קשה לתאר למי שלא מכיר את המציאות מבפנים כמה אנרגייה, כוח אדם ומשאבים צה"ל משקיע במבצע כמו המבצע שהיה לאחרונה להשבת שש גופות החטופים הי"ד. זה מבצע שכולל אלפי לוחמים, מאמץ מודיעיני אדיר, טנקים, מטוסים, כלי הנדסה כבדים וגם מאמץ לוגיסטי עצום סביב השעון כדי להאכיל, להשקות ולתדלק את כל המערך העצום הזה, לצד אנשי מנהלה, רפואה, מכלולי מבצעים ואש.

לא קל לחיילים בפנים. חום יולי-אוגוסט לא הולך סבבה ברצועה חסרת חשמל, הריחות לא משהו, התארכות המלחמה אינה קלה לאיש. שני לוחמי צה"ל נפלו במבצע הזה, שעיקרו, נזכיר, התמקד בהשבת גופות חטופים שנרצחו בשבי. עם ישראל, יחיד באומות, רגיש במיוחד לגורל בניו ועושה הכול, משלם מחירים בלתי רציונליים להשבת גופות לקבר ישראל. עמים אחרים יראו בזה מעשה טירוף ואיבוד פרופורציות, אבל כאלה אנחנו, ערבים זה לזה גם לאחר המוות, ערבות שגובלת בשיגעון.

קשה גם לתאר את ההתרגשות הפשוטה והטהורה של חיילינו בשטח כשמגיעה הבשורה: המשימה בוצעה, אותרה המנהרה, חולצו גופות החטופים. פתאום לכמה רגעים המצברים העייפים מתמלאים מאליהם. החום, כאבי הגב והרגליים, הלחץ והסכנה נעלמים כמעט כלא היו.

עם ישראל, יחיד באומות, רגיש במיוחד לגורל בניו ועושה הכול, משלם מחירים בלתי רציונליים להשבת גופות לקבר ישראל. עמים אחרים יראו בזה מעשה טירוף ואיבוד פרופורציות, אבל כאלה אנחנו, ערבים זה לזה גם לאחר המוות, ערבות שגובלת בשיגעון

ברוב חלקי הרצועה אין קליטה סלולרית ישראלית, וטוב שכך, כי את פרץ התגובות של אנשים חשובים כמו יו"ר האופוזיציה לפיד, פוליטיקאים ומובילי דעת קהל לתוצאות המבצע לא היה קל לקרוא. זו הייתה מתקפה חזיתית בלתי פוסקת על ראש הממשלה, שמעז שלא לחתום על עסקה בכל מחיר, רמזים עבים כאילו צה"ל הוא שאשם במות החטופים ולא חמאס שחטף ורצח אותם באכזריות. טונות של ארסיות, כעס ואיבה מצאתי, אך לצערי קורטוב בסיסי של הערכה למאמץ הבלתי נתפס של צה"ל, הלוחמים בשטח והמפקדים, וכן הערכה גם למי ששלח אותם וידע שהם עלולים לשלם מחירים בנפש – לא מצאתי.

לאחר מתקפת שמחת תורה כולנו קיבלנו עלינו למתן במשהו את השיח, וגם אם אנחנו בטוחים שאנחנו צודקים, נוותר בשביל השלום ואווירת האחווה, קל וחומר בזמן מלחמה. אבל אי אפשר לעצום את העיניים ולהתעלם לחלוטין ממה שקורה כרגע בשטח, ברשתות החברתיות ובאולפני הטלוויזיה ביוזמת מחוזות מסוימים בשמאל הישראלי.

האם מותר לשתוק כשעיתון נחשב משווה את נתניהו לסינוואר, כשמסבירים באמצע מלחמה שנתניהו מסוכן לישראל יותר מחמאס? האם מותר לשתוק למראה הנרטיב המרושע שנבנה כאן, שבלי מפריע קונה שביתה בלבבות, שנתניהו אינו רוצה עסקה אך ורק מסיבות אישיות? האם נכון להחריש כשנטען כאן פעם אחר פעם שהימין שמח במות החטופים וציר פילדלפי זה רק תירוץ, שראש הממשלה חלש ואינו כשיר, שהכול כאן רע, דפוק וכישלון חרוץ?

האם נכון להגיב בחריפות על פריקת עול האחריות הלאומי הזה שאנחנו רואים כאן כפי שהיינו ודאי מגיבים לולא היינו באמצע מלחמה? האם מוטב ומותר להחריש ולאפשר לכל ענני הרפש הללו להמשיך ולעלות ללא כל מענה בבחינת שתיקה כהודאה? נהוג לומר שחושך לא מגרשים במקלות, אבל מתברר בעת הזו שיש איבה וחושך שחיבוק, קפה ומאפה ומפגשי שיח אינם מקהים את שיניו אלא רק מגדילים לו את התיאבון.

התפיסה הכללית הזו היא גם שגרמה תמיד לימין לנהוג ביתר אחריות מול התקפות השמאל ולוותר על הכבוד או על האידאולוגיה כדי שלא לפגוע בבית המשותף. גם אם מצד אחד שלו מאיימים להפיל את יסודותיו, מעדיפים בימין להפסיד קרב אחר קרב למען שלמות הבית

איש אינו טוען שהימין אוהב את ישראל והשמאל לא, אבל ברור שיש תפיסה כללית יותר בימין, תפיסה שמוכנה לשלם מחירים כבדים יותר למען שלמות העם והארץ, תפיסה שמכילה יותר מורכבות ומפנימה שלמרות הכאב הבלתי נתפס אי אפשר לנהוג בעת מלחמה בחוסר אחריות לאומי למען שחרור החטופים. התפיסה הכללית הזו היא גם שגרמה תמיד לימין לנהוג ביתר אחריות מול התקפות השמאל ולוותר על הכבוד או על האידאולוגיה כדי שלא לפגוע בבית המשותף. גם אם מצד אחד שלו מאיימים להפיל את יסודותיו, מעדיפים בימין להפסיד קרב אחר קרב למען שלמות הבית. לדוגמה, הימין ויתר לחלוטין על הרפורמה במערכת המשפט אף שמיום ליום רק מתברר עד כמה היא נחוצה, וזאת אף על פי שברור שאין כרגע בצד השני כמעט איש שמוכן לשמוע על סוג של שיח ופשרה.

זהו פלונטר בלתי פתיר, כמעט כמו הסיטואציה ששר ההיסטוריה זימן אותנו אליה שבה אנחנו נאלצים להכריע בין חיי חטופים ובין ניצחון בשדה המערכה, בהנחה ריאלית שבמערכה צבאית חלק מהחטופים לא ישרדו, כפי שכבר ראינו בעבר, ומתוך ידיעה שעצירת המלחמה ושחרור מחבלים רוצחים הם גזר דין מוות עתידי לישראלים נוספים. על פי לקח 7 באוקטובר, מדובר במספרים גדולים מאוד, ואילו היינו מעלים זאת בדעתנו, ייתכן שהיינו מכריעים אחרת ולא נעתרים לשחרור סינוואר עם עוד אלף רוצחים תמורת חייל אחד.

בסיטואציה הזו מה שנשאר לנו זה בעיקר לפרגן, גם אם זה ז'אנר פחות מקובל בעיתונות היום, בטח כשנשוא הפרגון הוא אדם שאוהבים לשנוא הנושא את הכינוי ביבי נתניהו. נתניהו מתגלה בעת הזו כמנהיג בעל שיעור קומה שמבין כמעט לבדו את גודל השעה. את מגוון מעשיו שתרמו לסיטואציה לצד הריקבון העמוק שפשה בתפיסה הצבאית הבכירה בישראל אי אפשר לטאטא, אבל כעת, לאחר שנקלענו לאן שנקלענו, נתניהו מתגלה כאדם שמסוגל לעמוד כענף יחיד מול זרם בלתי נתפס של לחצים, איומים, מחאות ארסיות ותקשורת לעומתית משמאל ומה'ימין שמימין לימין', חזק מול ארצות הברית ומול ראשי מערכת הביטחון ושר הביטחון, שלוחצים עליו לקבל עסקה מופקרת במקום לדחוף בכל הכוח לניצחון על האויב, איתן בדעתו לשמור על ההישגים המבצעיים ולחתור לניצחון למרות הטרגדיה האנושית הבלתי נתפסת של משפחות החטופים. כמה יעמוד עוד בלחצים? האם ייכנע וימסור את ציר פילדלפי לאויב ויעצור את המלחמה לפני הכרעה מוחלטת של האויב? ימים יגידו אם נתאכזב ונתחרט על פינת הפרגון הזו.

חז"ל מסבירים שברכת הטוב והמיטיב שאנו אומרים מדי יום בברכת המזון תוקנה במפתיע על הרוגי ביתר, על שלא הסריחו ועל שהובאו לקבורה לאחר מרד בר כוכבא. יש בביאור הזה דבר עמוק על אמונת החיים של עם ישראל, שטומנת בחובה את הידיעה העמוקה שיש חיים אחר המוות, שגם בתוך השבר והכישלון יש תקווה: החיים נמשכים, המתים הובאו לקבורה, והם מחכים שם לגורלם לקץ הימין. תודה ללוחמינו על כל הטוב הזה.

לתגובות: itamarsegal8@gmail.com

הפוסט אם זה המצב, נשאר רק לפרגן הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

הרב יששכר שלמה טייכטל, בעל הספר 'אם הבנים שמחה', היה גאון עצום, צדיק אמיתי שידע את כל מקורות חז"ל בעל פה בכישרון ובשקדנות בלתי נתפסת. כשם שהיה גאון כך היה אנטי-ציוני חריף, כרבים מרבני הונגריה שבלטו בהתנגדותם החריפה למפעל הציוני.

ואז פרצה השואה, והרב טייכטל שינה את עמדותיו מן הקצה אל הקצה. את מחשבותיו העמוקות, מגובות במאות ואלפי מקורות חז"ל שידע בעל פה, שטח בספר 'אם הבנים שמחה', ספר חובה שכולו תמיכה נלהבת במעשה הציוני ובבניין הארץ גם כאשר הוא נעשה בידי יהודים חילונים. "טעות היה בידי", כתב הרב בכנות לאחר שהעיד כמה התנגד בשעתו לתנועה הציונית וכמה גדולה הייתה הטעות. הרב טייכטל לא זכה לראות את הארץ. הוא נרצח רגע קטן לפני תום המלחמה, וכתביו הקדושים הם זיכרונו.

במהלך הספר נדרש הרב לשאלה הקשה מכול: כיצד מתייחסים לעמדה הרבנית הרחבה למדי נגד בניין הארץ והתנועה הציונית, עמדה שהיו שותפים לה ענקי עולם, ובהם האדמו"ר הרש"ב מלובביץ' והגאון ר' חיים סולובייצ'יק מבריסק.

אין הלכה כמותם! הוא קבע. הנימוק: המציאות הורתה אחרת. השואה הנוראה ויד ההיסטוריה הוכיחו כי ההלכה כמי שתמכו ולא כמי שהתנגדו, ואין לך אלא שופט שבימיך שמכיר את המציאות העכשווית. אילו היו בחיים, שיער הרב טייכטל, היו מודים הם עצמם שטעות הייתה בידם. "בעניין זה של ארץ ישראל כבר הגענו למצב שאין כבר בעיקרו כל שאלה של מחלוקת ונתבררה ההלכה", כתב באופן דומה רבנו הרצי"ה קוק.

