בניגוד לתרבות הישראלית בעשורים האחרונים, שדורשת הכול "כאן ועכשיו", כמאמר הקריאות המופקרות לעצירת המלחמה ולשחרור אלפי מחבלים, אויבינו ניחנו מאז ומעולם בסבלנות ובאורך רוח. יום-יום במשך שנים ארוכות עמלו על תוכניותיהם השטניות עד שהחליטו שהגיעה שעת האפס. בינתיים, כמו במשל הצפרדע, דאגו לבשל אותנו על אש נמוכה ולהרגיל את מדינת ישראל לרף הכלה גדול יותר מיום ליום.

זה קרה באינתיפאדה השנייה, בירי הרקטות מעזה, בהתפרעויות על הגדר ובהרחבת טווח הירי בצפון משבוע לשבוע זה עשרה חודשים. בכל המקרים הללו היה האויב הצד היוזם, אך במקום להכות בו מכה קשה שתטלטל את הציבור ותאלץ את מדינת ישראל להפסיק את מדיניות ההכלה, ידע האויב להשתמש שימוש ציני בחולשה ובהססנות הישראלית, והצעיד אותנו טיפין טיפין אל הנקודה שבה היה בטוח שגם אם נתעורר, זה יהיה מאוחר מדי.

הביטוי המוחשי ביותר להידרדרות הביטחונית ולהתעצמותם של גדודי הטרור הוא טרור המטענים. זה החל במטעני צינור שהושלכו לעבר כוחות צה"ל בשכם ובג'נין וזלג בתוך זמן קצר גם לערים אחרות

החמרה פושעת

המצב ביהודה ושומרון בחודשים האחרונים הוא בדיוק שלב אחד לפני הרגע הזה, וכמעט מתחת למכ"ם הולך השטח ומסלים הסלמה שלא נראתה כאן קרוב לשני עשורים. השילוב של תקשורת פושעת שאינה מסקרת את אירועי הטרור עם מערכת ביטחון שדוגלת במדיניות הכלה וכיסוח הדשא ומעדיפה "תחושת ביטחון" על פני ביטחון של ממש, בצירוף העובדה שהאויב בחוכמתו מגביר את הלחץ בצורה מדודה ואיטית, גורם שמרבית הציבור אינו מודע כלל לחומרת המצב.

הביטוי המוחשי ביותר להידרדרות הביטחונית ולהתעצמותם של גדודי הטרור הוא טרור המטענים. זה החל במטעני צינור שהושלכו לעבר כוחות צה"ל בשכם ובג'נין וזלג בתוך זמן קצר גם לערים אחרות, ואפילו לכפרים קטנים כמו עזון, בית אומר ובורקא. מהר מאוד הפכו מטעני הצינור למטעני גחון קטלניים שגרמו למותם של לוחמי צה"ל אלון סקאג'יו ויהודה גטו ולוחמת מג"ב שי גרמאי הי"ד ולפציעתם של לוחמים רבים נוספים, וכשאלו לא זכו לתגובה מספקת החלו מטעני התופת לגלוש החוצה אל צירי התנועה המרכזיים ביו"ש.

כשעוברים על פיגועי המטענים שהתרחשו בחודשים האחרונים ביו"ש מגלים מספר בלתי נתפס, שכולל כמעט כל ציר תנועה מרכזי

פיצוץ מטען החבלה ביום ראשון השבוע על אוטובוס נוסעים בסמוך ליישוב מעלה עמוס בגוש עציון היה רק אירוע אחד בשרשרת פיגועים מדאיגה שמבשרת על תופעה מסוכנת חדשה שנכנסה למשחק. לפיגוע הזה קדם פיגוע דומה שהתרחש כמעט באותה נקודה לפני חמישה חודשים, ובו פוצצו מחבלים מטען חבלה לעבר אוטובוס שחלף במקום. שני הפיגועים נגמרו בנס בנזק בלבד וללא נפגעים.

טרור המטענים לא נשאר בתחומי גוש עציון, וחצה את גזרת יהודה ושומרון לאורכה ולרוחבה. לפני כחודשיים הטמינו מחבלים מטען חבלה רב-עוצמה בצידו של כביש 57, בין היישובים שבי שומרון ועינב. בתיעוד שפרסמה הזרוע הצבאית של חמאס נראה המטען מתפוצץ בהפעלה מרחוק על אוטובוס שנסע בכביש, אך ככל הנראה בשל טעות אנוש מופעל שנייה וחצי לפני שהאוטובוס חלף בנקודה, ולכן נמנעה פגיעה קשה בנוסעים. כמה שבועות לאחר מכן שוב הטמינו מחבלים מטען צד בכביש 57, מאות מטרים מהמקום הקודם, אך הפעם הוא אותר מבעוד מועד.

כשעוברים על פיגועי המטענים שהתרחשו בחודשים האחרונים ביו"ש מגלים מספר בלתי נתפס, שכולל כמעט כל ציר תנועה מרכזי. הכביש בין שבי שומרון לחומש הפך לזירת מטענים קבועה, ושבע פעמים לפחות בחודשים האחרונים התרחשו בו פיגועי מטענים, שנפצעו בהם חיילי צה"ל ותלמידי הישיבה בחומש. במזבח יהושע בהר עיבל התגלה לפני כמה חודשים מטען רב-עוצמה שהוטמן בין אבני המזבח ויועד להתפוצץ על המבקרים במקום, ובכביש הגישה להר אותרו מטענים פעמיים לפחות בזמן האחרון.

גם כביש 55, אחד משני הכבישים המרכזיים המחברים בין השומרון למרכז, הפך לאחרונה לזירת טרור. פיגוע משיכה משולב, שכלל השלכת בקבוקי תבערה וזירת מטענים, בוצע בסמוך לכפרים עזון ונבי אליאס. מכונית תופת התפוצצה ב"תאונת עבודה" בכפר תולת', סמוך לקרני שומרון, לפני כמה חודשים, וכמעט מדי שבוע, ולעיתים אף כמה פעמים בשבוע, מדווחים הערבים על השלכת מטעני חבלה לעבר גדר המערכת בסמוך לאלפי מנשה ולכביש 55.

בתוך שנים אחדות הידרדרה גזרת יהודה ושומרון בחסות ההפקרות, אתרוג הרשות הפלשתינית וחוסר הרצון להכריע את הטרור ולמשול בשטח, ממצב של "טרור עממי", שכלל אבנים ובקבוקי תבערה, למצב של מלחמה על מלא

כביש גלעד, שחווה בכל החודשים האחרונים טרור בלתי פוסק של פיגועי אבנים ובקבוקי תבערה, הצטרף אף הוא למגמה המדאיגה בשבוע שעבר עם גילוי מטען חבלה שהטמינו מחבלים מהכפר מדמא בצד הכביש, ובחווה חקלאית הסמוכה ליישוב חרמש שבצפון השומרון פוצצו מחבלים מטען חבלה בהפעלה מרחוק, וארבעה יהודים נפצעו.

גזרת בנימין, אם תהיתם, לא נותרה מחוץ למעגל האש. מטען חבלה הושלך בסוף השבוע שעבר לעבר אחד השערים ביישוב בית אל וגרם לפיצוץ אדיר שנשמע ברחבי היישוב. ניסוי כלים? תחליטו אתם. אגב, זאת אינה הפעם הראשונה מפרוץ המלחמה שמטעני חבלה מושלכים לעבר גדר היישוב ואוגדת איו"ש הסמוכה. בכפר מועייר שבבנימין הפכו המטענים לשגרה, ואחרי שורת פיגועי מטענים בכביש אלון הסמוך גילו המחבלים תעוזה ותחכום והטמינו מטען סמוך לדגל אש"ף שנתלה בצד הציר והתפוצץ על לוחם מילואים שניסה להסירו.

גם בציר הגישה מהיישוב כוכב השחר לבסיס חיל האוויר שבבעל חצור הטמינו מחבלים מטעני חבלה בשלושה אירועים לפחות שבנס אותרו מבעוד מועד, ומטעני חבלה הושלכו כמה פעמים לעבר השער האחורי של היישוב פסגות, הגובל באל-בירה.

לא הגיע הזמן לשריון?

רשימת האירועים עוד ארוכה, ועוד לא דיברנו על טרור המטענים לעבר מחסומי צה"ל ובתוך הכפרים והערים הערביות, שמספקים פעם אחר פעם תיעוד של פטריות עשן ואש שאופפות את הג'יפים הצבאיים ומעלות תהיות לא מעטות אם לא הגיע הזמן להכניס כוחות שריון לקיני הטרור הללו.

אולי התרגלנו למציאות הזאת, ונדמה לעיתים שמאז ומעולם היא הייתה כאן, אבל האמת היא שאפילו בעבר הלא-רחוק הפיגועים שמתרחשים כיום נשמעים דמיוניים ונעדרי היתכנות. עד לפני שלוש-ארבע שנים יכול צה"ל להיכנס לשכם ולג'נין בלי שתיירה לעברו אפילו ירייה אחת. מטעני גחון שמעיפים באוויר פנתר ממוגן? מי חשב על זה בכלל? מטעני צד על אוטובוס ביו"ש היו בגדר זיכרון מדמם בלבד מהאינתיפאדה השנייה. בתוך שנים אחדות הידרדרה גזרת יהודה ושומרון בחסות ההפקרות, אתרוג הרשות הפלשתינית וחוסר הרצון להכריע את הטרור ולמשול בשטח, ממצב של "טרור עממי", שכלל אבנים ובקבוקי תבערה, למצב של מלחמה על מלא. את האבנים החליפו יריות, ואת בקבוקי התבערה החליפו מטעני צד בכבישים. העובדה שעדיין לא נהרגו אזרחים מפיצוץ מטעני חבלה ומכוניות תופת ביו"ש היא נטו עניין של ניסים ורחמי שמיים.

בזכות מאות משפחות ובחורים מחלוצי ההתיישבות, שאף שילמו על כך לא-פעם בפציעתם ובסיכון חייהם, בהרס ביתם ורכושם ובתנאים לא-תנאים שבהם התגוררו, הוכרעה המערכה

הזינוק בהיקף ובחומרה של הפיגועים מראה כי מספר המחוסלים הגבוה שנוהגים להתגאות בו בפיקוד המרכז נובע בראש ובראשונה מהתעצמות גדודי הטרור לממדים מפלצתיים, ובפועל אינו מצליח להביא לידי מיגור הטרור, שכן הפיגועים רק הולכים ומשתכללים.

לתוצאה הזאת יש סיבות מספר, וכמה מהן סקרנו כאן בהרחבה, אך לפני הכול הדבר נובע מחוסר רצון אמיתי להכריע את האויב ולשוב לשלוט בשטח שליטה מלאה.

פעילות צה"ל נגד הטרור מתמקדת במבצעים בערים הערביות מפעם לפעם ובמעצרים ובחיסולים נקודתיים, אך אינה מבקשת לכבוש את מעוזי המחבלים אלא מנסה לכסח את הדשא ולסגת אחורה להענקת השליטה לרשות הפלשתינית. לכן פעילות טרור מבית הרשות הפלשתינית ותנועת פת"ח אינה מטופלת, ולמעשה אף זוכה לחסינות.

הדרך היחידה למיגור הטרור ולהשבת הביטחון היא ביטול הסכמי אוסלו הארורים, כיבוש מלא של שטחי האויב ביו"ש, שהתרחבו גם לכפרים הזניחים ביותר, כניסה בכוחות גדולים, פינוי אוכלוסייה, חריש עמוק של תשתיות הטרור והחזרת השליטה הישראלית למרכזי הערים. כן, בדיוק, גם בעזה.

קונספציית הסבבים והמב"ם קרסה מזמן, והאויב מתקדם במהירות לעבר המטרה. בכוחנו לקבוע אם נשוב באופן יזום לימים שלפני פרוץ השלום, שבהם יכולנו לטייל בנינוחות בשכם וביריחו, או לצאת למלחמת מאסף, כואבים ומופתעים אחרי שסיר הלחץ יתפוצץ.

רצף יהודי

נסיים במשהו אופטימי ומרגש. בחודשיים האחרונים, אחרי מאבק של יותר מעשור בשטח, הושלמה יצירת רצף טריטוריאלי יהודי לאורך ספר המדבר וכביש אלון, מכוכב יעקב שבבנימין ועד ליישוב חמרה שבבקעת הירדן, שמורכב משלושים גבעות וחוות.

זהו רצף טריטוריאלי שקשה להפריז בחשיבותו, משום שהוא תוקע טריז בין מרכז המדינה הפלשתינית המתוכננת בשדרת ההר בבנימין והשומרון ובין יריחו ובקעת הירדן, שעתידות לפי תוכניות הרשות הפלשתינית לשמש החלק שיחבר בין ירדן לשכם ולרמאללה. זה רצף ענקי ואולי חסר תקדים ביו"ש, שיש בו קרוב ל-300,000 דונמים(!) בשליטה יהודית איתנה באמצעות בנייה, צירים אסטרטגיים, חקלאות ומרעה.

עד לפני כמה שנים עוד היה השטח מלא במאהלים בדוויים ובמאחזים ערביים בלתי חוקיים שפיתחה הרשות הפלשתינית במבצעי בזק ליליים ובמשאבי עתק, אך בזכות מאות משפחות ובחורים מחלוצי ההתיישבות, שאף שילמו על כך לא-פעם בפציעתם ובסיכון חייהם, בהרס ביתם ורכושם ובתנאים לא-תנאים שבהם התגוררו, הוכרעה המערכה לטובת הצד היהודי, והפולשים הערבים נדחקו אט-אט החוצה ונאלצו לחזור אל תוך גושי הכפרים.

הרצף הטריטוריאלי העצום שהושלם לאחרונה הוא אירוע היסטורי, פריצת דרך בכל הקשור לתחום ההתיישבות, ובעז"ה עוד נקדיש לו טור מלא (ואולי אפילו כמה) ביום מן הימים. אבל עד אז חשוב לדעת שהמערכה רחוקה מסיום. נכון, החיבור הראשוני הושלם, אבל בשטח עוד מתחולל קרב איתנים גם נגד מערכת הביטחון, שמסרבת להשלים עם סיכול תוכניות המדינה הפלשתינית, וביצעה רק השבוע הרס ברוטלי בגבעת אור מאיר, בשדה יונתן ובצור הראל, וכמובן גם נגד האויב הערבי, שנלחם על החזרת שליטתו לחבלי המולדת ששוחררו ממנו.

זה הזמן של כולנו להצטרף לחלוצים ולסייע בהמשך המערכה על השטח שניטשת במקביל בעוד חזיתות רבות ביהודה ושומרון, כל אחד כפי יכולתו. מי במעבר קבוע לגבעה, מי בעזרה בשמירות בלילה ומי בסיוע כספי או לוגיסטי שיאפשר את הרחבת הפעילות. ברגעים אלו אנו כותבים בגופנו את דפי ההיסטוריה של עם ישראל וארץ ישראל, מי לא ירצה לזכות להיות שותף?

הפוסט יהודה ושומרון או דרום לבנון? הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

מה לא נאמר עד היום על הרשות הפלשתינית ומעורבותה בטרור? כלומר, לא רק מעורבות עקיפה בדמות כינוסי הסתה ותשלום משכורות למחבלים, אלא כזאת ישירה ובוטה באמצעות זרוע צבאית רשמית שמחזיקה תנועת פת"ח, שבראשה מכהן אבו מאזן, הוא ולא אחר, שמבצעת עשרות פיגועים מדי חודש בגלוי ובפומבי.

כל מי שרק הישיר מבט למציאות הכואבת הבין כבר בימי ערפאת והאינתיפאדה השנייה כי בצד השני לא עומד פרטנר לשלום אלא אויב רצחני וצמא דם שההבדל היחיד בינו ובין חמאס מתבטא בצורת המסכות שהוא עוטה על פניו בהתאם לצורך.

אך למרות כל זאת באופן אבסורדי ובלתי נתפס דווקא בעיצומה של המלחמה, אחרי טבח חסר תקדים, חזרו למרכז השולחן הדיבורים על חיזוק הרשות הפלשתינית ביו"ש ומסירת מפתחות השלטון בעזה לאבו מאזן ואנשיו. לצורך קידום המטרה הזאת התגייסה כלל מערכת הביטחון להטמעת נרטיב סהרורי ומסוכן בקרב הציבור, החל משר הביטחון עבור בשב"כ, במפקד הפיקוד ובמפקדי החטיבות וכלה בדוברות צה"ל על כל אגפיה, כולל הלשעברים יושבי האולפנים.

מה לא סיפרו לנו כאן בחודשים האחרונים? סיפורי ניסים ונפלאות על פירות התיאום הביטחוני שסייע כביכול להצלת חיי יהודים שטעו בדרכם ונכנסו לכפרים ערביים, על תדרוכים בלתי פוסקים, על מתינותה של הרשות הפלשתינית ועל מלחמתה בגדודי הטרור בערים הערביות, על מכתבי התרעה דחופים מצד השב"כ וגופים אחרים מפני "החלשת הרשות הפלשתינית וקריסתה" שיביאו לדבריהם לידי "איבוד השליטה בשטח" וכמובן פמפום בלתי פוסק של מסרים ופרשנויות שלפיהם מי שעומדת מאחורי התעצמות הטרור ביו"ש היא בכלל איראן, ואבו מאזן ואנשיו מביטים במעשיה בעיניים כלות. כלומר, שוב מדובר בכלל באויב רחוק, מעבר לים, לא בערבים ה'רגילים' שאנו רואים מדי יום לנגד עינינו.

את ערמת השקרים הזאת, שהפצתה אחרי טבח שמחת תורה היא בעיניי לא בורות וטיפשות אלא פשע לכל דבר ועניין, אפשר להפריך בקלות בשורת דוגמאות פשוטות מההיסטוריה הלא-רחוקה. ואולם סדרת האירועים שהתרחשה רק בשבועיים האחרונים ברחבי השומרון מנפצת ביסודיות את שקר אוסלו ונראית כאילו באה במיוחד לטפוח על פניהם של כל מי שעדיין מתעקשים לטמון את ראשם בחול.

