יום כיפור, מעבר להיותו יום של התבוננות והזדמנות באמת לקבל עלינו משהו חדש לשנה הקרובה, הוא יום של התגלמות הפער בנפער בין החברה החילונית לבין היהדות. "חג האופניים" הוא שמו של היום הקדוש בשנה. יום שבו יש מי שזוכרים את 2,700 ההרוגים של מלחמת יום כיפור ואינם זוכרים שחותמים את גורלם לשנה הקרובה. זהו כמעט היום היחיד שבו, לפחות בעבר, כולם – חילונים ודתיים – פוקדים את בית הכנסת ורצים אחר ילדים על אופניים. איפשהו שם עמוק יש זיכרון ישן נושן על החג ומנהגיו. זיכרון שהולך ומתעמעם, זיכרון שכנראה כבר לא יהיה לילדיהם, כי מה שחשוב ביום הזה הוא הנסיעה על האופניים.

השנה היו גם מי שיש להם בעיה עם התפילה של יום כיפור. בעבר פקדו את בית הכנסת בלי שאלה אם תהיה תפילה בהפרדה. ברור שכך מתפללים בבית הכנסת. עם תחילת המחאה הפשיסטית והשנאה שנזרעה כלפי החרדים והיהדות בכלל, פתאום יש בעיה עם תפילה בהפרדה. "זה לא שוויוני", הם טוענים, ובכלל לא משנה שאותו מקום המוקצה לגברים מוקצה גם לנשים. זה לא משנה, כי לעובדות אין משמעות. כל מה שחשוב הוא שיש כאן עוד הזמנות ליצור פילוג והסתה ולעיתים ממש טרור כלפי מי שמאמינים. זוהי מהותה של המחאה. אין קשר בכלל לרפורמה המשפטית, שהייתה אך תירוץ להתפוצצות השנאה. המטרה הראשונה והעיקרית של המחאה היא ליצור מצב שבו המאמינים שותקים, הרוב במדינת ישראל מפוחד ולא נלחם על האמת, וכך להפיל את השלטון היחיד שעוד שומר על קשר כלשהו על היהדות.

יש משפט שאומר If you love somebody, set them free. אם אתם אוהבים מישהו, שחררו אותו. אני מנצלת את ההזדמנות הזאת כדי לשחרר את מובילי המחאה, מי שארגנו את מופע השנאה, מי שמתבטאים בפורום בין-לאומיים ומטנפים על ישראל, מי שעושים כל שביכולתם כדי שמי שהולך אחריהם ישכחו שאנחנו עם אחד, אחים ואחיות, מי שמבקשים להחריב את המדינה היהודית ולהפוך אותה למדינת כל אזרחיה, מי ששכחו מאין באו. אתם משוחררים.

חשבתי שאתם אחים ואחיות, ואני מבינה היום שאינכם רוצים בכך. אתם אומנם אומרים את זה בפה מלא בעיקר על החרדים – "הם לא אחים שלי" – אך הלב מסרב להאמין שיש בעם ישראל אנשים כמוכם. נכון, זה לא תמיד כלפיי, אך אם החרדים אחים שלי, ולטענתכם אתם לא אחים של החרדים, אז אתם לא אחים שלי. מאוד רציתי שזה לא יהיה כך. מאוד קיוויתי שיגיע היום שתתעוררו ותחזרו בכם מכל המהלך ההזוי שהכנסתם אותנו אליו, ומאחר שאנחנו משפחה, היינו סולחים. אבל אתם מתעקשים שאנחנו לא. ולא רק במילים אלא במעשים ממש

חשבתי שאתם אחים ואחיות, ואני מבינה היום שאינכם רוצים בכך. אתם אומנם אומרים את זה בפה מלא בעיקר על החרדים – "הם לא אחים שלי" – אך הלב מסרב להאמין שיש בעם ישראל אנשים כמוכם. נכון, זה לא תמיד כלפיי, אך אם החרדים אחים שלי, ולטענתכם אתם לא אחים של החרדים, אז אתם לא אחים שלי.

מאוד רציתי שזה לא יהיה כך. מאוד קיוויתי שיגיע היום שתתעוררו ותחזרו בכם מכל המהלך ההזוי שהכנסתם אותנו אליו, ומאחר שאנחנו משפחה, היינו סולחים. אבל אתם מתעקשים שאנחנו לא. ולא רק במילים אלא במעשים ממש. ללכת ולהתראיין באחת התוכניות הנצפות בארצות הברית, ובה לטנף על חיילי צה"ל ולקדם את עלילות הדם שמובילים פעילי BDS, זה היה השיא. ולא רק שלא התנצלתם עד לרגע כתיבת שורות אלה, אלא טענתם שאתם מייצגים את חיילי המילואים כולם והמשכתם באותו הקו.

זו מדינה חופשית ודמוקרטית. כל אדם רשאי לעשות ולהגיד מה שהוא רואה לנכון. חברת הכנסת גוטליב כתבה שהיא אינה סולחת למוחים. "לא סולחת לרשעותכם, לשיסוי ולפילוג ולשנאה שהבאתם לרחובות ישראל. אין סליחה ואין מחילה לקללות שלכם, לחילולכם את מושגי השואה, לפגיעתכם הקשה בחוסנו של צה״ל ובחוסנה של המדינה. עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר". גוטליב חוותה את המחאה על בשרה ממש כאשר המפגינים מנעו ממנה ומבתה, אוטיסטית בתפקוד נמוך, לצאת למסגרת המתאימה. אני מבינה אותה ואת הכעס שהיא חשה כלפי המפגינים.

גם שיטת הביטול של ההמון המוסת, השיטה שבה אדם שלא נראה להם פשוט מבוטל ומוגחך, ולו משום שהסגנון אחר מסגנונו או שאמר משהו שאינו תואם את המנטרה, השיטה הזאת מכוערת ונמוכה כל כך עד שקשה להאמין שמי שקוראים "לקבל את האחר" ויוצאים נגד חרמות בבית הספר הולכים איתה עד כדי החרמת הצד השני.

את אריאל זילבר, שאמור לחגוג את יום הולדתו השמונים, מי שפס הקול שיצר לחברה הישראלית כל כך עשיר ומיוחד, החרימו חבריו למקצוע משום שטען שלדעתו עמירם בן אוליאל אינו אשם ברצח משפחת דוואבשה. הוא לא אמר שהוא תומך ברצח, הוא לא קרא חלילה לפרעות כלפי ערבים. "אני מאמין באמונה שלמה בחפותו של עמירם בן אוליאל ולמשפט צדק. איני תומך ברצח, ובשום שלב לא אמרתי זאת. וזוהי מהות הדמוקרטיה וחופש הדעה אותה הבעתי לפי מצפוני".

האם אחרי מקרה זדורוב שלום חנוך, אביב גפן וארקדי דוכין יכולים לומר בלב שלם שהכול היה כשר בחקירה? אני בספק רב, אבל זה בכלל לא משנה להם. זילבר נפסל. היה לו אסור להביע דעה, ועוד הפוכה מדעת ההמון. שוו בנפשכם מה היה קורה אילו מי שחשבו שזדורוב זכאי היו שותקים כל השנים הללו.

"עד שיתרצה חברו". הרי אם הקדוש ברוך הוא מסוגל לסלוח לכל אחד, גם אנחנו צריכים להיות מסוגלים לסלוח, ואני אכן סולחת להמון. הם מוסתים ושטופי מוח על ידי כוחות גדולים מהם, וכשאין חיבור לשורש, באמת מאוד קל לעשות שימוש לרעה באנשים כאלה.

מנגד, אני אומנם מתנצלת לפני אותם מובילי מחאה, אך איני מחכה או מצפה להתרצות שלהם, ואני מאמינה שכולנו צריכים לשחרר אתכם לחופשי ולהפסיק עם הליטופים וההתנצלויות. מי שפוגע במדינה ובביטחונה צריך להיענש: יש להפסיק את הפנסיות התקציביות, יש להוריד בדרגות ולהדיח במקרים מסוימים, ובוודאי יש לשלול אפשרויות טיסה.

לכל שאר עם ישראל, לכו בכל שנה ביום הכיפורים לבית הכנסת הקרוב לביתכם. וקחו את הילדים, שיבינו מהו יום הכיפורים באמת. שנה טובה וחג שמח.

הפוסט אני משחררת אתכם הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

היום ובכל יום אתם, כולכם, ניצבים לפני מלך מלכי המלכים ונותנים דין וחשבון על מעשיכם. אין פירוש הדבר שיש איזה יצור דמיוני שסופר לכם מעשים טובים ורעים ומעניש אתכם על פועלכם. זוהי ראייה פשוטה של הדברים. ראייה שמתאימה לעולם הזה ולא למשהו גבוה מעט יותר.

כשהתחלתי ללמוד חסידות וקבלה לפני כמעט שמונה שנים גם אני לא הבנתי את הרעיון של מישהו שיושב בשמיים ועושה דין וחשבון. גם אני חשבתי שזה רעיון נחמד אך חסר אחיזה במציאות. ואז משפט אחד משך פתאום את הנשמה שלי, ומאז למרות נפילות מדי פעם ביום-יום קשה לי להבין ראייה אחרת. זה הגיוני כל כך שאין אפשרות לחזור אחורה.

המשפט ששמעתי סיפר סיפור שלם: יש אור גדול שמאיר הכול. אור שכל הזמן מאיר, כל הזמן נותן, כל הזמן מפיץ חום. זהו הקדוש ברוך הוא. אור אין-סוף. תפקידנו בעולם הוא להידמות לאור. כלומר, אפס אגו. להיות כל הזמן במצב של נתינה. לזכור שכל מה שקורה לנו בחיים הוא תוצאה של נתינה, וכמובן להודות על הכול. החוכמה הזאת עם כתיבת אות על דף נייר ריק והסבר על צמצום האור עשו את שלהם, ואני נשביתי.

אני זוכרת שהמשפט הכי משמעותי שהדהד לי בראש היה כמה עוד אני לא יודעת שאני לא יודעת. עולם שלם של חוכמה שהוסתר גם מההורים שלי, שנותן מהות, כוח והבנה של חוקי העולם הזה. כמה הייתי רוצה להעביר את הנושא הזה לכל מי שכותב לי שאני מאמינה "בחבר דמיוני בשמיים" או ש"החרדים הרסו את היהדות".