לאחר שחטיפת שליט ושחרור סינוואר הביאו עלינו יותר ממאתיים חטופים ומספר בלתי נתפס של הרוגים ביום אחד, אין שום דרך לומר אחרת: הרב יוסף טועה בדין. המציאות, ההיסטוריה הקרובה והממשית אמרה בבירור את דברה, ונתבררה ההלכה

***

הגאון הרב עובדיה יוסף כתב בשעתו את הפסק הידוע על שטחים תמורת שלום. פיקוח נפש של עם ישראל, טען, דוחה את מצוות יישוב הארץ. הרב גם דיבר, לאחר מעשה ובאופן תאורטי בלבד כידוע, על שחרור מחבלים למען החטופים במבצע אנטבה. המחבלים המשוחררים היו שבים לטרור, העריך הרב, אך פיקוח נפש מיידי של החטופים גדול יותר מספק פיקוח נפש עתידי.

הגאון הרב עובדיה היה גאון עצום ושקדן בלתי רגיל. ברם שני הפסקים הללו, הוכיחה המציאות, היו טעות. התבררה בפועל ההלכה כאותם רבים שאסרו על כל מחשבה שיש בה מחלוקת הארץ מבחינה מהותית ומבחינה ביטחונית כאחת וכמי שהעריכו בוודאות, וצדקו למרבה הצער, כי שחרור מחבלים תמורת חטופים אינו ספק פיקוח נפש אלא פיקוח נפש ודאי של מאות ואלפי יהודים, שכבר מצאו את מותם בשל העסקאות המופקרות מעוררות תיאבון האויב.

הרב עובדיה עצמו אמר כי פסק שטחים תמורת שלום אינו רלוונטי משהתברר שהערבים אינם רוצים באמת שלום, ולכן התנגד בתוקף לגירוש מגוש קטיף. האם היה הרב חוזר בו היום מתמיכתו בעסקאות החטופים לאחר כמות הדם שנשפכה בעטיין? אולי כן, אך ייתכן שלא, ולא-לוהים הפתרונים.

***

הרב הראשי לשעבר הרב יצחק יוסף הוא בלי ספק תלמיד חכם גדול, בעל ידע וזיכרון שמזכיר את אביו. בשבוע שעבר הוא חזר על העיקרון שציין אביו: יש לשחרר את כל המחבלים שדורשים בחמאס, כי ודאי פיקוח נפש נדחה מפני ספק פיקוח נפש, ומה גם, הוסיף הרב, צה"ל הרי יפגע מכה קשה בכל משוחרר שרק יעז לשוב לדרך הטרור. המכתב של תנועת ש"ס לראש הממשלה לא איחר לבוא: תומכים בכל המאמצים להגיע לעסקה. האם יש קווים אדומים ומה יהיו המחירים? פחות עניינם.

זה ממש בלתי נתפס. דיבור על שחרור אלפי מחבלים שלהם דם על הידיים לפני עסקת ג'יבריל אולי נראה אז מעשה הגיוני. שחרורם של כאלף מחבלים, ובהם יחיא סינוואר בכבודו ובעצמו, תמורת חייל אחד בעסקת שליט היה מעשה כניעה, אבל משום מה גם אז סברו הכול שאין בכך סכנה אמיתית. את ראשי המרצחים הגלו לעזה, וצה"ל הבטיח שידע לשים את ידו על כל אחד מהם שישוב לדרך הטרור.

אבל כעת, לאחר שחטיפת שליט ושחרור סינוואר הביאו עלינו יותר ממאתיים חטופים ומספר בלתי נתפס של הרוגים ביום אחד, אין שום דרך לומר אחרת: הרב יוסף טועה בדין. המציאות, ההיסטוריה הקרובה והממשית אמרה בבירור את דברה, ונתבררה ההלכה: מי שנכנע לאויב יקבל מכה חזקה עוד יותר. מי שמשדר חולשה בנוגע לארץ ישראל יקבל, ומהר יותר ממה שנוטים לחשוב, מכת אש כואבת במיוחד שמטרתה להחליש אותו עוד יותר עד לשבירה. השבוע, כפי שהתפרסם, פסקו כך במפורש רבני 'הארץ הטובה'.

כשאומרים רב ציוני, אין שום מטרה ברב דתי-לאומי, 'משלנו', של המגזר שלנו, אלא ברב תלמיד חכם עצום שגם רואה כלשונו של הרב קוק את "אור הישועה הזרוחה" ויודע שיש למהלכים האלה משמעות א-לוהית וגם השלכות חשובות מעשיות, הלכה למעשה

***

מדברים פה לא מעט על הרצון ברב ראשי ציוני-דתי לאחר בצורת ממושכת. הרצון מובן, הבעיה מתחילה כשנראה לא פעם שמה שחשוב הוא פחות מי המועמד ומהן תפיסותיו ויותר מאין בא, מה שייכותו המגזרית, מה סוג חוטי הכיפה שלו ומה היה אורך השירות הצבאי שלו, ופרטים אלו הופכים לחזות הכול. כשאומרים רב ציוני, אין שום מטרה ברב דתי-לאומי, 'משלנו', של המגזר שלנו, אלא ברב תלמיד חכם עצום שגם רואה כלשונו של הרב קוק את "אור הישועה הזרוחה" ויודע שיש למהלכים האלה משמעות א-לוהית וגם השלכות חשובות מעשיות, הלכה למעשה, מדיני שמיטה דרך הלכות צבא ומלחמה ועד הלכות פדיון שבויים. כל שאר הפרטים, באיזה שבט היה בבני עקיבא, איפה למד, איפה שירת וכדומה, הם דברים בטלים שרק מסיטים את תשומת הלב מהעיקר.

הרב הרצוג לא היה דתי-לאומי 'משלנו', אבל היה ציוני מובהק וגם חיבר את התפילה לשלום המדינה. הוא אינו היחיד; כמוהו היו גם הרב עוזיאל, הרב אונטרמן, הרב מרדכי אליהו ועוד רבים אחרים, כל אחד בדרכו, מחוברים לרוח הלאומית ולרעיון התורה הגואלת. ברב קוק, אגב, בחרו בשעתו דווקא כי חשו באמת ובתמים שהוא אוהב את הכול ושייך לכול. הוא לא היה מזוהה עם שום מפלגה, כולל המזרחי, והיה דורש טוב לעמו, מחובר לכל הזרמים באהבת ישראל שאין לה קץ. אדרבה, הוא אף התנגד לא פעם לדרכה של המזרחי במגוון סוגיות והבהיר שרב ראשי אינו אמור להיות כפוף לאיש, לא לממשלה, לא לוועד הלאומי וגם לא למפלגה כזו או אחרת, אלא להיות כפוף ומחובר לעם ישראל כולו.

כאז כן היום, המועמדים צריכים לשאוף שכל עם ישראל ירגיש שיש לו בהם חלק ולסלוד מכל שיוך מגזרי מצומצם. עבד לעם קדוש על אדמת הקודש.

***

מעניין כמה מן הקוראים שמו לב לתקלה שלנו: תמונת שער של הרב אונטרמן במקום תמונת הרב הרצוג. נראה שלא רבים כל כך, ולא רק משום שהרבנים די דומים זה לזה אלא בעיקר משום שההיכרות של כולנו עם גדולי הדורות הקודמים אינה מספקת, וזה בלשון המעטה. גם אנחנו, מתברר, צריכים לעשות שיעורי בית, ועם הרב הרצוג והקוראים חדי העין ששמו לב לטעות – הסליחה.

לתגובות: itamarsegal8@gmail.com

הפוסט לפעמים כדי לדעת את ההלכה צריך לפתוח את ספרי ההיסטוריה הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

אין עוד ברירה: צה"ל צריך לפתוח במלחמת לבנון השלישית. התושבים כבר מפונים, תעוזת חיזבאללה הולכת וגדלה, המחיר הלאומי כבד מנשוא, וארץ ישראל הבוערת תובעת את עלבונה. כמובן, קל לכתוב, מאוד לא פשוט לבצע: לחימה בשתי הגזרות תהיה קשה ביותר. עם ישראל ימצא את עצמו בתקופה שלא הכיר ולא ידע מעולם.

ראש הממשלה חייב להודיע שכמו הבית השלישי, שאין אחריו הפסק, כך מלחמת לבנון השלישית היא סוף פסוק: מדינת ישראל תספח סיפוח מלא את כל השטחים שתכבוש, ולא פחות מגבול הליטאני. צה"ל חייב להיות במלחמה הזו אכזרי, משמיד ומכלה, להשאיר מאחוריו אדמה חרוכה כפי שלא נראה מעולם לפני כן במלחמות ישראל. אנחנו במלחמת קיום נגד כוחות הרשע, ובמצב כזה משתוללים כמו דוב קוטב בסכנת חיים, הבועט מכות רצח לכל הכיוונים. יהיה קשה, אבל כלו כל הקיצין. נעמוד בזה וננצח, כולנו יחד.

***

אם למדנו משהו משינוי השיח לאחר פרוץ מלחמת שמחת תורה, הוא בעיקר הצורך במיקוד ובשינוי של שיטת הביקורת ושל סגנון המחלוקת. בתהליך כואב אבל מבריא למדנו להשתמש פחות בהגדרות כוללניות ופוגעניות מדי של 'הם' ו'אנחנו', להפחית את השימוש הגנרי במילה 'השמאל' ולהרבות בביקורת ממוקדת על תופעות או על ארגונים מסוימים שעוברים את הגבול לדעתנו ומחייבים אותנו בחובת הוויכוח, המחאה והשלילה.

אם אמרנו בעבר בטעות על השמאל בכלל שהוא תומך בסרבנות, כעת אנו מתקנים: זה לא השמאל אלא ארגוני מחאה ספציפיים, אחים לנשק, כוח קפלן ושות', שהחליטו לשרוף את הכול כדי להפיל ממשלת ימין. את השמאל, אחינו ובשרנו, נאהב. מול קולות הרסניים שכאלה לא נוכל לשתוק.

יש עוד כלל לביקורת יעילה וראויה: כמה שפחות התקפות אישיות לגופו של אדם, והעדפת ביקורת על גופו של עניין. במקום להצמיד תוארי גנאי עדיף לעסוק בתיאור שלילי של המעשים, של הדעות או של התופעות.

לנו, אנשים דתיים, יש עוד כלל חשוב מאוד: תמיד נכבד כבוד נוסף תלמידי חכמים באשר הם. גם אם נחליט לאחר מחשבה נוספת לחלוק עליהם, ניזהר כפליים בכבודם, מלחישתם ומנשיכתם. בוז לתלמידי חכמים דומה לקדיחת חור עמוק בספינה. בוויכוח אולי תנצח, אבל את הספינה – היחס הכללי של הציבור לתורה ולנושאיה – תטביע עמוק במצולות.

דווקא משום כך הייתי צריך לשפשף את העיניים כמה פעמים מול הטקסט שהודפס באחד מעיתוני הימין הדתיים במאמר שעסק בבחירות לרבנות הראשית ופורסם בעמוד השער: "אם למועמדים המאוכזבים הייתה טיפת יראת שמים", נכתב שם בין השאר בלי הרבה בושה כלפי תלמידי חכמים גדולים, אגב קביעה כי "אם הם היו שמים את האגו בצד… אבל לתבוע יראת שמים מרבנים זו לפעמים דרישה מופרזת". ככה פשוט עיתונאי דתי כותב בלי כל חשש על דיין בבית הדין הגדול ועל רב עיר נחשב בישראל, שניהם מבוגרים ממנו בכשלושים שנה.

