מצוות מעשר שני, הכתובה בפרשתנו, לכאורה אינה מובנת כל כך. שכן בשונה משאר תרומות ומעשרות, שאותם נותנים לאחרים, את המעשר השני האדם אוכל בעצמו, אך הוא מצווה להעלות את הפירות לירושלים ולאוכלם שם. מדוע הטריחה התורה את האדם להעלות פירותיו ולאוכלם בירושלים?

התורה מבארת את סיבת הדבר: "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ… לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים" (דברים יד, כג). הווה אומר, המטרה היא קניין יראת שמיים. אך אם נדקדק, נראה שלא כתוב בפסוק 'למען תירא' אלא למען "לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה", ודרשו חכמים: גדול מעשר שני, שמביא לידי תלמוד. משמע שיש כאן השפעה על לימוד התורה. ומבאר התוספות שתכלית המצווה היא כדי שהאדם ילמד תורה מתוך יראת שמיים, שזו כוונת המילים לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה, היינו תלמד מתוך יראה.

ואומנם מה הקשר בין אכילת מעשר שני בירושלים ליראת שמיים, ואיך היא מביאה לידי לימוד ביראה? זאת מבאר התוספות בשם הספרי על הגמרא שמספרת שיהושע בן גמלא התקין תלמוד תורה דווקא בירושלים, וטעמו ונימוקו הוא שכן כתוב: "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיה ב, ג). מדוע התורה יוצאת דווקא מירושלים? והלא בניגוד לעבודת הקורבנות, שמוגבלת דווקא למקדש, את התורה ניתן ללמוד בכל מקום!

על כך ביאר התוספות, וזו לשונו: "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה – לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה כדדרשינן בספרי 'לְמַעַן תִּלְמַד וגו" גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד, לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה" (תוספות ד"ה כי מציון, בבא בתרא כא ע"א).

אנו רואים שירושלים מביאה לידי יראת שמיים, ובאמת שמה מעיד עליה שהיא מלשון יראה, וכך קרא לה אברהם בעקדת יצחק. וכן מבואר בתורה שזהו עניין המקדש, כמאמר הפסוק "וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ" (ויקרא יט, ל), שהמקדש מעורר בלב יראת שמיים. ומבואר בפירוש בדברי התוספות שזוהי מעלה מיוחדת למקדש יותר מעסק התורה, שלכן הוצרך לקבוע את תלמודי התורה בירושלים כדי שיהא העסק בתורה מתוך יראת שמיים. ולכן ציוותה תורה לעלות לירושלים ולאכול מעשר שני, כדי שתחדור היראה בעומק הלב, ובכך תִּלְמַד לְיִרְאָה ותבוא לעסוק בתורה מתוך קדושת יראת ה'.

לאור זאת נבין גם את הסיבה להתגלות ה' האדירה של מעמד הר סיני, שכללה אש גדולה וקולות וברקים וקול שופר כדי לעורר את לב ישראל ליראה גדולה ממנו יתברך. כי היראה מעוררת את הלב להכיר ולדעת את מי שמופיע בעמקי התורה, וכך נבין את המשמעות האמיתית של לימוד תורה, שהיא ממש עמידה לפני ה' יתברך. זוהי הסיבה והחיוב ללמוד תורה מתוך מורא וכבוד, כי אין זה רק השכלת רעיון בלבד אלא מעמד קדוש שבו ניגש האדם לפני א-לוהיו.

בעומק העניין יש לדעת שיראת השמיים הכרחית וחיונית כל כך ללימוד מפני שעצמות ומהות התורה היא אור ה'. אלא שאור זה התלבש בלבושי שכל ומחשבה, רעיונות ומאמרים, שהם כל נושאי התורה ותוכני לימודה. והנה יש חשש גדול שהאדם יאחז בלבושים בלי להיות מחובר אל מי שמתלבש בקרבם. ובמצבים קיצוניים התורה ממש עלולה להיות מן השפה ולחוץ, בלי שום לחלוחית של קדושה.

עלול להיות מצב שבו חלילה לימוד התורה לא יהיה מתוך יראה ועמידה נוכח פני ה'. החשש הזה מבואר בדברי המהר"ל (הקדמה לתפארת ישראל), על דרשת חכמים (בבא מציעא פה ע"א), שאמרו: "על מה אבדה הארץ – על שלא בירכו בתורה תחילה". המהר"ל מבאר שמשמעות הברכה בתורה תחילה היא החיבור העמוק אל נותן התורה. לברך בתורה קודם הלימוד משמעותו שהאדם דבוק בכל מאודו במי שהוא נותן התורה, ומתוך ההתקשרות העמוקה עם ה' הוא ניגש לעסק התורה, ואז יודע הוא שכל עניין התורה הוא הדרך אליו יתברך. אבל מי שאינו מברך בתורה תחילה באהבה גמורה לה', הרי הוא דבוק רק בתורה בלי הדבקות במי שנתן את התורה. ודבר זה הוא חיסרון גדול, והוא כמי שאוחז בענף בלי להתחבר אל השורש. כי ה' הוא שורש קיום התורה וסיבתו, ובלי הקשר לה' אין קיום והמשכיות לתורה.