למילה שלנו יש כוח לצמצם את האור הגדול ולהכניסו לכלי שיוכל להכיל את האור, הטוב המוחלט. כאשר מנהיג העם היהודי בימינו אומר אמירה כזו, הוא מסכן את החיבור של העם לתורתו. הכלים של כל אותם אחים ואחיות שנשללה מהם הזכות להכיר את המסורת עדיין אינו מוכן, ואמירות כאלה אינן תורמות לבנייתו.

הרי היהדות, המסורת, היא של כולנו. היא אינה שייכת לחרדים, ומה שהם עושים ביהדות אינו משפיע על הרצון שלי ללמוד אותה ולהבין מאין באתי ומהם שורשיי. הזכות ליהדות קיימת לי בלי קשר לחרדים. הזכות הזאת היא שלי מבטן ומלידה, ואיש אינו יכול לגזול אותה ממני. לא כל הלובשים שחורים הם דתיים, ולא כל הנראים חילונים הם כאלה. השאלה האמיתית היא מה יש לנו בלב. קודם כול מה בליבנו.

הגענו לראש השנה. בשנים עברו זו הייתה תקופה מעוררת, כזו שהרגשתי שמגיעים איתה ימים טובים. השנה זה מורגש פחות. השנה אנחנו עוסקים בכיבוי שרפות שעלולות לשרוף אותנו כליל. ראש הממשלה אמר השבוע שלא תמיד הקב"ה עזר לנו. זו אמירה לא טובה בעיניי. לא רק מפני שהיא מעידה על ראייה מוטעית אלא מפני שהיא נותנת לגיטימציה נוספת לכל מי שאינם מכירים את הקב"ה ואינם יודעים דבר עליו ועל תורתו להמשיך ולהסתייג משורשיהם.

למילה שלנו יש כוח לצמצם את האור הגדול ולהכניסו לכלי שיוכל להכיל את האור, הטוב המוחלט. כאשר מנהיג העם היהודי בימינו אומר אמירה כזו, הוא מסכן את החיבור של העם לתורתו. הכלים של כל אותם אחים ואחיות שנשללה מהם הזכות להכיר את המסורת עדיין אינו מוכן, ואמירות כאלה אינן תורמות לבנייתו.

אני יודעת מאיפה נולדה האמירה הזו. היא לא נאמרה מתוך מקום רע או לא מחובר. היא נאמרה בהיסח הדעת, מחוסר מחשבה על ההשלכות של משפט שכזה. אך משפט כזה אסור שיצא. זה משפט בעל פוטנציאל של שרפה לא פחותה מהמחאה הפשיסטית של ה'דמוקרטים' בכאילו, וצריך לשים לב. דווקא מנהיג העם היהודי צריך לשים לב, ודווקא בזמנים אלו, לפני ראש השנה, כשהמלך בשדה והעם קרוע ומפולג.

כדאי וחשוב לזכור שעלינו לעסוק בעיקר בדברים שאנחנו מבינים בהם. בדרך כלל מתייעצים עם מומחים כשרוצים לברר עניינים שאיננו מבינים בהם. לא נפנה למורה לספרות אם תהיה לנו שאלה במתמטיקה, לא נתייעץ עם שרברב אם יהיו לנו כאבים בחזה, ולא נשאל שאלות ביהדות את מי שאינם בקיאים בנושא ואינם שוקדים על לימודי קודש בכל יום. צריך כמובן לדעת עם מי להתייעץ. לא כל המורים למתמטיקה טובים, לא כל הרופאים מומחים, ולא כל הרבנים גם גדולים בתורה. אנחנו צריכים לעמול ולברר מראש עם מי אנחנו מדברים, וחשוב מאוד להתחבר לאדם שאיתו אנחנו מדברים.

כאשר ממנהלי בתי הספר בתל אביב "נשאו עיניהם לירושלים" והוציאו תלמידים להפגנות, זו הייתה חריגה מסמכות. כאשר הם מתכננים לדבר עם הילדים על 'דמוקרטיה' בעקבות הדיון בבג"ץ ביום שלישי השבוע, שמבקש לפסול חוק יסוד, זה שימוש לרעה בסמכות. זה שימוש בבתי הספר לשטיפת מוחם של ילדינו, ואסור שזה יקרה. אנחנו במלחמה על התודעה, ובאירוע כזה אנחנו חייבים להיות חד-משמעיים. ללמד את ילדינו אמת פשוטה וברורה.

אנחנו יהודים. מדינת ישראל נוסדה כמדינה יהודית. המילה 'דמוקרטית' אינה נזכרת כלל במגילת העצמאות. אומנם אנחנו חיים בתקופה של שטחיות, שבה לעובדות אין משמעות וסיסמאות הן השיטה, אך לא נסתפק בכותרת 'אנחנו יהודים'. צריך ללמוד מעט יהדות, להשיג הכרה בסיסית של מושגים כדי להבין מה אנחנו עושים כאן ולמה אנחנו מתגייסים ומסכנים את חיינו בהגנה על המדינה היהודית היחידה שלנו. דברים אלו נראו מובנים מאליהם בעבר, אך הפכו לסימני שאלה היום. היהדות אינה שייכת לאיש, היא שלכם לא פחות משהיא של כל יהודי אחר. תלמדו, תרחיבו אופקים. ידע זה כוח.

"כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָֽבְךָ לַֽעֲשׂתוֹ".

הפוסט אתם ניצבים היום כולכם הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

מדאיג כאן בארץ. לא פשוט להיות כאן. השבוע חזרנו מעשרה ימים בחופי יוון. חוץ מזה שאני לא מוכנה לאכול דגים בחודשים הקרובים, היה ממש מושלם. הבקרים נפתחו מוקדם יחסית לחופשה ובקול תרועת השופר. גילי לוקח איתו את השופר תמיד בקיץ, באלול, ותוקע בכל יום. אנשים מסתכלים, שואלים שאלות, מתעניינים במה מדובר, ולא רק המקומיים: גם הישראלים שבחבורה נדהמים לשמוע תקיעת שופר שלא בבית הכנסת בתפילת נעילה של יום כיפור. הרבה מאוד יהודים חילונים לא מכירים את המצווה של אלול, תקיעה בשופר.

קול השופר תמיד מרעיד לי את הלב. תמיד. לא משנה כמה פעמים שמעתי אותו, דמעות נקוות בעיניי בכל פעם מחדש. משהו בקול השופר חודר את הנשמה, מעורר אותה ומחבר אותה מחדש לשורש שלה. למרות הדמעות זו תחושה טובה. אני שמחה על המקום שאנחנו נמצאים בו היום כמשפחה. אני שמחה שהילדים שלי לומדים דברים שאני לא דמיינתי ללמוד כשהייתי בגילם. בתקופה הזו, של כאוס מוחלט, אני שמחה שיש משהו שמאפס אותם ושומר עליהם מאוזנים.

מתיש לנסות לעורר את האנשים האלה למציאות. מתיש לשמור כל הזמן שאיש לא יטמטם את הילדים בבתי הספר באג'נדות שכבר אינן סמויות כל כך. מתיש להתווכח עם אנשים שהעיניים נדלקות להם בזעם כל פעם שהם שומעים משהו יהודי. למי יש כוח למלחמות מבוקר עד ליל בכל חזית אפשרית? ברור לי שזו המטרה שלהם

אני רואה את ההבדל בינם לבין ילדים אחרים. אני רואה ילדים שהם פרחים על פני המים, שאין להם חיבור, שהם קלים להשפעה ואינם יודעים לעמוד על שלהם או מה נכון ולא נכון, ואני רואה את הילדים שלי. ברוך ה'. הלוואי שכל הילדים היו זוכים לעוגן הזה בחיים שלהם, אבל לכו תסבירו את זה לכל אותם חבר'ה שלא מבינים שהם עצמם כבר הפכו לעדר נטול כיוון. הולכים על עיוור אחרי כל מיני דמויות מחרחרות ריב ומדון היוצרות פילוג וזורעות שנאה לא רק בין ימין ושמאל אלא בתוך המשפחות עצמן.

אחת ממנהיגי המחאה כתבה בחשבון הטוויטר שלה: "אנחנו לקראת אירוע שהוא בבחינת מי לה׳ אליי. לי ברור איפה אני. איפה אתם?" צריך רק לקרוא את המילים ולזכור שהכול אפשרי. כן, קמה כאן קבוצה אכולת שנאה, ולא רק לימין. הם שונאים את המדינה היהודית. הם לא מעוניינים בה. נכון, זה לא כל המוחים ואפילו לא רובם. זה קומץ שמנהיג את האנשים האלה אל עברי פי פחת, והם אפילו לא ערים דיים להבחין במציאות המטורפת שהם מובלים אליה.

לכל בר דעת ברור שאנחנו בדרך לדיקטטורה משפטית – הפיכה על מלא. כל מי שעיניו בראשו מבין שאנחנו בדרך להשמדת המדינה היהודית והפיכתה למדינת כל אזרחיה. זה כבר לא רחוק. בעוד רגע יש דיון בבג"ץ שבו הם מבקשים לפסול חוק יסוד ובעצם להפר את כל האיזונים והבלמים בדמוקרטיה מתוקנת. אם באמת ייערך הדיון הזה, והשופטים הבלתי נבחרים יבטלו חוק יסוד שחוקק הריבון, אם זה יקרה והציבור לא יצא בהמוניו ויפגין נגד טירוף המערכות הזה, באמת נראה את סוף המדינה היהודית.

מתיש לנסות לעורר את האנשים האלה למציאות. מתיש לשמור כל הזמן שאיש לא יטמטם את הילדים בבתי הספר באג'נדות שכבר אינן סמויות כל כך. מתיש להתווכח עם אנשים שהעיניים נדלקות להם בזעם כל פעם שהם שומעים משהו יהודי. למי יש כוח למלחמות מבוקר עד ליל בכל חזית אפשרית?