וזה נמשך: "אפשר להבין ללבו של הרב אריאל", הוא מסביר את האכזבה לדידו מהנהגתו של הרב יעקב אריאל, "הוא לא עשוי מהחומרים הנדרשים להנהגה ציבורית חזקה". כתב דתי אחר, המשדר באחד מערוצי הטלוויזיה וגם כותב באחד מעלוני השבת, ידע לקבוע קבל עם ועדה שרבה של פתח תקווה הוא בעצם "עסקן חרדל"י" ולא יותר, ופרשן דתי אחד כתב שבעצם עדיף להפסיד בבחירות לגמרי, ובלבד שלא יקודם לבסוף מועמד אחר מזה שבחרה הוועדה בתחילה. כתב דתי אחר אף העז להתקשר לרב יעקב אריאל ולנזוף בו בתקיפות כיצד העז לחזור בו מהחלטת הוועדה.

לגיבורי המקלדת החצפים הללו מכנה משותף אחד: יותר מאשר הם רוצים רבנות ראשית חזקה הם אינם רוצים רבנות ראשית חרדית. כשהם אומרים שהם רוצים רב ציוני-דתי הם מתכוונים בליבם בעיקר לרב לא-חרדי. נראה שמבחינתם אין דבר מזיק יותר מבחירה חלילה ברב ציוני-דתי שגם החרדים חותמים עליו ומקבלים במידת מה את סמכותו התורנית. מבחינת כל גיבורי המקלדת הללו, אחדות, ריפוי וכל המסרים החשובים כל כך שצפים כאן בכל פינה מאז שמחת תורה, כל אלו אינם תקפים כלפי החרדים. צאו וראו, כשמדובר בשמאל קיצוני, במתנגדים אלימים לרפורמה המשפטית ולממשלת הימין, בחוסמי כבישים ומעודדי סרבנות, מצווה לעשות הכול מתוך הסכמות הדדיות ופשרות כדי שלא לקרוע את העם. אבל כשמדובר במשהו הקשור לציבור החרדי, מצווה מן התורה לתקוע את האצבע עמוק-עמוק בעין.

אין שום מטרה כשלעצמה שיתמנה כאן רב לא-חרדי. להפך: המטרה היא למצוא דווקא את הרב המאחד, לפני הכול תלמיד חכם גדול שגם מכיר במעלתה הרוחנית של מדינת ישראל ובתהליך התחייה, אבל בד בבד משמש גשר בין העולם הדתי-לאומי ובין העולם החרדי, לפחות לחלקו, כי סביר להניח שנטורי קרתא והזרם הירושלמי יישארו בחוץ כמו הליברליים הדתיים, שגם הם אינם מכירים דה פקטו ברבנות הראשית.

זה הרבה יותר ממטרה, זה צו השעה, וזה גם אפשרי. בין שבצדק מבחינתם ובין שלאו, וממש לא משנה, יהיה עצוב מאוד לגלות יום אחרי הבחירות שהציבור החרדי מפנה עורף מוחלט לרבנות הראשית, מתעלם מקיומה לחלוטין, מרגיש שאין לו בה שום חלק ונחלה. בעבר כיהנו כאן רבנים ראשיים שהצליחו לשמש גשר ולהיות במידת מה מקובלים על זרמים חרדיים וציוניים כאחד, ובהם הראי"ה קוק, הרב יצחק הרצוג, הרב איסר יהודה אונטרמן, הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, הרב עובדיה יוסף, הרב מרדכי אליהו ועוד.

עם כל הכבוד, ויש המון-המון כבוד לתורה הציונית-דתית, התורה שייכת לא רק לנו. היא שייכת לכלל ישראל, לאשכנזים ולמזרחים, לחילונים ולמסורתיים, וכן, גם לחרדים, שמעמידים בתי מדרש ותורה מפוארת. איתור וקידום של מועמד ציוני-דתי שמקובל גם עליהם הוא מטרה בפני עצמה ולא רק פשרה אסטרטגית לשם צליחת הגוף הבוחר.

***

חג שבועות שמח לכל בית ישראל. יהי רצון שנזכה לקבל את התורה באמת, בתמימות, באהבה, בחשק, בשמחה. שנזכה להתאהב בה ולרצות אותה באמת, ושהיא תרצה אותנו ותיכנס בליבנו. שנזכה לעמוד כולנו לרגלי ההר בענווה, כל עם ישראל כאיש אחד בלב אחד.

לתגובות: itamarsegal8@gmail.com

Leads:

ראש הממשלה חייב להודיע שכמו הבית השלישי, שאין אחריו הפסק, כך מלחמת לבנון השלישית היא סוף פסוק: מדינת ישראל תספח סיפוח מלא את כל השטחים שתכבוש, ולא פחות מגבול הליטאני

יהיה עצוב מאוד לגלות יום אחרי הבחירות שהציבור החרדי מפנה עורף מוחלט לרבנות הראשית, מתעלם מקיומה לחלוטין, מרגיש שאין לו בה שום חלק ונחלה

הפוסט רב המאחד הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

כמעט בלי ששמנו לב, שממאן להאמין, חזרו בצה"ל להפעיל את הנוהל ההזוי המכונה 'הקש בגג', מין הודעת אזהרה לתושבי הבית טרם ישמיד אותו חיל האוויר. עוד השבוע, בחוסר רחמים משווע, הודיע דובר צה"ל על חיסול פעיל בכיר בחמאס. החלאה הנאצית זוהתה בבית ברצועה, אך החיסול התעכב. הסיבה, כפי שציין דובר צה"ל בגאווה: ילד כבן 14 עמד מחוץ לבית רכוב על אופניו.

עוד זה מדבר וזה בא: לאחר החיסול המוצלח השבוע ברפיח הזדרזה הפצ"רית להורות על בדיקה בשל מותם של כמה 'בלתי מעורבים' באירוע. גם אם תסתיים הבדיקה בלא-כלום, צה"ל מבין את המסר לפעמים הבאות. גם הודעת הפצ"רית על שבעים חקירות נגד חיילים שנפתחו באמצע מלחמה אינן מבשרות טוב.

האמת, לא ברור מה גרוע יותר, החזרה להרגלים המגונים הללו – רחמנות מעוותת על אכזרים שהיא למעשה אכזריות על רחמנים – או העובדה שבצה"ל אשכרה גאים בכך ומחצינים את זה כאילו מדובר בדבר טוב וערכי.

נעזוב רגע בצד את המחדל המודיעיני הגדול ביותר בתולדות המדינה. בצה"ל ידעו טוב מאוד כל השנים מה כוונות האויב, וכידוע לא התייחסו אליהן ברצינות יתרה, וידעו גם מה היכולות שלו, הנשק שנצבר, האימונים שערך והמנהרות שחפר. בצה"ל הכינו מראש בנק מטרות עשיר: בתי פעילים, מנהרות תקיפה, משגרים ומחסני אמל"ח.

וכאן הבן שואל: באיזה היגיון בעולם נותן אדם לשכנו הקרוב אליו לכוון עליו עוד ועוד כלי משחית, ובוחר לשדר עסקים כרגיל ולנטרל אותו רק לאחר השימוש בנשק כנגדו? איך לכל הרוחות התנרמלה כאן המציאות שאנחנו רואים הכול ויודעים הכול ורק מחכים (שלא לומר נרדמים) בחיבוק ידיים שיתקפו אותנו כדי לפעול?

את עיקר כוחו שימר חמאס בלב מחנות הפליטים הומי האדם, בטוח, מוגן ומתעצם בחסות מה שאנחנו כינינו בטעות מוסר ערכי, שהתגלה שהוא טיפשות ואכזריות. כך הגענו ל-7 באוקטובר, היום הנורא שבו נשפך כמים דמם של רחמנים בגלל רחמנות על האכזריים שבבני האדם

ובכן, בחמאס ידעו עם מי יש להם עסק והטמינו את ציוד הלחימה בקרבת אוכלוסייה. אנחנו נפלנו בפח הזה, כי הקוד האתי של צה"ל, כי בג"ץ, כי מה יאמרו הגויים ומה יאמר המצפון שלנו ומה יכתבו בעיתון הארץ, ריחמנו ולא תקפנו. בכירי חמאס הקפידו להופיע בציבור בקרבת נשים ילדים, את משגרי הטילים הם הטמינו בין השאר בגני ילדים, ואנחנו שוב ושוב ריחמנו כדי שלא לפגוע ב'חפים מפשע', ב'בלתי מעורבים', כדי להיות מוסריים לכאורה בעיני עצמנו וכדי להיות יפים בעיני העולם.

סיפרו לנו שנים שחמאס מורתע, שהוא חטף קשות בעופרת יצוקה, בצוק איתן, בשומר החומות ובכל שלל השמות המפוצצים של המבצעים נגד חמאס, שכולם כזכור התחילו בלית ברירה אך ורק אחרי תקיפת חמאס אותנו, ולא חלילה ביוזמה התקפית ישראלית.

אלו היו הבלים. את עיקר כוחו שימר חמאס בלב מחנות הפליטים הומי האדם, בטוח, מוגן ומתעצם בחסות מה שאנחנו כינינו בטעות מוסר ערכי, שהתגלה שהוא טיפשות ואכזריות. כך הגענו ל-7 באוקטובר, היום הנורא שבו נשפך כמים דמם של רחמנים בגלל רחמנות על האכזריים שבבני האדם.

חיילי צה"ל נמצאים כעת ברצועה ונלחמים באמצעים שבידם בעצימות גבוהה. תושבי ג'באליה ושאר השכונות שבהן פועל כעת צה"ל צריכים להתרגל לרעיון שביתם חרב לחלוטין ואין להם לאן לחזור. זה מעולה. אבל אם צה"ל הגדול, ובתוכו חיל האוויר, ויש יותר מדי סימנים רעים המעידים על כך, מתכוון להתבלבל שוב בתפקידו ולעשות טיפולים כירורגיים במקום פעולות פירוק והשמדה של אויב ושל תשתיות בלי חשבון, להימנע מתקיפות בשל רחמים על 'חפים מפשע' ולסכן בהווה ובעתיד יהודים נוספים, ראוי לפחות לעדכן בכך את הלוחמים בשטח שמסכנים את חייהם ומוציאים אמל"ח בידיים מבתיהם של בכירי חמאס רק כי מישהו חשב בעבר שלא נכון ולא מוסרי להפציץ את אותם מקומות משום שיש שם מלבד נשק קטלני גם נשים וילדים שדמם כנראה אדום מדם ילדי העוטף.

אכזריות על האויב הנאצי-חמאסי היא רחמנות גדולה עלינו וגם עליו. אין עוד רחמנות כלפי הרע, אין מעשה טוב כלפי הרוע יותר מלהשמיד אותו. אילו היינו אכזריים כמו שצריך אז, היו נמנעים היום אלפי הרוגים והרבה סבל. משני הצדדים, אגב.

