כחלק מעבודתי במחקר היסטורי אני מקבל לעיתים ספרים עתיקים וכן מסמכים וכתבי יד בני מאות שנים, ומתבקש לבצע עליהם מחקר מעמיק ולהנפיק עליהם תעודה מוסמכת המכילה את תוצאות המחקר.

לפני כשבועיים פנה אליי לקוח, וכה היו דבריו: "אתמול הגיע לידי ספר 'דברי הימים' שנדפס באירופה לפני יותר ממאה שנה. הוא היה שייך ליהודי שנולד בירושלים וחי כל ימיו בארץ, ושמו דוד עפשטיין. הייתי רוצה לחפש עליו מידע, האם תוכל לברר על האיש?"

כשהגיע אליי הספר עיינתי בו וראיתי שבאחד מדפיו מופיע בכתב יד הכיתוב הזה:
"פ.נ. [פה נטמן] דוד בה"ר יוסף ס' עפשטיין – המאושר במותו – רוב ימיו היה נע ונד – הכיר את בוראו – חיבר ספרים לדורות – נולד בירושלים כ"ו טבת תרל"ח – נפטר תל אביב כ"ט אלול תרצ"ו".
הטקסט הזה עורר בי פליאה רבה. מדוע מועתק כאן נוסח מצבתו של דוד עפשטיין, ומה פשר הביטוי הנוגה "מאושר במותו"?

מדוע נכתב ב'נוסח המצבה' התאריך כ"ט באלול תרצ"ו, אם הוא נפטר יותר משנה לאחר מכן? נראה שבחשבון הנפש שבו עסק בערב יום הדין החליט ר' דוד לרשום טיוטה לנוסח שייחקק על מצבתו לאחר קבורתו

"המאושר במותו"

על פנים הכריכה הקדמית של הספר מצאתי רשימת שמות של 11 ילדים, וכן תאריכי לידתם. ארבעה מהם נפטרו צעירים, בחיי אביהם, ועל כן נרשמו גם תאריכי פטירתם. שיערתי שמדובר בבניו של דוד עפשטיין. בשלב הזה התחלתי להבין את הפן הטרגי בחייו של אדם זה, שנאלץ לקבור במו ידיו ארבעה מבניו.

כעת ניסיתי להבין מיהו אותו דוד עפשטיין. החלטתי להיעזר בשמות בניו, שרשם כאמור בפתח הספר. ראיתי שלבנו הבכור קרא חיים שניאור זלמן. ניחשתי שיש כאן קשר לחב"ד, ולכן החלטתי לחפש בגוגל את השם "שניאור זלמן עפשטיין", במחשבה שאולי כך קראו לסבו.

פרנס הכולל

והנה הפלא ופלא, מצאתי שהיה בחברון רב נכבד, מראשי קהילת חב"ד, ושמו ר' שניאור זלמן עפשטיין. רש"ז עפשטיין נולד בשנת תקפ"ה (1825) ונפטר בשנת תרמ"ג (1883). הוא היה מנהיג כולל חב"ד. במפקד שערך מונטיפיורי בשנת תרט״ו הוא זוכה לתואר ״פרנס הכולל״. הוא חתום על מכתב חגיגי שנשלח למונטיפיורי מטעם ראשי קהילת חב"ד לרגל ביקורו בארץ.

אביו היה רבי אפרים יצחק (ב״ר אברהם) עפשטיין, שעלה ארצה משקלוב לפני כמעט מאתיים שנה, בשנת תק"ץ (1830), עם כל בני משפחתו. אנו מוצאים את חתימתו על איגרת שנשלחה למשה מונטיפיורי נגד הכנסת לימודי חול בירושלים, וכן על מכתב תודה ששלחו ראשי קהילת חב"ד בחברון בשנת תרי"ט (1859) למשה מונטיפיורי על תרומתו הכספית הנכבדה לביקור חולים והכנסת כלה. במכתב אחר ששלחו רא"י עפשטיין ויתר המנהלים, בשנת תר"ט, הם מדברים עם מונטיפיורי על רעיון עבודת האדמה.

חסיד ציוני במאה שערים

בנו של רש"ז היה רבי יוסף עפשטיין. הוא המשיך את דרך אבותיו הן בחסידות והן באהבת הארץ ובפעילות לבניינה וליישובה. הוא היה מהמתיישבים הראשונים בשכונת מאה שערים מחוץ לחומות העיר ירושלים, מעשה שדרש מידה לא מועטה של חלוציות וגבורה.

רבי יוסף היה חובב מושבע של לשון הקודש. בספרייה הלאומית בירושלים שמור כרוז משנות התר"ן הנושא את הכותרת "באחד בניסן מזכירין על הלשון", ובו נכתב כך: "בחודש אשר בו נגאלו בני ישראל על שלא שינו את לשונם, בשמחה רבה הננו להודיע כי מספר חברי 'חברת לשון הקודש' מתרבה מיום ליום".

מנהלי האגודה קראו לציבור להצטרף ולהיות חברים באגודה, ונכתב כי אפשר להירשם כחבר גם אצל הרב יוסף עפשטיין. בשולי המודעה נכתבו שמותיהם של שלושת "מייסדי החברה", ובהם הרב יוסף עפשטיין, וכן ידידו הרב יצחק צבי ריבלין, שסיפרנו עליו כאן בעבר.

ייסוד 'המזרחי' בארץ

חודשים מספר לאחר ועידתה הראשונה של תנועת המזרחי (וילנה, תרס"ב) החלה התארגנות בירושלים להקמת סניף לתנועה. בחול המועד פסח תרס"ג נערכה בירושלים אספת המייסדים של המזרחי בארץ. הסניף החדש נקרא 'ציון המצוינת', ונמנו בו 36 חברים – מספר נכבד למדי לגודלה של הקהילה הירושלמית. בפרוטוקול של האספה נכתב כי פתח אותה הרב יצחק צבי ריבלין, אשר "הואיל לבאר מטרת האגודה להיות סניף לאגודות הציונים החרדים הנקראים בשם 'המזרחים', וגם לעסוק בפה ארץ הקודש בקניית קרקעות עבור בנין בתים".

אחר כך דיברו כמה דוברים על הרעיון הציוני בכלל ועל תוכנית המזרחי בפרט. אחרי שהסכימו הנאספים להיות חברים בתנועה וחתמו בשמם, עלה על הבימה הרב יוסף עפשטיין. הוא "דורש בדברים חוצבים כלהבת אש… כל הנאספים הרגישו דברים היוצאים מן הלב". בסיום האספה נבחר הרב יוסף עפשטיין לסוכן ולמזכיר האגודה, ובכך היה מנהל האגודה הציונית החרדית הראשונה בארץ.

הבשורה על הקמת האגודה הגיעה לעיתון הצפירה, שנדפס בוורשה. וכך פורסם בעיתון: "על פי השתדלות הרב הגאון מוהרי"צ ריבלין נוסדה אגודה ציונית מזרחית בשם 'ציון המצוינת' והרבה מהחרדים מתלמידי הישיבות נתנו ידם אליה".

רבי יוסף עפשטיין נפטר בג' בטבת תרפ"ה (1925). על מצבתו בהר הזיתים, אשר שיקמו צאצאיו, נחקקו מילים מעטות: "פ"נ הרה"ח ר' יוסף בה"ר שניאור זלמן עפשטיין יליד חברון מחסידי חב"ד".

"האם את זוכרת את סבא שלך, דוד?" "בוודאי!" סיפרה יהודית, בת 95 בלי עין הרע. "הוא היה בעיניי כמו יהודי נודד"

נדודים בעולם

רבי יוסף הניח אחריו בת אחת ושלושה בנים: רייצ'ל, בן ציון, צבי הירש ור' דוד – מיודענו. חיפשתי במאגרי מידע את השם 'דוד עפשטיין', ולא מצאתי דבר. הבחנתי שבין שמו הפרטי לשם משפחתו מופיעה האות ס', והבנתי שהיה לו שם נוסף, שאני מוכרח לגלות אותו כדי לחפש אחריו. לאחר יגיעה מצאתי מכתב שעליו הוא חתם בשמו המלא: "דוד סלמון אפשטיין". אחרי שהבנתי את שמו המלא הדרך נפרצה לפניי, ומצאתי שלל מסמכים ומכתבים מרבי דוד אפשטיין. מתוך החומר הזה הצלחתי לבנות את סיפור חייו, והנה הוא לפניכם:

הוא נולד בירושלים בשנת תרל"ח, ונקרא על שם סבו מצד אימו. בהגיעו לפרקו נשא לאישה את מרת חנה לבית מנדל, והם התגוררו בשכונת אחווה בירושלים. דוד נדד בעולם, כפי שנכתב ב'נוסח המצבה', אולם כמעט לא השאיר אחריו עקבות, ולכן לא לגמרי ברור מה הייתה המטרה של אותן נסיעות.

מפי צאצאיו של דוד אפשטיין שמעתי שהוא היה שד"ר שנדד ברחבי העולם היהודי כדי לאסוף כסף למען היישוב היהודי בארץ. עם תום מלחמת העולם הראשונה נדדו ר' דוד ומשפחתו לחיפה, והתגוררו שם שנים מספר.

בשנת תרפ"ד (1924) שלח אביו רבי יוסף מכתב אל הלשכה הראשית של קרן היסוד, ובו הוא מזכיר את מינוי בנו דוד לשליח קרן היסוד בדרום אמריקה. איני יודע אם המינוי יצא אל הפועל. ר' דוד המשיך במסעותיו העלומים ברחבי העולם. במהלך ביקורו במצרים, בשנת תרצ"ח (1937), הוא נפטר. הוא נקבר בבית העלמין היהודי בקהיר, הרחק מבני משפחתו.

מדוע נכתב ב'נוסח המצבה' התאריך כ"ט באלול תרצ"ו, אם הוא נפטר יותר משנה לאחר מכן? נראה שבחשבון הנפש שבו עסק בערב יום הדין החליט ר' דוד לרשום טיוטה לנוסח שייחקק על מצבתו לאחר קבורתו.

שלום בין החילוני לחרדי

כפי שמתואר בנוסח המצבה, ר' דוד אכן חיבר ספרים רבים, אך רק אחד מהם יצא לאור. בשנת תרצ"ד הוציא לאור ספר מיוחד הנושא את השם 'הויכוח בין החופשי והחרד בארץ ישראל', כרך ראשון ב'כתבי דוד סלמון אפשטיין', השם שהעניק לסדרה המתוכננת. החיבור נועד לפשר בין יהודי 'חופשי', חילוני, ליהודי 'חרדי'. בשער הספר נכתב כי הוא "ספר מקורי, יחיד במהותו בספרות העברית".

מהספר ניכרים גדלותו הרוחנית של המחבר והשקפותיו העמוקות על החיים. הספר עוסק בעיקר ביחסי חרדים-חילונים, אבל בפרק האחרון בספר הוא מפליג לנושא אחר ושוטח תוכנית מקורית איך לסיים את הסכסוך הישראלי-ערבי. "משפחתנו היא אחת מהכי קדומות בישוב העברי בארץ. הכרנו את כל נכבדי הערבים עוד מאבי אבי אבות סלים אפנדי הנכבד בירושלים. ולכן בבקשה, הטו אוזן לדברי יליד הארץ והמכיר את טבע הערבי", כתב בספר.

ר' דוד אפשטיין תכנן להוציא לאור את יתר כתביו, כפי שציין בעמוד האחרון בספר הנ"ל, אך ככל הנראה לא היו בידו האמצעים לכך. מרבית כתביו הופקדו בספרייה הלאומית בירושלים, על פי צוואתו.

באוסף כתביו הנ"ל מצוי גם חיבור הלכתי ששמו 'ויברך דוד', שכתב בצעירותו, בשנים תרנ"ג–תרנ"ט. בדף שצורף לכתב היד סיפר המחבר ר' דוד כי חסרים קטעים מהחיבור, מאחר שהם הושמדו: בשנת תרע"ז ערכו חיילים טורקיים חיפושים אחרי מרגלים יהודים, ושרפו כל דף כתוב שמצאו בבתי היהודים. "וכן כמה כתבי יד אחרים שלי מאבותי ז"ל – הכל הלך לטמיון".

ובכן, גם ילדי רוחו, הגיגיו וחידושיו, נקברו בחייו. ומי יודע מה היו כתבי היד שירש מאבותיו, כמה חבל שהוא אינו מפרט. האם היו שם גם דברים מתלמידי הגר"א? ואולי היו שם גם התייחסויות שלהם לקיבוץ גלויות ול'קץ המגולה'?

"הוא היה יהודי נודד"

לאחר סיום הכנת הכתבה נתקלתי במודעה בעיתון דאר היום משנת 1925 שבה דוד אפשטיין מזמין את ידידיו לחתונת בנו חיים עם בחורה ששמה ציפורה ליפקין. באמצעות חיפוש קצר בגוגל הגעתי לעבודה מקיפה על משפחת ליפקין, ובה נזכר שמה של ציפורה, שכתבה בתה יהודית צל ציון. ב-144 מצאתי את המספר שלה, וחייגתי אליה. "האם את זוכרת את סבא שלך, דוד?" "בוודאי!" סיפרה יהודית, בת 95 בלי עין הרע. "הוא היה בעיניי כמו יהודי נודד. היה לו אופי של נדודים, ולכן הוא אף פעם לא היה במקום אחד. היו תקופות ארוכות שלא ראיתי אותו. הוא נפטר במצרים, ואני לא יודעת למה הוא נסע לשם. שמעתי שהוא רצה להרצות בקהילה היהודית שם".

הפוסט "מאושר במותו" הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

האם חשבתם פעם מה פירוש השם 'כנסת', שנבחר להיות שמה של הרשות המחוקקת ובית הנבחרים של מדינת ישראל, מתי הוא נזכר לראשונה ומה הייתה משמעותו באותם ימים?

ראשית כול אציין כי הביטוי המקורי הוא 'כנסת ישראל', כפי שנראה להלן בהרחבה, ומה שאנחנו קוראים כיום כנסת הוא בעצם חצי מהביטוי המלא. בכתבה שלפניכם נראה כיצד לאורך הדורות הלך הביטוי הזה והתגשם תרתי משמע. ככל שהעם היהודי היה בן חורין ואיתן בארצו, כך קיבל המושג הרוחני צורה ממשית.

בעבר סיפרתי כאן שהביטויים 'יישוב' ו'קיבוץ', שנשמעים לנו תיאורים סתמיים להתיישבות בארץ ישראל, נושאים בחובם משמעות מובהקת של גאולה ('משיחיות'). להלן נראה שגם הביטוי כנסת ישראל נושא מטען משיחי.

כנסת הגדולה

הפעם הראשונה שהביטוי 'כנסת' נזכר בהקשרו הישראלי-לאומי היא במוסד 'כנסת הגדולה'. זה היה מוסד הנהגתי מנהלי שהיה האחראי לענייני השלטון של שבי ציון. הוא פעל מימי עזרא ונחמיה ועד סמוך לכהונתו של שמעון הצדיק, כלומר בפרק הזמן שבין סוף תקופת הנביאים האחרונים (שיבת ציון) לתחילת תקופת הזוגות והתנאים – חכמי תקופת המשנה.

אנשי כנסת הגדולה היו הנהגה רוחנית, מחוקקי תקנות מחייבות, עורכי התנ"ך וחותמיו ומנסחי חלק חשוב מן התפילות. בתקופת ממלכת החשמונאים עסקו אנשי כנסת הגדולה בהגדרות החוקה (ספר מקבים א, יד).

על פי התלמוד הבבלי (מגילה יז ע"ב), עם ייסודה היו חברים בכנסת הגדולה מאה ועשרים ראשי חכמי ישראל. כך מתבאר גם בדברי התלמוד הירושלמי (ברכות ב, ד): "מאה ועשרים זקנים ומהם שמונים וכמה נביאים".

תרכ"ז (1867): הוועד הכללי

הפעם הראשונה שקיבל הביטוי 'כנסת ישראל' משמעות לאומית ואף פוליטית היה בשנת תרכ"ז. זה היה גוף ציבורי שהוקם בירושלים (שהייתה אז מרכזו ועיקרו של היישוב היהודי בארץ), ונועד לרכז את הנהגת הציבור לכל גווניו. שמו המלא היה 'הוועד הכללי כנסת ישראל'.

את הוועד הקימו רבני ירושלים וקבוצת עסקנים תלמידי חכמים, ובראשם רבי יוסף ריבלין, אחת מדמויות ההוד המופלאות של ירושלים בפרט ושל היישוב בכלל, אשר לצערי בספרי ההיסטוריה לא קיבל את הכבוד המגיע לו. לפי כמה מקורות שמצאתי, ריבלין היה יוזם הקמת הוועד. הוא שימש מנהלו שלושים שנה, עד פטירתו צעיר למדי בשנת תרנ"ו.

לאורך השנים פרסם ר"י ריבלין כמה מאמרים ארוכים על הוועד הכללי כנסת ישראל ועל פעילותו הענפה. חלק מהמאמרים פזורים בעיתונות התקופה ומצפים לגואל שיאסוף אותם לכדי ספר מקיף ומסודר, ועוד חזון למועד.