אני לא מאמינה עוד שלא ינסו לשטוף לילדיי את המוח. די לראות את החולצות השחורות שעליהן הכיתוב לחינוך ל"דמוקרטיה" שלבשו המורים באחד מבתי הספר כדי להבין שהם ממש לא מתכוונים להעביר את השנה הזו בשקט. הם ישתמשו בכל האמצעים שלרשותם כדי להעביר את המסר שהם רוצים

ברור לי שזו המטרה שלהם. הם עמוסים בכסף של ארגונים וקרנות זרות העוסקים במקביל במגוון תחומים בדיוק כדי להתיש אותנו, ולנו יש דיבורים כמו חול ואין מה לאוכל. אצלנו מונעים מאידאולוגיה. אנשים אוהבי האדם ואוהבי הארץ שעובדים קשה ומנסים להגן על ביתם ועל מדינתם אחרי שהביאו פרנסה הביתה, בזמן שבצד השני מתפרנסים מהפיכות ומכאוס פוליטי. אלה שני עולמות שונים. זה לא חדש. זה ככה שנים, ממש מקום המדינה.

הבכור שלי עכשיו בכיתה ח'. בשנה שעברה החטיבה שלמד בה השתתפה בהפגנות נגד הרפורמה. המנהל הוציא מיילים, ההנהגה כתשה את מי שניסה להביע דעה אחרת, וקבוצות הוואטסאפ הכיתתיות היו שטח הפקר ושלחו בהן הודעות פוליטיות כל מיני הורים שאבדה דעתם למרות בקשות חוזרות ונשנות שלא לשלוח הודעות פוליטיות בקבוצה של הכיתה.

האמת היא שאבד האמון במערכת החינוך. אני לא מאמינה עוד שלא ינסו לשטוף לילדיי את המוח. די לראות את החולצות השחורות שעליהן הכיתוב לחינוך ל"דמוקרטיה" שלבשו המורים באחד מבתי הספר כדי להבין שהם ממש לא מתכוונים להעביר את השנה הזו בשקט. הם ישתמשו בכל האמצעים שלרשותם כדי להעביר את המסר שהם רוצים, ואין איש במערכת שיעצור אותם. לכן זה עלינו, ההורים.

כשחזר הבן שלי מבית הספר מהיום הראשון שלו בכיתה ח', ביקשתי לראות את המחברת של 'אשכול הרוח'. כצפוי, הנושא השנה הוא מהפכות, ונשאלה השאלה: "האם יש איזושהי מהפכה שהייתם רוצים להיות חלק ממנה?"

נכון, לפי תוכנית הלימודים של משרד החינוך בהיסטוריה לכיתות ח' אכן לומדים על מהפכות, אך לאחר בירור עם הורים נוספים אני מבינה שלא רק אני הרגשתי שבתקופה זו זה לא מתאים בעליל, משום שהמורים אינם מסוגלים להפריד את עצמם מהאג'נדה הפרטית שלהם ופשוט ללמד עובדות. שלא לדבר מה היה קורה אילו היו מחליטים ללמד תנ"ך, וגם מצוות והלכות.

לצערי אין דרך אחרת אלא להתעורר ולהתערב ללא הפסקה. זה מתיש, מעצבן, מעייף. כל התיאורים הללו נכונים. אבל אין ברירה, כי אחרת אנחנו מפקירים את הילדים שלנו ואת המדינה שלנו לקבוצת אנשים שללא בושה מדברים בפורומים בזום על "גופות של יהודים בירקון". אסור לנו להיבהל משיטת הביטול שלהם ומהאמירות הארסיות שלהם, ועלינו לראות את המטרה מול העיניים כל הזמן: שמירה על ילדינו ועל צביונה היהודי של מדינת ישראל.

הפוסט אין לנו פריווילגיה להתעייף הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

הורים אינם בני אדם מושלמים. הם עושים טעויות. לרוב אנחנו לומדים את זה כשאנחנו עצמנו הופכים להורים ומגלים שכל העסק הזה לא פשוט. אבל אנחנו לומדים לקבל את זה ששום הורים אינם מושלמים, הם שלנו והם מושלמים בשבילנו.

הנקודה הזו שאנחנו לומדים שההורים אינם כול יכולים – והם לא סופרמן או וונדר וומן – היא שלב שעשוי להיות לא פשוט. מעין הבנה ש"החיים הם כמו קופסת שוקולד – אתה לא תדע מה יצא לך" (מהסרט 'פורסט גאמפ'), או במילים אחרות איזה שיעור תקבל ואיזה לקח תלמד. יש מי שלומדים את זה בגיל צעיר ויש מי שבגיל מאוחר, אבל משלמדת את השיעור הזה אתה מבין שהחיים אינם שחור או לבן כמו שחשבת שהם כשהיית ילד. יש המון גוונים של אפור. פתאום נופל האסימון שייתכן שלא כל הנוצץ זהב.

ככה הרגשתי כשסיימתי בפעם השנייה את הספר 'כחש' של בן הכט. אם עדיין לא קראתם, זה הזמן. אני רק מזהירה מראש: המדינה לא תיראה אותו דבר אחרי שתקראו את הספר.

כל סיפורי הגבורה שאתם זוכרים מילדותכם יישמעו אחרת. לא כי לא היו סיפורי גבורה; חנה סנש לדוגמה היא סיפור בפני עצמו על גבורה ואומץ. אך מבינים פתאום איך קמה המדינה, מה קרה מאחורי הקלעים. אני נכדה של ניצולי שואה שכל משפחתם נרצחו בידי הנאצים יימח שמם וזכרם, וגדלתי על סיפורים ציוניים של בניין הארץ. ואז, כשקראתי את הספר הזה, השקר הוא העניין הכי בולט.

הכול הנדסת תודעה. "האופי האמיתי של השררה אינו מה שהוא אלא זה שהיא מצליחה לשדל את הבריות להאמין בו שהוא" ('כחש', עמ' 250). זה אומנם מונח די חדש לרובנו, אך כשיצא הספר בשנת 1961 (תורגם בשנת 1970), אחרי משפט קסטנר, ששיתף פעולה עם הנאצים, הוא סיפר על הנדוס התודעה העמוק שקרה בציבור בעולם בכלל אך גם בעולם היהודי בפרט בנושא ההשמדה של העם היהודי.

אך זה לא המצב. נזק איום נגרם, פשעים של ממש נעשו כלפי מי שניסה לסייע, ועל סמך שקר כזה של ארגונים יהודיים (!) אי אפשר לבנות מדינה דמוקרטית אמיתית

כשקוראים את הספר מבינים לא רק איך התנהלה המדינה אז אלא איך היא מתנהלת היום. זה קצת מזכיר את ההרגשה כשמבינים שהורים אינם מושלמים. מבינים שמקימי המדינה, אבותינו המייסדים, אם תרצו, לא היו מושלמים בלשון המעטה. הדבר הזה היה נסלח אם לא היה נגרם נזק עצום לעם היהודי, אך זה לא המצב. נזק איום נגרם, פשעים של ממש נעשו כלפי מי שניסה לסייע, ועל סמך שקר כזה של ארגונים יהודיים (!) אי אפשר לבנות מדינה דמוקרטית אמיתית.

"הישראלים החדשים לא היו שונים מבני כל אומה אחרת – הם השתוקקו להאמין בהגינות וביושר הלבב של אדוניהם, והיו מהירים לשכוח את ההוכחות כי הגינות ויושר לבב אלה לא היו בנמצא" (שם, עמ' 245). כאלה אנחנו, ממהרים לשכוח את המעשים הרעים שנעשים בשם אידיאלים שהם משורש נשמתנו ואילו לפוליטיקאים הם בסך הכול אמצעי.

"בימים עברו היו מנהיגיהם של היהודים רבנים מלומדים שלראשם כתר סמוי מן העין של תורה ומסורת. רוב הנשמות הללו עלו בעשן בכבשני הגרמנים" (שם, עמ' 58). כמה עצוב שזה כבר לא המצב. היום כמו אז, אחרי השואה, קמו לנו 'מנהיגים' אשר בשם הפוליטיקה הקטנה והמלוכלכת מוכנים לזרוק את כל האידיאלים לפח האשפה של ההיסטוריה אם לא יקבלו את שרצו. אין דבר שיעמוד בדרכם. גם לא מיליון יהודים העומדים להיות מגורשים ומושמדים. סולם ערכים מעוות כל כך המעוות כל כך את המציאות לציבור עד כדי כך שכאילו מתווכחים עם הציונות עצמה.

אך יש דור צעיר שחייב לדעת מה קרה ואיך הגענו עד הלום: מה קרה במהלך השואה והניסיונות להביא את הידיעות על ההשמדה באמצעות ארגונים יהודיים הפועלים גם היום, שהתעלמו משום שיש יהודים שאפשר לוותר עליהם, הם לא היו מהמיוחסים (אני ממליצה מאוד לקרוא על פעילותו של יואל ברנד למען יהודי הונגריה ועל הבגידה בו), בדיוק כפי שיש ללמוד על העולים מהמזרח.

כל אותם 'בוני המדינה' עשו זאת על גבם ובזכותם של ה'לא מיוחסים', שחירפו נפשם, ונוח מאוד להתעלם שנים מהתרומה האדירה שלהם. 'ישראל השנייה', שמיוחסת לרוב לעדות המזרח, כוללת את כל ה'לא מיוחסים' הללו. את מי שלא היו חשובים דיים להצילם מההשמדה, את מי שעלו חסרי כול אך מלאי אמונה בצדקת הדרך מאירופה ומהמזרח, את מי שנשלחו למעברות עם עלייתם, את מי שחלמו, נלחמו ועלו לארץ ישראל ואת מי שהיו חלק מהארגונים הלוחמים כמו האצ"ל והלח"י.

כל אלה הם אנשים פשוטים, מאמינים, חולמים, ישרים ונאמנים לאמת ולמוסר. לא היו להם אינטרסים שהיו עשויים לפגוע באחר. הם רצו לבנות את מדינת היהודים, ולשם כך עזבו רכוש גדול במדינות ערב או עלו על ספינות והצטרפו למאבק על ארץ ישראל. הם אינם שייכים לכת השלטת, אך הם שלטו באמת.

