"ויתור על הקיום היהודי בצפון הארץ עלול לסכן את הרוב היהודי בישראל. …על פי תכנית החלוקה… הגליל ובו הרי נצרת, אזור משגב, בקעת בית כרם… והגליל העליון המרכזי נועד להיכלל בתחומי המדינה הפלסטינית…  ונראה כי החברה הערבית־פלסטינית בישראל, …עדיין מערערת על הלגיטימיות של השליטה הישראלית על שטחים שנכבשו במלחמת העצמאות, כדוגמת הגליל המרכזי. החששות של ישראל מאיבוד הרוב בחבלי הארץ השונים אינם פרנויה לאומית; הם נשענים על ניסיון בין־לאומי… שמיעוטים… רצו להיפרד ממדינת האם, בעוד אוכלוסיית הרוב ישבה ברובה במרכז. הכרזות חד־צדדיות על עצמאות, …מאפיינות את קטלוניה שבספרד, סקוטלנד באי הבריטי וקוויבק בקנדה".

את התחזית הקודרת הזו כתב הדמוגרף ארנון סופר במחקר בנושא "בין ייהוד לאיבוד הגליל, המקרה של נצרת־עילית בשנים 1956־2016", בשיתוף עם ניקולא יוזגוף־אורבך. ההתבססות הערבית בגליל החריפה מאז נכתב המחקר, אבל ליהודי הגליל יש אפשרות להפוך את המגמה הזו. אולם דפוסי ההצבעה לכנסת ה־24 ברובם המוחלט של המצפים בגליל (יישובים יהודיים קטנים שהוקמו בגליל בראשית שנות השמונים של המאה ה־20), מורים על ניתוק של תושביהם מן המציאות או התעלמות מכוונת. מפלגות השמאל, שזכו ביישובים האלו לרוב הקולות, איבדו את דרכן וחזונן, ואת האמונה בצדקת הדרך של הרעיון הציוני, ומי שמצביע להן נמצא אף הוא במסלול דומה אל עבר התהום.

הדבר הראשון שעל תושבי המצפים בגליל להפנים, הוא את ההשלכה של התחזית שתיארו סופר ויוזגוף־אורבך, האומרת שהם מוקפים אויבים. קשה להפנים את ההבנה הזו, לא רק לתושבי הגליל אלא כמעט לכל יהודי במדינה, מאחר שהגליל נתפס בתודעה הישראלית כמקום פסטורלי שאליו נוסעים בקיץ לנפוש. המושגים "נוף גלילי", גבינה גלילית" וכיו"ב, יוצרים מחסום תודעתי בפני הסכנה האורבת בפתח. פעולות הטרור הערבי בגליל חוסות בטעות תחת ההגדרה של "פרוטקשן", משל היה מדובר בעניין פלילי גרידא.

אם חלילה ייהפך הגליל לאזור אוטונומי ערבי, זו לא תהיה בעיה בלעדית של המצפים, אלא סכנה להמשך קיומה של המדינה. תושבי המצפים עלו לגליל בראשית שנות השמונים מתוך אידיאל של "ייהוד הגליל", ועליהם לשוב ולחדש את החזון הזה

אם חלילה ייהפך הגליל לאזור אוטונומי ערבי, זו לא תהיה בעיה בלעדית של המצפים, אלא סכנה להמשך קיומה של המדינה. תושבי המצפים עלו לגליל בראשית שנות השמונים מתוך אידיאל של "ייהוד הגליל", ועליהם לשוב ולחדש את החזון הזה. ייהוד הגליל אמור להיות בבת עיניהם, מאחר שיישוביהם הולכים ונעשים בתי אבות. הבנים הממשיכים אינם יכולים לרכוש שם מגרשים לבנייה, והעוול והאפליה זועקים לשמיים. בעוד מגרש בכפר דיר־אל־אסד נמכר לערבי בשליש ממחירו (20 אלף שקלים במקום 60 אלף שקלים), ביישוב מצפה־לבון הסמוך נמכר מגרש ליהודי במחיר גבוה פי עשרה מערכו.

דא־עקא, שרק העוול והאפליה זועקים. תושבי המצפים, שכזכור דוגלים בעמדות שמאל, אינם משמיעים את קולם. אחוות העמים המדומיינת המשתררת על הנוף הגלילי השלו יצרה "שלוות עולמים". אם לא תשתנה הגישה הנאיבית של המצפים, לא צפוי להם עתיד מזהיר. ראוי לציין כי המחיר המופקע שדורש מנהל מקרקעי ישראל מיהודים, אינו ייחודי לגליל אלא הוא חלק ממגמה ארצית. כך למשל, במושב בית־שערים שבעמק יזרעאל לא נבנה בית חדש כבר עשרים שנה.

