לקום, להמשיך ללכת!

‏נ'

‏‏שׁוּב שָׂרוּעַ אַחֲרֵי מַאֲבָק,

‏הַנּוֹכֵל הִשְׁאִיר לִי רַק אָבָק.

‏מָשַׁךְ אוֹתִי בַּחוּט,

‏בְּרֶגַע שֶׁל מַצָּב נָחוּת.

‏הָיָה סִכּוּי בַּהַתְחָלָה,

‏אַךְ הַהַצָּעָה – קָשֶׁה לְסָרֵב לָהּ.

‏וּכְמוֹ נַחַל זוֹרֵם וּמִתְלַקֵּט

‏אֲנִי עוֹשֶׂה וְלֹא קוֹלֵט.

‏רַק עוֹד קְצָת,

‏מַמָּשׁ מַמָּשׁ מְעַט.

‏וְיֵשׁ שָׁם מַשֶּׁהוּ נָעִים,

‏שׁוֹאֵב אוֹתִי מִבִּפְנִים.

‏לֹא מְסֻגָּל לַעֲצֹר,

‏הֵחֵל שִׁטָּפוֹן בְּלִי מַעֲצוֹר.

‏עוֹלָה תִּקְוָה קְטַנָּה,

‏אֲבָל מַבּוּל בְּלַעָהּ.

‏נִסְחַף בְּיָּם לְלֹא צָפוֹן,

‏חֲסַר תִּקְוָה לְלֹא מַצְפּוּן.

‏נִסְחַפְתִּי,

‏הִתְרַחַקְתִּי,

‏שִׁחְרַרְתִּי.

‏לִפֵּף יָדִי, מָשַׁךְ בַּחֲבָלִים זוֹלִים,

‏אָזוּק נִזְרַק בְּטַלְטֵלוֹת גַּלִּים.

‏סְעָרָה לְלֹא סִכּוּי לְהַצָּלָה,

‏הַיָּם שָׁאַב גּוּפִי לִמְצוּלָה.

‏וְאָז אוֹתִי פָּלַט,

‏הֵקִיא בְּבַת אַחַת.

‏עַל חוֹף קֵרֵחַ,

‏גּוּפִי שִׁטֵּחַ.

‏פּוֹקֵחַ עֵינַיִם,

‏מֵנִיעַ רַגְלַים.

‏שׁוֹכֵב רַק עַל חוֹל,

‏מוּל יָם כֻּלּוֹ כָּחֹל.

‏כְּאֵב לֵב עָצוּם וְרֵיקָנוּת,

‏אֲפִיסַת כּוֹחוֹת.

‏שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא,

‏מֻטָּל עַל גַּב, מִתְרַפֵּא.

‏שׂוֹנֵא אוֹתוֹ,

‏אוֹהֵב אוֹתוֹ,

‏מְתַעֵב אוֹתוֹ.

‏יָדַיִם פְּשׁוּטוֹת,

‏בָּרוּךְ מַחֲזִיר נְשָׁמוֹת,

‏מֵשִׁיב אֲבֵדוֹת.

‏לֵב פּוֹעֵם,

‏מוֹדֶה, נוֹשֵׁם.

‏מִתְיַשֵּׁב, מִזְדַּקֵּף,

‏מִישֶׁהוּ בְּעָרְפִּי נוֹשֵׁף.

‏לוֹחֵשׁ לִי: עַכְשָׁו זְמַן נָכוֹן,

‏לָקוּם – זֶה הַנִּצָּחוֹן.

‏תּוֹסִיף לְעַצְמְךָ עֵרֶךְ,

אִם רַק תַּמְשִׁיךְ לִצְעֹד בַּדֶּרֶךְ!

עיני עיני יורדה מים

יעל לוין

עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם עַל מְאֹרְעוֹת מִלְחֶמֶת חַרְבוֹת בַּרְזֶל.

שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחֹלֵנוּ בְּשַׁבַּת שִׂמְחַת תּוֹרָה תשפ"ד.

עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ – עַל הַנִּרְצָחִים וְהַחֲלָלִים, הַחֲטוּפִים וְהַפְּצוּעִים, וְהַיִּשּׁוּבִים שֶׁשָּׁמְמוּ כְּהַר צִיּוֹן.

זְכֹר ה' מֶה הָיָה לָנוּ הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ שֶׁנִּמְצֵאנוּ בִּלְתִּי מוּכָנִים.

נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים, בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים – הָאוֹיֵב חָדַר לִשְׁעָתוֹ לְשִׁטְחֵנוּ, וְטָבַח בְּלֹא רַחֵם.

יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב – מִבֵּין נִצּוֹלֵי הַטֶּבַח נוֹדְעוּ יְתוֹמִים מֵאָב אוֹ מֵאֵם, וְכֵן מֵאָב וּמֵאֵם יַחְדָּיו.

אִמֹּתֵינוּ כְּאַלְמָנוֹת – יֵשׁ מֵהַנָּשִׁים שֶׁהָפְכוּ אַלְמָנוֹת, וְיֵשׁ אָשֵׁר טֶרֶם יוֹדְעוֹת מָה עָלָה בְּגוֹרַל אִישֵׁיהֶן.

נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ בְּאַכְזָרִיּוּת מְרֻבָּה, וְאַף גְּבָרִים עֻנּוּ בְּיַד צַר.

חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ – עַם יִשְׂרָאֵל הִתְאַחֵד בִּן רֶגַע וְהִתְחַזֵּק בֶּאֱמוּנָתְךָ.

הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה וְנִתְקָרֵב לַעֲבוֹדָתֶךָ.

חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם וְיִשְׂרְרוּ תָּמִיד אַחְדוּת וְשָׁלוֹם בֵּין בְּנֵי עַמֶּךָ.

נחמו נחמו

ס"ג

תושייה בכפליים

נחמה בכפליים

כפליים – אני ואתה

בכל מקום אני ה' יחד איתך

ירדו – שכינה עמהם

במעמקי החושך, בגלות הנפש

מסעות בארץ נשייה,

עולים – שכינה עימהם

זורחת יפה ומאירה

כתבם על לוח ליבך

אמר אליי אבי:

גלות הנפש – פדיון הנפש

גם שם אני

בירידות – בעליות

גם שם אני

בתהפוכות הנפש – בתעצומות הנפש

גם שם אני

בעצב, ביגון, בדיכאון, באנחה

בששון, בשמחה, בפדות, בהרווחה

בגלות הנפש וגם בגאולתה

גם שם אני

גם שם תמיד אני איתך

ואומר אני:

בקשיים, בחושך, בצרה

לא עוזבת אותך

גם בהסתר פניך, בחושך, באפלה

לא עוזבת אותך

גם כשקשה, גם כשנופלת

לא עוזבת אותך

וימש חושך – וימש אורה

אתה האור, עיקר העיקרים

אתה מלכי בדין, אתה אבי ברחמים.

יורדים               עולים

עולים,               יורדים

עשרה מסעות וניסיונות רבים

אני והוא הושיעה נא

כוס ישועות אשא

ובשם השם' אקרא:

גם שם אני ואתה

ויקומו וילכו יחדיו…

ניצוצות שברי לוחות נאספים

אחרי בלותי הייתה לי תקומה

לב בשר פועם בי ורוח חדשה

שברי לוחות ראשונים עם לוחות שניים

לחבוש לב נשברים, לבשר ענווים

לקרוא לשבויים דרור

ולאסורים ללמד בינה:

דווקא ממקום שפלותם וירידתם

עתידים להיגאל

קומי בתולת ישראל

יש לך גואל!

נפלת לא תוסיפי קום?

נפלת – לא תוסיפי ליפול עוד

קומי בתולת ישראל!

התנערי מעפר תחיית מתים, קומי!

יש לך גואל! יש לך גאולה!

גואל, משיב נפש עייפה

כי כפליים לתושייה

כפליים לנחמה

כפליים לגאולה

נחמו נחמו עמי.

החופש הגדול

יוסף סנדו

הַכֹּל אֲנִי יָכוֹל בַּחֹפֶשׁ הַגָּדוֹל

לְהִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה וּבְקוֹל

לְהַחֲלִיט שֶׁאֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת אֶת הַכֹּל

לִבְחֹר לְהִסְתַּכֵּל אֶל הַטּוֹב שֶׁבַּמִּכְלוֹל

הַחֹפֶשׁ שׁוֹבֵר אֶת כָּל הַמְּחִצּוֹת

שֶׁל הָאָנֹכִיּוּת וְשֶׁל הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת

וּבוֹנֶה גְּשָׁרִים יַצִּיבִים מֵעַל הַחוֹמוֹת

אֶל הַטּוֹב שֶׁבִּי,

שֶׁבְּךָ,

שֶׁבְּכָל הָעוֹלָמוֹת.

הַחֹפֶשׁ נוֹתֵן לִי לִהְיוֹת,

בְּלִי תֵּרוּצִים אוֹ תּוֹאֲנוֹת

אֵין צֹרֶךְ לְהִצְטַדֵּק כְּדֵי לִהְיוֹת

כִּי מֻתָּר לִי, וּמִצְוָה לִהְיוֹת

פָּשׁוּט אֲנִי.

הַחֹפֶשׁ מְאַפְשֵׁר לךָ לָעוּף עִם רַעֲיוֹנוֹת

לִיזֹם וְלִיצֹר בְּלִי הַבְהָרוֹת,

כִּי אַתָּה אָהוּב גַּם עִם הַחֶסְרוֹנוֹת

אֵין צֹרֶךְ לְהִצְטַדֵּק כְּדֵי לִהְיוֹת

פָּשׁוּט אַתָּה.

וְעַכְשָׁו שֶׁהַמִּסְגֶּרֶת

לֹא כּוֹפָה וְלֹא לוֹחֶצֶת

אַפְשֵׁר לְעַצְמְךָ לִבְנוֹת

אֶת הָרָצוֹן הַכֵּן לְטוֹב.

חַפֵּשׂ חֹפֶשׁ

חֲשֹׂף חֹפֶשׁ

חֲשֹׁב חֹפֶשׁ

נְשֹׁם חֹפֶשׁ.

נדר

אורלי נבון

סוֹף מַסַּע נְדוּדִים

לְרַגְלֵי הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת

עֶרֶב מְהַפֵּךְ בְּהַנְהָגָה

בְּתוֹבָנָה מִתְפַּקַּחַת.

בְּמוֹחִי מִשְׁאָלָה

שֶׁהוֹרַדְתָּ אֵלַי חֶבֶל

וְאָנִי נִקְשַׁרְתִּי כִּכְלִי

אַתָּה בּוֹ תַּפְלִיא אֶת קְסָמֶיךָ

אֶתְחַיֵּב, אֶדֹּר נֵדֶר

שֶׁרַק אֶהְיֶה רְאוּיָה

לְהָכִיל אֶת בִּרְכוֹתֶיךָ.

נֵדֶר מִסְתַּיֵּג מִתַּאֲוָה

חַף מִיְהִירוּת וּמִגַּאֲוָה

נֵדֶר עוֹטֵף בְּאַהֲבָה

שֶׁיָּזִיז הָרִים

אוֹ אֶבֶן נֶגֶף קְטַנְטַנָּה

מִן הַדֶּרֶךְ.

האתרים האלה

אבי כהן

הֵם כְּמוֹ בֵּית כֶּלֶא
עוֹד לֹא מָצָאתִי תְּרוּפַת פֶּלֶא
לַבְּדִידוּת

מִי כָּמוֹנִי מַעֲדִיף
לְחַפֵּשׂ אֶת שֶׁאַהֲבָה נַפְשִׁי
בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחוֹבוֹת
וְלֹא בַּאֲתָרֵי הַהֶכֵּרוּיוֹת

כָּמוֹנִי גַּם הִיא
נִמְצֵאת כָּעֵת מֵאֲחוֹרֵי סוֹרֵג וּבְרִיחַ
וַאֲנִי הָאַבִּיר עַל הַסּוּס הַלָּבָן
מְנַסֶּה לְחַלֵּץ אֶת בַּת הַמֶּלֶךְ מֵהַצְּרִיחַ

הָאֲתָרִים הָאֵלֶּה
מְכַלִים אוֹתִי עַד לְהִתְמַכְּרוּת
כָּל אִיתוּת יוֹצֵר אֶצְלִי מֵחָדָשׁ
תְּחוּשָׁה שׁוֹנָה וּמְשֻׁנָּה שֶׁל הִתְרַגְּשׁוּת

הָאֲתָרִים הָאֵלֶּה
שׂוֹרְפִים לִי אֶת הַיּוֹם
אֲנִי פּוֹתֵחַ אִתָּם אֶת הַבֹּקֶר
וְסוֹגֵר אִתָּם אֶת הַלַּיְלָה
וְזֶה עוֹלֶה לִי בְּיֹקֶר

וְזוֹ אוֹתָהּ הַגְּבֶרֶת הַנֶּהֱדֶרֶת
בְּשִׁנּוּי אַדֶּרֶת שֶׁמַּחֲלִיפָה תְּמוּנוֹת
וּמִכָּל אֲתָר וַאֲתָר לֹא נֶעְדֶּרֶת

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם
עֲשֵׂה שֶׁהַמָּסַכִּים לֹא יַבְדִּילוּ בֵּינֵינוּ
לַמְרוֹת שֶׁבֵּינֵינוּ אֵין לָדַעַת מֵאַיִן הִיא תָּבוֹא
כִּי לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ

אֲנִי רוֹצֶה לְהַאֲמִין בְּכָל מְאוֹדִי שֶׁהַזִּוּוּג שֶׁלִּי יָבוֹא בְּעִתּוֹ
לַמְרוֹת שֶׁבֵּינֵינוּ אֲנִי מַרְגִּישׁ כְּאִלּוּ אֲנִי מְצַמְצֵם לְךָ אֶת הָאֶפְשָׁרוּת
כִּי אִם הִיא תִּתְגַּלֶּה אֵלַי מֵאֵיזֶה אֲתָר, בְּדִיעֲבַד מְדֻבָּר בְּטָעוּת
וְאוּלַי זֶה הַיֵּצֶר מְדַבֵּר, אוּלַי זֶה יֵצֶר הַהִתְמַכְּרוּת

אַתָּה מֵבִין? אֲנִי מְשַׁדֵּר לְךָ מֶסֶר סוֹתֵר

שֶׁסּוֹטֵר לַאֲנָשִׁים כָּמוֹנִי בַּלֶּחִי
אֲבָל מִי כָּמוֹךְ יוֹדֵעַ לְהוֹצִיא אוֹתִי מִכָּל הַבִּלְבּוּלִים
וְלֹא רַק בִּשְׁבִיל הַחֲרִיזָה, אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ, אֱ-לוֹהִים!

שמירת הלשון

יעקב סימן טוב

הישמר בנגע הצרעת,

לשון הרע בחברה היא פוגעת.

עד השמיים היא מגעת,

ומכוח דיבורי התורה והתפילה היא גורעת.

יד הלשון, הרס וחורבן זורעת,

כמו שקרה לנוב עיר הכוהנים הנודעת

על ידי דואג האדומי ולשונו המרושעת,

לא נאפשר לה עוד חיים שלמים להיות גודעת.

עד מתי 'עין רואה ואוזן שומעת',

על עוד משפחה חלילה שבעיניה דומעת,

חייבים לתת על זה את הדעת.

מקנאה ומשנאה היא מונעת,

אהבה, שלום ואחדות היא מונעת.

לא מרוע לב, רק כי הנפש לא מודעת,

כי בספרי שמירת הלשון ידה אינה נוגעת.

זועק מן הלב

דב רכט

נותרתי בדד בתוך חלום פרוע

אי-שם מניף דגל קרוע

לוחש בקול, זועק מן הלב

עוטף בנייר פיסות של כאב

מנסה בסולם לעלות

קצה נשימה לכלות

בדרך אין-סוף

את השברים לאסוף

את ההר לכבוש

בריצה של מטורף

להרים את הראש

להעלות קצת הרף

שומע הד עלום שם

כתינוק בן יומו

מלאך קודש לו רושם

יקבע את קיומו

מציאות של תקווה, אור גנוז

קרבו אליי בעוז ובבטחה

שי צנוע בידי אומן ארוז

מזכרת נצח של הבטחה

הסכת רקיע תכול עיניים

חבקני נא במלוא האון

שמחה ועצב שלובי ידיים

יביטו אל על בהדר ובגאון.

הפוסט רשות הדיבור דברים הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

להטיל ספק במחקר

תגובה על 'סוד התפילין הקדומות'

אלעד כהן

במחקר שפורסם אצלכם התגלה כי התפילין שנמצאו במדבר יהודה לא נצבעו באחת משתי השיטות המקובלות לצביעה בצבע שחור. מכאן המסקנה המפליגה של פרופ' יונתן אדלר מאוניברסיטת אריאל שהתפילין לא נצבעו בצבע שחור כלל. קביעה זו סותרת את דברי חז"ל שצביעת התפילין בשחור היא הלכה למשה מסיני.

זוהי מסקנה תמוהה בהחלט. הרי ייתכן שהתפילין נצבעו בשיטה אחרת. לא צריך להיות חוקר גדול כדי להטיל ספק במסקנות של אותו חוקר, עפרא לפומיה. באמת התפלאתי לראות ב'עולם קטן' פרסום של מחקר שמטיל ספק באמיתות דברי חז"ל, בפרט אגב ציטוט של סברות שעומדות על כרעי תרנגולת. הדבר מצטרף להנחה שציטטתם ב'מקום בעולם' שהר סיני שוכן במדברות סהרה, אף שהדבר סותר את דברי חז"ל. אני מקווה ומאמין שמדובר כאן רק בעריכה רשלנית ולא במגמה מכוונת.

