1.

"שלום סיון, חתונות כבר ראינו במלחמה הזאת אבל בר מצווה בגיל 49 עדיין לא ראינו!

אנחנו, חטיבת צנחנים צפונית, כבר כחודשיים בגבול הצפון. חברנו למחלקה, רוברט, המאגיסט שלנו, סיפר לנו שהוא אף פעם לא חגג בר מצווה מכיוון שנולד בברית המועצות והמצב לא אִפשר.

בשיחות הנפש שלנו כאן הוא שאל שאלות רבות על היהדות ועל התפילין, והחלטנו שאנחנו הולכים על זה. חוגגים לו בר מצווה למרות המלחמה.

קבענו את תאריך העלייה לתורה ליום הולדתו, וכל מי שיכול הגיע לשמח אותו.

ארגון 'תקוות עולם' תרם לו תפילין מהודרות וטלית, והיום, יום שני, כ"א בכסלו, רוברט הניח תפילין, עלה לתורה וסגר מעגל, בדיוק ביום ההולדת ה­־49.

נקווה שיתקיים בכולנו הפסוק הנאמר על התפילין: 'וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ – וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ'.

מזל טוב, רוברט היקר.

אסף נקי וכל החברים".

2.

לונדון. יום וחצי עם הקהילה היהודית. רגעים שאקח איתי בחזרה:

• אפרת, הדיילת של אל על, מספרת בדרך שזו הטיסה הראשונה שלה מאז פרוץ המלחמה, בלי משפחה של חטופים על המטוס. "הם יוצאים לכל העולם לדבר. אנשים מדהימים, זכות להטיס אותם".
• נערות בבית ספר 'חשמונאים' בלונדון מספרות לי שברחוב הן מסתירות את שרשרת המגן־דוד, ומצד שני אומרות שהן מעולם לא היו גאות כל כך ושמחות להיות יהודיות.
• להיכנס לבית כנסת 'נר ישראל' לקבלת שבת ולגלות שאומרים פרקי תהילים למען ישראל (חלק מהאנשים אמרו אותם ממש בדמעות). לראות על הקיר פרויקטים של גיוס כספים, של משלחות סולידריות וגם שמות של 30 חיילים בצה"ל שגדלו בקהילה הזו.
• לשמוע בעוד קהילות (ראלי קלוס, ברידג' ליין, האדלי ווד) שכל אחד כאן הוא שגריר מטעם עצמו בתקופה הזו. "אני על תקן דניאל הגרי", אמרה לי בחיוך רופאה יהודייה. "כל בוקר בעבודה מתחיל בשאלות על ישראל".
• מנהל תיכון יהודי ששואל מה לענות לבני נוער שרואים סרטוני טיקטוק פרו־חמאס ושואלים שאלות קשות.
• לסיים שיחות סמול טוק רגילות עם אנשים, ואז לשים לב שהם מסיימים ונפרדים ממני ב"עם ישראל חי!"
• ובטיסה חזור יושבים בשורה שלי שני תינוקות קולניים. פעם זה היה מעצבן, מפריע, עכשיו – בגלל סיפורי החטופים שממלאים את הראש והלב – פתאום לראות הורים עם ילדים זה אחרת. תרעישו, חמודים.

בשורות טובות.

2.

הפוסט הזה ריגש אותי בצורה יוצאת דופן. "אש בשיעור תניא", כתוב כאן. איזו אש? רואים פה שלושה יהודים יושבים בבית כנסת ריק סביב הרב ברוך סלונים, שליח חב"ד בעיר מודיעין כבר 27 שנים, ולומדים יחד את ספר התניא, ספר יסוד בחסידות.

מישהו אחר לא היה בכלל מפרסם פוסט כזה. פדיחה, רק שלושה אנשים הגיעו. לכן כתבתי לרב סלונים ושאלתי אם הוא מרשה לי לכתוב משהו על הפוסט הזה, שלדעתי מסביר את המהפכה של החסידות:

היום י"ט בכסלו, יום החג של חסידות חב"ד. יש כל כך הרבה אירועים ומסיבות מושקעות ומעמדים גדולים ברחבי הארץ והעולם, אבל החסידות מדגישה את החשיבות של כל אדם "קטן" וכל מעשה "קטן". כי הסיפור הוא לא הכמות אלא המהות. ההתמדה. עצם העובדה שהשיעור מתקיים.

החסידות קוראת לכולנו – בטח בימים המאתגרים האלה – להתמקד בעוד קצת אור, בעוד קצת טוב, טיפה קטנה בכל פעם.

הרב סלונים הסכים בהתלהבות שאכתוב. "שלוש נשמות לומדות חסידות, זה שלושה עולמות! ועוד יהיו פה שלושים ועוד יהיו פה שלוש מאות".

הסתכלתי שוב על התמונה. אכן, אש. שנמשיך כולנו להדליק אותה. שנסתכל בהתלהבות כזו על כל הישג שלנו.

3.

איך מכילים את מספרי הנופלים? את הפנים הטובות?

בערב יום הכיפורים שנת תש"ח שאל את עצמו הסופר ש"י עגנון את אותה שאלה. אלה היו ימים של קרבות קשים ושל הרוגים רבים. הוא כתב אז קטע בעיתון 'הארץ' תחת הכותרת: "פתיחה לקדיש – אחר מיטתם של הרוגי ארץ ישראל". מאז הטקסט הזה צוטט וחיזק שוב ושוב את תושבי הארץ. עגנון כותב כמה יקר כל אחד כבן יחיד ואהוב של מלך, כמה אנחנו מנסים למלא את החלל העצום שהשאיר, וכמה אנחנו מתפללים לשלום. התקדמנו הרבה מאז נכתבו המילים האלה של עגנון, אבל הן עדיין נכונות, על כל אחד מהפרצופים המחייכים מהבוקר:

"מלכנו, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, מלך חפץ בחיים אוהב שלום ורודף שלום ואוהב את ישראל עמו ובחר בנו מכל העמים, לא מפני שאנו מרובים חשק ה' בנו, כי אנו המעט מכל העמים. ומתוך אהבתו שאוהב אותנו ואנו מעטים, כל אחד ואחד מעמנו חשוב לפניו כלגיון שלם, לפי שאין לו הרבה להעמיד במקומנו. נפקד חס ושלום אחד מישראל באה פחת בלגיונותיו של המלך ובאה תשות כוח כביכול במלכותו יתברך, שהרי מלכותו חסרה לגיון אחד מלגיונותיו ונתמעטה חס ושלום גדולתו יתברך.

לפיכך מתפללין אנו ואומרים אחר כל מת מישראל יתגדל ויתקדש שמיה רבא. יגדל כח השם ולא יביא תשות כוח לפניו יתברך, ויתקדש בעולמות שברא כרצונו, ולא נפחד על עצמנו, אלא מהדר גאון קדושתו יתעלה. וימליך מלכותיה, שתתגלה ותראה מלכותו בשלימות ולא יתמעט ממנה חס ושלום. בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל במהרה ובזמן קרוב, שאם מלכותו גלויה בעולם שלום בעולם וברכה בעולם ושירה בעולם ותושבחות הרבה בעולם ונחמה גדולה בעולם וישראל קדושים אהובים בעולם וגדולתו גדלה והולכת ומתרבה ואינה מתמעטת לעולם.

אם כך אנו מתפללים ואומרים אחר כל אדם שמת, קל וחומר על אחינו ואחיותינו הנאהבים והנעימים בני ציון היקרים הרוגי ארץ ישראל שנשפך דמם על כבוד שמו יתברך ועל עמו ועל ארצו ועל נחלתו. ולא זו בלבד, אלא כל הדר בארץ ישראל הוא מלגיונו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהפקידו המלך שומר בפלטרין שלו. נהרג אחד מלגיון שלו אין לו כביכול אחרים להעמיד במקומו.

לפיכך אחינו כל בית ישראל, כל המתאבלים באבל הזה, נכון את לבנו לאבינו שבשמים מלך ישראל וגואלו ונתפלל עלינו ועליו כביכול, יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא די ברא ברעותיה וימליך מלכותיה ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה, וכן כל הפרשה כולה. ונזכה ונחיה ונראה עין בעין, עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל אמן".

4.

עוד סיפור שמראה איך ממשיכים להישבר פה שיאים של נתינה ושל קשר עם יהודי התפוצות:

לחיים והינדה הקלמן יש חברת קייטרינג. הם הוזמנו לערוך בירושלים חתונה של זוג יהודי מחו"ל, אבל בגלל המלחמה הזוג והקרובים שלהם החליטו להתחתן בסוף בקהילה שלהם בחוץ לארץ. כאן מתחיל הסיפור שמספרת הינדה:

"היינו בטוחים שהאירוע מבוטל, אבל אז הזוג הפתיע אותנו והודיע: אנחנו לא רוצים לבטל. להפך, אנחנו נעשה בערב הזה סעודה גדולה כמו שתכננו, עם אותו מספר של מנות, תרומה לנשים מהדרום.

וכך התקיים הלילה בבנייני האומה אירוע מפנק ל־550 נשים, חלקן חד־הוריות, חלקן מפונות מהמלונות בעיר, חלקן הגיעו בהסעה מיוחדת משדרות, אופקים, נתיבות ויישובי העוטף הקטנים.

הכול בחינם, עם תכנית אומנותית מיוחדת עבורן, ארוחה בשרית מושקעת, שולחנות ערוכים והרבה אהבה ופרגון".

מזל טוב לזוג, שרוצה לשמור על אנונימיות. אתם מקימים כעת בית, שכבר מהרגע הראשון נבנה על חסד יוצא דופן.

5.

עידו גנירם משרת בבסיס שורה ליד רמלה, בזיהוי חללים. בימים אלה הוא כתב ליוצר אריאל הורוביץ, הבן של נעמי שמר:

"השבוע הראשון והשני בבסיס היו קשים מנשוא, עם מראות מזעזעים.

לילה אחד יצאנו הביתה, חשבנו שנגמר הלחץ, ופתאום הקפיצו אותנו מהבתים כי הגיעו עוד משאיות עם עשרות חללים.

ברגע הקשה הזה צץ לי בראש שיר ישן וכמעט נשכח של אימא שלך, נעמי שמר: 'ליל המלאך'. שיר שנכתב בהשראת המאבק בין יעקב והמלאך בפרשה שקראנו השבת, מאבק שבסופו קיבלנו את השם ישראל:

כָּל הַלַּיְלָה נֶאֱבַקְתִּי, עִם מַלְאָךְ בִּלְתִּי נִרְאֶה

מַאֲבָק שֶׁאֵין דּוֹמֶה לוֹ, מַאֲבָק בִּלְתִּי נִלְאֶה.

בְּגוּפִי עַכְשָׁו צַלֶּקֶת, יָגֵעַ וּמוּתָשׁ

אָנֹכִי מַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת, וְיוֹדֵעַ שֵׁם חָדָשׁ

שֶׁנּוֹלַד מִתּוֹךְ הַלֵּיל, יִשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל

לִי נוֹלַד מִתּוֹךְ הַלֵּיל, יִשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל.

הרגשתי שהשיר הזה נושא אותי קצת למעלה, נותן לי אוויר, נותן לי מקום, נותן לי יד וכתף ומחבר אותי מעלה מטה, ימינה ושמאלה, אל כל ישראל.

בסיום של כמעט כל משמרת הלכתי לקצין בריאות נפש או לעובדת סוציאלית, לאוורר קצת את הנפש. באותו יום השמעתי להם ביוטיוב את השיר הזה, ופשוט עמדנו, אני ושלושה מטפלים, ובכינו ממנו יחד.