קשה לי לחשוב מה חשבו או מה רצו המנהיגים הציונים, אבל אני שמחה מאוד על ההתעוררות בחברה. כיום קשה מאוד להסתיר את האמת, אך גם את השקר כבר אי אפשר לטשטש. כפי שגילינו שריגלו אחרי אזרחים תמימים ועכשיו בע"ה תקום ועדה שיש לה סמכויות חקירה, כך יצופו כל שקרי השלטון. לא יהיה אפשר להסתיר מהציבור את אשר נעשה בשם אינטרסים פוליטיים למיניהם בשלל תחומים ולאורך שנים. הכול יצא לאור, ואנחנו צריכים לדרוש שזה יקרה בכל נושא ונושא גם אם זה כואב ומוציא את כל הגועל נפש של החברה (חינוך, בריאות, ביטחון, קיבוצים, פדופילים וכיו"ב).

היום כמו אז, בתקופת השואה, קשה מאוד לעמוד בקול כנגד השררה. אך כפי שאמר מי שהיה ממנהיגי הציונות האמריקאית לואי ברנדייס: "יש המשבחים את החשיפה הציבורית כתרופה למחלות חברתיות ותעשייתיות. אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר".

הפוסט לא עוד אידיליה של כחש הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

בשבוע האחרון אנחנו מוצפים בעשרות הודעות בנושא ה'משבר' בחינוך. אני כותבת משבר במירכאות לא משום שאין משבר; יש משבר עצום, ואני בכלל לא בטוחה שיש דרך לפתור את המשבר הזה. אני כותבת כך משום שהמשבר המדומה שהם מתייחסים אליו הוא משבר ה'הדתה', גפ"ן וספר האזרחות שאנשי פורום קהלת סייעו בהכנתו. וזה מדאיג. אנחנו כל הזמן מתמודדים עם פחדים מדומיינים של אנשים שכל מטרתם היא התססה, אנשים שעבודתם היא לקום בבוקר ולהפחיד את הציבור.

לפני עשרות שנים הוקם הפורום החילוני, שכוונתו הייתה להתמודד עם בעיית ה'הדתה' בבתי הספר הממלכתיים. אין באמת בעיה כזו. גם לא הייתה מילה כזו עד שהמציאו אותה כדי לבוא ולומר שלכאורה יש מי שמנסים להחזיר בתשובה ילדים חילונים תמימים. אך כמה נוח לפתור בעיה שהמצאת? כמה קל לתת פתרון לבעיה לא קיימת? פשוט ביותר.

שאלתי את האם מה הוגש, והתשובה הייתה "שניצל וגבינה צהובה". הסברתי לה שאנחנו אוכלים כשר ולא מערבבים בשר וחלב (כן, נדרשתי להסביר מה זה כשר), ולכן היא לא אכלה. תגובתה הייתה: "אה, אתם בקטע?" אתם מבינים? איזו בעיית 'הדתה' יש כאשר חילונים אינם יודעים מה הכוונה באוכל כשר?

המציאו את ה'הדתה' והצליחו להפחיד הורים רבים באמצעות המחשבה שהילד החילוני שהם שלחו לבית הספר יחזור יום אחד דתי-חרדי לבוש שחור ומעוטר בפאות. כזה מין פחד שיכול לצמוח רק כאשר יש בורות עצומה בנושא היהדות, כי מי שבקיא ולו במעט מבין שאין שום סיכוי שילד יחזור בתשובה ככה סתם יום בהיר אחד מלימוד בסיסי של יהדות כפי שאנחנו והורינו למדנו בבית הספר. הרי פעם למדו בבתי הספר הממלכתיים הרבה יותר יהדות ממה שיחלמו ללמד היום, והרוב נשארו בדיוק כפי שהם – חילונים.

השמאל הציוני של פעם היה בקיא מאוד בתנ"ך, בחגים ומועדים יהודיים ובמסורת הפשוטה, ממש כפי שכתב ברל כצנלסון במאמרו 'חורבן ותלישות'. המחשבה שלימודים כאלה יכשפו את הילדים בלי שלהורים תהיה השפעה מהבית היא פשוט בורות. אדגים: בתי הלכה לחברתה אחר הצהריים. בערב התקשרה אליי אימה של החברה ושאלה אם יש משהו מסוים שבתי אוהבת לאכול, כי משום מה היא מסרבת לאכול את מה שהוגש.

זה נשמע לי מוזר; בתי מעולם לא הייתה בעייתית עם אוכל. שאלתי את האם מה הוגש, והתשובה הייתה "שניצל וגבינה צהובה". הסברתי לה שאנחנו אוכלים כשר ולא מערבבים בשר וחלב (כן, נדרשתי להסביר מה זה כשר), ולכן היא לא אכלה. תגובתה הייתה: "אה, אתם בקטע?"

אתם מבינים? איזו בעיית 'הדתה' יש כאשר חילונים אינם יודעים מה הכוונה באוכל כשר? זה כמובן לא אומר שכל החילונים צריכים לאכול כשר. הרי איש אינו חולם להיכנס להם לצלחת, ועם זאת כיצד ייתכן שמושגים בסיסיים, פשוטים, אינם מוכרים?

זה כמובן לא המקרה היחיד. במקרה אחר, שקרה בזמן שהייתי בהנהגת ההורים, אמרה אחת האימהות שהבן שלה מפחד לטוס למשלחת לארצות הברית, משום שבבית שבו היה אמור להתארח מתגוררת משפחה שאוכלת כשר. שאלתי אותה מדוע היא אינה מסבירה לו שאין מה לפחד ומה זה בדיוק אומר שהם אוכלים כשר, ותגובה הייתה מדהימה: "אני לא יודעת להסביר לו". זהו פחד מהלא-מוכר שכולו מדומיין. אם כבר, יש לנו בעיה חמורה של 'החלנה'.

כבר כתבתי שכל מה שהם אומרים שאנחנו עושים, הם עושים בעצמם. זוהי הדרך להרגיל אותנו לחידושים שהם מבקשים להחדיר למערכת. כאשר הם מדברים על החדרת היהדות, כשהם אומרים להורים שבעצם הייתה כאן מערכת שעבדה על החדרת אג'נדות וערכים שאינם תואמים לאלו של ההורים, הם מספרים את הסיפור שלהם. אנחנו שומעים איך הצליחו להחדיר אג'נדות שאינן תואמות את ערכי המדינה היהודית והדמוקרטית ויכולות לגרום למצב של הפרדה בין ההורים לילדים. מעניין שאת הפורום החילוני לא מעניינת העובדה ששפ"י (שירות פסיכולוגי ייעוצי) לקחו לעצמם את הרשות לאפשר לילד להיכנס כבן לבית הספר ולהחליף את לבושו ואת לשון הפנייה אליו לנקבה ולצאת בחזרה הביתה כבן בלי שהוריו יודעים מה קרה במהלך היום. שמתם לב להקבלה?

כבר כתבתי שכל מה שהם אומרים שאנחנו עושים, הם עושים בעצמם. זוהי הדרך להרגיל אותנו לחידושים שהם מבקשים להחדיר למערכת. כאשר הם מדברים על החדרת היהדות, כשהם אומרים להורים שבעצם הייתה כאן מערכת שעבדה על החדרת אג'נדות וערכים שאינם תואמים לאלו של ההורים, הם מספרים את הסיפור שלהם

בניגוד ללימודי התנ"ך, שאנחנו כבר יודעים שלא יצרו נזקים לילדים ולמשפחות, מוחדרות כאן אג'נדות שאנחנו יודעים, מהסתכלות על מה שקורה בחו"ל, שיוצרות נזקים נוראיים לחברה. מדינות רבות בארצות הברית ובאירופה כבר עושות פניית פרסה בעניין האג'נדה הפרוגרסיבית הקיצונית הזו. בבית הספר קורים דברים שאסור שיקרו, בוודאי ללא ידיעתם ושיתופם המלא של ההורים, אך זו ממש לא בעיית ה'הדתה'.

גם מערכת גפ"ן, שרובה בנויה כך שהיהדות האורתודוקסית תתקשה להכניס אליה תוכניות משום תנאי מכרז מאוד מוקפדים נגדה, היא פחד מדומיין. הפחד שהם הכניסו להורים, ששוב נמצאים במצב של חוסר הבנה וידע, הוא שסגן השר אבי מעוז ידחוף לילדים תוכניות חיצונית העוסקות ביהדות, בגזענות ובהומופוביה. אין רחוק מהאמת מהטיעון המופרך הזה. גם אם רצה סגן השר לעשות זאת, וזה לא המצב, אין אפשרות לדחוף שום דבר לשום מקום משום שלמנהלים יש אוטונומיה להחליט אילו תוכניות הם מכניסים לבית הספר.

היחידים שיכולים להשפיע על התוכניות החיצוניות הללו הם אתם, ההורים. יש לכם יכולת להשפיע ולדרוש שתוכנית מסוימת תיכנס למהלך הלימודים או תצא ממנו. זה הזמן שלכם להיות מעורבים ולהשפיע על החינוך שהילדים שלכם מקבלים בבית הספר. בית הספר אינו מה שהיה כשאנחנו היינו ילדים, ולכן נדרשת מההורים מעורבות גבוהה הרבה יותר.

אנחנו לא מסתפקים בכותרות התוכניות, שעשויות להיות מטעות, ולכן זה יכול להעיק ולארוך זמן רב, אך אין ברירה. אנחנו חייבים לוודא שהילדים לא יעברו אינדוקטרינציה, ולצערי אין מי שדואג לכך במשרד החינוך. זה נכון גם לחמ"ד. למידע נוסף על מעורבות אפשרית שלכם ועל היכולת שלכם לשנות היכנסו לאתר ארגון ההורים שהקמתי, 'מאירים': meirimmasort.co.il.

ובנוגע לפחד המדומיין מפני ספר האזרחות שפורום קהלת סייע בהכנתו, מה נאמר? את האנשים המצוינים של הפורום, משפטנים בכירים שיכולנו לחלום שילמדו אותנו אזרחות, משמיצה חבורה של בורים מוחלטים במושגים הבסיסיים ביותר של הדמוקרטיה. אפילו את רעיון הדמוקרטיה הם אינם מצליחים לתפוס. אומרים שדוסטויבסקי אמר פעם: "הסובלנות תגיע לרמה כזו שייאסר על אנשים אינטליגנטים לחשוב כדי שלא להעליב את האימבצילים".