אין חידוש במחקר

תגובה על 'סוד התפילין הקדומות'

אלחנן איזק

ברצוני להרחיב את דברי פרופ' אדלר שאין בכך חידוש כלל. כבר בתוספות במסכת מנחות דף לה ע"א ד"ה 'רצועות' כתוב: "יש שעושין בתים של תפילין מקלף לבן דלא בעינן שחרות אלא רצועה". גם ברמב"ם פרק ג מתפילין הלכה יד מתבאר שאין חובה להשחיר את בתי התפילין, אך יש בכך הידור של נוי תפילין, וכך נפסק גם בטור.

בש"ע (לב, מ) כתוב כי מצווה לצבוע את התפילין בצבע שחור, ומבואר שם במשנה ברורה שאין זה לעיכובא. יש דעה (ר"י) הסוברת ששחרות הבתים היא חובה, והמשנה ברורה הביא אחרונים המחזיקים בדעה זו.

כלל הדברים, לרוב הפוסקים הקדמונים אכן אין חובה לעשות תפילין שחורות, לכן לא מפתיע שאלו אכן התפילין שנמצאו בקומראן.

מעיין

תגובה על 'התינשאי לי?'

שלמה

אח יקר! אהוב, גיבור! כמה כבר הלכת, כמה כוחות בדרך כבר אספת. תמשיך, אל תעצור. זה נכון, הדרך הזאת קשה, מבלבלת ולפעמים גם מייאשת, דרך במדבר צחיח, עייף בלי מים. אבל עוד קצת, והנה מחכה לך מעיין מים חיים, אור נשמתך, כל הטוב שבך!

רק אל תעזוב ידיים, תתגבר. תמשיך. המסע יפהפה, מתוק, חביב. בכל בוקר לגלות את עצמך מחדש, בכל יום לפתוח בלב דלתות חדשות לעצמך, לעולם. לגלות עולם ומלואו שרק מחכים לך. בחברה של היום באמת מנסים להראות שאין ברירה, זה מה שאתה וזהו. אין דרך להשתנות או לבחור. אך אח יקר, אל תוותר! המשך להאמין בעצמך, בטוב של מי שאתה, בתיקון עולם ובא-לוהים הטוב שאיתך. אתה הרי נבחרת למסע הנפלא הזה בגלל כל האור שיש בך! אל תוותר למקווה מים מאיר ונובע שאולי תפגוש בדרכך, רק צמא יותר תצא, המים הללו אינם שלך. שמור אמונים לחלקת הא-לוהים שלך. היא הרי שומרת אמונים גם לך. מקום של קדושה, אור, שמחה. מעיין של ברכה, עבודת ה', הקמת משפחה עם אשתך בטהרה. תמשיך ללכת במסע המופלא. כל הטוב עוד לפניך. בהצלחה.

גם אני מקנא באביתר

עומר בר

ביום חמישי האחרון זכיתי להיות נוכח בהופעה של אביתר בנאי ולהקתו. לפני ההופעה, כהרגלנו בקודש, התיישבנו לשתות בירה אני וחברי שבא עימי על ידי הכניסה למתחם ההופעה. התבוננו בקהל שמגיע וחייכנו, ואז שוב התבוננו ושוב חייכנו.

בתוך מציאות לא פשוטה שאנו חיים בה ותקשורת שדואגת להנמיך ולהחליש את רוח האומה, ומי מדבר בכלל על ההפגנות הבלתי נסבלות, אתה מבין ומפנים שאולי התקשורת לא נוכחת במעמד המיוחד הזה כי אולי זה פשוט גדול עליה. אביתר מצליח לאחד קצוות תחת מטרייה אחת. בהופעה שלו אתם תמצאו את כל הקצוות של החברה הישראלית, ממש את כל הקצוות, מהחרד"לניק מעוטר הזקן ועד החילוני הליברל. כולם ישירו את אותו פיוט בשעתיים האלה, כולם יהיו מכוסים בעננה של התרוממות רוח, אופטימיות ואמונה, בדגש על אמונה.

כנראה הסוד של אביתר זה הוא בעצמו, השלום והאחדות שעשה בין מה שהיה פעם למה שהוא היום פשוט נפלט לו החוצה. אז אנא, ה', תן לנו עוד קצת אביתרים, אנחנו זקוקים לזה!

ושלא אשכח כמובן, תקשורת יקרה, אני ממליץ לך בחום להגיע להופעה הבאה, כדאי לך וכדאי לנו.

הריני מקשר/ת את נפשי, רוחי ונשמתי

יעל לוין

הֲרֵינִי מְקַשֵּׁר/מְקַשֶּׁרֶת אֶת נַפְשִׁי, רוּחִי וְנִשְׁמָתִי

לָאָבוֹת וּלְאִמָּהוֹת הָאֻמָּה הַקְּדוֹשִׁים,

וּלְכָל הַצַּדִּיקִים וְהַצַּדִּיקוֹת שֶׁבְּדוֹרֵנוּ,

וּבִפְרָט לְחַיָּלֵי וְחַיָּלוֹת צַהַ"ל וְאַנְשֵׁי וּנְשֵׁי כּוֹחוֹת הַבִּטָּחוֹן,

הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ בְּמִלְחֶמֶת חַרְבוֹת בַּרְזֶל.

וַהֲרֵינִי מְקַשֵּׁר/מְקַשֶּׁרֶת אֶת נַפְשִׁי, רוּחִי וְנִשְׁמָתִי

לְכָל מִי שֶׁנִּפְצְעוּ בְּמִלְחָמָה זוֹ וּלְכָל הַחֲטוּפִים.

וַהֲרֵינִי מְקַשֵּׁר/מְקַשֶּׁרֶת אֶת נַפְשִׁי, רוּחִי וְנִשְׁמָתִי

לְכָל הַצַּדִּיקִים וְהַצַּדִּיקוֹת שׁוֹכְנֵי עָפָר, קְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה,

וּבִפְרָט לְמִי שֶׁמָּסְרוּ אֶת נַפְשָׁם

עַל קְדֻשַּׁת הָעָם וְהָאָרֶץ בְּמִלְחֶמֶת חַרְבוֹת בַּרְזֶל;

חַיָּלֵי וְחַיָּלוֹת צַהַ"ל, אַנְשֵׁי וּנְשֵׁי כּוֹחוֹת הַבִּטָּחוֹן

וְתוֹשָׁבֵי מְדִינַת יִשְׂרָאֵל,

זְכוּתָם תָּגֵן עָלֵינוּ, וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, אָמֵן.

נשלחתי

סיון דנציג
נשלחת לרגל אחרי העולם
לחפש משמעות
איזה רגע קטן
הארץ טובה מאוד מאוד
אל תפחדי לטעות
ליפול לבורות
בתווך יש אור של אמונה
תאחזי בו ותצאי חזקה
כמו מרגלת אני תרה את העולם
בעיניים ביקורתיות
מחפשת את עצמי
ואת העולם
בליבי תפילה לתור לטוב
לחפש אחר הטוב שקיים
לא לחפש רוע בעולם
אין רע יורד מן השמיים
חפשי את הטוב
הוא מתחת לעיניים
בזוויות הלב הוא קיים
תפתחי לו פתח.

חגבים או ענקים? החלטה שלנו!

איתן ולנר

בְּכָל שָׁנָה הִנְנוּ עוֹמְדִים עַל סַף כְּנִיסָה,

לְאוֹתָהּ אֶרֶץ חָלָב וּדְבַשׁ עֲמוּסָה.

בְּכָל תְּקוּפָה נִצָּבִים בִּפְנֵי מִבְחָן הַקְרָבָה,

כַּמָּה בֶּאֱמֶת אֶת הָאֵ-ל נַפְשֵׁנוּ אַהֵבָה,

לִגְאֻלָּה תָּאֵבָה.

וּצְרִיכִים לְהִזָּהֵר מִקְּרִיאַת 'חֲגָבִים אָנוּ',

הַנִּשְׁמַעַת מֵרָאשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מַנְהִיגֵנוּ.

לָלֶכֶת אֶל קִבְרִי אוֹתָם יְהוּדִים גִּבּוֹרִים,

וְלָשִׁים תּוֹרָתָן וְעֻזָּן וּמִלְחַמְתָּן לָנוּ לְמוֹרִים.

לָדַעַת לַעֲמֹד מוּל עֲנָקֵי עוֹלָם,

לֹא לָסֶגֶת עַד שֶׁהַמְּשִׂימָה תֻּשְׁלַם.

לֹא עוֹד נִשָּׁאֵר חֲגָבִים בְּתוֹרַת מִדְבָּר,

כִּי אִם בָּנִים לֹא־פּוֹחֲדִים מִצִּיּוּץ עַכְבָּר,

בָּנִים לַנִּים בְּעֵמֶק הֲלָכָה וְלֹא נִרְתָּעִים,

מַעְפִּילִים לְרֹאשׁ הַר גְּאֻלָּה וְלֹא נִכְנָעִים.

'צִפִּיתֶם לְתוֹרָתִי וְלֹא לְמַלְכוּתִי'?

עַד כָּאן!

לֹא נַמְשִׁיךְ לִהְיוֹת מֵאוֹכְלֵי הַמָּן,

כְּשֶׁעַל בְּשָׂרֵנוּ חָוִינוּ מְחִיר הַהִתְעַצְּלוּת,

כְּשֶׁבְּעוֹד רוּחֵנוּ בָּנוּ בָּרַחְנוּ מִגָּלוּת.

אֶת מַלְכוּת יִשְׂרָאֵל עַל נֵס נַעֲלָה,

וְכָךְ, וְרַק כָּךְ, אֶת אוֹר ה' נְגַלֶּה.

החופש המדומה

הרב יהושע אודרברג

נַפְשִׁי מִתְגַּעְגַּעַת,
מְפַחֶדֶת, נִרְתַּעַת מִן הַחֹפֶשׁ הַמְּדֻמֶּה,
לוֹקַחַת בְּעַל כָּרְחָהּ מֶרְחָק מִלָּגַעַת,
וְאֵינָהּ יוֹדַעַת עַצְמָהּ מִזֶּה וּמִזֶּה.

כִּתָּה,
מָקוֹם בּוֹ נִפְגָּשׁוֹת דְּמוּיוֹת,
נֶאֱצָרִים לָהֶם רְגָשׁוֹת,
יוֹרְדוֹת בַּעֲבוּרָהּ דְּמָעוֹת,
בַּעֲבוּר כָּל אֶחָד יִתְרַבּוּ לָהֶן הַתְּפִלּוֹת.

שׁוּב תְּחוּשַׁת רֵיקָנוּת,
דַּוְקָא מִמְּקוֹם מִלּוּאִים,
כְּשֶׁלֹּא אֶהְיֶה נוֹכֵחַ בַּקְּרִיבוּת
עִם מִי שֶׁהָיוּ לִי לִילָדִים.

אבינו מלכנו

ישראל

הקשר שלנו עם אבא, עם המלך, הוא קשר מיוחד.
"ברור שהוא מיוחד, זה מה שכולם אומרים".
ראשית, הסוד הוא לא לרצות להציג את הדברים באופן מיוחד
אלא באמת לנסות לחיות באופן כזה.
נו, ובכל זאת, מה מיוחד?
אנחנו ואבא, אנחנו והמלך, אנחנו ואדוננו, אנחנו וחתננו.
אנחנו ביחד בחיים האלו, ואם אצל האיש והאישה
הזוג חש בביטחון ויציבות, עם ריבונו של עולם לא כל שכן?
שאלה זו נשאלת בעדינות ובחיוך, בשמחה ובאופטימיות.
דמיינו, להתפלל בלימוד, לשיר בייחוד ולפזז בריקוד.
אבינו מלכנו זה הרבה יותר מחודש אלול,
אבינו מלכנו זה קשר יום-יומי עם ריבונו של עולם.
זה נישוק וחיבוק, התרגשות וציפייה.
זה קירוב.
אבינו מלכנו, אנחנו אוהבים אותך. לעד.

הפוסט רשות הדיבור שלח הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

לב האומה

רעותא

אוּלַי זוֹ הָרוּחָנִיּוֹת

אוֹ פָּשׁוּט הָרוּחַ הַקְּרִירָה.

אוּלַי זֶה מְקוֹם הַמִּקְדָּשׁ וְהַשְּׁכִינָה

אוֹ פָּשׁוּט הַחִבּוּר אֶל הַתְּפִילָה.

אוּלַי זֶה הֶעָבָר וְהֶעָתִיד

אוֹ פָּשׁוּט הַנֶּצַח.

אוּלַי זֶה הַזְּקֵנִים וְהַזְּקֵנוֹת

שֶׁיּוֹשְׁבִים בָּרְחוֹבוֹת

אוֹ פָּשׁוּט הַיְּלָדִים שֶׁמְּשַׂחֲקִים.

אוּלַי זֶה הַנּוֹפְלִים בְּמִלְחַמְתֵּךְ

אוֹ פָּשׁוּט הָעַתִּיקוֹת מֶעָבָרֵךְ.

אוּלַי זוֹ הַנְּבוּאָה

אוֹ פָּשׁוּט הַגְּאוּלָּה.

וְאוּלַי זֶה הַכֹּל

אוֹ פָּשׁוּט אַתְּ –

יְרוּשָׁלַיִם.

שֶׁגּוֹרֶמֶת לְלֵב הָאֻמָּה לִפְעֹם.

השיר מאת רעות נוימן

מחברת הספר 'מסע בשבילך', לימוד לאם ובת על נשות התנ״ך

ירושלים של?

נ"א

שָׁלוֹם לְךָ וּמָה שְׁלוֹמְךָ?

סְלִיחָה עַל שֶׁאֲנִי מַפְרִיעַ לְךָ!

אֲבָל אֲבַקֵּשׁ מִמְּךָ רֶגַע שֶׁל מַחֲשָׁבָה

עַל הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם שֶׁל שִׂמְחָה.

כֵּיצַד קָרָה שֶׁיֵּחָשֵׁב יוֹם זֶה לְיוֹם שֶׁל הַכִּפָּה הַסְּרוּגָה?

אֲשֶׁר יִרְקְדוּ עִם דִּגְלֵיהֶם לְאֹרֶךְ רְחוֹבוֹתֶיהָ?

הֲרֵי מַמָּשׁ לִפְנֵי 57 שָׁנָה

קָרָה פֹּה דָּבָר עָצוּם דָּבָר נוֹרָא.

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה עִם יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה הִתְאַחֲדָה

וּבָאוּ אֵלֶיהָ כָּל בְּנֵי עמָּהּ

לְהִתְרַפֵּק עַל אַבְנֵי קְדֻשָּׁתָהּ.

זֶה הֲכִי קָרוֹב לַדָּבָר הָאֲמִתִּי

לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְלַעֲבוֹדַת הַלֵּוִי.

בְּלִי יְרוּשָׁלַיִם אֵין לָנוּ בְּאַרְצֵנוּ בֶּאֱמֶת מַשְׁמָעוּת

וּמַמָּשׁ אַגְזִים אִם גַּם אוֹמֵר שֶׁתִּשְׁתַּנֶּה הַמְּצִיאוּת.

כִּי יְרוּשָׁלַיִם הִיא לָנוּ מְקוֹר הַחִיּוּת

הִיא הַמּוּסָר בְּעוֹלָם, הִיא הַשְּׁפִיּוּת.

שָׁם בִּירוּשָׁלַיִם הִתְחִיל וְיִסְתַּיֵּם תִּקּוּנוֹ שֶׁל עוֹלָם.

עוֹלָם טוֹב לְלֹא רַע, עוֹלָם מֻשְׁלָם.

קול מהלך

סיון דנציג

״לאן שתלכי אלך״

הקול נשמע למרחקים

כזעקת תינוק בין ההרים

הקול נעלם

נבלע בין קולות החיים

בשעת חשכה

מאיר לי דרכים

״לאן שתלכי אלך״

לא ארפה ממך

לא אעזוב אותך

גם א-לוהיי א-לוהייך

אני שלך לעד

לא כיליתי לדבר

והיא כבר צועדת איתי יד ביד.

מה בוער

שלומית כץ

חדשות על הבוקר,
השדרן אומר:
אזעקות בקריית שמונה
הצפון בוער.
נארח באולפן
פרשן שיסביר
איך חיזבאללה מתכנן
מטח ישיר.
וזה נשמע אותו דבר
בדיוק כמו אתמול,
כולם מסביבי
ממשיכים לשאול
לאן כל זה הולך
ומי מנהל את המצב,
ואם יש מישהו אחד
שאפשר לסמוך עליו.
והלב בוער גם הוא
העולם, הם לא ראו
כי העיניים לרפיח,
הם כאילו לא שמעו
על מה שהולך פה באמת
מכמה כיוונים.
על משפחות חטופים
אימהות ובנים.
דיון על עסקה,
בתים הרוסים.
אלפי תושבים
מחכים לניסים.
השעון מתקתק,
הימים עוברים.
ראש מעל המים,
לא נשברים.
חדשות על הבוקר,
מתי השדרן יאמר:
בוקר טוב ישראל,
הטירוף נגמר.
אפשר לחזור לשגרה,
לחייך ולצחוק.
לרוץ בשדות,
לחבק ילד מתוק.
מתי נבכה משמחה,
מהתרגשות ומאושר.
תכף יידלק האור,
תכף נצא
מן החושך.

התינשאי לי?

מונולוג על אהבה וכאב

יהודה

הולך מחפש. את עצמי. אותך.

כבר זמן רב שאני בבדידות, חי כחצי בן אדם.

מבקש מא-לוהים שיאיר ליבי אל עבר שמיים כחולים, שלמים.

רואה את עצמי הולך בשדה בשעת שקיעה, בפשטות, בתמימות.

רואה אותך מחוללת בין שורות הכרמים, לבושה בלבן, טהורה, זכה.

מבטי מצטלב במבטך, וחיוך מלא ודאות עולה על שפתינו.

