הצדדים בדרך כניעה לצד השני, או מה שהוא למעלה מזה – בדרך כריתות ברית והתאחדות גמורה, באופן שהצד המנגד מתהפך כולו, עם כל כוחותיו, להצד שכנגדו לחם – זהו השלום האידיאלי". (ציטוט מתוך 'אורות' עמ' קנט. אולי לא מיותר לציין שבמקום שבו אני נמצאת שברתי ראש דקות ארוכות מול ה"עמ' קנט" כדי להבין היכן עמ(נואל) קנט שייך לעניין…)

אני מבינה את הציטוט הזה כחיסון כנגד הפוסט־מודרנה – שפיתתה את מאמיניה השוטים להאמין שניתן ליישב בקלות וללא מאמץ כל דילמה ואת כל קשיי החיים בדרך להגיע לנירוונה של "השלום המבוקש בתכונות האדם", אם רק נניח למומחים לנהל במקומנו את חיינו, להילחם על זכויותינו, לשמור על כבודנו וחירותנו וכך כמובן לשעבד אותנו באופן מוחלט.

הבנתי את הציטוט הזה ככלי מועיל ליישב בין היצרים בפרט עצמו (הדמיון לתורת היצרים של פרויד מובן אבל דומה: פרויד לא ידע להציע את האפשרות להתעלות שקיימת פה). אבל זו גם דרך מיטבית ליישב יחסים בין פרט, שהוא בן חורין, לבין לחצי החברה; וגם ליישב מלחמות אחים בתוך החברה.

חברה בריאה לעצמה ולכל פרט שבה, היא חברה המאוחדת סביב רעיון נשגב אחד, שמסמן לה מטרה משותפת שבכל רגע מאחד ערך רוחני עם פעולה גשמית, מביא את הפרט להתעלות רגעית מעל המציאות ומגדיל אותו לקראת האתגר הבא, שיגיע אליו בדרגת התעלות גבוהה יותר ועם כלים טובים יותר להתמודדות עם החיים מתוך ידיעה תמידית של האידיאל שאליו מכוונים חייו. זו תפיסתי, שהיא חילונית מתחילתה ועד סופה.

הפוסט־מודרניזם רואה את הרב־תרבותיות כערך יסודי. תרבות ומוסר – חד הם. רב־תרבותיות היא עירוב מוסרי שמפרק את הדבר הבסיסי המאחד כל חברה – מטרה משותפת מתוך אידיאל אחיד. ואנחנו יודעים שהרב־תרבויות כבר מתה. כיום יש ערכי מוסר אחידים בכל המערב, שמי שמעז לתהות עליהם – דמו בראשו (בקרוב – הלכה למעשה).

הפוסט־מודרנה חיסלה בכל חברה את הרעיון המכונן שלה על ידי פירוק מושג האמת, בטענה שאמיתות אינן אלא מעשיות שנטוו על ידי בעלי הכוח על השיח כדי לשעבד את ההמונים. עתה, ה"חרשי" שטווה את המעשייה הזו, רואה עצמו יורש חוקי שזכותו לשעבד את האנושות באמצעות הרעיון שלו, שכביכול נועד לשחרר משעבוד. לשם כך הוא טווה את המעשייה המספרת שהאמת אינה אלא פרי המצאה של משעבדים…

הפוסט־מודרנה טענה שאמת אינה אלא אופנה חולפת. את הווייתה של הפוסט־מודרנה הגדיר טוב מכולם דן בן אמוץ: "לאמת יש רגע של תהילה, שלפניו היא מוקעת כתועבה, ולאחריו – כבנאלית". זו סיסמתה של הפוסט־מודרנה. משום כך אין היום מדעי רוח אלא מדעים למובילי דעת לאופנות. אין תקשורת, אלא עיצוב דעת.

הפוסט־מודרנה עשתה את שלה, ועתה שולטים בנו המעצבים. הזנחנו את משמרתנו, והנחנו  לרעיון הקלוקל להשתרג במציאות באמצעות הצמחת בני אדם פוסט־מודרניים. אלו הם ה"גדופיים" שנולדו לתוך מציאות שעוצבה תחת שלילת האמת. מולם כבר אין כל טעם להתווכח. הפוסט־מודרנה השתרגה כך לתוך המציאות הממשית שלנו באמצעות בני האדם שחיים בתוכנו. היא אינה עוד רעיון מופשט, היא־היא המציאות. ולמרות היותם קורבנות של ה"חרשי" שסִנתז את הווירוס – הם מתועבים לפחות כמוהו.

רוח, בעיניי, חייבת להיות מדורגת לתוך חומר. אידיאה – לתוך פרקסיס. רעיונות מנותקים מכל מציאות ממשית הם בהכרח רעיונות הבל. חלק מהם, אם לא גודעים אותם מהר, יש בכוחם לסחוף המונים אחר אשליה אוטופית מסוכנת, מהפכנית בהכרח, והניסיונות לאלץ את המציאות להתאים להם, מבטיחים מראש תבוסה עצמית שתמיט אסון.

מבלי לבצע כל שיפוט לטוב או לרע על תוכן האמונה היהודית, הבנתי כאן את מלוא  הגדולה של החינוך היהודי, דוגמה מופתית אחת ויחידה להרמוניה בין רעיונות מופשטים, 'רוחניים', לבין המציאות – הפרקסיס. ילדים שלומדים מגיל צעיר גמרא נחשפים בהדרגה לרעיונות המופשטים והנשגבים ביותר של התרבות שלהם באמצעות חשיפה לאינספור דילמות סביב בור ושור. הם רואים כיצד גדולי הדור נדרשו ליישוב סכסוכים תוך כדי שהם נדרשים להפעיל אינטואיציות מוסריות מתוך ניסיון חייהם הקצר. כך הרוח, הרעיונות והכללים נספגים בהם בהדרגה, ובכל שלב החניך רוכש מיומנות בהתעלות מעל המציאות, כל הדרך עד לנשגב. זה ההפך המוחלט מ'אינדוקטרינציה' – שהיא הנחתה של אידאולוגיה בשלמותה מבלי לשייף דבר אל מול ניסיון חיים של הקורבן שלה.

הפוסט־מודרנה אפילו לא הציעה תורת חיים אלטרנטיבית. היא רק ניצלה את העובדה שהחיים לעולם אינם מושלמים ובאמצעות אינספור סיסמאות שאין להן תיקוף במציאות או אפילו היגיון פנימי – עשתה לעצמה נפשות. כך היא הבטיחה למאמיניה קיום מוסרי ללא מאמץ וחיים נטולי דילמות.

אלא שהמציאות האנושית הבסיסית ביותר היא מסכת תמידית של יישוב בין הפכים בסיסיים: פרט וחברה, יצר טוב ורע, רוח וחומר – כולם ביטויים לאתגר האנושי. הפוסט־מודרנה אינה רעיון ההתבוססות בחומר כבהמות. היא ההפך מזאת – היא אידיאה אוטופית לחירות מוחלטת שלא ניתן לממשה, שנרקחה על ידי מכשפי השבט המרושעים  לשעבד בשמה את הציבור המכושף. זינקתי מעורי למקרא העובדה שמדובר בתופעה ישנה. חז"ל, כך למדתי מהספר, כינו את רעיונות העוועים הללו "אמגוש" – מכשף, והבחינו בין ה"חרשי" – מקצוען הרשעות, האידאולוג המרושע שיודע היטב מה הוא מעולל, וה"גדופי" שאין הגדרה טובה לו יותר מ'אידיוט שימושי'. החרשי המודרני מבטיח לקורבנותיו חיים ללא דילמות קיומיות, כשיושג "השלום המבוקש בחייו של אדם" בשלמותו, וזאת בתנאי שיוותרו על חירותם, זהותם ועצמיותם ויניחו לו לנהל את חייהם. אפשר להבין את כוחה של התרמית מאחר שקשה להיות אדם, והיא מציעה פתרון נוח לקושי.

במציאות שבה האמת היא אופנה חולפת – הפרט אינו יכול ליטול אחריות על מעשיו ואינו כשיר לשיפוט מוסרי. הפרט חזר להיות צמית עלוב, שממתין למוצא פיו של האדון, היחיד ששולט בצעקה האחרונה של האופנה המוסרית – שיפסוק את דברו. כוחו של הפרט נטול הערך כשלעצמו נמצא מחוץ לו – מוגן רק בתוך הקולקטיב של פוליטיקת הזהויות שהוא שייך אליה

וירוס החירות ווירוס העבדות

בהרצאתו המרתקת של מיכאל מיימון בפורום קפה שפירא על הולדתה של הדמוקרטיה המערבית מתוך רעיונות היהדות (חפשו בערוץ היוטיוב שלנו) לא הסכמתי לטענתו כאילו ייחודו ועוצמתו של העם היהודי היא בהעדפת הכלל על הפרט. אני מאמינה שגם היהדות לא גורסת כך. אדרבא, אני הולכת ומשתכנעת שהיהדות מציעה פתרון מיטבי ליחס שבין פרט לחברה, ודי לי בכך שהיהדות העניקה לאנושות את הרעיון שכל אדם באשר הוא נברא בצלם. מתוך הרעיון הזה לבדו ניתן לגזור אנליטית את הופעת הדמוקרטיה המערבית.