הוועד הכללי כנסת ישראל פעל זמן ארוך מאוד, משנת תרכ"ז ועד… לא תאמינו: שנת תש"ף! מאה חמישים ושלוש שנים ברציפות! אכן, זה אולי המוסד הציבורי (הלא תורני) הוותיק ביותר בארץ. בראשיתו, בתקופה העות'מאנית, הוא היה דומיננטי מאוד, ולרוב נחשב לשלטון הרשמי של היישוב בארץ. בתקופת המנדט הוא היה לארגון בולט של תורה, עבודה וגמילות חסדים ביישוב הישן.

אספת הנבחרים בחרה מתוכה את חברי הוועד הלאומי לכנסת ישראל, שהיה הרשות המבצעת. ארבע פעמים נערכו בחירות כלליות, ועם גידול היישוב גדל גם מספר הבוחרים

ר' זרח ורהפטיג, פעיל ציוני דגול שהחזיק בתפקידים בכירים בתנועה הציונית בכלל ובציונות הדתית בפרט, הגיש הצעה אחרת: מאה ועשרים חברים. הצעתו התקבלה

תרנ"א (1891): בניית ירושלים

עוד התגבשות של הביטוי 'כנסת ישראל' והורדתו לעולם המעשה של חומר ולבנים התרחשה בשנת תרנ"א (1891). על שולחן הוועד הכללי נחה הצעה חדשה שהתקבלה מאת רבה של ירושלים, רבי שמואל סלנט: להקים שכונה חדשה בעיר. שלא כשכונות שהקימו עשרים שנה קודם לכן בני ירושלים, ועליהם ניצחו עסקני הוועד ובראשם ר' יוסף ריבלין, הפעם דובר על מיזם שאפתני וחדשני שיירתמו אליו גם יהודי הגולה.

באותה תקופה רק מיעוט זניח מהעם התגורר בארץ. מיליוני יהודים, ובהם אמידים ועשירים, התגוררו בחו"ל, והם שתמכו בכספם ביישוב בארץ. ובכן, חשבו הירושלמים, הבה ונרתום אותם לא רק להחזקת היישוב אלא גם להרחבתו.

לשכונה החדשה החליטו לקרוא 'כנסת ישראל'. ייתכן שמציע השם גם הפעם הוא ר' יוסף ריבלין. אם השערתי זו נכונה, יש כאן קצה חוט ממשי לתעלומת מחבר הספר 'קול התור', ובהזדמנות ארחיב בכך.

מה מבטא השם הזה, והאם יש בו משמעות משיחית, כלומר רמז לתחושה שפיעמה בקרב אנשי ירושלים שהם מצויים ב'קץ המגולה'? עוד דבר סקרן אותי. בני היישוב הישן מקימים שכונה קטנה למדי, שמיועדת בשבילם. האם השם היומרני כנסת ישראל, שנבחר לשם השכונה, מבטא תפיסה לאומית כמו זאת הטמונה במובנו המקורי של הביטוי?

כדי לענות על שאלות אלו לקחתי את החוברת המקורית של תקנות השכונה שנדפסה באותה שנה. על שער החוברת מצוטטים שני פסוקים, והמשמעות שלהם ברורה כשמש בצהריים: אנשי היישוב הישן הרגישו בטבעיות שהם נמצאים בדור של גאולה, הדור שעליו התנבאו הנביאים. הפסוק הראשון הוא רקע כללי לבניית ירושלים: "ונחל ה' את יהודה חלקו על אדמת הקודש ובחר עוד בירושלים". זה פסוק שעניינו הגאולה באחרית הימים וההתיישבות בירושלים, תהליך המתרחש לנגד עיניהם של בני היישוב הישן ובמו ידיהם.

לעומתו הפסוק השני רומז לשמה של השכונה החדשה: "בונה ירושלים ה', נדחי ישראל יכנס". למיטב ידיעתי, בחוברות תקנות של שכונות אחרות שהוקמו לפני כן בירושלים לא הובא פסוק זה. מסתבר אפוא כי פסוק זה נבחר כאן, על פני פסוקים רבים שעניינם בניית הארץ, בשל המילים שבסופו, המבטאות משמעות נוספת שיש בביטוי 'כנסת ישראל', שבו נקראה השכונה: התכנסות ישראל לארצו, כלומר קיבוץ הגלויות.

אבל איך בדיוק מתבטא הפן הלאומי בשכונה הירושלמית הקטנה? באותו חזון מיוחד שעמד ברקע הקמתה, אשר לא מצינו כדוגמתו בכל השכונות שקדמו לה, שהרי התוכנית הייתה שמעתה גם יהודי הגולה יירתמו לבניית ירושלים. והנה המיזם הראשון שבו ישתתפו: הקמת שכונת כנסת ישראל, שתיבנה על ידי כל עם ישראל, כלומר על ידי אנשים מרחבי הגולה, שיהיו מעין נציגים של העם. כל יהודי בגולה יכול להיות חבר רשמי בחברת כנסת ישראל. דובר במיוחד על שנדיבים בארצות הברית ישתתפו בכספם ובמאודם בבניית ירושלים, ונשלחו לשם שד"רים לגיוס כספים מטעם החברה.

לסיכום, אנשי היישוב הישן, צאצאיהם של תלמידי הגר"א וגם של החסידים שעלו ארצה כמה דורות קודם לכן (המכונים כאן כנסת ישראל), עסקו ביישוב הארץ מתוך חזון התיישבות הלאומי, והם עובדים בשם כל העם היהודי, כנסת ישראל, ובשותפות עם יהודי הגולה.

כנסת ישראל בתקופת המנדט

בשנת תרס"ג נעשה הניסיון הראשון בארץ להקים הסתדרות יישובית ארצית על יסוד בחירות דמוקרטיות. קראו לזה 'הכנסייה הישראלית' או 'הכנסייה הראשונה לבני ארץ ישראל'. בכנסייה השתתפו צאצאי היישוב הישן עם פעילים ציונים בני העלייה הראשונה. הניסיון לא צלח, אבל הרעיון נשמר.

כעבור חמש עשרה שנה, עם ראשית הכיבוש הבריטי, התחדש הניסיון והיה רחב וכולל יותר, בצורת 'אספה מכוננת', מוסד שפעל בשנים תרע"ח–תרע"ט וכינס שלוש אספות.

שלב נוסף היה בשנת תר"ף. נערכו אז בחירות לאספת הנבחרים הראשונה, כלומר להנהגת היישוב בארץ. אספת הנבחרים בחרה מתוכה את חברי הוועד הלאומי לכנסת ישראל, שהיה הרשות המבצעת. ארבע פעמים נערכו בחירות כלליות, ועם גידול היישוב גדל גם מספר הבוחרים. בבחירות האחרונות השתתפו יותר ממאתיים אלף יהודים בארץ.

הוועד הלאומי, שנקרא גם כנסת ישראל, פעל לגיבוש היישוב על אף חילוקי הדעות והמפלגות שבקרבו, ותבע את זכויות היישוב מאת ממשלת המנדט ומאת חבר הלאומים, אשר בפניו הייתה ממשלת המנדט אחראית למתרחש בארץ. מבחינה זו הייתה כנסת ישראל "בית היוצר לגאולת האומה", כפי שהגדיר זאת יצחק בן-צבי, והיא חינכה את היישוב למשמעת.

מתוך הוועד הלאומי כנסת ישראל צמחה מדינת ישראל. הוועד הלאומי היה שותף בהרכבת מועצת המדינה הזמנית עם הנהלת הסוכנות.

ערב ט"ו בשבט תש"ט הוכרז רשמית על חיסול כנסת ישראל לאחר שלושים שנות פעילות ועל הקמת הכנסת של מדינת ישראל, שהוקמה כאמור על גבי קודמתה, בעלת השם הדומה.

הקמת הכנסת

לקראת ההכרזה על הקמת מדינת ישראל הקימה ההנהלה הציונית את מועצת העם על פי מפתח מפלגתי שנקבע על סמך הרכב אספת הנבחרים שכיהנה באותה עת. במועצת העם כיהנו שלושים ושבעה חברים.

ב-14 במאי 1948, במעמד הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, נקבע כי מועצת העם תשנה את שמה למועצת המדינה הזמנית, והיא תהא הסמכות המחוקקת מאותו יום ועד לעריכת בחירות. האספה המכוננת התכנסה לראשונה בט"ו בשבט תש"ט בירושלים. זו למעשה התחלתה של פעילות הכנסת. מאז מדי שנה חוגגת הכנסת את יום ייסודה בט"ו בשבט.

מהיכן הגיע השם 'כנסת' לגוף ציבורי זה? כפי שראינו עד כה, הביטוי הזה היה מוכר לעם היהודי ואף לעומדים בראשו. הם היו ערים לכל המשמעויות הלאומיות שהוא צבר בהדרגה במהלך הדורות, ועל כן בחרו בו לשם המתאים לגוף הציבורי הממלכתי של מדינת ישראל.

הד לכך שהביטוי 'כנסת' מכיל את משקעי ההיסטוריה העברית נוכל למצוא בקשר לקביעת מספר חברי בית הנבחרים (שלימים נקרא הכנסת). הוגשו אז שלוש הצעות בנוגע לשאלה כמה חברים ישתתפו במוסד. היו שהציעו מאה ואחד. אחרים הציעו מאה שבעים ואחד. ר' זרח ורהפטיג, פעיל ציוני דגול שהחזיק בתפקידים בכירים בתנועה הציונית בכלל ובציונות הדתית בפרט, הגיש הצעה אחרת: מאה ועשרים חברים. הצעתו התקבלה.

ורהפטיג היה מהחותמים על מגילת העצמאות ואף שימש חבר כנסת. לימים סיפר על הנימוק להצעתו הנ"ל: "בדיון העליתי את הנימוקים הבאים […] יש למספר 120 אסמכתא במסורת, אנשי כנסת הגדולה בימי שיבת ציון שלפי התלמוד הבבלי היו בה 120 זקנים, ותקופתנו הרי מזכירה מאוד את שיבת ציון. בהנמקת הצעתי אמרתי בין היתר: אני מחפש בכל דרכינו ובכל חידוש חיינו המדיניים קשר עם המסורת שלנו, כי אנו מחדשים ומחיים מדינה עתיקת ימים. הפרלמנט הראשון אחרי שיבת ציון הראשונה היה הכנסת הגדולה, מספר חברי הכנסת הגדולה היה 120" ('חוקה לישראל – דת ומדינה', עמ' 94).

הפוסט כנסת ישראל הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

מסעותיו של הרב ציוני

אחד הרבנים המופלאים בדורות האחרונים היה רבי דוד ציוני (תק"ך–תק"ע). הוא התפרסם בשקידתו הרבה בתורה: בלילות ישב בחדר קר מאוד עד שקפאו המים על השולחן, אך הוא עצמו היה לבוש רק טלית קטן והיה שקוע כל כך בלימוד עד שזיעה ניגרה ממנו.

רבי דוד שימש דיין וראש ישיבה בעיר מוסוויה, ואחר כך רב בעיר לוצין, שתיהן בפלך ויטבסק. הוא עסק גם בתורת הנסתר. כמנהג חסידי ליטא ורייסין ערך 'גלות' שנתיים ימים. לפי אחת הגרסאות, במהלך מסעו התקדם לארץ ישראל ושאף להגיע אליה. רבי דוד נפגש כמה פעמים עם הגאון מווילנה, והושפע מדרך לימודו, מהליכותיו ומדעותיו.

על מקור שם משפחתו, ציוני, יש גרסאות מספר. יש הטוענים שהוא צאצא של רבי מנחם ציוני, "הציוני הראשון", מחבר הספר 'ציוני' על התורה, שסיפרנו עליו בהרחבה בשבוע שעבר. לפי גרסאות אחרות, בשנת תקס"ד חייב החוק הרוסי כל אזרח לאמץ לו שם משפחה, ור' דוד בחר לו את השם ציוני מתוך כיסופיו לגאולת ציון וירושלים. כך או כך אין ספק שמשמעות השם קשורה לאהבת ציון. הוא היה היחיד ברוסיה (ואולי בעולם היהודי כולו) באותה תקופה שבחר בשם ציוני לשם משפחתו.

את האהבה לציון הוריש ר' דוד לצאצאיו: הם ניחנו בזיקה חמה ומיוחדת לארץ ישראל. בחממה של משפחת ציוני גדל אחד ומיוחד מהוגי ומגשימי התחיה הלאומית, הלא הוא מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק. הוא גדל אצל צאצאיו של רבי דוד ציוני, למד מהם תורה והושפע עמוקות מדמותם. על כך נספר בטור זה.

אין ספק שמשמעות השם ציוני קשורה לאהבת ציון. הוא היה היחיד ברוסיה באותה תקופה שבחר בשם ציוני לשם משפחתו

ההיכרות הראשונה

בנו של רבי דוד היה רבי נפתלי ציוני. הוא שימש רבה של העיר לוצין חמישים שנה והשיב תשובות הלכתיות לרבים. במכתביו שיבח ר' נפתלי את העולים לארץ ישראל. היה בדעתו להצטרף לאחת משיירות העולים, שרובם מבית מדרשו של הגר"א, ולהתיישב ישיבת קבע בארץ ישראל, אולם מסיבות שאיננו יודעים לא עלה הדבר בידו.

לרבי נפתלי היה בן ששמו רבי אהרן זליג ציוני, שכיהן תחתיו ברבנות לוצין כעשרים שנה. את תשובותיו ההלכתיות הוציא לאור בספר שו"ת שנקרא 'ציוני', כשמו וכשם אבותיו, אוהבי ציון. כפי שציינו בשבוע שעבר, הוא היה חברו וידידו של רבי אברהם עזריאל מרז'יצה, אשר אימץ את הילד היתום שלמה זלמן קוק (אביו של הראי"ה). בנקודה הזאת נוצרה ההיכרות הראשונה בין הבן למשפחת קוק לבין משפחת ציוני, וממנה נולד קשר יציב שנמשך בדורות הבאים.

גם בת הייתה לרבי נפתלי, ושמה מלכה. היא נישאה לרב שבתי דון יחיא, בן למשפחה מכובדת בעלת ייחוס מפואר המגיע עד למגורשי ספרד. הרב שבתי היה רבה של העיר דריסא. קשר הנישואין הזה היה הראשון בסדרת קשרי נישואין שנערכו עם הדורות בין משפחת ציוני למשפחת דון יחיא, שהפכו אותם למשפחה אחת גדולה שהעמידה רבנים רבים שקשרי ידידות והשפעה היו בין אישיה.

לרבי אהרן זליג היו שני בנים: ר' רפאל ציוני, שפתח ישיבה בלוצין והעביר בה שיעורים, ור' יצחק ציוני, רבה של רז'יצה. וגם שתי בנות היו לו: אחת מהן התחתנה עם רבי אליעזר דון יחיא, ששימש רבה של לוצין אחרי פטירת חותנו.

כשנפטר הרב אליעזר דון יחיא בלוצין הרחוקה פורסמה על כך ידיעה בעיתון הארץ שנדפס בתל אביב בכ"ה בתמוז תרפ"ו. "כל המספידים הדגישו שעם פטירת הרב הזה הלך לעולמו אחד הטיפוסים היהודים המופלאים שאין לו תמורה", נכתב בעיתון. מה היה מיוחד בגאון זה, אשר שמעו הגיע למרחקים?

כעבור כמה ימים פורסמה כתבה נוספת ב'הארץ': "רב זה העמיד תלמידים מפורסמים רבים, והטוב שבהם הוא הגאון הרב קוק, ראש רבני ארץ ישראל, שגם הוא שמע לקח מפיו". הדברים אמורים בימי בחרותו של הרב קוק, זמן קצר אחרי הגיעו לגיל מצוות. הוא גלה אז מעיירתו גריבה לעיר לוצין, ושם למד אצל הרב דון יחיא.

מדוע הלך הרב קוק, שהיה אז נער צעיר, ללמוד דווקא בבית מדרשו של הרב דון יחיא?

בתקופה זו שבה ישב הרב קוק ולמד בבית מדרש, ומסביב קול המולה של תורה, הוא התחיל לרקום את חלומו על הקמת ישיבה מרכזית עולמית בירושלים. את חלומו זה זכה להגשים כעבור כמה עשרות שנים

בבית המדרש בלוצין

כבר בילדותו של הרב קוק התגלו כישרונותיו הגדולים בלימוד התורה. אביו ר' שלמה זלמן קוק חיפש לו מלמדים שיוכלו להדריכו בתורה כדי שיגדל להיות למאור גדול לעם ישראל. בהיותו כבן תשע היה הרב קוק מגיע לעיתים אל דווינסק, הסמוכה לביתו, לשוחח בדברי תורה עם רב העיר, הרב ראובן הלוי לוין, וזה השפיע רבות על דרך לימודו.

בשלב מסוים החליטו ההורים לשלוח את בנם אברהם יצחק ללמוד בקבוצה מאורגנת בבית מדרש. הם יצרו קשר עם קרוב משפחתם, רבי יעקב רבינוביץ (בנו של רבי גימפל יפה, ראש הישיבה ביהוד שליד פתח תקווה). הוא התגורר אז בלוצין, והנער נשלח ללמוד תורה מפיו.