אני רוצה להקים בית כשר איתך.

אני אדם שמח, עובד ה', לומד תורה.

אני רגיש ועדין, מאמין בחיים פשוטים, כנים ופתוחים.

מלאים אהבה, קבלה, חמלה אל השונה, אל האחר.

בונה את ביתנו על גבעה, ובחוץ דיר עיזים.

מדמיין אותנו יוצאים אל המרעה, אל המרחבים, סביבנו ילדים צוחקים ומאושרים. בי. בך.

אני מביט בך מאוהב, מביט בך כשיכור ולא מיין.

אוהב אותך ככה, פשוטה, תמימה.

אני עובר הרבה כדי להגיע אל המקום הזה.

עובר מסע באישיותי כדי לחיות את חיי בצורה שלמה, כפי שאני. כדי שיהיה לנו טוב.

רציתי לומר לך בגלוי שיש דבר אחד שעוד עומד חוסם בתוכי, וכנראה גם ימשיך לחסום.

לא רוצה לשקר לך, לא רוצה להסתיר ממך.

לא רוצה שתגלי זאת אחרי שנתחתן וייפגע לך האמון שנתת בי.

אז הנה, אני אוזר אומץ. לוקח את הסיכון.

רק כי אני אוהב ומאמין, בי. בך.

קשה לי לומר את המילים, זה מפחיד מדי.

כבר הרבה שנים שזה קיים, זה משהו מבפנים, זה חלק ממני.

ניסיתי להוריד את זה, להשתיק, להכחיש, להתעלם. אבל די, כמה אפשר להילחם בעצמי?

עברתי תקופות של דיכאון, אשמה עצמית, בושה במי שאני וכעס על א-לוהים.

זה לא קידם אותי לשום יעד, זה לא השאיר אותי עומד במקום, זה ריסק אותי עד עפר.

אז זה פה, זה קיים, ועם זה אני חי, ועם זה אני בא.

מקווה שלא תיבהלי, שתקבלי את זה, שתדעי להתייחס לכך בחמלה.

שתראי אותי על כל צדדי אישיותי, שיש בי עוד המון מעבר לזה.

רציתי לומר לך אהובתי שעם כל אהבתי הגדולה אלייך,

אני נמשך גם לגברים.

לא יודע על מה את חושבת, מה את כבר יודעת ומה לא.

שאלות מתרוצצות בך עכשיו.

אני מפחד שתלכי, שתראי בי משהו שאני לא.

מבקש שתראי אותי, תני לי יד, אני אחד שמוכן להשתנות.

רוצה שתשאירי לי את ימיי באור יפה, גנוז, כמעט מיליון דורות.

מבחוץ זה נראה חסר סיכוי, חסר אחריות. כן, כבר שמעתי המון מזה.

ואני הבוחר. בעצמי, בחיי. לחיות את חיי איתך.

בקדושה ובטהרה כדת משה וישראל.

אני מאמין שזה אפשרי, מאמין בא-לוהים שציווה, מאמין בכוחותיי לעבוד על מה שאפשר.

כדי להקים איתך בית. משפחה.

כבר כמה שנים שאני מחזיק את עצמי בגבורה שלא ליפול, להישאר נקי בשבילך.

עברתי מסע אל עצמי כדי לגלות מי אני ומה בתוכי.

במסע שלי גיליתי המון.

לא קיבלתי שום דבר כמובן מאליו, ולאורך המסע שלי הצבתי סימני שאלה.

להבין מהי הנטייה. מה מזין אותה. מה מרגיע אותה. מה אני מחפש כשאני מנסה לממש אותה. אם יש דרך אחרת לבקש את הצרכים שלי. אם זה שווה. יש דרכים טובות יותר.

עשרות פעמים עמדתי מול עצמי בכנות ועניתי לעצמי באומץ.

שמתי את הדברים על השולחן כפי שהם כדי להיות יותר שלם.

היום אני מבין יותר, שלם יותר. יודע איך להתמודד עם המשיכה שבתוכי.

אני רוצה לחיות את חיי איתך, בהפריה הדדית, בנאמנות אלייך.

מאמין בא-לוהים שמעליי ששמח בי ובך. מאמין שזה אפשרי.

מאמין שאת ראויה לי, שאתן את האמון שלי בך אף שכבר נפגע אין-ספור פעמים.

מאמין שאני ראוי לך. לחיות איתך. כפי שאני, כפי שאת.

לאהוב אותך ולהתאהב בך כל פעם מחדש.

קחי את הזמן, אני לא ממהר, נשאר לעמוד.

ואנגן כאן על מפתן הדלת עד שתצאי אחר כבוד.

את תהיי לי מלכה לעולם.

מודה אני לך על דרך שנשבעת לי.

אוהב אותך!

דמעה משולשת

דביר אהרון

דִּמְעוֹת הַזְּעָקָה וְהַכְּאֵב

נִגָּרוֹת וְלֹא שׁוֹכְחוֹת

זוֹרְמוֹת עַד בְּלִי די

כְּמַעֲיָן הַמִּתְגַּבֵּר

כִּמְבַקְּשׁוֹת לַחֲרֹט עַל הַלֵּב

אֶת דַּרְכָּן שֶׁל לֵאָה, מָאיָה וְרִנָּה

דֶּרֶךְ הַטּוֹב, הַיּוֹפִי, הָאַהֲבָה,

הַחִבּוּר, הַנְּתִינָה, הַדְּאָגָה וְהַמְּסִירוּת

לִכְתֹּב עַל לוּחַ הַלֵּב

בְּדָמָן

אֶת דַּרְכָּן שֶׁהוּשְׁמָה

וְעָלֵינוּ הַחוֹבָה

לִצְעֹד בָּהּ, לְהַמְשִׁיךְ לְפַלְּסָהּ

בִּגְבוּרָה, כַּחוּט הַמְּשֻׁלָּשׁ

עַד תָּבוֹא

הַגְּאֻלָּה.

הפוסט רשות הדיבור נשא הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

גשר צר

אילן חיים פור

בין שני הרים גבוהים

ראשם נושק לשמיים

יש גשר רחבו אצבעותיים

וחבל ממעל לו מתוח

לבל ימעד האוחז בו

פן תיגוף רגלו ותהדפנו הרוח

ולמרגלות ההרים יערות עד

שבט פראים בו שטרם נכחד

ובריות משונות וחיות טרף

מייללות ונוהמות בלי הרף

ונהרות ואגמים, שלוליות וביצות

שם מקננים בעלי כנף ונוצות

ובאי העולם על הגשר עוברים

ישישים וטף, בחורים ונערים

ואם יטעו ליבו בתעתועים והבל

ושמטה ידו מאחוז בחבל

בימי שמחה או חלילה באבל

בשומעו קול נהי או נעימת נבל

אזי ייפול הנופל ממנו

ולא נודע מקומו ומי יקימנו

ואפילו נחפשה דרכינו ונחקורה

שמא טרוף טורף או נפל הבורה

ועתה בני שמע בקולי

וחייתה נפשך בגללי

אחוז בחבל האמונה

ואל תרפה ידך ממנה

פקח עיניך והישמר שלא למעוד

כי זה העולם גשר צר מאוד.

אתה הוא אדון לעמך

יעל לוין

אַתָּה הוּא אָדוֹן לְעַמֶּךָ, וּמֶלֶךְ גִּבּוֹר לָרִיב רִיבָם, עַל כֵּן שְׁמַע תְּחִנָּתֵנוּ –

אָדוֹן עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים, זַכֵּנוּ שֶׁנַּעֲשֶׂה מַעֲשִׂים טוֹבִים בְּעֵינֶיךָ, וְנֵלֵךְ בְּדַרְכֵי יְשָׁרִים לְפָנֶיךָ,

אֲדוֹן הַסְּלִיחוֹת, קַבֵּל סְלִיחָתֵנוּ, רְצֵה תְּשׁוּבָתֵנוּ, וְקָרְבֵנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ,

אָדוֹן הַמּוֹשִׁיעַ, הוֹשִׁיעֵנוּ מִכָּל אוֹיְבֵינוּ וְשׂוֹנְאֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ,

אֲדוֹן כָּל הַנְּשָׁמוֹת, זְכֹר כָּל נִשְׁמוֹת חַלְלֵי עַמְּךָ שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל קְדֻשַּׁת שְׁמֶךָ,

אֲדוֹן כָּל הַבְּרִיּוֹת, שִׂים שָׁלוֹם בֵּין כָּל בְּרִיּוֹתֶיךָ וּבֵין כָּל בְּנֵי בְּרִיתֶךָ,

אֲדוֹן הָרַחֲמִים, רַחֲמֵנוּ כְּרַחֵם אָב וָאֵם עַל בָּנִים וּבָנוֹת,

אֲדוֹן הַשָּׁלוֹם, בֵּרַכְנוּ בַשָּׁלוֹם, וְנִהְיֶה אוֹהֲבֵי שָׁלוֹם וְרוֹדְפֵי שָׁלוֹם,

אֲדוֹן הָעוֹלָמִים, מְלֹךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדֶךָ, וְהִנָּשֵׂא עַל כָּל הָאָרֶץ בִּיקָרֶךָ,

אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת, כִּימֵי צֵאתֵנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם הַרְאֵנוּ נִפְלָאוֹת.

בואו

נעה, בת 12

מסתכלת שעות על הירח הלבן

מתפללת בליבי כל הזמן

שתבוא השעה, שיגיע היום

שתשוב אלינו כמו בחלום

חטופים, שובו הביתה

מתפללים, מחכים לכם למטה

המלחמה עדיין לא נגמרה

אבל בואו! אין כל ברירה.

לכולם בשם יקרא

ציפורה

הַמִּפְקָד מְבַטֵּא

חֲשִׁיבוּת כָּל אֶחָד

לִהְיוֹת נִזְכָּר וְנִפְקַד

כִּבְנֵי מָרוֹן

הָעוֹבְרִים לִפְנֵי

מֶלֶךְ רוֹעֶה

שֶׁסּוֹפֵר וּמוֹנֶה

כּוֹתֵב וְחוֹתֵם

בַּסּוֹף הַסַּךְ

מַעֲלֶה עֵרֶךְ מוּסָף

שֶׁל מַהוּת חֲדָשָׁה

יוֹצֶרֶת שְׁלֵמוּת

גְּדוֹלָה מֵאֹסֶף

פְּרָטִים

בּוֹרֵאת יֵשׁוּת

כְּלַל-יִשְׂרָאֵלִית

אַף עַל פִּי

שֶׁחוֹטְאִים

נִשְׁאָרִים בָּנִים

בְּמִסְפָּר נִמְנִים

בְּשֵׁמוֹת נִקְרָאִים

כְּכוֹכָבִים זוֹהֲרִים

מַרְבִּים אוֹר

בָּאָרֶץ

וַאֲנִי כָּאן

עַל מִפְתָּן

מַמְתִּינָה

לִהְיוֹת נֶחְשֶׁבֶת

שַׁיֶּכֶת לְמַסֶּכֶת

רוֹקֶמֶת פָּרֹכֶת

בַּמִּדְבָּר.

הנפש מבקשת

משה פילץ

כשהצימאון חונק, ומים אין

הרעב משסע את המעיים, ולחם אין

הנפש מבקשת את קיומה, ורגש אין

השכל מבקש גירוי, וגשם אין

מצאתי את דף הגמרא

הגם שהגוף נשרף, האותיות פרחו

עוד מעט מאותו זן של ללא מקום וזמן

הוויות אביי ורבא לחם חוקם

ר' חיים או ברכת שמואל טרף מימיהם

עוד פרק תהלים, מיצוי הרגש

מיצוי סוגיה, מיצוי השכל.

לא רחקו זה מזה, כי אם זה המגע

מים ולחם הם גם המשל וגם הנמשל

"טעמו וראו…"

אוכלים ורואים?

בתורה כן, לומדים, רואים משהו אחר.

פנו מקום,

כביכול לקב"ה

אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה

ניכנס אליו ואנחנו אצלו כביכול,

ונזכה לישראל אורייתא וקוב"ה חד הוא.

התחיינה העצמות?

סג"ש

תני לאש שלך לבעור.
אל תכבי את הניצוץ
בכל פעם שנדלק.
תני לו לבעור ולהבעיר
להתפשט לכל אישיותך
להחיות המת-החי שבתוכך.

יבשו עצמותינו, אבדה תקוותנו,
נגזרנו ונתרחקנו מבית חיינו,
התחיינה העצמות היבשות האלה?
ה', אתה ידעת.

תני לאש שלך לבעור
ללהבה גדולה כתומה
על גבי השחור המפויח
תני ללהבות להתפשט לכל אישיותך
להבות חיות ושמחה,
להבות של נפש בריאה,
ניצוצות של אהבה.
להחיות נרדמים ומתים,
החיי עצמך, החיי אחרים

העצמות היבשות, שמעו דבר ה'
שמעו ותחי נפשכן:
בית יעקב – אש
ובית יוסף – להבה
רוח, נפש ונשמה
אני נפחתי ואני מקיימכם
זה ציווי וזו הבטחה

ותחיינה העצמות היבשות האלה?

אש קודש תוקד בהן, לא תכבה

וְתִחְיֶינָה וְתִחְיֶינָה וַתְּחַיֶּינָה.

הבטחת לי, מולדת

רֹני שומרון

אֶפְשָׁר לְהַתְחִיל סִפּוּר מֵהַהַתְחָלָה

אֲבָל בָּאֶמְצַע הוּא נִקְטַע לִרְסִיסִים

שִׁשָּה מִילְיוֹן זְכוּכִיּוֹת קְטַנּוֹת

הִצְטַבְּרוּ וְנִהְיֶה קָשֶׁה לֶאֱסֹף

הִבְטַחְתְּ לִי, מוֹלֶדֶת, שֶׁיּוֹם יָבוֹא וְלֹא יִהְיֶה פֹּה רֹעַ

הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם

וְהַהַבְטָחָה עוֹדָהּ עוֹמֶדֶת יַצִּיבָה

וְהִיא, הִיא שֶׁעָמְדָה, מוֹלֶדֶת

עוֹד יָשׁוּבוּ לִפְסֹעַ עַל אַדְמָתֵךְ הַקְּדוֹשָׁה

רַגְלַיִם טְהוֹרוֹת שֶׁחָווּ גְּאֻלָּה

הִבְטַחְתְּ לִי, מוֹלֶדֶת, שֶׁלַּמְרוֹת הַקֹּשִׁי

שֶׁאַף עַל פִּי כֵן וְלַמְרוֹת הַכֹּל אַתְּ תִּהְיִי לִי מוֹלֶדֶת

וּבֵינְתַיִם, מוֹלֶדֶת שֶׁלִּי, אִי אֶפְשָׁר לְהַגִּיד שֶׁאַתְּ מְאַכְזֶבֶת

כִּי תָּמִיד, תָּמִיד תִּהְיִי נֶעֱרֶצֶת

אֲבָל קָשֶׁה, עוֹד חָלָל שֶׁהִקְרִיב עַצְמוֹ עָלֵינוּ

עוֹד אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת רְסִיסִים

שֶׁחָדְלוּ מִלְּהַשְׁלִים אֶת הַחֹסֶר שֶׁנִּפְעַר אָז אַחֲרֵי הַמִּלְחָמָה

מָה נַגִּיד בְּיוֹם הַזִּכָּרוֹן הָאָרֹךְ הַזֶּה, שֶׁמְּסָרֵב לְהִגָּמֵר?

הִבְטַחַתְּ לִי, מוֹלֶדֶת…

נוח להיות אברהם?

הרב יהושע אודרברג
יֵשׁ לִי אַבְרָהָם בְּעוֹלָמִי,
הָאַהֲבָה אֵלָיו
הִיא תּוֹךְ תּוֹכִי,
הַסִּבָּה כְּמוּסָה,
שַׁיֶּכֶת לַשְׁבוּעָה
שֶׁקָּדְמָה כַּנִּרְאֶה גַּם לִי.

אַךְ הַאִם נוֹחַ לוֹ לִהְיוֹת אַבְרָהָם?
לְקַבֵּל אַהֲבָה גַּם בְּלִי שֶׁהִגִּיעַ לְשָׁם?
וַאֲנִי יוֹדֵעַ
שֶׁרַק הַנֶּאֱהָב יִשְׁאַל אֶת הַשְּׁאֵלָה,
כְּשֶׁאֵצֶל הָאוֹהֵב הִיא כְּלָל לֹא מַתְחִילָה.

יופי של אופי

יאיר קוט

יאיר.

בני"ש. חוד.

אחד שלא מוותר לעצמו. אחד שלא מוותר על עצמו. גם לא על עצמה ולא על עצם מעצמו.

אחד שמשתדל להקפיד על כל הלכה

גם אם אליה לא רגיל וגם היא כלל לא קלה.

אחד שמבין שהדרך לא קלה

אבל כבר מקווה למצוא כלה.

אחד שמאז התיכונית הוריד את כמעט כל הבלורית

וגם על המעט שנשאר הוא בהתחבטות פנימית

אחד שכדי להיראות טוב לא מוכן לדירוג בשיער

אבל בכל זאת יקפיד להתלבש מסודר

אחד שיש בו תורניות, אידיאלים, עומק ומחשבה

ודווקא בגלל זה מאמין שיופי אינו מילה גסה

אחד שמעריך אותך על שבחרת בחצאית ארוכה

אבל שם לב שהתאמת אותה לחולצה

אחד שלא יודע מה נחשב צניעות של נשים

אך חושב שכמו לגברים, פשוט בלי רעש וצלצולים

אחד שמאמין שצניעות לא מודדים רק בסרגל

שהיא גם הלכה וגם משהו פנימי שהחוצה מחלחל

אחד שמאמין שה' לא סתם נתן לנו כוחות

ושעכשיו בעזרתם הגיע הזמן לבנות.