בין חוקרי האבולוציה קיים ויכוח שטרם יושב – מהו נשא הברירה הטבעית. יש הטוענים שהאורגניזם (אדם או בעל חיים) הוא ה'חייל' של מלחמת הקיום. אחרים טוענים שהקבוצה היא ה'נשא' (רק כך אפשר להסביר תופעות של אלטרואיזם בעולם החי), ולפחות חוקר אחד טוען שהגן הוא השחקן הראשי במאבק לשכפול עצמי, וכל החי אינו אלא הכלים שבהם הוא משתמש. שאלתי את העיקרון כדי לטעון, שמתוך הרעיון המהפכני "כל אדם נברא בצלם" נגזר בהכרח שהפרט (לא השליט ולא השבט) הוא נשא החירות. רעיון שאינו רק מהפכני, אלא שהוא קיים רק ביהדות ובדמוקרטיות המערביות שלמדו אותו דרך הוגיה, שכינו את עצמם 'היבריסטים' והיו החלוצים בהגות הדמוקרטית בת ימינו.

חירות היא אחריות. הנחת אחריות מניחה בהכרח חופש בחירה. האחראי הוא הריבון, הוא נשא החירות. היהדות, היא לבדה, הטילה על הפרט את מלוא האחריות על מעשיו וכך הפכה אותו לריבון. ולא רק שזה אינו מובן מאליו – אין לרעיון הזה אח ורע בכל תולדות האנושות עד לתחילת זרם הנאורות במערב במאה ה־17. וכפי שלמדנו ממיכאל מיימון – הרעיון נשאב מהיהדות. עד הדמוקרטיות שצמחו במערב בלבד, לא התקיימה חברה שבה הפרט היה הריבון. הריבון היה תמיד המלך, הקיסר, הסולטן או הצאר.

האסון הנורא שהביאה איתה הפוסט־מודרנה הוא השמדת הרעיון הגדול הזה: במציאות שבה האמת היא אופנה חולפת – הפרט אינו יכול ליטול אחריות על מעשיו ואינו כשיר לשיפוט מוסרי. הפרט חזר להיות צמית עלוב, שממתין למוצא פיו של האדון, היחיד ששולט בצעקה האחרונה של האופנה המוסרית – שיפסוק את דברו. כוחו של הפרט נטול הערך כשלעצמו נמצא מחוץ לו, מוגן רק בתוך הקולקטיב של פוליטיקת הזהויות שהוא שייך אליה. כדוגמת הפמיניזם, הרעיון שכל הנשים נושעות יחד, בתנאי שכל אחת תציית לתכתיבי ההנהגה ותוותר לחלוטין על ייחודה האנושי. כך גם הלהט"בים, השחורים בארה"ב וכל קבוצה אחרת שבה כל אמת וכל ציווי מוסרי מוחלפים תדיר בשרירותיות בטרם ניתן היה להבין או לאמץ אותם. כך למשל שליטי הפרוגרס כפו על נשים לחלוק את קבוצת הזהות שלהן עם גברים שמגדירים את עצמם כנשים. כך קרה ויקרה לכל מי שוויתר על זהותו הייחודית לטובת ה'קבוצה', כדי שמישהו אחר ייתן לו את זכויותיו.

המשמעות המובהקת של זה – ההפוכה לחלוטין מתפיסות עולם יהודיות – היא שלאדם ה'רגיל' אין כלל זכות לדעה משלו, והוא מכופף את עצמו מרצונו לדעות של ה'גדולים', מה שלא יהיו – שופטים, 'חוקרים', מנהיגים וכדומה. כך נוצר פרט שאינו נשא של חירות. ה"גדופי" הזה – כשהוא מתערבב בקהל, הוא מפיץ בלא דעת את רעיון היעדר החירות.

מפעיליו הם הנבלים הגדולים בתולדות האנושות. הם אלו שרוצים לשעבד את כלל האנושות, אבל הגדופי מתועב לפחות כמוהם, משום שהוא אינו קורבן תמים. מתישהו על הדרך כל גדופי עשה במודע עסקה עם השטן: נשמתי וחירותי תמורת שררה על אלו שנמצאים תחתיי בהייררכייה. 'פמיניסטית' אומנם ויתרה על כל זהותה וחירותה לטובת קבוצת הכוח 'נשים', אבל בתמורה מותר לה להטיל את מרותה על אלו שנחשבים לנחותים ממנה על פי האידאולוגיה. גם שפחה באמת וגם עבד־כי־ימשול.

זו מציאות חייו של התוצר הפוסט־מודרני. ואת זה הוא מפיץ כווירוס מידבק לכל סביבתו. הפרט האוטונומי הריבוני מפיץ בלא דעת את רעיון ריבונות הפרט, הפרט הנושא את וירוס השעבוד מפיץ עבדות ושררה על סביבתו.

למרבה האסון, מפיצי הווירוס הם אחינו ואחיותינו, בנינו ובנותינו, חברינו ומכרינו. ועתה עומדת מולנו ברירה איומה: או ליפול קורבן למחלה או לשמור את נפשנו ולהתנתק תחת הציווי הנורא: "סוּרוּ סוּרוּ צְאוּ מִשָּׁם טָמֵא אַל-תִּגָּעוּ צְאוּ מִתּוֹכָהּ הִבָּרוּ נֹשְׂאֵי כְּלֵי ה'". כל הצעת פתרון תהפוך את המציע לארור.

אמנת הבריאות הבינלאומית – מגפת העבדות

כדי לעשות את זה מוחשי יותר, ואם כבר מדברים על וירוסים… ראו כמה אמיתי וממשי האסון: ישראל חתומה מאז 2005 על אמנת הבריאות הבינלאומית של האו"ם. מעת לעת משנים את תקנון האמנה הזו, דבר חמור כשלעצמו, כי זה חוזה.

ועתה נקבע בתקנון שהארגון הבינלאומי רשאי לחוקק חוקים במדינות החתומות על האמנה. הארגון גם הכריז שמטרתו המוצהרת היא קביעת תווי תקן אחידים להתנהלות אנושית. בין היתר הוא ניסח כללים לחינוך ילדים קטנים ל"מיניות בריאה" בתוכנית סדורה שהופכת פעוטות לפעילים מינית, להקניית הרגלים לנטיות שונות תחת חקיקה שמבטלת את הסמכות של ההורים על ילדיהם.

רעיונות תפלצתיים כאלו יכולים לנבוע רק מתוך תפיסת עולם, שאכן השתרשה בקרב אליטות גלובליסטיות מופרעות – הגורסת שמרבית בני האדם אינם אלא בשר שצריך לנהל ולמַשטר. זוהי חזרה איומה לתפיסות כל שליט בהיסטוריה – למעט רגע קצר בתולדות האנושות שבו אומץ הרעיון שבני אדם נולדו בצלם, וכל פרט הוא ריבון ונשא החירות.

אם נזניח ולו לרגע קט את ידיעת היותנו בני חורין ובמיוחד את התפיסה שאין סמכות שלטונית או משפטית שראוי להעניק לה את הסמכות הבלעדית 'לשמור' במקומנו את זכויות האדם, כבודו וחירותו בתמורה לציות עיוור – האנושות תשוב בתוך הרף עין למצבה הטבעי – עבדות נרצעת בשליטת המנוולים הגדולים ביותר.

עד כה לא אמרתי יותר מדי, ולא הספקתי ולו מאית מהמחשבות שעלו בי בעקבות ספרו של הרב טאו. הרעיון הפוסט־מודרני מת, אבל חובה ללמוד אותו כדי להבין את תוצריו. די בקריאת הפולמוס בין רבה של עפולה לאודי בן חמו כדי להבין את גודל התמימות שקיימת עדיין במחנה האמוני. תמימות זו מחייבת, למרבה הצער, התכנסות פנימית טהרנית עד לחלוף הסכנה הקיומית, שמאיימת לא על היהדות לבדה אלא על מושג האדם.

הפוסט כשבת חורין פגשה את הרב טאו הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

כפי שמלמדת אותנו האגדה, מעשה נבלה אחד שנעשה בין יהודי אחד לחברו בתקופה של ריב ומדון בין יהודים – עלול להביא לחורבן. מעשה שכזה נעשה בימים אלו, ואינני מפריזה, וגם איני מנסה להיתלות על אזכור מהמקורות לשם סגנון נאה. זו אינה מטאפורה.

מדובר באירוע קטן בשולי המאורעות הגדולים, שעיקרו עוול נורא שנעשה לשניים מהאנשים הראויים ביותר, אשר זוכים להערכתו של ציבור עצום על שהקדישו את חייהם בשנים האחרונות להביא לציבור את האמת באומץ וכנגד כל הסיכויים. כל זאת במחיר של מכה כואבת דווקא מידי עמיתיהם וחבריהם לאומה, ללאום ולמחנה הפוליטי.

אומץ אמיתי הוא נדיר ומסוכן. ואכן, אבי וייס ואלי ציפורי שמו את נפשם בכפם כדי לבקר את הגופים ואת האנשים החזקים ביותר במדינה – המשטרה, הפרקליטות ומערכת המשפט. כוחם ביושרתם, והם זוכים לתמיכה ציבורית עצומה. אף אחד מהם כנראה לא העלה על דעתו שעליו להישמר גם מפגיעה בכבודם השברירי של עמיתיהם מאותו המחנה בוויכוחים בטוויטר – זירת קרב להחלפת מהלומות מילוליות. מי היה מאמין.

מתברר שמסיבה כלשהי שני כתבים, דווקא מהמוערכים ביותר בציבור הציונות הדתית, הרואים ברכה ופרנסה במלאכתם – קמו יום אחד והחליטו לתבוע את כבודם בתביעת דיבה מעמיתיהם הנדירים למחנה האמת ממחנה ה'ביסיסטים' – העיתונאים אלי ציפורי ונצ"מ (מיל.) אבי וייס, העושים את אותה מלאכה בהתנדבות כשירות לציבור.