סדרת האירועים שהתרחשה רק בשבועיים האחרונים ברחבי השומרון מנפצת ביסודיות את שקר אוסלו ונראית כאילו באה במיוחד לטפוח על פניהם של כל מי שעדיין מתעקשים לטמון את ראשם בחול

חול בעיני הציבור

זה החל בחיסולם של שלושה מחבלים בכירים בטולכרם בשבוע שעבר, ובהם אשרף נאפע, מפקד הזרוע הצבאית של חמאס, ומוחמד עוואד, המכונה אבו עבדו, מפקד הזרוע הצבאית של פת"ח, שפעלו יחד בגלוי זמן רב.

לאורך השנים נמנע דובר צה"ל בעקביות מציון שיוכם הארגוני של מחבלים הקשורים לפת"ח ולמנגנוני הרשות הפלשתינית, כפי שחשפנו לא אחת גם מעל דפי עיתון זה, כדי לטייח ולהשתיק את מעורבות הרשות הפלשתינית בטרור. אלא שהפעם הימנעות מציון שיוכו הארגוני של מפקד הזרוע הצבאית של פת"ח בטולכרם הייתה בוטה פעמיים, משום שמדובר במפקד בכיר בעל תפקיד רשמי וידוע בשורות ארגוני הטרור, ומשום שהפעם, שלא כבעבר, כבר בשעות הראשונות שלאחר החיסול פרסמו עיתונאים רבים את שיוכו הארגוני ואף תהו בקול אם גם הפעם יתעקשו במערכת הביטחון להמשיך ולזרות חול בעיני הציבור.

אודה ואתוודה שאפילו אני הייתי משוכנע שהפעם יעדיף דובר צה"ל לציין, גם אם בעדינות, את שיוכם הארגוני, ולו כדי שלא לפגוע באמינותו, שנסדקה קשות בתקופה האחרונה, אולם נראה שמטרת העל של חיזוק הרשות הפלשתינית גברה גם הפעם.

המחבל אשרף נאפע זכה לאזכור נרחב בכותרת ובתוכן ההודעה שהוציא דובר צה"ל ותואר במפורש "ראש התארגנות הטרור של חמאס בטולכרם", ואילו מפקד הזרוע הצבאית של פת"ח, שהיה למעשה בכיר וותיק ממנו, זכה לאזכור קצר בפסקה האחרונה, ובה תואר ביובש "מחבל בהתארגנות הטרור בטולכרם". השמטת שיוכם הארגוני של המחבלים עוררה סערה ציבורית וביקורת נוקבת כלפי דובר צה"ל, והוא מיהר להוציא הודעת 'הבהרה' שבה נטען בתוקף: "הטענות כי צה״ל והשב״כ מסתירים את זהות המחבלים בטענות שזהותם ושיוכם הוא לרשות הפלשתינית, משוללות כל יסוד".

בהמשך ההודעה ניסו בדובר צה"ל לנצל את חוסר הידע הציבורי בדבר זהותם של ארגוני הטרור ביו"ש, והגדילו לטעון כי גדודי חללי אל-אקצא, הזרוע הצבאית הרשמית של תנועת פת"ח, מקורה ב"הכוונה איראנית", והיא מורכבת בכלל מכמה פלגים, ובהם חמאס והג'יהאד האסלאמי. "על פי כל המידע שעומד ברשותנו הרשות הפלשתינית אינה קשורה למחבלים שחוסלו", הדגישו.

ברשותכם אתעכב רגע על הדברים הללו, שמצביעים על בורות איומה ומדאיגה בקרב מערכת הביטחון או לחלופין על ניסיון מכוון ומודע להעלים מעיני הציבור את מעורבות הרשות הפלשתינית בטרור אגב הפצת שקרים גסים.

ניתן קצת רקע: במרבית הערים הערביות ביהודה ושומרון פועלים כיום גדודי טרור שמורכבים מכלל הארגונים, חמאס, הג'יהאד האסלאמי, פת"ח ועוד. כל ארגון מפעיל בעצמו זרוע צבאית נפרדת ומוגדרת, אך בה בעת משתף פעולה עם שאר הארגונים בלחימה נגד ישראל בגדוד הטרור המקומי. אחת הזרועות הראשיות בגדודי הטרור היא זו של תנועת פת"ח, שבראשה עומד אבו מאזן, שמחזיקה את גדודי חללי אל-אקצא, הזרוע הצבאית הרשמית שלה, שמוציאה עשרות פיגועים מדי חודש וזוכה לתמיכה פומבית ורשמית של בכירי פת"ח במחוזות יו"ש, כפי שחשפנו בעבר.

חוסר הידע שהפגין במקרה הטוב דובר צה"ל בהודעתו שבה בלבל בין גדודי הטרור המרכזיים בערים, שמורכבים כאמור מכמה פלגים, ובין גדודי חללי אל-אקצא, הזרוע הצבאית הרשמית של תנועת פת"ח, מעלה סימני שאלה כבדים מאוד בנוגע למתרחש במערכות האמונות על המלחמה באותם ארגוני טרור ממש.

ולמקרה שעוד היה לנו ספק בקשר בין גדודי חללי אל-אקצא לאבו מאזן, דאגו בתנועת פת"ח לפזר את הערפל. במודעת אבל רשמית שהוציאו לאחר החיסול ביכתה התנועה את מותם של "השהיד המפקד מוחמד עוואד והשהיד הלוחם מוחמד בדיע מגדודי חללי אל-אקצא, פת"ח".

מכאן ואילך רק הלך והתגבר קצב האירועים, והיה קשה שלא להתרשם מכך שמסובב כל הסיבות פשוט עושה הכול כדי לאותת לנו להתעורר. יממה בלבד לאחר מכן חיסלו לוחמי דובדבן את עבד אל-נאצר סראחן, שוטר במשטרת המכס הפלשתינית בטובאס, לאחר שככל הנראה ניסה לפתוח באש מטווח קצר לעבר הלוחמים. שעות אחדות לאחר החיסול הודיעו גדודי חללי אל-אקצא במחנה בלאטה כי סרחאן, שהתגורר בעיר, נמנה עם פעילי הארגון והיה בפועל שוטר ביום ומחבל בלילה.

כל זה כמובן לא הפריע לרשות הפלשתינית ולמנגנוני הביטחון הפלשתיניים לערוך לסרחאן מסדר כבוד רשמי כחייל שנפל בקרב, ובו השתתפו מושל מחוז טובאס מטעם הרשות הפלשתינית ושורה ארוכה של קצינים בכירים במנגנונים, והם נשאו את גופתו על אלונקה, ראשו עטוף בסרט לבן של גדודי חללי אל-אקצא, הזרוע הצבאית הרשמית של פת"ח.

בהמשך מסע הלוויה, שהגיע לבלאטה, הצטרפו לצעדה גם עשרות מחבלי פת"ח חמושים שעטו על ראשיהם סרטים צהובים ולבנים של התנועה ושל הזרוע הצבאית שלה, וצעדו לצידם של קציני המנגנונים כשותפים לדרך.

השמטת שיוכם הארגוני של המחבלים עוררה סערה ציבורית וביקורת נוקבת כלפי דובר צה"ל, והוא מיהר להוציא הודעת 'הבהרה'

בסיסי הרשות יעלו באש

יומיים בלבד חלפו עד לאירוע הבא, שהתרחש ביום שישי שעבר. מפקד הזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי בטולכרם מוחמד ג'אבר, המכונה אבו שוג'ע, נפצע מפיצוץ מטען שהתכוון להשליך לעבר אנשי המנגנונים בעיר. הוא פונה לבית החולים ת'אבת ת'אבת (הקרוי על שמו של מפקד הזרוע הצבאית של פת"ח בטולכרם באינתיפאדה השנייה), ולאחר שאושפז הגיעו כוחות גדולים של הביטחון הלאומי הפלשתיני וצרו על המקום כדי לעוצרו.

הדיווחים על ניסיון המעצר של המפקד הפופולרי התפשטו כאש בשדה קוצים ברשתות הערביות, ובתוך דקות מעטות זרמו למקום אלפי ערבים כדי למנוע בגופם את מעצרו. ארגוני הטרור למיניהם הוציאו גם הם הודעות איום חריפות לרשות הפלשתינית, והזהירו: בסיסי הרשות יעלו באש אם תיפגע שערה משערות ראשו של אבו שוג'ע. אחרי זמן קצר עזבו הכוחות הפלשתיניים את המקום, וההמון הבריח החוצה את אבו שוג'ע.

בתקשורת הישראלית מיהרו כצפוי לחגוג על העובדה שהנה, כביכול הרשות הפלשתינית נלחמת בפעילי הטרור, אולם בתנועתו של אבו מאזן דאגו להבהיר במהירות שהסיפור שונה בתכלית. בהודעה רשמית שהוציאה תנועת פת"ח בטולכרם מייד לאחר האירוע הובהר כי ברשות הפלשתינית לא התכוונו לעצור את אבו שוג'ע כלל אלא ניסו למנוע את לכידתו בידי כוחות צה"ל. לפי ההודעה שפרסמו, הגיע מידע למנגנונים הפלשתיניים, סביר להניח שהודות לתיאום הביטחוני המהולל, ולפיו צה"ל מתכוון לפרוץ לבית החולים ולעצור את אבו שוג'ע, מבוקש בכיר זה זמן רב, שאושפז בו לאחר 'תאונת העבודה' שעבר.

בתנועתו של אבו מאזן שבו והדגישו בהמשך ההודעה כי המטרה היחידה הייתה למנוע את חיסולו של אבו שוג'ע באמצעות העברתו למעצר הגנתי, והדגישו: "הדבר כבר נעשה בכמה וכמה ערים". ובעברית: בפת"ח הסבירו לערביי טולכרם: כמו שאתם יודעים, אנו מעניקים בקביעות מעצר הגנתי למחבלים, וזה מה שקרה גם במקרה הזה.

בסניף פת"ח בטולכרם אף התלוננו כי הציבור "נגרר אחרי שמועות של גופים מחרחרי ריב", ומסרו כי ברגע שהבינו שהמעצר עלול לפגוע באחדות העם הורו על הסגת הכוחות הפלשתיניים מהמקום. את ההודעה חתמו במשפט "תהילה ונצח לשהידים, חופש לאסירים האמיצים שלנו והחלמה לגיבורים הפצועים".

זה המקום לציין כי היחסים בין הרשות הפלשתינית לחבורתו של אבו שוג'ע אינם מזהירים, בלשון המעטה, אך ממש לא על רקע אידאולוגי. אבו שוג'ע ושאר מחבלי הג'יהאד האסלאמי פועלים בטולכרם זה זמן רב, אך רק לפני כחצי שנה העלו את חמתה של הרשות הפלשתינית אחרי שהחלו לגבות דמי חסות מעסקים בעיר, לשדוד רכבים של הרשות הפלשתינית ולהתעמת בגלוי ובפומבי עם המנגנונים כחלק ממאבק על השליטה בעיר.

הרשות, שנאלצה לפעול נגדם, מיהרה להוציא הבהרה לתושבי טולכרם באמצעות הדפים הרשמיים של תנועת פת"ח. לדבריה "אין בין אבו שוג'ע וחבורתו לפטריוטיות והתנגדות ולא כלום", ומדובר בעבריינים נטו. רוצה לומר, אל תחשבו לרגע שאנחנו נלחמים נגד לוחמי ההתנגדות המהוללים, אלא מדובר בסך הכול בחבורת עבריינים שפועלת בכסות של פעילות טרור נגד ישראל.

ובכן, האם הרשות הפלשתינית נלחמת במחבלים? כמו במקרה של אבו שוג'ע התשובה פשוטה: הרשות הפלשתינית איננה נלחמת בגדודי הטרור אלא כמו בכל מדינה ערבית נאבקת בנחישות ביריבותיה הפוליטיות. לדוגמה, בחצי השנה במהלך 2021 שבה נמנע צה"ל מלפעול בג'נין, לא פעלו המנגנונים נגד גדוד הטרור שקרם עור וגידים בעת ההיא, וגורם בכיר ברשות הפלשתינית אף צוטט אז בערוץ 14 אומר במפורש כי הרשות הפלשתינית איננה פועלת נגד פעילי הטרור אלא עוצרת מבוקשים פליליים ואויבים פוליטיים בלבד.

מסע הלוויה שנערך ביום ראשון בבוקר החל במסדר צבאי רשמי, שהשתתפו בו מיטב קציני המנגנונים בשכם. מודעות אבל רשמיות מטעם תנועת פת"ח הופצו, ואפילו משרד החינוך הפלשתיני דאג להפיק כרזה מיוחדת ובה תמונתו של אחד המחבלים

יריקה בפנים

שיתוף הפעולה הפומבי בין הרשות הפלשתינית לארגוני הטרור הגיע לשיאו ביום ראשון השבוע. בבוקר יום השבת ירו חברי הזרוע הצבאית של פת"ח ופעילי הג'יהאד האסלאמי בשכם בפיגוע ירי משותף לעבר כוח צבאי בצומת בית פוריק בשומרון, וחייל צה"ל נפצע פצעים קלים. בתגובה נכנס צה"ל למבצע במחנה בלאטה בעיר וחיסל אחרי פעילות ממושכת שני מחבלים מגדודי חללי אל-אקצא, הזרוע הצבאית של פת"ח.

דובר צה"ל בהודעתו כמובן לא ציין גם הפעם את שיוכם הארגוני, אולם ברשות הפלשתינית דאגו בעצמם להביע את תמיכתם הפומבית במחבלים בכל דרך אפשרית. מסע הלוויה שנערך ביום ראשון בבוקר החל במסדר צבאי רשמי, שהשתתפו בו מיטב קציני המנגנונים בשכם. מודעות אבל רשמיות מטעם תנועת פת"ח הופצו, ואפילו משרד החינוך הפלשתיני דאג להפיק כרזה מיוחדת ובה תמונתו של אחד המחבלים, שהיה תלמיד תיכון. מושל שכם מטעם הרשות הפלשתינית רסאן דאגלס צעד בראש ההלוויה, מחזיק במיטתו של אחד המחבלים, ולצידו מחבלים חמושים וחיילי הביטחון הלאומי ברשות.

דאגלס, למי שאינו זוכר, הוא שהעניק מחסה במפקדתו למחבל המתועב שרצח לפני כחודשיים את לוחמי צה"ל אליה הלל הי"ד ודייגו הרסאג' הי"ד בפיגוע דריסה בצומת המטווחים בשומרון. אחרי ימים מספר שבהם זכה להגנה מפני מעצר וחיסול, הבריחו את המחבל אנשי הרשות למקום מסתור, והוא לא נתפס עד היום. רק להמחשת גודל הטירוף, מושלי המחוזות כמו דאגלס הם האחראים לביטחון במרחב מטעם הרשות הפלשתינית ועומדים בקשר רציף עם כל מיני גורמים במערכת הביטחון. במקרה המדובר, הגורם הבכיר ביותר באזור שאחראי לתיאום הביטחוני עם ישראל פשוט ירק לנו בפנים, הסתיר במשרדיו מחבל רוצח ויצא בתמיכה פומבית בארגוני הטרור בעירו. ומערכת הביטחון? ממשיכה לתדרך ביתר שאת על חיוניות השמירה על שלטון הרשות הפלשתינית ביהודה ושומרון.

יכולתי להמשיך ולפרט לאורך כל הגיליון את שיתוף הפעולה ההדוק בין הרשות הפלשתינית לארגוני הטרור ואת מעורבותה העמוקה בפיגועים שמכים בכל חלקי המדינה, אולם דומני שאין צורך. לכל מי שרק מסכים לפקוח את העיניים ברור היום שמדובר בגוף רצחני שאינו שונה מחמאס במאומה, ומטרותיהם זהות.

השמטת מעורבות הרשות הפלשתינית בהודעותיו של דובר צה"ל אינה דבר פעוט אלא הצצה לעיוורון ולאיבוד הדרך השולטים במערכת הביטחון בנוגע לאבו מאזן ואנשיו, בדומה לאִתרוג רב המרצחים ערפאת בתחילתה של האינתיפאדה השנייה.

עם ישראל הולך ומתפכח ואינו מוכן לחזור לקונספציה של ערב המלחמה. מוטב שבמערכת הביטחון יתעוררו אף הם לפני שיצטרך חלילה דניאל הגרי להסביר שוב בריאיון ש"איש לא דמיין" את המתקפה שפרצה בה הרשות הפלשתינית.

הפוסט המדריך לעיוור הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

למאות האנשים שהגיעו ללוות למנוחות את אברהם הרצליך ז"ל, שנטמן בבית העלמין בכפר תפוח שבשומרון, נלווה הפעם מראה חריג: לצד משתתפי הלוויה הרבים הילך עדר עיזים גדול. הן ליחכו עשב בדומייה כשנשמעו נאומי ההספד, כמו מבקשות להיפרד מהרועה הנאמן שגידלן במסירות מיום היוולדן, ועם זאת מתעקשות להמשיך את מפעל החיים שהקים בעליהן.

אברהם הרצליך היה רועה צאן, ונפטר בשיבה טובה בסוף השבוע שעבר אחרי עשרות שנים שבהן היה מורה דרך ודמות להשראה בקרב מאות ואלפי אנשים שגדלו על משנתו ודרכו המיוחדת. מי שנתקל בו במהלך השנים היה יכול בקלות לטעות שמדובר בבן הארץ, רועה צאן אסלי שנולד למשפחה חקלאית ותיקה, אולם בפועל החל הרצליך את חייו אולי בנקודה המרוחקת ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

בשנותיו הראשונות בשומרון היה הרצליך מחלוצי מגדלי הצאן ביו"ש, תחום שעד אותה תקופה היה זר כמעט לחלוטין לציבור המתיישבים, וחווה על בשרו את הטרור הערבי, שהכה בו ובעדרו פעם אחר פעם

הרצליך נולד בברוקלין לפני 85 שנה ועבד במפעל של רכבי פרארי, אך בתחילת שנות העשרים לחייו עשה שינוי של 180 מעלות והחליט לעלות לארץ. הוא החל ללמוד תנ"ך באוניברסיטה העברית בירושלים ועסק רבות בהגייה המקורית של לשון הקודש, ובסופו של דבר החליט לאמץ את ההגייה התימנית, שמצא שהיא המדויקת ביותר. הוא עבר לגור בכפר זיתים שבצפון, ושם התגורר וגידל צאן שנים רבות, עד שלפני כחצי יובל עבר עם משפחתו ועם עדרו לכפר תפוח.