תחשבו לבד, לא מדובר במדעי המוח. תהיו בעלי יכולת חשיבה ביקורתית ואל תניחו שמערכת החינוך מובנת מאליה. הילדים שלכם תלויים בכם.

הפוסט היחידים שיכולים להשפיע הם ההורים הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

"רְאֵה אָֽנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָֽה" (דברים יא, כו). כל השבת שעברה ישבתי והרהרתי על מה שקורה במדינה. איך הגענו למצב שבו אנחנו חיים מציאות שהיא בדיוק מראה לזו של הצד השני? הברכה והקללה. הבחירה בטוב לעומת הרע היום ובכל יום מחדש. זוהי זכות הבחירה שלנו: למי אנחנו משתייכים. מה א-לוהים רוצה מאיתנו?

כבר תקופה שאני אומרת שכל מה שהם אומרים שאנחנו עושים, הם עושים בעצמם, אבל נראה שהגענו לשלב אחר לגמרי בנושא הזה. אנחנו במקום שבו הם מוכנים לשרוף את המועדון, את היקר לנו מכול, את צה"ל, את בתי הספר, את העסקים הקטנים, את הילדים. כל דבר וכל אחד הם כלי לשימושם לצורך השרפה. הם חסרי סבלנות, אין להם זמן לחכות ארבע שנים לבחירות הבאות. הם רוצים הכול עכשיו ומייד. שלטון הימין חייב ליפול מייד, כי הם חסרי יכולת לדחות עוד את סיפוקם. בעצם הם סיימו לשחק לפי כללי המשחק הדמוקרטי.

שנים שאנחנו יכולים לדעת בדיוק מה יקרה פשוט באמצעות הקשבה. לצערנו כבר אין נביאים ממש, אבל בהחלט אפשר להבין לאן המציאות מתגלגלת. הערבים בתוך מדינת ישראל כבר שנים אומרים בפה מלא שהם בצד הפלשתיני. מי שהקשיב להם לא באמת הופתע ממאורעות תשפ"א. גם ה'פלשתינים' עצמם לא מפתיעים כבר שנים. מה שהפתיע הוא לא עצם ההתקוממות אלא עוצמת השנאה ואפס החמלה שהם הפגינו כלפי שכניהם היהודים.

לפני כמה שנים, אחרי שאסרו עליי למכור חלות לשבת בשוק בבית הספר משום שהכסף היה אמור להגיע לבית תמחוי שהתנדבתי בו שמסייע לכל הסביבה אבל נוהל על ידי חב"ד, רחמנא ליצלן, הבנתי שבאותו בית הספר רוצים לערוך מפגשים במסגרת "קבלת האחר" עם האוכלוסייה הערבית. ביקשתי אז מהמנהלת שלפני שעושים מפגשים עם בני הדודים, נעשה מפגשים כאלה עם האחים שלנו – הכיפות הסרוגות, החרדים. אתם יכולים לנחש מה הייתה התגובה

אני כותבת בהכללה, וברור שלא כולם כאלה, ובכל זאת. תכלס, גם זה לא צריך היה להפתיע. זו לא הפעם הראשונה שהם עושים את זה. אני מאמינה שכיהודים אנחנו תמיד מחזיקים איזו נקודה תמימה שבני האדם הם יצורים מלאי חמלה ורחמים.

עד כדי כך העולם של הצד השני הפוך משלנו שהגענו למצב שאנחנו לא מסוגלים לדבר. לא כי אנחנו לא רוצים. אנחנו, לפחות חלקנו, רוצים. לפני כמה שנים, אחרי שאסרו עליי למכור חלות לשבת בשוק בבית הספר משום שהכסף היה אמור להגיע לבית תמחוי שהתנדבתי בו שמסייע לכל הסביבה אבל נוהל על ידי חב"ד, רחמנא ליצלן, הבנתי שבאותו בית הספר רוצים לערוך מפגשים במסגרת "קבלת האחר" עם האוכלוסייה הערבית. ביקשתי אז מהמנהלת שלפני שעושים מפגשים עם בני הדודים, נעשה מפגשים כאלה עם האחים שלנו – הכיפות הסרוגות, החרדים. אתם יכולים לנחש מה הייתה התגובה.

די לראות מה קרה לח"כ צבי סוכות ולעוזרת הפרלמנטרית שלו כשהגיעו לתל אביב. ניסיון לדבר עם הצד השני נתקל בחומה בצורה של שטופי מוח שצורחים על אישה שבאה בטוב "יודו-נאצית". איפה החמלה לבני האדם שהם מתגאים בה כל כך? איפה הכנסת האורחים? זה תופס רק לערבים?

לא נעים, אך אין דרך להימנע מההשוואה. גם מובילי המחאה אומרים לנו בפה מלא מהי מטרתם, רק שהם מעט יותר מתוחכמים, משום שחברו לכוחות גדולים בהרבה ובעיקר למימון רב. גם הם מפילים את כל הבלגן עלינו, על ראש הממשלה, ולא מקבלים אחריות לכלום. הם הובילו לסרבנות, לפגיעה בכשירות של צה"ל, לפגיעה בעולם הרפואה, לפגיעה בבתי הספר, לפגיעה באמון הבסיסי בין בני אדם (עד כדי פגיעה בשלמות המשפחה!) – בין אחים.

ומדוע כל זה קרה? קמים מן האוב כל מיני נביאי שקר הנותנים בציבור אותות ומופתים ומאיימים עליהם בדיקטטורה. מדברים איתם על אלוהים אחרים ואומרים להם לעבוד את החילוניות, שהיא הדמוקרטיה (שבעולם האמת היא בעצם דיקטטורה), ולא את היהדות, שהיא הדיקטטורה (והיא הדמוקרטיה האמיתית). כך הם הופכים ומסלפים את הלשון, מבלבלים את הציבור ומושכים אותו באף לעבר הדיקטטורה הבולשביקית שבה הם לא יותר מאידיוטים שימושיים. ברגע שהם יחזרו לשלטון כבר לא יצטרכו את כל המוחים שמשקיעים זמן ואנרגייה והם יהיו חשובים בעיניהם כקליפת השום. כמה חבל שהם לא רואים את זה כבר היום כדי לקבל החלטה מושכלת.

מובילי המחאה הללו הם גם התקשורת. מדהים לראות את ההבדלים בין ערוץ 11, 12, 13 לערוץ 14. גם ברדיו זה אותו סיפור. המציאות המועברת בערוצים הללו, ערוצי התבהלה כפי שמכנים אותם, הפוכה בדיוק לזו של ערוץ 14 ושל גלי ישראל. אם נסתכל רגע על המדינה במבט מלמעלה נגלה שבסך הכול לא רע במדינה. שאילולא הפאניקה שהערוצים הללו מכניסים בציבור, הסרבנות לא הייתה מקודמת, המחאות היו נעלמות, והמוחים היו עסוקים בדברים האמיתיים שאנחנו נאלצים להתמודד איתם, כמו יוקר המחיה, שבאמת נהיה בלתי נסבל בעליל, ועם זאת זה המצב בכל העולם.

במוצאי שבת 'התפוצץ' ברשת שיר של זמר קאנטרי אנונימי בארצות הברית. בחור צעיר, אוליבר אנת'וני שמו, מצולם ביער עם הכלב שלו שר את נשמתו על האליטות העשירות שחולבות אותו ונכנסות לחייו, לחיינו. השיר זכה למיליוני השמעות ב-24 השעות הראשונות, וכל כולו שיר מחאה אותנטי ורגיש:

"זו בושה גדולה המצב שאליו הגיע העולם / לאנשים כמוני ואנשים כמוך / הלוואי שהייתי יכול להתעורר ולגלות שזה לא אמיתי / אבל זה כן, זה כן. / לחיות בעולם חדש / עם נשמה של פעם / העשירים שמצפון לריצ'מונד / א-לוהים יודע שהם רוצים שליטה מוחלטת. / רוצים לדעת מה אתה חושב / רוצים לדעת מה אתה עושה / הם לא חושבים שאתה יודע / אבל אני יודע שאתה כן / כי הדולר שלי מחוק וממוסה ללא גבול / בגלל העשירים מצפון לריצ'מונד". בניגוד לצווחות ה"בושה" שאנחנו שומעים כאן, כך נשמע שיר מחאה אמיתי. את ההופעה הראשונה שלו אחרי פרסום השיר, בחווה במיזורי, פתח אנת'וני בקריאת פסוקי תהלים מפרק לז (יב–כ).

נדמה שהמיאוס מה'קדמה', הפרוגרס, חוצה יבשות. רובנו רוצים לחזור לימים הפשוטים, לימים שבהם עסקה מערכת המשפט במשפט ובצדק ולא בפוליטיקה, לימים שבהם היה צה"ל צבא העם ומימש את תפקידו לנצח מלחמות, לימים שבהם למדו בבית הספר תנ"ך, היסטוריה, מתמטיקה ואנגלית, לימים שבהם המשפחה הייתה המוסד החשוב ביותר בחיינו. כזו מין ציונות יהודית פשוטה של פעם שעסקה בדברים החשובים באמת לעם ישראל.

הפוסט מחאה על מה שחשוב באמת הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

מאה שנות טרור חווה העם היהודי בארצו, ובבוקר יום ראשון יצאה הודעה באחד מאתרי ה'חדשות', ולפיה "ראש השב"כ הזהיר את נתניהו: טרור יהודי מלבה טרור פלסטיני". רונן בר יצא בהצהרה שמי שגורמים לטרור הפלשתיני להרים ראש הם בכלל היהודים. העובדה שהייתה פשלה של השב"כ פחות עניינה את ראשו. אימוץ מלא של הנרטיב הפלשתיני.

מייד אחריו צייץ גנץ: "מולנו מתפתח טרור יהודי לאומי מסוכן… עד כדי פגיעה בחיילי צה"ל. האירוע בבורקה, יהיו הנסיבות אשר יהיו, מצטרף לשרשרת אירועים שמעסיקים את כוחות הביטחון ברדיפה אחרי ישראלים במקום הגנה עליהם". היכולת להתעלם מהטרור הפלשתיני נגד עם ישראל ולהדגיש רק את התגובה היהודית, ההגנה העצמית המתבקשת בעקבות אי-פעולה של כוחות הביטחון, מדהימה. ולא זו בלבד שהיהודים נדרשים פעמים רבות להגן על עצמם, עוד מדברים על שצה"ל מפנה כוחות רבים לטיפול ב"טרור היהודי". למה? ככה. אפילו דובר צה"ל מדווח על המקרה "על פי דיווחים פלשתיניים" במקום לעשות תחקיר רציני של צבא ההגנה לישראל. איזו פשיטת רגל.