באופן פרדוקסלי המציאות הזו מלמדת כי ממשלות ישראל בעשורים האחרונים מממשות למעשה את החלטות הספר הלבן. המנדט הבריטי סימן את מרחבי הגליל המרכזי כאזור אסור ברכישת קרקע על ידי יהודים, והמחירים המופקעים – רק ליהודים – הם יישום דה־פקטו של הספר הלבן.

מציאות זו מחייבת את תושבי הגליל היהודים לחשב מסלול מחדש. לדוגמה, הם יכולים לבוא אל הממשלה בהצעה, או אפילו בדרישה, להגדיר את ההתיישבות היהודית כ"תצפית קדמית", כפי שהציע יגאל אלון ב־1959 בספרו "מסך של חול". המצפים יהיו, נוסף על תפקידם המקורי כשומרי אדמות הלאום, גם חלק מתוכנית הגנה מרחבית

מציאות זו מחייבת את תושבי הגליל היהודים לחשב מסלול מחדש. לדוגמה, הם יכולים לבוא אל הממשלה בהצעה, או אפילו בדרישה, להגדיר את ההתיישבות היהודית כ"תצפית קדמית", כפי שהציע יגאל אלון ב־1959 בספרו "מסך של חול". המצפים יהיו, נוסף על תפקידם המקורי כשומרי אדמות הלאום, גם חלק מתוכנית הגנה מרחבית.

"מצבה הכלכלי של המדינה אינו מתיר לה לקיים צבא־קבע גדול", כתב אלון בספרו. "שילובה של ההתיישבות האזרחית בתכנית ההגנה, …יספק למדינה תצפיות־קבע קדמיות, החוסכות כוח אדם מגויס ומסוגלות לא רק להתריע על ראשית התקפת־פתע… אלא גם לנסות לבלום אותה. …רשת ישובים צפופה, פרושה לעומק, מבוצרת כהלכה, חמושה במיטב הנשק החדיש ומאורגנת… עשויה לשמש מעין עומק אסטרטגי. …ההגנה המרחבית, אם תהיה חמושה… עשויה להפוך הארץ הארוכה והצרה לבלתי חדירה, או למערכת קיפודי־הגנה, בעלת כושר בלימה גבוהה".

גם מבצע "שומר חומות" הוכיח את המסקנה הזו, שמלחמת השחרור עוד לא תמה, והאויבים לא בהכרח יגיעו מחוץ לגבולות המדינה. הקמתו של מערך הגנה מקומי שכזה תאפשר למדינה להקצות ליוצאי צבא בלבד מגרשים לבנייה במצפים ובמושבים בגליל, וכך לרענן את השורות ביישובים אלה. הכורח הביטחוני יאפשר להתגבר גם על האיום הנוסף על המדינה הנשקף מבג"ץ, איום הפוגע במשילות וביישום הריבונות ברחבי המדינה.

צילום: שחר פסטרנק

* ד"ר יהודה שלם הוא חבר הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן לאומי וכלכלי ומחבר הספר "עוז לתמורה – עמוס עוז מכשף השבט"

הפוסט אסור לאבד את הצפון הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

ד"ר יהודה שלם[1]

"האירוניה המרה ביותר נפלה דווקא בחלקם של בני המזל לכאורה, שזכו לחזור: לחזור אל הילדים שצוחצחו… אל הכלב שקולרו עוטר בסרט… בילי וישהארט… למשל, שלושה ילדים ואישה טובה, שום גבר אינו יכול לייחל לאישה טובה ממנה, חטף הרעלת גז ואינו יכול לאחוז בכף בלי שזו תתיז לכל עבר נתזי מרק ותרסס את השולחן כמכונת חציר. אינו יכול לכפתר את בגדיו בגלל הרעידות".

תיאור מכמיר לב זה, המופיע בספרה של מ' ל' סטדמן 'אור בין האוקיינוסים', ממחיש את מוראות המלחמה. כל מלחמה. ובמקרה של התיאור לעיל מדובר במלחמת העולם הראשונה ובפצועים ששבו ממנה אל אוסטרליה, מולדתם. ועכשיו שכל אחד יהיה ישר עם עצמו וישיב לשתי שאלות: האם הוא מדמיין מצב הפוך – אישה פצועה החוזרת משדה הקרב אל חיק משפחתה? והאם הוא היה מסכים לשאת לאישה בחורה שהייתה לוחמת ונותרה מצולקת נפשית ופיזית? מאחר שהתשובות לכך ברורות, אפשר להמשיך הלאה ולהודות כי נשים רבות מכילות את מוראות המלחמה כאשר הן מקימות משפחה עם גברים פגועי נפש וגוף, כפי שתיארה סטדמן.

"אם נודה על האמת, גברים תלויים בנשים", כתב אל"מ במיל' רז שגיא בספרו 'נלחמות בצה"ל'. "וחיילים בשדה הקרב תלויים במחשבות על נשים באופן מיוחד. אנו רואים זאת שוב ושוב בזיכרונות… וחלומות. נקודה זו תוארה היטב בדמותו של טום האנקס בסרט 'להציל את טוראי רייאן', בעודו מדמיין את אשתו בגינת השושנים שלה בבית. דמותה הדמיונית שמרה גם על שפיותו של קפטן… מצד אחד, קיים העולם הזוועתי שבו הם מתבוססים, ומצד אחר יש עולם אידילי, המציב את הנשים מחוץ ללוחמה".