את שווי הפגיעה בכבודם הרם העריכו כתבא א' וכתבא ב' בסך של חצי מיליון ש"ח. אחד מהם כבר זכה בבית המשפט ופסקו לטובתו מאתיים אלף ש"ח, סכום חסר תקדים במשפטי דיבה, מהעיתונאי אלי ציפורי שאיבד את פרנסתו לאחר שפוטר מגלובס בשל התעקשותו על האמת שמתגלה היום במשפט נתניהו והוחלף בעיתונאי שתבע אותו. ירשת, ואז רצחת.

אין לי מידע על פרטי התביעה, למעט מה שהיה גלוי: ציפורי ואולי גם וייס, שבידם הידע הרב ביותר על הנושאים במשפט נתניהו, ביקרו חריפות את אופני הדיווח של עמיתיהם, לא תמיד על פי כללי נימוס שממילא לא מתקיימים אף פעם בשום מקום. מה שמקומם במיוחד הוא, ששני כתבים שמתפרנסים היטב ממלאכתם, מצאו לנכון לתבוע את כבודם על ביקורת מצד שני עיתונאים שהתנדבו להביא את האמת לציבור על חשבון זמנם וכספם, בתשלום מחירים אישיים כבדים וללא הגנה מצד גוף תקשורת מפני רדיפות, תביעות השתקה, מפני מתקפות רל"בים שרומסות את כבודם יום יום, ומתיק פלילי שתפרה להם הפרקליטות בתואנות שווא. הם ידעו כל זאת והיו מוכנים להקרבה, אבל בשעה שמבטם היה מופנה כל העת לגבם, לראות מהיכן תגיע הסכין, היא הגיעה לבסוף מלפנים, מעמיתיהם לדיווח האמת, היישר לבטן.

כל אחד מארבעת הכתבים אחראי להתפכחות של הציבור מהאמון העיוור במערכת המשפט, ומשום כך ברור לרבים מאיתנו שהמערכת הנקמנית לא תזכה את ציפורי וּוַייס במשפט הוגן. כסף קל ורווח נקי לתובעים.

אגדת עם מספרת על עני רעב שעבר ליד אסכלה שעליה צלה עשיר בשר עסיסי. העני הוציא את לחמו והניח על האש, להספיג בו ניחוח בשר. ראה זאת העשיר ודרש שהעני שישלם לו עבור העשן הריחני. פרצה מריבה. עבר במקום שופט, שמע את הצדדים והורה לעני לשלם. בלית ברירה הוציא העני מטבע ונתן לשופט. השופט השליך את המטבע לרגלי העשיר, אך ברגע שהעשיר התכופף להרים, עצר אותו השופט: "עבור ריח של בשר תקבל צליל של מטבע".

אם סיבת תביעת הדיבה כנגד וייס וציפורי היא תאוות בצע, ברור שכבודם אינו שווה מיליוני שקלים, אולי אפילו לא צליל של מטבע.

תאוות בצע לבדה אינה איום לחורבן. גם לא כל פעם שאדם עולב באורחו הלא־קרוא. אבל סכסוך מיותר על כסף וכבוד בין ארבע אושיות עם ציבור אוהדים גדול – יש בו כדי להביא להרחבת מעגלים של פילוג ואיבה בתקופה שבה החברה מפולגת כבר ממילא, כמעט על סך חורבן נוסף.

אחד המוקדים העיקריים לפילוג ושנאה הדדית הוא משפט נתניהו. בעקבותיו מחצית העם מאמינה בשל שקרי רוב התקשורת, שהמחצית השנייה תומכת במנהיג מושחת.

עתה, בעקבות תביעתם של עיתונאים מהציונות הדתית את העיתונאים ממחנה הליכוד – שלכל אחד קהל גדול ונאמן – התחילו אלו לריב עם אלו. כך צפים ועולים לפתע  מחדש זרמים תת־קרקעיים של חשדנות הדדית, יריבות פוליטית, חשש מכפייה דתית ושדים עדתיים, זאת לאחר שבקושי נסתם הבולען שנקרע בין הצדדים, אותו בולען שיצר בנט. קל להוציא שדים מבקבוק. כדי לדחוס אותם בחזרה לבקבוק יידרש נס.

גם בלי תביעות דיבה במיליוני שקלים, אלי ואבי מתמודדים עתה מול תיק פלילי שנתפר במיוחד למידתם

הפילוג המיותר הזה הוא רק המעגל השני אחרי המעגל הראשון, שהוא החורבן האישי המיותר להחריד שהומט על משפחת ציפורי ומשפחת וייס בשל פגיעה בכבודם של אנשים שזוכים לדי כבוד ממאות אלפים אחרים.

המעגל השלישי של החורבן הוא הפגיעה באמינותם של ציפורי ווייס – ולשם בדיוק כיוונו מי שסיבך אותם באישום פלילי. עתה, לאחר שאפילו השופטים המליצו לתביעה למשוך את אישומיה מתיקי נתניהו – תקומתם היחידה של תופרי התיקים היא להשתיק את המעטים שיביאו את מפלתם לציבור. זו לא מפלה אם הציבור מאמין שניצחו. וייס וציפורי מורגלים בהשתקה באמצעות רדיפה משפטית, כך גם עו"ד כנרת בראשי ומעטים נוספים בעלי יושרה. אלא שלא כמו האחרים – רק הם נתבעו לא על ידי יריבים מרים אלא מעמיתים למקצוע ואחים למחנה.

היריבים הגדולים ביותר של המחנה הציוני, הדתי והלאומי לא היו יכולים לייחל לתוצאה טובה יותר: שני הצדדים מחסלים זה את האמינות של זה במאבק להשמדה הדדית. כמעט כאילו אותם יריבים רבי־עוצמה, שמטרתם פירוק העם והמדינה, הם שמשכו בחוטים ובחשו בסכסוך המוזר הזה. אי אפשר לטעון שזה לא תואם את דפוסי הפעולה של תופרי התיקים. מאות אנשים שהפרקליטות אינה חפצה באמינותם, כבר מצאו את עצמם ללא הגנה בבתי המשפט.

בשעה שבמציאות תיקי נתניהו קורסים – המונופול על האלימות מיירט בשיטתיות כל מי שיכול ומוכן לספר לציבור על מפלתם, כדי להבטיח שהמשפט יוכרע באמצעות תעמולה ושקרים. ואז, לא רק שנחמיץ את הסיכוי לפיוס לאומי – תגבר ההסלמה בין אלו שתומכים בנתניהו לבין מי שימשיך להאמין שהם תומכים במושחת כל הדרך להכרעה במלחמת אזרחים.

אחרי שלוש שנות מעקב אחר משפט נתניהו, שבו נחשפות שיטות הפעולה שלהם, לא מן הנמנע שמישהו מטעמם  בחר דווקא בשני כתבים שנהנים מאמון הציבור הימני, לחש לאוזני שני הכתבא, שניצחונם במשפט מובטח מראש.  זה יכול להסביר את גובה ההימור שלהם – לערוב באגרת משפט עבור חצי מיליון / מיליון. אם דבר דומה לזה הוא מה שקרה, אין ספק שאת המיליונים שיעשו על חשבון וייס וציפורי, ישלמו בקרוב גם הם, לאחר שהמנגנון יחליט להשתיק  גם אותם.

תביעת דיבה היא תביעה להשבת כבוד אבוד. אבל איזה כבוד יישאר להם אם יתגלה שהמריבה המיותרת הזו קרעה קרע בעם, הפקירה את המציאות לגרועים שבשקרנים ומי יודע, אולי היא אף תקעקע את שמם לנצח באגדות החורבן של הגלות הבאה? מיליארדי זוזים לא יפצו אותם על ה'כבוד' הזה.

עשיר אחד בירושלים ערך סעודה. משרתו הזמין בטעות את יריבו. היריב סולק, הושפל וחשב שישיב את כבודו בעירוב שליט זר ושונא. אם יש חיים אחרי המוות – יש לשער שכל יום במשך אלפיים שנה שניהם מתענים על תוצאות האיוולת שברדיפת הכבוד.

הפתרון השפוי היחיד הוא שהקהילה ה'ביביסטית' תקרא את שני צמדי הניצים לסדר, הכולל התנצלות ומחילה על כבודם, השמור ממילא בקרב הציבור אסיר התודה על האומץ והיושרה; והתחייבות לרדת מכתבא וכתבא – שהם, אולי תופתעו לשמוע – עמית סגל ואבישי גרינצייג, שיידרשו על ידי הקהילה הדתית למשוך את התביעה המבזה את כבודם.

—————————

גילוי נאות – הכותבת מעריצה את אבי וייס ומרשה לעצמה לראות בו חבר אישי, וכך גם את אלי ציפורי.

הפוסט מעשה בכתבא ובר כתבא הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

זכיתי ללחום כקצין צעיר במערכה של 'צוק איתן'. כל לוחם עובר אימונים רבים המיועדים להקנות לו הרגלי לחימה שיהיו לו כטבע שני, וזה אכן עובד. עם זאת, למרות ההרגל המקצועי חשתי לכל אורך הלחימה תחושה שונה מאוד ממה שהייתי רגיל אליה בימים כתיקונם. העניין שהתברר לי לאט לאט היה שבמשך כחודש חייתי כחיית טרף – רודף אויביי להשיגם ואחראי לשמור על חיי פקודיי. חוויתי מסע עמוק, שכל כולו מצוי מחוץ לחוקי המציאות המוכרת. תרתי אחר בן אנוש כדי לקלוע לו כדור בין העיניים.