ובכן, למד אברהם איצ'ה הצעיר בבית המדרש בלוצין וקיבל הדרכות בלימוד ושיעורים בגמרא מפי הרב רבינוביץ. בבית המדרש ישב מבוקר ועד ליל גם רבה של העיירה, הרב דון יחיא, שנודע כאחד מגדולי הרבנים במדינה. אברהם יצחק ניצל את ההזדמנות ולמד מפיו. "הגאון הפלאי הזה עודדני, חיבבני ואמצני בשחר ימי אביבי", כתב עליו הרב.

"זכיתי להתבשם מבשמו הטוב, ולנצח לא אוכל לשכוח את מאור הפנים, גדולת הנשמה, אוצר הטוב והנעימות, ישרות השכל הרחבת הדעת, אשר בנשמה רעננה וגדולה זו היו מאירים באור אבוקת פלאות. והיו כל אלו שוכנים בגוף מחוטב, חסון ובריא להפליא, שהזכיר לנו את גבורתם של ראשוני ראשונים, גיבורי ישראל, גיבורי דוד ושלמה".

גם יחסו החיובי של הרב דון יחיא לציונות (הוא תמך בקרן היסוד) השפיע מן הסתם על נפשו של תלמידו הצעיר. "חיבה יקרה בקרבו, כל ימי חייו, לארצנו הקדושה ולהתיישבותה. הוא השפיע גם על הרבה מבני משפחתו, בני עירו ומעריציו שיחוננו את עפר ציון וישתקעו בה", סיפר לימים נכדו.

זיכרונות ידיד נעורים

הרב קוק למד בבית המדרש בלוצין יותר משנתיים (כנראה בשנים תר"ם–תרמ"ב), וזו התקופה הארוכה ביותר בפרק שנות לימודיו אצל גדולי ישראל.

בתקופה זו שבה ישב הרב קוק ולמד בבית מדרש, ומסביב קול המולה של תורה, הוא התחיל לרקום את חלומו על הקמת ישיבה מרכזית עולמית בירושלים. את חלומו זה זכה להגשים כעבור כמה עשרות שנים.

על החלום הזה סיפר החברותא שלמד עימו בספסל בית המדרש בלוצין, ושמו אברהם שוער: "עיניי נתקלו בנער אחד אשר ישב ממולי במזרח, והוא מעוטר בתפילין חדשים. 'זה עתה נעשה לבר מצווה', חשבתי על הנער. הוא היה בלונדיני, בעל עיניים גדולות ובהירות.

"שמעתי את יתר הבחורים משיחים בו ומספרים עליו כי הוא 'חצי עילוי', כי בקי גדול הוא וחריף מאוד". שוער אזר אומץ ויצר קשר עם הנער המעולה, והשניים קבעו ללמוד בחברותא. "נפלאה הייתה התמדתו, כל רגע שעבר עליו בלי לימוד התורה היה מצער אותו ומכאיבו מאוד".

בין היתר סיפר אברהם שוער על אחד מלילות המשמר שערכו בבית המדרש: "עלה עמוד השחר. אנחנו יושבים ומשיחים זה עם זה כשהגמרות הגדולות פתוחות ואברהם יצחק מדבר: יבוא יום ואני אהיה בקי בש"ס ובפוסקים ואעלה אז לארץ ישראל ובירושלים אייסד ישיבה גדולה ומכל תפוצות הגולה ינהרו אליה בחורי ישראל, מן המשובחים שבהם, והייתה הישיבה הזאת כעין כרם ביבנה… ואני נכנס לתוך דבריו וקורא בקול גדול מאוד: אתה?! אתה?! ומשיח בן דוד מה יעשה?

"ונבהל לקולי הוא מתעורר כמו מתוך חלום חזיון לילה, ואומר: צדקת.. צדקת מאוד… משיח יהיה ראש הישיבה, אבל אני… אני אהיה אחד מראשי הישיבה.. הלא רבנים רבים ירביצו תורה בישיבתו של משיח!"

לימים, כאשר הקים הרב קוק את ישיבתו בירושלים, עלו ארצה שני בחורי חמד, שבתי ודוד דון יחיא, ונכנסו ללמוד בישיבה. הרב קוק צהל ושמח לקראתם: הם היו בניו של ר' בן ציון דון יחיא, ידיד נעוריו מלוצין שהיה פעיל בתנועת המזרחי ומסור לרעיון יישוב הארץ, ונכדיו של רבו הנערץ רבי אליעזר דון יחיא, אשר בבית מדרשו חלם על הקמת הישיבה העולמית.

בשנת תרצ"ב חיבר ופרסם שבתי דון יחיא ספרון על תולדות סבו הגדול רבי אליעזר דון יחיא. בפתח הספר מתנוססת הסכמה חמה מאוד של הרב קוק, אשר העלה זיכרונות מימי לימודו אצלו. בספר מתוארים צדקותו ולמדנותו של הרב דון יחיא לצד מעשי גבורתו ותיאור חוסנו הגופני המרשים.

מי שגידלו את הרב קוק היו בני משפחת ציוני. גם גידולו החומרי של הרב היה במשפחה זו: "בשבת ויום טוב היה תמיד אורחנו הסמוך על שולחננו, ואמי הייתה מטפלת בו, הייתה משגיחה שבגדיו יהיו טובים ושלמים לכל צרכם"

היכן התגורר הרב קוק?

אם כן, הרב קוק למד בלוצין מפי הרב דון יחיא ומפי הרב רפאל ציוני, שניהם נכדי רבי נפתלי ציוני. במקרה או שלא במקרה, גם החברותא אברהם שוער הוא נכדו של הרב נפתלי ציוני! שלושת האישים הללו שעימם למד הרב קוק נזכרים אומנם בחומר שנכתב עליו, אך עד כה לא הושם לב לקשר המשפחתי הברור שהיה ביניהם.

אפשר לסכם ולומר שמי שגידלו את הרב קוק היו בני משפחת ציוני. גם גידולו החומרי של הרב היה במשפחה זו, כפי שהתגלה לי לאחרונה. הדברים מתבררים במאמר נוסף שכתב אברהם שוער, מאמר שמצאתי לגמרי 'במקרה'. מאמר זה לא היה ידוע עד כה מהסיבה הפשוטה שהשם 'הרב קוק', ואפילו 'אברהם יצחק', אינם נזכרים בו כלל!

המאמר פורסם בשנת תרצ"ה, שנת חייו האחרונה של הרב קוק, בכתב עת נידח שנדפס בארצות הברית. הסופר נמנע במכוון מלפרש את שמו של נשוא המאמר, שעוד חי באותם ימים, ועל כן הוא מכנה אותו בשם קצת מעורפל, "אברהם איציק'ל", השם שבו נקרא הרב בצעירותו. והמבין יבין.

שימו לב מה חשף אברהם שוער במאמר זה: "את אברהם איציקל לקח אבא לחבר לי, והכניסהו לתוך ביתנו עד שנעשה אצלנו כבן בית. והיה אז הנער כבן שלוש עשרה-ארבע עשרה, ויהי לי לחברי הגדול. בשבת ויום טוב היה תמיד אורחנו הסמוך על שולחננו, ואמי הייתה מטפלת בו, הייתה משגיחה שבגדיו יהיו טובים ושלמים לכל צרכם. בכל ערב שבת הייתה מכינה לו כתונת לבנה ופוזמקאות שלמים, וכל חג הסוכות כשאבא היה שב מן היריד, היה מביא בשביל אברהם איציקל אדרת חמה חדשה לימות החורף.

"השתדלתי להיות כמו אברהם איציקל, דלקתי אחריו ולא הדבקתיו, כי היה הנער מתמיד גדול, חד השכל ובעל זיכרון בלתי מצוי. בישיבה למדו אז מסכת בבא בתרא. את שתי הבבות הראשונות [בגמרא] ידע אברהם איציקל [בן ה-15] כמעט בעל פה", סיפר ידידו. ואת המשך הזיכרונות תוכלו לקרוא במאמרו הארוך, שאני מביא באתר שלי.

לתגובות: moshe.nachmani1@gmail.com

הפוסט משפחת ציוני הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

חלק ב

משה נחמני

בשבוע שעבר הבנו מהי ציון, וכעת הגיע הזמן לברר מאימתי נקראו יושבי ציון 'ציונים' ומי היו הציונים הראשונים. היה אפשר לחשוב שהציונים הוכרו בשם זה רק בדורות האחרונים, בד בבד עם הופעת הציונות, אך למעשה הציונים קדמו לציונות.

לפני מאות רבות של שנים נכתבה קינה לתשעה באב הפותחת במילים "ואת נווי חטאתי". קינה זו נמצאת הן בסידורי אשכנז והן בנוסח הספרדים. זמן כתיבתה וזהות מחברה לוטים בערפל. מסורת ותיקה טוענת כי שמו של המחבר הוא רבי יחיאל (ואני מעלה כיוון מחקר: האם יש קשר לרבי יחיאל מפריז, מבעלי התוספות, שניסה ואולי גם הצליח לעלות ארצה?), ואחרים הראו שאפשר שהשם אלעזר חתום בראשי הבתים.

קינה זו מבוססת על סיפור המובא בגמרא במסכת גיטין בנוגע לבנו ובתו של רבי ישמעאל בן אלישע כוהן גדול. באמצע הקינה כתוב המשפט הזה: "עֵת נִשְׁבּוּ וְנָפְלוּ לִשְׁנֵי אֲדוֹנִים וְהֵם שְׁכֵנִים זֶה לְעֻמֶּת זֶה חוֹנִים וַיְסַפְּרוּ זֶה לָזֶה עִנְיָנִים זֶה אָמַר מִשִּׁבְיַת צִיּוֹנִים שָׁבִיתִי שִׁפְחָה לְבוּשַׁת שָׁנִים כַּלְּבָנָה בְּזִיו וּקְלַסְתֵּר פָּנִים וּבְתֺאַר כִּקְצִיעָה וִימִימָה וְאָהִימָה מִיָּמִים יָמִימָה…".

הציונים הללו הם בני ציון, כלומר אנשי ירושלים, כפי שמעיד המשך המשפט: "רֵעֵהוּ סִפֶּר לוֹ בַּכִפְלַיִם וַאֲנִי בָא מִשְּׁבִי יְרוּשָׁלַיִם שָׁבִיתִי עַבֶד יְפֵה עֵינַיִם".

הנה כי כן, התואר ציונים הוא בן מאות שנים, כנראה מתקופת הראשונים. אזכורו הראשון בכתב הוא בהקשר של גלות. במשך דורות ישבו על הרצפה רבבות יהודים, אבלי ציון, ונשאו את הביטוי ציונים על שפתיהם מתוך כאב על החורבן וכיסופים לגאולה. על מה חלמו? לשוב ולהיות ציונים, כלומר לגור בציון.

האם הפייטן האלמוני, מחבר הקינה, הוא שטבע את הביטוי ציונים? ייתכן, אבל לא בטוח. יכול להיות שביטוי זה היה שגור בשפת הדיבור מקדמת דנא גם אם לא נעשה בו שימוש בשפת הכתיבה, שבדרך כלל מתפתחת לאט יותר משפת הדיבור.

שנת ק"י: הציוני ואסיר התקווה

רבי יצחק מבילשטיין היה אחד מגדולי דורו בשנות ה'ק, לפני כמעט שבע מאות שנה. הוא עלה לירושלים, הקים ישיבה ועמד בראשה. באותם ימים הוסיף לעצמו את הכינוי אסיר התקווה. באותה תקופה עלה ארצה תלמיד חכם צעיר ושמו רבי מנחם. הוא נכנס ללמוד בישיבתו של רבי יצחק והפך לתלמידו המובהק. רבי מנחם הוסיף לעצמו את הכינוי ציוני, משום שאת תורתו הוא לומד בציון, בירושלים. הוא היהודי הראשון הידוע לנו שבחר לכנות את עצמו בתואר ציוני.

אחרי תקופת מגוריו ולימודו בירושלים, בשנות ה'ק"כ, שב רבי מנחם לאשכנז והוציא לאור את ספר חידושיו על התורה. לספר הוא קרא 'ציוני', ובהקדמתו הוא מסביר: "ציוני קראתיהו [ב]גלל כי בהר ציון למדוני חסידים". ספר חשוב זה נדפס מאז במהדורות רבות ומצוטט לרוב. אגב, בספרו זה עוסק המחבר בכמה מקומות בביאור מהותה הרוחנית של ציון.

במשך דורות ישבו על הרצפה רבבות יהודים, אבלי ציון, ונשאו את הביטוי ציונים על שפתיהם מתוך כאב על החורבן וכיסופים לגאולה. על מה חלמו? לשוב ולהיות ציונים, כלומר לגור בציון

תרמ"א (1881): חברה ציונית

בערב ראש השנה תרמ"ב ישב הסופר ר' יעקב גולדמן בביתו בירושלים וכתב מאמר ארוך על ענייני יישוב הארץ. המאמר נדפס כעבור חודש (כ"ו בתשרי תרמ"ב) בעיתון הצפירה. במאמרו קרא גולדמן להקים חברה ציונית באירופה שתעסוק בארגון עליית קבוצות יהודים ארצה לשם הקמת מושבות חקלאיות בארץ ישראל.

תרמ"ב (1882): הקונגרס הציוני הראשון

נשוב כעת לרומניה. ביום כ' בטבת תרמ"ב, 11 בינואר 1882, התכנס קונגרס יהודי-ציבורי בעיר פוֹקְשָׁאן. זה היה הקונגרס הראשון של תנועת חובבי ציון באירופה, ונכחו בו חמישים ואחד צירים שייצגו שלושים ושתיים אגודות מרחבי יהדות אירופה.

עוד חמש עשרה שנים חלפו, ובעיר באזל נערך קונגרס עולמי, שנקרא מאז ועד היום 'הקונגרס הציוני הראשון'. למעשה קדם לו הקונגרס בפוקשאן, שאף הוא היה ציוני. בעיתונות דאז נקראו חברי הקונגרס "הציוניסטים", והפעם המשמעות כפשוטה: המקדישים ממרצם למען שיבת ציון ובניינה. בתקופה זו שימשה כנראה לראשונה המילה 'ציוני' לא רק כינוי ליהודי שנולד בארץ ישראל (כפי שבא לידי ביטוי בקינה הנ"ל לתשעה באב) אלא גם ליהודי "המצפה לראותה". אף הוא נקרא ציוני, משום שהוא שואף לתחיית ציון ומקדיש לכך את חייו.

מינוח מחודש זה עולה בקנה אחד עם ההשוואה שערכו חז"ל בין ילידי ציון לבין חולמי ציון, על סמך הפסוק בתהלים "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון": "אמר רבי מיישא בר בריה דר' יהושע בן לוי אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה". פירש המהרש"א: "שגם מי שאינו נולד בה נקרא על שמה כאילו נולד בה, כיוון שמצפה לראותה". הווי אומר: גם הגאון מווילנה, שהשתוקק לעלות ארצה ולהתיישב בה ואף ניסה להגשים את חלומו, הגם שלא דרך באדמת ציון, יכול להיחשב לציוני.

בעיתונות דאז נקראו חברי הקונגרס "הציוניסטים", והפעם המשמעות כפשוטה: המקדישים ממרצם למען שיבת ציון ובניינה

תר"ן (1890): ציוניזמוס

עד שנת תר"ן (1890) המילה ציונות אינה נזכרת בכתובים, וגם לא גרסאות לועזיות שלה, כמו ציוניזמוס (ציונות בגרמנית).

ואז הגיע נתן בירנבוים. בעשר השנים 1885–1895 היה בירנבוים האישיות הרוחנית הבולטת ביותר בחוגי היהודים הלאומיים באוסטריה ובגרמניה. העיתון שערך, זלבסט-אמנציפציון, ריכז סביבו את יהודי אירופה התיכונה שהתעניינו ברעיון התחייה הלאומית של היהודים ושיבתם לארץ ישראל. את רוב המאמרים הראשיים של העיתון והרבה מאמרים ורשימות שבו כתב בירנבוים עצמו.

בגיליון 4, שנדפס ב-6 במאי 1890, נזכר בפעם הראשונה המונח "ציוניזמוס", שפירושו בעברית ציונות. "בצד נימוקים כלכליים", פותח בירנבוים את מאמרו, שנכתב בגרמנית, "עוררו את הציונות גם נימוקים בעלי אופי לאומי-מדיני".

יש לשים לב שהמונח ציונות מופיע כאן כמובן מאליו, "כאילו היה שגור מכבר בפי בירנבוים וקוראי עיתונו", כתב ביין. בהמשך המאמר מופיעים, כמילים נרדפות כמעט, הצירופים "חיבת ציון", "הרעיון הארץ-ישראלי", "רעיון ציון" וכיוצא באלה. כך נמשך הדבר גם בגיליונות הבאים.

הציונות הנזכרת כאן משמעותה תנועת חיבת ציון ופעילות חובבי ציון בפרט, ומעשים למען ארץ ישראל בכלל. מהדברים נראה כי בירנבוים לא המציא את הביטוי ציונות, ואף לא התיימר לעשות זאת נכון לזמן פרסום המאמרים הנ"ל באותה שנה. המילה הזאת היא תולדה טבעית ואף מתבקשת בשפת העם היהודי הכוסף לציון. ייתכן מאוד שהיא הייתה מוכרת בקרב העם כבר קודם לשנת תר"ן, הגם שטרם הופיעה בכתובים, לפחות אלו המוכרים לנו כיום.