ברצוננו לומר שיראת שמיים פותחת את הלב להכרה העמוקה בקדושת התורה, שהיא התגלות ה'. ברובד הגלוי עסק התורה עצמו הוא לימוד חוכמה בשכלו של האדם, אך ברובד הפנימי, במעמקי הלב, צריכה להיות יראת שמיים, שהיא שמכוונת את האדם להשיג את הפנימיות הנעלמת בתורה, את אור ה' וקדושתו. ועל כן היראה היא באמת התמצית והעיקר של החוכמה, בחינת "ראשית חוכמה יראת ה'", כי זו התכלית האמיתית של מתן תורה, שתהיה אמצעי להידבק ברוממות אין-סוף ברוך הוא.

בחודש אלול אנו מכינים את עצמנו לקראת ה' א-לוהינו, זהו חודש רחמים וסליחות, חודש של קרבת א-לוהים. על כן ראוי לעורר את הלב ביראת הרוממות ולחזק עצמנו לעסוק בתורה בקדושה מתוך יראת שמיים. ויהי רצון שנזכה להארת התורה במלואה, בבניין בית מקדשנו במהרה בימינו, אמן ואמן. חודש טוב ומבורך!

הפוסט להיכנס ללימוד ביראת שמיים הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

הגמרא במסכת יומא אומרת שכשנכנסו גויים להיכל בזמן חורבן הבית, ראו שהכרובים מעורים זה בזה. וזו לשון הגמרא (יומא נד ע"ב): "אמר ריש לקיש בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה". מדברי הגמרא הללו עולה שבזמן החורבן לא זו בלבד שהיו פני הכרובים איש אל אחיו, אלא היו ממש דבוקים וחבוקים זה בזה. לכאורה יש לשאול, שהרי המעמד של "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו" (שמות כה, כ) הוא דווקא בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, אך בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום, הכרובים הופכים פניהם זה מזה (בבא בתרא צט ע"א). אם כן, כיצד דווקא בזמן הזה 'כרובים מעורים זה בזה' בחיבור עמוק כל כך?

דבר זה טומן בחובו עניין עמוק מאוד שמופיע דווקא ברגעי החורבן, והוא העומק הפנימי שנמצא גם ביום תשעה באב. נבארו בקצרה: למעשה כל נפילה של האדם בחטא מעידה שכבר קודם לכן היה משהו מקולקל בכוחות נפשו של האדם. החטא בפועל הוא חשיפת קלקול שנמצא בכוח קודם לכן. כדוגמת מי שכבר במשך זמן הוא רדום בעבודת ה', אינו מרגיש קשר לתורה, יראת ה' ואהבת ה' מדולדלות בלבבו, ועבודת ה' כמצוות אנשים מלומדה. יובש פנימי זה גורם לכוחות החיים שלו לזלוג חוצה. כך הרצונות שלו ולבבו כבר נמצאים במקום אחר. מציאות זו היא שורש החטא בפועל. כי כשהלב כבר מחפש חיות במקומות אחרים מחוץ לקודש, אז כלי המעשה, איברי האדם, אינם אלא גמר מלאכת הריחוק.

אומנם במצב של יובש פנימי, כשהלב נדם והנפש מבקשת עניינים פסולים, פעמים רבות הדבר אינו מעורר זעזוע בנפש האדם לתקן את מצבו. נפש האדם איננה נזעקת בגלוי כשהתרדמה מתרחשת רק בפנימיות. אך כשבאה נפילה בפועל, ברובד הגלוי, במעשים כעורים, אזי כאב החטא צורב בבשר החי, קורע את הנפש במכאובים, וממילא מתעורר זיק הקודש הפנימי, ונוצר זעזוע קשה מאוד על החטא ועל הריחוק מה'. החטא בפועל מוציא החוצה את המוגלה שכבר קיימת בפנים.

כך היה גם במישור הכללי, אצל עם ישראל כולו, בחורבן הבית. למרות כל מוסר הנביאים וכל התוכחות העזות שהוכיחו את ישראל על השחיתות המוסרית והרוחנית שאחזה בעם, העם לא קיבל את התוכחות, והמשיך לצערנו בסורו. "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִי" (ישעיה כט, יג). כל עוד היה בית המקדש קיים, לא היו העם מרגישים שיש בעיה בקשר שלהם לה'. בני אדם היו עוברים חלילה עבירה, מקריבים קורבנות, והכול היה 'חוזר לשגרה'. ועל כך זועק הנביא בהפטרתנו: "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה'… כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי" (ישעיה א, יא–יב).

ואולם לאחר כל זאת נחרב הבית, מאורע נורא ואיום שהעם לא האמין שהוא בכלל יכול לקרות. אז בבת אחת בא זעזוע נורא, טלטלה עמוקה מאוד שיצרה שיברון לב בעם, ועימם צפה התשובה ממעמקים, חרטה, בכייה ורצון לתקן מעומקא דליבא. הזעזוע היה עמוק כל כך, שהתשובה לה' הייתה בבחינת תשובה פתאומית. התשובה הפתאומית באה מתוך טלטלה. דווקא משום שהגיע למקום רחוק כל כך, האישיות הפנימית שלו מזדעקת בבת אחת, שאין הוא שייך לשפלות מתועבת זו. כמו תשובתו של רבי אלעזר בן דורדיא, שהנשמה שלו זינקה בבת אחת באש קודש עד נקודת השיא של מסירות נפש (עבודה זרה יז ע"א).