בשנותיו הראשונות בשומרון היה הרצליך מחלוצי מגדלי הצאן ביו"ש, תחום שעד אותה תקופה היה זר כמעט לחלוטין לציבור המתיישבים, וחווה על בשרו את הטרור הערבי, שהכה בו ובעדרו פעם אחר פעם. בשנת תשס"א שכל הרצליך את בתו טליה כהנא ואת חתנו הרב בנימין כהנא הי"ד בפיגוע טרור קשה בבנימין שבו גם נפצעו חמש נכדותיו, ולכל אורך השנים סבל רבות מהטרור החקלאי ומניסיונות רבים לגנוב את עדרו. לפני כעשר שנים נגנב כל עדרו של הרצליך, שהיו בו אז כ-400 ראשי צאן, אך הוא סירב לומר נואש והתחיל לגדל מההתחלה, שנה אחרי שנה, גדי אחר גדי, לטפח את הוולדות ולעמוד על המשמר עד אשר חזר העדר כמעט לגודלו המקורי.

מאות ואלפי יהודים, חלקם רועי צאן בעצמם כיום, זכו במהלך השנים לגדול על דמותו ואף לרעות עימו את עדר העיזים, מי פעם אחת ויחידה ומי במשך חודשים ושנים שבהם התלוו אליו יום-יום בעבודתו. בכולם הצליח הרצליך להנחיל את משנתו, והיא נשארה עימם גם בשנים הבאות, שבהן פרסו כנפיים כל אחד לדרכו ולפעילותו. הם מספרים על יהודי מסור ואוהב, יחיד בדורו, שאהבת התורה והארץ זרמה בעורקיו וראה בעצמו שליח ומורה דרך להטמעת תורת המרעה והחיבור לאדמה לבני הדורות הבאים.

עמישב מלט: "אברהם היה אדם מיוחד מאוד. הייתה בו פשטות טבעית, אך כזאת שעומדת מאחוריה דמות גדולה עמוסה במטען ענקי של ידע וערכים"

"חי את המרעה"

"היה לו חשוב להשגיח על העדר מקרוב ולוודא שהוא מטופל תמיד על הצד הטוב ביותר", מספר אלעזר בן שושן, תושב גבעת אעירה שחר בבנימין, שעבד בעבר עם הרצליך. "גם אם מישהו אחר היה רועה בשבילו את העדר, הוא היה בא על חמור למרעה כדי לראות שהכול בסדר ולטפל בעיזים. כשהוא הזדקן והרכיבה קשתה עליו הוא לא ויתר ועבר לנסוע בריינג'ר, העיקר שיוכל לטפל בעדר בזמן המרעה. אפילו כשהוא כבר לא יכול לטפל בעצמו, הוא היה מגיע להשגיח מקרוב ולוודא שהרועים מבצעים את מלאכתם נאמנה. הוא ממש חי את זה".

בן שושן מספר כי הרצליך ראה במרעה כלי חיוני ביותר לשימור השליטה היהודית בארץ ישראל, אך לא פחות מכך ראה בו דרך אידיאלית לחיים יהודיים. "לאברהם ז"ל היה ממש חשוב להנחיל לציבור את חשיבותה של רעיית הצאן בארץ ישראל. הוא אמר פעם לאבא שלי (הרב חיים בן שושן, א"י): אם לפני שלושים שנה היו עוד עשרים-שלושים רועי צאן כמוני, נראה לכם שהערבים היו שולטים במרחב כמו שהם עכשיו? עם ישראל כבר מזמן היה פרוס כאן בכל השטח".

בעיניו היו המרעה והחקלאות הכלי לחיבור האמיתי של כל יהודי ויהודי לתורה דרך המצוות התלויות בארץ. "פעם אחת הוא דיבר על הקשר בין הקרבת הקורבנות לגידול הצאן ופנה לאחד הנוכחים: מה אתה חושב, שבבית המקדש אתה תלך ותקנה כבש? אתה תגדל אותו, תטפח אותו, תטפל בכל שריטה שתהיה לו. וכשיגיע הזמן להקריב אותו, נראה לך שתיסע איתו באוטו? אתה תלך איתו ברגל שבוע עד לבית המקדש. לצד החיבור לעדר ולאדמה הוא היה מחובר מאוד לתורה. בכל זמן נתון במרעה כשהוא לא היה באמצע טיפול בעדר תמיד הייתי רואה אותו יושב ולומד, והתנ"ך לא מש מידיו", מספר בן שושן.

עמישב מלט, תושב גבעת גאולת ציון שבבנימין ופעיל בגבעות נוספות בעבר, גדל אף הוא על דמותו של הרצליך ורעה לצידו באחד ממסעות הנדודים שהיה הרצליך עושה בכל כמה שנים כדי להגביר את הנוכחות היהודית בשטחי יהודה ושומרון, מסע שעלה לו הפעם בגנבת עדרו בידי ערבים מכפרי האזור. "זכיתי לחיות איתו כמה חודשים כשהוא יצא למסע עם העדר מתפוח לירושלים ורצה לעצור עם העדר אצלנו ברמת מגרון לאיזו תקופה. שם לצערנו באחד הלילות גנבו ערבים את מאות ראשי הצאן שטיפח בשתי ידיו. ליווינו אותו כמה חבר'ה בנדידה שארכה כמה חודשים ועצרה בכמה מקומות בדרך. אברהם היה אדם מיוחד מאוד. הייתה בו פשטות טבעית, אך כזאת שעומדת מאחוריה דמות גדולה עמוסה במטען ענקי של ידע וערכים.

"למדתי ממנו המון בנושא ההתבוננות, אם זה לשים לב מה קורה עם כל עז בעדר, אם היא צריכה טיפול או יש גדי שצריך עזרה ביניקה, ואם זה בראייה הכללית של עבודת ה' ויישוב הארץ מה הקב"ה רוצה מאיתנו בכל צעד וצעד בחיים. רעיית צאן בסוף זה לשבת בכל יום תשע שעות בשמש או בגשם, ודווקא מתוך השיממון הזה כביכול אתה יכול להתבונן וללמוד איך לקחת את הערכים הגדולים של יישוב הארץ ולפרק אותם למשימות יום-יומיות של עוד דונם ועוד עז כפשוטו, וכל צעד נקנה בהרבה עמל ויזע. מצד אחד לא להסיר לרגע את המבט מהמטרה הגדולה, ומצד שני לשים לב לפרטים הכי קטנים וגשמיים בדרך".

עמישב מלט: "היו כמה וכמה אירועים שבהם התאספו סביבו פורעים ערבים במרעה, והוא נשאר רגוע ושלו והפגין בעלות ברורה על השטח"

בן המקום

מלט ממשיך ומתאר דמות של יהודי שנאבק על האחיזה בשטח מול הערבים באזור, אך הקפיד באותה נשימה לעשות זאת מתוך חיבור אמיתי לאדמה, כאדם השב אל מולדתו ולא כגזלן הבא לנשל את התושבים המקומיים. "אברהם עמל כל חייו לחיות חיים ארץ ישראליים. זה היה דבר טבעי אצלו. תמיד היו לו מחוץ לבית כמה שקים של צמחי תבלין שקטף במרעה. הוא הכיר כל צמח וצמח לפי עונות השנה והשימוש שלו, והקפיד על דיבור בעברית צחה ומדוקדקת. הוא אמר תמיד שאנחנו מרבים ללעוג לערבים שאין להם שום ידע במורשת של העם שלהם משום שזו אינה קיימת, אבל גם אנו ברובנו בורים וחסרי ידע ולא מכירים כמעט שום מסורות עתיקות או דברים הנחוצים ליישוב חבלי הארץ.

"גם מול האויב הוא ידע לא רק לשדר כלפי חוץ רוגע וביטחון, אלא באמת חי ככה גם בצורה פנימית, היה לו ביטחון בה'. היו כמה וכמה אירועים שבהם התאספו סביבו פורעים ערבים במרעה, והוא נשאר רגוע ושלו והפגין בעלות ברורה על השטח. לא בעלות של כוח הזרוע אלא פשוטה כזאת, של יהודי מבוגר, בן המקום, ששב למולדתו אחרי אלפיים שנה ויוצא בטבעיות עם עדרו למרעה".

לדבריו של מלט, "קשה למצוא סיפורים דרמטיים אצלו. הייחודיות שלו הייתה דווקא בפשטות של חיי היום-יום. הוא היה אדם שחי חיים שלמים של תודעת שליחות, של גאולת הארץ. זה בעיניי הדבר הכי גדול שיש. האנשים הגדולים ניכרים דווקא בדברים הקטנים. שגרה של שליחות במשך יובל שנים, שאדם חי בה כשכולו מגויס למען העם והארץ בלי שחיפש כבוד או כסף, נטו חיים בשביל המטרה שהאמין בה. זה היה אברהם".

אנשים רבים שהכירו את הרצליך ונפעמו מדמותו הפשוטה וחדורת המטרה מתארים אף הם דמות שדווקא שגרת חייה הייתה ההשראה בעיניהם, אולם יש גם אחרים שתיארו את המפגש עימו סוער והוא נחרט בליבם לשנים ארוכות.

"לפני הפינוי מעמונה, כשהתבצרנו מאות בני נוער בבית הכנסת ביישוב, הוא הגיע במקל הרועים ובדובון הצבאי שלו ונתן לנו נאום חוצב להבות שנחרט עד היום עמוק בזיכרוני", מספר אלעזר בן שושן. "הוא פנה אלינו בתרעומת ואמר: זה נחמד שאתם מתבצרים כאן עכשיו, אבל מה הלאה? זהו? אם נעסוק רק בסור מרע, לא נגיע לשום מקום. לפני כמה שנים עברתי פה עם העדר, ובהר ליד עמונה היו רועים ערבים. גירשתי אותם, אבל איך ייתכן שרק אני מסתובב כאן עם עדר במרחבים? פתאום כשיש פינוי כולכם מתעוררים, אבל איפה אתם כל שאר הזמן?

"אבותינו היו עובדים בשדה, יש כאן מאות אנשים, צאו למרחבים, תגדלו עדרים ותצטרפו למערכה. תראו כמה שטחים ריקים מיהודים יש פה. הערבים מבינים יותר טוב מאיתנו את החשיבות של רעיית הצאן והחקלאות, ולכן הם משקיעים בזה מאוד. גם אנחנו חייבים להתעורר. הוא זעק את הדברים האלה מנהמת לבו. ראו שממש כואב לו ברמה האישית המצב של הארץ", נזכר בן שושן.

אלעזר בן שושן: "לפני הפינוי מעמונה, כשהתבצרנו מאות בני נוער בבית הכנסת ביישוב, הוא הגיע במקל הרועים ובדובון הצבאי שלו ונתן לנו נאום חוצב להבות שנחרט עד היום עמוק בזיכרוני. הוא פנה אלינו בתרעומת ואמר: זה נחמד שאתם מתבצרים כאן עכשיו, אבל מה הלאה?"

החשיבות של הכרת הטוב

"מאברהם למדתי מה זאת נאמנות לדרך של יישוב הארץ גם אם היא קשה ומאתגרת", מספר שלום חיים המר, שעבד בשנים האחרונות לצידו של הרצליך. "אברהם מעולם לא עבד עם סוחרי בעלי חיים ערבים אף שבענף הזה זה כמעט בלתי אפשרי. הוא סיפר שאת ראשית דרכו בגידול הצאן הוא החל בכפר זיתים, ולמד שם את אומנות המרעה מכמה יהודים תימנים שהיו במושב, אך בעיקר מהבדווים שהתגוררו בסמוך.

"אחרי כמה שנים שבהן רכש מהם ידע בתחום, הוא אמר שהבין שכמה שהבדווים חיים בצורה אותנטית וכביכול מחוברים לשטח, הם לא אמורים להיות כאן, ועצם נוכחותם הורסת את האדמה, והחליט לדחוק אותם הרחק מכפר זיתים. הוא היה יוצא למרעה בשטחים שהבדווים היו רועים בהם עד אותו יום, ולאט-לאט הצליח לסלק אותם מהאזור.

"קיבלתי ממנו המון בשנים שעבדתי לצידו. למדתי ממנו את החשיבות של הכרת הטוב, כי הוא היה מוקיר וזוכר לשנים ארוכות כל מי שעזר לו אי-פעם עם העדר. הוא גילה מסירות ויחס אישי לכל גדי ועז. עד יומו האחרון הוא היה צלול ממש ועדיין טיפל בעדר. בערב שלפני פטירתו הוא הרגיש לא-טוב באמצע המרעה, חזר הביתה, ומת בשנתו במיתת נשיקה. אני חושב שהוא הטמיע בכל מי שהכיר אותו וגדל על ברכיו את הרצון להקים עדר משלו ולצאת לגאול את הארץ. אני עוד לא יודע איך אעשה את זה בדיוק, אבל עכשיו, אחרי השבעה, ברור לי שאקים בקרוב עדר משלי".

הפוסט ניגון מיוחד משלו הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

אחת הרעות החולות שהביאו עלינו את הטבח בשמחת תורה הייתה ההרגל המגונה של מערכת הביטחון לשווק לציבור בישראל מציאות חלופית לזאת שמתרחשת בפועל בשטח. מציאות שתעניק תחושת ביטחון גם כשהביטחון איננו, תיצור מצג שווא של פעילות נחושה נגד הטרור. אם תרצו, לוחמה פסיכולוגית וזריקות הרדמה לנו, אזרחי ישראל. כלי התקשורת המרכזיים, בדגש על הכתבים הצבאיים, שתפקידם לתווך לנו את המציאות, לא רק שלא יצאו נגד ההתנהלות הזאת של מערכת הביטחון, אלא יישרו קו עם דף המסרים ופשוט דבררו מילה במילה את התדרוכים שהולעטו בהם.

מצעדי החמושים בערים הערביות, שנערכים תחת כיפת השמיים במצעדי הסתה או בהלוויות מחבלים, נמשכים כסדרם באין מפריע. המחבלים, שמקצתם אף גלויי פנים, יודעים בבירור ששום כלי טיס לא יגיח מן האוויר, משום שכעת הם אינם מוגדרים פצצה מתקתקת

כך הגענו למצב שבו בבוקר שמחת תורה תפסנו כולנו את הראש בתסכול ובתהייה איך הגענו למצב הזה, אף שמי שרק פקח את עיניו וסירב לקנות את ההרגעות ואת הפרשנויות המנותקות שנשמעו בתקשורת ידע היטב שלא ירחק היום שבו יתפוצץ סיר הלחץ.

אחרי הטבח ציפיתי שדובר צה"ל יפסיק לזרות חול בעיני הציבור וידווח על המצב לאשורו. רציתי להאמין שכלי התקשורת יגלו אחריות, יחשפו את הכשלים ויעמדו על המשמר. אבל מהר מאוד נאלצתי לגלות שכמעט שום דבר לא השתנה. כפי שכתבתי כאן בעבר, מתחילת המלחמה חיסל צה"ל מהאוויר בשורת מקרים חוליות מחבלים בשכם, בטולכרם ובג'נין. אלא שלא כרושם הראשוני, לא מדובר בשינוי אמיתי מהשורש אלא בהעצמת הפעילות במסגרת המדיניות הקיימת של סיכול פצצות מתקתקות בלבד או חיסול מחבלים רק לאחר שכבר ביצעו את הפיגוע.

ההוכחה הטובה ביותר לכך היא שמצעדי החמושים בערים הערביות, שנערכים תחת כיפת השמיים במצעדי הסתה או בהלוויות מחבלים, נמשכים כסדרם באין מפריע. המחבלים, שמקצתם אף גלויי פנים, יודעים בבירור ששום כלי טיס לא יגיח מן האוויר, משום שכעת הם אינם מוגדרים פצצה מתקתקת גם אם מחר יצאו לבצע פיגוע.

קחו למשל שתי דוגמאות בוטות מהשבוע האחרון. ביום שישי שעבר מת מפצעיו מעאוויה דרע'אמה, תושב העיר טובאס שבצפון-מזרח השומרון ופעיל בגדודי חללי אל-אקצא, הזרוע הצבאית של תנועת פת"ח, שנפצע כמה ימים קודם לכן מפיצוץ מטען חבלה שתכנן להשליך לעבר כוחותינו.

המשפט "הכתובת הייתה על הקיר" מתגמד לעומת מה שקורה לנגד עינינו. אתם באמת מסרבים להפנים שחייבים להחליף דיסקט? לא הבנתם שנגד האויב צריך להילחם בצורה העוצמתית והחזקה ביותר?

לא צריך להיות מומחה צבאי עולמי כדי להבין שהלווייתו של פעיל בזרוע הצבאית תזכה להשתתפות של עשרות מחבלים חמושים משורות הגדוד. ובכל זאת, למען הספק שמא הפרט הנ"ל נעלם מעיניה של מערכת הביטחון, החלטתי לעשות בשבילם את העבודה. כבר בדקות הראשונות למסע הלוויה, שכלל, כמה מפתיע, מחבלים חמושים שהתהלכו בנחת תחת כיפת השמיים, איתרתי עם עוד חבר את המקום המדויק שממנו הצעדה יוצאת ואת מקום בית הקברות אנבוסי בעיר, שבו לפי הערבים תיערך קבורתו של ה'שהיד'.

את התיעוד ממסע הלוויה בצירוף המיקומים המדויקים מיהרתי לפרסם בחשבון הטוויטר ובערוץ הטלגרם שלי, וקראתי למפקד פיקוד המרכז לנצל את ההזדמנות ולהעלות לאוויר מל"ט חמוש שיחסל את עשרות המחבלים הללו מבעוד מועד בלי לסכן את כוחותינו. יותר משעה וחצי ארך מסע הלוויה, ונשמעו בו נאומי הסתה ממיטב מחבלי גדוד טובאס, אך ניחשתם נכון, שום כלי טיס לא נראה בשמיים.