כך עולם אידיאלי אמור להתנהל. גברים הנאלצים להגן על ביתם ומולדתם שבים אל חיק משפחתם עם שוך המלחמה. אבל מדינת ישראל נמצאת בתהליך מואץ, הנובע משיבוש מערכות,  של פתיחת כל אופני השירות הקרבי לנשים, ועל הפרק נמצאת יחידת החילוץ של חיל האוויר 669. יש לומר באופן חד וברור: תהליך זה מייצר תנועת מלקחיים הרסנית להמשך קיומה של מדינת ישראל.

כדי להמחיש את האנומליה של שירות נשים ביחידות חילוץ, ישאל הקורא את עצמו אם הוא ראה פעם אישה מחזיקה פטיש חציבה או מגבה של משאית. ניתן לסכם עניין זה באבסורד שנוצר בפיקוד העורף: חיילות המצילות חיים עלולות למנוע חיים, כתוצאה מהנזק שייגרם להן בשירות

באגף אחד היא פוגעת בחוסנו של צה"ל, בכשירותו ובמוכנותו למלחמה, ומסרסת אותו מייעודו ותכליתו. על ההשלכות ההרסניות של שירות קרבי משותף לגברים ונשים, "יש אמת שאיש אינו אומר אותה", כתב שגיא, "והיא סיבה מספקת כדי למנוע את שילוב הנשים ביחידות קרביות… הפגיעוּת של הגברים היא למעשה אבן הנגף האמיתית. לא זו בלבד שגברים חלשים כאשר מדובר בנשים, אלא שהם גם נוטים אליהן, וזהו כלל בסיסי ומוחלט… אפשר לטעון לכאורה שזו בעייתם של הגברים ומתפקידם להתגבר עליה, אולם אין אנו יכולים להחליף את כל הגברים. מדובר כאן במוכנות ובכשירות הצבא לקרב".

האגף השני של אותה תנועת המלקחיים גורם נזק לעתידו של העם היהודי שנגזר מהפגיעה בכושר הילודה של הנשים הלוחמות. וכבר הזהיר בן גוריון כי "הדבר הראשון – הייעוד המיוחד של האישה, ייעוד האימהוּת אין בחיים ייעוד גדול ממנו. אין יצור חשוב, יקר ונעלה כילוד אדם. הוא נזר הבריאה, הוא נצח האנושות…אין לעשות שום דבר העלול לפגוע באימהוּת".

תנועת מלקחיים זו היא תכלית מסע הפמיניזם המזויף, אשר מצליח לשבש את שיקול הדעת של ראשי המדינה ובכירי צה"ל. מול מגמות חתרניות אלו ניצבים להם כמה דון־קישוטים, ועבורם המילים "ארגוני נשים מתנפלים עליי בתוכחה", אינן רק חלק משיר של מאיר אריאל. מסע השטנה והשנאה של ארגוני השמאל, אשר עומדים מאחורי הפגיעה בצבא, אינו יודע רחמים. ככל שארגונים אלו יחושו חלולים וחסרי מענה לטיעונים נגד שירות קרבי לנשים, כמו אלו המופיעים כאן, כך תגבר איבתם ומשטמתם. איבה זו תזכה להדהוד בתקשורת המרכזית המנוונת.

לנוכח סביבה תקשורתית עוינת שכזו חשוב לזכור כי אל מול הימין לא ניצבים לרוב אינטלקטואלים אך תמיד מופיעים מולו בריונים. "כשמישהו קורא לך גזעני, סקסיסטי… וכדומה משום שאתה לא מסכים איתו… זו בריונות. זה נבזי…" כתב בן שפירו בספרו '11 כללים להתווכח עם שמאלנים ולכסח להם את הצורה'.  הבריונות של השמאל מתבטאת גם בתיוג כל מי שאינו חושב כמוהם כ"לא סובלני, שונא זרים ותומך באי־צדק".

"מחשיב אני את האישה על הגבר בכל שטח יסודי של חיי הציבור וחיי בית; חוץ מיגיע כפיים גס ופראי, שבו מכריע כוח השרירים, אין תפקיד ומקצוע שלא הייתי מעדיף בו את האישה על הגבר. אצלי זהו חוש אורגני, למעלה מכל ויכוח"

"היש הכרח בגיוס הבנות?"