בשורה התחתונה, כרגע יש לנו משימה. במצב שנוצר אחריות כל המועמדים מצד הציונות הדתית וכל העוסקים בדבר לבדוק כרגע רק דבר אחד: מיהו המועמד הציוני מקרב המועמדים הראויים לתפקיד מבחינת גדלות התורה, המידות וניסיון החיים

עשה לך מועמד ציוני

ומעניין לעניין שלא באותו עניין. מתוך אמונה גדולה בחשיבותה של הרבנות הראשית לישראל עקבנו אחרי הבחירות הקרבות בעניין רב. השבוע אישרה הממשלה את ועדת הבחירות, והעסק יוצא לדרך.

לרבנים ולעסקנים היה מכנה משותף: רצון ברב ראשי ציוני-דתי, גדול תורה ובעל כישרון הנהגה שגם רואה ערך מקודש במדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו. עד כאן טוב ויפה ומלא כוונות טובות.

הכוונות היו טובות, הביצוע פחות. הפוליטיקאים בחרו להעביר את ההחלטה על המועמד לעולם הרבני, אבל ככל הנראה זו הייתה טעות, כי זה גרם בהכרח לרבנים או לאנשים מטעמם להתנהג בעצמם כמו פוליטיקאים. רבנות אמורה לשקול הכול מצד האמת והיושר. רבנים נטו להתחשב בשיקולים פוליטיים כדי ליצור החלטות ריאליות כביכול, אף שהמלאכה העיקרית של אנשי רוח היא לבחור במתן משקל רב יותר לקריטריונים של מהות. הדבר הזה יצר תהליך שלבסוף לא צלח, וכך מצאנו עצמנו שוב רגע לפני הבחירות בלי מועמד מוסכם.

זו המציאות כעת הלכה למעשה: ה'דיל' כרגע אינו קיים עוד. יש לכך כמה סיבות, והן ממש לא משנות, כי זה המצב: יש כמה מועמדים ציוניים דתיים, והם הרב מאיר כהנא, הרב מיכה הלוי, הרב אליעזר איגרא והרב קלמן בר, לצד מועמד חרדי אחד כרגע, הרב משה חיים לאו, לתפקיד הרב האשכנזי, ושני מועמדים מצד ש"ס, אולי פלוס מועמד ציוני-דתי, הרב שמואל אליהו, לתפקיד הראשון לציון, וכולם כולל כולם חורשים את השטח: נפגשים עם חברי הגוף הבוחר, מבקשים תמיכה ומקבלים חתימות והבטחות. במצב כזה גם בש"ס ובטח החרדים לא רואים עצמם מחויבים עוד לדיל, והכול נפתח מחדש.

במצב שנוצרה, כפי שפרסם השבוע הרב יעקב אריאל, גם לוועדה שכינס בשעתו אין עוד הרבה משמעות הלכה למעשה. אפשר להרבות בניתוחים על הוועדה שכינס הרב אריאל, שבאה אגב אחרי ועדה שכינס בשעתו הרב חיים דרוקמן, ובה נבחר מועמד אחר, על התהליך שנעשה שם ועל הרכב הוועדה, על ההחלטה של מועמדים נוספים לרוץ בכל זאת בהיתר הרב דוב ליאור, הרב אביגדר נבנצל וגדולים נוספים. אפשר להתפלפל ארוכות ללא תוחלת, אבל אין לכך טעם, ובעיקר אין לנו חשק להכניס ראשינו בין הרים ולסבול כאב ראש מיותר.

בשורה התחתונה, כרגע יש לנו משימה. במצב שנוצר אחריות כל המועמדים מצד הציונות הדתית וכל העוסקים בדבר לבדוק כרגע רק דבר אחד: מיהו המועמד הציוני מקרב המועמדים הראויים לתפקיד מבחינת גדלות התורה, המידות וניסיון החיים, שמקובל במידת מה גם על החרדים ויכול בצורה הבטוחה ביותר לצלוח את הגוף הבוחר, ועל המועמד הזה לשים את כל כובד המשקל והמאמץ המשותף.

הדבר נתון למומחים ולמחשבי חשבונות, אבל באופן ריאלי, בשל המוכרות ובשל ההסכמה הכמעט גורפת גם מצד החרדים, נראה כי הרב מיכה הלוי הוא בעל הסיכויים הגדולים ביותר, ואולי אפשר לפתוח את הראש לגמרי ולהחליט בכלל ללכת בכל הכוח על הרב הספרדי ולנסות לקדם את מועמדותו של הרב שמואל אליהו. הרב אריאל החזיר את המנדט לבצלאל סמוטריץ', וכעת עליו בעיקר מוטל כאב הראש לבדוק מי בעל הסיכויים הגדול, ולאחר שיוחלט, להתלכד סביב אותו מועמד עד הבחירות, שנמצאות ממש מעבר לפינה.

תמיד אפשר לדפוק את הראש בקיר ולעסוק בלי סוף בעבר, בכעסים, בטענות וחשבונות. ואפשר גם לשנס מותניים ולעבוד, לפעול ולהצליח שיבחר כאן רב ראשי תלמיד חכם בעל שיעור קומה שגם רואה עין בעין בשוב ה' ציון.

לתגובות: itamarsegal8@gmail.com

הפוסט הרוצה את הרב הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

מערכת

רשימת הנסיגות שנקטו ממשלות ישראל לדורותיהן עלולה לגרום לאדם דיכאון מתמשך, והיא אינה מומלצת לקריאה לבעלי לב חלש או לחלופין לאנשים שנוטים לייאוש ולפסימיות ואינם סבורים שמשהו יכול להשתנות.

הנסיגה הישראלית הראשונה, שבה הזנב היה ממש בין הרגליים, הייתה לאחר מלחמת קדש. ניצחון מזהיר והכרזה על 'ממלכת ישראל השלישית' הסתיימו בהתקפלות מפוארת. החשש אז, אגב, היה בעיקר מפני הרוסים, שמאן דהוא סיפר שהם מרכזים כוחות פלישה לעבר המזרח התיכון, דבר שלא היה ולא נברא ואף משל לא היה. ראש הממשלה – דוד בן-גוריון.

מלחמת ששת הימים היא למעשה המלחמה היחידה מאז מלחמת השחרור שבה צה"ל כבש שטח, עצום בגדלו, ומדינת ישראל נשארה בו. הרבה דם, יזע ודמעות נשפכו במאמצים לאפשר את ההתיישבות ביו"ש, ועד היום טרם העזה אף ממשלה אחת לבטל את הממשל הצבאי ולהכריז שזה באמת שלנו. ובכל זאת אנחנו כאן. למעשה רק מקום אחד הוחזר לערבים בסיום המלחמה הגדולה ההיא: משה דיין ברוב חוצפתו הוא שנתן לווקף את מפתחות הר הבית, לדיראון עולם. ראש הממשלה – לוי אשכול.

הרבה דם, יזע ודמעות נשפכו במאמצים לאפשר את ההתיישבות ביו"ש, ועד היום טרם העזה אף ממשלה אחת לבטל את הממשל הצבאי ולהכריז שזה באמת שלנו

כחלק מההסדר לאחר מלחמת יום הכיפורים נסוגה ישראל המנצחת מפני סוריה המפסידה ויצאה מקוניטרה. המושב קשת, שהוקם במקום, נדד משם ליעד אחר. ראש הממשלה – גולדה מאיר.

עם התקדמות השנים הלך המצב והחמיר: בשנת 1982 ויתרנו, כמה בלתי נתפס עד היום, על חצי האי סיני, 60,000 קמ"ר ממדינת ישראל שעברו לידי המצרים, תשורה על התוקפנות המצרית במלחמת קדש, במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים. אנחנו נתנו 60,000 קמ"ר, והם נתנו שלום קר, משהו שדומה יותר להסכם אי-לוחמה ולא יותר מזה. ראש הממשלה – מנחם בגין.

בשנות התשעים רשמו ממשלות ישראל למיניהן הישגים מרשימים בכל הנוגע לבריחה משטחי ארץ אבות: רבין תכנן לתת לסורים את הגולן, ולמרבה המזל נכשל בכך. בחייו הספיק לסגת מעזה ומיריחו במסגרת הסכם אוסלו א'. גם השלום המחויך שחתם עם ירדן היה כולל, כי איך אפשר בלי נסיגה ישראלית. נהריים הפכה לאזור חיץ, 300 קמ"ר מהערבה עברו לירדנים סתם ככה, פלוס חמישים מיליון קוב מים בשנה. וכאן הבן עוצר ושואל: איך זה שבכל הסכמי השלום תמיד רק אנחנו נותנים אדמה ואף פעם לא מקבלים שום דבר? מי יודע, אולי לאמריקנים הפתרונים.

רבין תכנן לתת לסורים את הגולן, ולמרבה המזל נכשל בכך. בחייו הספיק לסגת מעזה ומיריחו במסגרת הסכם אוסלו א'. גם השלום המחויך שחתם עם ירדן היה כולל, כי איך אפשר בלי נסיגה ישראלית

יצחק רבין הספיק לחתום גם על הסכם הדמים המכונה אוסלו ב', ושמעון פרס הוא שמסר שטחים עצומים מיהודה ושומרון לערפאת ולמרצחיו בדמות שטחי A ו-B. צה"ל יצא מכל הערים הערביות הגדולות והניח אותן לקיני הטרור שהוקמו שם מהר יותר מפטריות אחר הגשם. נתניהו בממשלתו הראשונה המשיך במסורת קודמיו ונסוג מ-80% מחברון, ונוסף על כך חתם על הסכמי ואי והספיק לבצע את הפעימה הראשונה, שם חמוד למדי לנסיגה ישראלית נוראה מקרוב ל-10% משטחי יו"ש, שניתנו לאש"ף בלי שום תמורה.

ביבי נפל, ברק עלה. ברק ניסה לסגת מכל יו"ש בערך, וסרבנותו של ערפאת היא שהצילה את היהודים מעצמם. כיוון שלסיים את כהונתו הקצרה בלי שום נסיגות אי אפשר, הסיג ברק, שלא לומר הבריח מאימת טרור חיזבאללה, את צה"ל מלבנון.

ברק הלך באנחת רווחה של הימין, הגיע שרון. שרון, שהיה בתחילה התקווה הגדולה של הימין, היה חייב כנראה לקנח את הקריירה ארוכת השנים שלו בנסיגה משלו: 8,000 יהודים גורשו, עשרות יישובים נחרבו, וצה"ל ומדינת ישראל נטשו את גוש קטיף, את צפון השומרון וגם את ציר פילדלפי, והוא הפך לאוטוסטרדה של תחמושת.

אחרי הצלחת ההתנתקות של אריק שרון גבר התיאבון לחלק את אדמת הארץ והגיעה תוכנית ההתכנסות של אהוד אולמרט. רק תיקי השוחד בהולילנד וסרבנות הערבים הם שמנעו את האסון הממשמש בא.

כשחזר בנימין נתניהו, וזאת יש לומר בכל זאת לזכותו, הוא עצר את רכבת הנסיגות ו'הסתפק' רק בהרס כמה יישובים, ובהם עמונה ומגרון, בהוראת בג"ץ. אה, כן, והייתה גם הקפאת בנייה של עשרה חודשים, 'דמי רצינות' של ישראל לאובמה וכדי שאבו מאזן יואיל בטובו לבוא ולדבר, על פי מנהג המקום שישראל תמיד תיתן ולא תקבל דבר בתמורה מלבד הבטחות קפואות על הקרח. אגב, מהספר שכתב נתניהו בשנה שבילה באופוזיציה מתברר כי גם הוא היה נכון פעמים רבות לקיים את הנוסחה הקבועה, לתת את שטחי ארץ ישראל תמורת שלום ולקבל בתמורה ניירות חסרי כיסוי.