בשנים תרנ"ב ואילך התפרסמו עוד ועוד מאמרים עיתונאיים וגם כרוזים פומביים בשפה העברית על אודות "התנועה הציונית" ו"המפלגה הציונית" – חובבי ציון.

מי סיפק לקונגרס את המילה ציונות? לימים סיפר נתן בירנבוים באוזני כמה מחבריו כי הוא שהציע להרצל את הביטוי, והרצל אימץ בחום את הצעת מקורבו וקבע כי שם התנועה יהיה הציונות

תרנ"ז (1897): הציונות בבאזל

בשנת תרנ"ז נערך הקונגרס הציוני בבאזל. בקונגרס צצה לראשונה (לכאורה) המילה ציונות בעברית. עיתוני התקופה המסקרים את ישיבות הקונגרס עוסקים לא רק בתנועה הציונית אלא גם נוקבים שוב ושוב בשם המפורש ציונות, והכוונה כבר איננה לתנועת חובבי ציון אלא לציונות מדינית, פעילות בעד רעיון מדינת היהודים של הרצל.

מי סיפק לקונגרס את המילה ציונות? לימים סיפר נתן בירנבוים באוזני כמה מחבריו כי הוא שהציע להרצל את הביטוי, והרצל אימץ בחום את הצעת מקורבו וקבע כי שם התנועה יהיה הציונות. אפשר לקבל את הסיפור הזה של בירנבוים, שהוא הציע להרצל את המילה ציונות, אך צריך להבהיר: אין ברשותנו שום הוכחה שבירנבוים המציא את המילה הזאת, לא בגרסתה העברית ואף לא בגרמנית.

הרי"מ פינס הוא כנראה הראשון שהעלה על הכתב את המילה העברית ציונות. פינס, ממייסדי ועד הלשון העברית, אהב להשתמש במילים חדשות ואף ידע לחדש בעצמו מילים שיש בהן צורך

"לאומיות שנשמתה התורה"

במהלך עבודתי לאתר את מוצאה של הציונות גלשתי באתר 'עיתונות יהודית היסטורית', שסרוקים בו רבבות גיליונות עיתונים. ערכתי חיפוש קליל אחר המילה ציונות, ומצאתי שהיא נזכרת לראשונה בשנת תרנ"ז (1897), בהקשר של ישיבות הקונגרס הציוני והחלטותיו.

ואז חיפשתי את המילה הציונות, בה"א הידיעה. למרבה ההפתעה, המקור הראשון היה קדום לקונגרס בשלוש שנים, משנת תרנ"ה (1895). בעיתון הצפירה, שנדפס בוורשה, התפרסם אז מאמר ארוך שכותרתו 'מכתב גלוי לאחד העם'. במאמר פנה הכותב הנכבד אל אחד העם ויתר הציונים ה'חופשים':

"חיבת ציון לא לכם לבדכם נתנה בחבורה. חובב ציון אנוכי כמוכם, ולא נופל אנוכי מכם, ואולם לא זו היא 'חיבת ציון' שחילצתם מתוך היכל דת ישראל ותעשוה לחטיבה בפני עצמה. אם לכל עם ועם יש לאומיות עומדת בפני עצמה, אשר דבר אין לה עם הדת, לנו בני ישראל לאומיות כזאת פיגול היא, ולא זו בלבד אלא גם אין בה ממש. אבל הלאומיות שאני רוצה בה, היא לאומיות ר' יהודה הלוי והרמב"ן ז"ל, לאומיות שהיא בלועה בדת והדת בלועה בה. לאומיות שנשמתה התורה".

בהמשך המאמר כתוב המשפט הזה: "את הדבר הזה תעשו אתם הדתיים, אמרו נא שלום לדתיות מעתה, ושילחו אותה מתוך הבית אשר בניתם לה בכבוד, בטרם יגרשו אותה בחרפה ובוז. וגם את הציונות מהרו ושלחו מן המקום הזה בעוד מועד, כי גם ימי ממלכתה לא יימשכו פה". קשה להבין את כוונת המשפט בלי לקרוא את הקשרו במאמר, אבל מה שנוגע לענייננו הוא שנזכרת כאן 'הציונות', בעברית.

ומי הוא הכותב? יהודי רב פעלים, מאבות הציונות הדתית ומגדולי מיישבי ארץ ישראל בדורו. שמו בישראל: הרב יחיאל מיכל פינס.

אם כן, הרי"מ פינס הוא כנראה הראשון שהעלה על הכתב את המילה העברית ציונות. פינס, ממייסדי ועד הלשון העברית, אהב להשתמש במילים חדשות ואף ידע לחדש בעצמו מילים שיש בהן צורך. האם פינס הוא שתרגם לראשונה את ציוניזמוס לציונות או שמא הייתה מילה עברית זו מקובלת ונהגתה בפי העם שנים קודם לכן? נותיר את השאלה פתוחה.

לתגובות: moshe.nachmani1@gmail.com

הפוסט קיצור תולדות הציונות הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

פעם אחת דיבר מרן הראי"ה קוק עם בנו הרצי"ה בנוגע לחרדים שהתנגדו לציונות. במהלך השיחה אמר הראי"ה: "איך אפשר שלא להיות ציוני, והרי אנו רואים שהקב"ה הוא ציוני!" ('לשלושה באלול' א' קיג).

עוד אגדה מספרת על הגאון הירושלמי רבי יצחק צבי ריבלין, שדרש בבית הכנסת בשכונת זיכרון משה ודיבר על אופני הגאולה לפי משנת הגר"א מווילנה. באמצע הדרשה התפרץ לדבריו אחד הנוכחים וקרא: "מה בעצם טוען הרב, הייתכן שהגר"א היה ציוני?!" ר' יצחק צבי ענה: "כן, הגר"א היה ציוני, יהושע בן נון היה ציוני, משה רבנו היה ציוני, והקב"ה הוא ציוני, ככתוב: 'כי בחר ד' בציון, איווה למושב לו!'"

לכאורה סיפורים אלו הם על דרך צחות, שהרי הציונות התחילה בהרצל וחבריו. אך לאמיתו של דבר מחשבה עמוקה טמונה בהם. יסוד שיטתם של רבותינו, ובראשם הרב קוק, הוא שהציונות אינה תנועה חילונית אלא אידאה קדושה שיסודה בבחירת הקב"ה בציון. על יסוד זה מושתתת השקפתו של הרב בנוגע לתהליך תחיית האומה בדורות האחרונים.

בדברים שלהלן ננסה לענות על שאלה חשובה זו מבחינה לשונית-היסטורית. נסקור את הציר ההיסטורי שבו התפתחו המונחים 'ציוני' ו'ציונות' מעת הופעתם לראשונה ועד לימינו. מהסקירה יתבהר הרקע שבו נולדה הציונות ונבין גם מה המשמעות המסתתרת בה.

בספרי הנביאים ישעיהו, ירמיהו, יואל, עובדיה, מיכה, צפניה, זכריה ועמוס נזכרת המילה ציון יותר ממאה פעמים. לעומת זאת בספרי נביאים אחרים משום מה היא אינה נזכרת כלל

שנת ב'תת"ץ לערך (871 לפני הספירה): דוד כובש את ציון

בחמשת חומשי התורה המילה ציון אינה נזכרת, אלא רק העיר שלם, שהיא כנראה ירושלים. ההיכרות שלנו עם ציון מתרחשת מאוחר למדי. אחרי שבע שנות מגורים ומלוכה בחברון עבר דוד לירושלים והפך אותה לעיר הממלכה. הוא כבש מידי היבוסי מבצר בשיפוליה הדרומיים של העיר: "וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד" (שמואל ב ה, ז), הקים שם את ארמונו וקרא לארמון על שמו: עיר דוד.

בספר מלכים נזכרת ציון בפעם השנייה, ולמרבה ההפתעה זוהי גם הפעם האחרונה: "אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כָּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלָ‍ִם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן" (מלכים א ח, א). בתקופה זו, כשמלך שלמה בירושלים, היה שמה הרשמי של המצודה 'עיר דוד', אלא שהמקרא מזכיר לנו: "היא ציון".

מכאן ואילך המשמעות המקורית של ציון, שמה של מצודה ירושלמית, נעלמת לחלוטין (מלבד במקבילות הפסוקים דלעיל שבספר דברי הימים). תחתיה מופיע השם עיר דוד. מעתה בכל הפעמים שתיזכר המילה ציון בספרי התנ"ך, היא תבטא משמעות שונה ממשמעותה במקור. היא תסמל את ירושלים, ולעיתים גם את ארץ ישראל כולה, כפי שנראה להלן. מסתבר שיש רכיב גמיש במונח ציון שגורם לו להתפתח במהלך הדורות ממצודת ציון ועד לתנועה הציונית.

שנת ג'ס (701 לפני הספירה): סנחריב מנסה לכבוש את ציון

בספר מלכים ב אנו פוגשים לראשונה את המשמעות הרחבה של ציון, זאת המוכרת לנו כיום, בדברי הנביא ישעיהו אל סנחריב: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עָלָיו בָּזָה לְךָ לָעֲגָה לְךָ בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן אַחֲרֶיךָ רֹאשׁ הֵנִיעָה בַּת יְרוּשָׁלָ‍ִם" (מלכים ב יט, כא). ציון בפסוק הזה – ואולי גם בתקופה הזאת – אינה המצודה העתיקה אלא שם נוסף לירושלים, העיר שבה בחר ה', וליתר דיוק שמו של ההר שעליו ישבה ירושלים באותם ימים, שבצפונו בית המקדש ובדרומו עיר דוד של היום, הכוללת גם את מצודת ציון העתיקה (או את שרידיה). מכיוון שציון הוא שמה של העיר, אוכלוסיית העיר נקראת בת ציון.

אם כן, הפעם הראשונה שאנו נחשפים לציון במובן של ירושלים היא בדברי ה', אשר תואר לימים "בוחר בציון". ה' אומר כי העם היושב בירושלים, היא ציון, בז לסנחריב המאיים עליו: "כִּי מִירוּשָׁלַ‍ִם תֵּצֵא שְׁאֵרִית, וּפְלֵיטָה מֵהַר צִיּוֹן, קִנְאַת ה' צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת. לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר: לֹא יָבֹא אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְלֹא יוֹרֶה שָׁם חֵץ … בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יָבֹא – בָּהּ יָשׁוּב, וְאֶל הָעִיר הַזֹּאת לֹא יָבֹא, נְאֻם ה'. וְגַנּוֹתִי אֶל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי" (מלכים ב יט, לא–לד).

תקופת ממלכת יהודה: ציון, ירושלים וארץ ישראל

בספרי הנביאים ישעיהו, ירמיהו, יואל, עובדיה, מיכה, צפניה, זכריה ועמוס נזכרת המילה ציון יותר ממאה פעמים. לעומת זאת בספרי נביאים אחרים משום מה היא אינה נזכרת כלל.

ישעיהו, יליד ירושלים, מזכיר את ציון 29 פעמים. כמעט בכולן ברור שכוונתו לירושלים לבדה, הנזכרת בסמיכות. "קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן. פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו חָרְבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם כִּי נִחַם ה' עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלָ‍ִם" (ישעיהו נב, ח–ט). גם הנביא עמוס, ראשון הנביאים שדבריהם נכללו בספרי הכתובים, מדבר על ציון ומתכוון לירושלים. גם בספר תהלים ציון היא בדרך כלל ירושלים.

לעומת זאת בספרי הנביאים המאוחרים ציון מבטאת לעיתים רחוקות כנראה גם את מרחבי ארץ ישראל כולה, כמו בדברי ירמיהו בשם ה': "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם צִיּוֹן… וְהָיָה כִּי תִרְבּוּ וּפְרִיתֶם בָּאָרֶץ…" (ירמיהו ג, יד). לעיתים גם כאשר ציון נזכרת כמילה נרדפת לירושלים, עדיין מורגש בה הפן הארץ-ישראלי כולו, כמו שמצוי גם בירושלים עצמה, שבכמה מקומות בתנ"ך (ואף בסידור התפילה) פירושה ארץ ישראל כולה, משום שציון־ירושלים היא הלב והעיקר של ארץ ישראל.

ונשאלת השאלה: אם ציון היא ירושלים, מה בעצם ההבדל בין שני השמות הללו, ולפי מה בחר הנביא באיזה מהם להשתמש בדבריו? יש שכתבו שציון הוא שם פיוטי יותר, ומשום כך השימוש בו נדיר (לעומת השימוש בשם ירושלים), ונעשה רק בהקשר פיוטי או נבואי. אחרים כתבו שציון היא "סמל וחלום".

אני מציע הסבר אחר: ציון מבטאת את העוז הפוליטי, המדיני והצבאי של ירושלים, מאחר שמקורה של ציון הוא המצודה הצבאית שבעיר דוד. בשל כך השימוש בשם ציון נעשה בדרך כלל בהקשר של חורבן וגאולה. לעומת זאת ירושלים מסמלת גם את הפן האזרחי של העיר הן בענייני הקודש והן בעסקי החול, ועל כן כשהנביא רוצה לבטא את הכוח של ירושלים או את חירותה המדינית, הוא מעדיף להשתמש (גם) בשם ציון.

אני מציע שציון מבטאת את העוז הפוליטי, המדיני והצבאי של ירושלים, מאחר שמקורה של ציון הוא המצודה הצבאית שבעיר דוד

מצודת ציון

עד שאנו עוקבים אחרי התפתחותה של ציון ממצודה לעיר ואחר כך לארץ ולעם, עלינו להבין מה בכלל פירוש המילה ציון. אנחנו מדברים בלי סוף על ציונות, אך מהי משמעות השורש הלשוני שממנו נגזרה?

פרשני המקרא קצת הסתבכו עם המילה העמומה הזאת, ציון, ולא היו תמימי דעים כיצד לפרשה. גם החוקרים, היסטוריונים ובלשנים, התלבטו במהלך הדורות כיצד לפרשה. לפי אחת ההצעות יש לקשר את ציון למילה צייה, שפירושה שממה או מדבר, ומשם נולדה תאוריה שהמצודה נבנתה בשטח סלעי.

ברצוני להציע פירוש חדש לציון, המילה אשר ממנה נולדה הציונות: "לְפָנָיו יִכְרְעוּ צִיִּים, וְאֹיְבָיו עָפָר יְלַחֵכוּ" (תהלים עב, ט). לפי דעתי ציים בשפת התנ"ך הם גדודי חיילים, לוחמי גרילה או שודדי דרכים. כך יש להסביר גם את הפסוק "בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַלְאָכִים מִלְּפָנַי בַּצִּים לְהַחֲרִיד אֶת כּוּשׁ" (יחזקאל ל, ט). כל הפרשנים פירשו כדרכם ספינות, אולם אני טוען כי צים פירושו מחנה צבאי, חַיִל מקצועי ומאומן היטב. גם יונתן תרגם תרגום דומה: לגיונים (וראו גם דניאל יא, ל וברש"י). במסכת סנהדרין (דף קו) מובא הפסוק 'וצים מיד כתים', ורב מסביר שצים פירושו לגיון.

על פי זה אפשר לפרש גם את המילה ציון במשמעות של מבצר צבאי תקיף וחזק כצור חלמיש. גם בערבית משמעות המילה צון היא שמירה והגנה. מצודת ציון היא אפוא מצודה צבאית השומרת על העיר, וממילא ציים הם לוחמים היושבים במצודה (ציון) ומגינים על היושבים בה. ציים אפוא הם ציונים. שתי המילים נגזרות מאותו השורש.

אחרי שהבנו מהי ציון, בשבוע הבא נברר מאימתי נקראו יושבי ציון ציונים וכיצד הגענו לכינויה של התנועה הלאומית היהודית 'התנועה הציונית'.

הפוסט קיצור תולדות הציונות – חלק א הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

בשבוע שעבר סיפרנו על התגייסות תלמידי ישיבת מרכז הרב לשורות ההגנה בעקבות מאורעות תרפ"ט. התמקדנו בדמותו של הרב יעקב ז'ולטק, תלמיד הישיבה, ששימש מפקד בכיר בהגנה ואחר כך היה הרב הראשון של פיקוד צפון.

השבוע נספר על חברו לספסל הישיבה, ר' שמעון אגסי, שהתגייס אף הוא להגנה.

ימי נעורים

רבי שמואל מנחם מנדל אגסי, מיקירי ירושלים, נולד בירושלים העתיקה בשנת תרמ"א. הוא היה בנו של חכם יצחק אגסי, מחשובי חכמי בבל, ונכדו של חכם שמעון אגסי, שעלה ארצה מבגדאד והיה מדמויות הפאר של ירושלים. רבי שמואל קרא לבנו בשמו של סבו – שמעון.

כאשר היה שמעון ילד צעיר, בראשית מלחמת העולם הראשונה, גירשו טורקים את משפחתו לאלכסנדרייה. בתום המלחמה, אחרי ארבע שנות גלות, שבה המשפחה לירושלים העתיקה. בפרעות תרפ"א הם נאלצו לעזוב את ביתם שבין החומות, ועברו לגור בשכונת בית ישראל.