זה היה רגע חזק ומשמעותי כל כך, ומאז אני לא מפסיק לשמוע אותו כמעט כל יום. בעיניי הוא קצת סיפור המלחמה הזו. לו מישהו היה שואל אותי, הייתי נותן למלחמה הזו את השם 'מלחמת ישראל'…

אימא שלך כבר לא איתנו שאכתוב לה, אבל אני רוצה לומר תודה גדולה כל כך, אז כתבתי לך אותה".

אריאל הורוביץ ענה: "עידו יקר, תודה על הדברים המרגשים. אני שמח לשמוע שאימא זוכה לחזק בשיריה את מי שהכי ראויים לחיזוק גם כשהיא כבר לא איתנו… שנהיה חזקים ומאוחדים עד לניצחון וגם אחריו. שוב תודה – אריאל".

הפוסט ליל המלאך – ויגש הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

1.

יותר מ־4,000 ילדות ונערות הצטרפו לסדנה החינוכית שנפתחה אתמול בזום, לרגל המצב. למדנו יחד כמה כלים, ושיתפתי אותן בשאלה חכמה ששאלה אותי פסיכולוגית שראיינתי, עוד בתחילת המלחמה: מה מחליש אותי ומה מחזק אותי?

היא אמרה שכל אחד צריך להכיר את מבנה הנפש שלו ולערוך מיפוי עצמי כזה. מה שמחזק ועוזר לאדם אחד, יכול להחליש ולהפחיד אדם אחר. כמו שלכל טלפון סלולרי יש מטען משלו, וכל כלי רכב צריך דלק מסוים, כך כל אחד מאיתנו צריך לדעת מה מטעין אותו, מה מתדלק אותו, מה עוזר לו לנסוע ולהתקדם, ומה עושה לו ההפך.

הבנות נתנו תשובות מדהימות. הן סיפרו מה מחליש אותן (חדשות מפחידות וסרטונים קשים, אזעקות, חלומות רעים, מחשבות על הילדים החטופים) ומה מחזק: ילדה אחת אמרה שהיא עוזרת לכבס למפונים שגרים במלון ליד הבית שלה וזה עושה לה טוב ונותן לה תחושת משמעות. ילדה אחרת סיפרה שהיא כותבת יומן לאבא שלה שבמילואים, והיא מחכה שהוא יחזור לקרוא מה עבר עליה. והיו ילדות שמחזק אותן לומר תהילים, לקבל חיבוק מאימא, לנגן, לבשל, לעשות ספורט, להתנדב…

כל אחד מוזמן לשאול את עצמו את השאלות האלה. 45 ימים למלחמה. מדברים בתקופה הזו המון על אהבת ישראל ועל "ואהבת לרעך כמוך" – זה אומר קודם כול לאהוב את עצמך, לדעת לדאוג גם לעצמך, ומתוך כך לאהוב את הזולת.

בשורות טובות.

2.

"שלום סיון, שמי יצחק כהן. היום יום הנישואים שלי ואני במילואים. אני מקדיש לאשתי מכאן רעיון קצר, שמתאים לעוד משפחות רבות:

בפרשת השבוע שנקרא השבת יעקב מגיע אל באר המים ורואה את רועי הצאן שלא מצליחים להזיז את האבן הכבדה מעל פי הבאר. ואז כתוב: 'וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל… וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר'.

מה נתן ליעקב את הכוחות להזיז את האבן? מסביר הפרשן בעל הטורים: 'כיוון שראה אותה – שרתה עליו רוח הקודש'.

כלומר, במילים שלנו: בן הזוג נותן לנו עוצמה גדולה וקדושה. המשפחה שלנו נוטעת בנו כוחות נפש אדירים.

בימים אלה המשפחות שנשארו בעורף ומנהלות שגרת לחימה בתוך הבית, נותנות לנו בחזית את הכוחות האדירים. בזכותכן אנחנו מסוגלים גם להזיז אבנים ממקומן…

תודה לאשתי על מקור הכוח הזה. מזל טוב לנו, במלאת 17 שנות נישואים.

היא לא תרצה לפרסם תמונה זוגית, אז הנה רק תמונה שלי בשטח".

3.

"שלום סיון, אתמול ליוויתי את בתי למחלקת היולדות של 'מעייני הישועה', וראיתי שבכל חדר לידה ובכל דלפק קבלה מופיעה הרשימה הזו, עם בקשה מהיולדות – להתפלל על החטופים בשעה המיוחדת כל כך, שעת הלידה. אני לא מבינה בעסקאות ובכותרות, אבל שערי תפילה אף פעם לא נעולים, לכולם. שיתקבלו התפילות".

4.

משלחות תמיכה מחו"ל מגיעות לישראל, כל הזמן, וזה כל כך לא מובן מאליו. פגשתי בימים אלה משלחת מניו ג'רזי ומשלחת מלונדון שביקשו לדבר על המצב, אבל אמרתי שהם־הם חלק מהמצב: "זה פשוט מדהים שאתם מגיעים לכאן פיזית. אפשר לתמוך מרחוק, אפשר לשלוח כסף, אפשר לכתוב פוסט, אבל אתם פשוט יצאתם מהבית ולקחתם טיסה כדי להיות איתנו, כדי להיות בבית האמיתי. תודה".

5.

שני פסוקים שקראנו בשבת שעברה בפרשה, מסכמים את כל תוכנת ההפעלה שלנו, ולהבדיל – של אויבינו:

הפסוק הראשון פשוט מתאר את מה שהפלסטינים עושים: "וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו – סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר". הפלישתים סותמים בעפר את הבארות שחפר אברהם, אביו של יצחק. לא רק שהאויבים שלנו לא בונים, לא עושים משהו חיובי משלהם, הם גם הורסים לנו. הם הרי יכלו להפוך את עזה לסינגפור, ובחרו במקום זה לאמלל אותה ולהתעלל בנו. כמה סמלית הפעולה הזו, של סתימת בארות בעפר. הרי גם להם לא יהיו עכשיו מים חיים. אבל הם לא שוקלים שום שיקול בגלל יצר ההרס, הקנאה, ההשחתה.

אבל אז מגיע הפסוק הזה: "וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם, וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו".

זה אחד הפסוקים היפים בתורה, והוא משקף את מה שקורה כעת אצל תושבי העוטף: יצחק קם בבוקר ורואה את הבארות שאבא שלו חפר מלאות בעפר, סתומות. התגובה הטבעית היא להתייאש, עם דמעות בעיניים. מה אפשר להגיד מול חורבות מפעל חייך? אבל יצחק שב וחופר את אותן בארות ונותן להן את אותם שמות. מה אפשר לעשות מול חורבות נחל עוז? מול אויב שכולו הרס? התשובה, מאז ועד היום: לשוב ולחפור את בארות החיים האלה. החלוצים בדור הראשון – כמו אברהם – עשו זאת עם ברק ראשוני בעיניים, בהתלהבות ובהתחדשות. הדור הבא שיקים אותם היום מההריסות יעשה זאת אחרת, אבל יעשה.

הפוסט לשוב ולחפור את בארות החיים הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

1.

זוכרים מה למדנו על חודש כסלו בגן? הכול נכון, כל כך נכון, היום. חודש כסלו תשפ"ד התחיל השבוע, וכמה שאנחנו צריכים אותו:

זה חודש של אור שמאיר מתוך החושך ומנצח את האפלה.

זה חודש שבו נאבקים על הזהות, לא רק על מי חזק יותר, אלא על מי צודק יותר. חודש שבו אמונה וטוב ומסירות מנצחים לבסוף רשע והתעללות ואלימות.

חודש של גבורה. גבורת הגוף הצבאית וגם גבורת הנפש הרוחנית.

זו גבורה מתמשכת, שקשה להתמיד בה אחרי חודש של שחיקה. בחודש הזה כל הצלחה קטנה נחשבת, כל שגרה יומיומית שכל כך קשה לשמור עליה כיום – היא גבורה גדולה.

וזה חודש של ניסים. אחרי ניצחון פיזי ומעשי בעולם הזה, מתברר שהכול יכול לקרות, הכול יכול להפתיע לטובה, וכד שמן קטן מאיר לבסוף לשמונה ימים, והאור גדול יותר מכל מה שיכולנו לדמיין.

הלוואי שכל זה יתקיים בנו, בקרוב. חודש כסלו שמח.

2.

שבוע טוב מוורשה, פולין. הייתי בטוחה שהשבת שתוכננה כאן לכל הקהילה תתבטל בגלל המלחמה. "מה פתאום תתבטל?", אמרו לי שליחי חב"ד, הרב שלום ודינה סטמבלר. “להפך, מעולם לא נרשמו כמו עכשיו כל כך הרבה אנשים לאירוע שלנו כדי להיות ביחד".

הם צדקו. אנשים שמעולם לא הגיעו לאירועים יהודיים – הגיעו פתאום לשבת שלמה. יהודים מלודז', ביאליסטוק, קטוביץ, קרקוב וכמובן ורשה עצמה. משהו עמוק בפנים התעורר ורוצה להיות חלק. וכל אחד מהם הופך לשגריר, כל אחד שליח, כל אחד נלחם יום יום בעד ישראל ובעד יהדות, ונגד אנטישמיות ונגד חמאס.

אחד סיפר על תרומות לצה"ל, ואחת על כך שהתחילה פתאום ללמוד עברית. אחד סיפר על הפגנה גדולה שהם ארגנו, ואחד על הפגנה פרטית שלו – הוא שם מזוזה בדלת.

שמעתי בשבת על שני אנשי עסקים יהודים מקומיים שהם יריבים מרים כבר שנים, שלא מדברים. שניהם הגיעו פתאום השבוע לבית של הרב כדי לשאול: מה אנחנו יכולים לעשות ביחד למען ישראל?

ובמוצאי שבת, מצטלמים לתמונה הקבוצתית אבל עם עוד קבוצה – כולם מחזיקים את תמונות החטופים.

ורופא יהודי מקומי סיכם: "החמאס חשב שהוא יעשה אותנו פחות מחוברים, פחות יהודים, פחות חיים – אבל הוא רק יעשה אותנו יותר".

3.

מנהל תיכון פלך בנים, יוסי הרשקוביץ, נפל בקרב בעזה. הנה טקסט שפורסם כאן לפני כשנה על יוזמה חינוכית שלו:

"שלום סיון, שמי חיים נחמן קובלסקי, ואני זוכה לחנך בתיכון 'אורט פלך בנים' בירושלים.

השנה המנהל, יוסי הרשקוביץ, הכניס חידוש לבית הספר: אפליקציה מדהימה ששמה 'נקודה טובה'.

כל מורה משקיע כמה דקות ביום כדי לכתוב נקודות טובות על כמה תלמידים, והאפליקציה שולחת את הפרגון אוטומטית, עם גרפיקה של מתנה מרגשת כזאת, ישר לתלמיד ובמקביל להורים שלו.

לא ניתן לתאר את הרוח החיובית שהדבר הקטן הזה הכניס לבית הספר וליחסים בין המורים לתלמידים ולהורים. בדרך כלל, אם ההורים רואים שמחפשים אותם מבית הספר, הם רגילים לשאול את עצמם 'מה קרה הפעם?'. עכשיו הם שומעים באמצע היום שהילד שלהם הבריק בשיעור פיזיקה או עזר לחבר בהפסקה. וכשהילד חוזר הביתה, הם כבר מעודכנים בנקודות הטובות שלו מהיום. וגם אנחנו המורים מרגישים שאנחנו לא עוסקים כל הזמן בלהעיר, אלא גם בלהאיר. אני חושב לעצמי לאילו תחומים נוספים בחיים אפשר להרחיב את הכלי הזה.

מדברים רבות על הסכנות בשיימינג ועל כמה אסור לדבר לשון הרע, אבל לא מדברים מספיק על החובה להרבות בלשון הטוב ובעין טובה, ואז ממילא לא יהיה מקום לרע. כמו שאומרים בתורת החסידות: חושך לא מגרשים במקלות. חושך מגרשים באור".