לפני כמה שנים ביקשה ממני אחת האימהות בכיתה לחגוג יחד את יום ההולדת של ילדינו. ברגיל אני לא אוהבת לעשות את זה. אני מאוד מאמינה שלא מערבבים שמחה בשמחה ושכל ילד זכאי לחגיגה משלו אלא אם הילד מבקש אחרת. במקרה הזה האימא ממש ביקשה, והבן שלה היה חדש בכיתה, אז זרמתי. אם אני יכולה לעשות משהו כדי לסייע בהשתלבות של ילד בכיתה, והבן שלי לא מתנגד – בכיף.

אפשר לומר שהשיחה עם האימא הזו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שוויתור נתפס כאן כחולשה לא רק בעיני האויב האמיתי – המחבלים הפלשתינים שידעו להתפוצץ באוטובוסים תוך כדי שיחות "שלום" – אלא בעיני מיעוט שרואה במדינה יהודית חושך

התחלנו לחשוב מה לעשות. הבן שלי אוהב כדורגל. כל הפעלה הקשורה בזה תתקבל באהבה. האימא רצתה משהו קצת פחות ספורטיבי, אז נפגשו במסיבת יום הולדת של מישהי כדי לבדוק הפעלה מדעית (הגעתי לבקשת האימא. אני ממש לא בוחנת הפעלות יום הולדת מראש. רק שיחה עם המפעילים, ואם מתאים, סוגרים). בכל מקרה, במקום האירוע התחילה שיחה פוליטית בינינו. אני לא זוכרת מה בדיוק היה מהלך השיחה, אבל לעולם לא אשכח את מה שהיא אמרה לי: "את חשוכה, ולכן את לא מבינה למה ההתנחלויות הן שורש כל הרע".

הכרתי את העמדה שלה כלפי ההתיישבות, וזה לא הפתיע אותי, אך זו הייתה הפעם הראשונה שקראו לי בפניי חשוכה משום שהבעתי עמדות ימניות. לאחר שיצאתי מההלם הודעתי לה שאני הולכת על הפעלת כדורגל עם המאמן של הבן שלי, ואם היא רוצה, היא מוזמנת להצטרף. לא יהיו עוד פשרות.

במקום שבו גדלתי והתחנכתי למדתי שוויתור הוא כוח. היכולת להתפשר אינה חולשה אלא עוצמה. אבל זה היה במקום שבו גדלתי. בכל פעם מחדש הפתיע אותי ההבדל הגדול בין ההצהרות הפומביות של הדמוקרטים הנאורים בישראל ובין מה שקורה באמת. דמוקרטיה אמיתית היא יכולת לדבר ולהקשיב לצד השני גם אם מה שהוא אומר גורם לאוזניים לבעור, וכל זמן שאין התייחסות אישית לאדם אלא לרעיון.

אני לא יודעת לחשוב בהכללה על קבוצה מסוימת אולי גם בזכות העובדה שרוב משפחתי וחבריי נמצאים בצד השני של המפה הפוליטית. אותי חינכו להקשיב, לחשוב חשיבה עצמאית ולענות בכבוד גם אם מה שנאמר לי קשה מאוד, בוטה ואולי מעליב (אגב, שווה להקשיב למועמד הדמוקרטי רוברט קנדי. הוא מייצג את הדמוקרטיה כפי שהייתה בימים טובים מאלה).

אפשר לומר שהשיחה עם האימא הזו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שוויתור נתפס כאן כחולשה לא רק בעיני האויב האמיתי – המחבלים הפלשתינים שידעו להתפוצץ באוטובוסים תוך כדי שיחות "שלום" – אלא בעיני מיעוט שרואה במדינה יהודית חושך. שיש כאן אנשים שכנראה לא הבינו את המונח דמוקרטיה, ובוודאי לא את מעלותיה של השיטה. לדעתם יש רק דרך אחת נכונה, והיא הדרך של השמאל. ולא זו בלבד שזו הדרך הנכונה, הדרך האחרת חשוכה, פרימיטיבית ותוביל למדינת הלכה (או במילים אמיתיות: למדינה בעלת זהות יהודית מבוססת), ולא למדינת כל אזרחיה, כפי שהם מבקשים תהיה בלי לספר לעם במילים ברורות.

השיחה הזו נערכה הרבה לפני שקיבלנו את החומש הריק, "מחברת המסע", כפי שכינתה אותו המנהלת, בטקס קבלת התורה של בתי בכיתה ב'. כבר אז החלה לצאת לאור ההתנשאות הנוראה והמכוערת שהותירה ועדיין מותירה אותי פעורת פה. כנראה לעולם לא אתרגל לתרבות הביטול של השמאל.

כשהילדים שלי מתמודדים עם הערות נבזיות או כשאני מדברת איתם על הנזקים של החרמות וכמה הם צריכים לוודא שאף ילד אחד לא ירגיש מחוץ לעניינים, אני מדברת איתם על עצמם. על איך הם יכולים להיות טובים יותר בלי להתייחס לצד השני ולהתנהגות שלו.

אנחנו יכולים מאוד לא לאהוב התנהגות, אבל לעולם לא לבטל אדם. כך אנחנו צריכים לנהוג גם בימים אלה, שבהם יש בלבול נרחב כל כך בכל מסדרונות השלטון והצבא. הדרך הנכונה להתמודד עם התנהגות שכזו היא לחזק את עצמנו ואת האמונה בצדקת דרכנו.

אם אנחנו חפצים בהמשך קיומה של המדינה היהודית, יש רפורמות שחייבות לקרות. בין הרפורמה המשפטית לרפורמה החינוכית והרפורמה הביטחונית הדרושות עלינו לסיים את דרכם של קרנות וגופים זרים הפועלים בתוכנו כדי להחריב את המדינה היהודית באמצעות "השתלמויות" של הפקידות הבכירה. זוהי שעת השי"ן. אין לנו ברירה אחרת.

הפוסט מה עושים כשאחד מהילדים בכיתה אוהב כדורגל והשני לא ממש? הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

הלילה חלמתי חלום. החלום שלי היה הרבה פחות ורוד מחלומו של ד"ר מרטין לות'ר קינג, הלוחם למען שוויון הזכויות של האפרו-אמריקאים בארצות הברית. החלום שלי התרחש בבית הוריי כשאנחנו מתכוננים לאיזה אירוע שאיני זוכרת את מהותו.

פתאום קלטתי שתי נשים נושאות שלטים שנכנסות לחצר הבית ומתכננות איך להציב על חומת הבית את השלט הענקי שהביאו, שרשומה בו המילה "תתנגדו" בענק על רקע אדום ולצידה אגרוף. ככה, בלי לבקש אישור מאף אחד ובהרגשה שהן נכנסו לעוד אזור השייך להן.

כל הסובבים המשיכו בעיסוקיהם כאילו שום דבר מוזר לא קורה. מי הנשים הללו? מה הן עושות בבית הוריי? אומנם אנחנו משפחה מגוונת בדעותינו הפוליטיות, אך אין שום סיכוי שנאשר להציב שלטים שכאלה על חומת הבית.

מבט חטוף לעבר אימי הבהיר לי שאכן, גם לה אין מושג במי או במה מדובר. מייד ניגשתי אליהן והודעתי להן חגיגית שהם עוזבות את שטח הבית עם השלט שלהן. חומת הבית שלנו לא נועדה להצבת שלטי מחאה, בוודאי ללא בדיקה וקבלת הסכמה מפורשת מבעלי הבית.

"מה זאת אומרת? אתם לא תומכים במחאה?" שאלה אחת מהן. "לא. חלקנו לא תומכים במחאה. אני באופן אישי מאוד בעד הרפורמה, ובכל מקרה פוליטיקה לא נכנסת לכאן. אתן מסיגות גבול. אף אחד לא נתן לכן אישור להיכנס לשטח הבית". הנשים יצאו מהבית ובידן השלט וסימנו את החומה מבחוץ: "סרבני מחאה". התעוררתי באמצע הלילה מהסיוט הזה.

אני כבר מזמן חוששת שאנחנו בדרך לדיקטטורה במסווה של מלחמה על הדמוקרטיה. איך הצליחו לשכנע כל כך הרבה אנשים טובים, שחושבים בדיוק הפוך ממני, שהם נלחמים על דמוקרטיה תוך כדי ביטולה הלכה למעשה? הרי מתן כוח בלתי מוגבל לקבוצת משפטנים, גם אם מונו לשופטים בבית המשפט העליון, הוא ההפך המוחלט מדמוקרטיה.

הניסוחים כלפי הממשלה שבחר רוב העם כאילו "אינה לגיטימית" באים לשלול את עצם הקיום הדמוקרטי של המדינה. החלטה שהתקבלה ברוב דעות, היינו בבחירות, כפי שמתקבלות החלטות במדינה דמוקרטית, אינה לגיטימית לפי דעתם של המיעוט. ולכן אין החלטה שתקבל הממשלה ויקבל רוב בכנסת שתהיה לגיטימית, פשוט משום שההחלטה אינה מקובלת על המיעוט, היינו מי שהפסידו בבחירות.

אם מישהו חשב שהם רק ביקשו לעצור את הרפורמה המשפטית, "יולי של התנגדות" מוכיח בדיוק את ההפך. הרפורמה מתה מזמן, עילת הסבירות כבר לא מה שהייתה, ובעצם לא קורה כלום. אז למה הם מפגינים? למה חוסמים את איילון ואת נתב"ג? המיעוט קיבל את מה שרצה, ומשום מה אינו מפסיק להטריד את חיי האזרחים שומרי החוק, והכול בעידוד התקשורת, ועד לא מזמן גם בעידוד המשטרה שתחת עמי אשד התבלבלה בתפקידה והגנה על המוחים במקום על האזרחים הנפגעים. אז מה בעצם קורה כאן?