את השאלה הזו העלה דוד בן גוריון בסקירת הביטחון שערך ב־1953 והשיב: "השאלה… נפתרת בנקל על ידי בדיקת כוח האדם… שלנו ובין זה של הערבים… מבלי שהבנות תעשינה חלק גדול של השירותים – נהיה מוכרחים להעביר חלק גדול של גברים בעלי כושר קרבי ליחידות שירות." מאז שכתב בן גוריון את תפיסת הביטחון היא לא עודכנה, וגם אם יש צורך בריענון כלשהו, ספק אם שירות נשים צריך להיות הסעיף הראשון לדיון או שינוי.

למרות זאת חל שינוי מהותי במושג 'גיוס בנות'. מצורך לאומי, שמתבטא בשירות נשים ביחידות שונות לא קרביות תוך כדי מימוש היתרון האיכותי המובנה בתכונות שלהן, להגשמה עצמית  המאפשרת לנשים צעירות לממש את חלומן בחי"ר, שריון או טיס.

"לנו יהיו דרושים אנשים מוכנים 'לכול', לכל מה שתדרוש ארץ ישראל… אנחנו צריכים להקים דור שלא יהיו לו לא אינטרסים ולא הרגלים. מטיל ברזל – סתם. גמיש – אבל ברזל. מתכת, שאפשר לחשל ממנה כל מה שיש צורך בו בשביל המכונה הלאומית. חסר גלגל? אני הגלגל… קחו אותי. צריך לחפור אדמה? אני חופר. צריך לירות? להיות חייל? אני חייל. משטרה? רופא? עורכי דין? מורים? שואבי מים? בבקשה, אני עושה את הכול… אני האידיאה הטהורה של שירות, מוכן לכול, איני קשור בשום דבר".

זהו האידיאל שהציג יוסף טרומפלדור לזאב ז'בוטינסקי בעת שעמלו על ייסוד  הגדודים העבריים במלחמת  העולם הראשונה. לו רק היו אותן נשים צעירות ואידיאליסטיות מאמצות מעט מהענווה של יוסף טרומפלדור, היה נמנע  מופע האימים הפמיניסטי שמסחרר את צה"ל ואת החברה הישראלית.

לטווח הקצר הן מימשו את עצמן. בטווח הארוך עלול להיגרם להן נזק בלתי הפיך כפי שעולה מספרו של שגיא: "לוחמות קרקל, לדוגמה… מעריכים כי מרבית הלוחמות סובלות מבעיות רפואיות חמורות. בדרך כלל מדובר בשברי מאמץ ובפריצות דיסק, אולם חלקן סובלות מצניחות רחם, דלקות צוואר הרחם והפסקת המחזור החודשי …גם אחרי שחרורן משירות בצה"ל, רוב הבנות ממשיכות לסבול מהפציעות שנגרמו להן בתקופת השירות".

על הבעייתיות של השירות הקרבי לנשים יש להוסיף גם את יחידות החילוץ של פיקוד העורף שבהן הרוב הוא של חיילות. עבודות החילוץ דורשות נשיאת מכשירים וכלים במשקלים כבדים אשר רובם גבוה מ־18 ק"ג, המשקל המותר לנשים להרים לפי הוראות קצין רפואה ראשי. אין כמעט אלמנט באתר הרס או בכלי החילוץ שעומד בקריטריונים שקבע הצבא. למרבה התדהמה, חיילות מסורות אלו, אשר מתאמנות על חילוץ והצלת חיי אדם, אינן מודעות להוראה זו ועוברות על פקודות הצבא בהוראות המפקדים, שגם הם אינם מודעים למגבלת המשקל שקבע צה"ל.

כדי להמחיש את האנומליה של שירות נשים ביחידות חילוץ, ישאל הקורא את עצמו אם הוא ראה פעם אישה מחזיקה פטיש חציבה או מגבה של משאית. ניתן לסכם עניין זה באבסורד שנוצר בפיקוד העורף: חיילות המצילות חיים עלולות למנוע חיים, כתוצאה מהנזק שייגרם להן בשירות.

מלחמה אינה משחק

הסבר להבדל יסודי זה בין הגבר לאשה, אשר יכול להסביר את כוחה של האישה לחיות לצידו של גבר פצוע או הלום קרב, נמצא בדבריו של זאב ז'בוטינסקי: "מחשיב אני את האישה על הגבר בכל שטח יסודי של חיי הציבור וחיי בית; חוץ מיגיע כפיים גס ופראי, שבו מכריע כוח השרירים, אין תפקיד ומקצוע שלא הייתי מעדיף בו את האישה על הגבר. אצלי זהו חוש אורגני, למעלה מכל ויכוח… בתוך תוכי יש מושג של נפש ארוגה מחוטי פלדה וחוטי משי, ולמושג הזה קוראים אישה. אמונתי מעטות הן. וזו אחת מהן – שאמך, אחותך, אשתך הן בנות מלכים, אל תיגע ובל תגיע."