בשנת תרפ"ה נכנס שמעון ללמוד בישיבת מרכז הרב, יסודה של הישיבה המרכזית העולמית, שהוקמה שנים אחדות קודם לכן ועדיין הייתה בשלבי התפתחות. באותה תקופה למדו שם ר' חיים הוטנר, ר' הלל ליברמן (מייסד 'בית יעקב' בארץ), ר' טוביה בן פזי, ר' רפאל הכהן קוק, הרב שלום נתן רענן ועוד תלמידים נבחרים שהיו לימים למאורות בישראל.

"בימי המאורעות [תרפ"ט] היה נרעש ונסער, מוכן לחרף נפשו להצלת האחים הנתונים בסכנה. הוא התקרב בימים אלה אל אנשי ההגנה"

"שמעון אגסי היה הראשון שהגיע לדרגת פיקוד חשובה, והוא עמד בקשר עם הרבנות בכל שאלה שנתעוררה"

התגייסות להגנה

בזיכרונות שהותיר אחריו סיפר ר' שמעון אגסי על גיוסו להגנה ועל הקמת הפלוגה הדתית: "ראשיתן של הפלוגות הדתיות בהגנה בירושלים באה אחרי מאורעות תרפ"ט. הטבח בחברון, בצפת ובמוצא גרם להתעוררות גדולה בירושלים ושורות ההגנה החלו להתרחב. ההתעוררות הגיעה גם אל תלמידי ישיבת 'מרכז הרב', שאני הייתי מתלמידיה. הייתה תסיסה גדולה בין תלמידי הישיבה שרצו להצטרף לשורות ההגנה".

באישורו של הרב קוק הצטרפה קבוצה מתלמידי מרכז הרב לשורות ההגנה בעקבות פרעות תרפ"ט. בתלמידים ששימשו מפקדים בהגנה בירושלים היו ר' שמעון אגסי, ר' חיים הוטנר (גיסו של הרצי"ה) ור' יעקב ז'ולטק.

גם באברכי הישיבה, שנשאו בה תפקיד הוראה, היו שהתגייסו. גם הראי"ה קוק, שעמד בראש הישיבה, השתתף כפי יכולתו בעשייה הביטחונית. רחל ינאית בן צבי, ממייסדי ההגנה, סיפרה: "בימי המאורעות [תרפ"ט] היה נרעש ונסער, מוכן לחרף נפשו להצלת האחים הנתונים בסכנה. הוא התקרב בימים אלה אל אנשי ההגנה, הוא היה מיסב בישיבות בענייני ההגנה בוועד הלאומי".

האתגרים הרוחניים

האימונים שעברו בני הישיבה בהגנה נערכו בדרך כלל בשעות הערב, בתום שעות הלימוד הרשמיות בבית המדרש, כדי שלא לפגוע בלימוד. ואף על פי כן התנגדו הרבנים בישיבות היישוב הישן בירושלים שתלמידיהם יעסקו בפעילות מבצעית זו. הם סברו שהיא עלולה לפגוע בלימודם או באווירה הישיבתית שבה הם גדלים בעקבות השתלבות בארגון. לעומת זאת רוב תלמידי ישיבת מרכז הרב הצטרפו להגנה. הם ראו הכרח חיוני לעבור אימוני נשק ולהיות מוכנים ליום פקודה.

מעורבות בחורי ישיבת מרכז הרב בארגון חשפה אותם להוויה חילונית שלא הורגלו אליה בין כותלי בית המדרש, ועל כן לא הייתה מובנת מאליה. תלמיד הישיבה יונה בן ששון (לימים פרופ' ומרצה לפילוסופיה), שהצטרף אף הוא לשורות ההגנה (בשנת תרצ"ה), סיפר: "חרגנו מן המסגרת המוסדית-דתית של הישיבה והשתלבנו ב'ארגון' שסגנון הוויתו היה לא מסורתי. האווירה בסגל הפיקודי וביחידות הצבאיות היה בה ריח של צבא: סגנון מחוספס, הקלת דעת בדברים שבמוסר, והערכה לכוח וליכולת הפיסית".

בשנת 1954 פרסם ישעיהו ליבוביץ את מאמרו 'דת ישראל נגד מדינת ישראל?', ובו תקף את היהדות הדתית, ובפרט את הרבנים וראשי הישיבות, במיוחד על השתמטותם מהעשייה הביטחונית בתקופת המנדט. בתגובה פרסם הרב משה צבי נריה את המאמר 'כנגד הקטרוג', וזה פורסם בכמה עיתונים, ובו הוכיח שההאשמה מופרכת.

בדרך אגב סיפר הרב נריה במאמר זה: "שמעון אגסי היה הראשון שהגיע לדרגת פיקוד חשובה, והוא עמד בקשר עם הרבנות בכל שאלה שנתעוררה וקיבל תשובות ברורות. כך נמשכו העניינים כל זמן שההגנה הקיפה מועטים, והייתה דבר שבהתנדבות". הרב נריה התגייס אף הוא להגנה, כפי שסיפרנו בשבוע שעבר.

הקמת פלוגות דתיות

על ההתלבטות המרכזית שעמדה בפני המתגייסים סיפר שמעון אגסי בזיכרונותיו: "בין תלמידי הישיבה שביקשו להתגייס לשירות ההגנה נערכו וויכוחים אם להקים פלוגות דתיות או להתפזר בפלוגות האחרות. מצד אחד לא רצינו להסתגר ולהתבדל מכלל החברים בארגון, וחשבנו שעל ידי פיזורם של החברים הדתיים ימנע בגללם חילול שבת באימונים אשר בשורות הארגון; אך מצד שני היה חשש שכבודדים לא ימצאו את מקומם וחברים שיפוזרו בין הפלוגות עלולים לאבד את זהותם. מה עוד שהיו בעיות קשות של אימונים בשבת ושל סידורי כשרות. לאחר בירור יסודי של הבעיה נוכחו לדעת כי הדרך הטובה והעדיפה היא בכל זאת הקמת יחידות דתיות.

"בפגישה עם מפקד המחוז יעקב פת העליתי את הרעיון של גיוס קבוצות דתיות בפיקוד של מפקדים דתיים. מצאתי אוזן קשבת להצעה זו, וביחוד לאחר הפילוג של ארגון ב' (=האצ"ל) בשנת תרצ"א, כשכל ארגון מעוניין היה בהרחבת שורותיו. נתקבלה הסכמה עקרונית לארגן קבוצות דתיות. דאגתי לכך שחברים דתיים יוכשרו כמפקדים. הראשונים לכך היו חיים הוטנר ויעקב ז'ולטק".

יכול להיות ההפך

באותם ימים נפגש מפקד המחוז יעקב פת עם ראש הישיבה הרב קוק. וכך סיפר המפקד: "בין החברים הדתיים בירושלים בלט שמעון אגסי מהעיר העתיקה, רב ומורה שגמר קורס מפקדים. היה המפקד בעיר העתיקה וטיפל בגיוס אנשים מהחוגים הדתיים, ביניהם גם תלמידי ישיבת מרכז הרב קוק. אותו זמן, עקב פעולת הגיוס, פרץ בין כתלי הישיבה ויכוח עז על השאלה המותר בכלל לדתיים לשתף פעולה עם בלתי דתיים, ומה עוד – להתאמן בשבתות ובחגים. רובם נמנעו מלהצטרף לארגון שמא חס וחלילה יגיעו על ידי כך לחילול שבת וכיוצא בזה. דבר הוויכוח הגיע לאוזני הרב קוק והוא הזמין אותי אליו לשיחה.

"באתי אליו והוא פתח ואמר שהוא מחייב את עצם ההגנה וכי לדעתו ההגנה דוחה שבת. אולם רוצה הוא לדעת אם אמנם אין להימנע מלקיים אימונים דווקא בשבת. ניסיתי להסביר שחוסר הזמן הוא בעוכרינו ומשום כך הכרח הוא לנצל כל שעה פנויה ולהתאמן בשבת וכן מטעמי זהירות בטוח יותר לאמן בשבת שכן תרגילי הספורט שהנוער נוהג לעשות בשבת עשויים לשמש הסוואה טובה לגבי השלטונות [הבריטיים].

"הרב הקשיב לדבריי ולבסוף אמר שעל אף הכל מבקש הוא ממני לאפשר אימונים נפרדים לדתיים בימי החול. כשהתחכמתי ואמרתי שאולי מוטב שבחורי הישיבה יהיו במחיצת האפיקורסים, וישפיעו עליהם לטובה, ענה הרב שנראה לו שיכול להיות ההיפך…

"בסופו של דבר הגענו לידי החלטה שז'ולטק ואגסי ישמשו מקשרים בינינו לבינו ויטפלו בגיוס הדתיים בקבוצות הדתיות, וכך היה. השניים ניגשו לגיוס, ארגנו את בני הישיבה בקבוצות נפרדות, וקבעו את האימונים ליום שישי במקום שבת".

טיולים במדבר וביערות

והוסיף פת: "הנהגנו שביום ל"ג בעומר יוצאים עם תלמידי הישיבה לאזור הר טוב להדלקת מדורות, ולמחרת עורכים אימון ומטווח במערת התאומים הסמוכה למקום". נוהג זה נמשך עד שנת תרצ"ו, ואז פסק בגלל המאורעות.

באופן כללי נהגו תלמידי הישיבה חברי ההגנה להסוות את פעילותם המחתרתית בטיולים ברחבי הארץ, כדי שהבריטים לא יחשדו. דוד רזיאל, בזמן היותו תלמיד בישיבה, ארגן טיולים בסביבות ירושלים, שכלפי חוץ נועדו להנאה ולהכרת הארץ, ולמעשה נועדו לאימונים קרביים בנשק חם לחניכיו בהגנה.

גם בשעות לימודם בישיבה נוצל הזמן לעיתים לאימונים. למשל, רזיאל נהג להתאמן בהפסקות הצהריים, בין הסדרים, באימוני כושר על כרעי מיטת הברזל בישיבה, כדי לחזק את שרירי כפות ידיו. אחרי שעזב את הישיבה היה רזיאל ממייסדי האצ"ל, ובסוף ימיו היה מפקדו. על אישיותו ופועלו אני כותב ספר בימים אלו, והוא יצא לאור אי"ה בקרוב.

מלחמת העצמאות

ר' שמעון אגסי השתתף בקרבות מלחמת העצמאות בתש"ח והיה מפקד העיר העתיקה, שגדל בה בילדותו. במאמרו הנ"ל סיפר ידידו הרב נריה: "בימי מלחמת העצמאות פעל ר' שמעון אגסי לגיוס בני הישיבות בירושלים, כדי שיעזרו בפינוי האנשים מן העיר העתיקה, לכשתצליח הפריצה. בלילה הראשון הוא פנה לישיבת חברון, ובהסכמת ראשיה יצאו אתו 50 מבני הישיבה שהלכו ברצון למלא תפקיד חיוני ומסוכן זה. בלילה השני פנה לישיבת 'שפת אמת' של חסידי גור, ושוב יצאו אתו 30 מבני הישיבה שהיו מוכנים למלא כל צו וכל פקודה".

בחיי האזרחות שימש ר' שמעון אגסי מנהל בית ספר דורש ציון בירושלים, והעמיד תלמידים רבים.

הרב שמעון אגסי נפטר בשנת תשל"ח, והניח אחריו משפחה ענפה ומכובדת. חתנו הוא הסופר יעקב אבן חן (אדלשטיין) ז"ל. בנו של הרב שמעון הוא ר' נחום אגסי יבדלחט"א, מיקירי ירושלים, שזכיתי לשוחח עימו במסגרת הכנת המאמר.

על מצבתו של הרב שמעון אגסי נכתב: "פה נטמן הרב שמעון אגסי בן הרב שמואל מנחם מנדל ז"ל מילידי ירושלים ומיקיריה, תלמיד-חכם, מחנך ומרביץ תורה ברבים, ממייסדי הפלוגה הדתית בהגנה וממפקדיה".

(הדברים מבוססים על הספר 'חיים של יצירה' מאת הרב ד"ר יוחאי רודיק, על תולדות ישיבת מרכז הרב, ועל מקורות נוספים).

לתגובות: moshe.nachmani1@gmail.com

הפוסט מפקד העיר העתיקה הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

מאורעות תרפ"ט והטבח האכזרי שערכו הערבים בתלמידי ישיבת חברון ובמקומות אחרים, שבהם לא נתקלו בהתנגדות יהודית מאורגנת והשלטון הבריטי חיבק ידיים ולא טרח למנוע את הפשע, הבשילו בציבור הארץ-ישראלי את ההכרה בחובת גיבוש כוח יהודי צבאי שיגן על קיומו ועל כבודו. מאות בחורים התגייסו לארגון ההגנה, ובהם גם רבים מבני ישיבת מרכז הרב בירושלים. תלמידים אלו הניחו את היסודות לשילוב תורה ועשייה ביטחונית.

מעשרות תלמידי הישיבה שהצטרפו להגנה, היו שתפסו עמדות פיקוד בכירות. התגייסו גם רבני הישיבה, מי שהתאימו לכך מצד גילם, ובהם הרב שלום נתן רענן-קוק, חתנו של הראי"ה.

הרב יצחק אריאלי, מרבני הישיבה והמשגיח בה, סיפר: "בשנת תרפ"ט קיבלתי הצעה לאמן את בני הישיבה אימון צבאי. בתקופת מאורעות דמים אלו נראה היה לי כי יש לקבל הצעה זו. בכל זאת מצאתי לנכון להביאה בפני הרב. הוא קיבל את ההצעה בהתלהבות. 'בוודאי', אמר. ואמנם תלמידי ישיבת מרכז הרב השתלמו בהתאם למחזורים מסודרים, באימון צבאי" (חרות, א' באלול תשי"ט).

העילוי מוורשה

אחד מתלמידי הישיבה שהתגייסו להגנה ושימשו מפקדים היה הרב יעקב ז'ולטק. הוא נולד בוורשה ולמד בישיבת תורת חיים בעיר. אחר כך עבר ללמוד בישיבת קלצק אצל הרב אהרן קוטלר. הוא למד גם בישיבה בראדין אצל החפץ חיים. כעבור תקופה מסוימת עבר לישיבת קמניץ ולמד אצל רבי ברוך בער ליבוביץ. אמרו עליו שהיה מן היחידים שהבינו את השיעורים שלו לעומקם. ארבע שנים למד שם בחברותא עם העילוי מגרודנא, הרב יהודה גרשוני, שכונה בעולם הישיבות ר' יודל גרודנר. ר' יעקב ז'ולטק, או בשמו הידוע בעולם הישיבות יענקל ווארשעווער, הוסמך לרבנות בידי רבה של ורשה, הרב שלמה דוד כהנא.

כששמע ז'ולטק על ישיבת מרכז הרב שהוקמה בירושלים, התעורר בו רצון לעלות וללמוד בה. הוא ביקש את עזרתו של ידידו ר' חיים הוטנר, וזה המליץ עליו המלצה חמה באוזני גיסו הרצי"ה, באומרו שעלייתו של עילוי כמו ר' יעקב והצטרפותו לישיבה תעניק לה סיוע של ממש. הרצי"ה שלח לז'ולטק סרטיפיקט של הישיבה, ובחנוכה תרצ"א הגיע ז'ולטק ירושלימה. בעקבותיו עלה גם חברו הרב יהודה גרשוני.

ר' יעקב זולטק היה מהבחורים המצטיינים בישיבת מרכז הרב. הרב קוק קירב אותו מאוד, וחיבה יתרה רחש לו הרב חרל"פ.

התגייסות להגנה

כרוב תלמידי מרכז הרב הצטרף ז'ולטק להגנה. בזיכרונותיו סיפר על בחורי הישיבה שהתגייסו כי "היו לוקחים את ספריהם, יושבים בעמדות ולומדים. במקומות רבים הפכנו את עמדות לסניפי הישיבה". גם הרב משה צבי נריה מעיד כך בהקדמת הספר 'משנת הרב', אשר נדפס בשלהי שנת תרצ"ו, בימי המאורעות, שבו אסף וליקט פסקאות מתורת רבו הרב קוק: "עבודת העריכה והטיפול בהדפסה נעשו בין משמרת למשמרת. בה עמד החתום מטה בעמדת ההגנה בירושלים ב'חצר שטראוס' אשר בשכונת מוסררה, לבל יפרוץ אויב משער שכם ל'מאה שערים'. האחראי לעמדה היה המפקד הנערץ דוד רזיאל ז"ל, שלמד בישיבה בשנת תר"ץ".

מפקד בהגנה

בהגנה עמדו על ייחודו ועל כישרונותיו של ז'ולטק, והוא נשלח לקורס מפקדים בקיבוץ גבת. מפקדת ההגנה הייתה מעוניינת מאוד בהכשרתו, ואף על פי שהיה הבחור הדתי היחיד בקורס, דאגו לאתר בסביבה אישה דתית, והיא בישלה במיוחד בשבילו. בזיכרונותיו סיפר: "היחס אלי בתור בחור ישיבה היה טוב. קנו בשבילי כלים מיוחדים, בישלו בשבילי בנפרד רק מאכלי חלב, ולא קיימו בשבתות אימונים שגבלו בחילול שבת, אלא הסתפקו בהרצאות בלבד".