רק למחרת בבוקר דיווחו בטובאס על טיסת מזל"טים אינטנסיבית בגובה נמוך מעל העיר וקראו למחבלי הגדוד לנקוט אמצעי זהירות. תגובה מאוחרת או סתם איסוף מודיעין שגרתי בתקווה נואלת שיצליחו לתפוס את המחבלים בדקה התשעים? לפוקס פתרונים.

חשבתם שזה מחדל נקודתי? מתברר שזו התנהלות שיטתית וקבועה. ביום ראשון, יומיים בלבד לאחר מכן, חוסל בטולכרם המחבל סעיד ג'אבר, ממפקדי הזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי בעיר. על פי הודעתו של דובר צה"ל, ג'אבר חוסל מהאוויר באמצעות מטוס קרב, כיוון שעמד מאחורי שורה ארוכה של פיגועים בשנה האחרונה בגזרת טולכרם וקלקיליה, ובהם פיגועי ירי לעבר היישוב בת חפר ורצח אמנון מוכתר הי"ד.

הכתבים הצבאיים מיהרו לשבח את "המדיניות ההתקפית של מערכת הביטחון", כלשונם, אך שוב הסתבר שמדובר במחדל עצום שנגמר רק לאחר שעלה במחיר דמים כבד. בכמה דקות של חיפוש פשוט איתרתי בנקל שלושה תיעודים מהשנה האחרונה שבהם נראה ג'אבר צועד בהלוויות מחבלים בטולכרם ובג'נין כשהוא חמוש וגלוי פנים. ג'אבר, שהיה כאמור מבכירי המחבלים בטולכרם, צעד פעם אחר פעם בפומבי ובמיקום ידוע מראש, אך לא חוסל עד תחילת השבוע הנוכחי. יתרה מכך, ג'אבר היה דומיננטי ופעיל מאוד מצד אחד אך התהלך בפומבי ובגלויה מהצד השני, עד שאני הקטן, שאין לי כל קשר לאמצעי מודיעין חסויים ומשוכללים, הכרתי היטב את פניו, הכול נטו מתיעודים שהופצו פעם אחר פעם ברשתות הערביות של טולכרם.

ליתר ביטחון, אולי חל שינוי במדיניות מאז השבוע שעבר, החלטתי לבדוק שוב. איתרתי את מיקומי הלוויה הצפויה, יציאה ממסגד אבו בכר בשעה 19:00 וצעדה לעבר בית הקברות של השהידים בטולכרם, ופרסמתי זאת, הפעם שעה מראש, כדי לאפשר למערכת הביטחון להיערך מבעוד מועד.

מקום המדינה ועד הקמת הממשלה הוצאו צווי מעצר מנהלי נגד 25 יהודים בכל הממשלות יחד, לעומת 19 יהודים שנעצרו במעצר מנהלי מקום הממשלה הנוכחית לפני פחות משנתיים, וכמה מהם אף קיבלו צו נוסף להארכת מעצרם

תופתעו כמובן לשמוע, אולם שוב לא הופיע שום כלי טיס באוויר, וההלוויה, שכללה נוכחות חמושים גדולה בהרבה מזו שהייתה בטובאס, כיאה למפקד בכיר כמו ג'אבר, הסתיימה בשלום. כלומר שלום למחבלים, פחות למי שעתידים להיפגע בקרוב מהפיגועים שתוציא תשתית הטרור הזאת, שכבר הבטיחה לנקום את מותו של "המפקד האמיץ".

וכאילו כדי לאמת את מה שכתבתי כאן, בעודי בא לחתום את הטור קיבלתי את הידיעה על מותו של לוחם צה"ל יהודה גטו מפיצוץ מטען בטולכרם שהטמינו מחבלי הזרוע הצבאית של אבו מאזן, יממה בלבד לאחר מצעד החמושים שנערך בעיר.

אני מנסה למצוא מילים שיתארו את הזעם והתסכול, ולא מוצא. המשפט "הכתובת הייתה על הקיר" מתגמד לעומת מה שקורה לנגד עינינו. אתם באמת מסרבים להפנים שחייבים להחליף דיסקט? לא הבנתם שנגד האויב צריך להילחם בצורה העוצמתית והחזקה ביותר? ואתה, גלנט, כשאתה אומר למפקד פיקוד המרכז החדש בטקס מינויו שיש להשתמש בטרור ביו"ש "במינימום הכוח הדרוש", לא אכפת לך שזה עולה בדם חיילינו? בדם של סרן אלון סקאג'יו, שנפל בג'נין מפיצוץ מטען, ושל רס"ל יהודה גטו, שנפל בטולכרם?

על בשרנו למדנו רק לאחרונה שאם אנחנו לא נשמיד את האויב, האויב ינסה להשמיד אותנו. אם לא נכבוש את ג'נין, שכם וטולכרם, גדודי המחבלים שם יכבשו אותנו. מערכת הביטחון והדרג המדיני צריכים להחליף דיסקט בדחיפות ולהורות על כיבוש מלא של הערים הערביות. לא פעילות כירורגית, לא סיכול טרור ולא מעצר מבוקשים. כיבוש מלא בכוחות שריון ברחובות וחיפוי אווירי וארטילרי.

הגיע הזמן להפסיק לסכן את כוחותינו בכניסות נקודתיות ברכבים עם מיגון קל לצורך פעולות נקודתיות שלא נועדו להכריע. האויב מזמן לא מה שהיה לפני כמה שנים. הידע, מספר המחבלים והאמצעים שעומדים לרשות גדודי הטרור ביו"ש השתפרו לבלי הכר, ובעיקר המוטיבציה והאמונה שביכולתם להכריע את מדינת ישראל.

אם קציני צה"ל הנוכחיים אינם מסוגלים להכריע את האויב, מוטב שיפנו את מקומם למפקדים ראויים מהם שיובילו מכת מנע למיגור יסודי של תשתיות הטרור ביו"ש.

בתחילת השבוע עברה בוועדת השרים לחקיקה, בתמיכתם של השרים בן גביר ולוין, הצעת חוק שהגיש חבר הכנסת שמחה רוטמן, שנועדה לרסן את תופעת המעצרים המנהליים נגד מתיישבים, ששברה שיאים חסרי תקדים בממשלה הנוכחית ולהחזיר את השימוש בהם לייעודם המקורי. לפי הצעת החוק שהגיש רוטמן, יוכל שר הביטחון להטיל מעצרים מנהליים על אזרחים ישראלים רק במקרה שאלו חברים בארגון טרור המבקשים לפגוע בעצם קיומה של מדינת ישראל.

זו הצעת חוק מבורכת, ואם היא אכן תעבור בסופו של דבר, ייתכן שתגרום לצמצום של ממש בשימוש הציני נגד יהודים בכלים שנועדו לפצצות מתקתקות, אך זוהי תגובה מאוחרת ועדינה למספר המעצרים המנהליים, ששבר שיאים חדשים תחת כהונתה של ממשלת הימין הנוכחית.

רק לשם ההמחשה, מקום המדינה ועד הקמת הממשלה הוצאו צווי מעצר מנהלי נגד 25 יהודים בכל הממשלות יחד, לעומת 19 יהודים שנעצרו במעצר מנהלי מקום הממשלה הנוכחית לפני פחות משנתיים, וכמה מהם אף קיבלו צו נוסף להארכת מעצרם.

זהו נתון בלתי נתפס שהוא כתם בל יימחה על נבחרי הציבור הימני, שכמעט לא נקפו אצבע נגד התופעה שיצאה משליטה. הצעת החוק הזאת כאמור מבורכת, אולם זה מעט מדי ומאוחר מדי. מעט מדי משום שגם אם היא תעבור בסופו של דבר בשלוש קריאות, הדבר יארך עוד זמן רב, והסיכוי שתצלח את כל המשוכות הפוליטיות והמשפטיות בדרך נמוך מאוד, ומאוחר מדי משום שהרדיפה הזאת הייתה צריכה להיעצר בצו הראשון, לפני שהותר הרסן ו-19 יהודים חוו על בשרם התעללות ארוכה.

במצב היום, שגלנט והשב"כ חשים כי ביכולתם לבצע כל פעולה שירצו נגד המתיישבים בלי שישלמו על כך כל מחיר שהוא, נדרשים צעדים דרסטיים בהרבה בשביל לבלום את התופעה. על נבחרי הציבור שנבחרו בקולותינו מוטלת החובה לעשות זאת ולא להמתין יום אחד נוסף.

הפוסט יש למישהו שעון מעורר? הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

שני מעשי רצח קשים התרחשו במערב השומרון בשבוע האחרון. שני יהודים נרצחו באכזריות באותו מקום בתוך ימים אחדים רק בשל היותם יהודים, אולם סיפור רציחתם זכה בקושי לסיקור דל של כמה שעות בתקשורת ולא גרם אפילו לשינוי קל שבקלים במערכת הביטחון, שהמשיכה בסדר יומה כאילו לא אירע דבר.

ביום רביעי שעבר נרצח משה דדוש הי"ד, תושב קריית אונו כבן שבעים, שנכנס לקלקיליה לתקן את רכבו, ומחבלים ערבים היכו אותו קשות ושדדו את רכבו. דדוש לקה בליבו מהפחד ומהמכות שספג, וערבים פינו אותו למעבר אליהו הסמוך. שם הוא טופל בידי כוחות רפואה, אך הם נאלצו לקבוע את מותו.

שלושה ימים בלבד לאחר מכן, בבוקר יום השבת, נרצח בקלקיליה אמנון מוכתר, תושב פתח תקווה, שנכנס גם הוא לעיר, ככל הנראה כדי לערוך קניות. האירוע החל כשמוכתר זוהה כיהודי על ידי ערבים מקומיים, ואז החל להיקהל סביבו אספסוף של מחבלים ויידה לעברו אבנים. מוכתר ניסה להימלט, אולם נורה מטווח קצר בידי מחבלים. הם השאירו אותו לדמם ברכבו לעיני המצלמות.

בכל אותו זמן שתמונותיו של מוכתר מדמם ברכבו מופצות כאש בשדה קוצים ברשתות הערביות תחת הכותרת "קלקיליה נוקמת", עדיין נמנעו כוחות צה"ל מלהיכנס לעיר והעדיפו ליצור קשר עם מנגנוני הביטחון הפלשתיניים כדי לתאם את פינויו של הפצוע. רק אחרי שפונה מוכתר על ידי הסהר האדום לבית החולים בקלקיליה, והועבר משם לכוחות רפואה ישראליים מחוץ לעיר, נכנס צה"ל לחקור את פרטי האירוע.

רק לפני כשבועיים הודיע צה"ל כי יפתח ואפילו יעודד כניסת ערבים ישראלים לערים הערביות כדי לחזק את הכלכלה הפלשתינית. במילים אחרות, הכניסה אליהן אסורה ליהודים בלבד

נכון לכתיבת שורות אלו, למעט מעצר ותחקור של כמה חשודים עדיין לא הגיבה מדינת ישראל שום תגובה על שני הפיגועים הרצחניים. אפילו את היציאות מקלקיליה, שנחסמו לשעות אחדות בבוקר יום השבת, מיהר צה"ל לפתוח כדי שלא לשבש את שגרת חיי האויב.

התגובה של משטרת ישראל הייתה מבישה אפילו יותר. ביום ראשון הוציאה המשטרה הודעה שבה נכתב: "אנו שבים ומדגישים כי כניסת ישראלים לשטחי A אסורה על פי חוק עבור אזרחי ישראל, ועלולה לעלות בחיי אדם". לפני הכול זה שקר, ואפילו שקר בוטה, משום שרק לפני כשבועיים הודיע צה"ל כי יפתח ואפילו יעודד כניסת ערבים ישראלים לערים הערביות כדי לחזק את הכלכלה הפלשתינית. במילים אחרות, הכניסה אסורה ליהודים בלבד, זהו שטח ערבי נקי.

אך חמורה מכך היא ההכשרה של המשטרה לפיגועים הרצחניים. בהודעתה לציבור המשטרה אומרת למעשה כי הבעיה כאן איננה עשרות אלפי מוסלמים רצחניים שמתגוררים חמש דקות מכפר סבא, אלא דווקא שני היהודים הללו, שנכנסו לערוך קניות בעיר ולא נזהרו דיים מחיות הטרף שהתקשו לגבור על יצרן.

נדמה שמערכת הביטחון עשתה השבוע כל שביכולתה להשאיר על כנה את המציאות המדממת שאליה התרגלנו. התרגלנו לשלטים האדומים שמוצגים בפתחם של מחצית מהכבישים ביו"ש ובהם הכיתוב המזהיר "הכניסה לישראלים אסורה" ו"הכניסה לישראלים מסוכנת". התרגלנו שאין בעיה בצעדות חמושים ובהסתה לרצח יהודים כל עוד זה מתרחש בשטח "שלהם". התרגלנו שכל יהודי שייקלע לאחת מהערים הערביות ביו"ש ימצא את מותו או לכל הפחות יחווה לינץ' אכזרי. והחמור מכול: התרגלנו לחוסר המשילות הישראלית ברוב שטחי יהודה ושומרון כאילו הייתה זאת גזרת גורל במקום להבין שאפשר ואפילו חייבים אחרת.

התרגלנו שאין בעיה בצעדות חמושים ובהסתה לרצח יהודים כל עוד זה מתרחש בשטח "שלהם". התרגלנו שכל יהודי שייקלע לאחת מהערים הערביות ביו"ש ימצא את מותו או לכל הפחות יחווה לינץ' אכזרי. והחמור מכול: התרגלנו לחוסר המשילות הישראלית

חווארסטן זה כאן

לפני כחצי שנה נפתח כביש עוקף חווארה, שנועד לדברי מערכת הביטחון לפתור את בעיית הפקקים אך גם את בעיית פיגועי הטרור נגד הנוסעים היהודים בכפר. כצפוי, מאז פתיחת הכביש העוקף נוסעים פחות ופחות יהודים בכביש הישן שעובר במרכז הכפר. והנה הפלא ופלא, לא רק שפיגועי הטרור לא פסקו, אלא מהר מאוד העתיקו את מקומם לכביש העוקף. ואם לא די בכך, הכביש המרכזי בחווארה, שהיה פעם בשליטה ישראלית מלאה, הופקר לחלוטין. בשבוע האחרון מתנוסס לו באין מפריע דגל חמאס סמוך למקום הרצח של הלל ויגל יניב הי"ד בחווארה, כן, אותו דגל של מי שרצחו, אנסו ושחטו את אחינו בדרום. צה"ל אפילו לא טרח להסיר אותו, קל וחומר שלא לעצור או לחסל את הנאצים שתלו אותו.

מחבל חמאס המתועב שביצע את הפיגוע שבו נרצחו האחים יניב כדי לערער את האחיזה היהודית במקום יכול כעת לחכך את ידיו בהנאה. הכיבוש הושלם, מבחינת צה"ל זה שם רחוק בחווארה, בשטח שיהודים כבר אינם מסתובבים בו, ומה שקורה בשטח כזה הוא פשוט לא מעניין. אין מנוס מלהגיד זאת, אבל מדינת ישראל מעודדת בפועל את הטרור ומיישרת קו עם האנטישמיות הערבית ששואפת למזרח תיכון נקי מיהודים.

לאחרונה ניטש דיון סוער על המלחמה בחמאס בשאלה אם אפשר לחסל רעיון. הדעות בנושא חלוקות, אבל לפני הכול, כדי שרעיון יתפשט צריך שהאנשים שיכולים להחזיק ברעיון הזה יבינו שהוא אפשרי ומשתלם. את הרעיון של האנטישמיות הערבית מדינת ישראל מתדלקת בעצמה זה שנים ארוכות. תליית השלטים המתריעים מפני "אזור מסוכן לישראלים" (יהודים) ומעבירים מסר ברור לאויב שאם קצת יהיה אלים ורצחני, ישיג את מטרתו בקלות, ממחישים זאת בצורה הטובה ביותר.

הכביש המרכזי בחווארה, שהיה פעם בשליטה ישראלית מלאה, הופקר לחלוטין. בשבוע האחרון מתנוסס שם באין מפריע דגל חמאס

עד כמה האנטישמיות שמיישמת המדינה הרחיקה לכת והפכה לממוסדת? אחרי מלחמת ששת הימים אשררה מדינת ישראל אפילו את החוק הירדני שאוסר על מכירת קרקעות ובתים ליהודים. כך נוצר מצב שיהודים אינם יכולים לקנות בית בחווארה, בפונדוק או בשכם, ולכן נשארו המקומות הללו בשליטה ערבית מוחלטת.

ההיסטוריה בארץ ישראל לימדה אותנו שיש רק דרך אחת לרסן את האנטישמיות הערבית, והיא להרגיל אותה לקיומם של יהודים במרחב. לא סתם יהודים אלא יהודים גאים שמתנהגים כבעלי הבית. גם ערביי העיר העתיקה היו אנטישמים, וגם הם הסתערו על שכונת מאה שערים. גם בפרעות תרפ"ט השתתפו בטבח רבים מערביי הכפרים והערים, אבל כעבור זמן הם הורגלו והפנימו שהיהודים כאן כדי להישאר.

בעולם מתוקן יום אחרי הרצח בקלקיליה היה צה"ל מפנה את הרחוב שבו התרחש הפיגוע וחונך בו שכונה יהודית חדשה כדי להבהיר לאויב שיהודים יכולים להסתובב בכל מקום, וכל ניסיון לדחוק את רגלינו ממקום כלשהו ישיג בדיוק את התוצאה ההפוכה.

מפעל ההתיישבות עשה פלאות בשטח, אבל הייתה לו נקודת תורפה אחת, והיא מורגשת היטב עד היום: הוא לא הצליח לתקוע יתד בערים ההיסטוריות ביו"ש מלבד גטו בחברון. מדינת ישראל סילקה את היהודים משכם ומיריחו, ואפילו קבר רחל בבית לחם הפך למבצר מבודד. על שאר הערים המרכזיות ופרבריהן אין אפילו על מה לדבר.