המקום שבו באות לידי ביטוי באופן מובהק המילים "חוץ מיגיע כפיים גס ופראי" הוא השירות הקרבי. בחוסר התאמתן של הנשים לשירות כזה הבחין לוחם הקומנדו צבי סווט, כפי שעולה מספרו 'עוד ניצחון כזה…'. סווט, שהעלה את זיכרונותיו מהקרבות שבהם השתתף באלבניה ואיטליה במלחמת העולם השנייה, תיאר כיצד "הבחורות הפרטיזניות… הסתובבו בחשיבות רבה… נוכחותן אומנם חייבה התנהגות גיבורים, אך גם הפריעה למהלך חיים חיילי תקין. והייתה מכשול ומקור קנאה לבחורים… הוסיפו מתח הרסני לאווירה… ריחמתי עליהן. מלחמה אינה משחק… ודאי שאין מקום האישה בעמדות הקדמיות, מול אויב".

ואחרי ההסברים הללו ניתן לפנות לנשים הצעירות והמסורות ולנסות לפקוח את עיניהן. אפשר למשל לשאול אותן אם הם יודעות היכן משרתים בנותיהם ובניהם של אותם חברי ארגונים חתרניים. אולי גם כדאי לציין לפניהן שראשי החמאס מעולם לא שלחו את בניהם להתאבד. הם מצאו להם קורבנות משולי החברה.

ביטוי דרמטי קלאסי לאידיאליזם הצעיר מופיע בשירו של הסופר הרוסי איוון טורגנייב: "אתם המבקשים לחצות מפתן זה, התדעו מה מצפה לכם?/ אני יודעת, השיבה הנערה/… האם יודעת את כי ייתכן שתתפכחי מאשליותייך, שתגלי כי טעית, שהרסת את חייך הצעירים לשווא?"

[1] ד"ר יהודה שלם הוא חבר הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן לאומי. ספרו, 'עוז לתמורה – עמוס עוז מכשף השבט', ראה אור לאחרונה בהוצאת כרמל.

צילום תמונה ראשית: דו"צ

הפוסט קפה שפירא- בהעלותך "נפש ארוגה מחוטי פלדה וחוטי משי" הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

כוחו המדיני של מיעוט בתחפושת

"הצ'כים קיימו את חובותיהם כלפי בני המיעוט הגרמני עד כדי כך שאפשרו לגייס את דעת הקהל העולמית נגד צ'כוסלובקיה. אף מיעוט לאומי אחר באירופה שבין שתי המלחמות לא נהנה מחופש כזה". הגרמנים המוזכרים בציטוט לעיל, המופיע בספרו של הדיפלומט וחבר הכנסת לשעבר יוחנן כהן, 'אומות במבחן', היו מיוצגים בפרלמנט הצ'כי ערב 'הסכם מינכן' (ספטמבר 1938), באמצעות מפלגת הגרמנים־הסודטים SDP, בראשות ד"ר קונראד הנליין (Henlein) הפרו־נאצי. כהן הגדיר מפלגה זו כ"גיס החמישי של הנאציזם בתוך צ'כוסלובקיה".

תוצאות הבחירות לכנסת ה־24 שבהן זכו הרשימה המשותפת ורע"ם ל־10 מנדטים ביחד, מעוררות את השאלה אם יש מקום לערוך השוואה בין ערביי ישראל לבין הגרמנים־הסודטים.

אף בקורות המנהיגים של ערביי ארץ ישראל והגרמנים־הסודטים יש דמיון: המופתי הירושלמי, מקור ההשראה של אש"ף, וקונראד הנליין. המופתי ברח מהארץ בתחפושת בעקבות הדחתו על ידי ממשלת המנדט בשל אחריותו ומעורבותו ברצח פקיד בריטי בכיר בנצרת. ואילו "פעולתן של כנופיות הטרור הנאציות דוכאה ביעילות בידי כוחות הרפובליקה. הנליין וכמה אלפים מאנשיו ברחו לגרמניה".

עם עליית הנאציזם בגרמניה החלו הגרמנים הסודטים לתבוע את זכותם ל'הגדרה עצמית' על בסיס 14 הנקודות של נשיא ארה"ב וודרו וילסון. תביעתם זו הייתה הסוואה לשאיפותיהם האירדנטיות, שהיו מתואמות ומוכוונות על ידי היטלר שמטרתו הייתה "לחסל את עצמאותן של אוסטרייה וצ'כוסלובקיה". השימוש שנקטו הגרמנים הסודטים בזכות 'ההגדרה העצמית', הציב את מנהיגי צ'כוסלובקיה מול מציאות מורכבת

בקרב חברי הכנסת של המפלגות הערביות יש תומכי טרור מובהקים שהצטלמו עם מחבלים משוחררים. חשוב גם לזכור כי ד"ר אחמד טיבי היה יועצו של ראש אש"ף יאסר ערפאת. ואם ההשוואה הזו בין הערבים לנאצים נראית מופרכת, הרי שכבר כתב יצחק טבנקין לאחר מלחמת ששת הימים כך: "האנטישמיות הערבית עכשיו בשיאה, והיא אינה נופלת מן האנטישמיות של הנאצים". אפשר גם להזכיר את ראש הממשלה מנחם בגין שהשווה בין יאסר ערפאת להיטלר כאשר הכריז במלחמת לבנון הראשונה שצה"ל יגיע "לבונקר של ערפאת" בביירות.