אני חושבת שכדאי לעשות זום אאוט ולהסתכל על התמונה הרחבה ועל מה שקורה במדינה. המוחים והתומכים בהם בעצם באים ואומרים: הרוב לא קובע. "העליונים", כך מכונים שופטי העליון, הם בעצם המילה האחרונה. כלומר, הריבון לא רלוונטי, והפקידים, עליונים ככל שיהיו, הם הקובעים את המדיניות שתונהג במדינה.

את אותה שיטה אנחנו רואים במשרד החינוך, שבו השר הוא כמעט חותמת גומי. מי שמנהיגים את המשרד באמת הם הפקידים שנמצאים שם עשרות שנים ומנהלים את המחלקות. מנכ"ל המשרד אף אמר בתוכנית האחרונה של גלית ואילנית בערוץ 12 שהוא "עובד אצל מנהלי המחוזות שלי, ואלה עובדים אצל המנהלים". אני בטוחה שזה נאמר מתוך כוונה טובה, אבל אני לא בטוחה אם הוא מבין כמה שזה נכון, עד כמה הוא עובד אצלם.

שום שר ושום מנכ"ל לא ייכנס וישנה את סדרי העולם של הפקידות. זו בדיוק הבעיה של מערכת החינוך. היא נחטפה בידי הבלתי נבחרים, והם עושים בה כרצונם. לצערי משרד החינוך לא יכול להתנהל כך, לא במדינה דמוקרטית ובוודאי לא במדינה שבה יש מי שזהותה היהודית של המדינה הדמוקרטית לא בא לו בטוב.

האם אנחנו רוצים משרד חינוך שעובד אצל מנהלי בתי ספר שהוציאו ילדים להפגנות והפקירו את השאר, כפי שקרה בתל אביב? ממש לא. במקום לעבוד אצל המנהלים היה משרד החינוך צריך להחזיר לידיו את השליטה ולשנות את סדרי העולם שאפשרו לפקידים לשלוט.

אותו דבר בדיוק קורה היום בכל משרד הממשלה, וכשניסתה הממשלה לשנות את סדרי העולם של פקידי משרד המשפטים, היא קיבלה את המחאות של הבלתי נבחרים עד כדי פגיעה ממשית בביטחון המדינה באמצעות הסרבנות. גם כאן מעודדים התקשורת ומשרדי הפרסום את הפגיעה באזרחים שומרי החוק באמצעות החסימות וההשתקה ברשתות.

סרבנות בקרב טייסי חיל אוויר פעילים היא מכה קשה שתכליתה אינה ברורה. הרי בקרב אותם אזרחים שהם נדרשים להגן עליהם חיים גם מי שמתנגדים לרפורמה. האם הפקרה של המדינה ושל אותם אזרחים "נאורים" היא תגובה סבירה על התנגדות לריבונות העם כנהוג בדמוקרטיה? אני בספק.

לצערי ההפקרה והסרבנות אינן מעניינות אותם, וגם לא הסיכוי שיקרה ההפך, שלא ירצו לשרת תחת ממשלת שמאל. משרדי הפרסום אפילו שוטפים את המוח במונחים חדשים כמו "הפסקת ההתנדבות" כדי שחלילה לא יתעורר שם מישהו ויבין שגוררים אותו לסרבנות, שאותה רוב האזרחים מוקיעים. ה"נאורים" אינם רואים את הדיסטופיה שאנחנו חיים בה ועד כמה העולם שהם יוצרים הפוך.

כדאי שנתעורר. כדאי שנציגי הציבור יתעוררו. כדאי שניפרד מהתמימות ונבין שיש כאן חבר'ה שלא מעניינת אותם זהותה היהודית של המדינה וגם לא הדמוקרטיה. הם רוצים להיות חלק מהכפר הגלובלי, להיות עם ככל העמים, והם לא יעצרו עד שניכנע להם. אנחנו "לא לגיטימיים" בעיניהם. אסור לנו להיכנע; עלינו להמשיך בכל הכוח ברפורמה בכל משרדי הממשלה.

Lead:

האם אנחנו רוצים משרד חינוך שעובד אצל מנהלי בתי ספר שהוציאו ילדים להפגנות והפקירו את השאר, כפי שקרה בתל אביב? ממש לא. במקום לעבוד אצל המנהלים היה משרד החינוך צריך להחזיר לידיו את השליטה ולשנות את סדרי העולם שאפשרו לפקידים לשלוט

הפוסט זה נכנס לי לחלומות הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

כל דבר בחיים צריך להיות במידה. אם נאכל יותר מדי, בריאותנו תיפגע. אם נדבר יותר מדי, אומרים שהפרנסה תיפגע. אם יהיו יותר מדי אופציות, נתבלבל. אסור לנו להגזים כי זה פוגע בנו, קודם כול, ואז גם בסובבים אותנו.

גם השמחה מאירועי היום-יום צריכה להיות במידה. היום התפרק התיק המרכזי נגד ראש הממשלה? יופי. מחר כבר ינפחו בלון חדש שיוכלו לטמטם את הציבור באמצעותו. זה המצב היום. כל עניין ציבורי, חיצוני, לא מחזיק או לא מעניין יותר מ-48 שעות לכל היותר. וככה אנחנו עוברים מדרמה לדרמה ברמת לחץ גבוהה והתשה מהמצב. יש שיאמרו שזה נועד לנתק אותנו מהמהות. בסוף אנחנו צריכים להתבונן על החיים ולזכור שהבורא נמצא בכל מהלך. הרי הכול ממנו והכול לטובה, ולכן תפקידנו הוא בעיקר לבחון איך זה קורה בפועל.

בשבוע שעבר עלו המפגינים עוד מדרגה בטירוף המערכות שפוקד אותם, והפעם שרפו צמיגים מחוץ לביתו של שר המשפטים. לא הייתה כל התחשבות בילדים, בקשישים או בכלל בשכניו של השר לוין. לא היה להם אכפת שהם מעירים משפחות בחמש וחצי בבוקר, ולא עניין אותם המצב הבריאותי של מי מהם. העיקר ההפגנה.

זכות ההפגנה הקדושה שאסור לפגוע בה לעולם, גם לא בעת מגפה עולמית, היא שמובילה את החבר'ה האלה, והיא עולה על כל זכות אחרת של אזרחים אחרים. אגואיזם נרקיסיסטי בשיא תפארתו. המשטרה אומנם הייתה שם, ויש שאומרים שהשוטרים חטפו מכות, אך בגדול הטיפול במפגינים היה כמו נופש בתאילנד יחסית למה שקרה בגירוש או בכל מפגש עם מפגינים חרדים למשל.

השבוע ביקשו המוחים לעלות על נתב"ג ולשבש את חיינו פעם נוספת אגב פגיעה ממשית במדינה ובכלכלתה משום שלא טוב ל'דמוקרטים' שתוגבל עילת הסבירות, האנטי-דמוקרטית בעליל. אותה עילה שלגביה כתב נשיא בית המשפט העליון בדימוס אשר גרוניס: "אין לבית המשפט יתרון מיוחד או מומחיות עודפת בנושא של חוסר סבירות". גם השופט צבי טל טען: "השופטים לא נבחרו לשם זה. אין להם כל אחריות על זה… אין זה פלא שקוראים לזה דיקטטורה שיפוטית. שופט אינו יודע את המשמעות הכספית או התקציבית של ההחלטה ואינו יודע איך היא משפיעה על סדרי העדיפויות של המדינה… בית המשפט מתערב יותר מדי בניהול העניינים המקצועיים והמבצעיים של המדינה".

אנחנו כנראה נצטרך להמשיך וללמד זכות על האנשים האלה בתקווה שיתעוררו. בסוף גם הם יבינו שהשתמשו בהם, עשו להם מניפולציות רגשיות וגרמו להם לאבד קשר עם היסוד, עם התשתית

השופט נעם סולברג כתב: "יישומה של עילת הסבירות מהווה חדירה של הרשות השופטת לתחומה של הרשות המבצעת שכן היא מסמיכה את בית המשפט להתערב בשיקול הדעת המנהלי באופן גורף, גם ביחס להיבטים לא-משפטיים של שיקול הדעת… משמעות הדברים היא שכאשר בית המשפט בוחן החלטה מנהלית מעין זו, הריהו בוחן סבירות מחוץ להקשר של נורמה משפטית, סבירות שאינה נוגעת לחוקיות האקט, אלא לתוכנו, וזאת בחריגה מן המשפט המנהלי המוכר".

אפילו הנשיא לשעבר ברק מוכן היה לדבר על צמצום עילת הסבירות. מכאן אנחנו מבינים שלא סביר שהמחאה מתבססת על הנושא הזה אלא למימוש המטרה, כפי שאמר המפכ"ל לשעבר רוני אלשיך, לגרום לראש הממשלה להתפטר, או במילים אחרות: הפלת שלטון הימין.

מתישהו יצטרכו המשטרה והשב"כ להשיב על השאלה איפה עובר הגבול. מתי כל המחאה הזו תהיה יותר מדי עד כדי פגיעה של ממש במדינה. המחלקה היהודית בשב"כ בהחלט יודעת להתערב במקרים של 'חתרנות מדינית', ואם התנהלות המוחים אינה חתרנות מדינית, מה כן? לכאורה הגופים הללו אינם אמורים לשאול שאלות אלא לבצע. יש חוק, ברור לכול מה מותר ומה אסור, ותפקידם לאכוף אותו. לצערנו גופי אכיפת החוק בחרו בצד ששכח מזמן שיש דבר כזה קווים אדומים, והם עם המוחים במערכה נגד שלטון החוק. יותר ויותר גלוי וברור שיש שלטון פקידותי שלאורך שנים ייתר את השרים.

לפני שנים רבות, כאשר הבין השמאל שהוא לעולם כבר לא יזכה בבחירות דמוקרטיות בישראל, ולו משום שהימין מנצח דמוגרפית, התחילו אנשיו לעבוד בשיטת העמותות והארגונים. אין-ספור ארגונים הנתמכים בקרנות ובממשלות זרות עובדים בישראל כולם לאותה המטרה: הפיכת מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה. הקרנות ובוגריהן פועלים בצבא וגורמים שהצבא היום עסוק בעניינים שאינם ניצחון המערכה הבאה; העמותות הפועלות בשטחי יהודה ושומרון מטרתן פגיעה ממשית במדינה והוצאת דיבתה בפורומים בין-לאומיים; העמותות הפועלות בתוכניות החיצוניות במשרד החינוך מטרתן לטשטש את הזהות היהודית, הלאומית והאישית של תלמידי ישראל, ויש עוד ועוד גופים שמטרתם כרסום יסודות הדמוקרטיה ופירוק המדינה היהודית.