לזכרו של המנהל הנערץ, יוסי הרשקוביץ.

4.

הנה רק שני סיפורים קטנים ששמעתי ביממה אחת:

* יניב הרוש, אבא של עידו הרוש שנפל בקרבות בשמחת תורה כשהציל חיים, מספר כמה הבן שלו העריץ את גיבור ישראל, אביגדור קהלני. הוא התנדב לקחת אותו ברכב, לתת לו טרמפ להרצאות, רק כדי לנהוג ולדבר איתו בדרך. כמה פייק ניוז סיפרנו על 'דור הטיקטוק' הזה, כאילו הוא מפונק, אגואיסטי, מנותק. איזה דור יפה.

* אחותו של ידידיה אליהו שגויס למילואים ונפל בעזה, סיפרה לי שכאשר הייתה שואלת אותו מה שלומו, הוא היה עונה: "חיים את החלום". והיא תמיד חשבה לעצמה איזו תשובה יפה זו, וכמה טוב שאדם שלם עם עצמו, עם אשתו, עם ילדיו, עם עשייתו. חיים את החלום.

בפרשת חיי שרה מופיע ההספד הראשון בתורה. "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ". חכמינו אומרים שיש טעם בהספדים שגורמים לנו ללמוד מהם, למלא את החלל שהם הותירו, להמשיך את דרכם. אלה הם רק שני ניצוצות קטנים.

5.

הרגשתי את ההתעוררות הזו. ניסיתי לנסח את התחושה המדויקת אחרי כל זום עם קהילה בחו"ל, שנכנסו אליו אנשים כדי "להתחבר לישראל", אחרי שסיפרו לי שאנשים שמעולם לא הגיעו לאירועים יהודיים בתפוצות – נוהרים אליהם כעת. אבל עכשיו אילן מועלם מארצות הברית, עובד בתעשיית הקולנוע, אומר את זה הכי חד וברור שיש בסרטון שהפך ויראלי. הנה התרגום:

"יש לי וידוי, ואני חושב שהוא נכון להרבה יהודים. וזה מסר לכל שונאי היהדות, אז אני מציע שתקשיבו, כל האנטי־ציונים:

כשגדלתי, הזהות היהודית שלי הייתה חלק משני בחיי. אפילו לא חשבתי על זה. ההורים סיפרו לי סיפורים על מה שהם עברו. אימא שלי ברחה מעיראק כי הייתה יהודייה, ואבא שלי – רוב המשפחה שלו נהרגה בשואה. אבל זה לא היה אישי, זה לא היה אמיתי בשבילי, זה היה רק סיפורים על מה שהם עברו.

אבל אחרי השבעה באוקטובר, לראות איך העולם מגיב להתקפה, לראות את כמות שנאת היהודים שקיימת – כל זה העיר את הצד היהודי שלי. זה גרם לי להתחבר אליו באופן מלא. ואני חושב שאנשים לא קולטים כמה יהודים שם בחוץ התחברו מחדש לזהות היהודית שלהם עכשיו.

אתם יודעים, אנחנו כמעט נעלמנו. אנחנו מתחתנים עם לא־יהודים באחוז גבוה, רובנו לא מקיימים את מצוות הדת, תראו אותי, אני מכוסה בקעקועים, ועכשיו כל כך הרבה מאיתנו פעילים.

אתם מחזקים אותנו כשאתם תוקפים אותנו. אז אני צריך לומר לכם תודה, לכל מי שהזכיר לכולנו מה זה אומר להיות יהודי. תודה שהראיתם לנו את הפרצוף האמיתי של האנטישמיות, ותודה שאיחדתם אותנו שוב. כי אני מבטיח לכם, אנחנו חזקים מאי פעם".

תודה, אילן. שנישאר חזקים מאי פעם.

6.

הקטע הבא מיועד לכל מי שקם בבוקר בימים אלה למלאכת יומו בתחושה עצובה וקשה:

אחד השירים היפים של נעמי שמר הוא "לא תנצחו אותי". לפי השם, אפשר היה לצפות לאיזה שיר־עם צבאי, אבל נעמי כתבה שהדרך לניצחון של עם היא, פשוט, הרבה מאוד אנשים שקמים בבוקר למשימת חייהם – ללמוד, לבנות, ליצור:

"מחלוני אני רואה רחוב כמו נהר גואה,

ואנשים לעבודת יומם הולכים.

ותינוקות של בית רבן עם הילקוט שעל גבם,

ובידיהם כמה ענפי הדס פורחים.

פתאום זה בא ומתבהר, ולעצמי אני אומר:

לא תנצחו אותי,

לא מנצחים אותי כל כך מהר".

למה אדם שקם לעבודה וילד שהולך לבית הספר הם סיבה לניצחון? כי ההתמדה, העקביות, הפעילות היומיומית שהיא לכאורה שגרתית, המשך החיים מתוך אמונה בצדקת הדרך – זהו סוד הניצחון.

בדיוק את זה האויבים שלנו רוצים להפסיק. לכן כל פעולה של חיים, של בנייה, של מצווה ושל עשייה היום בבוקר – היא חלק מהתשובה. לא ינצחו אותנו כל כך מהר.

שבת שלום.

הפוסט אפליקציה ושמה: נקודה טובה הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

1.

יאיר בהלול מחיפה הוא האיש שקיבל את הכליה של הרב נערן אשחר, לפני ארבעה חודשים. דיברנו כשהוא נכנס להלוויה של הרב נערן, שנפצע אנושות בחזית הצפון והובא למנוחות בהר הרצל. זה מה שחשוב לו לספר:

"שש שנים הייתי בדיאליזות עד שהוא הגיע וגאל אותי. המתאמת של ההשתלות אמרה לי: 'התורם שלך רוצה לתרום כמה שיותר מהר, מהרגע שאפשר – פשוט לתרום'. הוא עשה את זה בלב כל כך שלם ושמח. הוא אמר לי שמעכשיו אנחנו אחים. הוא אמר למשפחה שלו ולילדים שלו: 'מעכשיו יש לכם דוד חדש'.

בזמן האשפוז היינו נפגשים המון. בקושי הולכים – אבל מדברים אחד עם השני שעות. הוא היה בא אל המיטה שלי או אני אליו – ומדברים… הוא סיפר לי על העבודה שלו בחינוך. סיפר לי גם על מקרים קשים, על תלמידים שעזר להם. הוא ידע על החיים האישיים שלי הכול.

רציתי להכיר אותו יותר וללמוד ממנו עוד ולא הספקנו. בראש השנה שלחתי לו חבילת ממתקים, שתהיה שנה טובה ומתוקה. את לא מבינה מה תכננו עוד לעשות. רצינו לעשות יחד מסיבת הודיה. בערב שמחת תורה חשבנו שזה תכף יקרה, ואז פרצה המלחמה. כמה ימים אחרי פרוץ המלחמה הוא סיפר לי שהוא בצפון. אמרתי לו שישמור על עצמו. בן אדם משכמו ומעלה. אצילי. אף פעם לא ראיתי אותו כועס, תמיד דיבר איתי בעדינות נפש, רגוע, נעים. מי שלא הכיר אותו הפסיד.

אחרי שהוא נפצע קשה בצפון באתי לבקר אותו פעמיים בנהרייה, באשפוז. דאגתי לו. ביום חמישי האחרון היה לי הכבוד להיכנס אליו לחדר ושרנו לו שם שירים. הסתכלתי עליו והאמנתי שהוא יקום מזה, שיצא מזה, כי הוא כזה אדם מדהים. כולו נתינה.

אני מבקש: קומו עכשיו ותעשו משהו טוב אחד לעילוי נשמתו, כי הוא היה כולו טוב. משהו אחד.

אני גאה שהכליה שלו בתוך הגוף שלי".

2.

איך לנחם? מה בכלל לעשות בניחום אבלים? הנה דברים שכותב הרב יוני לביא:

* הדבר הבסיסי ביותר הוא פשוט להיות לצד האבלים. "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה", נכתב בתהילים. עיניים מצטלבות, לחיצת יד חמה וחיבוק – שולחים כוחות וחיזוק, אפילו מבלי לומר מילה. והאמת? ספק אם יש מה לומר. כשאהרון הכהן מאבד את שני בניו ביום אחד הוא פשוט שותק. "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". כי יש רגעים שבהם המילים קטנות מכדי להביע את עוצמת השבר, והדבר שמשקף יותר מכול את מה שקרה – הוא הדממה.

* שנית, נסו להקשיב למה שיש להם לומר – לכאב, לזיכרונות, לסיפור נפילת היקר להם מכול. "אֲדַבְּרָה וְיִרְוַח לִי", נכתב בספר איוב, השיתוף הזה מקל.

עם זאת, שימו לב: ההלכה מלמדת שממתינים עד שהאבל פותח בדברים, ורק אז משתלבים בשיחה. צריך לקלוט את המקום שהוא נמצא בו ולזרום איתו משם.

* עצה טובה: אל תנסו לתת פרשנויות אמוניות או להיות הדוברים של אלוקים. נסתרות דרכי השם. איננו יודעים להסביר מדוע אדם מסוים נפגע ונהרג, ואילו חברו שהיה צמוד אליו יצא ללא פגע. אנחנו מאמינים בהשגחה ובכך שעולמנו אינו הפקר, ועם זאת, איננו נביאים ואין לנו יכולת לתת פשר והסבר לגורלו של אדם מסוים.

נוסף על כך: בניגוד לתחושה של עמידה מול חור שחור כשצילו הסופני של מלאך המוות מרחף מעל, חשוב לזכור שאדם אינו רק גוף, אלא קודם כול נשמה. וגם כשהגוף נטמן באדמה הנשמה ממשיכה הלאה, אל מקום טוב יותר. יש לנו קשר רוחני איתה מכאן, ואנו עושים דברים לעילוי הנשמה. הנופל – שיש לו זכויות רבות ועצומות, והוא נפל במלחמה על ביטחון כולנו – נמצא כעת בגן עדן תחת כנפי השכינה. הדבר יכול לתת כוח, נחמה והקלה.

* הציעו עזרה טכנית. בדקו אם יש דבר מה מעשי שתוכלו לעשות למענם. בישולים, ארגונים, שמירה על הילדים, עזרה כלכלית.

* אין באמת רשימת כללים, ובכל זאת עוד הצעה: אומרים שהיום הקשה ביותר בשבעה הוא היום השמיני. העולם ממשיך אז במרוצתו, ואלו שאיבדו את יקירם נותרים מול קירות דוממים, זיכרונות אילמים וגעגועים צורבים. לכן, אל תשכחו אותם ביום שאחרי וגם לא בחודש שאחרי.

ואז, הניסיון מלמד שהחיים חזקים מכול. ברגע הראשון נדמה שבמותו של אהוב ליבנו, גם החיים שלנו נגמרו. אבל הזמן הוא רופא גדול, והימים שחולפים מאפשרים לחזור אט אט אל החיים, אל המשפחה ואל שאר החלומות שעוד נכונו לנו.

שנזכה לנחמה".

3.

"שלום סיון, ברשתות החברתיות פורסמה תמונה של בית שנפגע, עם שולחן שבת ערוך שנשאר שלם. זה הבית של השכנים של חמי וחמותי, שנפגע מההדף של הטיל.

הבית של חמי וחמותי נפגע ישירות מאותו טיל, אבל גם לנו קרה נס: הנס שלנו הוא לא שולחן שבת שעומד, אלא שני אנשים שעומדים היום בריאים ושלמים, בזכות ההקפדה שלהם על הנחיות מצילות חיים.

הם שמעו אזעקה ומיהרו ביחד לממ"ד, כמו בכל פעם. אחרי דקה הייתה פגיעה רצינית. הבית נפגע בצורה מזעזעת. מהנדס המועצה היה כאן אתמול והודיע שהבית כולו מיועד להריסה.