אחד שרוצה משניים להיות אחד.

אחד שמחפש אחת.

הלב נשרף

הדסה אביעד

הַלֵּב נִשְׂרַף

בְּאֵשׁ שֶׁל כְּאֵב

עוֹד דָּם יְהוּדִי הֶפְקֵר

חַיִּים שֶׁמִּשְׁתַּנִּים כָּךְ בְּרֶגַע לִבְלִי הַכֵּר

וְאֵין נֶחָמָה

הַלֵּב נִשְׁטַף

בְּיָם שֶׁל דְּמָעוֹת

הַנֶּפֶשׁ טוֹבַעַת

הַנֶּפֶשׁ תּוֹבַעַת

תְּשׁוּבוֹת עַל לָמָּה

הַצֶּדֶק נֶעֱרַף

וְאֵין דִּין וְאֵין דַּיָּן

תַּרְבּוּת סְדוֹם וַעֲמֹרָה

שִׂנְאַת הַטּוֹב וְאַהֲבַת הָרַע

רָצוֹן חָזָק לִנְקָמָה

הַמּוּסָר נֶחְטַף

וְיֵשׁ בִּלְבּוּל גָּדוֹל

מִי אוֹהֵב

וּמִי אוֹיֵב

הַדֶּרֶךְ יְשָׁרָה אוֹ עֲקֻמָּה?

הַלֵּב מַחֲסִיר פְּעִימָה

הַהִגָּיוֹן נִסְחָף

בְּזֶרֶם שֶׁל שִׁכְחָה

לְעֵבֶר הַחֲשֵׁכָה

בִּפְעֻלָּה שֶׁל הַכְּחָשָׁה

וְהַדֶּרֶךְ חֲזֹר חֲסוּמָה

אֲבָל

הַשֶּׁבֶר נֶאֱסַף

בְּיָדַיִם חֲשׂוּפוֹת

בְּרַגְלַיִם יְחֵפוֹת

בְּמַבָּט אֶל הַכְּלָל קָדִימָה

כִּי יֵשׁ לָנוּ מְשִׂימָה

הַיֵּאוּשׁ נֶעֱטָף

בִּשְׁכָבוֹת שֶׁל אֱמוּנָה

כִּי מִבַּעַד לַפְּצִיעוֹת

קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ מַפְצִיעוֹת

קִמְעָה קִמְעָה

וְנִמְצֵאת דֶּרֶךְ גַּם לְאֶבֶן אֲטוּמָה

הַלֵּב נִכְסָף

לִמְצִיאוּת אַחֶרֶת

בִּמְקוֹם לְהִתְהַלֵּךְ חֲלוּלִים וְרֵיקִים

לִצְעֹד בְּעוֹלָם שֶׁיּוֹדֵעַ אֶת אֱ-לֹהִים

מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה

לַעֲלוֹת וְלִבְנוֹת עוֹד קוֹמָה

עֲלֵה שׁוֹשַׁנָּה שֶׁנִּקְטַף

וְעוֹד עָלֶה וְעוֹד עָלֶה…

אֵין-סוֹף גִּבּוֹרִים

וּבִמְקוֹמָם יָבוֹאוּ אַלְפֵי אֲחֵרִים

לֹא מֵהֶכְרֵחַ אֶלָּא מִבְּחִירָה

מִתּוֹךְ בְּרִירָה

כִּי בַּסּוֹף כֻּלָּנוּ מְחֻבָּרִים לְאוֹתָהּ נְשָׁמָה.

הפוסט רשות הדיבור- במדבר הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

מה עוד צריך לקרות?

אמ"א

פעמים שאותה לא מרגישים,

במיוחד כשאתה לא מהמוגדרים 'מפונים'

אביב, בחוץ הכול ירוק,

ציוצי הציפורים נשמעים למרחוק.

הקימה בבוקר כבר נראית טבעית,

צפירה לרכב שייסע חזרה להיות פעולה מיידית.

בטלוויזיה עוד רואים ושומעים את קול הזוועות,

ורק חיילים שבשטח מחרפים נפשם בין כוונות.

מול שקיעה מהממת ושמיים אדמדמים,

בין עננים שאת גונם מחליפים.

נשמע קול ברור שאין בו להתבלבל,

קול המסוק של צבא ההגנה לישראל.

זה קול שלא אשמח להתרגל אליו,

לא הייתי רוצה שיפר את ה'שלווה' עכשיו.

הם טסים הלוך חזור,

כנראה שבתוכם עוד חייל פצוע,

עוד אדם גיבור.

חצי שנה, מה זה, כאילו היה אתמול,

כן? אז למה שוב מחלוקות בין ימין לשמאל?

מה עוד צריך לקרות כדי שנתעורר?

מדוע את הספינה מבפנים קל יותר לחורר?

הפגנות, מדורות ותקיפות,

אין גדר שאותה אסור לחצות.

שלטים עם חיוכים ועיניים יפות,

מה זה קשור ל"עכשיו בחירות"?

אני מתגעגע לשמיני,

שם לא היה שמאלני ימני.

בתשיעי "כל מה שתבקש עיוני",

בעשירי למות למען השני.

המשפחות מתחננות,

כבר חצי שנה העיניים דומעות.

מה יעזור להם הפילוג והתעמולה,

הם צריכים חום, חיבוק, עזרה ותפילה.

האויב רואה ושמח,

שוב בין אחים יש ויכוח.

להם יש סבלנות,

למה אנחנו לא מקבלים אחריות?

מי לא רוצה כבר לשמוע אותם חוזרים,

מי לא מתגעגע לבניו המלאכים?

שואלים

מתי כל הסיוט הזה יגמר?

התשובה פשוטה,

כשנדע גם כשלא מסכימים להקשיב לאחר.

בתפילה לימים מלאי אושר שמחה ושלווה.

על חן הנעורים

לזכר צוות פרץ, דניאל פרץ, איתי חן ותומר ליבוביץ', ובתפילה לשובו של החטוף מתן בן ענת

יאיר

ולא יידום ולא יידום

ויידום הארון

מסע אחרון

בקרובי אקדש

אש אש אש

קולם לא נדם

דם דם דם

איתנו נשמתם

אך גופם

שם שם שם

מה פרצת עליך פרץ

על חן הנעורים אל תכסי ארץ

תומר איתן שם עמד

נגדע באכזריות

אך לא לעד

אל נורא

ממקדשך פנה

לעם עני

ישועתך גלה

ומצל כנפיך

אל עם נאלח

מבור השבי

מתן שלח

המדריך אינו מלא

תגובה על כתבתו של ארנון סגל מהשבוע שעבר

ישראל מידד, אגודת "אל הר ה'"

סקירתו של ארנון סגל בגיליון האחרון, "בדרך לבית שלישי", לוקה בחסר. אם רוצים "מדריך מלא", חייבים לכלול את הצבור החרדי. גם אם ברובם המכריע הם אינם עולים להר הבית, הרי הם עוסקים באותו חלום של חזרת העבודה לבית המקדש, כפי שצוין בהגדרת הסקירה של סגל.

ספרים רבים יצאו לאור בנושא בית המקדש, עבודת הקורבנות ועוד נושאים נלווים בשנים האחרונות שיוצרים ובונים את התשתית התודעתית לכמיהה לבית לקורבנות. ונציין גוף אחד שמארגן שיעורים וכנסים רבי השתתפות, יוצר חוברות וגיליונות לימוד, מוציא ספרים ואלבומי תמונות ואיורים, הכול למען חיזוק המקדש, והוא מכון תורת הקורבנות. הוא עוסק "בבירור ההלכה בדיני המקדש והקורבנות ומעודד את לימוד סדר קדשים". הוא גם מפרסם את עשייתו בבמות של התקשורת החרדית כגון אתר הידברות ואתרי חדשות אחרים.

לאור הנר
עמיחי ולד

אמש עת שקעה החמה
הדלקתי נר מאש הנשמה.
תר אני בכל סדק ופינה
בתוך הלב פנימה.
בודק ובוחן לאור הנר
ששום חמץ לא יישאר.

עם שחר העליתי באוּר
את שהפריע לליבי לשוב.
באפי עלה אז ריח העשן,
את החמץ וההחמצה השארתי שם.

כהרף עין השאור שבעיסה
בער והתבטל כעפרא דארעא.
יצרי הרע את מקומו פינה,
ובקרוב יבואו אהבה ואמונה.

הלילה לאור תקוות הלבנה
זוכה לטעום מלחם האמונה.
זוכר שלחם העוני הוא צידה
למסע שלנו אל הגאולה.

וכעת, בליל התקדש החג,
יוצא לחירות ממצרי נפשי.
אהיה עם אבי לעד,
ואזכה להיות תמיד חופשי.

לא מבינה מה נחת עליי

מרים סרור

בוֹצֵר שָׁר "שֶׁהַטּוֹב שֶׁבִּי יְנַצֵּחַ. יְנַצֵּחַ הַכֹּל. גַּם אֶת הַשְּׁבָרִים". אֲבָל אֵיזֶה טוֹב? אֵיזֶה חַיִּים? אֵיזוֹ תְּחִיָּה? אֲנִי רֵיקָה. מְרֻקֶּנֶת. הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁרָצוֹת לִי בָּרֹאשׁ הֵן הַהוֹכָחָה שֶׁלִּי לְכַמָּה עֲבוֹדָה יֵשׁ לִי. כַּמָּה חָשַׁבְתִּי שֶׁאֲנִי עוֹבֶדֶת, מְתַקֶּנֶת, אֲבָל לֹא זָזָה בִּכְלָל. מְבֻלְבֶּלֶת כָּל כָּךְ. לֹא מְבִינָה מָה נָחַת עָלַי. הַבִּלְבּוּל הוּא כְּמוֹ מִסְדְּרוֹן שֶׁבּוֹ יֵשׁ הַרְבֵּה חֲדָרִים. יֶשְׁנָם רֵיקִים, יֶשְׁנָם חֲדָרִים הָעֲמוּסִים בַּחֲפָצִים מְיֻתָּרִים, יֶשְׁנָם חֲדָרִים שֶׁהַדֶּלֶת שֶׁבָּהֶם בִּכְלָל אֵינָהּ נִפְתַּחַת, וְיֶשְׁנָם חֲדָרִים שֶׁמַּדִּירִים שֵׁנָה מֵעֵינַי כִּי כָּל מָה שֶׁבָּא לִי הוּא לְהַכְחִיד אוֹתָם מֵחַיַּי. אֲבָל הַמְּשֻׁתָּף לְכֻלָּם, שֶׁהֵם חֲדָרִים. הַמְּשֻׁתָּף לְהַכֹּל, שֶׁהַכֹּל נִמְצָא בְּתוֹכִי. זֶה אֲנִי. עָלַי לַעֲבֹר חֶדֶר חֶדֶר, בְּלִי לְפַחֵד מִמָּה שֶׁיִּקְפֹּץ עָלַי אוֹ מֵהַחֲפָצִים שֶׁאֶפְגֹּשׁ, וְלַעֲשׂוֹת שָׁם נִקָּיוֹן רְצִינִי. חֶדֶר, חֶדֶר. בְּסַבְלָנוּת אֵין-סוֹפִית, בַּהֲבָנָה וַהֲכָלָה וְאַהֲבָה כְּלַפֵּי כָּל מָה שֶׁאֶפְגֹּשׁ שָׁם. וּבְעִקָּר כְּלַפֵּי עַצְמִי. יִהְיוּ חֲפָצִים מַכְאִיבִים, יִהְיוּ חֲפָצִים נְעִימִים, יִהְיוּ חֲדָרִים כְּלָל לְלֹא חֲפָצִים אוֹ דְּבָרִים בְּתוֹכָם, רַק רֵיקָנוּת שְׁחֹרָה וְכוֹאֶבֶת. אֲבָל לְאַט לְאַט, טִפִּין טִפִּין, גַּם אֶת הָרֵיקָנוּת הַשְּׁחֹרָה אֲנַקֶּה. אֶעֱבֹר עִם מַטְלִית מְחַבֶּקֶת וּרְטוּבָה מִדְּמָעוֹת וַאֲקַרְצֵף אֶת הַקִּירוֹת. אֲנִי מוּכָנָה ה'. אֲנִי נִכְנֶסֶת לַמִּסְדְּרוֹן הַזֶּה. אֲנִי כָּאן.

בא אביב

שלומית כץ

מתחילה לחזור לעצמי.

שאריות של פחד

נזרקות רחוק.

מתחילה להרגיש

ימים של צחוק

קרבים אלינו

בתוך הבלגן,

כמו דף לבן

שנפתח

מצפה לבאות.

מתחילה לנשום

פריחת אביב,

דמעות הופכות

לשמחה גדולה.

מתחילה להאמין

בשמש העולה

אחרי חושך מצרים.

הים נקרע לשניים,

כמה חיכינו לצאת.

מתחילה לתת ללב

לפעום באמת,

לדבר.

לא דוחקת לפינה

כל מה שהצטבר.

מתחילה

לראות בדמיון גאולה.

זה מגיע,

מתחלפת עונה,

אמונה.

להודות לה'

כרמל

מלחמת חרבות ברזל כבר חצי שנה

אני מפחדת מזה כל כך

לא כיף לפחד

אני חושבת מה יהיה על מה

שאני מפחדת ממנו.

ולפתע אני נזכרת

כי עוד מעט פסח

עם ישראל יצא משעבוד לגאולה

מעבדות לחירות

עמים רבים רצו להשמידו

ועם ישראל ניצח

אז איך זה הגיוני?

מי הוא שעזר לעם ישראל?

בורא עולם, השם!

אז אם ה' עזר לעם ישראל

כל הזמן בכל הדברים

צריך לבטוח בהשם וגם להתפלל.

אז אנא ה' בבקשה תעשה שהמלחמה תיגמר.

ואו, איזה נס ה' עשה לנו עם איראן השבוע.

זה באמת נס, ה' עזר לעם ישראל.

ה' באמת שומע לתפילות שלנו

וגם, צריך גם להודות להשם

על הנס הזה.

על מה ולמה

נועם אודרברג

בְּבֹקֶר אֶחָד בִּתְחִלַּת הַמִּלְחָמָה

פָּנְתָה אֵלַי בַּכִּתָּה בִּשְׁאֵלָה.

יוֹדֵעַ אַתָּה שֶׁאָחִי בַּצָּבָא נִלְחַם בַּמִּלְחָמָה?

לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לְהִתְעַלֵּם מִתְּחוּשַׁת הַגַּאֲוָה שֶׁל זֹאת הָעַלְמָה.

אָחִי הוּא לוֹחֵם וְהוּא גַּם רָץ לְכָל מְשִׂימָה

הִיא אוֹמֶרֶת זֹאת לְלֹא נְשִׁימָה.

אָחִי גָבוֹהַּ, לוֹבֵשׁ מַדִּים וְכֻמְתָּה אֲדֻמָּה

הִיא מְחַיֶּכֶת וְחוֹשֶׂפֶת בַּלֶּחִי גֻּמָּה קְטַנָּה.

הוּא תָּמִיד מַבְטִיחַ לִי שֶׁיַּחֲזֹר בִּשְׁבִיל לְחַבֵּק

גַּם אִם זֶה בַּסּוֹף כָּל כָּךְ חָזָק כְּמוֹ דֶּבֶק.

וְחִיּוּכוֹ שֶׁאוֹתִי תָּמִיד כּוֹבֵשׁ

שֶׁעַל פָּנָיו בְּכָל מָקוֹם לוֹבֵשׁ.

וְהַסִּפּוּרִים הַמְּרַתְּקִים שֶׁהוּא מְסַפֵּר וּמְשַׁתֵּף

עַל הַכֶּלֶב הַבּוֹדֵד שֶׁשָּׁם מָצָא וְאוֹתוֹ הִרְגִּיעַ וְלִטֵּף.

אֲבָל כְּזֶה הוּא אָחִי, רָגִישׁ עִם לֵב חַם וְאוֹהֵב

יָעִידוּ כָּל הַמִּכְתָּבִים שֶׁאוֹתָם הוּא כּוֹתֵב.

וּבְבֵית הַסֵּפֶר תּוֹבִיל אוֹתִי לַקִּיר שָׁם תְּלוּיָה תְּמוּנַת הַשִּׁכְבָה

כְּאִלּוּ לֹא עָשְׂתָה זֹאת מַמָּשׁ לָאַחֲרוֹנָה.

וּלְכִוּוּנוֹ תַּצְבִּיעַ "הִנֵּה אָחִי לְיַד כָּל חֲבֵרָיו לַכִּתָּה"

"אֲנַחְנוּ שׁוֹנִים", תֹּאמַר לִי, "אֲבָל הוּא מֵסֵב לִי הַרְבֵּה גַּאֲוָה".

וְעַכְשָׁו כְּשֶׁתַּבִּיט וְתַעֲבֹר שׁוּב לְיַד תְּמוּנַת הַמַּחְזוֹר.

תְּסָרֵב לְהַאֲמִין שֶׁאֵלֶיהָ כְּבָר לֹא יַחֲזֹר.

וּבַזְּמַן שֶׁבַּחֲלוֹמוֹת הָרָעִים בַּלַּיְלָה תֵּאָבֵק

מְקַוָּה שֶׁיָּעִיר אוֹתָהּ אָחִיהָ הָאָהוּב וְאוֹתָהּ שׁוּב יְחַבֵּק.

וְתָמִיד הִיא תֵּדַע וְתִזְכֹּר

שֶׁאָחִיהָ לְעוֹלָם יִשָּׁאֵר בִּשְׁבִילָהּ אַח גִּבּוֹר.

הרואים אתם את הנס?

רֵעוּתָ נוימן, מחברת הספר 'מסע בשבילך' על נשות התנ"ך

הִיא עָמְדָה שָׁם

בַּיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם

וְאִתָּהּ כָּל הָעָם

זֶה אוֹתוֹ יַם סוּף

בּוֹ יָכְלוּ לִמְצֹא אֶת מוֹתָם.