כשנחרב הבית טולטלה כל האומה הישראלית בזעזוע גדול. זה היה זעזוע שאי אפשר לתארו. ממילא דווקא אז, למרות השבר הנורא, בפנימיות נפשם התחוללה תנועה עצומה של תשובה, שהתבטאה בחרטה וכאב נורא. מבעד להריסות האדירות, מתוך עומק של כיסויים ותרדמה של שנים רבות, החלה הנשמה לבקוע, לקרוע את בית האסורים שהוכנסה בו, עד שהבליחה אל תוך הנפשות והלבבות ועוררה אותם לבקש שוב את ה' יתברך.

במובן זה החורבן הוא גם תחילת התיקון. עם כל הנוראות שבשבר ובחורבן וכל היגון העמוק שבהרס האדיר שבו, מכל מקום הזעזוע הנורא הזה טלטל את נפש האומה והציף את כל הרהורי התשובה שהיו רדומים עד אז. כל מי שיתבונן היטב במגילת איכה יראה את גודל האהבה, התשובה והתשוקה לה' המתעוררות מתוך השבר הגדול, כדוגמת "חלקי ה' אמרה נפשי על כן אוחיל לו", "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם" ועוד.

הכרובים שהיו מעורים זה בזה שיקפו את המצב בפנימיות, לא בחיצוניות. לעיתים החיצוניות נראית הרוסה לגמרי, והריחוק גדול, אך דווקא אז בוקעת התשובה בפנימיות, ולמעשה מצידה האדם קרוב מאוד לה', מלא שיברון לב, מלא ענווה ובקשת סליחה. הרגשות אלו, הרגשות של קרבת א-לוהים הם, לא של ריחוק. הריחוק האמיתי הוא שרירות הלב שהייתה קודם לכן, אטימות הנפש והנהייה אחר תאוות ושחיתויות מוסריות.

נמצא שמעמד הכרובים מבטא את העומק הנעלם שהתרחש בחורבן. אף שבחיצוניות הכול שבור, טלטלה עזה מאין כמותה, הסתר פנים איום ונורא, באמת כל זה הוא בחינת התחלת התיקון, ובפנימיות הלב, בסתר המדרגה, החלו ניצני התיקון לעשות את פעולתם. סוד פנימי זה הראו הכרובים בהיותם מעורים זה בזה, להורות על התיקון הנעלם בעומק השבר הגלוי.

זהו עומק הלב ועוצם האהבה הגנוזים בתוך היום הכואב ביותר בשנה, יום תשעה באב. זהו יום של תשובה מאהבה לה' ותחינה מעומק עמקי הלב שישיב ה' אותנו אליו ויחדש ימינו ומקדשנו כקדם. שנזכה לשוב לה' בכל ליבנו ונזכה לגאולה שלמה במהרה, בהשמדת כל מבקשי רעתנו ובבניין בית מקדשנו ותפארתנו במהרה, אמן ואמן!

הפוסט עבודת הלב בתשעה באב הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

בימינו אנו עדים למלחמה בין האמת לשקר. עם ישראל דובר אמת וצדק על זכותו על ארץ ישראל, על מוסריותו ויושרו, טהרתו וצדקתו. לעומתו אויבי ישראל, 'אשר פיהם דיבר שווא וימינם ימין שקר', מציירים תמונה שקרית הפוכה ותובעים את ישראל בשם ה'מוסר' המעוות והשקרי הזה. לפעמים נדמה שהחושך מכסה את הארץ והשקר גובר בכוחו. אך הפרשה שלנו מלמדת אותנו לדעת להעריך את עוצמתה וכוחה של האמת, את נצחיותה ואת ניצחונה על כל השקרים השונים שיקומו כנגדה.

חכמים מתארים כיצד סחף אחריו קרח אנשים רבים בכוח השפעתו. קרח ידע לדבר, למשוך את הלבבות, עד שגרם לרבים מישראל ללכת אחריו. מולו עמד משה רבנו עם כוחה של האמת. לבסוף נבלע קרח באדמה, ועונש זה קשור מהותית לפער בין קרח, איש הפרסום והשכנוע, ובין האמת של משה.

פתיחת פי האדמה באה ללמדנו כיצד נוכל לאמוד את כוחה של האמת: על ידי ראיית הקיום הנצחי של כל דבר. רוחות ותרבויות שיצרו בני האדם באות וחולפות, וה'ארץ', הפעולה הא-לוהית, לעולם עומדת. מצד המראה החיצוני, אנשים ותנועות יכולים ליצור רושם רב בהווה, אך אם מסתכלים למרחוק עשרות ומאות שנים קדימה, אפשר לראות מה יעמוד ומה יחלוף. המבט קצר הטווח של ההווה אינו אומדן נכון, אלא דווקא הפרספקטיבה הרחבה, פרספקטיבה של דורות. האמת היא כמו הקרקע היציבה והעומדת לדור ודור, ומי שהולך נגד האמת נבלע בתוך האדמה, שממשיכה להתקיים גם אחריו.

כך זרמים רבים קמו נגד היהדות לאורך כל הדורות. ברגעים מסוימים נראה היה שכוחם עצום והיהדות כמעט מתמוטטת, אך האמת הא-לוהית הגנוזה בתורה עומדת לעד, ולכן בכל פעם היא קמה והתעודדה, ואילו אותם הזרמים חלפו ועברו עד שמקומם נותר רק במוזאונים ובספרי ההיסטוריה.