נכון שלא כולם בצד הזה של המפה הפוליטית הם חלק מאותה התוכנית. רוב מוחלט של משתפי הפעולה הם בכלל אידיוטים שימושיים החושבים שהם הנאורות עצמה ושבזכותם ישראל תמשיך להיות מובילה בכפר הגלובלי. אפשר אפילו לומר שרוב משתתפי ההפגנות אינם ערים בכלל למה שקורה אבל מרגישים חלק מקבוצה חזקה, ולכן נשארים שם ונעשים פעילים. אנחנו כנראה נצטרך להמשיך וללמד זכות על האנשים האלה בתקווה שיתעוררו.

בסוף גם הם יבינו שהשתמשו בהם, עשו להם מניפולציות רגשיות וגרמו להם לאבד קשר עם היסוד, עם התשתית. כשכל הזמן עסוקים בהפגנות, כשכל הזמן מופגזים במסרים מלאי שנאה ותיעוב, קשה להישאר אדישים למסרים הללו. עד כדי כך קשה שאפילו אמירה של "ברוך השם" מעוררת שאלה מוזרה בדמות "את מתחברת לרוח התקופה?"

קשה להם לראות את האור. אומנם הם במצב של שטיפת מוח, אבל אני בטוחה שאילו היו נזכרים איך לחשוב חשיבה ביקורתית, היו מותחים את אותו קו אדום המיוחל, ובמקום להצית מדורות על איילון הייתה ניצתת בהם הלהבה הקיימת בכל אחד מישראל. בעזרת השם זה יקרה בקרוב.

הפוסט עד שהשקר יגיע למיצוי הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

בנובמבר נערכו בחירות, והשגנו בהן תוצאה חלומית של 64 מנדטים. התפללנו ל-61 כדי שנוכל להקים ממשלת ימין על מלא, וקרה מה שלא דמיינו: ניצחון חד-משמעי ומוחלט של הימין. רוב ברור של העם רוצה מדיניות ימין. לא היה אפשר לקוות לתוצאה טובה יותר. תקוות רבות חזרו ללב, ואיתן תחושה חמימה של חזרה לשפיות. ממשלת השמאל הקיצוני הושלכה למקומה, אך לחלוטין לא לפח האשפה של ההיסטוריה כפי שהיינו רוצים. הנזק שגרמה היה עצום, והיכולת לתקן מאתגרת. אבן שטיפש אחד זרק לבאר, אלף חכמים לא יצליחו להוציאה. אבל הפעם, בממשלת הימין מלא מלא, יהיו די חכמים ויצלחו את הניסיון. בעזרת השם.

מהלך הקמת הממשלה היה מייגע. שמחת הניצחון פגה והוחלפה בתחושת אכזבה. בכלל לא משנה מי אשם ומי היה יכול לעשות דברים אחרת, עובדתית תהליך הקמת ממשלה ארך זמן רב מדי. האמונה שהבוץ ישקע, שהכול יעבור, שהציבור ישכח, הזכירה לי נשכחות מכשהייתי חלק ממפלגה שעשתה הכול הפוך. הבוץ לעולם אינו שוקע, והציבור אינו שוכח. האכזבה מהקמת הממשלה תישאר אכזבה, מקסימום נצליח לשכוח ולהתקדם. והתקדמנו. העיקר שהוקמה בסוף הממשלה.

מקהלת הגינויים שנשמעה מייד אחר כך מביכה יותר מהביטוי עצמו. נתניהו גינה את הדברים וטען שנגיד בנק ישראל הוא "משרת ציבור מסור שעושה את מלאכתו נאמנה לטובת מדינת ישראל, כלכלת ישראל ואזרחי ישראל". שר האוצר ושר הפנים רצו גם הם לגנות, וכולם מצטרפים לגינוי של יו"ר האופוזיציה, כמובן. האופוזיציה לעולם לא תוותר על הזדמנות לטנף על שר משרי הממשלה, והשאלה היא למה הקואליציה מרגישה מחויבות לגנות גם היא ולא פשוט לשתוק, למשל. לא צריך להגיב על כל דבר, בוודאי לא כשהמהות נכונה

מהרגע שהצד השני הריח חולשה נדמה שהכול נגמר. העובדה שניצחנו לא הועילה, ושוב הרגשנו זרים. הערכים אינם אותם ערכים, השפה אינה אותה שפה, וכל היום עסוקים בזוטות. עניינים שלעולם לא היו מטרידים ממשלות שמאל פתחו פתאום מהדורות בלי כל קשר למציאות. כל מינוי, בכל תפקיד, לא משנה כמה קטן הוא, נראה לצופים במהדורות החדשות כאילו הדיקטטורה משתלטת רק בגלל המינוי הזה, ולא רק שהמינוי הוא סימן לדיקטטורה, אלא שהממונה הוא שורש כל הרע וראוי לגינוי.

הטירוף האמיתי כאן הוא שסתימת הפיות מהצד השני אלימה כל כך, שקשה לי להאמין שהם לא קולטים את הכוח שיש להם. אני מסרבת להאמין שהם מאמינים שאנחנו סותמי הפיות, הפוגעים בעיתונות החופשית ומחריבים את הדמוקרטיה. הרי כל התיאור הזה הוא תיאור מדויק של מה שהם עושים בכל עניין כל הזמן.

אבל אתם יודעים מה? אילו הבעיה הייתה רק איך הצד השני נוהג ואיך הוא שוטף את מוחו של הציבור, ניחא. הבעיה הגדולה יותר היא הלך הרוח המתנצל תמידית של נציגי הציבור של הימין. שר החינוך קיש מתנצל על דברי סגן השר אבי מעוז באופן קבוע עד כדי מביך במקום להבין שקרה כאן משהו שלא יהיה אפשר להתעלם ממנו עד לפריימריז הקרובים בליכוד.

מערכת החינוך בפשיטת רגל ערכית ומוסרית, ואין אתנן שיינתן לצד האנרכיסטי שישביע את רצונו להעיף את הימין מהשלטון ולהשליט שלטון קומוניסטי על מלא. לא רק הוצאת יהדות מבתי הספר, לא רק חינוך מיני בתכנים שאינם תואמי גיל, אלא גם הוצאת הציונות. מתברר שאין הכרח להוציא משלחות לפולין. בעבר נבע השיוך של החילונים למדינה מההבנה שליהודים חייבת להיות מדינה כי "תראו מה קורה כשאין לנו מדינה", ואילו עכשיו מנתקים גם את הקשר הזה.

לצערי הרב, אף על פי שהממשלה ימנית בהגדרה, שום דבר ימני-לאומי לא נראה בה, וההתקפלות מול פקידי המשרד לא תחזיק מעמד. אינדוקטרינציה של ילדינו לא תצלח, ההורים יתעוררו ולא יאפשרו את זה. איך אני יודעת? אני רואה מה קורה בארצות הברית ובקנדה. זה הפרומו שלנו. הורים מוסלמים, נוצרים ויהודים יוצאים יחד לרחובות ודורשים לנקות את מערכת החינוך מהשפעות זרות. זה יקרה גם כאן, זו רק שאלה של זמן.

השר אליהו התבטא נגד נגיד בנק ישראל ואמר שמדובר בפרא אדם שצריך להיות מגולגל מכל המדרגות. השר טען שהנגיד מסתובב בעולם ומלכלך על המדינה ופוגע בדירוג האשראי שלה. "לא ייתכן שפקידים יצאו נגד הממשלה". אפשר להתווכח על הסגנון. ייתכן שהיה אפשר לומר את אותם דברים בעדינות רבה יותר. ועם זאת מקהלת הגינויים שנשמעה מייד אחר כך מביכה יותר מהביטוי עצמו.

נתניהו גינה את הדברים וטען שנגיד בנק ישראל הוא "משרת ציבור מסור שעושה את מלאכתו נאמנה לטובת מדינת ישראל, כלכלת ישראל ואזרחי ישראל". שר האוצר ושר הפנים רצו גם הם לגנות, וכולם מצטרפים לגינוי של יו"ר האופוזיציה, כמובן. האופוזיציה לעולם לא תוותר על הזדמנות לטנף על שר משרי הממשלה (וזה לגיטימי, זה תפקידה), והשאלה היא למה הקואליציה מרגישה מחויבות לגנות גם היא ולא פשוט לשתוק, למשל. לא צריך להגיב על כל דבר, בוודאי לא כשהמהות נכונה.

פקידי הממשלה צריכים להבין שעליהם למלא את הוראות הממשלה שבחר הציבור. זהו יסוד הדמוקרטיה. בפני מי מנסים למצוא חן? הרי התקשורת לעולם לא תגבה את הממשלה, הציבור שטוף המוח הפסיק להקשיב מזמן, ונותרנו רק אנחנו, מצביעי הימין ששמו את השרים בכיסאותיהם, שוב מאוכזבים מההתנהלות. ולא אמרתי כלום על הרפורמה המשפטית. עד מתי?

חשוב להבין שההתנהלות הזו לא תחזיק עוד. ראינו את התנהלות השמאל כשהוקמה הממשלה הקודמת, ואנחנו מצפים לאותו דבר בדיוק: לגיבוי מוחלט של שרים וחברי כנסת, לתמיכה מובהקת בארגוני חברה אזרחית ולנטישת תפיסת העולם של עבדים נרצעים מול השמאל. הדבר הזה חייב להיפסק. המדינה הזו שלנו לא פחות משהיא של הצד השני; היו בחירות דמוקרטיות, והצד שלנו ניצח. אתם, נציגי הציבור, נדרשים ליישם. לא עוד התנצלויות אין-סופיות. לעמוד איתן, לא להתבלבל ולקדם מדיניות נבחרת.

הפוסט סליחה, אבל אני לא מתנצלת הופיע לראשונה ב-עולם קטן.