ייחוד מדרגת האדם מבוטא בכינוי 'הַמְּדַבֵּר'. בני אדם יודעים לדבר. לעומת זאת, בעולם החיה יש טורף ונטרף. זאת הסיבה, כנראה, שאותיות המילה 'אילמות' זהות לאלו של 'אלימות'. אפילו למכות בשכונה יש חוקים לא כתובים מסוימים. יש שפה. אם באמצע קרב אגרופים אלים על הכבוד מישהו גם יוציא אגרופן, זה טורף את הקלפים מחדש. זו מערכת חוקים אחרת, וככל הנראה מוציא האגרופן יקבל מנת בוז מהחברים ולא כבוד. ואולם בין הלוחם לבין חמאסניק שבסמטות בית חנון אין שום חוקים.

אפשר להתפרק מדבר כזה. איך אפשר לשאת את היציאה היסודית הזאת מהחוקים, להיות טיגריס לחודש ואז לחזור לענוב עניבה מכובדת? לא תמיד אנחנו שמים לב לעומק האמון שלנו באנושיות שבנו. עומק האמון שלנו בשפה המשותפת. עומק האמון שלנו באהבה. 'אהבה' איננה חפץ דומם. אם נדמיין שיום אחד כולנו נפסיק להאמין באהבה, היא לא תתקיים עוד. לא שהיא תתקיים אך לא נדע, אלא שהיא פשוט לא תתקיים. המפגש עם ישות האהבה בחיינו תלוי בכך שילדיי ואני מאמינים בה באמונת חיים. אם אני אאמין שהמציאות מתחתיה היא של טורף־נטרף, והאהבה היא רק הטיח שמכסה כאילו מעל, אז היא לא קיימת. הספר הכי מזעזע שאני לא ממליץ לכם לקרוא הוא 'מחנה 14' על האסיר היחיד שנולד בתוך 'מחנה שליטה' צפון קוריאני וברח. הוא נולד להיות חיית עבודה. האומלל לא ידע שהוא במדינה בשם צפון קוריאה, שכדור הארץ עגול, ואפילו לא הכיר את המילה 'אהבה'. על אימו ואחיו הוא הלשין ולא העלה על דעתו שיש בכך פגם, עד שניסו להסביר לו זאת כשהגיע למערב. האדם הוא חיה אלא אם הוא מאמין שהוא אדם. הוא טורף אלא אם הוא מאמין שהוא אוהב. ואיך יאמין? כי סיפרו לו. ההבדל בין אדם לחיה זה שלאדם יש סיפור. הורים כבר אלפי שנים מספרים לילדיהם, לא רק בדיבורים אלא גם בהוויית חיים, שהם אנושיים. שהם מכובדים בעיניהם. שיש אהבה. שיש קודש. האדם הוא סיפור חייו.

לי סיפור־העל היה ברור. בדיוק הייתי בתחילת תהליכי תשובה. אנחנו לא נלחמים בשם עוד מדינה בת שבעים, מחפשים מקלט בטוח. זה כבר לא מספק. אנו נלחמים באויב שמחרף מערכות אלוקים חיים. ניצחוננו בין היתר הוא גם גאולת כל המציאות. זה היה החודש הכי גדול ושמח בחיי עד אז

 

לפעמים, כמו במלחמה, הסיפור עלול להתפרק, ואיתו האדם. ראיתי חברים שמפתחים טראומות עומק. כיום צה"ל מאמן אותנו במודל יהלו"ם שכל תכליתו – השבת האדם לסיפור שלו בחמישה שלבים (קשר-נאמנות-אמת-אחריות-מעשים). אחרים לעומתם מחפשים סיפור מקיף יותר, 'סיפור־על' חדש שיכלול גם את התופעות החדשות שהם פגשו. "אולי כל המלחמה נובעת ממושחתים תאבי בצע של הון-שלטון, ואני והחמאסניק קורבנות של מלחמה שלא רצינו בה? לכן נארגן ערבי זיכרון פלסטיני־ישראלי". גם חברים כאלו ראיתי. העניין הוא שהסיפור חייב להיות עקבי ומותאם לאופן חייו של האדם באמת. אם אדם מדבר על 'הכיבוש משחית' אבל למשל לא יעלה בדעתו להחזיר את קיבוץ מגידו או את שייח' מוניס / תל אביב, אז משהו לא מסתדר.

לי סיפור־העל היה ברור. בדיוק הייתי בתחילת תהליכי תשובה. אנחנו לא נלחמים בשם עוד מדינה בת שבעים, מחפשים מקלט בטוח. זה כבר לא מספק. אנו נלחמים באויב שמחרף מערכות אלוקים חיים. ניצחוננו בין היתר הוא גם גאולת כל המציאות. זה היה החודש הכי גדול ושמח בחיי עד אז.

לדוגמה: הקומוניזם – סיפור מהפנט, מגה־נרטיב גאולי. טובים ורעים. טוויסט מפתיע. פורקן לכל יצרי הקנאה, הגזל, האלימות והכפייה שמקננים בצדדים הלא־מתוקנים של האדם, שמקבלים גושפנקה כאידאולוגיה אינטלקטואלית מתקדמת. סיפור שנמכר במיליונים. שחט עשרות מיליונים ושִעבד מאות מיליונים. הסופר המרקסיסט מתחבא עד היום וכותב את אותו סיפור ממוחזר בשמות שונים

הנער פאווליק וג'ורג' האשמאי

כל ילד קומוניסטי טוב הכיר את האגדה על הנער פאווליק. האגדה על הנער הטהור שזכה להלשין על משפחתו למפלגה הבולשביקית. לפי האגדה, כאשר בני המשפחה גילו זאת, הם הרגוהו. המשפחה הוענשה ופאווליק היה לסמל הנאמנות למפלגה בעבור מאות מיליונים. בחדרי חדרים היה נוהג סטלין ימ"ש לכנות את הנער 'החלאה הקטן'. ככה זה. ראשי המהפכה משתמשים בילדים ובמבוגרים ילדותיים, שהם בזים להם בכל עמקי נפשם. לאורך זמן לא ניתן לנצח את סיפור־העל הגדול. החיים. האהבה. נצח ישראל. כמה שלא תנסה לכבות אותם, המציאות חזקה מכל רודן ואידאולוגיה. מה שכן, הרס וחורבן זמניים אך עצומים הם אפשריים, והם תמיד יתחילו מעיוות או פירוק סיפור־העל. אגב הנער פאווליק, שאת פסלו המפורסם אצו להפיל ראשון עוד לפני פסלי סטלין, עם התפרקות ברית המועצות, קיבל עדנה מחודשת ונפתח לכבודו מוזאון הנצחה והאדרה על גבורת ההלשנה. מי חשב לעשות דבר מפלצתי כזה? לא טעיתם, ידידנו ג'ורג' סורוס.

על הסיפור הזה מנסים לחנך את הילדים בעולם המערבי. ההורים הם אויבי המהפכה. במשרד החינוך של ישראל אוסרים על ההורים לדבר עם ילדיהם על שיעורי הניתוחים הטרנסיים שהם עוברים כמערך חינוכי סדור.

זאת הסיבה שהורסים במערב חפצי אומנות של תרבותם. לכן הזמרת גילי עטרי מפרסמת קליפ בו היא שורפת ספר שלעולם היא לא תקרא, ספר שכולו חמלה על ילדים. לכן לרחובות יוצאים בזמבורות ולפידים. זמבורות כי אין שפה שאנחנו מעוניינים לדבר בה. מהלפידים הבוערים הרמז ברור דיו. כל אלו אינם אמצעי המקדש את המטרה. אלו אמצעים המעידים על המטרה

מפירוק הסיפור לפירוק השפה

האדם בנוי מסיפורו. הסיפור אמיתי כמו שהאנושיות והאהבה אמיתיים, רק שצריך לדעת שזו תודעת חיים שנמסרת מדור לדור. זאת הסיבה שרק עם ישראל יכול לספר את הסיפור של הקדוש ברוך הוא באופן חי ולא כחיקוי. כבר אלפי שנים שמיליארדי בני אדם מתעסקים בעם הזה ובאמונתו באובססיביות. זה סיפור־העל הכי מקיף שהיה אי פעם ושיש כיום.

הסיפור כולל את זה שאבא ואימא שלנו סיפרו לנו שהם הורינו. את זה שאנחנו סיפרנו לילדינו שאנחנו אוהבים אותם. את זה שסיפרו לנו שלא גונבים ולא הורגים. את זה שסיפרו לנו שסבא הגיע מפולין, סבתא ממרוקו, וסבא רבא רבא מאור כשדים. את זה שסיפרו לי למי אנחנו מתפללים. הסיפור הוא החיים. הסיפור הוא ההבדל בין התוהו ובוהו לבין האמון והמשמעות.

הסיפור גם מתפתח, זה חלק מהאופי שלו, אבל סיפור טוב חייב להתפתח על פי עלילה עם קצב הגיוני. קפיצות לא הגיוניות ולא עקביות יגרמו לרצון להשליך את הספר. ההבדל בין חיה לבין אדם הוא בשאלה האם יש סיפור. ההבדל בין ברבריות לבין תרבות הוא עד כמה הסיפור עשיר.