ז'ולטק סיים את הקורס בהצטיינות והתמנה למפקד מחלקה. הוא פעל באזור ירושלים, שבה למד. "הרב קוק ידע שאני מפקד בהגנה, אבל לא דיבר אתי אף פעם בנושא". מדוע? אפשר להעלות על הדעת כל מיני השערות. באופן כללי מיעט הרב קוק להתייחס לפעילויות של ההגנה, אולי בשל זהירותו מהשלטון הבריטי. "בכל אופן השתתפותי בהגנה לא השפיעה על הרב, והוא סמך אותי לרבנות".

תוכנית הרבנות

כשחזר ז'ולטק מן הקורס המשיך בלימודיו בישיבה כרגיל, אולם הרצי"ה עקב אחר שלבי עלייתו בתורה, והבין שמעמדו הרם בהגנה וצרכיה החיוניים עלולים לכבוש אותו. "הוא חיפש דרך לשתול אותו בעולמה של תורה", כתב לימים ידידו הרב משה צבי נריה. הראי"ה ובנו הרצי"ה גיבשו הצעה מעשית להטיל על ז'ולטק תפקיד רבנות בקריית חיים, על יד חיפה.

"הריני מציע בזה לפני מושבכם את יקירי הרב הגאון הרך בשנים ואב בחכמה, המצוין ונעלה בתורה ודעת, כגדול כשרון, יקר רוח ואמיץ פעלים, מו"ה יעקב ז'ולטק שליט"א, מגדולי בחירי בני ישיבתנו המרכזית", כתב הראי"ה לבני המושב. מי שטיפל בניסיון הכתרה זה היה הרב נריה, ולימים הוא תיאר זאת בספרו 'בשדה הראי"ה'.

כשנודע הרעיון למפקדת ההגנה, החליטו גם שם שחשוב שמפקד מחלקה מוכשר זה יפעל באזור הצפון, ולכן דחפו לביצוע הרעיון למנות את ז'ולטק לרבה של קריית חיים. ממגוון סיבות המינוי לא יצא אל הפועל.

בקיץ תרצ"ג סערו הרוחות סביב משפט רצח ארלוזורוב. ארגון ההגנה הטיל על ז'ולטק לשמש שומר ראשו של רבו הרב קוק, שהשמאל הקיצוני איים עליו, והוא אף קיבל נשק אישי לצורך זה. "כבן בית אצל הרב הייתי נוכח בכל מיני שיחות שהרב ניהל עם עסקנים בזמן רצח ארלוזורוב, עם תיירים מארצות הברית, ואחרים" (על אחת משיחות אלו סיפר לימים, והיא נדפסה בספר 'ליקוטי הראיה' א, עמ' 103).

מסע המושבות

לימים סיפר ז'ולטק: "קיבלתי מהרב כמה שיחות בענייני הנהגה ברבנות, ובצורת העברת דרשות ושיעורי תורה לבעלי בתים, כמו כן עודדני לבקר כמה אישים בארץ ישראל וללמוד מהם דרכי הנהגה. הרב הרחיב את הדיבור על הצורך להכיר את הישוב מקרוב, ושצריך לדעת איך לטפל בציבור, ולשם זה כדאי לנצל חלק מן היומי דפגרא". הרב קוק פנה לתלמידו ר' יעקב ולתלמיד נוסף, ר' דוד סלומון (לימים רבם של כפר אברהם ועין גנים) ואמר להם: "צאו לשבוע ימים ותלמדו איך מטפלים אנשים מסוימים בבוני היישוב החדש".

ז'ולטק וסלומון ערכו בשליחות הרב קוק 'מסע מושבות' במושבות העמק והגליל בחופשת פסח תרצ"ד. זה היה המסע השני מסוגו; את הראשון ערכו שנה קודם לכן חבריהם ר' מנחם יהודה אושפיאי, ר' שבתי דון יחיא ור' מנחם ליפשיץ. מטרת המסעות הייתה בחינת המצב הרוחני במושבות ובדיקה היכן כדאי למנות רב או להקים ישיבה. אלא שבמסע השני הוסיף הרב עוד משימה: הוא הדריך את שני תלמידיו-שליחיו להיפגש בכל יישוב עם אדם מסוים כדי לקבל ממנו שיעור בדרכי רבנות והשפעה וללמוד ממנו אהבת ישראל.

המושב הראשון שביקרו בו היה נהלל. וזו הייתה מסקנתם מהמושב: "המצב הרוחני ירוד מאוד. גם בין החופשים ישנם רבים ודווקא מן החשובים שהם לא מומרים להכעיס ובפהרסיה לא יחללו את השבת. במושבה מעריצים מאוד את אדמו"ר [הרב קוק] שליט"א, ורבים מבני המושבה מתאוננים על זה שהרב לא מבקר אצלם אף פעם".

כשהגיעו למושבה ראש פינה נפגשו עם השוחט המקומי. "הרב סיפר לנו עליו כי הוא יהודי מאוד צנוע, תלמיד חכם גדול ומקובל. יחסו אל תושבי הכפר ודרכי הנועם שלו העניקו לו הערצה רבה מצד תושבי הכפר, ועל ידי זה השפעתו ניכרת עליהם. אהבתו לארץ ישראל היא ללא גבול. הוא קנה חלקת אדמה בראש פינה, ובתוכה נטע כל מיני עצים שאפשר לגדלם בארץ. הוא מטפל בעציו במסירות רבה, מתוך אהבת ארץ ישראל, ופרי עציו הוא שם דבר בראש פינה" (שבחי הראי"ה, עמ' 334).

עובד באבן סיד

עם תום לימודיו של ז'ולטק בישיבה פנו אליו מפקדי ההגנה ושכנעו אותו להתמסר לעשייה הביטחונית. היה חשוב להם שהוא יפעל באזור הצפון, ולכן תיאמו שיתחיל לעבוד במשרה נכבדה בחברת בת של סולל בונה, ששמה 'אבן סיד'. היה אז נדיר מאוד שצעיר דתי שאינו חבר בהסתדרות יתקבל לעבודה שם. ההגנה הרוויחה מפקד נמרץ, ו'אבן סיד' זכתה בעובד בכיר מעולה. "ברם", העיר לימים ידידו הרב נריה, "עולם התורה הפסיד ראש ישיבה".

ז'ולטק היה מדריך מחוזי ומפקד פלוגה באזור חיפה. אחד מחניכיו של ז'ולטק, שעבר במהרה קורס למפקדי פלוגות, היה חייל שנודע מאוד לאחר שנים. זה היה יגאל (סוקניק) ידין, שלמד אצלו בקורס מפקדים פירוק והרכבה של כלי נשק מסובכים, ולימים עלה לדרגת רב-אלוף והיה הרמטכ"ל השני של צה"ל.

אחריותו והתמסרותו להגנה גזלו מז'ולטק את כל זמנו, במיוחד עם פרוץ מאורעות תרצ"ו, שחייבו את עמידתו על המשמר באזור חיפה. ואולם בשבתות, כשהיה פנוי מעבודת הביטחון, היה מלמד בבית הכנסת שיעור בגמרא.

עם הקמת צה"ל נבחר הרב יעקב ז'ולטק לשמש הרב הראשון של פיקוד צפון. בתפקיד זה שילב בין עבודתו הביטחונית לכישרונותיו התורניים, ועשה חיל.

הרב יעקב ז'ולטק נפטר בשנת תשמ"ו. יהי זכרו ברוך.

לתגובות: moshe.nachmani1@gmail.com

Leads:

ארגון ההגנה הטיל על ז'ולטק לשמש שומר ראשו של רבו הרב קוקוהוא קיבל נשק אישי לצורך זה

ההגנה הרוויחה מפקד נמרץ, ו'אבן סיד' זכתה בעובד בכיר מעולה. "ברם", העיר לימים ידידו הרב נריה, "עולם התורה הפסיד ראש ישיבה"

הפוסט העילוי שהתגייס להגנה הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

המציל של יפו

ר' ישראל ויינשטיין נולד בירושלים בשנת תרל"ז (1877). בהיותו כבן שנתיים עברה משפחתו לעיר יפו, שהייתה כמו התנחלות בלב אוכלוסייה ערבית. באותה תקופה נמנו בעדה היהודית בעיר כחמש עשרה משפחות בסך הכול, והן התרכזו כולן בחצר היהודית שבעיר העתיקה. משפחת ויינשטיין התגוררה בדירה בבניין ערבי מעל החמאם הטורקי. חייהם היו בסכנה ממש, וקרו מקרים שבהם הונף גרזן מעל ראשו של ר' אליהו, ובנס ניצל.

ר' אליהו ויינשטיין התמנה לשוחט הראשון בקהילה ביפו. כעבור שנים, כאשר הגיע לעיר הרב נפתלי הרץ הלוי ושימש רב הקהילה, היה ר' אליהו ממקורביו. כאשר הגיע הראי"ה קוק לשמש רבה של יפו, היה ר' אליהו מזכירו האישי זמן מה.

למרות הייחוס המכובד הזה, כשמלאו לבנם הקטן ישראל שמונה שנים, הוא עדיין לא ידע קרוא וכתוב. ביפו לא היה אז תלמוד תורה או בית ספר, וכמו חבריו הרבה ישראל להשתובב ולבלות את זמנו ברחצה בימה של יפו. עוד בילדותו הצטיין בשחייה, והיה שוחה עד האוניות העוגנות במרחק רב מהחוף. הודות לכישרון השחייה הוא הצליח להציל מאות נפשות מטביעה בים.

כשהוקמה אחוזת בית, יסודה של תל אביב, העיר העברית הראשונה, הצטרפו להקמה חמישה מהפעילים הבולטים של אחוה, ובהם ר' ישראל ויינשטיין

לימודים והוראה

תקופת הבילויים הסתיימה כשהיה בן 12. אז נשלח ישראל לעיר הקודש ירושלים ללמוד תורה. הוא התחנך בתלמוד תורה עץ חיים ובישיבת עץ חיים, וגדל בתורה. בשנות לימודיו התעניין במתמטיקה ולמד אותה מתוך ספרים שמצא.

אחרי כמה שנים חזר ישראל לבית הוריו. הם התגוררו אז בשכונה החלוצית החדשה נווה שלום, שהקימו בשנת תר"ן ר' זרח ברנט וקומץ הגיבורים אשר עימו. מבאר המים שחפר האב, ר' אליהו, שתו רבים מבני השכונה שנים רבות. בנו ישראל המשיך ללמוד תורה והתקרב לרב נפתלי הרץ הלוי, רבה של יפו, שהתגורר אף הוא בשכונה זו.

בהגיעו לפרקו נשא ישראל לאישה את חיה באביל הורביץ. הם עברו לגור בירושלים שלוש שנים, ור' ישראל המשיך ללמוד תורה בישיבות הגדולות בירושלים. בשלב מסוים הוא קיבל הזמנה מאת קהילת יפו לשמש מורה בתלמוד תורה שערי תורה, המוסד החינוכי היחיד שפעל אז בעיר, בשכונת נווה שלום. הוא לימד שם תורה, נ"ך, תלמוד וכמובן חשבון והנדסה, מקצועות שהיו אהובים עליו.

מכיוון שר' ישראל היה בקיא בחשבון ונודע ביושרו, היו מוסרים לו בעלי הבתים והבנאים את תוכניות הבתים ושרטוטיהן כדי שיחשב את כמויות החומרים הדרושים לבניין ואת הכסף שיש לשלם תמורתם

בית הספר הדתי הראשון

באותן שנים פעלה ביפו אגודת הסתרים 'אחוה', שסיפרנו עליה בשבועות האחרונים. בשנת תרס"ה הקימו חברי האגודה מוסד חינוכי חדש, ושמו 'חדר אחוה', שאחר כך השתנה שמו לתחכמוני. זה היה בית הספר הדתי-לאומי הראשון בארץ, וממנו צמחה כל מערכת החינוך הדתית הקיימת כיום.

אחד משלושה חברי ועד הפועל של אגודת אחוה ביפו היה ר' ישראל ויינשטיין. הוא השתתף בהקמת תחכמוני ושימש בו מורה.

הקמת אחוזת בית

בית ספר תחכמוני הוא רק אחד מהמפעלים שהקימו חברי אחוה. בשנת תרס"ט, כשהוקמה אחוזת בית, יסודה של תל אביב, העיר העברית הראשונה, הצטרפו להקמה חמישה מהפעילים הבולטים של אחוה, ובהם ר' ישראל ויינשטיין. זה לא היה במקרה; אחוה הייתה מעורה כמעט בכל מיזם ציבורי שנעשה ביפו ובסביבתה. כמה שנים קודם לכן, כשהוקמה נווה צדק, השכונה הראשונה מחוץ לחומת יפו, בלטו אנשי אחוה בקרב המייסדים. הם הקימו בצד השכונה את רחוב (שכונת) אחווה, ובה התגוררו.

מכיוון שר' ישראל היה בקיא בחשבון ונודע ביושרו, היו מוסרים לו בעלי הבתים והבנאים את תוכניות הבתים ושרטוטיהן כדי שיחשב את כמויות החומרים הדרושים לבניין ואת הכסף שיש לשלם תמורתם. "כמה וכמה בתים בגרעין הראשון של העיר תל אביב נבנו לפי הדרכתו הטכנית", סיפר תדהר. ויינשטיין התגלה אז כמהנדס חובב מוצלח, ותרם לבניין בתי הראשונים של העיר העברית הראשונה.

ר' ישראל לא הסתפק בהצטרפותו לאחוזת בית. הוא רכש בה חלקות לו ולאחיו הבכור ר' נחום ויינשטיין. בהגרלת הצדפים ההיסטורית על חוף הים נפלו בגורל האחים שני מגרשים (לימים הם נכללו ברחוב ליליינבלום).

מי שהביא את הכסף לרכישת המגרשים לבני המשפחה היה האח ר' נחום ויינשטיין. נחום היה המוהל המיתולוגי של תל אביב. ארבעים וחמש שנה ואף יותר הכניס בבריתו של אברהם אבינו קרוב לעשרים ושבעה אלף תינוקות יהודים, ובהם גם שלושה דורות רצופים: אבות, בניהם ונכדיהם, ביפו, בתל אביב, ברמת גן, בבני ברק, במושבות הדרום ועד עזה.

עבודה בהוראה ורכישת קרקעות

ר' ישראל ויינשטיין היה כאמור מורה בתחכמוני, ושמו הטוב יצא למרחוק. הוא הוזמן ללמד בבית ספר נצח ישראל בפתח תקווה. בשנת תר"ע (1910) עברו ר' ישראל ומשפחתו למושבה, והוא לימד שם גמרא וגם חשבון עד אחרי מלחמת העולם הראשונה. לאחר סיום המלחמה חזר ר' ישראל ליפו והמשיך ללמד בתלמוד תורה שערי תורה עד לפטירתו.

הוא התפרנס כל ימי חייו ממשכורתו הדלה ביושר ובכבוד. הוא נהג לחסוך כסף לרכישת קרקעות, ועם השנים קנה בתשלומים חודשיים קטנים מגרשים בכל מיני מקומות בארץ, בין היתר בשכונת בית וגן שמדרום ליפו, כיום העיר בת ים, שהקימו אנשי המזרחי, ובהם חבריו באגודת אחוה. הוא נמנה עם מייסדי בנק קופת עם, בנק הלוואה וחיסכון ועוד.

כמנהגי הקבוע, אני מעלה את השאלה: מהיכן נבעה אהבת הארץ של בני משפחת ויינשטיין, ומה מקור המרץ החלוצי לפעול למען יישובה ובניינה?

האגודה השיתופית הראשונה

בשנת תרל"ג עלה ארצה יהודי מבוגר כבן שישים, ושמו רבי יעקב מקאמניץ. בדרכו לכאן עבר בדרכים מסובכות ובהפלגה בספינת מפרש בים סוער. אחרי מסע החתחתים הגיע ארצה והתיישב בירושלים, למד תורה והתפרנס מיגיע כפיו. עוד מצעירותו עסק בעבודת האדמה, ועתה, בארץ הקודש, החליט להירתם לנצל את ניסיונו כדי להפריח את שממותיה של הארץ ולבנות בה בתים.

כאשר נודע לו על ניסיונות לרכישת אדמות פתח תקווה בסביבות יריחו בניהולו של ר' יואל משה סלומון, נרתם לפעילות ר' יעקב מקאמניץ. בסופו של דבר התבטלה קניית האדמה שם בגלל סירוב הממשלה למכור קרקע ליהודים שהם נתינים זרים. ואולם ר' יעקב, כמו יתר החברים, לא אמר נואש. כשנקנה השטח הראשון (אדמת קסאר) לייסוד פתח תקווה בשנת תרל"ח שב והתייצב ר' יעקב. הפעם נדרש סכום כסף מכובד כדי לרכוש אדמה ולהקים עליה בית, והפרוטה לא הייתה מצויה בכיסו של ר' יעקב. במצב דומה היו גם שלושה מחבריו בירושלים: ר' אליהו גודל, ר' חיים שמעוני ור' מנחם וואלפערט.

ניגשו ארבעתם אל הרב יחיאל מיכל פינס וביקשו את עזרתו. הוא נתן להם רעיון מעולה: ברוכשי הקרקע בפתח תקווה היו יהודים אמידים שקנו קרקעות אך לא יכלו לחיות בהן. כמה מהרוכשים חיו בכלל בחוץ לארץ, אך ביקשו לתמוך מרחוק בכיבוש השממה. הם מסרו את ניהול ענייניהם בארץ לידיו של הרב פינס שימצא אנשים ראויים לעיבוד אדמתם.