שָׁאֲלָה אָז אֶת יְלָדֶיהָ:

הָרוֹאִים אַתֶּם אֶת הַנֵּס?

הִיא עָמְדָה שָׁם

מַבִּיטָה בַּעֲשֶׂרֶת הַבָּנִים

עַל הָעֵץ תְּלוּיִים

עוֹד לֹא נִרְגְּעָה

מִגְּזֵרַת הַהַשְׁמָדָה שֶׁהִתְהַפְּכָה.

שָׁאֲלָה אָז אֶת יְלָדֶיהָ:

הָרוֹאִים אַתֶּם אֶת הַנֵּס?

הִיא עָמְדָה שָׁם בִּיהוּדָה

כְּשֶׁהִגִּיעוּ הַיְּדִיעוֹת

שֶׁנִמְצָא כַּד הַשֶּׁמֶן

שֶׁמְּעַטִּים נִצְּחוּ רַבִּים

שֶׁהוּבְסוּ הַיְּוָנִים.

שָׁאֲלָה אָז אֶת יְלָדֶיהָ:

הָרוֹאִים אַתֶּם אֶת הַנֵּס?

הִיא עָמְדָה שָׁם בְּאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ

עוֹד נַפְשָׁהּ וְגוּפָהּ מְרוּטִים

מֵהַגָּלוּת, מֵהַשּׁוֹאָה,

שׁוֹמַעַת בְּרַדְיוֹ אֶת בֶּן-גּוּרְיוֹן

מַכְרִיז עַל קוּם הַמְּדִינָה.

שָׁאֲלָה אָז אֶת יְלָדֶיהָ:

הָרוֹאִים אַתֶּם אֶת הַנֵּס?

הִיא הָיְתָה כָּל הַלַּיְלָה עֵרָה

תְּפִלּוֹת, נִקְיוֹנוֹת וּתְפִלּוֹת

כִּמְעַט לֹא עָצְמָה עֵינַיִם,

הֵצִיצָה לְעִתִּים בַּמָּסָךְ

גֶּשֶׁם שֶׁל אֵשׁ מְיֹרָט,

וְרָאֲתָה שְׁמִירָה מִשָּׁמַיִם.

שָׁאֲלָה אָז אֶת יְלָדֶיהָ:

הָרוֹאִים אַתֶּם אֶת הַנֵּס?

בְּכָל דוֹר וָדוֹר

עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ

וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ.

הָרוֹאִים אַתֶּם אֶת הַנֵּס?

הפוסט רשות הדיבור מצורע שבת הגדול הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

הצעת נישואים

הרב יהושע אודרברג

לְהַצִּיעַ נִשּׂוּאִים פֵּרוּשׁ הַדָּבָר
שֶׁאָנוּ רוֹאִים אֹפֶק יַחַד,
לָנוּעַ אֶל עֵבֶר הַזְּרִיחָה,
לְהַכִּיר בָּעֻבְדָּה
שֶׁעָלֵינוּ הִכְרִיזוּ
"אַתֶּם מֵאוֹתָהּ הַנְּסִירָה".

לְהַצִּיעַ נִשּׂוּאִים פֵּרוּשׁ הַדָּבָר
שֶׁיַּחַד אָנוּ מוֹבִילִים עָתִיד מֵעָבָר,
לְהָבִין שֶׁתַּפְקִידֵנוּ מַתְחִיל
וּלְעוֹלָם לֹא נִגְמַר.

לְהַצִּיעַ נִשּׂוּאִים פֵּרוּשׁ הַדָּבָר
שֶׁאָנוּ קַשּׁוּבִים לְבַת הַקּוֹל,
שֶׁחוֹצֶבֶת נָהָר וְהַר
וּמַכְרִיזָה
"אַתֶּם שְׁנֵיכֶם הוֹפְכִים לְהַכֹּל".

לְהַצִּיעַ נִשּׂוּאִים פֵּרוּשׁ הַדָּבָר
שֶׁאָנוּ רוֹצִים לִהְיוֹת עֵזֶר,
לְהַכִּיר בָּעֵרֶךְ שֶׁל הַנֶּגֶד,
שֶׁשְּׁנֵינוּ אוֹתוֹ גּוּף,
הַמְּבַקֵּשׁ כָּעֵת לְהִתְאַחֵד.

גשם אחרון

רות 

משאירה חלון פתוח לבריזה

לשמוע רינה של סופה אחרונה

מפניך הצלול המרעיש אניסה

אבקני האביב עוד רגע קמעה

כמסך דק של כסף הגחת אלינו

מבין הקדחת ועת הזמיר

ברוך הלמותך נחם נא ליבנו

החרב וצמא מיום קיץ בהיר

אם יש נפשך, דפוק שוב על דלת

לא צריך פעמיים במצילה לצלצל

כי ברכה ובשורה אתה ליושבי זה הפלך

כי קשה פרדתך מאדמת ישראל

ואשא צווארי מעבר חלון

לשמוע קולה של סופה אחרונה

ואשאף את ריח אדמתי הנישאת שם.

שיר לנופלים – חרבות ברזל

אור חיים יוסופוב

כַּדּוּרִים שׁוֹרְקִים

נֶפֶשׁ נְחוּשָׁה

בְּעֵינֵיהֶם בְּרָקִים

בַּלֵּב אִוְשָׁה

יָצְאוּ מֵהַבַּיִת

עַל מְנָת שֶׁלֹּא לַחֲזֹר

נָטְשׁוּ אֶת הַקַּיִט

כְּדֵי בַּקְרָב לַעֲזֹר

לְהָשִׁיב מַכָּה נִצַּחַת

לָאַכְזָר שֶׁבָּאוֹיְבִים

לְהַכְנִיעַ סַכִּין רוֹצַחַת

לַנָּאצִים הָאוֹרְבִים

הָלְכוּ בְּרֹאשׁ הַכּוֹחַ

אֶל מִנְהָרוֹת וּפִירִים

דְּרוּכִים בְּאֵשׁ לִפְתֹּחַ

אֶל מַחֲסוֹת מֻסְתָּרִים

נִנְעַץ הַכַּדּוּר בְּלִבָּם

חֲדַל מִלִּפְעֹם

זָעֲקוּ 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל' בְּקִרְבָּם

אוֹתוֹ יִחֲלוּ לִנְאֹם

מִלּוֹחֵם אָנוֹנִימִי

מֵעוֹבֵד זוּטָר

לְגִבּוֹר לְאֻמִּי

לְקָצִין מְעֻטָּר

אַדִּירֵי הָרוּחַ

שֶׁבְּעֶזְרָתָם הַתְּקוּמָה

חֲרוּטִים עַל לוּחַ

גִּבּוֹרֵי הָאֻמָּה

נוּחוּ בְּרֹגַע גִּבּוֹרִים

שׁוּבוּ לְמַעְלָה טְהוֹרִים

חוּסוּ עַל אֲבֵלִים שְׁבוּרִים

עוּרוּ בִּתְחִיַּת הַנִּפְטָרִים.

מהיכן משיח יבוא

משה פילץ

שמעתי בקצה העיר שואלים

מהיכן משיח יבוא, ליטאי, חסיד, אחר

בהתבססם על כך שכל ויכוח הוא על נושא כלשהו

או לפחות מדמים שהוא על נושא כלשהו

המשיח ייתר את הנושא המווכח

וכך כולם ייעשו אגודה אחת

שמם, לשונם ומלבושם

יהיו כלכתנו במדבר

לאן השקר מתכנס?

לאמת של שיקורו

וכך האמת תתגלה

חלוטה ללא ספקות

עוד לבנה, עוד דמע

בבניית הבית

התפכחות מאשליות של בנייני שווא

ולבנות רוח ונפש

לרומם את המבט

ולראות זוויות אחרות של הקיום

זוהי הדרך שבה ניפגש עם מושא ציפייתנו – משיח

לא לעולם אריב…

כי ימים באים, לא רעב ללחם… כי אם לשמוע את דבר ה'

ומלאה הארץ דעה את ה'

שנזכה במהרה.

אמונה וביטחון

יעקב סימן טוב

יש לך הרבה סיבות לשמוח עד הגג,

אך אין אף סיבה אמיתית להיות מודאג,

כי בכל רגע על ידי הבורא אתה מונהג.

לכל צרכיך הוא ידאג

גם אם תימצא מאחורי בריח וסורג.

על ידי אמונה וביטחון כל צער וכאב פג,

זה יחמם את ליבך גם בלילה מושלג.

אפילו תהיה כיונה הנביא במעי הדג,

אם אליו בתפילה תשאג,

בידו להפוך לך כל צרה ליום חג.

חלילה לחשוב שיש במעשי הבורא טעות ובאג,

כי ביחס להנהגתו השתיקה לחוכמה סייג.

כמה הוא אוהב אותך, אין לך מושג,

כי כל יהודי נחשב אצלו למותג,

מתינוק בן יומו ועד זקן מופלג.

לומר תודה

שלומית כץ

עכשיו כשקצת קשה כאן

אני מנסה לשמוח

על הדברים הקטנים ביותר:

קפה של בוקר, דקה של נחת,

ימים שבהם הכול מסתדר.

עכשיו כשקצת עצוב כאן

ובכל יום החדשות

גורמות ללב שלי לזוז מצד לצד,

אני תופס את עצמי,

מוצא על מה לומר תודה

אפילו לרגע אחד.

כי יש מספיק סיבות

לבכות על המצב

אם מסתכלים על מה שעברנו.

אבל יש גם מקום

להמשיך לקוות. תראה:

למרות הכול לא נשברנו.

תבין, זה המעט שאפשר

כשהכול מסביב כזה אפור.

אז אני מתחיל בקטן, לשמוח עכשיו,

ולאט-לאט נגביר פה את האור.

הרים ראשים

יהודה אראל

באו פראי אדם, חמסו, אנסו וערפו ראשים.

מצאו אותנו נמוכים, דלים ורשים.

דמנו נשפך, כבודנו בקרשים.

מייד התעוררנו בכוחות מחודשים.

האם עכשיו הזמן לעריפת ראשים?

כולנו צודקים וטועים בגדר אנשים.

מתי יבינו להביט לשורשים?!

פירוד הלבבות במשך חודשים.

אדמה טובה הפכה לאדמת טרשים.

כל אחד עומד על שלו באופן די מרשים.

מהאחדות כבר היו מיואשים.

עתה צמחה לה אחדות מתוך העונשים.

על גבי עברו חרשו חורשים.

ירד הגשם צמחו הראשים.

מוכנים למסור את הנפש, את עצמם לא חשים.

את כל העבר והריב בצד נשים.

נחזק את האהבה והאחדות ולא נחפש את מי להאשים.

לא ניפול ברוחנו, ונרים כולנו את הראשים.

ובקרוב ניראה בבית מקדשנו בראשי ההרים.

גאלנו ברחמים

שרה ג'רג'י

תָּם הַחַג, וְנִפְרַדְנוּ מֵהַסֻּכָּה כְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ.

"שִׁבְעָה יָמִים", אָמַר "הִתְעַסַּקְתֶּם בְּקָרְבָּנוֹת שֶׁל הָאֻמּוֹת.

וְכָעֵת רַק אֲנִי וְאַתֶּם נִשְׂמַח יַחְדָּיו יוֹם שָׁלֵם.

הִנְנִי מְגָרֵשׁ אֶת הָאֻמּוֹת מִלְּפָנַי

כְּדֵי לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ עִם בָּנַי אֲהוּבַי –

לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ עִם בָּנַי אֲהוּבַי.

כֵּן, אַף אַתֶּם, בְּנֵי הַבְּאֵרוֹת וְהַנְּחָלִים,

בְּנֵי הַשָּׂדוֹת וְהַכְּרָמִים – כֻּלְּכֶם רֵעִים אֲהוּבִים!

לְכָל אֶחָד שַׁיֶּכֶת הַתּוֹרָה אוֹתָהּ מְסַיְּמִים וְשׁוּב מַתְחִילִים

שָׁנָה שָׁנָה בְּשִׂמְחָה פְּנִימִית וּפְשׁוּטָה.

אַךְ אוֹי לָנוּ, אַב הָרַחֲמִים, שׁוֹכֵן מְרוֹמִים!

עוֹלֶה הַשַּׁחַר, וְתַחַת אוֹרָה נוֹפֶלֶת עָלֵינוּ חֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה;

תַּחַת הַקָּפוֹת – הַתְקָפוֹת שֶׁל בְּנֵי עַוְלָה;

תַּחַת שָׂשׂוֹן – קָלוֹן וְחֶרְפָּה.

וּמִתּוֹךְ הַמֶּרְחָבִים הלֹא מוּגַנִּים

מֻשְׁתֶּקֶת זַעֲקַת הָעוֹלָלִים וְהַהוֹרִים

אֶת מִיתָתָם מִתּוֹךְ מִיתוֹת בֵּית דִּין – בּוֹחֲרִים.

נִכְחָדוֹת מִשְׁפָּחוֹת, נֶעֱלָמוֹת קְהִלּוֹת,

נֶחֱטָפִים בְּנֵי שֵׂיבָה, עֲלָמִים וַעֲלָמוֹת –

וַאֲנִי מַבִּיטִים בְּתַדְהֵמָה וּבְאֵימָה, וְאֵין לְאֵל יָדֵינוּ,

עַד שֶׁקָּמִים צִבְאוֹת ה' הַגִּבּוֹרִים, בָּנֵינוּ וְאַחֵינוּ,

לְהָסִיר אֶת הָאִיּוּם מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – בָּנֶיךָ אֲהוּבֶיךָ, הָאֵ-ל!

הִנֵּה שָׁבִים אַט-אַט הַפְּלִיטִים,

הִנֵּה שׁוּב פּוֹרְחוֹת הַכַּלָּנִיּוֹת וְדַם הַמַּכַּבִּים,

הִנֵּה נוֹלָדִים לְאַלְמָנוֹת – בָּנִים.

אֱ-לוֹהֵי צְבָאוֹת! רְאֵה אֶת מְסִירוּת נַפְשָׁם שֶׁל בָּנֶיךָ אֲהוּבֶיךָ, וּפְקֹד לְטוֹבָה גֶּפֶן זֹאת,

וְהַמָּה יַגִּיעוּ מַעְלָה-מַעְלָה וְיִגְּעוּ בַּכֵּס הָאֱ-לוֹהִים

לְהִתְחַנֵן וְלוֹמַר: אָנָּא, ה'! גְּאָלֶנּוּ – בְּרַחֲמִים.

בת מלךענת קופרמן

אֱ-לֹהִים
הַנַּח עָלַי מִגְּלִימָתְךָ
שֶׁאַרְגִּישׁ כְּבוּדָה
שֶׁל בַּת מֶלֶךְ פְּנִימָה
וְגַע בִּי בְּשַׁרְבִיטְךָ
שֶׁאָחוּשׁ אֶת פְּנֵי הַשְּׁכִינָה
וְאֶהְיֶה מְכֻתֶּרֶת בִּקְדֻשָּׁתְךָ
וְלֹא עוֹד אֶצְטָרֵךְ לְהִתְחַפֵּשׂ
וּלְחַפֵּשׂ
אֶת מְקוֹם מִשְׁכַּן כְּבוֹדְךָ
אֶת נַחְלָתְךָ
וְתַרְאֶה לִי אֶת קִרְבָתְךָ
אֶת אַהֲבָתְךָ לִבְנֵי עַמְּךָ.

משה רבנו

רֵעוּתָא, מחברת 'מסע בשבילך', לימוד על נשות התנ״ך מגיל בת מצווה

לִהְיוֹת מַנְהִיג אֱמֶת

לִרְעוֹת כְּשֶׁאַתָּה

עָנָיו מִכָּל אָדָם.

רַחְמָן עַל כָּל חַי.

רוֹדֵף צֶדֶק.

מַכִּיר טוֹבָה.

מָלֵא תְּפִלָּה.

עַל אָחוֹת,

עַל רָחוֹק.

וְרוּחַ אֱ-לֹהִים בּוֹ.

מֹשֶׁה אֱמֶת

וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת.

לִהְיוֹת מַנְהִיג אֱמֶת,

לָדַעַת שֶׁלֹּא יָדָיו

הֵן שֶׁעוֹשׂוֹת הַמִּלְחָמָה.

לִגְרֹם לַצִּבּוּר

לְהַבִּיט לְמַעְלָה.

לְהַנְחִיל אֱמוּנָה.

בִּכְתָב, בְּעַל פֶּה.

תּוֹרָה.

מֹשֶׁה אֱמֶת

וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת.

לִהְיוֹת מַנְהִיג אֱמֶת,

כָּזֶה

שֶׁגַּם אִם לֹא תִּכָּנֵס

לָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת,

מֻבְטָח לְךָ

נֶצַח.

וְהָעִקָּר,

תּוֹרַת מֹשֶׁה אֱמֶת וּנְבוּאָתוֹ

בָּרוּךְ עֲדֵי עַד שֵׁם תְּהִלָּתוֹ.

הפוסט רשות הדיבור פקודי הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

תודה לגימנסיה

הרב יהושע אודרברג
תּוֹדָה לִמְנַהֵל הַגִּימְנַסְיָה
עַל שִׁעוּר בַּעֲנָוָה
עֵת נִדְרַס בְּאַסְקֻפַּת הַשַּׁעַר
בְּמָקוֹם בּוֹ נֶחֱשַׁב לְאַגָּדָה.

תּוֹדָה עַל חִבּוּר שֶׁיָּצַר
בְּעַל כָּרְחוֹ
בֵּין רֹאשׁ לְיַד,
בֵּין אָח לְאָח,
לְהַשְׁמִיעַ כָּל אֶחָד קוֹלוֹ.