מגדל בבל הוא האבטיפוס לכל הניסיונות ההיסטוריים לבדות סיפור חדש ועל ידו לאחד את האנושות או לשלוט בה. אלילויות ודתות, פילוסופיות, אידאולוגיות, ככל שהסיפור היה בדוי יותר ככה הוא התנפץ מהר יותר. וזה תמיד כאב. לדוגמה: הקומוניזם – סיפור מהפנט, מגה־נרטיב גאולי. טובים ורעים. טוויסט מפתיע. פורקן לכל יצרי הקנאה, הגזל, האלימות והכפייה שמקננים בצדדים הלא־מתוקנים של האדם, שמקבלים גושפנקה כאידאולוגיה אינטלקטואלית מתקדמת. סיפור שנמכר במיליונים. שחט עשרות מיליונים ושִעבד מאות מיליונים. הסופר המרקסיסט מתחבא עד היום וכותב את אותו סיפור ממוחזר בשמות שונים.

כיום האידאולוגיה התוקפת היא אידאולוגיית הברבריות. המגמה שלה היא לפרק את הסיפורים. את הסיפור שיש גבר ויש אישה. את הסיפור שלילד יש הורים. את הסיפור שגבר ראוי לא עושה נוק־אאוט לאישה, גם אם הוא קורא לעצמו 'מתאגרף־טרנס'. את הסיפור שהחברה מגינה על ילדיה מפשעים נגד האנושות כמו פדופיליה, סירוס ועיקור, מסחר בילדי מבחנה/פונדקאות שלעולם לא ידעו מי היו אבא/אימא שמהם הגיעו. את הסיפור שיש לאדם זהות לאומית, אמונית, שיש מוסדות ומסורות שאנחנו מעריכים. אך העיקר והעמוק מכולם הוא, שהאידאולוגיה הברברית מנסה להחזיר אותנו למצב חיה באמצעות ביטול השפה. להביא אותנו לאילמות. שפה היא האפשרות היחידה שלנו לחשוב, אפילו את המחשבות הכי אישיות שלנו. כשמשמעות המילים שלנו מיטשטשת, אז בהתחלה אהרון ברק משתמש במילים המפורקות כדי 'לפרש חוקים' ולרדות בנו על פי רצונו. לאחר מכן באקדמיה כבר לא נשאר שום רעיון עקבי והגיוני שאפשר לדון עליו. בתקשורת ובהפגנות זועקים מושגים בלועזית שאף אחד כבר שנים רבות לא טרח להסביר את פשרם, כמו פאשיזם, מגדר והומופוביה. העיקר הוא לא הקשר למציאות אלא האינטונציה האלימה. את כל זה אנחנו מכירים. אבל לא בזה מסתכמת האידאולוגיה הזאת. טשטוש השפה מוביל בסוף לטשטוש היכולת לחשוב, כי כאמור החשיבה נעשית אך ורק באמצעות השפה, ואת משמעות השפה והמילים אנחנו מקבלים מההיסטוריה־התרבות־החברה. אנחנו מקבלים בסיפור ובמסורת את הפשר והמשמעות של מילותינו, איתן אנחנו יכולים לאחר מכן לחשוב את המחשבות הכי פנימיות שלנו (ראה כוזרי מאמר ד פסקה ה). טשטוש היכולת לדבר ולחשוב הוא הפירוק הסופי אל הברבריות. פירוק האינטימיות־עצמיות האנושית לתוך פירה מעוך של אידיוטים־אידאולוגים. אם פירוק הסיפור המשותף מחזיר את האנושות והחברה למלחמת הכול בכול, פירוק השפה הוא ההרס הסופי של היכולת לחשוב על הסיפור.

זאת הסיבה שהורסים במערב חפצי אומנות של תרבותם. לכן הזמרת גילי עטרי מפרסמת קליפ בו היא שורפת ספר שלעולם היא לא תקרא, ספר שכולו חמלה על ילדים. לכן לרחובות יוצאים בזמבורות ולפידים. זמבורות כי אין שפה שאנחנו מעוניינים לדבר בה. מהלפידים הבוערים הרמז ברור דיו. כל אלו אינם אמצעי המקדש את המטרה. אלו אמצעים המעידים על המטרה.

אז אם הסיפורים חשובים כל כך, אם הם החיים עצמם, איך מבחינים בין סיפור בדוי לאמיתי יותר?

עקביות. עקביות ברעיון ועקביות בחיים. אדם יכול לתת הרצאה אקדמית מאלפת ומתוחכמת על שאין משמעות בחיים, אבל עדיין משמעותי לו לקום בבוקר ולהכין את ההרצאה

למי שייך הסיפור?

לא מזמן, במסגרת קורס מ"פ, הייתי ביד ושם. המדריך הסביר בין היתר שאין דבר כזה עם ישראל. הוא הומצא לפני כ־120 שנה בשביל לכבוש את הארץ מתושביה, העם הפלסטיני. עוד הוא אמר שהשואה הייתה לא נגד יהודים, אלא נגד 'השונה' – להט"בים, צוענים וגם יהודים, מכיוון שלא היו להם זכויות אדם. הערתי לו שהוא משכתב את ההיסטוריה. שלא נשלח להשמדה אידאולוגית שום הומו, ורק כעשרת אלפים נשלחו למחנות עבודה ושם אכן חוסלו באמצעות העבודה, וכל זאת כדי להעניש את מי שלא רוצים להוליד ילדים לרייך. לא רק זאת – על פי מחקרים ועדויות היסטוריות גם היטלר וגם ראשי ה־S.A, כנופיות 'החולצות החומות' שיצרו את האנרכייה שהעלתה את היטלר לשלטון, היו עצמם הומואים. הוא התעצבן מאוד. באמצע הסיור התחלף לנו המדריך בלי הסבר.

אז אם הסיפורים חשובים כל כך, אם הם החיים עצמם, איך מבחינים בין סיפור בדוי לאמיתי יותר?

עקביות. עקביות ברעיון ועקביות בחיים. אדם יכול לתת הרצאה אקדמית מאלפת ומתוחכמת על שאין משמעות בחיים, אבל עדיין משמעותי לו לקום בבוקר ולהכין את ההרצאה. וגם את המשכורת, על חשבון משלם המיסים, משמעותי לו לקבל. רוב מוחלט של האנושות לאורך רוב מוחלט של ההיסטוריה הגדיר מציאות שבה יש אימא ואבא. אלו 'אוניברסלים אנושיים'. איך אפשר להגיד 'מרגיש כמו אישה' אם זה בכלל לא פוליטיקלי־קורקט להגדיר מהי 'אישה'? מה זה אומר שכבר אלפי שנים מיליארדי בני אדם מתעבים־מעריצים את עם ישראל ומנסים לגנוב את זהותם? מה זה אומר שהאנושות בחרה להעריך מסורות של נאמנות, כבוד, אהבה, קדושה ואמונה? בעברית היסטוריה נקראת 'דברי הימים'. מה הימים מדברים אלינו. מה הם מספרים.

רעיון תמיד גדול מהאנשים הנושאים אותו. לא כל חבר פרוגרסיבי בעבודה מבין את המערכה הכוללת, אבל לאידאולגיות העכשוויות יש מטרה אחת – להשיב את האדם לברבריות. מי ינצח?

לרשמיי המלאים מהסיור ביד ושם: Ben2811@gmail.com

הפוסט מפרוגרס לברבריזם הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

גלי בת חורין

• מסע בזמן הוא פיקציה, כמו ילדים שנולדו בגוף לא נכון.

האם יש ילדים שנולדו בגוף שאינו תואם את המגדר שלהם? אפשר לענות על זה בקצרה: לא.

אין צורך לפנות לשירות המדע כדי לענות על השאלה הזו. המדע הבדיוני כבר דן בסוגיה דומה: הדמיון האנושי נוהג להשתעשע ברעיון המסע בזמן. ויש להניח שההתפתחויות הטכנולוגיות בעתיד יוכלו לאפשר הרבה מאוד דברים שלא ייאמנו. אבל מסע לעתיד או לעבר לא ייתכן לעולם, משום שעצם המונח 'מסע בזמן' קיים רק בשפה ובדמיון. ה'עבר' אינו מקום, הוא רק סך כל ההתרחשויות שכבר קרו. גם העתיד אינו מקום. הוא רק פוטנציאל, אינסופי, של דברים שעשויים להתרחש. כשהעתיד יגיע, הוא יהפוך להווה, ואז כל מסע בו יהיה מסע רגיל בתכלית.

מי שמתקשה לוותר על הפנטזיה לפגוש את סבתו בנעוריה וזקוק לראיות מדעיות לאי־היתכנותו של מסע בזמן, מוזמן לשאול את עצמו מדוע בכל שנות ההיסטוריה המתועדת ועד לתקופתו שלו מעולם לא נתגלה ולו נוסע אחד שהגיע מהעתיד, רחוק ככל שיהיה.

אני אישה. אני רוכבת על אופנוע עוד מהתקופה שזה נחשב גברי. מה שנתן לי שלל הזדמנויות להיות עדה להתנפצות משעשעת של סטראוטיפים. פעם הרכבתי את בני לבדיקה אצל רופא עיניים דתי צעיר. נכנסנו שנינו עם הקסדות. הרופא שאל לגיל בני. "14", הוא ענה. הרופא הרים גבה: "וכבר יש לך רישיון לאופנוע?" בני הודה שאין לו רישיון. הרופא הזדעזע: "אתה רוכב ללא רישיון?" בשעתו היה ברור שטעה בסטראוטיפ, לא בכך שאני אישה. דעות משתנות, המהות נותרת

משתי הסיבות הללו גם לא נולדים ילדים שהם ילדות במהותם. ראשית, משום שאם היו זכרים שהם בנות, אי אפשר עוד להבין את המילים 'בנים ובנות', ממש כמו שמי שמדבר על 'מסע' בזמן לא מבין מהו 'זמן'. אבל כשם שאין היום נוסעים בזמן, גם לא היו מעולם ילדים שנולדו בגוף לא נכון (היו ויש אינספור ילדים שהיו רוצים להשתייך למין השני, לכולם היה גוף נכון מאוד. אג'נדת המגדר טוענת שלא מדובר בפנטזיות אלא שזו מהותם מלידה).