לפעמים אנו מתפתים להעריך דברים לפי תמונת ההווה, אך ככל שהאדם יעמיק את המבט ויסתכל לטווחים ארוכים, כך סולם הערכים שלו יתיישר והוא יאמוד את המעשים והפעולות בצורה הקרובה אל האמת. כי האמת היא נצחית, ולכן דווקא המבט הרחב, לדורות, הוא המקרב אותנו אל האמת.

כך נרמז באותיות 'אמת'. מילה זו מורכבת מהאות הראשונה, האמצעית והאחרונה. המילה שקר, לעומתה, אותיותיה צמודות, ללמד שכוחה יפה לשעתה, ויכולת העמידה שלה תקפה לנקודה מסוימת בלבד. במשך הזמן יישטף השקר מן העולם ויעלם. זהו שאמר הכתוב "שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר". האמת עומדת לעד, והשקר רגעי וחולף.

הסיבה לכוחה של האמת, שהיא עומדת לעד, כי מפני שהיא חותמו של הקב"ה, כלומר ה'נציגה' של הא-לוהים במציאות. היא מקור הכוח של הנבראים, ואין להם קיום מכוח עצמם. ללמדך שבמקום שיש אמת, יש מציאות א-לוהית, וממילא המקום הזה מקוים ויציב. ולעומת זאת במקום שאין אמת, אין קיום. כי הוא מנותק ממקור החיים, והוא כמו ענף בלי שורש, שסופו לנבול. כשם ששטר מכירה ללא חתימה אין לו שום משמעות, כך כל נברא, אם הוא מנותק מהאמת, אין לו קיום, אף שכלפי חוץ הוא נראה מאוד חזק ומרשים.

ברושם החיצוני מעצמות עולם נראות מלאות חוסן, ואילו פסוקי התנ"ך נראים כמו משפטים על דפים דקיקים, אבל ההיסטוריה מוכיחה ששום מעצמה לא יכלה לעמוד כנגד רוח ה' שבפסוקי הקודש. דבר ה' הנצחי עומד תמיד, ואפילו בתקופות שנציגיו היו קומץ אנשים שנראים כלפי חוץ דלים וחסרי כול. כמו המכבים שיצאו נגד היוונים, ודוד המלך נגד גוליית, וכך ימשיך לעמוד לנצח.

בעולם הזה אפשר לטעות ולסבור שהחוזק והקיום נאמדים בכסף, שלטון, פרסום וכוח, אך באמת כל אלו מתגמדים אל מול מקור הכוח האמיתי, שהוא האמת. כוחה של האמת אינו ברושם החיצוני אלא בעוצמה הא-לוהית שבה. כמו גרעין אטום, שנראה קטן כל כך, אך באמת עוצמתו אדירה, כך היא האמת, תוקפה מתוכה פנימה, וכל מי שדבק בה בישרות ובתמימות יתמלא עוז וגבורה, זקיפות קומה וחוסן נצחי.

עם ישראל הוא עם ה', הוא עם של אמת ונושא דגל האמת. נמשיך לדבוק באמת בכל עוז, לאומרה בגאון ובהדר מול כל האומות. אל יבוש עמנו ואל ייכלם מכל השקר שמכסה את הארץ, כי הוא יתפוגג כענן כלה, והאמת תקום לעד, כשם שהיא תמיד זקפה קומתה וניצחה, כן תנצח במאבק הנוכחי, ערפילי השקר יתפוגגו, ושמש האמת תזרח, וכבוד ה' עלינו יראה, כל אויבינו ילבשו בושת, וישראל יעלה ויצליח. שנזכה לגאולה שלמה במהרה, אמן ואמן!

שנזכה לדבוק באמת הא-לוהית, להאירה בלבבנו ולהקרינה לכל העולם כולו, עד שכל ענני השקר יתפוגגו ויחלפו מתוקף בהירות האמת ואורה, ובמהרה נזכה לשלמות הגאולה ובניין המקדש, "ונקראה ירושלים עיר האמת", אמן ואמן!

הפוסט 'שפת אמת תיכון לעד' – מלחמת האמת מול השקר אז והיום הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

בני ישראל שבמדבר מונהגים בהנהגה ניסית נפלאה ועליונה למעלה מסדרי הטבע. ה' מוציא אותם ממצרים באותות ובמופתים, ענני כבוד מלווים אותם במסעם. כל עם ישראל הכיר את גדולת ה', שכוחו וגבורתו מלאי עולם.

במובן זה נראה לומר שגם המרגלים שאמרו "אפס כי עז העם היושב בארץ" לא העלו בדעתם שהקב"ה אינו מסוגל להכניס ארצה את בני ישראל. ודאי וודאי שהקב"ה מסוגל. השאלה איננה אם הקב"ה יכול לנצח את יושבי הארץ, אלא אם עם ישראל מסוגל לעשות זאת. כל עוד היינו מונהגים בהנהגת דור המדבר, הרי אנו כקטנים שאינם נדרשים לעשות מאומה, הכול נעשה בנס מלמעלה, ובהנהגה זו הביטחון ביכולת הא-לוהית הוא דבר קל. אך בארץ ישראל אנו עצמנו מצווים להילחם בעמי הארץ, וכמאמר הכתוב "והורשתם אותה וישבתם בה", אז הפחד מופיע מחמת חסרון אמונה של עם ישראל ביכולתו ללחום ולנצח.