המלחמה הזו היא הזדמנות היסטורית למדינת ישראל ליצור משוואה חדשה ומפתיעה במיוחד שלא ניסינו מעולם: שלום תמורת שטחים

נתניהו, שבילה בבלפור זמן רב יותר מכל ראש ממשלה אחר, פינה לשנה וקצת את משרד ראש הממשלה, וכבר התחדשה לה המסורת. יאיר לפיד היה בסך הכול ראש ממשלת מעבר לכמה חודשים, אבל אם אפשר להספיק לתת ללא תמורה קצת מארץ ישראל, באמת למה לא, ולאחר הכרזה על הרחקת המלחמה מול חיזבאללה העניק ללבנון שטח ימי עצום עתיר משאבים, מקבל כמיטב המסורת גם חרפה וגם מלחמה.

את הטירוף הזה שנראה לפעמים אצל חלקים בשמאל הישראלי כמו סוג של תשוקה בלתי מוסברת לחלוקת הארץ תמורת הרבה פחות מנזיד עדשים, תלה פעם הרב צבי יהודה קוק בטראומת השואה, סוג של מחלת נפש לאומית פנימית שנוכחת בתת-מודע של העם וגורמת לחלקים גדולים ממנו לאבד סבלנות, לרצות שלום עכשיו, שקט עכשיו, את כל החטופים עכשיו-עכשיו, ומוכן, לפעמים נראה שממש משתוקק, לשלם תמורת השקט והשלווה האלה מחיר כבד על חשבון אדמת אבותיו גם כששקוף לכל מי שקצת מפעיל את המוח שהטרור רק יחמיר.

אחרי שניסינו כל כך הרבה ונתנו כל כך הרבה, הגיע זמננו לקחת בחזרה. המלחמה הזו היא הזדמנות היסטורית למדינת ישראל ליצור משוואה חדשה ומפתיעה במיוחד שלא ניסינו מעולם: שלום תמורת שטחים, כלומר הפעלת לחץ צבאי כה מסיבי על המאס וחיזבאללה עד שהם ייאלצו בהסכם הפסקת אש לוותר על אדמה תמורת נכונותו של צה"ל לנצור את האש. שווה לפחות לנסות.

לתגובות: itamarsegal8@gmail.com

הפוסט הגיע הזמן לקחת הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

מערכת

גם זה קרה השבוע: ראש אמ"ן האלוף אהרון חליוה הזהיר מפני פעולות בהר הבית בחודש רמדאן, שמא, כך בלשונו, תהפוך המלחמה למלחמת דת. אלו דברים מדהימים, לא פחות, משום שהם מלמדים על עומק העיוורון של מי אמור להפנים אבל טרם הפנים מה מתרחש פה. הרי בשם האסלאם פלשו לכאן רוצחיו של סינוואר, בשם הדת ובשם "קדושת אל-אקצה" הם רצחו, טבחו ואנסו, בשם מוחמד והקוראן הם חטפו ועינו.

באמ"ן יכולים להמשיך לספר לעצמם סיפורי לילה טוב מתוקים, אבל ללוחמים בשטח אי אפשר לספר סיפורים: חובת הג'יהאד כתובה באותיות גדולות על כל קיר ועל כל בית בעזה – בתמונות הקיר, בחומרי הלימוד בבתי הספר, בגרפיטי על הקירות, בשלטי החוצות – בכל מקום ובכל פינה. הנשק והפירים הוסלקו בשיטתיות במסגדים, ובכלל המלחמה הזו קרויה בפיהם "מבול אל-אקצה".

מי שהיה בעזה יודע לספר דבר מעניין: בעזה חיו טוב. הבתים מרווחים ומצוידים, מרוהטים כדבעי בריהוט יוקרתי, החנויות מלאות כל טוב ובזיל הזול. כל עוצמי העיניים שעדיין סבורים שסיבת ההתקפה נבעה ממצוקה כלכלית כזו או אחרת, נכונה לו אכזבה קשה. מוצע לכל טומני הראש להפנים את האמת, שאולי מכאיבה לניידים האוניברסליים שבהם: המלחמה הזו לא נפתחה נגד מדינת ישראל אלא נגד מדינת היהודים. מוחמד, שטבח ביהודים, נשאר אותו מוחמד, הקוראן אותו קוראן, דאר אל-חרב הוא אותו דאר אל-חרב, דבר לא השתנה.

כאן אולי מונח השורש העמוק ביותר של הקונספציה: המבט על האויב בעיניים חילוניות מערביות וחוסר הרצון להביט לאמת הכואבת בעיניים: פניהם של אויבינו למלחמה ולא לשלום, דתם דת של חרב ורצח ולא של חיבוק ואהלן וסהלן. אין זאת אלא חשש של חליוה ושכמותו להביט באמת בעיניים, אמת שתחייב אותם לחשיבה מחדש על מי הם, מה הם, מאין באו, למה נלחמים בנו ועל מה אנחנו בעצם נלחמים.

מידתו של דוד המלך

ומכאן השותפות במעשה המלחמה היא אכן חובה, אבל יותר משהיא חובה היא זכות ומצווה גדולה. בשבועות ששהיתי ברצועה חשתי זאת. לא התמרמרתי על אחינו שסבורים שמצוות לימוד התורה מבטלת את מצוות המלחמה, כי בעיקר ריחמתי עליהם. השהות במלחמה הייתה לי חוויה רוחנית עילאית, כאילו נכנסתי למקווה מים טהורים לזמן ממושך. גיוס בכפייה לא יעבוד, וגם אי אפשר לנצח במלחמה עם חיילים שאנסו אותם לצאת לשדה הקרב. את השירות הצבאי הלוחם יש לייקר ולרומם, שכן היא זכות נדירה שציפו לה דורי דורות, דבקות במידותיהם של דוד המלך ושל אברהם אבינו.

אבל האם צה"ל ומפקדיו כיום רוצים באמת את החרדים בצבא? לא צריך סיווג ביטחוני גבוה כדי לדעת את האמת: תכלס, הוא לא רוצה אותם. צה"ל אומנם זקוק לעוד לוחמים, אבל הדבר האחרון שרוצים שם זה כמה אלפי חרדים שישנו מן הקצה לקצה את התרבות הצה"לית הקיימת. המצב הכואב שנוצר זורם בעיקר ללפיד, ליברמן ושות', שרוכבים על העגלה. טוב אולי לחלק מהחרדים שזועקים געוואלד, אבל בעיקר גרוע לעם ישראל, שסובל שוב מפירוד פנימי ללא תועלת ממשית, כי מקרעים וממשיכות בחבל לא יצמחו לוחמים בשטריימל.

במצבים מורכבים מנהיגות מתבקשת לפעול בצורה היעילה ביותר לפתרון הבעיה, שהיא לא בהכרח הדרך שמביאה את מרב הלייקים. לא בטוח שיש לנו הנוסחה הנכונה איך לגייס חרדים, אבל ברור שמה שהולך בימים האחרונים בזירה הציבורית הוא המתכון הוודאי לכך שלא יגויסו חרדים בכלל בעשור הקרוב.

ושוב, למראית עין צה"ל מדבר על שילוב חרדים, אבל כל התרבות והאקלים הצבאי בשנים האחרונות זועקים את ההפך הגמור: שילוב אינטנסיבי, מכוון ויחצני על כל צעד ושעל של לוחמות בעוד ועוד יחידות בצה"ל, כולל כתבה אישית על כל לוחמת שננכסה לעזה בתמרון הנוכחי, שיווק אגרסיבי של כתבות יח"ץ במה שמכונה כיום "חודש הגאווה" על חיילים וחיילות בני ה'קהילה' ותחושה של דחיקה מכוונת של מפקדים התקפיים בעלי רוח יהודית אמונית, ובהם תא"ל עופר וינטר, תא"ל ברק חירם ואל"ם אבינעם אמונה.

בציבור החרדי, החי עדיין בסוג של בועה רוחנית, יש הרבה אנשים שסבורים באמת ובתמים שהמטרה המוצהרת של הרצון לגייס אותם היא לחלן אותם, וכל הפעולות הללו אינן מסייעות לשבור את החומות; הן מוסיפות בעיקר הרבה מלט.

ואם כבר דיברנו על הגיוס, איך אפשר בלי להידרש ל'סערת הראשון לציון'? רבים וטובים, ובהם רבנים ומנהיגי ציבור, הקפידו לגנות השבוע בחריפות ובעוקצנות את דברי הראשון לציון סביב מה שאמר על גיוס בני הישיבות. רבים מהם, שמתי לב, הם בדיוק אותם אנשים שהטיפו והקפידו בימי הרפורמה המשפטית והסרבנות שלא לדבר חלילה סרה בשקמה ברסלר ובמנהיגי הסרבנים מ'אחים לנשק' ושות', הצטלמו איתם מחובקים במפגשי שיח, הדגישו שכולנו אחים למרות הכול, ועם אחים, גם כשיש מחלוקת כואבת, צריך לדבר.

ובכן, נכון, עם אחים צריך לדבר, אבל גם חרדים הם אחים, לא כל שכן רבנים, לא כל שכן רבנים ראשיים. את הקריאה והדרישה לגייס עכשיו את כל החרדים וקריקטורות של כרטיס טיסה לראשון לציון היה קשה לפספס השבוע. את הפניות הנרגשות לשיח עם החרדים, מפגשי שיח על קפה ומאפה, תפילה ומאהל משותף ושרשרת מהכותל עד הכנסת – לצערי לא ראיתי.

לתגובות: itamarsegal8@gmail.com

Leads:

מוצע לכל טומני הראש להפנים את האמת, שאולי מכאיבה לניידים האוניברסליים שבהם: המלחמה הזו לא נפתחה נגד מדינת ישראל אלא נגד מדינת היהודים

צה"ל אומנם זקוק לעוד לוחמים, אבל הדבר האחרון שרוצים שם זה כמה אלפי חרדים שישנו מן הקצה לקצה את התרבות הצה"לית הקיימת

הפוסט זמן להתעורר הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

מערכת

מנהיגים גדולים נמדדים ברגעים גורליים. אלו מין רגעים כאלה שמתבררים למפרע כנקודת ציר, צומת של מפנה היסטורי בחייה של אומה. אלו הזמנים שאנשים גדולים מתגלים בהם, שליחי ציבור שמבינים את גודל השעה, מבינים שהגורל המצפה לעמם חשוב וגדול בהרבה מגורלם האישי שלהם עצמם. הבנת גודל השעה מחייבת פעמים רבות את האדם הגדול ללכת נגד הזרם, לצעוק בקול ניחר גם כשלא רבים מהגמדים שסביבו מסכימים איתו או מצליחים בכלל לשמוע.