יש רק דרך אחת לרסן את האנטישמיות הערבית, והיא להרגיל אותה לקיומם של יהודים במרחב. לא סתם יהודים אלא יהודים גאים שמתנהגים כבעלי הבית

זמן לעלות קומה

הגיע הזמן לעלות קומה במערכה על הארץ. נחמד לאשר מאחזים בדיעבד אחרי עשרים שנה, אבל שינוי אמיתי במצב ביהודה ושומרון יהיה כשיהודים יגורו בחווארה, בשכם ובקלקיליה ותהיה להם דריסת רגל יהודית בכל כפר ועיר ביו"ש. נשמע לנו הזוי? גם כשרצו להתיישב בחבל עזה אמרו שזה מעשה מטורף ובלתי שפוי, אך כל אדם ששכל בקודקודו מבין היום שזאת הדרך הריאלית היחידה להצליח להמשיך להתקיים פה בארץ אבותינו.

יספרו לנו על האוגדות השלמות שצה"ל יצטרך להקצות כדי להגן על היהודים המטורפים שיגורו בערים הערביות, אבל ההפך הוא הנכון. לפני פרוץ השלום בהסכמי אוסלו יכלו יהודים לעלות על אוטובוס אגד בתל אביב, לרדת שני רחובות מקבר יוסף וללכת ברגל בנחת לישיבה שפעלה במקום. יהודים היו נופשים באין מפריע במלונות ביריחו, וטירונים היו הולכים ברחובות עזה נושאים אמצעים לפיזור הפגנות, התרחיש הגרוע ביותר שעימו נאלצו להתמודד.

כשמדינת ישראל מאפשרת את הימצאותם של גדודי הטרור בערים הערביות, מערכת הביטחון צריכה אוטומטית להשקיע באופן שוטף משאבים גדולים במניעת זליגתם אל מחוץ לעיר. לעומת זאת בימים שהייתה נוכחות יהודית קבועה במרכזי הערים הערביות, לא היה צורך במאבק נגד גדודי הטרור, משום שהם לא היו קיימים כלל. השליטה הצבאית בעיר מיגרה התארגנויות טרור קטנות בהרבה בעודן באיבן, והרחוב הערבי הבין היטב את המסר.

אחרי שלושים שנות נסיגה ורפיסות ויותר משמונה חודשים של מלחמה שבה הניצחון והשמדת האויב עדיין אינם נראים באופק, חובה עלינו לחשב מסלול מחדש ולחזור לערכים ששררו כאן והיו נר לרגלינו בימים שעוד טעמנו את טעם הניצחון. דווקא מה שנראה לנו היום חלום רחוק ובלתי אפשרי ליישום עשוי להתגלות קל לביצוע, ובעיקר להביא כאן שקט וביטחון אמיתיים אחרי עשרות שנים.

הפוסט עוקף חווארה פינת קלקיליה הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

המראות של הרי הגליל הירוקים עולים בזה אחר זה בלהבות ענק מילאו את שערי העיתונים והכו בכל אזרח בישראל. הידיעה שחבלי ארץ נשרפים על כל אוצרות הטבע שבהם, ובעיקר התמונות שהמחישו את ההפקרות שזועקת מחוסר התגובה הישראלית, שמתמקדת בכיבוי שרפות תרתי משמע, העצימו עוד יותר את התחושות הקשות.

פורעים ערבים, שמצאו להם דרך קלה ויעילה לפגוע בהתיישבות, מציתים שוב ושוב שרפות ענק ברחבי יהודה ושומרון, בדגש על שטחי המרעה בגבעות ועל החוות שעומדות בחזית המאבק

באופן חריג לאדישות הישראלית כלפי המתרחש בגבול הצפון מפרוץ המלחמה זכו השרפות דווקא לסיקור תקשורתי נרחב, ויש לקוות שיגרום תזוזה כלשהי בקרב מחבלי ההחלטות, אך כמעט באותן זמן המשיכה להכות במלוא העוצמה תופעה דומה בגזרה אחרת שלמרבה הצער כמעט חלפה מתחת למכ"ם.

מתחילת הקיץ ועד לכתיבת שורות אלו מכה טרור ההצתות ביו"ש כמעט בכל יום, ולרוב אף כמה פעמים ביום. כחלק מהמערכה על שטחי יו"ש פורעים ערבים, שמצאו להם דרך קלה ויעילה לפגוע בהתיישבות, מציתים שוב ושוב שרפות ענק ברחבי יהודה ושומרון, בדגש על שטחי המרעה בגבעות ועל החוות שעומדות בחזית המאבק. סמרטוט בוער אחד מושלך מרכב, ובתוך דקות האש כבר דוהרת בהרים ובגאיות.

באירועים הללו מתמודדים התושבים בשטח לא רק עם נזקי השרפה אלא עומדים בחזית האש ונאלצים לכבות את השרפות בעצמם. רק בשביל לשבר את האוזן, כשמתפרצת שרפה בכל יישוב או עיר ברחבי הארץ התרומה שלנו לכיבויה תסתכם בדרך כלל בחיוג 102 ובעידוד לוחמי האש מרחוק. מקסימום נכבד אותם באבטיח קר אחרי שיסיימו להילחם בלהבות. לעומת זאת במאות השרפות שבגבעות ובחוות טלפון למכבי האש אפילו אינו בלקסיקון. אלו שרפות ענק בשטחים פתוחים שפעמים רבות אין שום דרך גישה אליהם בכבאית, וגם במקרים שבכל זאת יש דרך כלשהי, הכיבוי באמצעות צינורות מים אינו יעיל באמת.

השנה, לפי הנתונים מהשטח, כמעט הוכפלו עד כה מעשי ההצתה לעומת השנה הקודמת. כמו בסוגי הטרור האחרים, גם פה הבינו המחבלים שאין שום מחיר להצתות

הדרך האפקטיבית ביותר לכיבוי הדלקות בשטחים הפתוחים היא שימוש במפוחי גב מוטוריים ומחבטי כיבוי. התושב שסוחב על גבו את המפוח מסיט את האש החזקה בחזרה לעבר השטח השרוף ומחליש את הלהבות, ומייד אחר כך מגיע המחבט וחונק את האש לגמרי. מטווח אפס ולאורך קילומטרים ארוכים רצים עשרות ולעיתים מאות תושבים מהגבעות ומהחוות עם מתנדבים מהסביבה, מנתחים את כיוון הרוח והתפשטות השרפה וממהרים להסתער על הלהבות בעבודת צוות מיומנת.

בחודשים האחרונים אפשר להגיד שהשרפות היו לחלק מהשגרה. כמעט בכל יום מוקפצים מאות תושבים ברחבי יהודה ושומרון למוקדי הצתה בנקודות ההתיישבות. הודעת הקפצה אחת בקבוצות ואטסאפ בצירוף מיקום ודרכי הגעה, והאנשים כבר ברכב מלא ציוד כיבוי מלא ושישיות מים, עושים את דרכם לנקודה.

המחבלים אינם מבדילים בין שבת לחול, ופעמים רבות דווקא סופי השבוע מתאפיינים בהצתות מרובות שדורשות מהתושבים לעזוב את התפילה בבית הכנסת או את שולחן השבת, להחליף בזריזות לבגדי חול ולעוף לשטח. לא אחת מוצאים עצמם אנשים בגבעות עורכים קבלת שבת ב-11 בלילה אחרי שסיימו לכבות עוד שרפת ענק שהחלה בשעות אחר הצהריים ונמשכה על תוך הלילה.

למרות הכול ההתגייסות מדהימה, ולעיתים מוצאים את עצמם התושבים מוקפצים מייד לאחר כיבוי שרפה לשרפה שפרצה בגבעה אחרת, אך בסופו של דבר מוצאים את עצמם האזרחים עסוקים בכיבוי שרפות במקום שמערכת הביטחון תעסוק במניעתן מראש ובלכידת המציתים.

צומת הכניסה לכביש שמחבר בין בנימין לבקעת הירדן עמוס מצלמות שמתעדות כל פינה בצומת, כולל את מספרי הרכבים וזהות נוסעי הרכב, אולם בשב"כ לא ניאותו עד כה לסייע בזיהוי המציתים

טרור ההצתות אינו דבר חדש, ובטח שלא החל בשבועות האחרונים, אולם השנה, לפי הנתונים מהשטח, כמעט הוכפלו עד כה מעשי ההצתה לעומת השנה הקודמת. כמו בסוגי הטרור האחרים, גם פה הבינו המחבלים שאין שום מחיר להצתות, ולו הנמוך ביותר. אם שרפה שהציתו גרמה לנזק רב ולא סיכנה אותם במאומה, למה לא לחזור שוב על הפעולה? בכל זאת, אין דבר כיף יותר מללגום מיץ קר כשאתה כבר בבית בכפר ומביט מהחלון במאות יהודים רצים על ההרים בניסיון לעצור את שרפת הענק שגרמת לה.

עד כמה ההרתעה בקרב המחבלים המציתים קלושה עד לא קיימת? קחו למשל את חוות רימונים בבנימין. מתחילת הקיץ, קרי בששת השבועות האחרונים עד לכתיבת שורות אלו, היו בשטחי המרעה של החווה לא פחות מ-22 הצתות. סביר להניח שעד שתקראו את העיתון יתווספו עוד כמה לרשימה, שסופה אינו נראה באופק.

חלק מהשרפות הוצתו כמעט באותה נקודה, ולעיתים אף בהפרש של שעה בלבד זו מזו, כפי שקרה לפני כשבועיים: תושבי החווה שבו מכיבוי שרפה שהציתו מחבלים בשטחי המרעה, ונדהמו לראות דקות אחדות לאחר מכן רכב ערבי עוצר בשול הדרך, מצית שרפה נוספת מאתיים מטרים בלבד מהמוקד הקודם, ונמלט.

את השרפות מציתים לרוב ערבים שנוסעים על כביש 449 הסמוך, משליכים מהמכונית כמה בקבוקי תבערה או סמרטוט בוער ונמלטים בחזרה ליריחו או לכפרים הסמוכים. הלוחמים בפלוגה שבגזרה ולעיתים אף השוטרים בתחנת המשטרה המקומית עושים כל שביכולתם לתפוס את המציתים, אך המשאבים שעומדים לרשותם דלים, וגם הם עצמם מודים שוב ושוב: "שב"כ צריך להיכנס פה לתמונה, האמצעים שעומדים לרשותנו אינם מתאימים לטיפול בטרור כזה". צומת הכניסה לכביש המדובר, שמחבר בין בנימין לבקעת הירדן, עמוס מצלמות שמתעדות כל פינה בצומת, כולל את מספרי הרכבים וזהות נוסעי הרכב, אולם בשב"כ לא ניאותו עד כה לסייע בזיהוי המציתים אפילו פעם אחת.

ההתנהלות הרופסת של מערכת הביטחון בנוגע לטרור ההצתות חוזרת ונשנית בעקביות כמעט בכל האירועים. חשודים כמעט אינם נעצרים, והמעטים שכן נעצרים, משוחררים לרוב אחרי זמן קצר. במבחן התוצאה ההרתעה פשוט אינה קיימת.

כדי להביא לידי מיגור התופעה שמכלה בכל שבוע מאות ואלפי דונמים ביו"ש, גורמת לנזק כבד וסודקת את שאריות ההרתעה הישראלית, מדינת ישראל צריכה לשנות סוויץ' דחוף ולהכריז מלחמה על טרור ההצתות. לא עוד יחס שמתאים לאירועים פליליים אלא מלחמה חסרת פשרות באויב. אין הבדל בין מחבל שמנסה לרצוח יהודי ולערער את אחיזתנו בארץ באמצעות פיגוע דקירה ובין מחבל שמנסה לשרוף נקודות יהודיות על יושביהן. אפשר לפעול במארבים יזומים ובעדכון הוראות הפתיחה באש, שיורו על חיסול מיידי של מציתים, אפשר להגיש כתבי אישום חמורים שיגרמו למחבלים לשבת בכלא שנים ארוכות, ואפשר גם להתמקד בענישה קולקטיבית של כל כפר שיצאו ממנו מחבלים.

כפי שראינו בעזה, כשמערכת הביטחון רוצה להילחם באויב בכל הכוח, היא יודעת לעשות את זה על הצד הטוב ביותר. נותר רק לקוות ששינוי הסוויץ' יקרה לפני שהתופעה תצא משליטה, ולא רק אחרי האסון הבא.

לסיום, בעקבות גל ההצתות יצאו בגבעות בימים האחרונים בגיוס חירום לרכישת ציוד כיבוי נוסף מתוך הבנה שהציוד המועט הקיים היום אינו מצליח לגדוע את השרפות באיבן, ועד שמגיעה תגבורת מיישובים רחוקים ההצתה הופכת לשרפת ענק.

המדינה, כאמור, חייבת להתעורר ולספק פתרון מהשורש, אך מחובת האזרחים לתמוך בשעה זו בחלוצים בשטח שעומדים בקו האש. מוזמנים להשתתף ברכישת הציוד בברקוד המצורף או לחפש בגוגל "עומדים בקו האש".

הפוסט עומדים בקו האש הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

ודאי שמעתם על הירי הבלתי פוסק של מחבלים מטול כרם לעבר יישובי השרון, על אימוני השריון והארטילריה של חיילי מנגנוני הביטחון של הרשות הפלשתינית ועל הימלטות המחבל שביצע את הפיגוע בשומרון אחרי שבמערכת הביטחון סמכו על הרשות הפלשתינית שתסגיר אותו. מסתבר שבשב"כ מוטרדים בתקופה הזאת דווקא מתופעה אחרת, שהם מגדירים "סכנה", לא פחות.

ביום שישי שעבר פורסמה ב-ynet כותרת דרמטית שחשפה מסמך שהפיקו בשב"כ ויועד לדרג המדיני. אם חשבנו שבתקופה כזאת שירות הביטחון הכללי יעסוק מסביב לשעון אך ורק בשיקום ההרתעה הישראלית ובתיקון נזקי המחדל הגדול ביותר מקום המדינה שהתרחש באחריותו, בא המסמך הזה והוכיח כי לא השתנו האג'נדות המסוכנות בקרב אנשי השב"כ שגרמו למחדל ועיוורו את עיניהם של מי שהיו אמורים לעמוד על המשמר.

אנשי השב"כ שמגיעים לכל גבעה אחת לכמה חודשים הם תמיד רכזי המחלקה היהודית, שמופנים אך ורק נגד הצד היהודי, וההגעה לגבעה היא לצורך שיחות איומים, איסוף ממצאים או חלוקת צווים מנהליים

"תופעת החוות הלא חוקיות ביו"ש מתרחבת, ובשב"כ מוטרדים", התריעה הכותרת. בשבועות האחרונים הוכנה בשב"כ תמונת מצב בנושא האיום על תושבי החוות ביהודה ושומרון. היא נשלחה באמצע מאי לדרג המדיני, והביעה חשש מהסכנה הקיימת מתופעת החוות הלא-חוקיות שם, שמתרחבת ומתפרסת בתקופה האחרונה, המשיכה הכתבה לתאר.

כדי להשלים את המחשת הסכנה החמורה המתרגשת ובאה התריעו 'גורמי ביטחון' בכתבה: "הדרג המדיני יצטרך להחליט האם להסדיר את עניין החוות ואת ההגנה עליהן כך שיוקצו לכך כוחות צבא, אולי ממשימות אחרות, או לייצר פתרון אחר ולפקח על הקמתן כך שלא יוקמו במוקדים ביטחוניים בעייתיים בסמוך לכפרים פלשתיניים בלי יכולת אבטחה ראויה".

ואם לא הזדעזעתם עד כה ממזימתם המסוכנת של המתנחלים להקים בחוסר אחריות עוד ועוד נקודות התיישבות, דאגו בשב"כ לשלוף את נשק יום הדין, שכבר הספיק לשמש לכמה וכמה עלילות דם מפרוץ המלחמה. "להערכת גורמי ביטחון", צוטט בכתבה, "הקצאת כוחות לטובת אבטחת החוות עלולה לבוא על חשבון משימות נוספות בצפון או ברצועת עזה". רוצה לומר, שוב המתנחלים האלה, שלא לומר נערי הגבעות, הולכים לגרום למחדל הבא. עלילת הסטת הכוחות לחווארה הופרכה שוב ושוב? לא נורא, תמיד אפשר ליצור אחת חדשה ואפילו להתריע מפניה מבעוד מועד.

מי שיחשוש להתקדם ולנצח ויעדיף להכיל ולא להרגיז את האויב בצעדי ריבונות "מיותרים", יקבל גם חרפה וגם מלחמה

הכנה לוועדה

למען האמת, התלבטתי רבות אם להתייחס פומבית למסמך ההזוי הזה, אולם בסופו של דבר החלטתי שנכון בכל זאת לנפץ את הטענות המופרכות הללו משתי סיבות: האחת, כי זוהי הזדמנות להתייחס לנושא תרומת ההתיישבות לביטחון, והשנייה, משום שבעיניי המכתב שהוציא השב"כ הולך להיות חלק מרכזי מוועדת החקירה שתוקם ביום מן הימים, הפוך בדיוק ממטרתו המקורית.

באמצעות המכתב הנ"ל, שמצא את דרכו שלא במקרה לכלי התקשורת, ביקשו בשב"כ להשיג שתי מטרות. הראשונה שבהן היא פינוי הגבעות ומניעת הקמה של נקודות חדשות כדי להפקיר את השטח לצורך הקמת מדינה פלשתינית באצטלה של סיבות ביטחונית.

המטרה השנייה של המכתב היא זריקת אחריות מראש, כסת"ח בלעז, מאירועים שיקרו בעקבות ההפקרה המתמשכת שהופכת את המכתב הזה ממופרך למרושע ונבזי הרבה יותר.

ברשותכם נפרק את הטענות במכתב אחת לאחת. נתחיל מעניין הקצאת הכוחות להגנה על הגבעות והחוות ועל הקשר (הלא קיים) של שב"כ לעניין. שנים ארוכות סופגות נקודות ההתיישבות ביהודה ושומרון התקפות טרור מתמשכות מכל הסוגים, פיגועי ירי, מטענים, הצתות ותקיפות אלימות של רועי צאן על בסיס קבוע. בדומה למקרים הרבים שהבאתי כאן במדור זה לא מעט פעמים, רוב אירוע הטרור אפילו אינם זוכים לתגובה כלשהי של מערכת הביטחון. יתרה מכך, בלא מעט אירועים אף מוצאים את עצמם הפעילים בשטח נחקרים בעצמם בחשד לתקיפה כאילו היו הם הצד התוקף בסיפור.