לפי זה לא מובן כל כך מדוע חטאם חמור כל כך. הלא זוהי העמדה הפשוטה, שאנו כבני אדם חלשים וחסרי כוח. לכאורה הם לא כפרו בגדולת ה' אלא הביטו על עצמם ועל חולשתם האנושית. כך שהמרגלים עשו השוואת כוחות וראו עצמם כעם של עבדים, שאינם מלומדי מלחמה, הבאים מול עמים עזים, בני ענק, מלומדי מלחמה היושבים בערים גדולות ובצורות בשמיים. לכאורה זוהי ראייה 'מפוקחת' של המציאות, ומפני מה מתייחסים אליהם בחומרה כל כך גדולה?

אלא שבאמת טמון כאן בירור עמוק מאוד, שורש שורשים, שמשנה את כל היחס לעם ישראל, הן בכלל והן בפרט. זוהי שאלת בירור הזהות של עם ישראל, מי אנחנו ומהי מהותנו ועצמיותנו.

המעבר בין דור המדבר לדור ארץ ישראל אינו מעבר מהנהגה א-לוהית לעשייה אנושית אלא שינוי בדרכי התגלות ה' בעולם, מהתגלות בבחינת חמה להתגלות בבחינת לבנה, כשמש המאירה על הלבנה, ודרכה מופיע האור חוצה

 

על פי עומקה של תורה, עם ישראל הם חלק ה', כאומרו "כי חלק ה' עמו", וה' יתברך שוכן בקרבנו כנשמה בגוף, וכשם הנשמה ממלאת את הגוף באורה ונותנת בו כוח ועוצמה, כן אור ה' ממלא את חיינו ונותן בנו כוח לעשות חיל. זהו שאומר הכתוב "ולדבקה בו כי הוא חייך". על כן כוחו וגבורתו של הקב"ה אינם מסתלקים בכניסה לארץ ומוחלפים בכוח אנושי, אלא רק משנים דרך התגלות, מהופעה שמיימית עליונה להתגלות דרך עם ישראל וכוחותיהם העצמיים. בתוך מלחמת ישראל תופיע הארת השכינה ותנשא אותם על במותי ארץ להכריע ולנצח את כל האויבים, כאומרו "אני ה' א-לוהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויבך לפניך".

כשעם ישראל הגיע לשערי ארץ ישראל, ניתן לסבור שהרי זה כקטן שהגדיל, ועומד לעזוב את בית הוריו ולקבל אחריות לחייו. דבר זה עלול להפיל את הילד לפחדים וחששות גדולים, מחמת גודל אתגרי החיים. קולות מסוימים בקרבו יבקשו להישאר תחת חסות הוריו, כדי שלא יצטרך להתמודד בעצמו. זהו הפחד והמורא שהפיל את המרגלים ואת עם ישראל, "אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו".

המקור של הפחד הזה הוא המחשבה שעד עכשיו היינו חוסים בצילו של הקב"ה, עכשיו אנו צריכים להתמודד לבד, בכוחות עצמנו. עד עכשיו הייתה הנהגה א-לוהית, ועכשיו תהיה ממשלה ושליטה אנושית. במבט זה הפחד מוצדק מאוד, כי יחסי הכוחות הטבעיים בין בני הענק העזים ובין עם של עבדים שיצא ממצרים מעוררים פחד וחלחלה.

אלא שכאן בדיוק טמון סוד הבירור העמוק, ההכרה בהופעה הא-לוהית שבפנימיות עם ישראל. המשל של הילד העוזב את הוריו אינו נכון. כי לעולם איננו נפרדים מה'. אלא אלו הן שתי צורות להופעה הא-לוהית, בסוד שתי הדרכים שבהן מתגלה הקב"ה בעולמו, בחינת חמה או לבנה, דהיינו בהתגלות ישירה עליונה מצידו יתברך, בחינת אור ה' העליון, או בהתגלות דרך עם ישראל, בחינת אור השכינה, שהיא נשמת עם ישראל. והוא עניין הופעה א-לוהית בדרך נס ובדרך הטבע. אור קוב"ה זהו כוחו וגבורתו ורוממותו ית' שמאיר במרומים, והשכינה זו הנוכחות הא-לוהית בתוך המציאות, והיינו בתוך עם ישראל. עם ישראל הם ידו הארוכה של הקב"ה. זו כוונת דברי חכמים במדרש שהקב"ה נקרא "ליבן של ישראל". זהו הפלא העצום שבו מתגלה הקב"ה דרכנו.

על כן מובן שהמעבר בין דור המדבר לדור ארץ ישראל אינו מעבר מהנהגה א-לוהית לעשייה אנושית אלא שינוי בדרכי התגלות ה' בעולם, מהתגלות בבחינת חמה להתגלות בבחינת לבנה, כשמש המאירה על הלבנה, ודרכה מופיע האור חוצה.

החולשה של המרגלים איננה משקפת רק פחד אנושי אלא מבטאת תפיסה שגויה הן בהבנת מהות ישראל והן בתפיסת הא-לוהות. ההתייחסות לעם ישראל רק כאנושיים בלבד שאין בקרבם קדושה א-לוהית כופרת במציאות השכינה, בסוד התגלות הא-לוהות בקרבנו. והיא כבר מהווה פגיעה ביחס לקדושת ה', כי היא מרוקנת את הארץ מהנוכחות הא-לוהית, ובכך חלילה מזלזלת בגדולתו וברוממותו שאין עוד מלבדו, אשר מצד האמת הוא מופיע גם בנס וגם בטבע, גם מעל הוויית האדם, וגם בתוכו ובקרבו, בחינת יוצר רוח האדם בקרבנו, הנותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה.