הפרעות ביהודים אשר פוקדות את המדינה מאז מבצע 'שומר חומות' בכלל ובחודש הרמדאן השנה בפרט, הן הזדמנות לבחון אם לנצח תוכל ישראל להתקיים כשבקרבה מקנן גיס חמישי.

חשוב לזכור כי חברי הכנסת הערבים נבחרו, רובם ככולם, על ידי אזרחי ישראל הערבים בבחירות חופשיות. אזרחים אלה עשו את הבחירה, והם יוכלו לבוא בטענות אל עצמם אם תוצאות הבחירה שלהם לא ינעמו להם בעתיד, כאשר תיכון כאן ממשלה לאומית שתפתח עמוד שדרה ערכי וציוני.

שאיפות אירידנטה של ערביי ארץ ישראל

אחת הסכנות הנשקפות מאזרחי ישראל הערבים היא האירדנטה. אירדנטה היא השאיפה בארצות אירופה שונות לספח שטחים המאוכלסים מיעוטים לאומיים אל מדינה שכנה, שבה שולטים בני אותו לאום. מקורו של הביטוי בשם 'איטליה אירדנטה' (כלומר, איטליה שלא נגאלה), והוא ניתן לארגון שנוסד באיטליה במאה ה־19 וביקש לספח לאיטליה את כל השטחים המאוכלסים דוברי איטלקית שנמצאו אז בשטח אוסטרייה.

זו הייתה הדרישה של הגרמנים הסודטים בצ'כוסלובקיה של שנות השלושים. בישראל הדבר מתבטא בהזדהות והתמיכה של חברי הכנסת הערבים עם התביעה ל'מדינה פלסטינאית' של אש"ף.

יגאל אלון, שר החוץ וסגן ראש הממשלה לשעבר, כתב עוד לפני מלחמת ששת הימים בספרו 'מסך של חול' כך: "[ה]דרכים [שבהן] עלולים יסודות עוינים בקרב האוכלוסייה הערבית לסייע בידי האויב:… מאבק מדיני על ידי העלאת תביעות לאבטונומיה חבלית וכן, למשל, להחזרת פליטים באורח סיטוני, על ידי יצירת מהומות בעלות אופי מדיני בסיטואציות בינלאומיות מיוחדות".

בהתייחס לאזהרתו של אלון, על "מהומות בעלות אופי מדיני", יש לציין כי זו בדיוק הטקטיקה שנקטו הגרמנים הסודטים, כפי שתיאר כהן את השתלשלות האירועים שהובילו להסכם מינכן. בעקבות "נאום שטנה של היטלר בוועידת נירנברג, ב־12 בספטמבר… הוא [הנאום] נתן אות להפגנות… ולגילויי מרי מזוין, שאותם ארגנו אנשיו של הנליין ברחבי צ'כוסלובקיה".

מהומות אלו הובילו להתפתחות המדינית הדרמטית בצורה המתוארת להלן: "פעולתן של כנופיות הטרור הנאציות דוכאה ביעילות… [אולם] התעמולה הנאצית ניפחה את העניין, זעקה על 'רבע מיליון פליטים מסכנים' ותיארה בצבעים מחרידים את זוועות הדיכוי… [הנשיא] הצ'כוסלובקי אדוארד בנש לא הצליח לשכנע את [ראש ממשלת בריטניה] צ'מברליין [ולא את ראש ממשלת צרפת] דלדיה …בצדקת עמדתו ובכוונות הזדון הגרמניות. מאידך, נאומו של היטלר חיזק את דבקותם בקו הפייסני… עתה כבר היה ברור לראשי שתי המדינות [אנגלייה וצרפת] – כי הממשלה הצ'כוסלובקית נוהגת ב'קשיחות' ובחוסר גמישות, וכי 'הייאוש' ו'התסכול' שלזרועותיהם נדחפים הגרמנים הסודטים, משוללי זכות ההגדרה העצמית, יביאו בסופו של דבר לכעסו הנורא של הר היטלר".