תּוֹדָה עַל הַבְדָּלָה בֵּין תְּפִלִּין לְטָפֵל,
בֵּין זָקֵן מְקֻבָּע לְנַעַר מִתְבַּגֵּר,
עַל אוֹר שֶׁמֶשׁ מוּל הַמַּחֲשִׁיךְ,
עַל הַחְלָטָה אִישִׁית
מוּל הַשּׁוֹלֵט בְּתִיק אִישִׁי.

שַׁל 'מְנַהֲלֶיךָ' מֵעַל הֶרְגֵּלֶיךָ,
כִּי תַּלְמִידֶיךָ אָדְמִי קֹדֶשׁ הֵם!

שמתם לב?

אייל דוד

שמתם לב שכבר אין (כמעט) אזעקות וטילים מעבר לאזור העוטף? שהדרום והמרכז רובם ככולם הם אזורים "ירוקים", והפעילות באזורים אלה מתנהלת כרגיל? שחוסלו מחבלים בסדר גודל של עשרות אלפים, כמחצית ממספר המחבלים בעזה? שחיילינו מסתובבים כבעלי בית בכל מקומות המסתור של חמאס, אוספים מחשבים ומידע, נשק ואמצעי לחימה ומזוודות של כסף (בתגובה הולמת על שהם הסתובבו "כבעלי בית" בשטחנו)? שהגענו לכל המקומות המאיימים שהם בחיים לא חשבו לראות שם חייל ישראלי, ושזה קורה בכל שטח הרצועה (ולא באזור ספציפי ולזמן קצר כמו שעשו הרשעים)?
שעשרות רבות של מנהרות מושקעות ואסטרטגיות שאיימו עלינו הן "היסטוריה", כולל המנהרה של בכירי חמאס? שהשלטון שלהם בעזה כבר לא קיים דה-פקטו? שבניין הפרלמנט פוצץ כבר לפני חודש לצד סמלי שלטון נוספים? שצה"ל הצליח בס"ד גם לשחרר חטופים ללא עסקת חליפין נוראית, לראשונה זה עשרות שנים?

שמתם לב שזה לא עוד "סבב" לחימה? שלאחר הפסקת האש הזמנית הלחימה לא התמסמסה, וצה"ל חזר לפעול בכל הכוח? שנעשה פה "טיפול שורש" לניקוי הרע מעל פני האדמה? ושזה בקנה מידה היסטורי, גם מבחינת עצם ההחלטה על כך ומבחינת ההתמדה העיקשת בביצוע המשימה?
שמתם לב שחזרנו ובגדול לחבל עזה? שחיילי צה"ל נמצאים בכל רחבי גוש קטיף? שמתם לב שצה"ל נלחם היטב בתנאי שטח שמעולם לא הייתה בהם לחימה וצובר ניסיון יחידאי בעולם בלחימה במנהרות? ושזה קורה אף שחלק מקציני האוגדה האחראית על האזור נהרגו או נחטפו ואיבדנו מידע מודיעיני רב של תוכניות הלחימה? ש"על הדרך" נעשה שימוש מבצעי בטכנולוגיות לחימה והגנה חדשות, כולל חץ 3, ושהוא בוצע בהצלחה?

שמתם לב שבתוך זמן קצר קמה כאן ממשלת אחדות בין צדדים שלא הסכימו אפילו להסתכל זה על זה? שההפגנות ש"שרפו את המדינה" נעלמו בבת אחת? שהסרבנים התגייסו ומוסרים את נפשם כתף אל כתף עם "תומכי הרפורמה"? שבמקום שלטי חוצות של לשון הרע ושנאה השלטים מדברים על יחד, ניצחון ואמונה?
(אני יודע שיש גם קולות אחרים… שמתם לב שאנחנו כרגע מתמקדים בטוב ובאמת, נכון..?)

שמתם לב שישראל מחזיקה ראש בכמה חזיתות והודפת את האיום המשולב והמסוכן? שקו המוצבים של חיזבאללה שתושבי הצפון ראו מבתיהם כבר לא קיים? שיש כאן (גם אם זה לקח זמן) תגובה הרתעתית מהדהדת על הטבח שהאויב והעולם מבינים?

שמתם לב שאנחנו יודעים להגיד לא אפילו לאמריקאים, ובוודאי למדינות פחות ידידותיות? שכשאנחנו בטוחים בצדקת דרכנו, אז השאלה "מה העולם יגיד" לא עוצרת אותנו, אפילו מ"לכבוש את עזה"? שהעולם מתכנן לטפל בטרוריסטים שהשתלטו על תימן ולהסיר את האיום הזה?
שהעולם מפנים בהדרגה שצריך לטפל באיום האיראני ובשלוחותיו בכל העולם, ושזו כבר לא רק בעיה של ישראל?

שמתם לב לרוח הלחימה המטורפת של החיילים שכבר שלושה חודשים בשטח, כולל מילואימניקים, והדבר היחיד שמעניין אותם זה להשלים את המלאכה, "ייקח כמה שייקח"? למסירות הנפש הבלתי נתפסת של המשפחות של החיילים ושל הפצועים, ולצערנו העצום גם של ההרוגים, שמתוכם מתגלים כוחות עצומים שנותנים חיזוק לכולנו וגם לממשלה? שגם בשטיבלכים ובישיבות החרדיות מתפללים יום-יום בקביעות לשלום החיילים והחטופים ולהצלחת המערכה? לסיוע ההדדי כמו שרק עם ישראל יודע, ברמה המקומית וברמה הלאומית, ולמטות המתנדבים שעובדים כאן יום ולילה כבר כמה חודשים?

שמתם לב לזעקת האמונה שפורצת כאן מכל מקום? החיילים שמבקשים ציצית ותפילין, הקיבוצניקים שאומרים שצריך לשאול רב מה קורה כאן, שלטי החוצות הקוראים "ישראל בטח בה'", והחיילים שמבטאים את זה בקריאות "שמע ישראל" בתוככי מחנות הפליטים של האויב?

שמתם לב לרשימה האין-סופית של ניסים שהולכת ומצטברת מזירות הלחימה, ואפילו מיום הטבח הנורא עצמו? (אגב, שמתם לב כמה מתוך הניסים האלה נעשו למי ששמר שבת או אפילו רק קיבל עליו, הוא או מי ממשפחתו, לשמור שבת?)

שמתם לב שאנו הולכים ומכריעים את הקמים עלינו לכלותנו באופן שיטתי ויסודי? שמתם לב שמכל זה מבצבץ ועולה באופן ברור גאון ישראל, התעוררות של תחייה, וזקיפות קומה לאומית? שמתם לב למי שמשגיח מן החלונות ומוביל אותנו כאן (ולמרות כל מה שעברנו) בהרבה רחמים? שמתם לב לצלילי הרקע המתגברים, של פעמי הגאולה?

"נשמת כל חי תברך את שמך ה' א-לוהינו… שכן חובת כל… להודות להלל ולשבח".

מובן שצריך להתפלל ולפעול שגם ההמשך יהיה באותו כיוון נכון בעזרת ה' – לא לעצור באמצע התהליך!

אם לא למעננו עשה למענך

הדסה אביעד 

קְרָבוֹת עַזִּים

דָּם וָאֵשׁ וְתִימֲרוֹת עָשָׁן הַפְּגָזִים

מְסִירוּת נֶפֶשׁ

נִקְיוֹן הָרֶפֶשׁ

מִקִּנְאַת הָאוֹהֵב

לְשִׂנְאַת הָאוֹיֵב

הַצִּילֵנוּ מֵעוֹרוֹ שֶׁל הַזְּאֵב

קָרֵב לָנוּ גְּאֻלָּה וּמְנוּחָה

אִם לֹא לְמַעֲנֵנוּ עֲשֵׂה לְמַעַנְךָ

וּתְשׁוּבָה

אֲמִתִּית. פְּנִימִית

מֵאַהֲבָה

וּתְפִלָּה

בְּרֹב הַדְרַת מֶלֶךְ

קְבַל עַם וְעֵדָה

וּצְדָקָה

כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם

מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה

בִּקְדֻשָּׁה וְטַהֲרָה

לְלֹא יָגוֹן וַאֲנָחָה

אִם לֹא לְמַעֲנֵנוּ עֲשֵׂה לְמַעַנְךָ

קָשׁוּחַ שְׂדֵה הַקְּרָב

בַּקֹּר וּבָשָׁרַב

מֵאוֹת קָרְבָּנוֹת

עוֹלוֹת טְהוֹרוֹת

עַיִן בְּמַר בּוֹכָה

אִם לֹא לְמַעֲנֵנוּ עֲשֵׂה לְמַעַנְךָ

מֶרְחָץ שֶׁל דָּמִים

מֵעִיר תָּאִים רְדוּמִים

מֵאִיר נִיצוֹצוֹת אַהֲבַת ה' בְּרַחֲמִים

נִשְׁמַת הָאֻמָּה מְרוֹמֶמֶת רוּחָהּ

אִם לֹא לְמַעֲנֵנוּ עֲשֵׂה לְמַעַנְךָ

עַרְבוּת הֲדָדִית וְאַחְדוּת

לִגְאֻלָּה, לְנִצָּחוֹן וְלִפְדּוּת

כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל

מִימִינִי מִיכָאֵל וּמִשְּׂמֹאלִי גַּבְרִיאֵל

לִשְׁמִירָה וּרְוָחָה

אִם לֹא לְמַעֲנֵנוּ עֲשֵׂה לְמַעַנְךָ

גַּם הַנְּשָׁמוֹת הַלָּלוּ הַבִּלְתִּי נִרְאוֹת

הֲכִי תּוֹעוֹת. הֲכִי תֹּהוֹת

לֹא טוֹעוֹת. יוֹדְעוֹת

סִבַּת הַמִּלְחָמוֹת

כִּי אַתָּה בְּחַרְתָּנוּ מִכָּל הָאֻמּוֹת

וְיִתְהַפֵּךְ לָנוּ מֵאֵבֶל לְשִׂמְחָה

אִם לֹא לְמַעֲנֵנוּ עֲשֵׂה לְמַעַנְךָ

איך אשיר?

יהודה הראל

מנסה לכתוב שיר.

אבל לא יוצא, מרגיש כמו אסיר.

אנשים חטופים, שכולים ונלחמים, ואני אשיר?

איך אשיר בזמן שבשבי יש אסיר?

מנסה להמשיך לפחות להיות כשיר.

את הכאב, השכול, מנסה בצד להשאיר.

ומתוך הכאב מנסה להוציא שיר.

על עבר על עתיד או פשוט ישיר?

מסתכל סביבי, עם של גיבורי-על!

כולם מגויסים למען הכלל.

זורקים את כל החשבונות, עכשיו זה משהו מעל.

נותנים לכולם, מעצמם לא אכפת להם כלל.

לא משנה מי למטה ומי מעל.

רוצים רק בטובת הכלל.

ועכשיו רוצים קומה אחת מעל.

הדרך ללבבות, הכול כבר נסלל.

רוצים ירושלים של מטה ושל מעל.

פחות מזה לא רוצים בכלל.

אל הטבע ומעבר לו 

סנדרה רובין

בימים אלה

הטבע בשיאו

גומע מים

מזין את שורשיו

ומתכונן להתחדש.

בימים אלה

גם האדם בשיאו

לוגם מים וצובר כוח

מתחבר למעמקי ארצו

ונחוש לחדש אחיזתו בה.

בימים אלה

העם שלנו

אדם ועוד אחד

ענפים ופירות לאותו גזע

הם עצי השדה

נושאים עיניהן למרום, ומבקשים שייפתחו שערי רקיע ויורידו שפע.

עומדים איתן ושואבים עוצמה ממקור בריאתם, האדמה,

ונלחמים ללא לאות כדי לקבע את אחיזתנו הנצחית על הארץ אשר הנחיל לאבותינו.

יושב בסתר

בנימין הלוי

הֻתַּר לְפִרְסוּם, אָמְרוּ גַּם הַיּוֹם,

לֹא יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת וְלִשְׁמֹעַ.

שְׁמוֹת וּפָנִים, הַכְּאֵב הוּא אָיֹם

וְעֵינַי רְגִילוֹת כְּבָר לִדְמֹעַ.

וּכְשִׁיר הָעֶצֶב הַזֶּה רַבִּים נִכְתְּבוּ

עַל חַיָּלִים שֶׁקִּפְּחוּ חַיֵּיהֶם,

וְנִדְמֶה לְעִתִּים שֶׁכֻּלָּם הִתְרַגְּלוּ,

אַךְ הַלֵּב לֹא מַפְסִיק לְדַמֵּם.

וּבֵין מִזְמוֹר לְתוֹדָה לְיוֹשֵׁב בְּסֵתֶר

עֵינֵי הַכֹּל מַבִּיטוֹת לַמָּרוֹם

הֵיכָן אֱ-לֹהֵינוּ שׁוּב מִסְתַּתֵּר

מְחַפְּשִׂים אֶת יוֹנַת הַשָּׁלוֹם.

בְּמַחְשָׁךְ הַצְּלָלִים, בַּמִּשְׁעוֹל הָעִקֵּשׁ,

מִטַּשְׁטְשׁוֹת עוֹד דְּמוּיוֹת אֲרָיוֹת,

וְאֶל הַקְּרָב הַהֵרוֹאִי אֲנִי יוֹצֵא לְחַפֵּשׂ

אֶת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁעֲלֵי אֲדָמוֹת.

בְּסוֹד נַעֲרָץ, בִּנְשִׁיקָה שֶׁל שְׂרָפִים,

הֵם הִתְעַלּוּ אֶל רוֹמְמוֹת אֵ-ל,

וּבְרֶגַע אֶחָד הֵם נִהְיוּ מַלְאָכִים

כְּמוֹ אֵלִיָּהוּ וּכְמוֹ מִיכָאֵל.

הפוסט רשות הדיבור- בא הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

מכתב לאבא ואימא

יוסף

מרגיש בודד. ועצוב.

ממש עצוב.

אין לי עם מי לדבר.

אין לי אצל מי לפרוק.

אין לי משענת.

אני עוד שנייה נופל אחורה,

ואין לי על מי להישען.

אני רוצה לחיות.

רוצה לממש את החיים שיש לי,

רוצה לנצל אותם נכון,

רוצה לדעת לנהל אותם בחוכמה.

לדעת דברים יסודיים:

איך מתנהלים עם הזמן,

איך עם התמודדויות,

איך עם יצרים,

איך עם כסף,

איך נשארים חזקים,

איך מנסים וגם מצליחים,

נמאס כבר לנסות ולנסות…

רוצה להכיר את עצמי,

את תכונותיי,

את אופיי,

את כישרונותיי,

מה טוב בי,

מה טעון שיפור,

רוצה לדעת מי אני.

רוצה לחיות את החיים.

אבא ואימא אהובים שלי,

למה?

למה אני לא מרגיש פתוח?

למה אתם לא איתי?

למה אין לי הדבר הכי קריטי בחיים:

את אבא ואמא שלי?

למה אתם עסוקים ובטוחים שאני מסתדר לבד?

למה אתם משאירים אותי לבד?

למה אתם לא מבינים את הרמזים שלי?

למה אני צריך להרגיש פגוע וכועס על אבא ואימא, שאני הכי אוהב?

למה אני צריך להרגיש כל כך בודד?

בבקשה אבא ואימא!

תסתכלו עליי,

תסתכלו לי בעיניים,

תתעניינו, תשאלו, תשתתפו,

אל תשאירו אותי לבד.

אני חייב אתכם,

חייב עוגן חזק,

חייב להרגיש שאתם איתי,

שאתם שלי,

שאתם לא משאירים אותי לבד.

חייב להאמין שהחיים שלי יהיו טובים.

יהיו משמעותיים.

שאני אצליח להתמודד.

בבקשה אבא ואימא,

לא רק ביומיים שאחרי המכתב הזה

אלא לתמיד.

למרות המרוץ, למרות העומס,

כי אם לא זה, אז בשביל מה הכול?

אבא ואימא,

זה תלוי בכם.

רק בכם.

צר לי

אצ"א

ישנו הר אחד
בירושלים
שונה, מיוחד
וראשו מגיע עד השמים.
לא יורדים בו
ממנו רק עולים.
כבר חודשים שהוא בוכה
לו, צר המקום
ויש הרבה מלאכים
כבר חודשים בלא שינה
ואיך יישן
ויש מיתה?
יום אחד יש לו לנוח
עת צרה
ומתפלל בו לתשועה.

ילד שלי, איפה אתה?

יואל ושרה

אלוהיי! הבה לי בנים, ואם אין, מתה אנוכי.

לו היה לי ילד, היה לי למי לרוץ כשיש אזעקה.

לו הייתה לי ילדה, היה לי את מי לחבק כשיש בום ורעדה.

לו היה לי ילד, הייתי יכולה להתעסק בלהיות חזקה.

לו הייתה לי ילדה, היה לי למי לספר כמה טוב יהיה בסוף המלחמה.

לו היה לי ילד, היה לי ממי להסתיר קצת מידע.

לו הייתה לי ילדה, הייתי חייבת לשבת לארוחה, לסעודה, או סתם לקפה ועוגה.

לו היה לי ילד, היה לי עם מי לחלוק את הגעגוע והציפייה.

לו הייתה לי ילדה, היה לי ממי להסתיר כמה שאני בוכה.

לו היה לי ילד, הייתי חייבת לעשות כביסה.

לו הייתה לי ילדה, הבית לא היה יכול להמשיך להיראות כמו שהוא נראה.

לו היה לי ילד, הייתי חייבת לצאת לנשום אוויר וללכת לגינה.

לו הייתה לי ילדה, לעולם לא הייתי לבד בבית.

לו היה לי ילד, לעולם לא הייתי בודדה.

לו היה ילד, כשהייתי אצל ההורים, הבית היה איתי שם.