סוד העניין נרמז בדרשת חכמים על מה שאמרו המרגלים "כי חזק הוא ממנו". בפשט הכתוב כוונתם היא בוודאי כלפי עצמם. אך ריש לקיש דורש זאת כלפי מעלה, "כשראו אותן מרגלים נתייראו לפיכך אמרו כי חזק הוא ממנו אמר ריש לקיש הטיחו דברים כלפי מעלה". ריש לקיש מלמד אותנו שבשעה שעם ישראל אומר על עצמו שהוא חלש מאויביו, הרי זה ממש כמי שאומרים שהקב"ה חלש. ומפני מה? שכן הקב"ה הוא פנימיותם של ישראל. גרעין העצמיות של ישראל הוא קודש, אור א-לוהי, ומשעשה שישראל מזלזלים בעצמם, הרי שהם מזלזלים בשורש העצמי שלהם, שהוא עניין א-לוהי.

המרגלים הביטו בחולשה ולא ראו את האור הא-לוהי המתעצם בעם ישראל שמכוחו מסוגלים ויכולים ללחום בכל עמי הארץ. לעומתם לכלב הייתה רוח אחרת. הוא הכיר בסגולתם של ישראל, בקדושת אור ה' שבקרבם. זהו שאמרו יהושע וכלב לעם ישראל "אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם". ה' איתנו, הוא שוכן בקרבנו, בסוד "אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת", היינו שחפץ ה' מופיע בקרבנו, שוכן בקרב מחננו ומתהלך בתוכנו.

מפרשה זו נשאב כוח עצום למלחמה בכל אויבינו. אל ירך לבבנו, כי ה' בקרבנו. ובשעת מלחמה התעצמות הנפש בה' א-לוהינו בגבורה ובעוז היא בחינת תיקון לחטא המרגלים והכרת השכינה שבקרבנו. ובעזרת ה' מכוח שם ה' שבקרבנו ייפלו כל אויבינו לפנינו ונזכה לגאולת עולמים במהרה, אמן ואמן!

הפוסט אל תראום! לא לפחד מהאויבים שמסביב הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

אחת מדרכי התפילה, בייחוד בשעת צרה, היא הצעקה, כאומרו "ויצעקו בני ישראל אל ה'", וכן הוא אומר כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ". בדומה לתפילה גם הצעקה היא דיבור, אלא שהיא מבטאת את הדיבור באופן שונה וייחודי. יש לבאר את עניינה של הצעקה ואת ההבדל בינה ובין הדיבור הרגיל. הרב קוק זצ"ל מבאר עניין זה באופן עמוק מאוד, וננסה לגעת בדברים בקצרה ב"ה.

יש לדעת יסוד גדול, שהקדושה נמצאת בכל רובדי האדם, ואפילו בגופו של האדם. דבר זה אנו למדים מברית המילה, המראה שאפילו בבשר של עם ישראל יש קדושה במהותו. אלא שנודע שזוהמת הנחש פגמה בגוף הישראלי והטילה בו טומאה וקלקול (ראו שבת קמו ע"א). וכך אור וחושך משמשים בערבוביה וכוחות טובים עם כוחות רעים נמצאים בעמקי הבשר והגוף. הכוחות הרעים, כתאוות הבשר היצרית לכל סוגיה, מתגברים ודוחקים את נקודות הקודש והאור שאצורות בבשר ובגוף הישראלי. נקודות אור אלו הן בחינת ניצוצות קודש, הדומים לשברירי נשמה הכלואים בתוך הסגר ושואגים לצאת לחירות.

למעשה יש רמות שונות של רצונות וכוחות קודש באדם. יש רצונות קודש שהאדם מצליח להוציא אל הפועל בלי מאמץ רב, כי הרע שבו אינו מצליח לעכב ולחסום את הרצונות הללו. ולעומתם יש רצונות קודש שאינם יוצאים אל הפועל בגלל התגברות הקליפה והרע, החוסמת ועוצרת אותם מלהתבטא בגילוי, וקל וחומר מלהתממש בפועל. אלו הם אותם ניצוצות הבלועים בעומק הנפש, ומחמת הרע שבנפש הם כלואים ומסוגרים ואינם מצליחים לצאת לאור עולם ולהתממש בפועל.

אף שהדיבור בתפילה פועל תמיד לטובה, שהוא מלבה ומחזק את הרצונות הקדושים וסגולתו ללבות את אש הרצון ועוצם התשוקה של הקודש שבנפש האדם, מכל מקום יש הבדל בין הדיבור שבא לחזק ולבטא את הרצונות הקדושים שמצליחים לצאת אל הפועל ובין הדיבור שבא לחזק ולבטא את אלו שאינם מצליחים לצאת אל הפועל. דבר זה מתבטא ממש בתכונת הדיבור וצורתו. ככל שמדובר בביטוי של רצון כלוא וחסום יותר, כן הדיבור בעצמו מתבטא באותה הצורה ממש, והיינו בבחינת צעקה. הצעקה היא דיבור שאופיו מבטא ניסיון לצאת ממאסר וממצר, הוא מכה בחומה ובסוגר ומנסה לפרוץ חוצה. דבר זה הוא טבע הנפש, שבשעה שהאדם מרגיש כלוא וחנוק, אזי הוא מתפרץ בצעקה שבאה לבטא חוצה את רצונותיו החסומים.