זהו למעשה סיפורם של מרדכי ואסתר. ההיגיון הפשוט בשושן היה ללא ספק להשתחוות כרגע להמן, וגם ללכת כמובן למשתה אחשוורוש הכשר ולא לעורר פרובוקציות. כולם זרמו עם זה וכופפו את ראשם, ורק מרדכי, איש יהודי, הבין שאלו אינם ימים רגילים ומשהו גדול מתרחש פה. ומרדכי ידע את כל אשר נעשה. הוא גם שילם על כך: רצוי לרוב אחיו, ולא לכולם. גם אחרי סיפור פורים כנראה רבים מיהודי שושן היו בטוחים שמרדכי סתם לקח אותם להרפתקה מסוכנת במיוחד שהסתיימה בנס ובמזל בטוב. אילו רק היה מרדכי מתנהג כמו כולם, כל הסאגה הזו הייתה נמנעת מראש.

רק בראי הנצח מרדכי הוא הגיבור הלאומי, ושאר גמדי הדור נשכחו. יש כל מיני מרדכיים כאלה לאורך ההיסטוריה, כל מיני צ'רצ'ילים כאלה, דוגמה אחת מני רבות לאדם שידע את כל אשר נעשה, צעק מול המלך הערום ומול העם שסבר אחרת, הבין ברגע האמת שעם כל הכבוד לשלום, יש גם עת מלחמה.

יש כל מיני מרדכיים כאלה לאורך ההיסטוריה, כל מיני צ'רצ'ילים כאלה, דוגמה אחת מני רבות לאדם שידע את כל אשר נעשה, צעק מול המלך הערום ומול העם שסבר אחרת, הבין ברגע האמת שעם כל הכבוד לשלום, יש גם עת מלחמה

סדק ועוד סדק

המלחמה הזו חשובה לא פחות ממלחמת יום הכיפורים, ובמובנים לא מעטים היא אף חשובה ממנה הרבה יותר. לא לחינם היא דומה לה מבחינת נקודת הפתיחה, לא לחינם עברו חמישים שנים בדיוק בין שתי המלחמות הללו. גם אז היו מי שהבינו את הסיפור הגדול והיו מי שהעדיפו לעצום עיניים. מי שהבינו אמרו "אחריי" והובילו את תנופת ההתיישבות ביו"ש בעקשנות, פעמים רבות נגד רצון הממשלה. שמונה פעמים בסבסטיה בקעו את הסכר ושינו את ההיסטוריה. מעטים התחילו, רבים אחרים באו אחריהם. ממשלות התחלפו, ההתיישבות עדיין כאן, והיא עולה ופורחת.

המלחמה הזו, רגע היסטורי מיוחד בחייה של האומה, מחייבת את מי שמתיימרים להיות מנהיגי הציבור הלאומי-ימני בישראל, בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר וחבריהם הלאומיים בליכוד, וגם את הרבנים, שזו שעתם לעמוד בראש המחנה ולהביע דברי אמת ויושר להיות גיבורים, להיות מבני מרדכי שיודעים שהסיפור גדול בהרבה. אסור לפחד ממה יאמרו ומה יגידו, אסור לפחד גם אם יש חשש ממחיר פוליטי בבחירות הקרובות. ברגעים גדולים חייבים אנשים גדולים שיצעקו את האמת הברורה, יצעקו פעם אחר פעם עד שסדק ועוד סדק יבקע את הקיר, והחומה תיפול.

מנהיגי הציבור שהוזכרו לעיל יודעים בדיוק את האמת בנוגע למלחמת המצווה הזו: המטרה של המלחמה אינה החזרת החטופים. זו מטרה מקודשת ועליונה ביותר, ואל תדין אדם עד שתגיע למקומו, אבל זו אינה מטרת המלחמה באשר היא, אלא רק אחת מתוצאות המלחמה בעזרת ה'. זו אמת כואבת שחייבים לומר, ובכל פעם שמפחדים לבטא את האמת הפשוטה הזו בבירור יש לזה מחיר בשדה הקרב ולחיצה נוספת במכונת ההנשמה של חמאס. את האמת הזו, יש לומר ביושר, שר האוצר סמוטריץ' כבר ביטא, וכצפוי חטף כהוגן.

החלומות האמיתיים

ובכן, מה כן? ברגעים גורליים לאומה הכלל הלעוס של המצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע אינו חל. זה בדיוק הזמן לעורר את האומה, לדחוף אותה למקום הנכון לה גם אם רבים ממנה עדיין אינם חפצים בו מקוצר רוח ומעבודה קשה.

ברור לכל בר דעת, לכל איש ימין אוהב ארץ ישראל, שאנחנו מאמינים באמונה שלמה שנשוב לכל יישוב – בגוש קטיף, בצפון השומרון – וגם למקומות נוספים שנכללים בגבולות הארץ המובטחת שטרם הגענו אליהם. ברור לכל מי שנאמן לאמת שהפתרון הנכון ביותר בעזה הוא עידוד הגירה ערבית, סילוק מוחלט של אויבינו מארצנו, בדיוק כמו שציותה אותנו התורה פעם אחר פעם והבטיחה והזהירה שמי שיישארו כאן יהיו לשיכים בעינינו ולצנינים בצידינו.

יש אנשי ימין שאינם רוצים את זה רק כי הם מפחדים מעצם המחשבה, יש מי שרוצים אבל מפחדים, בעיקר מעצמם, לומר את זה ברבים, אולי כי זה דורש מלחמה ארוכה בהרבה וגם כמה עימותים עם החבר'ה בארצות הברית. אבל האמת היא שאנחנו חייבים לחזור לגוש קטיף, וכיוון שהתורה הבטיחה שארץ ישראל כולה תהיה לאברהם ולבניו, כך יהיה. במוקדם או במאוחר זה יקרה.

אפשר להניח שבתקשורת הכללית יקראו לכם אנשים מסוכנים ושורפי אסמים. אפשר לשער שבארצות הברית יחרימו אתכם, וברדיו יאשימו אתכם בהרס היחסים עם ביידן וחבורתו. ייתכן שבקלפי תשלמו מחיר. אבל כמנהיגים ברגע הזה בדיוק אתם נבחנים. האם אתם אמיצים דייכם לומר ולחזור ולומר מעל כל במה שמבחינתכם מטרת המלחמה היא כיבוש ויישוב מחדש של עזה היהודית? שגם אם זה לא יקרה מייד, כאן ועכשיו, לזה אתם שואפים ולזה אתם מצפים?

האם אתם מעיזים לדבר על החלומות הגדולים והאמיתיים של עם ישראל שבעזרת ה' יצמחו מן המלחמה הזו וממה שיצמח בעקבותיה, או שמא אתם מסתפקים במועט, ממשיכים בשפת הקונספציה שרואה הכול במשקפיים ביטחוניים צרים, מחמיצים את גודל השעה ומחרישים בעת הזאת, מטיפים לכל היותר למטרה הצנועה למדי של חיסול ארגון חמאס והסרת האיום מעל יישובי העוטף?

לתגובות: itamarsegal8@gmail.com

הפוסט דרוש כאן מרדכי הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

נכון שאסור להרפות לרגע מלמשוך את ממשלת ישראל מהיעדים הגדולים של המלחמה הזאת. מובן מה מקור הביעותים שלנו מעוד רפיון ופניית פרסה לפני שיסיימו כאן את המשימה, אבל מדי פעם כדאי להביט במספרים. בזהירות רבה מותר להאמין לקולות מהשטח שמתעקשים שהעצימות אינה יורדת. קולות של לא מעט מפקדים הטוענים בתוקף שכנגד ריענון הכוחות ושחרור חטיבות שעבדו קשה כשלושה חודשים צה"ל נערך להמשך מלחמה עוצמתית, ולפחות ברמת הפיקוד הכוונה של צה"ל היא להמשיך בכל הכוח, שרק ייתנו לו לנצח.

נכון שזה היה יכול להיות חזק יותר ומהיר יותר ובעיקר מוכוון למטרות גדולות יותר, ובכל זאת מה שמתרחש כעת מלמד אותנו שמשהו גדול מאיתנו קורה כאן. הערבים מדווחים על כמעט שני מיליון פליטים. יכול להיות שזה מספר מנופח כדי לצאת מסכנים בעיני העולם, אבל ברור שיש כאן דרמת נכבה שלא נראתה כמותה ממלחמת השחרור.

גם מבחינת מספר הרוגי אויב עברנו כל מלחמה אחרת: 24,000 מחבלים הרוגים. זה יותר ממה שהרגנו במלחמת השחרור (15,00), במלחמת ששת הימים (21,000) ובמלחמת יום הכיפורים (20,000).

מה שחשוב יותר הוא שהתרבות הישראלית, שהשיח המערבי שלט בה בעשרות השנים האחרונות כמעט לחלוטין, יודעת היום בלי להתבייש לשמוח על הרוגים של אויב, וזה נאמר בפה מלא. זאת התקדמות מוסרית מכרעת. הגנטיקה הישראלית כשרה מתמיד לקלוט שלהיות טוב ולחפש טוב בעולם זה חלק בלתי נפרד מלהשמיד את הרוע; להרוג אנשים, נשים וטף שנמצאים בצד הרע.

כל הטוב הזה אמור לסמן לנו שאנחנו בשעת כושר, ואין להרפות עד לרגע האחרון. המבט למה שהושג כאן אמור לחדד את החושים לכולנו, לאזרחים ולמנהיגי המפלגות האמוניות, שמלאכתן עכשיו חשובה מתמיד. הציבור הישראלי צריך לשמוע עוד ועוד מנהיגים אומרים בביטחון מוחלט שאין שום אמת ביטחונית או ציונית או מוסרית מלבד הפיכת חבל עזה ליהודית ריבונית. גירוש הערבים, סיפוח ובניית ערים יהודיות. אין פתרון צודק ומוסרי יותר, ומצד האמת אין שום פתרון אחר.

אין מה לכלות את הזמן בשכנוע המיעוט הקולני המבולבל שנותר בתפיסתו המוזרה. צריך להשקיע בהשמעת האמת, שהרוב הישראלי מבין אבל זקוק ללגיטימציה ציבורית כדי לבטא. הוא יתמוך במי שיעז להוציא לו את המילים מהפה. בזמנים גדולים דרושים מנהיגים נועזים.

נכון שזה היה יכול להיות חזק יותר ומהיר יותר ובעיקר מוכוון למטרות גדולות יותר, ובכל זאת מה שמתרחש כעת מלמד אותנו שמשהו גדול מאיתנו קורה כאן

נתניהו זקוק לסמוטריץ' ולבן גביר

בנימין נתניהו הוא כרגע הדבר הכי קרוב למושג "מלכות ישראל". זה דורש לפני הכול לחזק אותו, לכבד אותו, לזכור שא-לוהים בכבודו ובעצמו שלח אותו. אבל זה מחייב גם את כל מפלגות הקואליציה, במיוחד המפלגות האמוניות, שלא להרפות ממנו לרגע. להפעיל עליו את מלוא הלחץ שיכבוש את חבל עזה. שימשיך להילחם בעוצמה.

זו אחריות מלאה שלכם לוודא שכל החולשות הלא-פשוטות שאוחזות בו, בבואו ממחוזות תפיסות ליברליות חילונית, לא יבואו לידי ביטוי בעמידתו מול ארצות הברית. הוא זקוק לכם. הוא זקוק לגבול שלכם. הוא צריך לעמוד מול ארצות הברית ולומר להם: חברים, יש לי בממשלה משוגעים משיחיים שרואים במלחמה הזאת מלחמת קודש יותר ממה שיחיא סינוואר יימח שמו רואה במלחמה הזאת.