אך גם אם נניח בצד את אלפי האירועים שאינם זוכים אפילו לטיפול בסיסי ונתמקד במעט האחוזים שכן מטופלים במערכת הביטחון, הדבר יישאר תמיד ברמת תחנת המשטרה המקומית, לכל היותר ברמת המחוז. חווית לינץ' קשה במרעה ועשרות ערבים ניסו לרצוח אותך? לך תעמוד בתור להגשת תלונה בתחנת המשטרה הקרובה עם אזרחים אחרים שבאו להתלונן על סכסוך חנייה. הגבעה כמעט עלתה כליל בלהבות משורת מוקדי הצתה של ערבים? מוזמן לשכנע את השוטר בתחנה למה חשוב שאגף החקירות יירתם לעניין.

היכן השב"כ בכל הנושא הזה? הוא כלל לא נמצא באירוע. אנשי השב"כ שמגיעים לכל גבעה אחת לכמה חודשים הם תמיד רכזי המחלקה היהודית, שמופנים אך ורק נגד הצד היהודי, וההגעה לגבעה היא לצורך שיחות איומים, איסוף ממצאים או חלוקת צווים מנהליים. בעיני השב"כ, כל לינץ' במרעה, הצתה בגבעה או תקיפה קשה של תושבים, בהנחה שהצד היהודי הפעם אינו מואשם בעצמו בתקיפה, נכנסים בגדר אירועים פליליים ומועברים לטיפול המשטרה.

ומה קורה במקרה ההפוך, אם נניח למשל יהודי כלשהו חשוד בהצתה או בתקיפת ערבי? ובכן, מהר מאוד הוא ימצא עצמו מובל למרתפי החקירות במתקן השב"כ בקישון, ושם יזכה למסכת חקירות מטלטלת ואינטנסיבית, אזוק בידיו לכיסא עשרים שעות ביממה. האפשרויות שיוצעו תמיד לקורבן התורן יהיו אחת מן השתיים: או שתודה במה שנדרש ממך או שתמשיך מכאן ישירות למעצר מנהלי ארוך בציר עוקף בית משפט. התוצאה הבלתי נמנעת של המדיניות המחפירה הזאת מסוכנת ומופקרת.

כל תחנת משטרה, גם אם תרצה מאוד, לא תצליח במשאבים העומדים לרשותה להביא לידי פיענוח אירועי טרור, בטח ובטח לעומת ההיקף הקיים בשטח. השב"כ לעומת זאת בהחלט יכול להביא לידי פיענוח אירועים כאלו ולמיגור התופעה. כפועל יוצא מכך, 99 אחוזים מהפורעים הערבים אינם נעצרים כלל, ומי שכן לרוב משוחררים כעבור כמה ימים מחוסר ראיות. תושבים בגבעות לעומת זאת מוצאים את עצמם השכם והערב בחדרי חקירות, עומדים בפני כתבי אישום הזויים ומופרכים ונאלצים להתמודד עם הוצאה סיטונאית של צווי הגבלה מנהליים למיניהם.

בשב"כ יודעים היטב שמרבית אירועי הטרור בנקודות ההתיישבות אינם זוכים לטיפול ומביטים כמונו על העלייה הדרסטית בהתקפות בתקופה האחרונה, אך במקום לנקוט צעדי מנע הם מכינים לעצמם מראש את האליבי שינקה את שמם מהאחריות לאסון הבא.

לו היה זה תלוי בקציני הצבא, שום יישוב יהודי לא היה מוקם מחוץ לגדרות, והתוצאה של רצף טריטוריאלי ערבי ומדינה פלשתינית דה-פקטו כבר הייתה מתממשת בשטח

טבעת ביטחון

וכעת לטענה השנייה, ואולי אף החמורה יותר, שהופיעה במכתב ונשמעת מפי "גורמים ביטחוניים", ולפיה נקודות ההתיישבות החדשות הן סיכון ביטחוני ומסיטות כוחות מהגנה על יישובים.

נתחיל ברמה הישירה והפשוטה: הטענה הזאת היא פשוט שקר מוחלט. יעיד כל יישוב ביהודה ושומרון שסביבו הוקמו בשנים האחרונות חוות וגבעות כיצד ביטחון התושבים השתפר פלאים. ניקח לדוגמה את היישוב כוכב השחר, שסביבו הוקמו בשנים האחרונות בטבעת רחבת היקף שורת גבעות וחוות. זכיתי ללמוד בישיבה הקטנה 'אורחות מרדכי' ביישוב ואף להיות שותף להקמת גבעת מעוז אסתר הסמוכה, ולחזות בתהליך הזה מקרוב.

אך לפני פחות מעשור היו מתרחשות חדירות ליישוב על בסיס קבוע. ערבים מכפרי האזור בסיוע המאהלים הבדוויים הסמוכים היו פורצים ליישוב, לעיתים אף בשעות היום, ומעמיסים מכל טוב. אקדחים מבתי תושבים, מכשירי טלפון, ציוד יקר ערך מאתרי בנייה, מוצרים למכירה מחנויות ביישוב, מפתח של הכבאית, סוסים, כבשים ועוד. חקלאים מכוכב השחר היו מספרים שנמנע מהם אפילו להשאיר מזמרה במטעים החקלאיים בלי שזו תיגנב כבר שעות אחדות לאחר מכן.

הקמתן של הגבעות והחוות באזור גרמה שינוי של 180 מעלות בתוך פחות מעשור. היישוב כוכב השחר כיום הפך ליישוב הבטוח ביותר, וסביבו ברדיוס של חמישה קילומטרים כמעט מכל כיוון לא רק שאין ערבים, אלא יש נוכחות יהודית קבועה בשטח של משפחות חלוצות ורועי צאן שחולשים על המרחב.

כמו בכוכב השחר קורה בכל מקום אחר ביו"ש. נקודות ההתיישבות שקמו והפכו ברבות הימים ליישובי קבע שיפרו לאין ערוך את הביטחון באזור. אז כן, לא מעט פעמים לוותה הקמת הגבעה בהתפרעויות של תושבי הכפרים הסמוכים, שהבינו טוב מכולנו עד כמה הנקודה היהודית עשויה לגרום מהפך בשטח, אבל כמו שלמדנו על בשרנו בטבח האחרון, הדבר המסוכן ביותר הוא הימנעות מהשמדת האויב מחשש לעימות והסלמה. מי שיחשוש להתקדם ולנצח ויעדיף להכיל ולא להרגיז את האויב בצעדי ריבונות "מיותרים", יקבל גם חרפה וגם מלחמה.

וכעת לשורש העניין. השב"כ, וכמוהו גם צה"ל ושרר הגופים במערכת הביטחון בעשורים האחרונים, אינם מחפשים ניצחון והכרעה, בטח לא כזה ש"יערער את היציבות באזור". העיקרון הקדוש להם ביותר הוא שמירה על הסטטוס קוו, השקט הקדוש שיש לשמור בכל מחיר. כל מפקד שנכנס לתפקיד רק מתפלל לסיים את המשמרת בכמה שפחות אירועים ולהמשיך הלאה בסולם הדרגות. מדד ההצלחה הוא רמת השקט שנשמר בגזרה בתקופתו. תפיסת העולם הזאת התנפצה לנו עד היום בפנים מאות פעמים, ובשמחת תורה האחרון קרסה לגמרי.

לו היה זה תלוי בקציני הצבא, שום יישוב יהודי לא היה מוקם מחוץ לגדרות, והתוצאה של רצף טריטוריאלי ערבי ומדינה פלשתינית דה-פקטו כבר הייתה מתממשת בשטח. בזמן שבצה"ל חוששים מעימותים שיפרו את השקט, האויב הערבי כובש עוד ועוד שטחים, מקים תשתיות ומתכונן ליום פקודה, שאליו הוא מייחל להגיע כשהוא כבר שולט בשטח שליטה מלאה.

הגבעות לעומת זאת מחזיקות בתפיסה הפוכה לגמרי, הגורסת שסטטוס קוו הוא למעשה כבילת ידיים של הצד היהודי אף שהאויב שמנגד לא הפסיק לרגע את המלחמה. במקום לחשוש מעימות הבינו התושבים מזמן שהגיע הזמן להסתער קדימה ולהכריע את המערכה. כל ניצחון שהושג עד היום עלה בהרבה עמל, דם ויזע שהקריבו התושבים, אולם הביא בתוך לא הרבה זמן גם ביטחון בגזרה, גם חיזוק של השליטה הישראלית ביו"ש ברמה האסטרטגית, ובעיקר סיכל עוד חלק בהקמת המדינה הפלשתינית.

כמו בחזית עזה גם בחזית יו"ש עומדות לפנינו שתי אפשרויות: לבחור בשבירת הסטטוס קוו הרצחני והמסוכן, לצאת למערכה שלא תהיה פשוטה אך תביא לידי ניצחון ולידי הכרעת האויב, או לבכר את המשך החרפה שבה יהודים נרצחים על בסיס קבוע והארץ נכבשת דונם אחרי דונם, ולקבל בסופו של דבר גם מלחמה עם אויב מבוסס וחזק מאי-פעם.

דומני שאחרי שמונה חודשים של מלחמה התשובה ברורה מתמיד.

הפוסט על משמר החוות הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

בפסח האחרון ציינו שנה להקמת גבעת שדה יונתן, שעלינו אליה בניסן תשפ"ג כזרוע התיישבות קדמית של רמת מגרון. נהוג להגיד במקרים רבים ששנה היא תקופת זמן קצרה שבקושי ראויה לסיכום ביניים קצר, אך אם נשפוט לפי מספר האירועים שחוותה הגבעה בשנה האחרונה, נדמה שחלף לא פחות מעשור: החל מרגעים שהכול נראה שחור וחסר תקווה מכל הבחינות דרך לילות מפרכים וחסרי שינה ועד לזמנים של ניצחונות והתרוממות רוח, שהוכיחו שהאמונה בקב"ה והנחישות של הבחורים החלוצים בגבעה חזקה יותר מהכול.

לא חלפו ימים אחדים, וכבר החלו להתאסף בהר שממול ערביי הכפר דיר דבוואן. משלחות של מכובדים בחליפות הלכו וחזרו, ושבאב הכפר תצפת ללא הרף. שבוע לאחר מכן התרחשה ההתפרעות הערבית הראשונה נגד הגבעה, והיא נתנה את האות לסדרת התקפות חסרות תקדים שלא זכורות לי כמותן בשנים האחרונות בגבעות אחרות

בין החלטה לעלייה

ההחלטה לעלות לקרקע של שדה יונתן הגיעה כמעט שנה לפני העלייה בפועל. ברמת מגרון, ששוכנת למעשה בנקודת החיבור שבין ספר המדבר למרכז בנימין, הבטנו כל הזמן אל האופק מזרחה, על הרצף הטריטוריאלי היהודי לאורך כביש אלון שהלך והוקם בשנים האחרונות באמצעות שורה ארוכה של גבעות וחוות, מהיישוב חמרה שבבקעת הירדן ועד מעבר ליישוב רימונים שבבנימין. בכל שנה הוקמו נקודות חדשות, והן צמצמו עוד יותר את הפער, ומקבצי בנייה ערבית בלתי חוקית שפלשו לשטח בתמיכת הרשות הפלשתינית סולקו עם עדריהם, שחלשו על המרחב. כך במהלך אסטרטגי חסר תקדים נוצר רצף התיישבות יהודית ענקי של מאות אלפי דונמים, שמלבד חיזוק ההתיישבות סיכל את הרצף הטריטוריאלי הערבי המתוכנן בין הערים שכם ורמאללה ליריחו ובקעת הירדן.

אחת המשימות שלנו, גבעה השוכנת בנקודת האמצע בין גזרות מרכז בנימין למזרח בנימין, הייתה לחבר את שתי הגזרות הללו לרצף התיישבותי ארוך שיתפרס עד צפון בקעת הירדן. וכך נעשה. תחילה חצה עדר הכבשים של הגבעה את ציר 60 מזרחה לעבר היישוב מכמש וכביש אלון, והחל לרעות ולהתקדם אט-אט בשטח שהיה נתון כולו עדיין בידיהן של חמולות ערביות מהכפר דיר דבוואן, שהתגוררו במאהלים בשטח שעליו הוקמה לימים שדה יונתן, והיו רועות את עדריהן ומעבדות שטחים חקלאיים נרחבים בכל האזור.

זה לא תמיד הלך חלק, אך כמו בסיפור של אברהם ולוט, ככל שעדר הכבשים היהודי הלך והתקדם בשטח, כך נסוגו הערבים מעוד ועוד שלוחות על הרכס. ככל שעבר הזמן שב עוד שדה לידיים יהודיות ועוד בור מים עבר לשמש נקודת השקיה לכבשים.

כמעט שנה שלמה התנהלה מערכה בשטח, וקרוב ל-700 דונמים של שטחי מרעה הוחזרו בה לבעלות יהודית, עוד שישים דונמים של חיטה עובדו ונזרעו על ידינו, ודרי שני המאהלים הערביים הבינו שבעלי הבית חזרו לארצם ועקרו את משכנם פנימה, אל תוך הכפר. בשלב הזה נראה שבשלה העת להעלות נקודת התיישבות קבועה לשטח כדי לבסס את הנוכחות היהודית במקום.

המערכה שקדמה לעליית הגבעה לא הייתה קלה, בלשון המעטה, ודרשה המון התמדה, נחישות וגבורה מצד רועי הצאן של הגבעה, אך אם היה נדמה לנו שהשלב הקשה כבר מאחורינו, האירועים שהגיעו בחודשים הראשונים הבהירו שהאתגרים עד כה היו בקושי טעימה קטנה לקראת הבאות.

למחרת בבוקר הגיע למקום המח"ט אלבז. זעוף ירד מהג'יפ, סירב לדבר עם הבחורים בגבעה והלך עם מלוויו לפאתי הכפר. שם חיכו לו מיטב נכבדי דיר דבוואן. אחרי 'תחקיר' של רבע שעה עם נכבדי הכפר חזר המח"ט לג'יפ וקבע כי "מדובר בנפצים" ולא בירי. המ"פ ננזף, ובכפר כמובן הבינו את המסר והמשיכו ביתר שאת בהתקפות

הקמת הגבעה התרחשה כמה ימים לפני פסח סמוך לחצות ליל. למקום הגיעו חברי גרעין ההתיישבות של הגבעה, שלושה בחורים בלבד, ועוד 15 מתנדבים באו לסייע בהקמה, חדורים באהבת הארץ שבערה בלבבות. הבחורים חולקו לצוותים: כמה החלו ביישור השטח לאוהל הראשון שיוקם, אחרים עמלו על הקמת הדיר, ושני בחורים שמרו על העדר, שהמתין בינתיים לבניית המכלאה. עד אור הבוקר עמדה הגבעה על תילה, ראשונית ופשוטה אך איתנה וחזקה.

לא חלפו ימים אחדים, וכבר החלו להתאסף בהר שממול ערביי הכפר דיר דבוואן. משלחות של מכובדים בחליפות הלכו וחזרו, ושבאב הכפר תצפת ללא הרף. שבוע לאחר מכן התרחשה ההתפרעות הערבית הראשונה נגד הגבעה, והיא נתנה את האות לסדרת התקפות חסרות תקדים שלא זכורות לי כמותן בשנים האחרונות בגבעות אחרות.

כחמישים ערבים מדיר דבוואן הציתו צמיגים כמה מאות מטרים מהגבעה והחלו להתקדם לעברה וליידות אבנים. כוח צבאי קפץ למקום ופיזר אותם לכפר בתוך כחצי שעה, ונראה שהאירוע נגמר. אך לא כפר רצחני ולאומני כדיר דבוואן יאמר נואש. בתוך ימים מספר הוקם 'אוהל התנגדות' מול הגבעה, וממנו יצאו בכל יום עשרות ולעיתים אפילו מאות ערבים, ופתחו בשלל התקפות על הגבעה.

מדי יום כשיצא אל המרעה רועה הצאן של הגבעה היו מתאספים כשלושים-ארבעים ערבים בצלע ההר שמעליו, ובמהלך משולב עם רועי הצאן הערבים היו נצמדים אליו פעם אחר פעם, תוקפים, מנסים לגנוב ראשי צאן מהעדר ומציתים את שטחי המרעה. לא אלאה אתכם בפרטי המערכה, שנמשכה יותר מחצי שנה, רק אציין שאתגרי המרעה ביו"ש אינם זרים לי, ובכל זאת עמדתי נפעם פעם אחר פעם למראה הגבורה והנחישות של רועי הצאן של הגבעה, שמתוך יישום תורת המרעה שרכשו במהלך השנים הפגינו אומץ בלתי רגיל והצליחו פעם אחר פעם להדוף את ההתקפות. כמה מהפעמים הדבר אף עלה בפציעתם שלהם, אך כל זה לא מנע מהם להתייצב למחרת באותו מקום בדיוק ולשדר לאויב שאותנו אי אפשר להזיז. בכל התקופה הזאת נאלצנו, יתר התושבים בגבעה, להיות בכוננות מתמדת למקרה של תקיפה, אך רועי הצאן ניצבו תמיד בחזית לבדם, ובקור רוח בלתי רגיל ניהלו את המערכה בהצלחה מרובה.

אם לא די בהתקפות על רועי הצאן ביום, פתחו מחבלי דיר דבוואן ב'בלבול לילי', שם קוד להתפרעות לילית המונית שהועתקה מהאירועים האלימים ההמוניים שהתרחשו לפני כמה שנים ברצועת עזה סמוך לגבול עם ישראל.

זה החל בהצתות בכמה מוקדים מדי ערב ועד השעות הקטנות של הלילה, הסלים חיש מהר לתקיפה המונית של התושבים שמיהרו לכבות את השרפה, עבר להשלכת בקבוקי תבערה והגיע לסדרת פיגועים בנשק חם שרק בניסים לא גרמו עד היום לנפגעים. אירוע הירי הראשון קרה במוצאי אחת השבתות סמוך לשעה אחת בלילה. רכב ערבי הגיע לנקודה של כמה מאות מטרים מהגבעה, ירה שלושה כדורים, הסתובב ונמלט. האירוע דווח מייד לכוחות הביטחון, אך אלו הגיעו באיחור של חצי שעה, שאלו כמה שאלות וסרבו לצאת לסריקות בנקודה הנמצאת סמוך לפאתי הכפר.