לו הייתה ילדה, יכולתי לחזור הביתה ולשגרה.

לו היה ילד, הייתי לפעמים צריכה קצת עזרה.

כביסות, ניקיונות, ארוחות, בייביסיטר. תודה, אבל ואללה, אין צורך, אז לא תודה.

אבל באמת יש צורך.

כי אין לי ילד ואין לי ילדה, רק בעל הרחק במלחמה.

וכשאין ילד הבית לבד.

וכשאין ילדה אני פתאום 'רווקה'.

וכשאין ילד אני לבד בשתיקה, באזעקה, בחדשות ובמלחמה.

ולי אין ילד ואין ילדה, אין חיבוק ואין הסתר מידע, ואפילו אין ממי להסתיר את הדמעה.

גם אין גוננות וגם לא את מי לכסות בשמיכה,

אין רעש, ואין חיות תמימה.

אין חיוך קטן בלילה שמאיר את הנשמה.

אין בכי, מוצץ, טיטולים, כביסה ועוד כביסה.

אין עזרה, ואולי אין גם צורך בה.

יש בדידות, יש חוסר ויש רצון לנתינה.

הבית שלי, הבית שלנו, קצת לא מוצא מקום בעולם כשאני כאן ובעלי אי-שם.

א-לוהיי! הבה לי בנים, שנוכל אני וביתי לחיות לפניך.

א-לוהיי! בבקשה! כי כרגע אין בית מתפקד ואין אימא בעורף חזקה.

חיזוק לעם ישראל

יעקב סימן טוב

עם ישראל, לא לפחד, אנחנו חזקים,

כי אנו בניו האהובים של א-לוהים.

שומר עלינו בזכות אבותינו הצדיקים.

קרוב אלינו, גם לקרובים וגם לרחוקים,

כי כולנו מלאים מצוות כרימון, גם הריקים.

אויבינו טוענים נגדנו שקר, אך אנחנו הצודקים.

חיילינו בעוז ובאומץ לב באויב נאבקים,

בחירוף נפש נלחמים נשואים לצד רווקים.

לבבות כל העם זה בזה חבוקים,

אף שבדעות אלו מאלו מאוד רחוקים.

בעת הזאת את כל המחלוקות מאיתנו מרחקים,

ורואים רק את הטוב שבשני ובציציותיו לא בודקים.

כל המים המרים עוד יהפכו למתוקים,

וגם שמיים וארץ חשוכים יוארו בברקים.

ובקרוב ממש סוכת דוד הנופלת לנו יקים.

לביאה

שלומית כץ

אם עדיין לא אמרו לך היום

שאת לביאה.

תראי כמה אור

את מביאה

לעולם, לסביבה,

כמה כוח יש לך

כמה אהבה.

אם עדיין לא אמרו לך היום

שאת אלופה,

איך את עוברת

עם עצמך

את התקופה.

קמה בכל בוקר,

אוספת ניצחונות קטנים,

מצליחה לראות שמש

מבעד לעננים.

אם עדיין לא אמרו לך,

תזכרי שאת גדולה,

על כל פעם שעמדת

אחרי נפילה.

כשנגמרת הסוללה

תעצרי להיטען.

אין מה שיעצור אותך,

אין.

החללים של כולנו

נריה שושני

שם בשבילנו

בגשם ובסערה

בחול הטובעני, בבוץ הלבנוני

מקימים גשר בין ימין לשמאל

שלובי זרועות כחומה בצורה

מפעימים את הלב הנסתר

ומאליו זורם דם חדש ונקי

עד האצבעות,

עד קצה העם.

פניהם תמיד איש אל אחיו.

מרפאים. אוהבים.

וכמעט בכל בוקר בערך בשש

דו"צ מודיע בפנים מוכרחות

שכוחותינו פינו מקום בשורות

ובבניין שבונים כבר אלפיים שנה

הבוקר נפלה עוד לבנה

חלל נפער

מי משלים?

להוליד אהבת אמת

לבנות אחוות אחים

לצפות במעשים

להיות טובים.

שליח שטנה

הרב יהושע אודרברג

בְּיָדוֹ מִיקְרוֹפוֹן,

אָזְנִיָּה לִצְדָעָיו,

נַיָּד אֶל מוּל עֵינָיו,

כָּעֵת מְסֻגָּל הוּא לְחַרְחֵר רִיב,

בֵּין אֶחָיו.

בְּטֶרֶם יָחֵל שִׁדּוּר,

יִתְכּוֹנֵן הוּא לְמִלְחָמָה,

לְפִיּוּס מוּל צַו אַחְוָה,

וּלְצוֹפֵי הָרֶיְטִינְג,

יָבִיא מַתָּנָה.

"הַהוּא אָשֵׁם,

הַהוּא נָפַל,

לָמָּה כָּךְ עָשָׂה לְמַעַן הַשֵּׁם,

אֵיזוֹ מֶמְשָׁלָה,

בּוּשָׁה,

חֲבָל".

בְּסוֹף מִרְמוּר

יוֹרִיד חֲלִיפָה,

יִשָׁן כַּמָּה שָׁעוֹת

עַד יוּכַל שׁוּב לִפְתֹּחַ

עָרוּץ לַמִּלְחָמוֹת.

בתא הכלא הצר

ידידיה שילה

בְּתָא הַכֶּלֶא הַצַּר

גָּר אָסִיר אֶחָד מוּזָר

הוּא יוֹשֵׁב בְּתָאוֹ

אַף שֶׁלֹּא עָשָׂה דָּבָר

אִישׁ אֵינוֹ בָּא לִבְדֹּק

וְאֵין אִישׁ מְבַקֵּר

כְּבָר שָׁנִים בַּצִּינוֹק

וְאֵין מִי שֶׁחוֹקֵר.

וְהֵם חוֹלְמִים שֶׁהוּא יָמוּת מִשִּׁעֲמוּם

בְּעוֹד שָׁנָה אוֹ תּוֹךְ שְׁנָתַיִם מַקְסִימוּם

וְשָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל

בְּלִי עַמִּירָם בֶּן אוּלִיאֵל

אַךְ הוּא יוֹשֵׁב וּמְחַכֶּה לוֹ

יּוֹם יָבוֹא וּמִישֶׁהוּ יַאֲמִין לוֹ

עַל שְׁפִיּוּת שׁוֹמֵר וּמְחַכֶּה לוֹ

מָתַי כְּבָר יַגִּיעַ הַיּוֹם.

בְּבֵית הַכֶּלֶא יוֹשֵׁב

יְהוּדִי, אַבְרֵךְ צָעִיר

שֶׁנֶּחְטַף מִבֵּיתוֹ

מִתּוֹךְ שְׁכוּנָה בָּעִיר

עִנּוּיִים הוּא עָבַר

שֶׁאֻשְּׁרוּ בְּמִרְמָה

וּבַתֹּפֶת נִשְׁבָּר

וְהוֹדָה בָּאַשְׁמָה

וְכָל אָדָם, אִם שֵׂכֶל יֵשׁ בְּתוֹךְ הָרֹאשׁ

יוֹדֵעַ:  פְּסַק הַדִּין הַזֶּה הֻכְתַּב מֵרֹאשׁ

קֹדֶם כֹּל הַחֵץ נוֹרָה

וְאָז סֻמְּנָה הַמַּטָּרָה

אִשָּׁה וּבַת יוֹשְׁבוֹת בַּבַּיִת

וּמְחַכּוֹת לִרְאוֹת עָלֶה שֶׁל זַיִת

מִצֵּיְדוֹ אוּלַי יַרְפֶּה הָעַיִט

מָתַי כְּבָר יַגִּיעַ הַיּוֹם.

הפוסט רשות הדיבור שמות הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

ארצי

א"כ

ארץ ארצי מפוארת, כה את מהוללת,

ארבע עונות בארבע כנפותייך מתחוללות,

ומהרגע שאלייך עלינו, עם חופשי בארצו הרגשנו.

מלחמות רבות ואירועים אדירים עברנו, אך זה מה שיעצור אותנו?
אנו עם הנצח, שמדרך ארוכה לא יברח,

ארץ קדושה, מלאת זיו ושכינה,

כמה קשה ונאה עבודת הקודש שעלייך נעשתה,

יום, חודש, שנה, עשור…

אלייך חוזרים הגולים ונהפכים לגאולים,

זוכים הם למגמה שבחוץ לארצם אי אפשר אליה להגיע,

קמעה קמעה מתעלים בטהרה,

קמעה קמעה מתקרבים לגאולה.

גאולת ה' אינה ניתנת על מגש כסף,

וכגודל הדרך אליה הקשה, כך גם זכייתה וקבלתה קדושה,

ברמה שלעולם כולו תיחשף בגדולתה.

וכולם יבואו וייתנו עיניהם במקום שבתו,

ויעזבו את כל אמונותיהם לאמונתו.

אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' א-לוהיו,

אשר מפחד תמיד אך ורק מדבר אחד

והולך מתוך תום ויושר לקבל טוב ואושר

ואינו מחכה שהדברים יקרו מעצמם,

אלא לוקח ספרא וסייפא ומתעלה איתם,

ובסוף כאשר הוא עובר את כל תהליכיו,

ובזעקה צועק "מי לה' אליי",

אז הוא מגלה את הגאולה

בקדושה וטהרה, קמעה קמעה.

עודני מבקש את אחי

יצחק

ויוסף הוציא כל איש מעליו

נפל על צוואריו

ובכה

ובכה

ובכה.

על אחים שלדבר שלום לא יכלו

אבל על הדם אכלו

על שנאה קשה כשאול

ועל אהבה עזה כמוות

על הבית שכמעט נחרב

ומה שעוד ייחרב

על הבדידות, על הכאב

על הכבשה שתחיה עם הזאב

על משפחות פושטות צווארן בשתיקה

על שפירא ומגנצא ואושוויץ וטרבלינקה.

ואז מתוך הבכי החנוק-החונק

נשמע לו לפתע מעין קול שותק

עודני מבקש את אחיי

ואבי עודנו חי!

ולא ידע איש אם חלום הוא, אם משל,

אם הווה הוא, אם עבר,

אך הוא שמר את הדבר.

ארץ לעולם לא עוד

נחשון מאיר

הַיְלָדִים שֶׁלָּנוּ יַפְלִיגוּ אֶל

אֶרֶץ לְעוֹלָם לֹא

עוֹד

בְּלִי קַפְטָן הוּק

הָרוֹדֵף אֶת צִפּוֹר הַנֶּפֶשׁ

עַד קְצֵה הַצּוּק וְלֹא נוֹתֵן לִכְנָפֶיהָ לִצְמֹחַ.

הַיְלָדִים שֶׁלָּנוּ לֹא יִהְיוּ אֲבוּדִים

בְּכוֹכָב רָחוֹק נְטוּל הוֹרִים

בְּמִקְלְטֵי מִסְתּוֹר אֲטוּמִים

לְמַחְשָׁבוֹת טוֹבוֹת וַאֲבַק פֵיוֹת

הַנְּחוּצִים כְּדֵי לִפְרֹחַ.

הַיְלָדִים שֶׁלָּנוּ יָשׁוּבוּ אֶל מוֹלַדְתָּם

כְּיוֹנִים הַשָּׁבוֹת אֶל הַשּׁוֹבָךְ

כְּדֵי לְהִתְיַשֵּׁב וּלְהִתְאַהֵב

לְהִתְחַתֵּן לְהִזְדַּקֵּן עִם וֶנְדִּי

בְּלִי לַחֲשֹׁשׁ מִמִּלְחֶמֶת עוֹלָם שְׁנִיָּה

אוֹ שְׁלִישִׁית

שֶׁגּוֹרֶמֶת לִיּלָדִים לִבְרֹחַ.

היא לא ארזה

מירב יוסף

לפני שיצא, גיהצה.

ארזה לו קצת בית בריח כביסה

נקייה, כובע שסרגה שכנה, שמיכה

שהגיעה תרומה, לבנים ירוקים

ציציות שקשרו

בבית כנסת הבן איש חי.

גם ארגז חטיפים מכל השכונה

לחבריו

ושלא ישכח מעילו שתרם נדבן לחורף

הקר.

כל זה חיבוק יהודי

כאחיו מכל הדורות מהדהדים בבגדים

בסידור בחטיפים.

רק לא ארזה לו

את געגועיה

את הדאגה.

שיצא בלי שידע.

בלדה לחייל הגמ"ר

יוסף סנדו

חיל האוויר זה לא תפקידו

אך לאחר המשמרת הוא טס לביתו

מעודד את אשתו ושוטף ת'כלים

מספר סיפור ומשכיב את הקטנים.

הוא לא לוחם-על בעזה והוא לא בסיירת

אבל יש לו מדים טקטיים כמו בסרט

כל הציוד אצלו מתוקתק ומשופצ"ר

ואפילו הוא מסודר עם נשק קצר.

עושה לילות כימים

כדי לשמור על התושבים

ועושה ימים כלילות

כדי להיות עם הילדים והילדות.

הוא מבצע את משימותיו

בצניעות ובמקצועיות רבה

אבל הוא מילואימניק ממוצע

ולא יכול בלי להתלונן קמעה.

בש"ג הוא מפטפט עם השכנים

סוגר עסקאות ופותר עניינים

תמיד ישמח לקבל איזה צ'ופר

שיחמם לו את הלב ואת הלילה הקר.

גם אחרי משמרת לילה

לא יוותר על תפילה

אם אינו יכול להגיע לבית הכנסת

יארגן מניין בשמירה.

הוא מוכן לשמור על הארץ והעם

הוא מוכן לקפוץ לאירוע לפני כולם

בידו האחת נשק ובידו השנייה תהלים

הוא החייל שלנו מההגמ"ר של היישובים.

הותר לפרסום

נועם אודרברג

הֻתַּר לְפִרְסוּם, חַיָּל מֵחֵיל הַשִּׁרְיוֹן נָפַל בַּקְּרָב,

חַיָּל שֶׁאֶת עַמּוֹ כָּל כָּךְ אָהַב.

הֻתַּר לְפִרְסוּם, רַק לִפְנֵי חֹדֶשׁ הִתְאָרֵס,

בָּנָה חֲלוֹמוֹת וְלֹא יָדַע שֶׁחֲלוֹמוֹ קוֹרֵס.

הֻתַּר לְפִרְסוּם, אַחְיָנוֹ שֶׁל רַמַטְכַּ"ל לְשֶׁעָבַר,

שֶׁלַּמְרוֹת דְּמוּתוֹ הַקְּשׁוּחָה גַּם לִבּוֹ נִשְׁבַּר.

הֻתַּר לְפִרְסוּם, חֲטוּפִים שֶׁנֶּהֶרְגוּ מִיּרִי כּוֹחוֹתֵינוּ,

חַיָּלִים הַכּוֹאֲבִים מְאוֹד וְעַצְמָם שׁוֹאֲלִים: אֵיפֹה טָעִינוּ?

הֻתַּר לְפִרְסוּם, צֶמֶד מִלִּים שֶׁיּוֹצְרוֹת עוֹד אַלְמָנָה וְיָתוֹם,

וְאֵין לָנוּ מִלִּים אֶלָּא יְנַחֵם אוֹתָם "הַמָּקוֹם".

הֻתַּר לַפִּרְסוּם, כְּבָר חֲדָשׁוֹת יוֹם-יוֹמִיּוֹת לְצַעֲרֵנוּ,

עוֹד צַלֶּקֶת וּפֶצַע בְּתוֹךְ עַמֵּנוּ.

הֻתַּר לְפִרְסוּם, מְפַחֵד שֶׁזֶּה שֵׁם שֶׁאַכִּיר

שֶׁאֶת הַיָּמִים הַנִּפְלָאִים שֶׁחָוִינוּ לִי יַזְכִּיר.

הֻתַּר לְפִרְסוּם, חֻסְּלוּ כָּל מְבַקְּשֵׁי רָעָתֵנוּ

שֶׁנּוּכַל כְּבָר לְבָרֵךְ אֶת בִּרְכַּת שֶׁהֶחֱיָנוּ.

הֻתַּר לַפִּרְסוּם, הָאוֹר שֶׁלָּנוּ גָּבַר עַל הֶחָשׁוּךְ,

יְהִי זִכְרָם שֶׁל כָּל הַנּוֹפְלִים בָּרוּךְ.

פגשתי זקן

אדר

פגשתי אדם זקן בעל חוכמת חיים יותר גדולה מהחיים עצמם. מעולם לא התלונן שחסר לו דבר.

אף שלא היה לו כלום, הוא הרגיש שיש לו כל העולם.

לא היו לו ילדים לא משפחה ולא אישה, האושר בעיניים כשהסתכל על הילדים של השכנה, על הילדים הרצים ברחובות, כשהקשיב לקול הצעקות, המריבות, ולקול הציפורים המצייצות. כשהביט בגברים ההולכים לבית הכנסת בחולצות לבנות, בילדות בשמלות היפיפיות.

אילו רק יכולתי לתעד את פניו כשהוזמן לברית של השכונה, זה היה רגע שבו הייתה לו הוכחה שהקב״ה נמצא. נמצא גם בטוב כמו ברע.

והזקן הזה מלא בחוכמה שלמרות כל הזוועות שחווה חונן בראייה טהורה. הוא מספר ששואלים כל הזמן איפה ה׳ היה בשואה. ״תמיד התביישתי לספר שהוא היה רק איתי בכל דקה ושנייה, עטף אותי בהגנה, נתן לי כתף לנחמה, נשא אותי על ידיו, נשא אותי על כתפיו הטביע אותי בים של ניסים. אחרת לא הייתי זוכה להגיע למעמד קדוש כזה, ברית חדשה של חיים״.