כששמע הרב פינס את בקשתם של הארבעה, ובהם ר' יעקב מקאמניץ, העלה בפניהם הצעה לעבד את האדמות שרכש שמואל סידני מלונדון, אחיינו של הגביר הנודע שמואל מונטאגו, בתנאי שיעבדו החברים על פי היסודות השיתופיים (עשרים שנה לפני שנולדה דגניה, "אם הקבוצות"). אחרי דיון החליטו החברים לקבל את ההצעה, והקימו אגודה שנקראה על שמם 'אגודת שבת אחים' (ראשי תיבות אליהו, חיים, יעקב, מנחם, חברי האגודה).

פתחתי את עיתוני התקופה וחיפשתי הדים לאגודה זו, שהייתה ראשונה מסוגה בארץ. מצאתי כי סיפור הקמת האגודה וכל תקנותיה המיוחדות פורסמו באותם ימים בעיתון 'הלבנון'.

ארבעת החברים התיישבו ליד הירקון. ר' יעקב בנה למשפחתו בית, רכש מעט צאן ובקר ורעה בעצמו את עדרו במרעה הדשן שליד הנהר. אך בגלל הקדחת, שתקפה קשה גם אותו בין שאר המתנחלים, הוכרח גם הוא כמוהם לעזוב את המקום ולחזור לירושלים. למחייתו היה מלמד בתלמוד תורה.

את מעט המידע על ר' יעקב שהבאתי כאן, מצאתי בכמה ספרים, ובהם הקונטרס 'זכרון לחובים ראשונים', מאת ר' פנחס גרייבסקי. בספרים אלו אין מידע מה עלה בגורל משפחתו של ר' יעקב ומי הם צאצאיו.

ארבעת החברים התיישבו ליד הירקון. ר' יעקב בנה למשפחתו בית, רכש מעט צאן ובקר ורעה בעצמו את עדרו במרעה הדשן שליד הנהר. אך בגלל הקדחת הוכרח גם הוא כמוהם לעזוב את המקום ולחזור לירושלים

צמח האדמה

החלטתי לחפש מידע על אגודת שבת אחים, שבה היה חבר ר' יעקב. מצאתי שבאתר הארכיון לתולדות פתח תקווה מובא בהרחבה הסיפור של אגודה זו, בתוספת שתי עובדות מעניינות. האחת: לר' יעקב מקאמניץ קראו יעקב צמח. שמו הקודם היה ויינשטיין. פירוש השם ויינשטיין הוא יין אבן (ואכן, הוא עסק בהכנת יין), כלומר, צמח אינו תרגום של שמו אלא תואר שהוא בחר לעצמו, כנראה כדי לבטא את אהבתו לצמחי אדמתה של ארץ הקודש.

העובדה השנייה: אחרי שהתפרקה אגודת שבת אחים וחבריה שבו לירושלים, הוקמה פתח תקווה מחדש, ו"יעקב צמח חזר לגור במושבה" (עובדה זו, שכתובה גם בספרים נוספים, צריכה עוד להתאמת).

את הפרטים הללו גיליתי בתחילת השבוע. ניגשתי אפוא לגוגל והקלדתי את השם "יעקב צמח ויינשטיין". והנה הגעתי לאנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, ואני רואה לשמחתי ולהפתעתי שיש ערך שלם על אותו יהודי יקר.

המחבר, דוד תדהר, מספר על קורותיו ותלאותיו של ר' יעקב צמח מקאמניץ, בייחוד בתקופת ניסיונות ההתנחלות בפתח תקווה. את התיאור הוא חותם בכך שבערוב ימיו "נתקבל למושב זקנים בירושלים, ושם נפטר ביום כ"ב אייר תרס"ו". גם תדהר אינו מספק לנו מידע אם ר' יעקב צמח הותיר אחריו צאצאים בארץ.

אבי המשפחה

השם המקורי של ר' יעקב, ויינשטיין, הדליק אצלי נורה אדומה. האם ייתכן שיש קשר בין החלוץ הפתח תקוואי לבין מייסדי הישוב היהודי ביפו ומקימי תל אביב? דפדפתי אחורה באנציקלופדיה והגעתי לערך על ר' אליהו ויינשטיין, מאבות קהילת יפו, והנה כתוב שם כך: "נולד בקאמניץ דליטא בשנת תר"ך לאביו ר' יעקב צמח, מראשוני חובבי ציון במקומו"!

וכך מתבהרת התמונה: ר' יעקב ויינשטיין (צמח) מקאמניץ, ממייסדי פתח תקווה, הוא ראש משפחת ויינשטיין היפואית. הוא אביו של ר' אליהו, ממייסדי הקהילה ביפו, מפורצי חומות העיר ומייסדי נווה שלום, וסבו של ר' ישראל ויינשטיין, ממייסדי תל אביב. לפנינו אפוא שלוש דורות של נחשונים, גיבורי רוח וגדולי מעש.

ר' יעקב צמח התמסר לרעיון הקמת פתח תקווה, אם המושבות, כשארץ ישראל הייתה ריקה לחלוטין מלבד ארבע ערי הקודש. כאשר נאלץ לעזוב את המושבה ולחזור לירושלים עם אשתו, בנו הצעיר ר' אליהו ובתו רבקה, הותיר אחריו במושבה את שני בניו המבוגרים, ר' שלמה ור' שמחה, והם נאחזו בה במסירות נפש והיו ממייסדי פתח תקווה בתקופה השנייה, בשנות התר"ם.

הפוסט שלושה דורות של נחשונים הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

בשבועות האחרונים סיפרנו על אישים בולטים שהשתתפו בהקמת הערים במרכז הארץ: תל אביב, רמת גן ובת ים. בייסודה של רמת גן השתתפו גם יהודים שומרי מסורת, בהקמת תל אביב היו רוב המייסדים דתיים, ואת העיר בת ים הקימו בראשיתה אך ורק אנשים יראי שמיים ושומרי מצוות קלה כחמורה.

בהקמתה של כל עיר משתתפים פעילים ועסקנים רבים. היום נספר על איש ציוני-דתי דגול שהשתתף בהקמת העיר בת ים, אשר סיפורו המעניין טרם סופר עד היום.

הנהגת המזרחי הצעיר

לאורך תקופת המנדט אנו מוצאים בעיתונים את שמו של אותו יהודי, אברהם יוסף הרצפלד, המתואר כפעיל מסור בענייני הציבור ושימש אחד מחברי הסתדרות 'המזרחי הצעיר' בתל אביב–יפו. בכ"ח בתשרי תרפ"ה (26 באוקטובר 1926) דיווח עיתון דאר היום כי הרצפלד ושלושה חברים נוספים נבחרו לוועד הסניף התל אביבי. בח' בתשרי תרפ"ז דיווח עיתון הארץ כי הרצפלד נבחר שוב לאחד מחברי הוועד, ומתוארת פעילותו החשובה.

אתם בוודאי שואלים מה זה 'המזרחי הצעיר' ובמה הוא שונה מ'המזרחי' הרגיל? ובכן, המזרחי הצעיר היה ארגון שהקימו בני היישוב הישן באלול תרע"ח (1918) וקראו לו בתחילה הסתדרות הצעיר הארצישראלי. מטרת הארגון הייתה לסייע לצעירים דתיים לצאת לעבודה ולהתיישבות. מקימי הארגון היו כאמור בעיקר בני היישוב הישן, ועל כן היה לארגון ניחוח ירושלמי מיוחד. אחר כך הצטרפו אליהם בני העלייה השנייה.

בשנת 1920 שינה הארגון את שמו ל'המזרחי הצעיר'. הארגון היה פעיל בהפצת הרעיון הציוני בקרב בני היישוב הישן, בקליטת עולים דתיים ובהתיישבות ברחבי הארץ. הארגון נטה ימינה, בניגוד לארגון 'הפועל המזרחי', שנטה שמאלה. היו בארגון יותר מאלף חברים, רובם ממחוז תל אביב.

עובדה מעניינת היא ששיעור גבוה מתלמידיו של הרב קוק, אשר למדו בישיבתו ביפו קודם למלחמת העולם הראשונה, היו מראשי הפעילים בארגון המזרחי הצעיר, ובהם הרב יוסף מאיר מרגליות, הרב יעקב ליב מוינשטר והרב יצחק לוי. עוד נשוב לנקודה המעניינת הזאת בהמשך.

בישיבה ביפו למדו בחורים גאונים שהתקבצו מרחבי הארץ והעולם, ובהם כמה שסיפרנו עליהם כאן בעבר – ר' הלל פרלמן (מר שושני) ר' אשר ריבלין ועוד. זו הייתה ישיבה קטנה בכמותה אך גדולה באיכותה. כמעט כל מי שהתחנך ולמד בה התפרסם לימים כרב גדול או עסקן ציבורי מהשורה הראשונה

הקמת בת ים

אנשי הסתדרות המזרחי הצעיר עסקו בעיקר בהקמת שכונות חדשות ברחבי הארץ. המתיישבים הראשונים באותן השכונות היו חברי ההסתדרות, ועל כן היה להן, לפחות בשנים הראשונות, צביון דתי-לאומי מובהק.

גולת הכותרת הייתה הקמת שתי שכונות ששמן בית וגן, האחת בירושלים, הנודעת עד היום בשם זה, והאחת בסמוך לעיר יפו, שצמחה לימים וגדלה, ושמה השתנה לבת ים, כיום עיר ואם בישראל. במייסדים היו שאול חנה קוק, זלמן מייזל, יהושע רדלר פלדמן (ר' בנימין) ועוד.

האם גם מיודענו א"י הרצפלד היה שותף – כפעיל בהמזרחי הצעיר – בהקמת בת ים? חיפשתי באינטרנט ובמאגרי המידע, אך לא מצאתי לכך זכר. ואולם על מצבתו של הרצפלד שבבית הקברות קריית שאול שבתל אביב גיליתי את המילים האלה: "ממייסדי ובוני בית וגן (בת ים)".

החותן – ר' אליהו אהרן כהנא

הבה נחזור כמה שנים אחורה. אברהם יוסף הרצפלד היה אז בחור כבן 27 והתגורר במושבה פתח תקווה. בי"א בניסן תרע"ו הוא התארס עם בחורה ששמה רחל כהנא, תושבת יפו. כמעט שנה אחר כך, ביום ו' באדר תרע"ז, נערכה החתונה החגיגית.

אבי הכלה, ר' אליהו אהרן כהנא, היה מהעסקנים הבולטים ביפו וממייסדי העיר תל אביב. לפני שבועיים הקדשנו טור לזכרו, ושם סיפרנו גם שבשנות העשרים הוא היה שותף בהקמת שכונת בית וגן, ראשיתה של בת ים, והיה אחד ממנהלי אגודת המתיישבים. כלומר, לא במקרה נרתם הרצפלד להקמת השכונה-העיר; הוא הלך בעקבות חותנו.

כהנא היה ממייסדי לשכת המסחר ביפו ומראשוני חבריה, ממייסדי בנק קופת עם וחבר מועצת הבנק. גם כאן הלך אחריו חתנו הרצפלד, ומנישואיו ועד ערוב ימיו עבד למחייתו במסחר. הוא פרסם בשנת תרצ"א חוברת חשובה, 'המוסדות הכספיים וריכוז הכספים בארץ ישראל', ובה שטח הצעות ורעיונות לשיפור מצב המסחר בארץ.

גירוש יהודי יפו

בשנת תרע"ה (1914) גירשו הטורקים את כל יהודי יפו מבתיהם. במגורשים היו הרצפלד וחותנו לעתיד כהנא. בתחילה הגיע הרצפלד לפתח תקווה, ואחר נישואיו לרחל עלו השניים אל הגליל. החותן ישב אז בטבריה והתמסר לעזרת המהגרים והמגורשים שהתרכזו בעיר. כהנא וחתנו הרצפלד נותרו בגליל עד אשר שחררו הבריטים את הארץ ותמה המלחמה, בשנת תרע"ט.

והנה מצאתי מכתב מאותה תקופה, ששלח ר' שאול חנה קוק (אחיו של הראי"ה) אל אחיינו הרצי"ה בכ"ו באלול תרע"ח, ובו הוא מספר לו כך: "אברהם יוסף הרצפלד ביחד עם משפחת חותנו ר' אליהו אהרן כהנא הנם בגליל".

כאמור, מאות יהודים גורשו מיפו בשנת תרע"ה, ובעקבות הגירוש ברחו מהארץ מפחד הטורקים עוד כעשרת אלפים יהודים. בשנת תרע"ז גורשו עוד אלפי יהודים, והפעם מתל אביב. אם כן, מדוע רש"ח קוק מפרט לאחיינו דווקא מה מצבו של הרצפלד? מאיפה אמור הרצי"ה להכיר אותו, ולמה הוא צריך לדעת היכן הוא נמצא?

תלמידו של הרב קוק

כדי להבין זאת נצטרך לחזור עוד אחורה, לשנת תרס"ו. בקהילה היהודית בעיר גולדינגן שבקורלנד התגורר אז הרב אליקים צבי הרצפלד, ששימש 'מגיד מישרים'. באחד הימים הגיעה אליו השמועה שבעיר יפו שבארץ ישראל הרחוקה פתח ישיבה מיוחדת הרב קוק, רבה של העיר, ומוזמנים אליה בחורים מעולים מרחבי העולם היהודי.

הרב הרצפלד החליט לשלוח ארצה בגפו את בנו העילוי אברהם יוסף, שהיה אז בן 17. את הסכום הדרוש לנסיעה שילמה הקהילה מהקופה הציבורית, משום שראתה כבוד בשליחת אחד מבניה הצעירים לישיבה המהוללה ביפו.

ערב ראש השנה תרס"ז דרך הרצפלד הצעיר על חוף ימה של יפו. הוא הגיע לבית הרב קוק, וכמה שנים למד בישיבתו שבמתחם שערי תורה ושמע את שיעוריו של הרב קוק בביתו. באותם ימים נוצר קשר בין התלמיד הרצפלד לבין הרצי"ה קוק, בן גילו.

הרצי"ה היה האחראי לגיוס התלמידים לישיבה ולניהולה השוטף, ועל כן כאשר גורשו יהודי יפו ותלמידי הישיבה נפוצו לרחבי הארץ, דאג להם הרצי"ה וביקש לדעת מה מצבם, ועל כן היה חשוב לעדכן אותו שהרצפלד נמצא בגליל עם חותנו.

בישיבה ביפו למדו בחורים גאונים שהתקבצו מרחבי הארץ והעולם, ובהם כמה שסיפרנו עליהם כאן בעבר – ר' הלל פרלמן (מר שושני) ר' אשר ריבלין ועוד. זו הייתה ישיבה קטנה בכמותה אך גדולה באיכותה. כמעט כל מי שהתחנך ולמד בה התפרסם לימים כרב גדול או עסקן ציבורי מהשורה הראשונה. ואכן, הרב לא ציפה שכל בוגרי הישיבה יהיו דווקא רבנים, אם כי זו הייתה מטרה חשובה בעיניו, אלא רצה שהיא תעמיד גם בעלי בתים שחיים על טהרת הקודש ועסקנים דגולים שיתמסרו לבניין האומה.

כשלמד הרצפלד בישיבה ביפו, מסתמא נכנס גם לשיעורי מתמטיקה אצל המורה המקובל רבי שם טוב גפן (סבא של משפחת גפן), שהיו חלק ממערכת הלימודים בישיבה חדשנית זו. כיתר חבריו עסק הרצפלד כשעתיים ביום בלימוד מקצוע (צורפות וכדומה), וכמובן, הוא למד שולחן ערוך מפי ראש הישיבה הרב קוק, והתקרב במיוחד לרב זלמן ש"ך הי"ד, שנודע בשיעוריו הגאוניים והפשטניים כאחד בסוגיות התלמוד. לימים סיפר אחד מבני קהילת יפו: "בין שומעי השיעורים של הרב ש"ך הצטיינו הרצי"ה קוק, הרצפלד, מר אביגדור [סובלמן-ישראלי, שהיה נשוי לאחייניתו של הרב קוק] ומר [מיכל] קיבלביץ", החברותא הוותיק של מר שושני האגדי.

ידידות נעורים

בשנות לימודיו בישיבה זכה אברהם יוסף הרצפלד לחיבה יתרה מצד ראש הישיבה הרב קוק. בשו"ת דעת כהן אנו מוצאים תשובה הלכתית ששלח הרב קוק אל הרב אליקום הרצפלד בשנת תרס"ט. "מסר לי בנו היקר את מכתבו הנחמד, וראיתי את ספקותיו, והנני להשיב עליהם בקצרה, למלאות את חפצו הטהור". הרב קוק פונה אליו בחיבה וכותב לו: "ידידי הרב הגדול בתורה ויראה".

הרב אליקום הרצפלד היה בן גילו של הרב קוק וחבר ילדות שלו, ובשל אותה היכרות וידידות נעורים החליט הרב הרצפלד לשלוח את בנו ללמוד בישיבת הרב קוק ביפו. כלומר, את סיפור חייו של אברהם יוסף הרצפלד צריך להתחיל בעצם באביו, בעיירה גריווא של שנות התר"ך. בזכות הידידות עם הרב קוק נשלח הבן ליפו הרחוקה, ושם, בישיבת הרב קוק, עוצבה דמותו הרוחנית והשקפתו הלאומית אשר השפיעה על מהלך חייו ומפעליו הציבוריים.