הפאץ' החדש

מלחמת קודש. ההקלטה שהקליט סרן הראל שרביט הי"ד שבוע לפני נופלו מזכירה לנו שוב שצריך לשנות את השם של המלחמה הזאת. "הר הבית זה תורף העניין", הוא אמר לחברו בהקלטה ששלח לו מעומק המלחמה. "זאת נקודת המלחמה. ואנחנו ננצח שם בהר הבית. בכל בית שאנחנו נכנסים בעזה – מח"ט גבליה, מ"פ גבליה מג"ד ג'בליה – בכל בית יש תמונה של אל-אקצה… כל בית מזכיר לי למה אנחנו נלחמים. בכל יום שאתה עולה להר הבית אתה נלחם ביחד איתי. תיהנה לך בהר אשר בחר ה'".

בין הפאצ'ים החמודים שמייצרים לחיילים, שמזמן עברו למדים טקטיים שיש בהם סקוצ'ים בכל פינה, מישהו בעורף הכין פאצ'ים של לוגואים מרהיבים של בית מקדש. זה כבר מתחיל לתפוס בקרב לוחמי החזית. בואו נראה כמה זמן ייקח לדובר צה"ל להגיב על זה. בינתיים בעזה ימשיכו לשים לנו מול הפרצוף את הר הבית. המקום ההוא, שמשם יוצא הקודש הישראלי, המקום הגבוה הזה, שאולי יסביר לנו יום אחד על מה כל המהומה סביבנו. משם גם יוצא המשפט והצדק. פחות מבג"ץ.

הציבור הישראלי צריך לשמוע עוד ועוד מנהיגים אומרים בביטחון מוחלט שאין שום אמת ביטחונית או ציונית או מוסרית מלבד הפיכת חבל עזה ליהודית ריבונית

אין מה לדאוג מביטול חוק עילת הסבירות

כשסיימנו את ישיבת המערכת השבוע גילינו שלא ממש דיברנו על עילת הסבירות. בימים כתיקונם היינו אמורים להשתגע מבג"ץ, שמעז לפסול חוק יסוד, ועוד בזמן מלחמה. יממה אחרי קלטנו שבג"ץ בגודל ניתוקו הפסיק לעניין אותנו, וכנראה גם חלק גדול מהעם הזה. הצעקות ברשתות הן רק הדהוד של מה שקורה כאן: מי שיודע להתבונן בעומק יודע שבפועל אין בג"ץ. הגוף הזה הוכיח השבוע, כשהלך על מהפכה חוקתית באמצע מלחמה קיומית, עד כמה הוא חסר חיים.

עוד לא ברור לגמרי איך זה יקרה, בחקיקה או בלעדיה (כנראה בלי), אבל בתוך זמן קצר לא יוכלו ממשלות ישראל להקשיב לגוף הזה, לא רק כי טכנית הוא פסל חוק שאין בסמכותו לפסול, אלא כי התודעה הישראלית הכוללת, גם בימין וגם בשמאל, קושרת את הקונספציה המערבית המשוגעת שהביאה אותנו לטבח שמחת תורה למוסר הרקוב שאימץ בג"ץ מאומות העולם. זה כבר לא עובד ביחד. יכול להיות שזה יהיה בדמות בית משפט לחוקה שיקום כאן בשיקוף עולם הערכים היהודי, ויכול להיות שבדרך אחרת. המוסר של בג"ץ כבר מת, ולכן גם המוסד הזה אבד מן העולם.

הפוסט בין טוב מאוד ללא מספיק הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

שואלים אותנו מדי פעם: תגידו, חברים יקרים ב'עולם קטן', למה אתם מאתגרים את הקונצנזוס? עד שיש הסכמה להוריד את חמאס אתם צריכים להביא רעיונות שלרבים יכולים להישמע הזויים כמו לתפוס את הליטאני ואפילו ליישב אותו? או למה צריך לפמפם כל כך הרבה על חזרה לערכי המדינה היהודית וחיזוק היהדות בזמן לחימה? הרי לא כל הלוחמים בעזה מאמינים בחזרה לעזה, ובטח שלא בחזרה ליהדות.

השאלות האלה נשאלו גם כשדיברנו כבר בשבוע הראשון של המלחמה על החזרת ההתיישבות לגוש קטיף כעל המוצא היחיד לתיקון. עוד טרם השמיעו את הקול הזה חיילי צה"ל בכבודם ובעצמם, גם אז הואשמנו שאיננו משכילים לדבר על המשותף בעת הזאת.

שתי נקודות בתפיסת עולמנו הדלה בנוגע לקונצנזוס: אחת בזמן שגרה והשנייה בזמן מלחמה. קונצנזוס בשגרה נבנה משיח משותף. אנשים משתפים ברעיונות שלהם ובתפיסות עולמם, והשיח והדעה הרווחת מתעצבים על פי יכולתו של רעיון להיקלט בציבור. קשה מאוד לנסח כללים של איזה רעיון ייתפס ואיך רעיון אחד מאזן רעיון הפוך ממנו, אבל מה שבטוח הוא שהדעה הרווחת היא כנראה שקלול של מנעד הדעות.

לכן כשאנשים ערכיים עוסקים ביצירה ובזיהוי של דעה מקובלת, לפני הכול עליהם להביא לשיח את תפיסת עולמם. ההתחשבות במה ייתפס הזוי ומה יתקבל היא משנית. הכלל "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע" נעשה לאחד הכלים הדתיים היעילים ביותר לסתימת פיות לאנשי אמונה. אנחנו החלטנו לפני שנים ארוכות שלא לסתום את הפה ולהביא גם לעיתון פופולרי את החלומות שחינכו אותנו עליהם. את זה אנחנו עושים בימי שגרה בעזרת ה' ולפי הכוח שהוא נותן לנו.

גם הם, שאינם אוהבים את המסרים האלה, נלחמים כמו אריות לצד אחיהם גם כשהם רואים ציציות וחנוכיות ושומעים קריאות ברורות ליישב את עזה. זה לא שהרעיונות האלה מתיישבים על ליבם של מי שהתנגדו להם, הם פשוט מבינים שהם כבר אינם האחראים הבלעדיים לעיצוב הקונצנזוס. הם מבינים שהמלחמה הזאת פתחה את סוגר הפה של מי שחששו "שלא לומר דבר שלא נשמע"

קונצנזוס בזמן מלחמה

המלחמה הזאת הולכת לעצב מחדש את מדינת ישראל. את זה כולנו חשים כבר כעת. נכון שעדיין יש קולות הזויים שמשמרים תפיסות עולם חילוניות מערביות שנעשו אבסורדיות אחרי טבח שמחת תורה, אבל זה תמיד ככה אחרי טראומה: תמיד יהיו מי שינסו עד הרגע האחרון לבצר את עמדתם. והם יהיו תמיד מיעוט דומיננטי, כי הרי המוטיבציה היא הצדקת הדרך הישנה גם כשהתגלתה בקלונה. והם יהיו תמיד בלתי ניתנים לשכנוע. לכן הדבר היחיד שצריך לעשות מולם הוא לשנן את האמת. בלי לעומתיות. פשוט לומר את האמת שהתגלתה. שכולם רואים אבל לא תמיד יש מי שיגיד.

כל הוויכוחים שהיו כאן לפני השואה: להקים כבר מדינה או לא? להתבולל או לא? לחכות שהכול יהיה קדוש או להתקדם עם הכוחות החילוניים? אוגנדה כן או לא? כל הוויכוחים האלה הוכרעו אחרי השואה בתרועה רמה. גם אחריה נשארו כאן פרפורים לדעות שהוכרעו, וחלקן הולך איתנו עד היום. אבל שלוש שנים לאחר מכן נסגר הגולל על הוויכוחים ההם, ומדינת ישראל קמה. העולם השתנה לבלי הכר.

גם אחרי טבח שמחת תורה לא יחזור העולם לקדמותו. קשה לדעת בשלב הזה איך הוא ייראה בדיוק, אבל ברור לחלוטין שהכול יהיה כאן יהודי הרבה יותר. הגבולות שלנו ייראו אחרת. פיקוד הצבא ייראה אחר. משטרת ישראל תעבור שינוי עומק. האינטראקציה שלנו עם הערבים מבית ומחוץ תיראה אחרת. בעוד שנתיים תיראה המדינה הזאת אחרת לגמרי. אפילו הרפורמה במערכת המשפט, שהנחנו לה, אולי תתייתר בשל התהליכים המזורזים שנעבור כאן: תפיסת העולם החילונית-משפטית שידה הייתה במעל לא תמדוד את הצדק במדינה המתחדשת (ראו כתבה מורחבת בהמשך).

השינויים האלה גדולים מאיתנו, ולכן כשמדברים על קונצנזוס ועל 'דברים הנשמעים', בעת הזאת של לידה מחדש הכול נשמע. רעיונות רעים והזויים של ייאוש נשמעים, ולכן רעיונות בריאים של חזרה לתסריטים תנ"כיים ויהודיים נשמעים עוד יותר ומוצאים להם קשב רב. אירוע בסדר גודל שבו אנחנו נמצאים פותח את חלון ההאזנה יותר מתמיד.

איך נלחמים יחד כשלא מסכימים?

הצבא בעזה הוא דוגמה מצוינת ליכולת לעבוד יחד גם תוך כדי עיצוב מחדש של הקונצנזוס למרות פערי הדעות שעדיין נותרו. מי שניסו להשתיק את הקול של החייל הראשון ההוא שנטע עץ באמצע הלחימה בחבל עזה, או מי שדיברו על הדתה בצבא, מבינים היטב שהקונצנזוס השתנה על אפם ועל חמתם.

גם הם, שאינם אוהבים את המסרים האלה, נלחמים כמו אריות לצד אחיהם גם כשהם רואים ציציות וחנוכיות ושומעים קריאות ברורות ליישב את עזה. זה לא שהרעיונות האלה מתיישבים על ליבם של מי שהתנגדו להם, הם פשוט מבינים שהם כבר אינם האחראים הבלעדיים לעיצוב הקונצנזוס. הם מבינים שהמלחמה הזאת פתחה את סוגר הפה של מי שחששו "שלא לומר דבר שלא נשמע".

כולם נלחמים יחד יפה מאוד גם כשחיילי ישראל מדברים על יהדות בגלוי ועל חזרה לעזה. זה עובד מעולה. כי אהבת ישראל אינה בנויה על השתקה או על תנאי, היא בנויה על שיח חופשי באמת.

מכונות מלחמה ויסודות הבית

הנה עוד כמה דברים שנשמעים. הם אינם מושמעים כי עדיין יש מי שרק חושבים אותם בשקט, אבל הם מוכנים להכרה ולקליטה יותר מאי-פעם בזכות המלחמה הזאת.

הרעיון של צבא מעורב שבו לוחמים יחד גברים ונשים בא מאידאולוגיה מערבית פרוגרסיבית שלחלקנו נראית תמימה. שיננו לנו שוב ושוב שנשים וגברים הם בדיוק אותו דבר, והנה גילינו פתאום בשמחת תורה, ועוד יותר בלחימה היום-יומית בעזה, שגברים הם לוחמים, ונשים פחות.