בצ'כוסלובקיה שהוקמה לאחר מלחמת העולם הראשונה, היה רוב מובהק לעם הצ'כי. לצד רוב זה בלטו שני מיעוטים גדולים: הסלובקים והגרמנים. עם עליית הנאציזם בגרמניה החלו הגרמנים הסודטים לתבוע את זכותם ל'הגדרה עצמית' על בסיס 14 הנקודות של נשיא ארה"ב וודרו וילסון. תביעתם זו הייתה הסוואה לשאיפותיהם האירדנטיות, שהיו מתואמות ומוכוונות על ידי היטלר שמטרתו הייתה "לחסל את עצמאותן של אוסטרייה וצ'כוסלובקיה". השימוש שנקטו הגרמנים הסודטים בזכות 'ההגדרה העצמית', הציב את מנהיגי צ'כוסלובקיה מול מציאות מורכבת ובעייתית למדינתם החדשה, כפי שניתח כהן: "במיוחד נקלטה תביעת הגרמנים להעניק להם את 'זכות ההגדרה העצמית'. וכי מה יכול להיות מקובל יותר על דעתם של כל אנשי הרצון הטוב באירופה מאשר תביעה צודקת זו… הישגו הגדול של [הנשיא המייסד של צ'כוסלובקיה] טומאש מסריק היה ההכרה שהשיג מווילסון לכינונה של צ'כוסלובקיה העצמאית על יסוד עיקרון זה. וכיצד זה, שאלו רבים ותמימים, מעיזים עתה הצ'כים לשלול זכות זו מהגרמנים המדוכאים?"

בהערת אגב כדאי לשים לב לסמליות העגומה שנחשפה בסרטון על הערבים מעכו המשתוללים עם עגלה וסוס בקיבוץ כפר מסריק. קשה להגדיר בחוק, אם בכלל, על איזו עבירה בדיוק עברו הערבים מעכו שנכנסו לקיבוץ. הם ניצלו את זכויותיהם האזרחיות באופן מלא, וזו אמורה להיות אזהרה מפני הבאות. ניתן אם כן לומר באופן אירוני להחריד כך: מה יכלו לעשות חברי כפר מסריק לאזרחי ישראל הערבים שפלשו לקיבוץ באחת השבתות והפריעו את מנוחתם ושלוותם. כיצד זה, ישאלו התמימים, יעזו היהודים לשלול את זכויות המיעוט הערבי.

דרישת הגרמנים הסודטים להגדרה עצמית, שהייתה מתואמת עם היטלר, נועדה להשפיע על בריטניה וצרפת שילחצו את הצ'כים לוותר על חבל הסודטים . ואכן, "תעמולה זו – הנאחזת בעקרונות מקובלים כדי לנצלם למזימותיה, המציגה אומה קטנה ודמוקרטית כסמל הרודנות והדיכוי וחוליגנים לאומניים כמשוללי זכויות – נפלה על קרקע פורייה".

מיעוט בתוך מיעוט בתוך רוב

כאמור, בין הגרמנים הסודטים לערביי ישראל יש מן המשותף, דבר המחייב את ישראל לבחון את עצמה ביחס לערביי ישראל. כך למשל ניתן להשוות את הציטוט בפתח מאמר זה לדרישה למדינה פלסטינית שתוקם ביהודה ושומרון. המאפיינים הדומים עד זהים לדרישת הסודטים הגרמנים להגדרה עצמית, עולים מתוך ריאיון שערך עיתון הולנדי ב־1976 עם איש אש"ף זוהייר מוחסיין: "העם הפלסטיני אינו קיים. הקמתה של מדינה פלסטינית היא אמצעי להמשך המאבק נגד ישראל… לאמיתו של דבר, אין הבדל בין ירדנים, פלסטינים סורים ולבנונים. כולם שייכים לעם הערבי".

סופה של אותה דרישה תמימה, כביכול, של ה'מיעוט' הגרמני, היה כזכור מסירת חבל הסודטים לגרמניה כפי שנקבע בהסכם מינכן. הקורא יוכל ודאי להבחין כי המילה 'מיעוט' סומנה במירכאות, שכן הגרמנים הללו היו מיעוט רק בצ'כוסלובקיה אך לא באירופה, ובוודאי שלא באותו אזור גאוגרפי הגובל במערב עם גרמניה, שמנתה כחמישים מיליון איש, בעוד שצ'כיה מנתה שבעה וחצי מיליוני צ'כים בלבד.

בקונסטלציה אתנית דומה נמצאים ערביי ישראל, כפי שהגדיר זאת הדיפלומט והמזרחן חיים קורן: "אזרחי ישראל הערבים אינם משתייכים לתחום המודל המקובל של יחסי רוב ומיעוט (מיעוט ערבי בקרב רוב יהודי בישראל), אלא למודל של מיעוט בתוך מיעוט בתוך רוב, המתמצה ב'שיטת המעגלים'… משמעותו של מודל זה היא, שמיעוט של אזרחי ישראל הערבים אומנם נמצא בקרב רוב יהודי בישראל, אך רוב יהודי זה הוא עצמו מיעוט בקרב האוכלוסייה הערבית המקיפה את ישראל באופן טבעתי, הן במונחים טריטוריאליים הן בתחום התודעתי של הגדרה עצמית".