חסידי האג'נדה חייבים לטעון (ואכן טוענים) שמאז ומתמיד היו ילדים כאלו. אבל אם זה היה נכון, כל מה שהיינו חושבים ומייחסים למאפיינים של בנים – היה כבר כלול תחת ההגדרה 'בן', שכוללת גם את המאפיינים הנשיים של אותם ילדים מיוחדים. אומנם, מאפיינים סטראוטיפיים מגדריים משתנים עם הזמן. פעם היה נהוג לחשוב שבנים לא בוכים ושבנות הן פחדניות. אבל אף אחד לא נתקל בילדה על צמרת עץ והניח שאם היא אינה פחדנית, משמע היא בן (או שהיא אבוקדו). בני אדם מרחיבים את טווח ההתנהגות שלהם מעבר לסטראוטיפ ולדעה הקדומה הקיימת, אבל תמיד מה שמשתנה הוא הדעה, לא האדם עצמו.

אני אישה. אני רוכבת על אופנוע עוד מהתקופה שזה נחשב גברי. מה שנתן לי שלל הזדמנויות להיות עדה להתנפצות משעשעת של סטראוטיפים. פעם הרכבתי את בני לבדיקה אצל רופא עיניים דתי צעיר. נכנסנו שנינו עם הקסדות. הרופא שאל לגיל בני. "ארבע־עשרה", הוא ענה. הרופא הרים גבה: "וכבר יש לך רישיון לאופנוע?" בני הודה שאין לו רישיון. הרופא הזדעזע: "אתה רוכב ללא רישיון?" ושלח מבט שואל למבוגרת הלא־אחראית בעליל. הרגעתי אותו, "זה בסדר", עניתי בשוויון נפש. "הוא ילד אחראי ושומר חוק". שנינו התאפקנו לא לצחוק כשהרופא שלח בנו מבט בעיניים, ושום הבנה לא נבטה בהן. לבסוף חסתי עליו, חייכתי והצבעתי על עצמי, וכולנו צחקנו על טעותו. בשעתו היה ברור שטעה בסטראוטיפ, לא בכך שאני אישה. דעות משתנות, המהות נותרת.

היום העיקרון הזה כלל אינו ברור. לא פעם, כשאני מבקרת את הפמיניזם, מטיחים בי שאני "שונאת נשים" ואפילו "לא אישה". בעיניהם, דעותיי הן מהותי, והיותי אישה עדיין דורש הוכחות.

כדי שילד ידע שהוא ילדה, נחוץ 'מומחה מגדר' כל־יודע, שהוא לבדו יודע לזהות בת נסתרת כלואה בגופו הקטן. רק הוא יודע, לכן רק הוא קובע, והוא לא צריך לנמק זאת להורים, הדיוטות חשוכים ללא הבנה מקצועית.

אבל דווקא משום שעד כה שלט הרעיון שהדעות משתנות ולא המהות, אין שום פשר לטענה שילדים יכולים להיוולד במגדר שונה מהגוף. משום שכל מה ש'מגדר' קובע אינו אלא סך כל הדעות הקדומות שיש לנו על מאפיינים של בנים ושל בנות. כך שבכל דור עדכנו את טווח המאפיינים המזוהים עם גבריות ונשיות, שכוללים גם את כל המאפיינים של בנים נשיים ובנות גבריות. נכון לומר שיש נשים שרוכבות על אופנוע. אווילי לטעון שאישה שרוכבת על אופנוע אינה אישה. אף אחד לא אמור לחשוב שבן בכיין הוא בת, או שבבת הרפתקנית כלוא בן. למרבה הפלצות – כך בדיוק 'אנשי מקצוע' מאבחנים היום ילדים.

כדי לטעון שיש ילדים שנולדו בנות בגוף של בן, נדרשת  הוכחה לתופעה בלתי־אפשרית: ילד או ילדה – שתואמים באופן מושלם התנהגות סטראוטיפית עד גיחוך של המין השני. דראג־קווינ'ז הם היצורים היחידים שמגלמים כך התנהגות נשית, וגם זה – כמופע בלבד.

כל הנאמר פה הוא המובן מאליו המוחלט. מוזר, מפחיד ומעליב שצריך בכלל לכתוב זאת. ואם כן אפוא, מדוע רעיון מופרך כל כך תפס את מרכז השיח?

השאלה הנכונה היא: מה יוצא ממנו לאלו שמקדמים אותו?

• מי באמת מחליט?

בארה"ב התפתחה אופנה שעשתה עלייה בלתי־חוקית לישראל. הורים הרואים את עצמם מתקדמים, נמנעים מ'לכפות' על צאצאיהם את שיוכם המיני. "כשיגדל, יחליט בעצמו אם הוא בן או בת". על פי אג'נדת המגדר, "הילד יודע טוב מכולם מהי זהותו המגדרית".

האומנם זה כך? משום שאם נותנים את הדעת על מה שבאמת מתרחש, מגלים שלאחר שהרעיון ש"ייתכן שהמגדר לא תואם את הגוף המוצג בפני הילד", מי שקובע אם הוא בן אן בת אינו הילד אלא 'מומחה מגדר'. זה ה'מומחה' שקובע את 'מינו האמיתי' של הילד בטענה השקרית – שהילד קבע. שזה מה שהילד יודע.

כדי שילד 'ידע' שהוא ילדה, הוא צריך קודם כול לדעת מהי ילדה. גם ההורים כבר לא יודעים מהי ילדה, שהרי יש בנים בגוף ילדות. נזכיר, שגברים בוגרים ומנוסים מתקשים לפענח את חידת הנשיות. כדי שילד ידע שהוא ילדה, נחוץ 'מומחה מגדר' כל־יודע, שהוא לבדו יודע לזהות בת נסתרת כלואה בגופו הקטן. רק הוא יודע, לכן רק הוא קובע, והוא לא צריך לנמק זאת להורים, הדיוטות חשוכים ללא הבנה מקצועית.

כאן כל התורה, בזעיר אנפין לעתיד לבוא: עולם ששולט בו קומץ מומחים יודעי סוד, בעלי מונופול וסמכות להכריע בכל אספקט של חיינו. באמצעות עיקרון אחד בלבד. עיקרון אחיד, עקבי ומתמיד חולש על כולם: עקרון השרירותיות.

'עיקרון שרירותי' אינו סתירה לוגית. הוא לבדו מסמן את המעבר מחיים בחברה מסודרת, מאורגנת על פי כללים וחוקים מוסכמים, בהירים ואובייקטיביים, שבמסגרתם אנו חופשיים לחיות כרצוננו ולחתור למטרות שנובעות מתוך תוצאות מעשינו – לחברה ששולט בה מיעוט בעל שררה, אשר מתערב וקובע בכל דבר ועניין.

כאן כל התורה, בזעיר אנפין לעתיד לבוא: עולם ששולט בו קומץ מומחים יודעי סוד, בעלי מונופול וסמכות להכריע בכל אספקט של חיינו

שרירותיות היא שררה. שרירותיות מוחלטת היא שררה מוחלטת

זה כל מה שמשותף לכלל אג'נדות הפרוגרס. זו אידאולוגיית השררה הטוטאלית בשליטתו של קומץ יודעי ח"ן, שרק הם לבדם מסוגלים להבין, להעריך ולשפוט – על פי עקרונות, ערכים, חוקים, כללים שרירותיים,  שלהם מונופול על פרשנותם – בשבתם כשליטים כל־טובים, כל־יכולים וכל־יודעים, המשקללים ללא הרף במוחם הנשגב את הפעולות הנדרשות למען הטוב הכללי.

הכת העולמית המפלצתית הולכת וכובשת את העולם ומטילה את ביצי השרירותיות בכל מוסד שהצליחה למוטט ולרשת, בוללת את השפה וזורעת כאוס – רק כדי להציע את עצמה כמושיעה מההרס שזרעה. התמורה הצנועה שהיא מבקשת היא הדרישה לציות ולהערצה עיוורת. כך כבש אהרן ברק את 'שלטון החוק' לאחר שביטל את משמעותן של מילות החוק וכפף אותן למרותה של פרשנותו הבלעדית. אכיפה בררנית היא שררה שרירותית; בשמה ניכסו וניסחו את ה'דמוקרטיה' כ'שלטון הקומץ הנאור'.

רק תאוות שררה יכולה להסביר את המניע של גלעד קריב לקדם החלת עקרון 'שוויון' שרירותי, שמעניק בידי המשפט כוח מוחלט לחלק כרצונו את פרי עמלו של מי שזכה בו בזכות ולתיתו לאחר, בחסד על פי עקרון שוויון שרירותי; שררה שרירותית חייבה הפחדה ממשבר אקלים עולמי, שגרמה למדינות לחתום על אמנה שמעניקה לקומץ האנשים העשירים בתבל מונופול להכריע למי מותר לייצר וממי למנוע שימוש באנרגייה. מאותה סיבה ארגון הבריאות הבינלאומי מחתים מדינות על התחייבות להיכנע ולציית להוראותיו בעת מגפה כמונופול שמוסמך לכפות חוקים וגם להגדיר מהי מגפה; העוף הדורס שבקע מביצי השרירותיות בקן משרד החינוך החליט כנראה שאין לו צורך בדור נתינים מתרבים מעצמם גם בלי חסדיו. רק זה מסביר מדוע כה חשוב לחנך מחדש ילדים מגן עד י"ב ל'מיניות בריאה' שכוללת התניית ילדים להעדיף מיניות אלטרנטיבית; שיח 'זכויות אדם' הוא מונופול של 'מומחי זכויות' על הצדק עצמו שמעניק להם כוח שררה לקבוע למי מותר ולמי אסור – על פי אותם קריטריונים שמכיר כל גבר שנדרס תחת הקלגס הפמיניסטי בשם הצדק והשוויון השרירותיים. כשאני חושבת על חיים בחברה המנוהלת כולה על פי אותם עקרונות של הצדק הפמיניסטי, אני מוצאת את עצמי נושמת לתוך שקית נייר. ואין צורך במכונת זמן כדי לראות שאלו פני העתיד, אלא אם נשיג את ה'קדמה' לאחור ונשיב את הסדר הקיים.