אחר שנות לימודו והתגדלותו בתורה נסמך הרצפלד להוראה. במשך חייו פרסם מחקרים בנושא תולדות ישראל, בין היתר בעיתון התור, שהוציאה לאור תנועת המזרחי.

צאצאיו של ר' אברהם יוסף הרצפלד גרים כיום בארץ, ואחת מהם היא הסופרת סמדר הרצפלד. בשיחה עימי היא העידה שעד סוף ימיו העריץ סבהּ את רבו הרב קוק

התרבות הישראלית

בשנת תרע"ג יצא לאור ביפו קובץ תורני-ספרותי ששמו 'התרבות הישראלית'. העורכים היו חברי אגודת 'התרבות הישראלית', ובראשם הרצי"ה קוק והסופר אז"ר. גם א"א כהנא היה חבר באגודה זו, אשר רוחו של הראי"ה קוק הורגשה בה. המאמר הראשי בקובץ הוא מאת הרב קוק.

בעיתון מוריה, שנדפס בירושלים, התפרסמה אז רשימת ביקורת אחת ויחידה על הקובץ הספרותי, שנחשב פורץ דרך במחנה שומרי המצוות. הכותב הוא לא אחר מאברהם יוסף הרצפלד, תלמידו של הרב קוק. "מעטים הקובצים עם תוכן מקורי כזה בכלל, ובפרט מאמרו של רבנו הגאון מהרא"י שכולו קדוש ועמוק ויוצא מלב עם ישראל ונשמתה", כתב הרצפלד בהערצה גלויה.

במאמר זה הוא סקר גם מאמרים אחרים שנדפסו בקובץ, מאת הרב יעקב משה חרל"פ, המשורר יוסף צבי רימון, הסופר אז"ר ועוד. הרצפלד לא נמנע מלהצביע גם על ליקויים הדורשים תיקון: "ישנם בקובץ זה חסרונות. למשל חסרים בו מאמרי פובלציסטיקה, גם הסדר אינו מצוין כל כך, אמנם נקווה שהחלק השני העתיד לצאת יצא באופן מושלם. כדאי שכל יהודי יקח אוצר ישראל זה לביתו, אוצר הנובע מקדושת התורה ומחשבתה המדעית".

צאצאיו של ר' אברהם יוסף הרצפלד גרים כיום בארץ, ואחת מהם היא הסופרת סמדר הרצפלד. בשיחה עימי היא העידה שעד סוף ימיו העריץ סבהּ את רבו הרב קוק. "הוא דיבר עליו בהערכה מרובה".

על מצבתו של א"י הרצפלד נחרטו השורות האלה, לפי בקשתו:

"…נולדתי ג' סיון תר"ן בעיר גולדינגן פלך קורלנד-רוסיה

עליתי ארצה א' דראש השנה תרס"ז.

איש העלייה השנייה

ממייסדי ובוני בית וגן (בת ים)

נפטר כ"ד כסלו תשכ"ה".

הפוסט אברהם מבת ים הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

משה נחמני

הוא הקים כמה בתי ספר והיה מנהל בית ספר, עורך ספרים, יו"ר חובבי הבמה העברית, ממייסדי תל אביב, מראשוני רמת גן, ממקימי רמת ישי וממייסדי בית הכנסת הגדול בתל אביב, וכן שימש ראש ועד הקהילה בתל אביב, ראש בית המדרש למורים, נשיא הכבוד של קרן היסוד, ראש בית משפט השלום העברי המחוזי, חבר המזרחי ועמד בראש סניף 'מפעל התורה' בתל אביב. הוא היה גם סופר מחונן, וכל זה רק חלק ממפעל חייו הגדול.

אני מניח שרובכם לא שמעתם עליו מעולם. יש שמכירים את שמו מהספרים הרבים שחיבר וערך, אך אינם יודעים על מעשיו הטובים למען העם והארץ.

כשפתחתי את עיתוני על המשמר שנדפסו פה בארץ בסמוך לפטירתו, מצאתי בהם פרטים רבים על עשייתו הציבורית, אך על האידאולוגיה שלו ועל מסורת ישראל סבא אין אפילו מילה אחת. זה המצב גם בכתבות שפורסמו עליו בחייו, למשל לרגל יובל השבעים שלו: בעיתונים כמו 'דבר' הוא נראה גלוי ראש, ואין זכר לרקע התורני שבו גדל או להקפדתו על שמירת המסורת. דמותו מצטיירת כחילונית לחלוטין, אך הוא היה אדם ירא שמיים ושומר מצוות, בדומה לרוב חבריו שאיתם הקים את תל אביב ועליהם אנו מספרים בשבועות האחרונים.

בקיץ תרע"ו אסר אותו השלטון הטורקי באשמת השתייכות למחתרת ניל"י, ורק בדרך נס שוחרר

ביוזמה להקמת עונג שבת היה שותף הרב קוק, והמטרה הייתה להציב חלופה למשחקי הכדורגל שנערכו בשבת ומשכו אליהם אלפי צופים

הוראת העברית

ישראל יהודה (יש"י) אדלר נולד בשנת תר"ל (1870) בעיר ינובה, הסמוכה לפינסק (רוסיה הלבנה), לאביו ר' שלמה ולאימו חנה. אביו הרשה לו לקרוא ספרי השכלה וגם שכר מורה שילמדו רוסית. אחרי בר המצווה למד אדלר גמרא בבית המדרש יומם ולילה. עוד בנערותו הייתה לו נטייה לעסקנות ציבורית, והוא היה ממייסדי חברת 'מלביש ערומים' בעיר מולדתו, שחבריה היו בני גילו.

בשנת תרמ"ו התחיל לעסוק בהוראה, ועשר שנים רצופות היה מורה לעברית בכפרים ובעיירות. בשנת תרנ"א נשא לאישה את ברכה אייזנברג. אחרי נישואיו המשיך לעסוק בהוראה בשיעורים פרטיים. בה בעת היה פעיל בתנועת חובבי ציון. באותה תקופה החל להתבלט כנואם וכמארגן והצליח לייסד חברת בעלי מלאכה לעזרה הדדית. הוא גם ייסד את אגודת חובבי שפת עבר, וכן ייסד שיעורים והרצאות ללימודי היהדות והפיץ בהתנדבות עיתונים וספרים עבריים. מלבד זה ייסד גם ספרייה גדולה ליד בית הכנסת הגדול. באותו פרק זמן התחיל לפרסם מאמרים בעיתונות.

משנת תרנ"ט היה אדלר פעיל בתנועה הציונית. בשנת תר"ס עבר ללמד בעיר דויד-הורודוק, ובה הנהיג לראשונה את הוראת 'עברית בעברית' והתפרסם בהיותו מורה ומחנך מוצלח.

בתרס"א עבר לעיר הומל, שהייתה אז עיר של סופרים ועסקנים חשובים. ה'חדר המתוקן' שייסד שם היה לסמל ומופת וזכה לשבחים מפי האורחים הנכבדים שביקרו במוסד. הודות לחדר המתוקן הזה, מהראשונים שלימדו בו את השפה העברית, צצו חדרים כאלה בכל רחבי רוסיה. אדלר היה חסיד נלהב של דיבור בעברית כחלק מתחיית האומה, עד שלא הרשה לבני ביתו לדבר בשפה אחרת מעברית. עברו על ארבע בנותיו זמנים קשים של שתיקה עד שהצליחו לסגל את הדיבור בעברית.

מראשי המורים בארץ

בתשרי תרס"ה עלה אדלר לארץ ישראל, והוזמן לשמש מנהל בית הספר ברחובות. עד אז היה מקובל ללמד את התלמידים ביידיש, אך אדלר התעקש שהלימוד בבית הספר יהיה בעברית. הוא היה ממייסדי הספרייה הציבורית ברחובות וניהל שם מלחמה תקיפה בעד השלטת הדיבור העברי.

בראשית שנת תרס"ח עבר מרחובות ליפו, ושימש מורה בבית הספר לבנות. היה ממייסדי הוצאת הספרים קהלת, שעסקה בהדפסת ספרי לימוד בעברית. כן השתתף בהוצאת החוברות הפופולריות 'לעם', שהוציא לאור הפועל הצעיר, עזר להוציא לאור את קובצי 'יפת', והיה ממייסדי הירחון לבני הנעורים 'מולדת'. הוא נבחר לעמוד בראש סניף המורים בתל אביב, לחם בתוקף נגד השפעת המיסיון בחינוך והשתתף באגודת 'חובבי הבמה העברית', שבה שימש חבר הוועד, וזמן מה אף היה יו"ר האגודה.

אדלר פרסם מאמרים בקבצים ובכתבי עת רבים בחתימת שמו המלא ובמגוון שמות עט.

הקמת תל אביב

בשנת תרס"ז נמנה אדלר עם שישים ושישה חברי אגודת אחוזת בית להקמת פרבר עברי צפונית ליפו, לימים העיר תל אביב. בהגרלת המגרשים בשנת תרס"ט זכה במגרש האחרון, בקצה שכונת אחוזת בית, ברחוב אחד העם 26, והקים שם את ביתו. הוא נבחר פעמיים לוועד המתיישבים, ופעל להעברת מוסדות הציבור מיפו לתל אביב. ביתו, שהייתה בו ספרייה גדולה, היה בית ועד לסופרים ולמשוררים. בשנת תר"ף נבחר אדלר לחבר ועד קהילת יהודי יפו ותל אביב. גם בהקמת העיר הסמוכה רמת גן היה אדלר שותף כאשר הוקמה תחת השם 'עיר גנים' בשנת תרע"ד, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

ראש המורים הגולים

עם פרוץ המלחמה הקים יש"י אדלר עם ידידו את הוצאת 'ספריה קטנה' לילדים, ובכל שבוע הוציאו לאור שתי חוברות מקוריות או מתורגמות לילדים. בסך הכול יצאו מספרייה זו חמישים ושלוש חוברות, וכמה מהן מצויות מתחת ידי. חוברות אלו לא רק לימדו את הילדים עברית אלא גם תרמו להעלאת המורל בתקופה קשה זו.

בימי המלחמה גירשו הטורקים את יהודי תל אביב שהיו נתיני מדינות אויב, ואדלר, שהיה במגורשים, הגיע לגליל. גם בשנות גלותו היה פעיל מאוד אף שהבולשת הטורקית השגיחה עליו מקרוב ואיימה לאוסרו. הוא נבחר לראש המורים הגולים, לפי הוראת המשרד הארצישראלי, עסק בפתיחת בתי ספר לילדי הגולים ובסידורם בבתי הספר במושבות, ייסד בטבריה בית ספר לבנות ואחר כך גם בית ספר לבנים, שהיו בתי הספר העבריים הראשונים בעיר זו, ועמד בראש סניף המורים בגליל התחתון.

בקיץ תרע"ו אסר אותו השלטון הטורקי באשמת השתייכות למחתרת ניל"י, ורק בדרך נס שוחרר. אחר כך היה מהמוציאים לאור של קובץ 'הגליל', שיצא לאור בעריכתו של אז"ר, וגם ערך את חוברות 'בגליל'.

פעילות ציבורית ענפה

בראשית תר"ף חזר אדלר לעירו תל אביב. הוא צבר לו עם השנים ספרייה עברית של יותר משמונת אלפים כרכים, ולימים הקדישה לתועלת הציבור ומסר אותה לעיריית תל אביב. העירייה החליטה לסדרה בצפון העיר וקראה לה 'ספריית ישי אדלר'. כיום ספרייתו הפרטית שמורה בספרייה העירונית בבית אריאלה, ובה גם ספרי קודש עתיקים ונדירים.

בתרפ"ד נסע אדלר לארצות הברית לחתונת בתו אלישבע עם המלומד ד"ר הירש ליב גורדון (אשר ייחדנו לו כאן מאמר לפני כשנה), ובסיום השנה נשאר לשמש מורה בבית ספר בניו יורק והרצה לפני תלמידי המכללה באמריקה על ארץ ישראל. אגב אורחא הוזמן להורות בבית המדרש העברי למורים בבוסטון. משם עבר לעמוד בראש בית המדרש למורים 'תרבות' בניו יורק, וגם חיבר שני ספרי לימוד. בטבת תרפ"ט חזר ארצה והתמסר לעבודת קרן היסוד.

החל מתרצ"ג היה פעיל בוועד לעזרת יהודי רוסיה. ראש הוועד היה הראי"ה קוק, ולשכת הוועד הייתה בבית הרב. ועד העזרה שלח כסף רב ליהודי רוסיה, ובזכותו ניצלו נפשות רבות. בה בעת שימש אדלר יו"ר התאחדות יהודי רוסיה בארץ ישראל.

אדלר היה גם פעיל ב'עונג שבת', אירועים שהנהיג ביאליק בשנת 1927 ואילך: מפגשי תרבות מדי שבת אחר הצהריים שניתנו בהם הרצאות בקשת רחבה של נושאים, ובהם ספרות, היסטוריה, יהדות והגות, מפי טובי המרצים והמלומדים. ביוזמה להקמת עונג שבת היה שותף הרב קוק, והמטרה הייתה להציב חלופה למשחקי הכדורגל שנערכו בשבת ומשכו אליהם אלפי צופים. מפגשי עונג שבת המשיכו להתקיים עשרות שנים, ולנוכח הצלחת המפגשים בתל אביב נוסדו מפגשים דומים ברחבי ארץ ישראל וגם בקהילות יהודיות בתפוצות.

אדלר היה נשיא כבוד של קרן היסוד בארץ, נשיא כבוד ב'בני ברית' שבמצודת הירקון, ראש בית משפט השלום העברי המחוזי וחבר בית המשפט העליון העברי. נוסף על כך היה חבר בארגונים ובמוסדות האלה: ועד אמוני הלשון, ועד להגנת הלשון העברית, הקוּרָטוֹריום של בית המדרש למורים ולמורות ע"ש לוינסקי, התאחדות הציונים הכלליים, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ועדי בית היתומים והיתומות בתל אביב וברמת גן, ועד מושב זקנים בתל אביב.

מרובים היו מעשיו, ואף על פי כן היה רגיל לומר: "עליי למהר לעשות, כי לא נשאר לי עוד הרבה זמן!"

אדלר היה חבר תנועת המזרחי וממייסדי בית הכנסת הגדול בתל אביב, ומאז שובו מארצות הברית שימש סגן יו"ר בהנהלת בית הכנסת, וכן היה הגבאי הראשי בבית הכנסת. הוא היה פעיל גם בוועד ישיבת היישוב החדש.

רמת ישי

אדלר היה פעיל גם בארגון קרן היסוד, שפעל להקמת יישובים בארץ ישראל. הוא מכר את ביתו שברחוב אחד העם בתל אביב, ועבר לגור ברחוב מלצ’ט. את רוב הכסף שקיבל על מכירת ביתו, 10,000 לירות ארץ ישראליות, תרם לקרן היסוד לשם ביסוס מושבה עזובה על ידי הושבת מתיישבים דתיים. "את הבית בניתי לפני שלושים שנה כשתל אביב הייתה עדיין פרוור, ועלה לי כך וכך. אם קיבלתי תמורתו פי עשרים, זה הרבה בזכות המפעל הציוני וגידול העיר. אין אני חושב שהכסף הנותר שייך לי", נימק את תרומתו.

המושבה הוקמה בשנת 1944. אדלר התנה את קבלת המתיישבים בשמירתם על מסורת ישראל. לאות תודה על תרומתו הגדולה קראו לכפר על שמו: רמת ישי. בשנותיו האחרונות חי אדלר בדוחק רב, כי את הרוב הגדול מהונו ורכושו הקדיש לקרן היסוד, ולמחייתו לא דאג כל צורכו.

מפעל התורה

מפעל התורה היה ארגון לתמיכה בישיבות מייסודה של המזרחי. הארגון נוסד בתחילת 1941 ואיגד תחתיו עשרות ישיבות בשנות החמישים והשישים. הנהלת המזרחי הכריזה על הקמת מפעל התורה לנוכח חורבן הישיבות באירופה וכדי לאגד את התמיכה בכל הישיבות בארץ ישראל תחת קורת גג אחת. את המפעל הוביל הרב מאיר בר-אילן, ועיקר איסוף הכסף נעשה בהוראות קבע. יש"י אדלר היה מראשי הפעילים ב'מפעל התורה'.

ר' יש"י אדלר זכה לראות את הקמתה של מדינת ישראל. אור ליום כ' בכסלו תש"ט הוא נפטר, בן 78, ונקבר בבית הקברות טרומפלדור בעיר שייסד. לאחר מותו נכתב עליו בעיתון מעריב: "דמותו הנאה תחסר מאד בנופה של העיר תל-אביב. היא תחסר למתפללי בית-הכנסת הגדול, שם היה גבאי, והיא תחסר גם בחגיגות פומביות, בהן הושיבהו תמיד בין זקני הישוב, כתפאורה חיה".

לתגובות: moshe.nachmani1@gmail.com

הפוסט המורה העברי מתל אביב הופיע לראשונה ב-עולם קטן.