למעשה הצעקה היא דיבור שנעשה בשיתוף רב של כוחות הגוף, לעומת דיבור רגיל, בנחת, שכמעט שאינו מניד את כוחות הגוף. ועומק העניין הוא שעיקר הקליפה והמחסום בפני הקדושה אוחז בבחינת הגוף, והיינו שזוהמת החטא פגעה דווקא בבשר ובחומר, ועל כן עיקר המחסום מפני האור נמצא באותם רצונות קודש שהם כביכול בלועים בגוף. על כן עיקר התיקון ושבירת המצר יהיה בהתשת הקליפה האוחזת בגוף, בהכאה על מעבה החומר כדי לפרוץ את המחסום, והוא עניין הדיבור שיש בו פעולה רבה באברי הגוף, היינו הצעקה.

הצעקה היא פעולה חזקה באברי הגוף. מצד אחד היא שייכת לפעולת הדיבור, שהוא הכוח המעורר ומוציא אל הפועל את הקדושה האצורה באדם על ידי דיבורים בקדושה, ומצד שני היא נעשית בשיתוף רב של הגוף. דבר זה מלמד שמהות הצעקה נועדה בעיקר לשחרר את הרצונות הקדושים החסומים בגופו של האדם ומעוכבים מפני זוהמת החטא. הצעקה מחזקת מאוד רצונות קדושים שאינם מצליחים לצאת אל הפועל מפני היצר והטומאה, והיא מכה בחוזקה על הסוגר והבריח הקליפתי ומוציאה אותם לאור עולם. וכך כתב הרב קוק זצ"ל: "אותן ניצוצות הקודש שהם משוקעים עדיין במעמקי תהום הרע, גורמים את ההכרח של הצעקה, שהיא מורגשת בכלי הגוף" (אורות הקודש ג, עמ' רפז).

הרב קוק מוסיף ומבאר שלפעמים ישנו מחסום כללי בעולם, שבעבורו צריך לצעוק לה', לשבר ולנתץ את החומות החוצצות ולהוציא אל הפועל את האור החסום, את הרצונות הקדושים שבמעמקי החיים. בכך נמשך שפע ממרומים ומאיר את הטוב והקודש בעולם. זהו שאמרו חכמים: "יפה צעקה לאדם" (ראש השנה טז ע"א). כמו כן הרב קוק מדמה את הצעקה הזו לאישה הצועקת בחבלי לידה טרם הופעת הוולד. האור שמבקש להופיע בוקע מכוח צעקה, המשברת את החומות, ומגלה את השפע הכנוס מבפנים ומבקש להתגלות.

רובד נוסף של הזעקה מבואר בזוהר (ב יט, ב), על הפסוק "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ-לֹהִים מִן הָעֲבֹדָה" (שמות ב, כג). הזוהר כותב שהצעקה היא הרמת קול בלבד בלי אמירת מילים. יסוד העניין הוא שהצעקה נובעת ממש מעומק הלב כפי שהוא, בלי לבושים ובלי הסתרות.

לפעמים הלב גועש ונסער כל כך ברגשותיו עד שהמילים נעתקות מהפה. שלפעמים ההתרחשות שבלב גדולה כל כך עד שאי אפשר לה להצטמצם ולהיכנס לתוך דיבורים, כמו אדם שחווה חוויה עמוקה מאוד שאינו יכול לתאר במילים את עוצמתה. בייחוד בזמן קושי וצרה וצער גדול, שהלב הומה וכואב כל כך ומבקש להתפלל, אלא שסערת הלב גדולה ואינה נכנסת לתוך כלי הדיבור והדעה. במצב זה פורצת הצעקה, שהיא קול פשוט, בלי חיתוך מילים, בלי דיבורים ומחשבות, אלא אך ורק זעקת הלב בעצמו, בלי לבושים כלל. זאת התפילה הגדולה ביותר, ודוגמת תקיעת שופר היא, קול פשוט בלי לבושים כלל.

כמה וכמה מעלות טמונות בצעקה זו. ראשית, הצעקה באה בשעה שהלב הומה כל כך ומשתפך לפני ה' עד שאינו יכול להתבטא במילים. נמצא שעוצמת הרצון ועומק הלב שבתפילה זו הם הגדולים ביותר. שנית, הצעקה באה בלי לבושים של בחינות חיצוניות, כמו הפה והדיבור והדעת, שעלולים להסתיר את נקודת הלב עצמה ולהתלכלך בלכלוכי דעתו של האדם וכוחות נפשו. פנימיות נקודת הלב טהורה היא, וכל הקלקולים אינם אלא בחיצוניות, בלבושים. נמצא שהלב היוצא דרך צינורות הדעת והדיבור עלול להתלכלך בלכלוכם, להתמעט בצמצומם ולהיפגם בפגמם. לא כן הצעקה, הצעקה הבאה ישירות מפנימיות נקודת הלב, "צָעַק לִבָּם אֶל ה'" (איכה ב, יח). ועל כן היא התפילה הטהורה והאדירה ביותר, והיא המתקבלת ביותר.