חמי וחמותי אסירי תודה שהם לא נפגעו. מאוד חשוב להם להעביר מסר: הקשבה להנחיות מצילה חיים. הם אנשי אמונה, והם מאמינים שהקדוש ברוך הוא שולח לנו עצות טובות וחשובות, ושצריך לשמור על כל ההנחיות.

שניהם בני 70. דבורה מורה, חיים פנסיונר שעבד בבנק, והם אנשים טובים וחרוצים, אנשי נתינה. הם ביקשו למסור שהבית אולי ייהרס בקרוב, אבל זה רק בית פיזי. היסודות של הבית הזה חזקים ואיתנים, והוא עוד יוקם מחדש. עם ישראל חי.

כלתם האוהבת, הדר שלזינגר".

4.

ולמרות הכול, בשבת שעברה ציינו את 'השבת הבינלאומית'. פרויקט עולמי שמחבר בכל שנה מיליוני יהודים סביב השבת. נעמי ברודר מגיברלטר ביקשה שאכתוב כמה מילים לקהילה שלה, ואולי הן חשובות לעוד קהילות. זה מה ששלחתי ליהודי גיברלטר:

"תודה רבה על העשייה, התפילות, התרומות והאכפתיות שלכם בימים האלה. התמיכה שלכם בישראל, הפעילות למען החטופים, המלחמה שלכם באנטישמיות – אנחנו מרגישים את כל זה היטב. זה לא סיפור ישראלי, זה סיפור יהודי, זה הסיפור של כולנו.

עכשיו יש לכולנו הזדמנות להתחבר עוד יותר: רבים חושבים שכדי להיות בעניינים צריך להיות מחובר לחדשות מישראל 24/7. היממה הקרובה היא ההוכחה שכדי להיות באמת מחובר לעם שלנו ולסיפור שלו – צריך להתחבר לשבת.

לעצור ליממה את העדכונים המיידים כדי להקשיב לאמת העתיקה, הנצחית. להפסיק לרגע לעקוב אחרי מה אומרים באו"ם ובבית הלבן, ולהאזין לאברהם אבינו ולשרה אימנו, הגיבורים של פרשת השבוע. יש להם המון מה להגיד לנו, גם היום: איך בונים תרבות של אמונה וחסד, איך נלחמים באויבים, איך חיים כיהודים.

החמאס לא יקלקל את המסורת השנתית הזו. מיליונים ברחבי העולם אומרים ביממה הקרובה: אנחנו מתנתקים, דווקא כדי להתחבר. לא פוש, אלא קידוש. אנחנו לא מסמסים זה לזה, אלא מתחברים אחד לרעהו ברמה הרבה יותר גבוהה.

שבת שלום, גיברלטר. המילה שבת אומרת לנו הרבה, וכך גם המילה שלום. שנזכה להרגיש את שתיהן, באמת.

סיון רהב־מאיר

ירושלים".

5.

"שלום סיון, אני מיילדת בשערי צדק.

ביום קשה שבו אנחנו סופרים נופלים, רציתי לשתף בעוד ספירה.

אתמול בלילה ספרנו וגילינו ששברנו שיא של כל הזמנים במספר הלידות לחודש אחד. 1,823!

אני מצרפת את התמונה מתוך ספר הלידות של המחלקה, תמונה שריגשה אותנו מאוד הלילה ורצינו לספר עליה לעם שלנו.

הנתון הזה מגיע בזכות משפחות הדרום שמתגוררת כעת בעיר,

בזכות נשות החיילים שהגיעו להורים,

ובזכות נשות ירושלים והסביבה שמגיעות בהמוניהן ללדת אצלנו.

זה נותן לנו המון כוח, תקווה וידיעה ברורה:

עם ישראל חי וקיים.

אנחנו עם הנצח.

ואת התשובה הזו,

את כל התינוקות המתוקים האלה,

אנחנו עוזרות להביא לאוויר העולם בגאווה גדולה.

רחל לוי".

6.

שתי הודעות שהגיעו אליי ברצף:

• מיטל שלזינגר ממושב בצרה, שעובדת כמפיקה, החליטה שדווקא היא וחברותיה יכינו חבילות הוקרה למתנדבי זק"א. הן אספו כסף, קנו ממתקים ופינוקים, בדקו שוב ושוב שכל המוצרים כשרים למהדרין, רכשו לילדי המתנדבים של זק"א ספרי ילדים חרדיים ויצאו אליהם הביתה, להגיד תודה. "אם אנחנו רק רואים את סרטוני הזוועה אנחנו לא ישנים בלילה", אמרה מיטל. "מה יגידו אלה שנוגעים, מזהים, אוספים? האם הם יודעים כמה אנחנו מודים ומעריכים?"
• מייד אחר כך כתב לי פנחס וייס: "אני עובד סוציאלי, ובימים אלה כולנו עובדים יומם ולילה. באחד הלילות הדרכתי מרחוק אישה שהייתה צריכה לבשר בשורה מרה להורים שאיבדו את בנם באחד מיישובי העוטף. דיברתי איתה כמעט שעה על הצד הנפשי והמשפחתי והמעשי, ובסוף היא שאלה אותי קצת על עצמי. אמרתי שאני פנחס, תואר שני בעבודה סוציאלית, מביתר עילית. 'ביתר עילית זה לא חרדים?' היא שאלה. כשעניתי שכן, ושאני חסיד, היא אמרה: 'אני לא רוצה להגיד לך מה הייתי חושבת על אדם כמוך לפני שלושה שבועות. לדבר איתך? ועוד לקבל ממך עזרה בזמן מצוקה? לא ייאמן'".

ייאמן, ייאמן.

הפוסט עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה (וירא) הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

1.

שמעתם על התפילה לשלום השבויים? רמי גורן, בנו של האלוף במיל' הרב שלמה גורן שהיה הרב הראשי לצה"ל, מצא אצלו תפילה שאביו חיבר לשלום השבויים של מלחמת יום כיפור, לפני 50 שנה. הוא ריענן אותה קצת, ומרגיש שהציבור צריך להכיר את התפילה הזו, שלצערנו אקטואלית כל כך כעת:

"מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, מֹשֶׁה אַהֲרֹן דָּוִד וּשְׁלֹמֹה, הוּא יְבָרֵךְ וְיִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת בָּנֵינוּ הַיְּקָרִים, חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל וּשְׁאָר הַלּוֹחֲמִים לְמַעַן בִּטְחוֹן הָעָם וְהָאָרֶץ, וְאֶזְרָחִים – זְקֵנִים וּצְעִירִים, נָשִׁים, גְּבָרִים וְטַף – הַנִּמְצָאִים בְּצָרָה וּבִמְצוּקָה, וּנְתוּנִים לִמְשִׁסָּה וְסַכָּנָה בַּשֶּׁבִי.

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִמָּלֵא רַחֲמִים עֲלֵיהֶם לְקַיְּמָם וּלְחַזְּקָם וּלְהַחֲיוֹת רוּחָם וְתִקְוָתָם, לְהַצִּיל מִמַּסְגֵּר נַפְשָׁם, לְהוֹצִיאָם מִצָּרָה לִרְוָחָה וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה.

וְלַפְּצוּעִים שֶׁבָּהֶם יִשְׁלַח ה' רְפוּאָה שְׁלֵמָה מִן הַשָּׁמַיִם, רְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ וּרְפוּאַת הַגּוּף, וְיִזְכּוּ כֻּלָּם לָשׁוּב בִּמְהֵרָה לְבֵיתָם וּלְאַרְצָם בְּרִיאִים וּשְׁלֵמִים לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם, וִיקַיֵּם בָּהֶם דִּבְרֵי הַכָּתוּב: 'לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב, לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר', וְנֹאמַר אָמֵן".

אמן.

2.

זהבית קינג מקיבוץ בארי מספרת: "בחודשים האחרונים הבן שלנו, אורי, למד לקראת העלייה לתורה עם הרב צבי ארליך. אורי למד את פרשת בראשית וגם למד על הנחת תפילין ועל 'שמע ישראל'. הרב צבי סיפר לו שיש אנשים במהלך ההיסטוריה שלנו שהמילים 'שמע ישראל' היו המילים האחרונות שלהם, מרבי עקיבא ועד רועי קליין. אלה מילים של מסירות נפש. הוא ביקש מאורי ללמוד את הפסוק החשוב הזה בעל פה, והוא אכן עשה כך.

על מה שקרה לקיבוץ היקר שלנו בשמחת תורה כל העולם יודע. אנחנו אישית הסתגרנו בממ"ד במשך 36 (!) שעות. 36 שעות בלי מים, חשמל ואוכל, בעוד המחבלים רוצחים וטובחים בחוץ. בכל פעם כשעלה בנו הפחד, התפללנו ביחד ואמרנו עם אורי 'שמע ישראל'. הפסוק שאורי למד רק לא מזמן, קיבל המון משמעות באותה יממה וחצי, עד שחולצנו.

עכשיו אנחנו במלון בים המלח. הרב צבי ומתנדבים מופלאים הרימו כאן חגיגת בר מצווה גדולה. דמעות של עצב ושמחה מילאו את עינינו. בירכנו את ברכת הגומל על שניצלנו, התפללנו לשלום השבויים והנעדרים ולשיקומה של הקהילה שלנו, וכמובן – אורי אמר עם הרב צבי 'שמע ישראל' בהתרגשות.

הסתכלתי מסביב על מי שכאן ועל מי שלא איתנו, ולא האמנתי. איחלנו לכולנו שלא רק אורי יגדל מעכשיו לתפארת.

כשנפרדנו מהרב צבי, אמרתי לו שכאשר הוא ילמד מעכשיו נערי בר מצווה את 'שמע ישראל', הוא יוסיף את הסיפור של אורי".

3.

שבועיים לעידן הזה, שאנחנו עדיין לא יודעים איך נקרא לו בעתיד. הנה עצה קטנה ומעשית:

חג שמחת תורה נקטע באמצע במקומות רבים. סיפרו לי שבמלונות באילת ובירושלים, שם נמצאים רבים מתושבי העוטף, עשו בשבת בבוקר הקפות סמליות של שמחת תורה. הקהילות החליטו להשלים את תפילות ההקפות בריקוד, במעגל, בדמעות, למרות הכול. גם בקיבוץ סעד התכנסו קומץ החברים שנשארו לשמור על הקיבוץ, וערכו הקפה אחת סמלית, עם ספרי התורה שלהם, מסביב לבמה. אלה לא היו ההקפות השמחות שתוכננו. הן נעשו בדמעות, בתפילה, ובעיקר בלי חברים יקרים שאינם.

ומהשטח: סיפר לי המילואימניק אביחי מיכליס שכאשר יצא מהבית בשבת שעברה בבוקר, אשתו אפרת דחפה לו לתיק את חבילת הסוכריות שלא הספיקו לזרוק בהקפות של שמחת תורה. "כדי שיהיה לי מתוק", הוא כותב. "ובאמת, כשקצת מר, אני לוקח איזו סוכריה אחת ונזכר. תעשו את זה גם אתם. תפזרו דברים טובים אחד על השני, קחו סוכרייה, תמתיקו טעם מר".

הרבה מומחים שדיברתי איתם השבוע המליצו על טקסים קטנים כאלה, של קשר בין העידן הקודם לעידן הזה. של סגירת מעגלים, אפילו באופן סמלי, כדי לא לאבד קשר עם כל הטוב שהיה ושעוד יהיה. תמצאו לכם מהי הסוכרייה שלכם משמחת תורה.

שבוע טוב, בשורות טובות.

4.

שירי וידן, סטודנטית מקיבוץ נען, כותבת לי כך:

"ביום שישי, לפני שהכול התחיל, הייתי בסערת רגשות על משהו אישי. ואז שמעתי אותך ברדיו מדברת על שמחת תורה ועל שמסיימים לקרוא את התורה כולה והשבוע מתחילים שוב מבראשית. זה תפס אותי וחיזק אותי. החלטתי שאם כולם מתחילים מבראשית – גם אני אצטרף ואתחיל ללמוד את התורה, מההתחלה.