הסדר הקיים והמוסכם הוא ההפך משרירותיות, ולכן השררה רואה בו אויב שיש למגרו – בפירוק כל מוסכמה, כל מסורת, כל מחשבה, כל מושג וכל קטגוריה שהתקיימו לפניה, כי ככל שהנתינים מבינים פחות את המציאות, כך חייהם תלויים יותר בשליטיהם יודעי הכול. רק זה יכול להסביר מדוע השררה משקיעה כמעט את כל מאמציה לשכנע את כולנו שאנחנו לא מסוגלים אפילו להבחין בין בנים לבנות.

הפוסט השעבוד הגדול הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

ליאור לביא

כאשר אילון מאסק צייץ בשבוע שעבר כי "כל הורה צריך לצפות" בסרטו של מאט וולש, 'מה היא אישה', הוא גרם למה שמכונה 'אפקט סטרייסנד', שככל הנראה טרם היה כדוגמתו בהיסטוריה (אפקט סטרייסנד – כינוי לתופעה תקשורתית המתרחשת בעקבות ניסיון לצנזר או להסתיר מהציבור פריט מידע הנחשב לרגיש, באמצעות מניעת הפרסום שלו באמצעי התקשורת. האפקט מתבטא בכך שעצם ניסיון ההסתרה גורם לתוצאה הפוכה מזו שהמסתיר התכוון לגרום: המידע המוסתר זוכה לתוספת גדולה מאוד של פרסום; לעיתים מספר האנשים המתעניינים במידע ונחשפים אליו, גדול פי כמה וכמה מהיקף החשיפה שהיה ניסיון למנוע).

הסרט הזה, שבו כבר צפו מיליונים רבים מאז פורסם לפני כשנה, צונזר ונחסם בפלטפורמות שונות אך הפך לוויראלי בזכות הציוץ של מאסק. הנה זה במספרים נכון לשעת כתיבת שורות אלה: 155 מיליון צפיות; 155 אלף שיתופים; 25 אלף ציטוטים; 412 אלף לייקים; 116 אלף סימניות!

דבריו של האקסלי מזכירים את אחד הקטעים המשעשעים בסרטו של וולש. לאחר מסעו בעולם המערבי, בניסיונו לפענח את החידה 'מה היא אישה', מרחיק וולש לקניה שבאפריקה, לאחד השבטים הפרימיטיביים באזור. בעזרת מתורגמן הוא מנסה לברר בקרב המקומיים מה דעתם על השאלות שמטרידות את איש המערב, והוא לא מקבל עליהן תשובה ברורה. המקומיים מתגלגלים מצחוק כשהם שומעים מה חושבים באמריקה ה'מתקדמת' בסוגיית 'מה היא אישה'.

אז על מה כל המהומה?   

זהו סרט שחושף באומץ אינטלקטואלי יוצא דופן את תעשיית הרמייה, השחיתות והאיוולת שסביב תופעת הטרנסג'נדרים בארצות הברית ובעולם כולו. אבל הסרט הזה, כך נדמה לי, עושה מעשה גדול הרבה יותר: הוא עושה את מעשה הילד מהסיפור המפורסם של הנס כריסטיאן אנדרסן – 'בגדי המלך החדשים', המכריז כמשיח לפי תומו: "המלך ערום". כלומר, זהו "סיפור שהוא אלגוריה נוקבת על תהליכים חברתיים הגורמים ליחיד להיגרר אחר הכלל במחיר האמת" (על פי ויקיפדיה).

אז לטובת מי שמשום מה טרם ראה את הסרט, הנה תקציר: הסרט מגולל מסע של יוצר הסרט, מאט וולש, בניסיון להבין 'מהי אישה' בעולם שבו גברים מזהים את עצמם כנשים ולהפך. במסע הזה, העובר באזורים שונים בארצות הברית וגם מחוצה לה, פוקד וולש רופאות ורופאים, פוליטיקאים, פסיכולוגים, מרצים בכירים באוניברסיטה, אנשים שעברו טיפולים לשינוי מין וגם סתם אנשים מן הרחוב. את כולם הוא שואל אותה שאלה תמימה אך טורדנית: "מהי אישה?" וכך, ככל שהסרט נמשך, מתגלה שבחסות תאוריות שאין דרך עדינה יותר לתאר אותן מ'הזויות', הדבר הפשוט ביותר הולך ומתערפל, ובחסות הערפול הזה גורמים לקטינים לעולל לעצמם נזק בלתי־הפיך (כשם ספרה החדש של העיתונאית אביגיל שרייר, שעוסק בדיוק בנושא הזה).

בסרט מובא גם נאום נוקב שנשא וולש בפגישה עם אנשי מועצת בתי הספר של מחוז לאודון בנושא המדיניות שתאפשר לתלמידים טרנסג'נדרים להשתמש בשם ובכינוי הגוף המועדפים עליהם, וכן לאפשר לתלמידים אלו להשתמש בחדרי השירותים ובחדרי ההלבשה של בית הספר אשר מתאימים לזהותם המגדרית. במהלך נאומו אמר: "כולכם מתעללים בילדים. אתם מנצלים ילדים שקל להשפיע עליהם ומבצעים עליהם אינדוקטרינציה לתוך הכת המטורפת שלכם, כת שמחזיקה בתפיסות פנאטיות, אבל אף אחת לא מופרעת כמו הרעיון שבנים הם בנות ובנות הן בנים".

הסרט מסתיים בסצנה מחויכת שבה אשתו של וולש, אליסה, מגדירה אישה כ"נקבה אנושית בוגרת, שצריכה עזרה לפתוח את זה", בעודה מושיטה צנצנת אטומה לבעלה.

הסרט החשוב הזה, שכדאי לצפות בו על אף היותו כולל כמה קטעים קצרים לא לגמרי צנועים, הוא הזמנה להביט למציאות בעיניים ולתפוס לאן מובילים אותנו הארגונים שבשמם מתקיימות החודש צעדות ברחבי הארץ. אבל לשם כך נצטרך לחזור אחורה בזמן, כמעט 100 שנה.

בין שני סיפורים

בשנת תרצ"ב (1932) ראה אור הספר 'עולם חדש מופלא' מאת הסופר הבריטי אלדוס האקסלי. בהקדמתה למהדורה החדשה כתבה הסופרת מרגרט אטווד: "שני ספרי חזון הטילו את צילם על עתידנו במחצית השנייה של המאה העשרים. האחד הוא הרומן '1984' מאת ג'ורג' אורוול משנת 1949, חזון מחריד של מדינה טוטליטרית אכזרית השולטת במחשבותיהם של אזרחיה – ספר שנתן לנו את 'האח הגדול', את 'פשעי המחשבה', ה'ניוספיק', ה'חור בזיכרון', ארמון העינויים הקרוי 'מיניסטריון האהבה' ואת החיזיון המדכדך של המגף הרומס את האדם לעד.

"הספר האחר הוא 'עולם חדש מופלא' מאת האלדוס האקסלי, שמתאר טוטליטריות שונה, רכה יותר – משטר של קונפורמיזם המושג באמצעות תינוקות מבחנה מהונדסים ושכנוע היפנוטי, ולא באמצעים אלימים דווקא, של צריכה נטולת רסן, המניעה ללא הרף את גלגלי הייצור; של מתירנות מינית כפויה מלמעלה, המחסלת את התסכול המיני…

"איזו תבנית תנצח, תהינו בליבנו. בימי המלחמה הקרה דומה היה שידו של '1984' על העליונה. אבל אחרי שחומת ברלין נפלה ב־1989, הכריזו מלומדים על קץ ההיסטוריה. חגיגת הקניות הייתה בעיצומה… דומה היה שהעתיד צופן לנו חברה צרכנית שטחית, הבלותית, שטופת סמים: 'עולם חדש מופלא' עמד לנצח במרוץ".

בהמשך דבריה כותבת אטווד, בעקבות עליית האסלאם הקיצוני, שאולי אנו חיים בעולם ששני סוגי העתיד שהציעו שני רבי־המכר הללו, משמשים בו בערבוביה: "הייתכן ששני סוגי העתיד האלה – הקשה והרך – יתקיימו בעת ובעונה אחת באותו מקום? ואיך ייראה אז העולם?"

אלא שאולי האקסלי בכבודו ובעצמו יכול להשיב לנו על השאלה מהו לדעתו העולם שאנו חיים בו כיום.

לסיום הוא שואל אם ירצו לעבור לאמריקה, ותשובתם – בעקבות הרעיונות המשונים שהשמיע באוזניהם – שלילית לחלוטין. האומנם האדם המערבי נעשה מטורלל עד כדי כך שהשפיות נותרה רק בקרב השבטים הפרימיטיביים?