כמה דקות אחרי שהכוחות סבו על עקביהם בלי שאפילו ביקרו בזירה, שב והגיע רכב לנקודה, כיבה את האורות, האיר כחצי דקה בפנס קטן על הקרקע, ככל הנראה כדי לאסוף תרמילים, ונמלט מהמקום. מיותר לציין ששום מחבל לא נעצר.

בכפר ראו כי טוב והחליטו לשחזר את הפעולה. שלושה ימים בלבד לאחר מכן שוב הגיעו המחבלים. כמה דקות לפני כן יצאו שני בחורים מהגבעה לסיור קדמי והבחינו בשלוש דמויות בשיא הגובה בהר ממול, צועדות שפופות, יורות חמישה כדורים ונמלטות מהמקום. במקרה הזה נדרשו לכוחות שעה וחצי להגיע, לשאול כמה שאלות ולסרב גם הפעם לחתור למגע.

זה נשמע מטורף, אבל האירוע חזר על עצמו בשבועות הבאים לפחות עוד שמונה פעמים. מחבלים יורים ממרחק של 600–700 מטרים לעבר הגבעה ושבים הביתה ללא הפרעה, ובכל פעם התעוזה שלהם הולכת וגוברת.

בחסות הרוח שנשבה ממח"ט בנימין דאז אליאב אלבז, שהפגין תמיד יחס עוין מאוד להתיישבות, החלו הכוחות להתייחס באדישות לאירועים ואף להכחיש את קיומם באופן בלתי נתפס. בחלק מהפעמים הואשמה הגבעה שהיא בודה את האירועים מליבה, ובמקרים אחרים טען המח"ט, בלי להגיע לשטח כלל, כי מדובר ב"זיקוקים". המשותף לכל האירועים היה שאחרי כל פיגוע נגד הגבעה נקט המח"ט את שיטת "אין יהודים – אין פיגועים" ושלח את כוחותיו לפנות את הגבעה.

בכל אותה תקופה התרחש טרור מטענים בלתי פוסק נגד שדה יונתן. בכל כמה ימים היו מתקרבים ערבים בחסות החשכה עד למרחק של כ-300 מטרים מהגבעה, מניחים מטען הבשלה רב עוצמה, מציתים וממתינים לפיצוץ, בתקווה שזה יגיע כשהתושבים יחושו למקום לכבות את מוקד ההצתה, שנראה מרחוק כשרפת קוצים תמימה. בלתי נתפס, אך מספר המטענים שהופעלו נגד הגבעה בתוך חצי שנה בלבד, שחלקם יצרו פיצוצים שהעיפו רסיסים למרחק של יותר ממאה מטרים, כפול ממספר המטענים שפוצץ במשך שנתיים שלמות הכפר אל-מועייר שבבנימין, כפר שנודע לשמצה בסדרת פיגועי הטרור שהוציא נגד הנוסעים היהודים בכביש אלון.

אני כותב זאת בצער, אבל במרבית מהאירועים הללו כלל לא קפצו כוחות לשטח, ואלו שכן קפצו וחתרו למגע לרוב ננזפו בפיקוד. הסיפור אולי המקומם ביותר שהתרחש היה של מ"פ מילואים תותח שהגיע לגזרה והחליט בכל זאת לבדוק אם אכן מתבצע ירי כמעט מדי ערב לעבר הגבעה, כפי שהתושבים מדווחים. הוא הציב צוות לוחמים במארב, ואלו זיהו סמוך לשעה שתיים בלילה שלוש דמויות יורדות מ'אוהל ההתנגדות' בכפר לעבר הגבעה ויורות שוב ושוב ללא כל חשש במשך כמה דקות. האישור ניתן, והחיילים פתחו באש לעבר המחבלים ממרחק של כ-250 מטרים. צעקות נשמעו מההר, ועוד כמה ערבים חשו למקום, נשאו על גבם שניים מהמחבלים שנפגעו ונמלטו מהשטח.

בכפר היו בטוחים שלא יאונה להם כל רע, ושני המחבלים שנפצעו מהירי באורח קל עד בינוני במקום להתחבא במקום מסתור נלקחו לבית החולים ברמאללה, ושם סיפרו לעיני מצלמות הטלוויזיה הערבית שהובאה למקום כי בסך הכול "שמרו על הכפר", ולפתע ירו בהם מתנחלים.

למחרת בבוקר הגיע למקום המח"ט אלבז. זעוף ירד מהג'יפ, סירב לדבר עם הבחורים בגבעה והלך עם מלוויו לפאתי הכפר. שם חיכו לו מיטב נכבדי דיר דבוואן. אחרי 'תחקיר' של רבע שעה עם נכבדי הכפר חזר המח"ט לג'יפ וקבע כי "מדובר בנפצים" ולא בירי. המ"פ ננזף, ובכפר כמובן הבינו את המסר והמשיכו ביתר שאת בהתקפות.

אחרי כחצי שנה סיים אלבז את תפקידו בחטיבת בנימין, והרוח שנשבה מהפיקוד החלה להשתנות לטובה, במקביל להתבססות הגבעה למרות כל הקשיים. לא מיותר לציין שבתחילת המלחמה, כשכל המערכות התעוררו מתרדמתן וכוחות מילואים החליפו את הכוחות הסדירים ביו"ש, נאלצה המערכת להודות בעצמה בקיומם של פיגועי הטרור נגד הגבעה.

באחד השבועות הראשונים למלחמה, אחרי כמה חודשים של שקט, שוב פתחו מחבלים באש לעבר הגבעה. הפעם קפצו למקום כוחות והשיבו אש, וכעבור כמה דקות עדכנו כי התקבלה התראה מהשב"כ על חוליית ירי ומטענים מדיר דבוואן שבכוונתה לבצע פיגועים במרחב שדה יונתן. נשמע לכם מוכר? מסתבר שעד לאותו ערב במערכת לא שמעו על קיומה של החוליה. למרות הכול, ככל הידוע לי, עד היום לא נעצר ולו מחבל אחד ממאות המחבלים שהשתתפו ביותר ממאה פיגועי ירי, מטענים, הצתות, תקיפות מאורגנות והתפרעויות המוניות נגד הגבעה בשנה האחרונה.

כדי להבין את העוצמה ואת הנחישות של הבחורים בגבעה שהביאו אותה למצב שהיא נמצאת היום אי אפשר שלא להזכיר את כל האירועים הקשים הללו שצלחו בדרך. 11 הריסות ופינויים עברה הגבעה עד היום, ובכל אחד מהם הוחרם ציוד רב, הוחרבו המבנים עד תום והופעלה אלימות קשה נגד הבחורים.

סדרת האירועים שפירטתי כאן, והיא מעט מזעיר ממה שעברו בחורי שדה יונתן, ללא ספק מפרכת וקשה, אך קשה עשרת מונים לעבור את הדברים הללו כשהמערכת מפנה לך גב ואתה עומד כמעט לבד בשטח. אחת ההתמודדויות הקשות ביותר היא לחיות במצב שבו לא רק שלא פועלים נגד האויב שנלחם בך, אלא נאבקים בך בחזרה ומכחישים אפילו את קיום הפיגועים והתקיפות.

בהר ממול עומד שומם ומתבדר ברוח 'אוהל ההתנגדות', שהכיל עד לפני כמה חודשים עשרות רבות ולעיתים אפילו מאות ערבים מדי יום ושירי הלל נכתבו בכפר על גבורתם של מחבליו. רועי הצאן של הגבעה כבר רועים בסמוך לכפר, וההתקפות במרעה נפסקו לעת עתה כמעט לחלוטין. רק חלקי המטענים והצמיגים השרופים עדיין פזורים לכל רוחב השטח, עדות חיה למערכה שהתחוללה כאן לא מכבר

איתנים מתמיד

ולמרות זאת שנה אחרי העלייה לקרקע הגבעה עומדת איתנה וחזקה מתמיד. מדי יום חולש עדר הצאן של הגבעה על יותר מ-1,400 דונמים שנקנו בעמל, יזע ודם ויוצרים רצף טריטוריאלי אסטרטגי יקר מפז.

כביש כורכר נסלל אל הגבעה ומאפשר גישה נוחה וקלה למקום. מטע של עצי פרי ניטע, וכ-120 דונם עובדו ונזרעו. בהר ממול עומד שומם ומתבדר ברוח 'אוהל ההתנגדות', שהכיל עד לפני כמה חודשים עשרות רבות ולעיתים אפילו מאות ערבים מדי יום ושירי הלל נכתבו בכפר על גבורתם של מחבליו. רועי הצאן של הגבעה כבר רועים בסמוך לכפר, וההתקפות במרעה נפסקו לעת עתה כמעט לחלוטין. רק חלקי המטענים והצמיגים השרופים עדיין פזורים לכל רוחב השטח, עדות חיה למערכה שהתחוללה כאן לא מכבר.

המערכה עוד רחוקה מסיום, אבל הגבעה כיום ב"ה היא כבר עובדה מוגמרת. הרצף הטריטוריאלי היהודי לאורך כביש אלון וספר המדבר, שמסכל חלק ניכר בתוכנית פיאד, קורם עור וגידים, ובעז"ה בתוך שנה מהיום יושלם השלב הראשוני בו, שייצור רצף יהודי מלב בנימין עד לצפון בקעת הירדן. זהו מהלך שאי אפשר להפריז בחשיבותו.

משמח וממלא תקווה לשבת ולהסתכל היום על פירות העמל, אך היו יותר מדי ימים שבהם הכול היה שחור ושום נקודת אור לא נראתה באופק. בימים בלתי אפשריים, כשמאות ערבים מהכפר עולים עליך מהצד האחד, ושוטרי מג"ב רצים מהצד השני כדי לעצור כל יהודי שיראו בשטח, אתה תופס את עצמך ואומר: טאטע, איך אני שורד פה? אבל לא רק שרדנו, אלא גם התפתחנו וגדלנו. סירבנו להישבר ושמנו את מבטחנו בקב"ה שיכוון אותנו לדרך הנכונה וייתן לנו כוחות לעבור את כל המכשולים.

מה שהחזיק אותנו ברגעים הקשים הללו היה הידיעה הברורה בכל נימי נפשנו שאנו במלחמה היסטורית לכל דבר שתכריע את גורל ההתיישבות ביהודה ושומרון. כמונו נאבקים מדי יום מאות יהודים נוספים בגבעות ובחוות. הם נלחמים כמעט ללא אמצעים, מעטים מול רבים, אבל מצליחים להביא תוצאות פנומנליות בשטח ולהציל את ההתיישבות פשוטו כמשמעו.

את הדברים הללו של תולדות הקמת הגבעה הבאתי לפני הכול בשביל הלוחמים הצעירים בשטח שלא זכו עד היום להכרה ולהוקרה על גבורתם, וכדי שעם ישראל ייחשף ולו במעט לקרב האיתנים הזה שמתחולל בארץ מולדתנו. בהזדמנות זו נברך את בחורי שדה יונתן שיזכו להכפיל את הגבעה עד לשנה הבאה, ומי יודע, אולי אפילו לשלוח זרוע התיישבות קדמית יותר, שתהפוך את הגבעה ליישוב עורף בורגני.

עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה!

הפוסט הנחישות ניצחה הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

שני אירועים חמורים התרחשו במהלך השבועיים האחרונים.

האחד, סבב נוסף, השלישי במספר, של סנקציות שהטילו ארה"ב והאיחוד האירופי על שורת עמותות ימין ופעילי התיישבות, והשני – שיא חדש נוסף של כל הזמנים במספר המעצרים המנהליים כנגד מתיישבים ששברה הממשלה הנוכחית.

שני האירועים הללו קשורים זה בזה ונובעים בין השאר כתוצאה מהפקרות ורפיסות של שרי הממשלה הנוכחית המתהדרים בתואר "ממשלת ימין על מלא", אך בפועל רושמים תחת כהונתם שיאי רדיפה כנגד מצביעיהם שלא נראו כאן מעולם.

נתחיל מהסנקציות.

ביום שישי לפני שבועיים הודיע האיחוד האירופי כי הטיל סנקציות על חמישה פעילי ימין, ביניהם כותב שורות אלו שזכה להיכלל ברשימה. זמן קצר אחריו מיהר ממשל ביידן להצטרף לחגיגת "הכה ביהודי" והודיע כי יטיל אף הוא סנקציות על מספר עמותות ימין שסייעו בין השאר לבעלי החוות עליהם הוטלו סנקציות בשבועות הקודמים.

הסנקציות שהוטלו כוללות בין היתר איסור כניסה לשטחי ארה"ב ומדינות האיחוד האירופי, החרמת נכסים באותן המדינות – וחמור מכל עיקול של חשבונות הבנק בישראל על ידי איום בנקיטת צעדים כנגד הבנקים באם לא יישרו קו עם הסנקציות ההזויות.

כך מצאנו את עצמנו רגע לפני החג מצטרפים לרשימה המכובדת של תושבי החוות והגבעות שמתנהלים כבר שבועות ארוכים ללא כרטיס אשראי או חשבון בנק.

הביקורת הציבורית הייתה נוקבת וחריפה, אך נראה שנבחרי הציבור לא התרשמו ולמעט מספר גינויים לקוניים המשיכו בשגרת יומם.

בממשל ביידן ראו כי טוב והפרת הריבונות הבוטה מצידם מתקבלת בהכנעה ורפיסות, וכעבור ימים בודדים הסתערו על השלב הבא בקביעת המדיניות הישראלית. על המוקד הפעם הועלו שלושה גדודים בצה"ל, אך כדי לבחון את התגובות בשטח הודלף לעיתונאים מטעם רק שמו של גדוד נצח יהודה שנכלל ברשימת הגדודים עליהם התכוון ממשל ביידן להטיל סנקציות קשות באמצע המלחמה.

הפעם, באיחור טראגי, הבינו בממשלה כי למרות תקוותם הנואלת שתופעת הסנקציות תישאר בגזרת הגבעות, בממשל ביידן לא מתכננים לעצור עד להתערבות מלאה במדיניות הישראלית וסנקציות על שרי הימין עצמם הם רק שאלה של זמן.

מאותו רגע החל בליץ של גינויים מראש הממשלה ועד אחרון חברי הכנסת, שביקרו בחריפות את הפרת הריבונות הבוטה בעיצומה של המלחמה. משרד החוץ החל בהפעלת לחץ מסיבי על ארה"ב, ומדינות ידידותיות נרתמו לסייע במאמצים לביטול הסנקציות.

ואכן כצפוי בתוך מספר ימים הודיע ממשל ביידן כי חזרה בה מכוונתה להטיל סנקציות על היחידות הצה"ליות.

הידוע מראש הוכח שוב: בכל מקום שמדינת ישראל עמדה על שלה והבהירה למדינות העולם כי לא תקבל בשום צורה התערבות בעניינים ישראלים, ההתקפלות מיהרה לבוא.

הצעד הדרקוני נבלם ברגע האחרון, אך אם בממשלה ינשמו לרווחה לאחר ביטול הסנקציות המתוכננות על היחידות הצה"ליות וימשיכו בשגרת החיים מהר מאוד הם יופתעו לגלות כי התופעה שחשבו שנעצרה שבה והגיעה עד אליהם ממש.

כל אזרח הוא אזרח גם אם מדובר בנער גבעות, ופגיעה בו על ידי גורם זר משמעותה פגיעה בריבונות הישראלית שהולכת ונסדקת.

הלחץ המדיני חייב להימשך עד לביטול מלא של כלל הסנקציות שהוטלו, אך במקביל עומדים לרשות המדינה ובפרט לשר האוצר סמוטריץ' סל כלים גדול להתמודדות עם התופעה – סל שכולל לא מעט כלים שיכולים להכאיב ביותר לדורשי רעתנו ולהבהיר להם שהעסק איננו משתלם.

נתמקד ב2 הכלים אולי האפקטיבים ביותר.

מבין המגבלות שמוטלות במסגרת הסנקציות עיקול חשבונות הבנק ואי היכולת לנהל עסקים בצורה נורמלית הם המגבלות הקשות מכולן. הצעד הדרסטי הזה מצד הבנקים בישראל נובע מהחשש להיותם חשופים לסנקציות בעצמם מצד מדינות זרות בשל שיתוף הפעולה עם בעלי הסנקציות.

לכך יש פתרון מתבקש ביותר שהעובדה שלא נעשה עד היום מבישה ומקוממת.

במדינת ישראל ובמדינות רבות אחרות ברחבי העולם קיים חוק איסור מימון טרור וכמובן איסור הלבנת הון. על שני החוקים הללו כמובן, הבנקים ברשות הפלסטינית שמחזיקים חשבונות רבים של חמאס וארגוני טרור אחרים מצפצפים באופן בוטה. לאור העובדה הזאת בנקים רבים בישראל שמנהלים מסחר ושיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית בעצמה ובנקים פלסטינים אחרים היו עלולים לספוג קנסות כבדים ואף הליכים פליליים שיפתחו כנגדם, דבר שהיה גורם באופן מיידי להפסקת היחסים הכלכליים עם הרש"פ.

כדי למנוע את ה"אסון" הזה שהיה עשוי להביא בסבירות גבוהה לקריסת הרש"פ, הגה אז צוות מומחים מטעם משרד האוצר רעיון שאושר על ידי הקבינט המדיני ביטחוני, לפיו תעניק המדינה חסינות מפני תביעות בישראל, ושיפוי על תביעות העלולות להיות מוגשות נגדם בחו"ל, בחשד למעורבות במימון טרור.

מי שדרשו בין היתר את רשת ההגנה הזאת היו הבנקים הפועלים ודיסקונט שהודיעו למשרד האוצר כי בכוונתם להפסיק להעניק שירותים בנקאיים לבנקים הפלסטיניים, בשל חשש להגשת תביעות פליליות נגדם על ידי רשויות בחו"ל. במקרה הנוכחי של הטלת הסנקציות על פעילים בהתיישבות מיהרו אותם בנקים לנעול את חשבונותיהם של הפעילים, אך כמעט חודשיים חלפו מאז ובממשלת הימין הנוכחית לא התנדב אפילו שר אחד להציע את רשת ההגנה הזאת שהוענקה ליישות טרור רצחנית – גם לטובת אזרחי המדינה החלוצים.