מאז… כל העולם התהפך עלינו. זה נראה עידן אחר. אבל אתמול בלילה, לפני השינה ואחרי החדשות, לקחתי איתי שני ספרים על פרשת השבוע ופשוט קראתי את הפרקים הראשונים של ספר בראשית. בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ…

רציתי להזכיר שגם אם הכול השתנה – נסו להתחיל מבראשית. לי זה נתן הלילה הרבה כוח".

הפוסט לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

1.

קשה לעכל את עוצמת האסון, השכול וההפתעה. קשה לעכל את עוצמת הרוח, האחדות והגבורה. איך מתפקדים? איך מכילים את כל זה? חמותי מנחת ההורים זיוה מאיר ('אימא מאיר') כתבה בימים אלו כמה עצות. לדעתי הדברים מתאימים לא רק להורים:

א. קודם כול לבדוק מה איתי. לדאוג לעצמי, לחוסן שלי. אחרת איך אדאג לילד? קחו נשימה לפני שאתם רצים לדבר עם הילדים.

ב. לא לשקר לילדים. להפסיק להגיד "הכול בסדר". כמובן לא לחשוף אותם לכל הפרטים הקשים, אבל לא לשקר.

ג. לתווך. הילדים לא תמיד מבינים. ילדה אחת הבינה רק אחרי הסבר של אימא שלה שהבום שהיא שומעת הוא הפיצוץ של הרקטה בשמיים על ידי כיפת ברזל. "זאת אומרת שהבום זה טוב ולא מפחיד", אמרה מייד הילדה, וכל היחס שלה לבום השתנה. וכשמדברים עם הילדים – לנסות להיישיר מבט לעיניים שלהם, לא לסלולרי.

ד. לראות סרטונים מפחידים זה ליצור טראומה לעצמכם ולהם. תחליטו אם אתם רוצים ליצור טראומה בקליק.

ה. לעשות. העשייה מחזקת, משחררת, מחברת.

ו. בזמנים כאלה לפעמים עוזר שיש לנו פסוק או מנטרה או משפט שהולך איתנו, שאנחנו אומרים לעצמנו בראש ברגעים קשים. מישהי סיפרה לי שבימים אלה היא שרה לעצמה הרבה את המשפט "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". חמותי סיפרה שהפסוק שהולך איתה הוא "יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה". לדבריה, אלוקים מצפין ושומר אותנו איתו בסוכה גם בימים רעים. לא הובטח לנו בית מפואר או מלון רגוע. זה מסע בסוכה רעועה, שקמה ונופלת וקמה כבר אלפי שנים. גם ברגעים קשים אנחנו לא לבד, אנחנו ביחד, מוצפנים. האם יש לכם ציטוט מחזק שהולך איתכם?

ז. לקחת רשימות כללים בעירבון מוגבל, גם את הרשימה הזו. לא לנסות להיות מושלמים, לסמוך על עצמנו ועל האינסטינקט ההורי שלנו.

בשורות טובות.

דברים ששלחה לי צורית ירחי מתוך החמ"ל של היישוב בני נצרים במועצה האזורית אשכול:

"אני לא יודעת האם ומתי נספיק לדבר על כל ההרוגים. אז אני רוצה לומר עליהם משהו, על כל אלה שאני מכירה. אני 'דוסית' שבאה לעוטף עזה אחרי הנסיגה מגוש קטיף, מהיישוב נצרים.

עברנו פה את 'עופרת יצוקה' ואת 'עמוד ענן' ואת 'צוק איתן' ואת 'שומר החומות' ואת 'מגן וחץ' ואת 'עלות השחר'. כל המבצעים האלה עברו על השכנים שלי והם המשיכו לגור כאן, קיבוצניקים אמיצים, קילומטרים ספורים מהגבול.

המשיכו לגדל פה ילדים מתוך אזרחות טובה וציונות גדולה והכרה בערך ההתיישבות. אתם הרי רואים בימים האחרונים את התמונות של המשפחות היפות האלה, שנטבחו.

רובם לא נראים כמוני, השכנים האהובים האלה שלי, ולא חושבים כמוני, ואולי לא אמרתי להם לפני כן כמה הם מדהימים בעיניי. והנה עכשיו הם שילמו את המחיר הכי כבד. אני פוגשת פה ניצולים ושומעת על גילויי גבורה אדירים שהיו כאן. עוד לא שמענו את קצה הקרחון על מה שעשו פה אבות ואימהות, אפילו סבתות. על תושייה אנושית בלתי־נתפסת. אלה לא רק דברים הרואיים, אלא גם חיבוק שקט בממ"ד כשהמחבלים מעבר לדלת.

אני מסתכלת על רשימת ההרוגים שלנו במועצה אזורית אשכול ובוכה. אני מכירה 11 מהם באופן אישי. אתם לא תספיקו לשמוע על כל אחד ואחת מהם, אבל היה לי חשוב להגיד מילה על הרוח שלהם, של כולם ביחד".

כמה תזכורות חשובות שכותב תושב שדרות הרב חגי לונדין:

א. אנו נמצאים במלחמה. מלחמה קשה, כואבת ומפתיעה. רבים מהמשפחות והחברים שלנו נפגעו, רבים נלחמים כעת על חייהם. נכון, מפחיד עכשיו, אבל זה הזמן להפעיל את הראש, את התודעה השכלית והרוחנית.

ב. הכאב על ההרוגים והפצועים הוא איום. אבל זו לא השואה ולא סופה של מדינת ישראל. מדובר בארגון טרור שמדינת ישראל תנצח אותו, בעזרת השם. זה לא עניין של אם, אלא של מתי.

ג. למרות הפיתוי להתמכר עכשיו לדכדוך ולצפייה אובססיבית בחדשות, כדאי שכל אחד ישים לב שהוא והאנשים סביבו מתעדכנים במינון המדויק והנכון להם.

ד. צפייה בשמועות וסרטונים והעברתם משמעותה העצמה של הדמיון וההיסטריה. תסננו את ההודעות הלא־רלבנטיות, והעיקר – תעצימו את המסרים המחזקים בחייכם.

ה. הילדים שלנו זקוקים עכשיו להורים שלהם. לעזור לתווך להם את החדשות, לדבר, לבכות ביחד, להתפלל, והעיקר להקרין אמונה וביטחון. מצפים לנו ימים מאתגרים.

ו. לזכור: הסיפור של עם ישראל לא התחיל אתמול ולא הסתיים היום. קשה לנו מאוד אבל עברנו דברים קשים מאלה. תזכרו את תחילת הקורונה. עם ישראל והעולם כולו תמיד מנצחים את הרשע לבסוף. "כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ, וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב".

בשורות טובות!

הפוסט הקרב על הנפש הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

1.

חג סוכות שמח. סיבות רבות יש לבניית הסוכה, אבל ככל שהעולם מתקדם וטכנולוגי יותר, הסיבה פשוטה יותר. בלי לחפש משמעות היסטורית ורמזים קבליים, בניית הסוכה היא פשוט האקט החתרני ביותר שאדם עם אייפון ואייפד יכול לעשות: לצאת החוצה לטבע, לקחת קרשים, לחבר אותם, לפרוש סכך של ענפים ולסיום לחפש גם את ארבעת המינים. עבור רבים הסוכה היא המפגש השנתי עם הדשא, השמש, הירח והנמלים. זו לא אפליקציה, זה הדבר עצמו: צריך להריח את האתרוג, להסתכל מקרוב מקרוב על ענפי ההדסים, ובתוך הסוכה – להרים ראש למעלה כדי לבדוק אם יש בה יותר צל או יותר אור. אחת השאלות המפורסמות של רבי נחמן מברסלב לחסידיו הייתה: "האם הסתכלת היום אל השמיים?"

כבר לפני מאתיים שנה הוא הרגיש שאנשים רצים מהיריד אל החנות, מבאר המים אל הרפת, ולא מרימים לרגע ראש להיזכר במציאות שמעל העולם הגשמי. חסידיו טוענים שהוא ניבא את הימים האלה, שבהם נעבור ממעלית למשרד, מחניון לקניון, בלי להביט אפילו פעם אחת על השמיים. חג הסוכות הוא שבוע אחד בשנה שבו אין לנו ברירה אלא לעשות את זה.

2.

האושפיזין הם שבעת אבות האומה – אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרון דוד – שמוזמנים לסוכה. יש הסברים עמוקים וקבליים רבים על המנהג הזה, ובספר 'באר מרים' מצאתי הסבר היסטורי שאף פעם לא חשבתי עליו: אבות האומה הרי נדדו לרוב. אברהם עזב את ארץ מולדתו והגיע לישראל, ומכאן למצרים, ושוב חזר. גם יצחק נדד לארץ פלשים בשנות הרעב, ואז לנגב המערבי, ואז לבאר שבע ולחברון. יעקב ברח אל חרן, חזר לכנען וירד מצריימה. יוסף נמכר לעבד, משה ואהרון הלכו ארבעים שנה במדבר, ומשה גם נדד ממצרים כבר בצעירותו, וגם דוד ברח מפני שאול ומפני אבשלום. חייהם היו חיים של סוכה, לא של בתי קבע. והם הבינו היטב כמה המציאות הקבועה היא זמנית, וכמה צריך גמישות ויצירתיות. נוסף על כך, למרות כל הטרדות שמתוארות כאן ולמרות הטלטלות שהם עברו – כל אחד מהם בנה את עצמו והנהיג וחינך. זוהי עוד סיבה שראוי להזכיר אותם בסוכה שלנו.

3.

בכל שנה לקראת סוכות אני נזכרת באחד מדברי התורה הראשונים ששמעתי בחיים. זה היה בגיל 15, בסוף ארוחה באיזה מפגש חינוכי של בני נוער. נערה בשם דפנה הכריזה ש"לא יכול להיות שאוכלים פה בלי להגיד דבר תורה, אפילו משהו קטן". לא ידעתי מה זה דבר תורה, אבל היא המשיכה מייד: "יש קשר מובהק בין חג סוכות לבין חג הפסח. שני המועדים האלה מלמדים אותנו להעריך את הדברים הבסיסיים ביותר בחיים. בחג הפסח אנחנו לומדים להעריך את הלחם, כשאנחנו מסתדרים שבוע בלעדיו. בחג הסוכות אנחנו לומדים להעריך את הבית, כשאנחנו מסתדרים שבוע בלעדיו".

הרעיון הפשוט הזה מלווה אותי כבר שנים. השנה מצאתי בו עוד קצת עומק, בדבריו של הרב עדין שטיינזלץ על הסוכה: "בחיים מקובעים מדיי יש סכנה של שאננות, של ביטחון מופרז. אנשים ועמים שמרגישים מרוצים מדיי ממצבם הנוכחי יכולים בעצם להיות על סף תהום. הסוכה מטלטלת את הקיום הנינוח שלנו, מוציאה אותנו מהבית היציב שלנו החוצה, נוטעת בנו תחושת ארעיות, משחררת אותנו מתחושת ה'מגיע לי' והתחושה שדברים הם 'שלי', שהיא תחושה מסוכנת. זה שינוי נפשי חשוב, ממש חיסון מפני תחושת השכחה וקהות החושים. זו התחושה שעימה יש להיכנס לסוכה למשך שבוע".

4.

אתם מרגישים את האנרגייה הזאת באוויר? שומעים איך כל שיחה מסתיימת ב"שנה טובה" או ב"גמר חתימה טובה"? כדאי להשתיק את כל הרעשים מסביב ולהתחבר לתדר הזה. קוראים לזה אופטימיות. קוראים לזה שנה חדשה. קוראים לזה תשרי, ועשרת ימי תשובה. וכך מתאר נתנאל פרץ, איש חינוך מאשדוד, את מה שקורה עכשיו:

"בכל שנה בזמן הזה מתרחש נס. כולנו יחד מצליחים בכמה ימים ספציפיים לחזור ולהאמין שאפשר לשנות.