הקוץ של הסכנה הציונית

בספרו 'עמדת הערבים בסכסוך ישראל־ערב' כתב יהושפט הרכבי כי "ישראל היא טריז בלב 'המרחב הערבי' במקום בעל חשיבות אסטרטגית, פתח למזרח התיכון וגשר בין יבשות. מיקומה הגאוגרפי של צ'כוסלובקיה היה גם הוא בבחינת 'חנית בגופה של גרמניה', ומעמדה הגאוגרפי… הפכו את צ'כוסלובקיה, מנקודת ראותו של היטלר, למחזיקת המפתח אל אחד משערי מזרח אירופה. אולם נוסף לנימוקים אלה התגבש אצלו יחס של שנאה אובססיבית כלפי צ'כוסלובקיה. לא פעם טען באוזני מקורביו כי 'אין לסבול קיומו של הקוץ הממאיר הזה, התקוע בגופה של גרמניה'".

גם המילה 'קוץ' הופיעה בהקשר קיומה של ישראל במרחב הערבי. כך ציטט הרכבי עורך כתב עת ערבי שכתב ב־69', כי "הסיסמא 'חיסול ישראל' יצרה בדעת הקהל הערבית את הרושם שהבעיה כולה ניתנת לפתרון במכה אחת… אין היא מביאה לפני ההמונים את האמת – את הדרכים והשלבים הרבים שאותם יש לעבור עד שנוכל לעקור את הקוץ של הסכנה הציונית האימפריאליסטית הנעוץ בגופו של העולם הערבי".

"העם הפלסטיני אינו קיים. הקמתה של מדינה פלסטינית היא אמצעי להמשך המאבק נגד ישראל… לאמיתו של דבר, אין הבדל בין ירדנים, פלסטינים סורים ולבנונים. כולם שייכים לעם הערבי". (איש אש"ף, זוהייר מוחסיין)

הצהרות הערבים הללו נראות כהדהוד לאיומים, להצהרות ולכוונות של היטלר בתקופה שקדמה להסכם מינכן. כמו הצהרתו בעניין זכות ההגדרה העצמית לגרמנים הסודטים, שבה אמר: "תקופת ההפתעות חלפה. השלום הוא עתה מטרתנו העליונה". או הטקטיקה שנקט הנליין, אשר הכשיל את המו"מ בין ממשלת צ'כוסלובקיה לגרמנים הסודטים, שמסתכמת באמרה שלו: "תמיד לתבוע כל כך הרבה עד שלעולם לא נבוא על סיפוקנו". ניהול המו"מ מצד הגרמנים היה מתוך כוונה לקבל את חבל הסודטים כחלק מתוכניתו של היטלר "לקעקע את צ'כוסלובקיה על ידי פעולה צבאית בקרוב" כדי למחוק אותה מהמפה.

בחינת ההתייחסות הערבית ליהודים, לציונות ולמדינת ישראל אל מול מעמדם של הצ'כים ומדינתם החדשה בעיני היטלר, יכולה להסביר את הדמיון בין קווי הפעולה של הערבים והגרמנים כנגד מי שראו בו את אויביהם.

בהינתן העובדה שקיומה של ישראל במזרח התיכון כמוה כהימצאותה של צ'כוסלובקיה באירופה, כאשר הראשונה היא "קוץ בבשרה של האומה הערבית" והשנייה הייתה "קוץ ממאיר בגופה של גרמניה", מתבקשת השאלה כיצד על מדינת ישראל לנהוג ביחסה לערביי ישראל.

ראשית, על ישראל להפנים את העובדה שמיעוט קולני מאוחד ומתוחכם בקרב ערביי ישראל אימץ דפוס פעולה נגד מדינת ישראל.

כדי לצמצם את הסכנה מבית נדרשת המדינה מחד גיסא לקיים את החוק למאבק בטרור ולעודד את הגורמים המתונים בקרב ערביי ישראל, אשר מעריכים את הברכה השורה עליהם מעצם היותם חלק מהדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

בחינת ההתייחסות הערבית ליהודים, לציונות ולמדינת ישראל אל מול מעמדם של הצ'כים ומדינתם החדשה בעיני היטלר, יכולה להסביר את הדמיון בין קווי הפעולה של הערבים והגרמנים כנגד מי שראו בו את אויביהם

מאידך גיסא, ייתכן שהדמיון בין צ'כוסלובקיה לישראל לא הסתכם רק ברפיון המשותף שגילו הממשלות של שתי המדינות, זו בצ'כוסלובקיה ב־1938 וזו בישראל ב־2022. לדמיון יכולות להיות גם השלכות דרמטיות, והכוונה למחיר ששילמו המיעוטים הגרמניים לאחר המלחמה, כפי שתיאר יוחנן כהן: "קונסטלציה מיוחדת – ניצחון מוחץ על פולש אכזר… הביאה לפתרון רדיקלי של בעיית המיעוטים הלאומיים בפולין וצ'כוסלובקיה… גירוש המוני [לאחר מלחמת העולם ה־2] שחרר את פולין וצ'כוסלובקיה ממיליוני גרמנים".

הפוסט קפה שפירא- בהר הופיע לראשונה ב-עולם קטן.