הצעד השני והמתבקש שלא יהווה רק עזרה ראשונה לנפגעי הסנקציות אלא גם יבהיר לחורשי רעתנו שהפגיעה בריבונות הישראלית איננה משתלמת, הוא הסרת החסינות ורשת הביטחון לשיתוף הפעולה של הבנקים הישראלים עם הרשות הפלסטינית בתגובה לסנקציות האמריקאיות. בנוסף, צריכה לגבש הממשלה רשימה של גורמי טרור ברשות הפלסטינית (לא עבודה קשה במיוחד) עליהם תטיל המדינה סנקציות בעצמה, ותמליץ לידידותיה בעולם לנהוג בעקבותיה.

צעד כזה שייושם אפילו לזמן קצר, יביא לסדקים משמעותיים ברשות שעומדת גם כך על כרעי תרנגולת ויגרום לאיחוד האירופי וממשל ביידן שחרדים מנפילת שלטונו של אבו מאזן להבין היטב את המסר החד.

וכעת למעצרים המנהליים.

בערב חג שביעי של פסח פשטו בלשי ימ"ר ש"י ורכזי המחלקה היהודית בשב"כ על שורת ישובים וגבעות ביו"ש ועצרו חמישה פעילים שהשתתפו בחיפושים אחר בנימין אחימאיר הי"ד במהלך היממה שהוגדר נעדר.

שעות בודדות לאחר מכן, עוד לפני שאפילו הספיקו לעבור חקירת ראווה ראויה לשמה בגין העבירות שלכאורה נעצרו, חתם שר הביטחון גלנט על מעצרים מנהליים לחמשת העצורים – שלושה מהם נשואים ובעלי משפחות. גם פה, למרות שמספר המעצרים המנהליים – 22(!) מתחילת הממשלה הנוכחית שבר שוב שיא חסר תקדים מקום המדינה, שרי ממשלת הימין אפילו לא התאמצו להפגין אכפתיות. סמוטריץ' וחברי מפלגתו התעלמו כרגיל, בן גביר הוציא הודעת גינוי לקונית וחברי הליכוד למעט אולי טלי גוטליב לא טרחו להשמיע הגה אל מול הרדיפה המטורפת שמתרחשת תחת כהונתם. רק לשם ההשוואה, מקום הממשלה הנוכחית הוצאו 22 צווי מעצר מנהלי כנגד מתיישבים – כפליים מממשלת רבין שיאנית המעצרים המנהליים עד כה שהחזיקה בנתון הלא מחמיא של 11 צווי מעצר מנהלי כנגד יהודים בכל כהונתה.

ההתעלמות/חוסר המאבק של שרי הימין בתופעת המעצרים המנהליים חמורה ומסוכנת פעמיים. לפני הכל כי בחסות שתיקתם גלנט והמחלקה היהודית בשב"כ משתוללים באופן חסר תקדים, וחמור מכך הכלי הדרקוני הזה שגם בממשלות שמאל מובהקות נעשה בו שימוש במשורה (גנץ 4 צווים, עמיר פרץ 1 ואהוד ברק 0), הולך ומנורמל מיום ליום.

בממשלה הבאה יוכל בקלות שר הביטחון להתגונן: מה אתם רוצים, אפילו אצל סמוטריץ' ובן גביר נעצרו עשרות מתיישבים במעצרים מנהליים.

לרשות כל ח"כ בקואליציה, קל וחומר לרשותם של השרים וסיעות הימין בשלמותן עומד סל כלים ענק שיכול היה להפעיל לחץ במקומות הנכונים ולהביא לעצירת הרדיפה. זה לא נעשה, ואפילו את הכלי הקל ביותר כמו היעדרות מהצבעות למשך שבוע ימים או עיכוב חוקים בועדות השונות לא הפעיל עד היום אף אחד מהח"כים שנבחרו בקולות המתיישבים. בכל פעם כשניתכת עליהם ביקורת בנושא הם ימהרו לתרץ ולהשיב בדמגוגיה "מה אתם רוצים, שנפרק את הממשלה על זה?", אבל זהו תירוץ שפל שמנסה לכסות על העובדה הפשוטה: שרי הימין שנבחרו בקולות הציבור שנרדף כעת פשוט לא מתכננים להיאבק כנגד הרדיפה הזאת.

הם יגנו, אולי ינסו לדחוף קצת מאחורי הקלעים, אבל את התותחים הכבדים שידעו להפעיל במאבק על תקציבי החמ"ד, משכורות לשוטרים או פיתוח הנגב והגליל, הם פשוט לא מתכננים להפעיל.

אינני יודע מה עובר בראשם, אך בדיוק כמו בסנקציות שהתרחבו חיש מהר אל לב המיינסטרים הישראלי, גם את הרדיפה הזאת יחלו בעוד לא הרבה זמן להרגיש גם בציבורים אחרים.

עם ישראל איתן ורק יצא מחוזק מכל האירועים הללו, אך אנו לא נשכח ולא נסלח למי שנבחר בקולות הימין אך שבר שיאים חדשים של רדיפה תחת כהונתו בלי לנקוף אצבע בנידון.

הפוסט למה אתם שותקים? הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

את הטור הזה אני כותב בסערת רגשות. זעם וכעס מעורבבים עם השראה והתפעמות מהגיבורים שנפלו השנה על משמרתם, אליהם הצטרף ביום שישי האחרון הנער הטהור בנימין אחימאיר הי"ד שנרצח בדמי ימיו בעת שיצא אל המרעה.

זהו טור על גבורה יהודית, על מסירות נפש וחלוציות שכמעט נעדרת לגמרי בדור הזה, אבל לצערנו גם על הפקרות מתמשכת פושעת וזדונית שעלתה לנו בחיי אדם.

רבים מפרטי הרצח המזעזע עדיין אסורים לפרסום בזמן כתיבת שורות אלו, אך לפי הפרטים הידועים עד כה הפיגוע הקשה התרחש בעת שבנימין יצא בשעות הבוקר ביום שישי עם עדר הכבשים של חוות גל יוסף – אחת מחוות מלאכי השלום אל המרעה. כ100 מטרים אחרי שיצא מהחווה התנפל עליו מחבל שפל שארב לו עם סכין והחל לדקור אותו בכל חלקי גופו. בנימין לא נכנע וניהל עם המחבל קרב ממושך במשך דקות ארוכות, עד שלבסוף המחבל גבר עליו והצליח להרוג אותו – לא לפני שהטיח בראשו במפלצתיות סלעים בזה אחר זה. גופתו של בנימין אותרה רק יממה לאחר מכן, עם סימני התעללות קשים.

היעדרות הנער בן ה14 שהתגלתה לאחר יממה כרצח שפל, זעזע מדינה שלמה. יחידות שלמות השתתפו בחיפושים וקצינים בכירים הגיעו לשטח לנהל את המבצע מקרוב. אפילו האלוף פוקס לא פספס את ההזדמנות והגיע לחפ"ק החיפושים עם פרצוף מודאג תוך שהוא מבטיח לתפוס את המרצחים ולעשות כל שביכולתו כדי לוודא ששום פיגוע כזה לא יחזור על עצמו.

אלא שבניגוד להפתעה ולהלם ששרר במערכת וגם בציבור לנוכח הפיגוע הקשה, הכתובת לא רק שהייתה על הקיר אלא זהרה עליו בצבע אדום בוהק עם אורות מהבהבים.

במשך חודשים ארוכים, עוד מלפני פרוץ המלחמה, התרענו בכל מקום וגם במדור זה על ההתקפות ההולכות וגוברות כנגד רועי הצאן בחוות ובגבעות ביהודה ושומרון. עשרות פעמים הזהרנו מכך שהאויב מבין היטב את חשיבותם של רועי הצאן במערכה על השטח ומשכך מסמן אותם כמטרה עליונה, ודרשנו להתייחס לתקיפות הללו כפיגועים לכל דבר. אולם במערכת הביטחון לא רק שלא היטו אוזן לאזהרות אלא פעלו בדיוק ההפך מכך.

עשרות רועי צאן שהותקפו או תושבים שחשו לחלץ אותם מידי הפורעים הערבים מצאו את עצמם עצורים ונחקרים כמו אחרוני העבריינים, תלונות שהוגשו בצירוף תיעודים ברורים של התוקפים נסגרו אחת אחרי השניה ופורעים שכן נעצרו, שוחררו כעבור זמן קצר – לעיתים תוך נימוקים מקוממים ובלתי נתפסים.

נביא כאן בקצרה שורת אירועים מהתקופה האחרונה שהיו כפסע מלהסתיים בתוצאה טראגית, וממחישים את ההפקרות, שלא לומר ההפקרה, שהתרחשה מצד מערכת הביטחון.

המפורסם שבהם הוא האירוע בו נעצרתי יחד עם יחיאל אינדור שנעצר ונחקר במשך שבועיים תמימים בעודו פצוע ומפרפר בבית החולים עם בקע בראשו, לאחר שהציל ברגע האחרון רועה צאן יהודי מעוז ציון שהותקף בידי למעלה מ200 ערבים שביצעו בו לינץ' מאורגן באמצעות סלעים, אלות וזיקוקים בכינון ישיר.

לולא התושייה שהפגין אינדור היינו כנראה בהלוויתו של רועה הצאן, אך כל זה לא מנע מהשב"כ לעצור אותו בחשד לרצח. 4 מהפורעים הערבים נעצרו רק כעבור כמה ימים בעקבות לחץ ציבורי, וכמובן שוחררו כעבור זמן קצר. היתר, 200 מחבלים מועדים נוספים, אפילו לא עוכבו לחקירה.

חודשיים בלבד לאחר מכן הותקף חברי חנינא פרידמן, רועה צאן מחווה חקלאית הסמוכה לישוב רימונים בבנימין בעת ששהה במרעה יחד עם רועה נוסף.

חמישה ערבים שהגיעו בחסות המסיק לשטח התנפלו עליהם באלות וגרזן. חנינא וחברו ניהלו עמם קרב איתנים עד שהפורעים נסוגו, אך עד אז הצליחו הפורעים להכות בגרזן את חנינא בראשו. הוא פונה באמבולנס במצב קשה מאוד ואיבד את הכרתו. בהמשך עבר סדרת ניתוחים שהצילו את חייו. כיום ב"ה הוא משתקם ועבר לאחרונה ניתוח להחדרת עצמות לגולגלתו חלף אלה שנפגעו.

הפעם באופן חריג נעצרו התוקפים כעבור יומיים, אך חנינא שקיבל נחמה פורתא בלכידת התוקפים גילה מהר מאוד שהוא בכלל האשם באירוע.

בעקבות הלחץ הציבורי שנוצר בעקבות הלינץ' מיהרה הפרקליטות להודיע כי תגיש כתב אישום חמור כנגד הפורעים, אך כעבור כמה שבועות חזרה בה והודיעה למשטרת בנימין שחקרה את התיק כי לא תגיש כתב אישום כנגד הפורעים באם הצד היהודי, קרי חנינא הפצוע, לא ייחקר אף הוא בחשד לתקיפה. הרי אי אפשר בלי הסימטריה הקדושה.

במשטרה יש לציין באופן מפתיע וראוי לשבח, סירבו בתוקף לחקור את הפצועים היהודים והבהירו כי חקירה כזאת לא תתקיים ויהי מה. הפרקליטות מצידה ויתרה על הגשת כתב האישום והמחבלים שכמעט רצחו בגרזן את חנינא וחברו שוחררו לביתם לקול מצהלות ערביי הכפר דיר ג'רר.

חודש בלבד לאחר מכן התרחש לינץ' נוסף בחווה סמוכה. הפעם היה תורם של רועי הצאן בחוות המכוך השוכנת בין הישובים רימונים ומכמש לחוות את הטרוא הערבי. כ15 פורעים ערבים תקפו את רועה הצאן של החווה בעת ששהה עם עדרו בשטחי המרעה. שני רועים נוספים שחשו מהחווה לסייע הותקפו אף הם. הפורעים תועדו כשפניהם גלויות, כשאחד מהם עם מבט של רצח בעיניים פשוטו כמשמעו מטיח סלע בראשו של רועה הצאן מטווח אפס. כן, בדיוק כמו שהמרצח השפל עשה לבנימין אחימאיר הי"ד. חרף היתרון המספרי של התוקפים הצליחו גם הפעם שלושת הרועים שנפצעו להדוף ולהבריח את חמישה עשר התוקפים.

תלונות הוגשו עוד באותו יום כנגד התוקפים בצירוף זהותם המלאה, אך עד היום הם לא נעצרו.

רשימת אירועי התקיפה שהסתיימו באורח דומה – פציעה של הרועים, תיעוד התוקפים, הגשת תלונה אך אפס עצורים תמלא גיליון שלם רק מאלו שהתרחשו בשנה האחרונה.

עשרות מהם חוויתי על בשרי במשך חצי שנה בגבעת שדה יונתן בה ניהלו ערביי הכפר דיר דבוואן מערכה יומיומית כנגד הגבעה שכללה השלכת בקבוקי תבערה, פיצוץ מטעני חבלה, הצתת שדות ועשרות אירועים של תקיפת רועי הצאן של הגבעה לאור יום ולעיני המצלמות. באופן עקבי ונחוש סירבה מערכת הביטחון, ובראשה מח"ט בנימין דאז אליאב אלבז ואלוף פיקוד המרכז יהודה פוקס לאשר פעילות למעצר התוקפים ובחרה לנקוט במדיניות של "אין יהודים – אין פיגועים" כשלאחר כל אירוע כזה ביצעה הרס ופינוי של הגבעה. גם באירועים הללו, יש לציין, דווקא הפגינה המשטרה רצון ונכונות לעצור את הפורעים אך נתקלה פעם אחר פעם בסירוב גורף מצד גורמי הצבא הבכירים לאשר פעילות בכפר.

אני כותב זאת בכאב, אבל דמו של בנימין הי"ד שנרצח באופן המזעזע ביותר, הוא על ידיהם של ראשי מערכת הביטחון שהפקירו הלכה למעשה את דמם של רועי הצאן, ואותתו לפורעים הערבים שגם כך לא היו צריכים יותר מדי כדי להסתער קדימה – השטח נקי, אף אחד לא יפריע לכם או יעצור אתכם. תפגעו בהם כמה שתרצו, הם לא ילדים של אף אחד.

***************************************

וכעת לגבורתם של רועי הצאן.

מרבית הציבור נחשף לרוב באופן טבעי לאירועים השליליים שקורים בהתיישבות כמו תקיפות רועים ומסעות הרס, כך שלעיתים נוצרת תחושה שהכל רע ואנחנו רק בנסיגה. אבל ההפך הוא הנכון. קחו למשל את המקרים המקוממים שפירטתי כאן בתחילת הטור. נכון, הרועים אמנם הותקפו לא פעם ולא פעמיים ואפילו נפצעו בגופם, אולם רוחם נותרה איתנה ובפציעתם במערכה סללו את הדרך לרכס היהודי הבא שעבר לידיים יהודיות.

על שמם של רועי הצאן בגבעות ובחוות יהודה ושומרון רשומים *מאות אלפי דונמים* ששבו לבעלות יהודית בשנים האחרונות ושינו מאזן הכוחות בשטחים הפתוחים ביו"ש. באופן עקבי, פעם אחר פעם, לאחר כל תקיפה כזאת חזרו הרועים או מחליפיהם עם עדרם כבר למחרת לאותה הנקודה בדיוק, ועמדו בגאון על משמרתם. הנחישות הזאת והנכונות להיאבק על הקרקע בכל מחיר גרמו בכל פעם לאויב לסגת אחורה ולהבין שהפסיד במערכה.

לא הכל נכון שיכתב וישנם דברים רבים שטוב שיעברו מתחת לרדאר לטובת הצלחת הפעילות, אך בקצרה אפשר לומר שעשרות פעמים בשנתיים האחרונות אירועי תקיפה מהצד הערבי שבוצעו תמיד מתוך ניסיון, לעיתים נואש, לעצור את הרחבת נקודת ההתיישבות, השיגו בדיוק את התוצאה ההפוכה וגרמו לעזיבת הערבים את השטח ואפילו בפעמים רבות לנטישת המאהל או הבתים כולם.

בנימין הי"ד, שהצטרף לדב דריבן, יאיר הר סיני ושורת גיבורים נוספים שנפלו במערכה על שטחי יו"ש ברבות השנים, זכה להשתתף בחייו בהשבת חבל מולדת משמעותי בלב בנימין לידיים יהודיות, ובנפילתו הביא להתעוררות ורוח חדשה בעם שיביאו בעז"ה לפריצה נוספת בהתיישבות.

חלוצי הגבעות והחוות עומדים היום בחזית ההתיישבות, אולם בעיני רועי הצאן בנקודות הללו הם החלוצים שבחלוצים. במסירות נפש הם מציבים את עצמם מדי יום בחוד החנית של המערכה על השטח, תחת שמש קופחת וגשם זלעפות, בידיעה ברורה שבכל התקפה שתופנה כנגדם הם יהיו אלו שיספגו את רוב האש ויצטרכו להגן על עצמם במשך דקות ארוכות עד להגעת תגבורת. רועי הצאן שלנו זקוקים לכל הפחות להוקרה על פעילותם שלא מוערכת דייה, וישנן פעולות פשוטות שיכולות להביע הערכה ולתת להם כוח להישאר איתנים במאבק. עברתם על הציר וראיתם רועה מאחת הגבעות? 2 ארטיקים קפואים ביום חמסין וכמה מילות הערכה יעשו לו את היום. אוכל חם ומפנק שתכינו בבית ותקפיצו לגבעה אחרי שחזר מעוד יום של מרעה יתן לו כוח לשמירה בלילה שתכף מתחילה.

להיות בעצמנו שם בחזית רובנו לא יכולים, אך לכל הפחות עלינו לקחת חלק, ולו קטן, מהמערכה החשובה

הפוסט קול דמי אחינו בנימין הופיע לראשונה ב-עולם קטן.