גם המיואשים ביותר, הנעולים, השבורים, כולם איכשהו הודפים את כל החושך של היום-יום ופותחים במקומו חלון קטן החוצה.

פתאום אתה רואה מיליוני אנשים שבאמת ובתמים פורצת אצלם בלב אמונה שוואלה, יש בהחלט סיכוי שיפה ושונה תהא השנה. שהם יהיו טובים יותר. שהלב שלהם יהיה יותר מדויק ופתוח לקבל את הטובה המורעפת עליהם מלמעלה. שאולי הפעם יהיה אומץ ללכת בלי פחד על מה שנכון. שיהיה כוח לתקן. פתאום משהו מתרכך, ולו לרגע אחד, אצל כל כך הרבה אנשים שמחליטים לשחרר לרגע ולתת סיכוי, בבת אחת. מאמינים שיש מצב.

וחשבתי לעצמי כמה זה לא מובן מאליו, היכולת הזו לחזור ולהאמין בטוב. כמה ראוי להודות על הנס הזה שקורה בכל תחילת תשרי. תחל שנה וברכותיה".

5.

עדי לייטנר מפתח תקווה, רק בכיתה י"ב, כתבה לי כך בערב יום הכיפורים:

"שמתי לב שרוב הדיבורים לקראת יום כיפור הם על כמה חשוב לבקש סליחה. אני חושבת שלא מדברים מספיק על כמה חשוב לדעת לסלוח. לשחרר, למחול, להמשיך הלאה, לא להיתקע.

הימים האלה נועדו לא רק לריכוך הלב אצל הצד הפוגע, אלא גם אצל הצד הנפגע. לפעמים, יותר מאשר קשה לבקש סליחה – קשה לסלוח. כי קשה לשנות את הרגשות שלנו, קשה לתת לאנשים את האפשרות להתחיל מחדש, ולדעתי לכן אנשים גם לא ניגשים להתנצל, כי הם חוששים מהתגובה.

אומרים שכמו שאנחנו דנים אחרים, ככה דנים אותנו בשמיים. כלומר, אם אנחנו מסתכלים על אחרים בהבנה, בעין טובה, ככה א־לוקים יסתכל עלינו. אלה ימים שצריך לדון בהם לכף זכות, לרחם, לא לנטור.

במסכת אבות כתוב שהשאיפה היא להיות אדם שקשה להכעיס אותו וקל לפייס אותו: 'קָשֶׁה לִכְעֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת'.

אני חושבת ששווה שתכתבי על זה משהו".

אז הנה עדי, את בעצמך כתבת. תודה.

6.

מוצאי יום כיפור. הנה משהו שמזכיר את הסיפור הגדול שלנו:

האחיות חנה ושרה טסלר הן סמל. שתי נערות באושוויץ, שרצו לצום ביום כיפור (אף שלפי ההלכה הן כמובן לא היו צריכות). הן צמו עם אסירים נוספים במסירות נפש, אבל בסוף אותו היום הן הבינו שהחישוב שלהן היה מוטעה. כנראה רק היום זה באמת יום כיפור. אז כולם צמו שוב – ובסוף הצום גילו שכנראה שוב טעו בחישוב. כדי להיות בטוחות, חנה ושרה צמו שלושה ימים רצופים, באושוויץ.

הן שוחררו, עלו ארצה, הקימו את ביתן בקיבוץ יבנה וגם זכו לאריכות ימים. בערב ראש השנה לפני 4 שנים הלכה שרה לעולמה. השנה, בערב יום הכיפורים, גם חנה נפטרה, בגיל 97. ביום ראשון, שעות ספורות לפני הצום, יצאה הלווייתה מהקיבוץ, בדיוק 80 שנה אחרי אותו יום כיפור משולש באושוויץ.

בווידאו המצורף אפשר לשמוע את הסיפור על אותו יום כיפור ולראות את המשך מסע החיים – את המשפחה שהוקמה, וגם את ספר התורה שנכתב לזכר כל בני המשפחה שנספו.

יום כיפור תשפ"ד. לשמיים עלתה סנגורית של עם ישראל, אישה שצמה שלושה ימים רצופים באושוויץ. ובקיבוץ יבנה לא נשאר אף אחד עם מספר על היד. אנחנו אלה שצריכים להמשיך את הסיפור.

7.

"סיון שלום. סיפור על תיקון, והפעם לאחר 50 שנה! שמי אלחנן עמנואל, ואני החשב של קיבוץ שעלבים. למשרדי הקיבוץ נכנס לאחרונה אדם וסיפר כך:

'בשנת 1974 הייתי תלמיד תיכון בקיבוץ. טיילנו בשטח המרעה ובמעשה של שובבות וטיפשות זרקתי אבן גדולה על אחת הפרות. האבן פגעה לה חזק מאוד בעין.

לפני כמה ימים העין שלי התחילה לכאוב לי מאוד. התייעצתי עם שני רופאים, והם המליצו לי לנסוע להדסה. אני בדרך לשם, אבל בדרך עברתי פה, כי לא באמת שכחתי מהסיפור הזה. אני רוצה לשלם מחיר מלא על הפרה ההיא שפגעתי לה בעין. זה היה גם צער בעלי חיים וגם פגיעה ברכוש שאינו שלי'.

אמרתי לו שאין צורך, ושפרה עולה הרבה כסף, אבל הוא התעקש לשלם מחיר מלא של פרה. הוא רשם צ'ק על הסכום שאמרתי לו, של פרה זקנה וזולה יחסית, שעולה 2,805 ₪, ונסע מכאן ישר להדסה.

צלצלתי אליו אחר כך. העין שלו בסדר, אבל גם הלב והראש. הוא ממש שמח שהייתה לו הזדמנות לשלם את החוב לאחר 50 שנה.

וכיוון שלא בטוח שהייתי מאמין לסיפור כל כך יוצא דופן, אני מצרף צילום של הצ'ק".

הפוסט הסתכלתם היום אל השמיים? הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

1.

ברוכים הבאים לימים הכי שמחים בשנה. לא התבלבלתי, הימים שאנחנו מכנים "הימים הנוראים", הם הימים הכי שמחים בשנה.

ממוצאי שבת גם האשכנזים אומרים סליחות. זהו מעמד שנתי של תקווה, של התחלה מחדש, של אופטימיות ואמונה שאפשר לתקן. תחשבו איך היה נראה עולם בלי סליחה ומחילה, בלי שום יכולת למחוק ולהתקדם ולהשתנות.

הרב יוסף דב סולובייצ'יק אמר שיש שתי מילים עוצמתיות מאוד שאנחנו אומרים בימים האלה, בלי לשים לב: "חטאנו לפניך". נכון, חטאנו, אבל לפניך. אנחנו עוברים תהליך שיש בו גם בושה וחרטה, אנחנו ממש לא טוענים שהכול אצלנו מושלם, בהחלט חטאנו בשנה האחרונה – אבל העיקר שאנחנו לפניך, איתך, יכולים לספר לך על כך ולבקש להשתפר ולהתחיל שוב.

במקום לחוש דכדוך ותסכול, יש לנו אפשרות לתעל את התחושות למקום אחר. חטאנו – לפניך. שיהיו סליחות שמחות ומשמעותיות, תפילות שמחות ומשמעותיות, שנה טובה ומתוקה, כתיבה וחתימה טובה.

2.

אני מתעכבת עוד רגע על ההופעה של ישי ריבו ב'מדיסון סקוור גארדן' בשבוע שעבר, בגלל שתי תגובות שקיבלתי כשהגעתי בעצמי לניו יורק להרצאות. זה היה הרבה יותר מעוד ערב מוזיקלי.

איש חינוך אמריקאי אחד אמר לי שלא היו לו בגילו דמויות כאלה להערצה. ישי ריבו אינו רב, הוא כוכב. הנוער נושא אליו עיניים כמודל חיובי, שמשלב קודש וחול, ומוכיח שזה לא רק אפשרי, זה הכי מצליח שיש. אתה לא צריך לוותר על המסורת והזהות בדרך לצמרת, להפך. זה חידוש.

אבל את החידוש הגדול, את שינוי הכיוון ההיסטורי, הגדיר ניצול שואה קשיש, שהיה שם בקהל עם נכדיו. "אני גדלתי על יהודים נרדפים, מתים, עצובים. לא האמנתי שאראה פעם בחיים שלי 14 אלף יהודים שמחים ביחד, רוקדים ביחד!" אמר בהתרגשות.

הסיפור שלנו שינה כיוון – מיגון לשמחה, מהגולה לארץ ישראל (והנה הגולה צריכה זמר ישראלי בעברית כדי להתרגש ככה). השואה כבר איננה מוקד הזהות של הצעירים האמריקאים, אלא "סיבת הסיבות, עילת העילות". יהדות חיה. זו הכותרת.

3.

בכניסה לתיכון היהודי המקומי בגיברלטר מופיע שלט: "בואו נתפלל זו על זו", כתוב שם, ואז מופיעה רשימה של כל הבנות.

מתברר שכל אחת מהן קיבלה שם של חברה, יחד עם שם האם, שמעה ממנה מה חסר לה ומה היא רוצה, והתחילה להתפלל עליה.

המנהלת מרים בנשק הסבירה לי שזה פרויקט לחודש אלול, הכנה לימים הנוראים. יש במבצע החינוכי הזה כל כך הרבה מעלות: לצאת מעצמנו, לראות גם את האחר, לברר ולדעת מה חסר לו ואז אפילו להתפלל על זה, לבקש בשבילו.

רובנו כבר לא בתיכון, אבל גם בחיים הבוגרים אפשר לעשות עם עצמנו מבצע כזה בימים האלה. לצאת מעצמנו אל מצוקת הזולת, להתפלל על מישהו קרוב, ואולי גם לבקש בלי להתבייש שיתפללו עלינו.

תודה, תיכוניסטיות גיברלטריות . למדתי משהו.

שיתקבלו התפילות.

4.

על החלון של חנות הספרים של רשת 'אור החיים' בשכונת הר נוף בירושלים קיבלתי תזכורת ליום כיפור: משה קירשנר, במקור מבריטניה, התחיל לעבוד שם לאחרונה והרגיש שהוא היה קצת חסר סבלנות לאנשים. לכן הוא תלה בכניסה לחנות שלט ענק:

"עקב המשרה החדשה כאן בהר נוף ורוב העבודה והאחריות הכרוכה בה, הלחץ מכביד עליי, ולכן קרה שהתייחסתי אל כמה לקוחות בחוסר סבלנות ובהקפדת יתר. לכן אני מבקש מחילה על זאת מכל מי שפגעתי בהם, שייכנסו ואבקש מהם מחילה כמו שצריך. מקבל על עצמי בלי נדר בחודש אלול לעבוד על זה, מעומק הלב. והנני מאחל לכולם כתיבה וחתימה לטובה לאלתר לחיים טובים".

משה מספר שיש אנשים שנכנסים פנימה לדבר איתו על השלט, לא כדי לקבל התנצלות אלא בעיקר כדי להחמיא לו על הגישה וגם על הכותרת האופטימית שרלבנטית לכולנו: "כִּי נָפַלְתִּי – קָמְתִּי". כולנו נופלים, אבל אפשר גם לקום.

חשבתי לעצמי שבימים אלה משה מוכר הספרים ראוי בעצמו שיספרו גם עליו.

5.