בין שפיות לשיגעון

15 שנים לאחר צאת ספרו כתב הסופר הקדמה חדשה לספר. היה זה לאחר אימי מלחמת העולם השנייה ו'הפתרון הסופי' של היטלר, שהמיטו חורבן על הציוויליזציה והעמידו בסימן שאלה גדול את עתיד האנושות. בדבריו הוא מותח ביקורת עצמית על האלטרנטיבות שהציע בספרו כניסיון לבחון את העתיד:

"יש טעם להצביע על הפגם הרציני ביותר בסיפור, והנה הוא: 'מוצעת כאן… ברירה אחת בלבד, הברירה בין חיי טירוף במחוז האוטופיה לבין חיים פרימיטיביים בכפר אינדיאני, חיים אנושיים יותר מבחינות אחדות, אך מבחינות אחרות הם משונים ובלתי־נורמליים. בעת כתיבתו של הספר השתעשעתי ברעיון זה, שבני אדם ניחנים בחופש הרצון לבחור בין טירוף מחד גיסא לבין סהרוריות מאידך גיסא, וסבור הייתי כי יש בו אמת…

"אילו הייתי חוזר וכותב את הספר עתה, הייתי מציע אפשרות שלישית: בין שני קצות הדילמה, בין הפרימיטיבי לאוטופי, הייתי קובע אפשרות של שפיון (=שפיות)… המדע והטכנולוגיה ישמשו, בדומה לשבת, כאילו נבראו למען האדם, ולא (כמנהג הנהוג היום, ועוד יותר מזה ב'עולם חדש מופלא') כאילו על האדם להסתגל ולהשתעבד להם… השאלה הראשונה שתישאל ותיענה בכל נסיבות החיים תהיה: 'כיצד עשויות מחשבה או פעולה אלה לסייע (או להפריע) לי ולאנשים אחרים, רבים ככל האפשר, בהגשמת הייעוד הסופי של האדם?'"

דבריו של האקסלי מזכירים את אחד הקטעים המשעשעים בסרטו של וולש. לאחר מסעו בעולם המערבי, בניסיונו לפענח את החידה 'מה היא אישה', מרחיק וולש לקניה שבאפריקה, לאחד השבטים הפרימיטיביים באזור. בעזרת מתורגמן הוא מנסה לברר בקרב המקומיים מה דעתם על השאלות שמטרידות את איש המערב, והוא לא מקבל עליהן תשובה ברורה. המקומיים מתגלגלים מצחוק כשהם שומעים מה חושבים באמריקה ה'מתקדמת' בסוגיית 'מה היא אישה'.

לסיום הוא שואל אם ירצו לעבור לאמריקה, ותשובתם – בעקבות הרעיונות המשונים שהשמיע באוזניהם – שלילית לחלוטין. האומנם האדם המערבי נעשה מטורלל עד כדי כך שהשפיות נותרה רק בקרב השבטים הפרימיטיביים?

יש רק מציאות אחת

התשובה לשאלה נמצאת, כפי שנהוג לומר, בגוף הסרט. הסרט עצמו כולל ראיונות עם שלל דמויות, ובהן כאלה המשמיעות קול של היגיון גם בתוך השיגעון. אחת הבולטות בדמויות האלה היא הפסיכיאטרית והרופאה היהודייה ד"ר מרים גרוסמן. באחד מקטעי הראיונות איתה היא אומרת:

"ראשית, בוא נגדיר את המונחים 'מין' ו'מגדר'. מין הוא ביולוגי. המין אינו משתנה. הוא מבוסס על כרומוזומים. 99.999% מהתאים בגוף מסומנים כזכר או כנקבה. מגדר, לעומת זאת, הוא תפיסה. זו הרגשה. זו דרך הזדהות, זו חוויה. עכשיו, זה סובייקטיבי".

וולש: "נשמע כאילו מה שאת אומרת הוא שאם גבר הוא זכר אבל חושב על עצמו כעל אישה, הוא בעצם לא אישה".

ד"ר גרוסמן: "זה נכון".

וולש: "אמרו לי שלמעשה כולם מסכימים עם הגישה הנוכחית כלפי מגדר ועם המרה של ילדים [למין אחר] וכל זה, ואם אתה לא מסכים לזה, אתה דינוזאור וצר אופקים. אז האם את דינוזאורית צרת אופקים?"

ד"ר גרוסמן: "אני לא צרת אופקים ואני לא דינוזאורית. אני נטועה במציאות ובמדע".

וולש: "המציאות של מי?"

ד"ר גרוסמן: "יש רק מציאות אחת".

המשפט הפשוט הזה של ד"ר גרוסמן מבטא את הקול השפוי שהאקסלי כתב עליו; קול שאיננו חותר לא לאוטופיה, המובילה בסופו של דבר לדיסטופיה, ולא חזרה לעולם פרימיטיבי ונחשל. כמה מעודד ומנחם שזהו קולה של אישה יהודייה גאה, שאיננה מאבדת את הכיוון גם בתוך עולם מופרע המאבד עצמו לדעת, אלא נטועה בעולם המבקש לצעוד קדימה אך מתוך חיבור מתמיד לשורשים ולזהות.

כמה יפה ומתאים שדגל המדינה מבוסס על המדים היהודיים – הטלית־ציצית, שעליה קראנו לראשונה בפרשת 'שלח לך'. מטרת הבגד הזה היא לשמור על עצמנו מאותו ניתוק תודעתי מסוכן מכל זהות ושייכות: "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". הדגל שלנו איננו צבוע בשלל צבעי הקשת, כמו מעודד לתור ולזנות אחר העונג של עוד ועוד גוונים וסגנונות חיים בהיצע אינסופי. הדגל שלנו מבטא מציאות פשוטה אחת – ארץ המחוברת לשמיים. כדברי ד"ר גרוסמן: "יש רק מציאות אחת". בשמיים ובארץ.

הפוסט עולם חדש מופרע הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

הלב היהודי

טכנולוגיה תוצרת הארץ: פיתוח של כמה סטודנטים ישראלים יהפוך את השטחים הנרחבים של המים המזוהמים בטנזניה לצלולים. מדהים ומרגש. מיוחד למי שרוצה לדעת קצת יותר על היזמות הישראלית. אורך: 7:55. בעברית.

איך מתכננים סטודנטים ישראלים לפתור את משבר המים בטנזניה?

נקודה לדיון בכיתה ובסניף: מה אתם חושבים על הישראלים האלו? האם הייתם רואים את עצמכם טסים לטנזיה?

הנער והאוצר

אורי מצא בטיול עם חברים פסלון קטנטן דמוי אישה מלפני יותר משלושת אלפים שנה, אלא שזאת לא הפּעם הראשונה, נגד כל הסיכויים, זאת הפעם השנייה שהנער הזה מוצא פסל עתיק כזה, ובפעם הקודמת הוא היה בן שבע בלבד. עכשיו רשות העתיקות פועלת להשבת פריטים היסטוריים שנמצאים בבתים פרטיים. אורך: 3:19. בעברית.

מלפני 3,000 שנה: ילד הפלא מבית שאן שמצא פעמיים עתיקות בחייו

נקודה לדיון בכיתה ובסניף: האם הסרטון הזה שינה את תפיסת העולם שלכם על המקריות בחיים או שלדעתכם אי אפשר להסיק מסקנות מסרטון אחד?

הניגון של כיבוד ההורים

השם נותי ליברמן כמעט אינו מוכר ברחוב החילוני, אבל הזמר הצעיר מחולל מהפכה בעולם החרדי. לאחרונה הוא הצליח לחצות את הקווים ולשלב את סינגל הבכורה שלו גם בפלייליסט של תחנות המיינסטרים (כאן). אורך: 5:43. בעברית.

הכוכב שכובש את הפלייליסט מחוץ לגבולות המגזר

נקודה לדיון בכיתה ובסניף: האם אתם מזדהים עם הדברים שאמר נותי על אימא שלו? האם זה מוכר לכם?

סיפורם של המטיפים האמריקאים – אחד ההזויים

קנת קופלנד, מטיף אוונגליסט מטקסס, בסך הכול רצה שהמאמינים שלו יעזרו לו לרכוש מטוס פרטי נוסף, שלישי. כשהביקורת עליו גברה הוא לא הבין מה הבעיה. קופלנד שייך לזרם מיוחד בכנסייה האוונגליסטית, prosperity gospel, קבוצה של מטיפים שאומרים לקהל שלהם כך: א-לוהים הוא מקור הכנסה. אם תתרמו לו כסף, הוא יחזיר לכם עם ריבית. בינתיים בזכות כספי התרומות הם חיים חיי מותרות, טסים במטוסים פרטיים וגרים באחוזות (כאן). אורך: 6:10. בעברית.

א-לוהים רוצה שיהיה לי עוד מטוס": המטיפים הגדולים בארה"ב מתעשרים על חשבון המאמינים.

נקודה לדיון בכיתה ובסניף: האם אפשר להסביר בהיגיון את רמות הטרלול של האנשים שמושפעים מהמטיפים האלה?

קטנה לסיום

תן לי יד

סרטון אנימציה מקסים ומשובח במיוחד שמעביר את מסר הקונפורמיות. מיוחד לחדרי מורים ולנוער. אורך: 2:29.

תן לי יד

נקודה לדיון בסניף ובחדר מורים: עד כמה אתם רואים את עצמכם במקום השחקנים שבסרטון, מובלים על ידי החברה, נמנעים לעשות את מה שאתם חולמים לממש?

ראיתם סרטון ייחודי שיעניין את כולם? מוזמנים לשלוח קישור לדוא"ל: avinoam811@gmail.com

הפוסט קטנה ברשת חקת הופיע לראשונה ב-עולם קטן.