כן, אנחנו ערים לקמפיין ההפוך שמתנהל עכשיו כדי לשמר את הקונספציה, "המלחמה הזאת הוכיחה כמה לוחמות הן בדיוק כמו לוחמים". כבר אמרנו שזה תמיד יקרה. אבל זו המציאות שראו רוב הישראלים במה עיניהם: הנשים הלוחמות שנכנסות לעזה, ובטח אותן גיבורות שעמדו בגבורה מול מחבלים בשמחת תורה, ראויות להערכה עצומה בדיוק כמו הלוחמים הגיבורים. אבל העיקר, גם במלחמה הזו, היה הדפוסים הפשוטים, אם שמגוננת על ילדיה וגבר שמחרף נפשו בשדה הקרב נגד כל היגיון.

נשות המילואימניקים הצדיקות תפסו פיקוד על הבית ועבדו לא מעט פעמים קשה הרבה יותר מהאיש שהלך למילואים, ובלעדיהן שום דבר לא היה קורה, והגברים יצאו להשמיד את הרוע בעזה. שום דבר לא השתנה; החלוקה החשובה שברא הקב"ה ממשיכה לאזן אותנו: ראינו שגברים הם בהכללה גסה מכונות מלחמה הזויות ומתנהגים בחוסר היגיון ויוצאים שמחים לחרף נפשם למען כולנו, ונשים הן יסודות הבית. הן מגוננות על הדור הבא בחירוף נפש ומשמשות מנוע פיזי ונפשי לחוסן הלאומי.

נכון שיש מי שברגעים האלה נלחמים בשיניים לשמר את קונספציית הנשים הלוחמות וטורחים לצלם ולהאדיר כל סיפור נשי, אבל בשם השבועה שלנו להיות שותפים בעיצוב הקונצנזוס נאמר את מה שהרוב המכריע של העולם ראה היטב במלחמה הזאת: הצבא, שהתמקד בשנים האחרונות בהרבה דברים שאינם קשורים להכרעת האויב, בין השאר בקמפיין בלתי פוסק לשילוב לוחמות ובקידום אג'נדות שאינן קשורות לשדה הקרב, התגלה במערומיו מול הקונספציה שאחזה בו ונפל ב-7 באוקטובר. הצבא הגברי הציל אותו ברגע האחרון, יממה אחת מאוחר מדי.

חושבים אחרת? זה בסדר גמור, מוזמנים בכיף לתרום את חלקכם לקונצנזוס המתחדש של מדינת ישראל. בעוד שנתיים יחזור הצבא להיות גברי, אכזרי וקטלני ולהשמיד הרבה יותר ממה שניסו לעשות ממנו כל מיני מעצבי תודעה פרוגרסיביים. זאת דעתנו למרות הקמפיינים, נחיה ונראה.

הסיפור הזה של ישראל המתחדשת כנראה גדול מכולנו. הוא יתעצב איתנו או בלעדינו. נצלו את הזכות לעצב אותו לפי החלומות שלימדו אתכם לחלום. תנו לעם ישראל בכללו להחליט מה הוא מאמץ.

נכון שיש מי שברגעים האלה נלחמים בשיניים לשמר את קונספציית הנשים הלוחמות וטורחים לצלם ולהאדיר כל סיפור נשי, אבל בשם השבועה שלנו להיות שותפים בעיצוב הקונצנזוס נאמר את מה שהרוב המכריע של העולם ראה היטב במלחמה הזאת: הצבא, שהתמקד בשנים האחרונות בהרבה דברים שאינם קשורים להכרעת האויב, בין השאר בקמפיין בלתי פוסק לשילוב לוחמות ובקידום אג'נדות שאינן קשורות לשדה הקרב, התגלה במערומיו מול הקונספציה שאחזה בו ונפל ב-7 באוקטובר. הצבא הגברי הציל אותו ברגע האחרון, יממה אחת מאוחר מדי. חושבים אחרת? זה בסדר גמור, מוזמנים בכיף לתרום את חלקכם לקונצנזוס המתחדש של מדינת ישראל

מערב או יהדות

אי אפשר לדלג על האירוע המכונן של השימוע שנערך לנשיאות האוניברסיטאות הנאורות בעולם בקונגרס האמריקאי. עולם שלם פער את פיו נוכח שלוש נשים שכנראה מייצגות במובנים רבים את שיא תרבות המערב הנאורה כביכול, יושבות מול נציגת הקונגרס ששואלת אותן שאלה פשוטה: "האם קריאה לרצח עם של יהודים מפירה את קוד ההתנהגות או את כללי האוניברסיטה בנוגע לבריונות או להטרדה?" ושלושתן, בזו אחר זו, התפתלו סחור-סחור כדי שלא לשלול את הלגיטימיות של הקריאות לרצח יהודים שנשמעות אצלן בקמפוסים.

בואו נניח רגע לתחושות הקשות שעולות כשמגלים שקיווינו שהרצון הנאצי של חברה נאורה להשמיד יהודים היה מעידה אנושית חד-פעמית, ונדבר הפעם על התרבות של אותן שלוש נשיאות.

עומד לו יהודי ישראלי נאור, ליברלי, שעד לפני שבועיים אימץ בשתי ידיים את תרבות המערב שהנשים האלה מייצגות. ברוב המקרים הוא אולי אפילו דתי-לאומי על הרצף הרחב. מה הוא היה משיב על השאלה: תגיד, עם יד על הלב, לאיזה מגדלור ערכי אתה מרגיש קרוב יותר, לליברליות המערבית של אוניברסיטת הרווארד, MIT ופן או לעולם התרבותי של בן גביר, או אפילו הר המור? אל איזה מוסר אנחנו מתיישרים באוטומציה שלנו, לזקנים היהודים או למוסר המערבי המהוקצע?

מה הוא היה משיב ממש לפני שבוע, לפני שהן גילו שהן בעולם תרבותי שעוד שנייה ממש מגיע לחשיבה הנאצית שביקשה להשמיד יהודים בתאי גזים? אבל חשוב יותר, מה הוא משיב היום על הקרבה שלו לעולם הערכים שהן מייצגות, הליברליות המקצינה, תרבות המשפחה שהן בונות, תרבות הטוב והרע, לעומת התרבות היהודית הקשה לעיכול לפעמים – של החרדים ושל הדתיים הלאומיים החרד"ליים ביותר? למי הוא מרגיש קרוב יותר היום?

בואו נשתדל שלא להסתפק במשפט הקסם "יש כאן מורכבות". בואו נכריע רגע למי אנחנו קרובים יותר, ורק אז נכניס את המורכבות. באיזה צד אנחנו לפני הכול ברמת התרבות, עם המערב או עם היהדות. יש לזה המון משמעויות הרות גורל על הציונות, על המוסר, על גורלה של ישראל.

גיבורי הדור הזה

ועוד משפט שצריך סתם לשנן בכל שבוע מחדש. כשעוד סיפור גבורה יוצא לאור. כשעוד יעד בעזה נכבש. כשעוד פנים זכות של לוחם עולות לעדכוני הנופלים. לא ברור איך חשבנו דברים לא טובים על הדור הזה.

בכל יום שעובר מגלה כאן הדור גילויי גבורה שההיסטוריה היהודית עוד לא סיפרה. ה' ישמור את חיילי ישראל בריאים ושלמים. ידבר שונאינו תחת רגליהם. יחזיר את כל החטופים בריאים ושלמים. שנמשיך להיות ראויים. למענך א-לוהינו – הכול שלך ולמענך.

הפוסט דברים הנשמעים הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

1. יש כאן דפוסי חשיבה שונים מהיסוד. אין אפילו טעם לשכנע.

יש מי שמביטים ומרחמים רק על חייל אחד שנחטף ומוכנים לתת בעבורו הכול. יצאו בקמפיינים, ילחצו וידברו באנושיות ובחמלה. ולעומתם יש מי שכבר אז הביטו גם על גלעד שליט בכאב עצום, אבל גם על הילדים ועל האימהות שנרצחו ושנחטפו בשמחת תורה. ועל חוטפי שלושת הנערים שהביאו עלינו עוד ועוד סבבים וחיילים הרוגים.

יש מי שמביטים רק על הילדים ועל האימהות שנמצאים בעזה בעיניים מלאות חמלה וכאב. ולעומתם יש מי שכואבים כאב מפלח לב על כל ילד, אם ומבוגר שנמצאים עכשיו בידי השטן, אבל מביטים גם על יחיא סינוואר (שכידוע שוחרר בעסקת שליט) ועל יורשו, שנמצא במאתיים הקטינים שיוצאים עכשיו מהכלא הישראלי.

יש דפוס חשיבה מערבי של כאן ועכשיו, של חמלה ורחמים מעושים, ויש דפוס חשיבה יהודי שמביט אל הנצח, שהורג את הרוע ומביא ברכה לעולם. הבירור הזה ירדוף אותנו עד שהוא יסתיים. לא חותמים הסכם עם השטן, כי הוא אינו מרפה.

מי שחותם הסכם עם נאצים שלא יאשים את העולם באנטישמיות.

2. חודש וחצי אחרי ההתחלה. יש למלחמה הזאת, כמו לכל מלחמה, אורך חיים. ראינו מלחמות דרמטיות שנגמרו בתוך שישה ימים. הן היו מורכבות הרבה יותר, מול צבאות עצומים מאיתנו בהרבה. עזבו את כל הסיפורים על הסיבוך של עזה ומחילות תת-קרקעיות וצפיפות וכל הפרטים החשובים טקטית אבל ממש לא אסטרטגית. ששת הימים ויום כיפור היו מלחמות הרבה יותר קשות, ונתוני הפתיחה של ישראל היו בהן נמוכים ללא כל השוואה. מלחמה מסתיימת בדיוק ביום שהייעוד המהותי שלה נגמר.

המלחמה הזאת מתארכת לא בגלל הסיבוך בלחימה והמורכבות של עזה ובטח לא בגלל המערכה הצפויה בלבנון. היא מתארכת כי היעד המהותי שלה לא מול העיניים. כשמדברים על הכרעת חמאס והחזרת השבויים אנחנו פשוט עושים צחוק מעצמנו.

הקונספציה המהוללת עדיין כאן בענק. בעזה הורגים יותר ומפרקים יותר, אבל המהות נותרה להרתיע ולברוח.

יש למדינת ישראל תהליך תשובה שהיא צריכה לעבור. לא צריך להיות נביא גדול כדי להכיר בו: החטא התחיל בעזיבה המופקרת של לבנון, בהסכמי אוסלו שוויתרו על הארץ, ונמשך בגירוש יהודים מחבל עזה. לכן רק התיקון של החטא הזה יביא את סיום המלחמה.

ככל שנברח מהתיקון זה יסתבך וישתבלל ויבלבל ויהרוג אותנו. איש אינו יודע מתי המלחמה הזאת תסתיים רק כי נעשים כל כך הרבה מהלכים כדי למסך לעצמנו את יעד התיקון שלה.

אם יהיו עוד מנהיגים שיבינו את גודל השעה ויתמקדו ביעד התיקון, ישראל תינצל. כל יום שהמנהיגים האלה אינם קולטים מה מוטל עליהם לעשות, הם ממשיכים לגרום לכולנו לבוסס באירוע שאיש אינו יודע מה המשכו.

כרגע לא פחות ממדהים לגלות שאין מנהיגים כאלה. חייב לקום המנהיג האחד הזה.

הפוסט חמלת שטן לעומת חמלה של נצח הופיע לראשונה ב-עולם קטן.