"שלום סיון, הסיפור הבא קרה לרב שמואל ביסטריצקי מסביון. לדעתי זה לא סתם עוד סיפור על הישראלי היפה, זה סיפור על הישראלי שנותן אמון באחיו:

'השבוע נסעתי לערוך את החופה של עדי וספיר', מספר הרב ביסטריצקי. 'יצאתי כהרגלי מוקדם כדי להגיע בזמן, גם אם יהיו פקקים. אבל אז, כמה קילומטרים לפני האולם, התנועה עמדה והתעכבתי 40 דקות (!) על כביש ראשי.

בזמן ההמתנה הספקנו להכיר את הנוסעים שלידנו, כי כולם פשוט עמדו ושוחחו בזמן שהתנועה לא זזה. מנהל האירוע ניסה לשלוח לכיווני אופנוע כדי לאסוף אותי, אך כל הניסיונות לא צלחו.

כשראיתי שהפקק לא משתחרר פניתי לרכב שעמד לידי, ושיתפתי את הנוסעים בכך שאני בדרך לחתונה, ושאני הרב שעורך את החופה ואין לי ברירה אלא ללכת ברגל. ביקשתי מהבחור שישב ליד הנהג לעבור לנהוג ברכב שלי ולהמתין שהפקק ישתחרר.

החלפנו מספרי טלפון, לקחתי את הכתובה ויצאתי מהרכב בריצה לכיוון החופה, בתפילה שאגיע בזמן וגם בתפילה שאקבל את הרכב שלי בחזרה…

זכיתי גם לרוץ למצווה וגם לעשות את הספורט היומי, וברוך השם הגעתי לחופה בדיוק בזמן.

ובסיום החופה? מחוץ לאולם המתין לי יניב עם המפתח של הרכב שלי. הוא נפרד מהחברים שלו, שינה את המסלול ובזבז את זמנו רק בשביל החסד הזה. מבחוץ אנחנו נראים שונים, ולא הכרנו עד לפני חצי שעה, אבל חייכנו והתחבקנו כמו שני אנשים שהשלימו ביחד משימה משותפת מיוחדת'."

6.

קצת על מאחורי הקלעים של רשתות חברתיות ושיווק:

לכאורה אם יוצא ספר, אפשר פשוט לכתוב פוסט על שיצא ספר, נכון?

לא לא, המקצוענים בתחום אומרים לך לעלות קומה. לעשות תוכן שיווקי. לשתף חתיכות מהחיים הפרטיים שלך ועל הדרך לשווק את המוצר, כאילו לא ישימו לב. משהו בנוסח: "תראו איזה מתוק הילד שלי, יו בדיוק כתבתי ספר ילדים חדש!" וזו עוד גרסה עדינה.

יש עוד המלצה מקצועית: להניע אתכם, הגולשים, לפעולה. "שלחו לי את הסיפור האהוב עליכם", "ספרו לי מה שלומכם". ושוב, אלה עוד דוגמאות עדינות. וגם אני עושה זאת כמובן.

וכשמדובר על ריאיון, שימו לב, כמעט שום זמר או סופר אינו מתראיין רק על היצירה עצמה. הוא צריך לספק משהו אחר, חושפני, חדשני. איך שאלה אותי עיתונאית שרצתה שאתראיין על הספר: "את וידידיה עדיין נשואים, נכון?"

סמדר שיר אמרה לי פעם שלשווק ספר קשה יותר מלכתוב אותו. יש מצב שהיא צודקת, והיא כבר סמדר שיר. מה עם סופר מתחיל עם יצירת ביכורים? מה עם מישהו שיש לו חלום, סדנה, עמותה, מוצר? שימו לב: העשייה היא משרה מלאה, ואז השיווק הוא משרה מלאה נוספת.

אז אם היה אפשר לכתוב רק פוסט פשוט, הנה הוא:

'לגדול' החדש יצא לאור. 50 סיפורים על תנועת החסידות, שמבחינתי הם באמת תרופה לדור שלנו, לכל מה שמציק לנו אישית ולאומית.

אני מגיעה לחתום על ספרים במחסן ההוצאה לאור. אם אתם רוצים ספר עם הקדשה, פשוט תיכנסו לקישור ותזמינו. אם לא, פשוט תמשיכו בנחת לפוסט הבא. שנה טובה ומתוקה. ואמיתית.

הפוסט סיפור משנה כיוון- סיון רהב מאיר לראש השנה הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

1.

"שלום סיון, פרסמת השבוע סרטון של הסליחות בכותל, איך החזן מתפלל שלוש פעמים, שוב ושוב, לשלום בינינו, ואיך הקהל עונה אמן בהתלהבות. אז שמי מאור, ואני הבת של יהודה נפתלי, החזן הזה.

רוב הקוראים לא מכירים את השם שלו, אבל רבים מכירים את הקול שלו: כבר יותר מ־30 שנה אבא חזן, וכשמתחיל חודש אלול הוא מקבל מדי לילה את ברכת הדרך המשפחתית מאימא ומאיתנו, נפרד מהמיטה ויוצא לכותל, להוביל ציבור ענק של מתפללים.

הסליחות בכותל הן לא רק תפילה. זה מעמד של אחדות שבו כל חלקי העם מתחברים. כשאני עומדת שם, אני רואה אנשים כל כך שונים ומגוונים, שרים את המילים בהתרגשות עם אבא. אני יודעת שזה בדיוק מה שהוא רוצה.

הרגע הכי מקסים, מבחינתי, מתרחש בסוף הסליחות. זה רגע שמלמד אותנו שבסופו של דבר החזן, כמו כל אחד מאיתנו, הוא רק שליח:

מעמד הסליחות נגמר, אבא יורד מהמרפסת הגבוהה וצועד עם עשרות אלפי אנשים החוצה, כאחד מן ההמון. רוב הציבור לא מזהה אותו ולא יודע שזה האדם שהיה עכשיו על הבמה והוביל את כל התפילה. מול הקדוש ברוך הוא, אין באמת כוכבים. או אולי בעצם מול הקדוש ברוך הוא, כולנו כוכבים".

2.

לפעמים אנחנו מפחידים את עצמנו. בפרשה שקראנו בשבת מופיעה רשימה של ברכות וגם של קללות שעלולות להתרחש: מלחמה, רעב, מחלות ועוד. אבל קללה אחת מעניינת במיוחד, כי היא לא בדיוק מוחשית:

"וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם, וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ".

הפרשנים מסבירים שהקללה הזו היא לא אובייקטיבית, אלא סובייקטיבית. אין באמת ממה לפחד, ועדיין – האדם מגיע למצב שהפחד משתק אותו, גם בלילה וגם ביום, עד כדי כך שהוא פשוט חרד ודואג ולא מאמין בחייו. למעשה זהו פחד בלי סיבה, בלי איום אמיתי.

"אין שם פחד – אבל אתה תפחד", כותב הרב נפתלי צבי יהודה ברלין – וזו בדיוק מהות הקללה. אותו אדם שוכח שגם אם יש קושי, הרי שהעולם ככלל הוא טוב, שדברים יכולים להשתנות לטובה, שאפשר לתקן, ושיש משמעות בקיום של כל אחד מאיתנו.

ומה איתנו? אם "לֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ" זו קללה שכתובה בתורה, הרי שעלינו לנסות להשתדל ולחיות הפוך, לחיות את הברכה: "תאמין בחייך".

שנזכה.

3.

ידידיה מאיר כתב על ה־1 בספטמבר הזה מזווית קצת אחרת:

"מה תענו אם ישאלו אתכם מהו רגע השיא בימים האלה, באלול ובתשרי? בטח יש מי שיבחר ב'כל נדרי'. השני יזכיר את תפילת נעילה. השלישי ידבר על תקיעות השופר בראש השנה, והכול נכון.

אבל אחד השיאים של החודש הזה קורה כבר עכשיו. בא' באלול (כשתלמודי התורה והישיבות נפתחו) וב־1 בספטמבר (עם פתיחת בתי הספר). הימים הראשונים האלה של תחילת שנת הלימודים ספוגים בתפילות מעומק הלב.

שניים וחצי מיליון תלמידים חוזרים היום לספסל הלימודים, ומיליוני הורים מתפללים עליהם.

נכון, אין לנו מחזור ביד, ארון הקודש לא פתוח, אנחנו לא צמים, אבל הלוואי שהיינו זוכים בתפילות של ראש השנה ויום הכיפורים לכוונה פשוטה וטהורה כזאת, לדיבור אמיתי עם הקדוש ברוך הוא, כמו ברגעים האלה, שבהם אנחנו שולחים את הילדים שלנו למערכת החינוך ומקווים ומאחלים ורוצים בטובתם.

בהצלחה. שיתקבלו התפילות".

4.

יום שישי שעבר בצהריים. אני בבית בירושלים, מתחברת לזום. הוזמנתי לדבר בטקס קבלת שבת מוקדמת של איגוד הקהילות היהודיות במפרץ, ונדהמתי. מדובר בארגון שמאגד קהילות יהודיות מעומאן, כווית, קטר, איחוד האמירויות, בחריין וסעודיה. ואו.

מישהו שר את הפיוטים "לְכָה דוֹדִי" ו"יְדִיד נֶפֶשׁ" וכולם הצטרפו, ואז קראו את פרשת השבוע ותרגמו אותה. התבקשתי לדבר לקראת ראש השנה ואמרתי שהמפגש הזה הוא ההוכחה שצריך לחלום בגדול, לקראת השנה החדשה:

קודם כול, זום. לפני הקורונה, לפני כמה שנים, מי דמיין כלי כזה, שיכול לחבר בקליק אחד את כולנו, ממקומות רחוקים כל כך, באיכות כזו ומהירות כזו? והטכנולוגיה רק עפה קדימה, כל הזמן, הרבה יותר ממה שאנחנו מסוגלים לדמיין.

ושנית, השלום והקשר בין המדינות. הודא נונו מבחריין, שהייתה השגרירה של בחריין בארצות הברית ובקנדה, סיפרה על קהילה יהודית קטנטנה, עתיקה ומרתקת. אחרים סיפרו על זהות יהודית גאה ובטוחה בדובאי ואבו דאבי.

אמרתי שבדיוק כמו שחלומות גדולים בתחום הטכנולוגי והדיפלומטי מתגשמים, כך הם יכולים להתגשם בחיים האישיים שלנו. ראש השנה הוא ההזדמנות לעדכן את רשימת החלומות, הפרטיים והכלליים, כדי להעצים ולהגדיל אותם. אנחנו רגילים לנבואות שחורות, לתחזיות שחורות, לציפיות נמוכות, והרבה פעמים הן עלולות להגשים את עצמן. הזום הזה עם העולם הערבי הוכיח לי עד כמה דברים שאפילו לא דמיינו – יכולים להתגשם, ולטובה.

אז מה החלומות שלנו לשנת תשפ"ד?

5.

ישי ריבו ניגן עד לפני כמה שנים לחברים בחדר בישיבה. השבוע הוא הופיע לפני 14 אלף איש באולם המדיסון סקוור גארדן בניו יורק. זמר ישראלי ראשון שמגיע להישג כזה.

אבל הסיפור הוא לא רק ההישג הישראלי, אלא הסיפור היהודי. הרב מארק ויילדס ממנהטן שלח לי הודעה:

"14 אלף ילדים ומבוגרים, דתיים וחילוניים, אמריקאים וישראלים, שרים ביחד, בעצם מתפללים ביחד. בשבילנו זה היה לילה של השראה, של גאווה, זה לחגוג את היהדות שלנו. רבים מבססים את הזהות היהודית שלהם על השואה, על המוות. אנחנו מבססים אותה על החיים: על התורה, על השירה, על השמחה.