תגובה על 'מכתב הרבנים להיטלר ימ"ש' מן השבוע שעבר

הראל בר

בגיליון 927 פורסם מאמר ששמו "מכתב הרבנים להיטלר יימח שמו", המגיע למסקנות מרחיקות לכת על סמך מכתב ששלחו רבני גרמניה האורתודוקסים לשלטון הגרמני ולהיטלר ימ"ש. באופן כללי כדאי לקרוא טקסט במלואו לפני שמגיעים למסקנות, ובמאמר הובא ציטוט חלקי מאוד של המכתב ולא מובא ההקשר שלו.

המכתב נשלח בתחילת ימי השלטון הנאצי, כאשר הרדיפה כלפי היהודים החלה להתגבר. באופן ספציפי יותר, הוא נשלח על רקע חקיקת איסור על שחיטה כשרה והניסיון האורתודוקסי לבטלו. בניגוד לדרך שבה מתאר הטור את המכתב, ברור לחלוטין שהיהודים אינם מבקשים בנימוס שיעדכנו אותם אם מתכוונים להרוג אותם, אלא מנסים לברר מה בדיוק מצב היהודים בגרמניה (בירור שהיו שותפים לו גם החוגים היהודיים הלא אורתודוקסיים בדרכים אחרות), משום שלא היה ברור לאן בדיוק פניו של השלטון.

שנית, המאמר מניח שהביטוי "השמדת היהדות הגרמנית" מתכוון ל"הרג היהדות הגרמנית" ולועג לרעיון שהיהודים ביקשו אזהרה מראש מפני הצורר אם הוא מתכנן להורגם. למעשה מקריאה של המכתב המלא ברור לחלוטין שהדבר שעליו שואלים הרבנים הוא על השמדה במובן של חנוכה, השמדת היהדות ולא הרג היהודים.

אפשר לראות זאת למשל במשפט "אך אם אין בכוונתה של ממשלת גרמניה הלאומית להשמיד את כוחה הפעיל של היהודית הגרמנית" או "אך אם יתברר כי זו הנחה מוטעית וכי כוונתם של כבוד הקאנצלר, הממשלה הלאומית…. היא עקירתם של יהודי גרמניה מן העם היהודי".

בקריאה מלאה של הטקסט אפשר לראות אותו כפי שהוא: מכתב הנשלח לפריץ חדש הגוזר גזרות על הקהילה, בניסיון לברר אם יש אפשרות לביטול הגזרות, ואם לא, עד להיכן יגיעו.

תצעק להם שהתגעגענו

כרמל

היא הביטה בגבו המתרחק אל הדלת

כשמעיניה הבוטחות בו דמעה שקופה זלגה

כשבכל ליבה היא רק מייחלת

ובאמונה רבה מסירה מליבה כל דאגה.

"היי, רק כמה בקשות"

קראה לו, והסתובב.

"אם אתה יכול, כי אני לא רוצה להקשות."

והוא לא יכול לסרב.

"תמסור דרישת שלום לגוש בשבילנו"

קראה בקול חנוק אך בתקווה.

"תשאף עמוק את האוויר הישן שלנו"

והוא הביט בה בחדווה.

"ואם אתה מגיע אליו, אל חוף הים,

בבקשה תביט בנוף לכמה רגעים.

תיגע באצבעותיך בחול החם,

תכרה אוזניך למשמע הגלים המתנפצים.

תגיד לכל אלה שאנחנו כבר חוזרים.

תספר להם שאנחנו כל כך מצטערים.

"ותמסור להם,

תצעק להם שהתגעגענו.

תביט בהם,

תגלה להם שהתפללנו.

ותגיד להם,

תגיד שאנחנו מחכים את השממה להפריח"

היא ביקשה,

הוא הבטיח.

אבל היא לא חשבה

שהגלים, הנוף, החול,

יאלצו למסור לה הם דרישת שלום מהאיש שאהבה.

כי הגיבור שלה,

זה עם החיוך והגומה,

יותר לפרסום כי הוא גיבור של אומה.

הפוסט רשות הדיבור ויחי הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

תראה איזה עם

שירה ג'רפי

הבט משמיים וראה ה', תראה איזה עם

הבט על מי שידעו שהאדמה בוערת תחתם

ולמרות הכול נשארו לחיות שם

אוהבים עד מוות את ארצם

ועכשיו היא מחבקת אותם באהבה

ממאנת לכסות את דמם

איך הם מתו מחובקים ביחד

באיזו עוז הם נלחמו עד הכדור האחרון

איך הם קפצו על הרימון

כדי להציל אנשים אחרים

גם אם הם לא מכירים אפילו

באיזו מסירות נפש הם טיפלו

תחת אש מחבלים

בכמויות של פצועים וחללים

תראה כמה הם מתנדבים

איך הם אוהבים

אהבה גדולה יותר ממה שהלב יכול להכיל

מול מראות שהנפש לא יכולה לקלוט

מול נהרות הדם השפוך, מול ים הדמעות

נשפכת פה אהבה בכמויות

אהבה שמסירה מחיצות ופורצת גדרות

אהבה שלפתע התפרצה

מול הגדר הפרוצה

כי ברגע האמת

נחשפה האמת על העם הזה

האמת שאחים בדם אנחנו

והאהבה העזה שלנו

בעז"ה עוד תנצח,

יש לאחריתנו תקווה

כי עזה כמוות האהבה.

צור ישראל

שמואל שפיגלמן

כְּאֶבֶן צוּר

הַנִּנְגַּחַת עַל יְדֵי אֲבָנִים זָרוֹת,

שׁוּב וָשׁוּב וָשׂוּב

בְּנִסָּיוֹן לְנַפְּצָה לִרְסִיסִים,

אַךְ הִיא

כְּאֶבֶן צוּר

רַק הוֹלֶכֶת וּמִתְקַשָּׁה מִכָּל מַכָּה הַמַּגִּיעָה

מוֹסִיפָה לְהִתְחַדֵּד,

לְהִתְאַחֵד.

וּכְאֶבֶן צוּר הַנֶּחְבֶּטֶת,

אַף מִמֶּנָּה נִתָּזִים נִיצוֹצוֹת.

וְהִיא נִדְלֶקֶת בְּאֵשׁ

הַשּׂוֹרֶפֶת קוֹצִים

וְנִדְלֶקֶת בְּאֵשׁ

הַמְּאַחָה אֲהוּבִים.

אוֹר גָּנוּז מוֹסִיף וְעוֹלֶה

הוֹלֵךְ וּמִתְגַּלֶּה

הוֹלֵךְ וְנִמְשָׁךְ,

דֶּרֶךְ הַמַּכּוֹת

דֶּרֶךְ הָאֲפֵלָה

אֶל הַהֶאָרָה.

תהילה בצלאל

למענך

עומק הכאב – אהבה

עומק התפילה – אמונה

בעומק האדמה

חלל

שנשמתו עולה

חלל

*כביכול*

פנוי

ממך

ובו

אהבה

שהולכת

ומתגלה

אמונה

שיולדת תפילה

גם דינך

רחמים

ואהבתך

אהבת עולמים

אך אנו הפשוטים

רוצים אותם גלויים

מתגעגעים

זקוקים למים חיים

לנחמה

לגאולה

להיות שוב איתך

במלוא הדרך

ואם לא למעננו

עשה למענך.

אין לנו ארץ אחרת

אמונה

ושוב פנים מחייכות בתוך מסגרת של תמונה

ושוב הלוויה צבאית, ושוב יריות או תאונה

ועוד פעם לפקוח עיניים בבוקר באותה שאלה ראשונה:

מי עוד הצטרף הלילה אל הרשימה האחרונה.

ושוב הספדים ועוד בכי

וים של מילים ודמעות:

"הוא היה הכי טוב וישר ומתוק

ומושלם וצדיק, לא פחות".

וברגעים שכאלו, של עצב נורא, לעיניי, לעצמי, מתארת

את כולם שם למעלה, רוקדים ומחייכים, גאים כי נפלו למשמרת

ומגש הכסף של אלתרמן, לא נשאר בו מקום אף לזרת

מצטופפים שם כולם ברעות ואהבה

הרי אין לנו ארץ אחרת.

בנפרד אבל יחד

מכתב שכתב לאשתו י"פ, חייל שמשרת ברצועה

"נר איש וביתו"

בנפרד אבל יחד,

רחוק אך קרוב,

שניים שהם אחד.

בית רחב מהמקום ומהזמן,

הכולל את כל העם,

בציפייה, בתפילה, באמונה

שהנס יתפרסם,

ויתגלה האור האין-סופי,

סודם הפנימי,

שמוליכם לבית עולמים

לגאולה של חיים.

"אהבת עולם אהבתיך".

ארץ אל תכסי

רעות עוקשי

אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דְּמָיַיִךְ,
דְּמֵי אַחַיִךְ וּבְנוֹתַיִךְ
טַפֶּךְ וְעוֹלָלַיִךְ.

תְּנִי לוֹ לִזְרֹם
כְּנָהָר הַשּׁוֹצֵף
קוֹצֵף וּמְבַעְבֵּעַ
אֶת הַהֶרֶס
וְחֻרְבַּן הַבַּיִת.

כִּי הָיָה פֹּה בַּיִת
וְאֵינֶנּוּ.

הָיָה מִטְבָּח
וּבוֹ מְקָרֵר
וּפָעוֹט אַדְמוֹנִי
מְדַדֶּה וּמְדַשְׁדֵּשׁ
בִּצְעָדָיו
לְקוֹל צַהֲלוֹת אִמּוֹ
וְגַאֲוַת אָבִיו.

עַכְשָׁו דְּמָמָה.

בַּמִּטְבָּח
נִשְׁאַר הַמְּקָרֵר
עַד לַמִּטְוַח
וְלַטֶּבַח.

בְּבַקָּשָׁה אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי,
אַל תְּטַיְּחִי וְתַסְוִי.
אַל תִּתְּנִי לַיָּמִים בָּחֳדָשִׁים,
לְכוֹחוֹת הַטֶּבַע
לִשְׁטֹף הַכֹּל
וְלֹא לְהַשְׁאִיר זֵכֶר.

לֹא לְהַשְׁאִיר זֵכֶר
לַגּוּף
לַנְּשָׁמָה
לַרוּחַ
לָאֱנוֹשִׁיּוּת.

לְהַשְׁחִית וְלִשְׁחֹט
לְהִתְעַלֵּל בָּעוֹלָל
לְהַשְׁמִיד עַד כְּלוֹת.

לְהַשְׁמִיד, לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד
אֶת כָּל הַיְּהוּדִים
מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, טַף וְנָשִׁים
בְּיוֹם אֶחָד.

אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דְּמָיַיִךְ
וְאַל תַּשְׁקִיטִי
אֶת הַצְּרָחוֹת
הַנְּאָקוֹת
הַיְּלָלוֹת
וְהַצְוָחוֹת
שֶׁעָלוּ מַעֲלָה אֶל עַל
וְהִתְמַזְּגוּ עִם עַנְנֵי הֶעָשָׁן.

הֵם
טִמְּאוּ אֶת מִקְדְּשִׁי
בַּיוֹם הַהוּא
וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלְּלוּ.

קֹדֶשׁ הָפְכוּ לְחֹל
לְחָלָל רֵיק
מַבָּט מְזֻגָּג
וָדָם נִגָּר
בִּמְחוֹל שֵׁדִים.

אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דְּמָיַיִךְ
כִּי קוֹל דְּמֵי אַחַיִךְ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה.

וּמָה תַּעֲשֶׂה עַכְשָׁו?
מָה תַּעֲשֶׂה בָּנוּ?

הַתִּשְׁעָה לְמִנְחָתָם?

חָרְטוּ עָלֵינוּ
אוֹת קַיִן
לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת
וְנֶצַח נְצָחִים.

אַל תִּתֵּן לָנוּ לְהַרְגִּישׁ
שֶׁהַכֹּל הֶבֶל.

הַשִׁיבֵנוּ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה.

ים סוֹף

הרב יהושע אודרברג
לע"נ החייל חיים עדן הי"ד

בְּלִוּוּי הַגִּבּוֹר
בְּדַרְכּוֹ הָאַחֲרוֹנָה
עָמְדוּ לָהֶם אֲחָיוֹת, אַחִים,
מִיְּמִינִי וּמִשְּׂמֹאלִי,
וּבִידֵיהֶם דִּגְלָם,
בּוֹ יַצְדִּיעוּ
לָזֶה שֶׁהֵגֵן עַל מוֹלַדְתִּי.

כְּמִין מָשָׁל,
בָּצֹמֶת הַמּוֹבִיל אֶל חֶלְקַת הַגִּבּוֹרִים
לֹא תִּנָּתֵן תְּנוּעָה יָמִין אוֹ שְׂמֹאל,
רַק יָשָׁר,
לָתֵת תּוֹדָה עַל הַמָּחָר,
לָזֶה בָּחַר לְהִשָּׁאֵר אֶתְמוֹל.

וּבְמַטַּח הַיְּרִיּוֹת
עִם קָנֶה אֶל עַל,
יוֹדְעִים הֵם כֻּלָּם
שֶׁהַדָּם הַיּוֹצֵא בִּכְאֵב הַלֵּב
מְכֻוָּן מַעְלָה כְּלַפֵּי מַטָּה.

חַיִּים הֵם לְמוֹצְאֵיהֶם,
עֵדֶן תִּהְיֶה מְנוּחָתָם.

טביעת לב

סיון דנציג

בלב ההריסות
הכול הפוך.
אין סדר,
שום דבר לא בסדר.
התקווה בלבבות כבתה.
ביום הראשון
מצאו פך שמן קטן
שלא טומא.
נשאר עם חותמת,
טביעת האצבע,
לכניסת הנשמה.
הפך הטהור
הספיק לשמונה ימים.
נס שנמשך לאלפי שנים.
האור דולק בלבבות
גם כשחשוך,
בשעת מלחמה.
יש פך טהור
בלב המלחמה,
שחתום בחותמי.

תם ונשלם

נ"מ

מה עוד נשאר כשנשבר הלב?

איך אפשר להבריא כשעדיין יש כאב?

האם להיות אדם טוב תמיד משתלם?

הרי גם מאנשים רעים קשה להתעלם.

מנסה לפזר חיוך כשבפנים הכול מתמוטט,

מסכה יותר מתאימה מלב שאיתו יש להתקוטט.

לא רוצה להסתכל בפנים, בתוכי דיכאון,

לא רוצה להיות תמים, מספיק עם העלבון.

בעולם אמיתי הגיבור לא תמיד מנצח,

צריך להתעורר, חייבים להתפכח.

איפה השמחה? האם הספקתי לשכוח?

זה לא אבוד, אומר הקול,

איך? אני מקשה, איך אתה כזה בטוח?

גם אתה היית ילד, הוא עונה, גם אתה האמנת בכוח,

שתמיד יש תקווה, הרי היא המפתח.

אז למה לקחת ללב? לתת לרעל לשקוע?

אם רק תדע להפריד, תמצא מרגוע.

תבין, לא חייבים להיכנס למלחמה,

גם אם תנצח בקרב, לא לעד תמצא נחמה.

אני יודע שלך אכפת, אתה רוצה צדק,

אבל תזכור שחוכמה עדיפה מללחוץ על ההדק.

אם יש דבר אחד שלמדתי ואשמח לשתף,

שמלחמות אפשר לבחור, לא חייבים להשתתף.

נסה לסלוח כי תמיד זה עדיף,

להוריד מעצמך את המשא בלי להזעיף.

עצור לרגע, תנסה לנשום,

אל תיתן לעצמך לסבול במקום.

סלח לעצמך, כי אתה בן אדם,

מותר לך לטעות, אף אחד לא מושלם.

על מנת שסליחה באמת תתקבל

יש לתת לאגו למות, מותר להתאבל.

כך שקר, עצב וייסורים נעצרים,

מגדל בבל מתמוטט, יציאה ממְצרים.

החיים הם בית ספר, ואתה התלמיד,

לעיתים זה מלחיץ, לעיתים זה מפחיד.

אך ביהלום שבך הרע לעולם לא יכול לנגוע,

בטוב הקיים בליבך הוא לא יכול לעד לפגוע.

לכן תמשיך עוד לחייך, תמשיך להאיר,

את החוויה השלילית אתה מוזמן להשאיר.

למדת מספיק, עלית שלב,

אין טעם לברוח, אתה כבר לא נעלב.

תמימות טובה בעולם מושלם,

אך עולם כזה עדיין נעלם.

תדע שיש לך על מי לסמוך,

חברים, משפחה, תמיד יכולים לתמוך.

אתה לא לבד, את זה תזכור,

תצחק על העבר, תתבל בהומור.

נכון שיש רע בעולם, זה לא סוד,

אבל אתה כבר חזק, בנית יסוד.

למדת דבר או שניים, אתה לא שוכח,

דווקא מתוך הקושי נמצאת פיכח.

התסכל פנימה, אומר הקול – השבר נעלם,

הלב נרפא, הכול תם ונשלם.

בין חיתו אדם

מיכאל ברשינסקי

בני אדם יושבי חושך וצלמוות

אחינו ואחיותינו היקרים

הנתונים בצר ובשביה

בידי מרצחים בני עוולה

אסירי עוני במעמקי האדמה

באוויר מחניק ללא שביב של תקווה

ממעמקים קראתיך ה' אליך פונים בתחינה

מאז שמחת תורה שבת משוש ליבנו

אבדנו רינה ולא נחגוג עוד שום שמחה

עד אשר את צעדכם נשמע בחזרה

אליך ריבון העולמים

בשני וחמישי אנו מתחננים

שוב מחרון אפך ואל תתננו בידי אכזרים

עד מתי עוזך בשבי ותפארתך ביד צרים?

בטוחים אנו כי לא תשוב ריקם תפילת רבים

ונזכה כולנו לראות בשובם בריאים ושלמים.

הפוסט רשות הדיבור מקץ הופיע לראשונה ב-עולם קטן.