הלילה הזה הוכיח שהיהדות לא שייכת רק לסבתא, היא שייכת גם לנכדים. היא לא בשחור־לבן, היא בצבע. 14 אלף איש שרים עם ישי, ביחד עם עקיבא תורג'מן ואמיר דדון ואברהם פריד, ושואגים: 'אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ'. חשבתי לעצמי שאולי צריך לברך 'שהחיינו' על מעמד כזה…

במודעות שפורסמו כתבו שהמופע יהיה ב־3 בספטמבר, אבל התאריך העברי של המופע היה ח"י באלול, יום ההולדת של הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות. המשפט המפורסם שלו הוא: 'יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה'. כלומר, תפיץ את האמת הכי החוצה שיש. אפילו עד מדיסון סקוור גארדן".

הפוסט תאמין בחייך- סיון רהב מאיר הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

1.

לקראת פתיחת סדנת 'מתחדשות' לשנה החדשה ביקשתי מנשים לשתף בעצות וברעיונות שלהן לימים האלה.

קרן כהן הבריקה עם ראשי תיבות לתשפ"ד שבעיני הם מדויקים מאוד – תהא שנת פריצת דרך. וכך היא הסבירה:

"תמיד מחפשים ראשי תיבות חיוביים, אבל הפעם אני חושבת שאנחנו צריכים לבקש פריצת דרך, לא פחות. שינוי אמיתי, הרבה יותר ממה שאנחנו מסוגלים לדמיין כרגע.

פריצת דרך בשמחה, בבריאות, בפרנסה, בפוליטיקה, בתקשורת, במצב הביטחוני, בשיח ברשתות, בחינוך הילדים. פריצת דרך עם חברה שלי שהיא רווקה מבוגרת ועם הדירה השכורה שלנו שקטנה עלינו…

פשוט להצליח לפרוץ דרכים חדשות וטובות יותר, להפתיע את עצמנו, להיות יצירתיים וחדשניים.

מישהו ניגש פעם לרבי מלובביץ' ואמר לו: 'יש לי בעיה'. הרבי עצר אותו וביקש לא להשתמש במילה 'בעיה', אלא במילה 'הזדמנות'. לאמץ זווית ראייה מרעננת וחיובית, לחפש אפשרויות חדשות בכל מצב".

תודה, קרן. שתהא שנת פריצת דרך.

2.

"שלום סיון, כאן לינדה מניו יורק. אני קוראת הרבה סיפורים שלך על חסד מיוחד שעושים בארץ ישראל. רציתי לספר הפעם משהו מכאן, אליכם:

הבת שלנו הייתה בקמפ, מחנה קיץ, בקנדה, במרחק 10 שעות נסיעה מניו יורק. לפני כמה ימים, בגלל מקרה רפואי דחוף, היא נאלצה לעזוב. פשוט נכנסתי לרכב והתחלתי לנהוג.

בינתיים, אנשי ארגון 'הצלה' של קנדה לקחו אחריות, טיפלו בה והתחילו לנסוע איתה לכיוון ניו יורק. פגשתי אותם באמצע הדרך, במקום ששמו קריית יואל.

הם יכלו ללכת וזהו, אבל זו הייתה רק ההתחלה. הם דאגו להביא מקנדה מישהו שינהג ברכב שלי בחזרה לניו יורק כדי שאוכל לשבת עם הבת שלי בזמן הנסיעה במקום לנהוג.

וכך נכנסנו לרכב של מתנדבי ארגון 'חברים' מקריית יואל, שקיבלו לידיהם את הטיפול מכאן.

הייתי מודאגת ורעבה, אבל חיכתה לנו שם ארוחת ערב של שלוש מנות שהנשים שלהם הכינו, וגם ארגזים עם עוד אוכל מוכן עבורנו.

מתנדבי קריית יואל נסעו איתנו עוד שלוש שעות. הם הביאו אותנו עד למתנדבים של שכונת פלטבוש, שכבר לקחו אותנו למרכז רפואי בניו יורק, שם חיכו לנו. כל זה בזמן שאת הרכב שלי מחזיר הביתה מישהו שאני בכלל לא מכירה.

מדובר באנשים ונשים עם משפחות וילדים ועבודה, שעצרו הכול ושינו את כל הלו"ז באמצע אוגוסט, רק כדי לעזור לילדה בת 10 שהם מעולם לא פגשו.

כשהגענו לניו יורק התברר שהמתנדבים מקנדה לא ידעו שמכינים לנו בדרך ארוחת ערב, אז אחד מהם פנה לבן דוד שלו בניו יורק, שחיכה לנו עם ארוחה נוספת ופינוקים במחלקה.

ברוך השם, המצב של הבת שלנו משתפר. ברוך השם, גם המצב של עם ישראל, כך מתברר, לא רע… כל זה קרה לי כעת, בתחילת חודש אלול. זכיתי לשיעור פרטי באהבת ישראל".

3.

ידעתי שיש "פצוע קשה". עכשיו אני יודעת עליו יותר:

"שלום סיון, שמי אוריה שמידט.

השבוע, יחד עם הגננת בת שבע ניגרי שנהרגה, נפצע קשה בפיגוע גם אריה גוטליב. אריה הוא צלם בחסד, שזכינו שיצלם אותנו בחתונה שלנו לפני תשעה חודשים.

אריה הוא אחד האנשים היותר מיוחדים שפגשנו. כמה רגישות צריך ביום המיוחד הזה, יום החתונה. מצד אחד להיות במרכז כדי לראות את כל הזוויות ולתעד בצורה הטובה ביותר שאפשר, ומצד שני להיות לא מורגש ולכאורה לא נוכח.

אריה יודע לעשות את זה בצורה הכי מדויקת. כשאני משחזרת בראש את החתונה, אני לא חושבת שיש רגע אחד שבו אני זוכרת אותו עומד מולי. ופתאום, אחרי שראינו את הווידאו, אני לא מצליחה להבין איך הוא הצליח לצלם ולראות הכול. כמה שאני מעריכה אנשים כאלה.

וגם אחרי החתונה, המהירות שבה שלח לנו את הסרט והקליפ (אחד הדברים שחתן כלה רוצים מייד אחרי החתונה)… יחד איתנו ועם הרבה סבלנות, הוא תיקן לנו את הדברים הספציפיים שרצינו והוציא לנו מתוך הקליפ תמונות שרצינו להוסיף לאלבום, והכול בשמחה, מכל הלב. מסוג האנשים שפשוט מרגישים שהם עושים את העבודה שלהם כי הם אוהבים אותה, והתוצאה בהתאם.

מאז החתונה הוא תפס אצלנו מקום חם בלב. יצא לנו לדבר עליו בינינו כמה פעמים. ואז לפני חמישה חודשים סבתא שלי נפטרה. רצינו לסיים ש"ס משניות לעילוי נשמתה, אז העליתי את זה לסטטוס בווטסאפ, שיגיע לכמה שיותר אנשים. כמה דקות אחר כך אריה כבר שולח לי הודעה שהוא לוקח על עצמו ללמוד את כל מסכת שבת לזכר סבתא שלי… קשה לי לתאר כמה זה ריגש אותי.

אני מבקשת שהדברים האלה יהיו לרפואתו השלמה של אריה לייב בן אלה, שיזכה בעזרת השם לצלם ולשמח עוד הרבה זוגות".

4.

השבוע ביום ראשון אפשר היה לספור שלושים יום ליום כיפור. עוד חודש ל"כל נדרי". קצת מלחיץ, לא?

הנה כיוון אופטימי ומעשי למשימה של כולנו בימים אלו. פרשת כי תצא מתארת את מצוות השבת אבדה: אם מצאנו משהו (חמור, כסף או סלולרי) אסור להתעלם ממנו או לקחת אותו לעצמנו, אלא לנסות להחזיר אותו לבעלים שלו.

אבל פרשנינו מסבירים שמצוות השבת אבדה היא עמוקה יותר: גם אנחנו לפעמים אבודים, וגם סביבנו יש אנשים שהלכו לאיבוד. עלינו להשיב את האבדה. צריך להחזיר כל אחד למקומו, לעזור לו לשוב לחיים שהוא חולם לחיות ויכול לחיות.

חודש אלול הוא הזמן לשאול את עצמנו לקראת חגי תשרי: מה הלך לאיבוד בשנה החולפת? איפה התרחקנו והתבלבלנו? מה בחיים שלנו אנחנו רוצים להחזיר למקום? איפה אנחנו רוצים להיות, אבל באמת?

5.

השלט הקטן והצנוע הזה שמישהו מחזיק ביד, מבשר על אחד האירועים המרגשים שאפשר לחשוב עליהם:

"ברוכים הבאים לסיום ה־6 של הש"ס של החברים דוד ביאלה ואשר גורן. תזכו לבריאות טובה, נחת מיוצאי חלציכם ולהמשיך להגדיל תורה ולהאדירה".

שני חתני השמחה שנערכה בימים אלה הם תושבי כפר מיימון. אשר, 84, הוא ניצול שואה. יליד הונגריה, שעבר שתי צעדות מוות בשלג מקפיא ושרד, עלה לארץ בגיל 8 למוסדות של עליית הנוער והיה ממקימי כפר מיימון.

דוד, 91, הוא דור שישי בארץ. יליד ירושלים, לוחם בפלוגה הדתית של מחתרת הלח"י, בוגר ישיבת 'מרכז הרב', שעבד במשך עשרות שנים כחוקר במפעלי ים המלח.

שני החברים לומדים יחד 42 שנה ומסיימים יחד את הש"ס, ששת סדרי המשנה שמרכיבים את התלמוד כולו, בפעם השישית.

בפרשת השבוע מסופר איך כל אחד צריך לחבר את הסיפור הקטן שלו לסיפור המשותף שלנו, במעמד הבאת הביכורים. תסתכלו רגע על הפנים שלהם ותראו את הסיפור המדהים של כולנו: גבורת הגוף וגבורת הרוח, חיים של התמדה, צניעות, בנייה וחברות, 42 שנים של מפגש יומי עם חכמי התלמוד.

תודה לידידיה שסיפר לי על זה, לנכד אלעד גורן שצילם ולרב אלי רייף. מזל טוב, דוד ואשר. ולהתראות בעזרת השם בסיום הבא.

6.

תעשו פרצוף מתפלא:

"יש מי שאומר שבחופה יש כזו קדושה, שזה פשוט מסנוור. אי אפשר להביט ולהסתכל, השכינה עצמה נמצאת כאן", כך אמר השבוע הרב בן ציון קוק בחתונת בנו שלומי עם רותי סוויסה.

ומה מיוחד כל כך בחופה? הכוונה, הרצון, השאיפות. רגעים טהורים שבהם הכול מושלם וחדש, עם פוטנציאל אינסופי.

הרב קוק ציטט מתחת לחופה את הרב אליהו דסלר, שנתן עצה לזוג שמתחיל לבנות את ביתו: "תמיד תשאפו להשביע נחת זה לזה – כאשר הנכם מרגישים בשעה זו".

כלומר, תמיד תתייחסו זה לזה כמו בשעת החתונה. הרי ברור לנו איך החתן יגיב אם מתחת לחופה הכלה תבקש ממנו משהו, או להפך. ברגעים האלה הם רק רוצים להיטיב זה לזה, להיות הגרסה הכי טובה של עצמם, ביחד.

החופה הסתיימה, ואז חשבתי שזה אתגר בהרבה תחומים בחיים, בהרבה סוגים של יחסים: להיזכר בקשר הראשוני, ברגעי ההתרגשות, בהתחלה.

זה נכון, למשל, גם בשנת הלימודים שמתחילה כעת. ביום הראשון הציפיות הן בשמיים, והמחברת הראשונה נפתחת בהתלהבות. ומה קורה כעבור חודש?

הלוואי שנצליח לשמר לאורך החיים את הרגעים המכוננים האלה. לזכור מה הרגשנו ומה הבטחנו לעצמנו ברגעים מיוחדים ולהצליח ליישם זאת לאורך זמן.

מזל טוב, שלומי ורותי. שנזכה.

הפוסט תהא שנת פריצת דרך הופיע לראשונה ב-עולם קטן.