שנזכה להתפלל ולצעוק לה' מכל לב, באמת ובתמים, ונזכה במהרה לגאולה שלמה, לראות בישועת ישראל, בהשמדת כל אויבינו ובבניין בית מקדשנו במהרה, אמן ואמן!

הפוסט כוחה של הצעקה לה' הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

זכינו ברוך ה' לאור הגדול של חג השבועות, שבו הלב נפתח אל התורה ומבקש לקנותה באמת. ראוי שנעסוק בנקודה חשובה מאוד והכרחית עבור קניין תורה.

פעמים רבות האדם מרגיש את עונג התורה ומתיקותה, וכן את החיבור האישי אליה (שעליו כתבנו כאן בשבוע שעבר). העונג והחיבור הטבעי אל התורה הם מקור הנעה חשוב ללימוד ולקניין תורה, אולם אי אפשר לבסס את ההנעה ללימוד רק עליהם, שכן לעיתים חולפת תחושת העונג והמתיקות. על כן יש לדעת כי עם כל החשיבות שבמתיקות התורה ובחיבור האישי אליה, איננו לומדים תורה רק בגללם. ישנה גם חובה לעסוק בתורה ולעמול בה מצד ערכה וקדושתה ומצד מצוות ה' להגות בתורה יומם ולילה.

כך אנחנו מוצאים גם במזמור בתהלים שמדבר על הערבות שבתורה, אחרי שאומר שדברי התורה הם "הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים" (תהילים יט יא), מוסיף המזמור ואומר "גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב" (שם, יב). 'עבד' פועל מתוך יראה ושעבוד, ובא להורות שאף שהתורה מתוקה מאוד, הוא לא זנח את עמדת הנפש של היראה והמחויבות, ונזהר מאוד בתורה, שלא להקל ראש בלימודה ולא להתרפות מהתמדת העסק שבה. וגם אנחנו צריכים ללמוד את התורה לא רק מתוך אהבה, אלא גם מתוך מחויבות שדורשת זהירות רבה, בחינת "גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם". על ידי זה גם בשעה שאיננו מרגישים מתיקות בדברי התורה נלמד אותם ונעסוק בהם, שכן "בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב", שמירתם מביאה ברכה ושפע לעולם כולו.

מסיבה זו גם מי שמרגיש לדוגמה חיבור עמוק לצד הרוחני של התורה, ושם הוא מוצא את חלקו, חייב בכל זאת ללמוד גם את החלקים האחרים של התורה, כי התורה היא קיום העולם ולא רק המזון הערב שמתאים לו ומענג אותו. על כן גם מי שמצא את העונג והמתיקות בתורה, אין לו לזנוח את ההכרה בדבר המחויבות וההכרח לעסוק בתורה. דבר זה יסייעו ללמוד גם כשחשקו ירוד, וכן ידרבן אותו להתאמץ עוד ועוד בתורה ולעמול גם ביתר חלקיה של התורה. ועל זה אמרו חכמים (עבודה זרה ה ע"ב): "תנא דבי אליהו לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי". כמו כן כל אדם חייב לדעת את כל ההלכות המצויות, ובלא התמדה בלימודן לא ידע, על כן חובה גמורה להתמיד בלימודי ההלכה דבר יום ביומו.

הצד הזה של הכרחיות התורה לעולם הוא למעלה מהשגתנו ומהרגשת הלב שלנו, לכן גם אם אדם אינו מצליח להתחבר ללימוד ולחוש עונג, עליו ללמוד מצד החיוב, מצד גדולת יקרת התורה והכרח העסק בה לצורך החיות של העולם כולו. אולם ודאי ישנה מעלה גדולה מאוד במה שאדם מוצא את חלקו ומתמלא בחשק גדול ללימוד התורה מתוך הרגשת המתיקות והעונג, כך שנקודת ההתקשרות שלו עם התורה תהיה אהבה רבה, דבקות ושמחה. ועל זאת יתפלל כל חסיד, לזכות שייתן ה' בליבנו אהבת תורה, וממילא ככל שנכיר "כי הם חיינו ואורך ימינו", ממילא "בהם נהגה יומם ולילה", ואז ממילא "אהבתך לא תסור ממנו לעולמים" (ברכת אהבת עולם). כי מתוך אהבה טהורה לתורה יבוא האדם לאהבת ה' יתברך, שכן אורייתא וקוב"ה חד, והדבקות בתורה בקדושה ובטהרה היא-היא הדבקות בה' יתברך.

על כן באופן כללי יש לדעת כי התורה אינה רק עונג אלא גם עמל. מצד אחד אנו מחויבים לעסוק בתורה ולעמול בה, כי היא חיות העולם וקיומו, ומצד שני עסק התורה צריך להיות גם דבר מענג מאוד, שכן הוא נותן לנו את המזון העמוק שאנו צמאים אליו, וממש כמו שהאכילה היא דבר מענג, כן לימוד התורה צריך לענג את האדם ולמלאו שמחה ואושר.

אלו הן שתי תנועות נפש ביחס לתורה – עמל ועונג. העמל נובע מהמחויבות שלנו ללימוד התורה, מכוח היותה קיום העולם כולו, שכן "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (ירמיה לג, כה). גם אם אין חשק ומוטיבציה לכך, יש מצוות עשה לעסוק בתורה, כיוון שכל המציאות תלויה בתורה, על כן ישנה חובה על עם ישראל לעסוק בה בין שרוצים ובין שלאו. ואולם החובה אינה המרכיב היחיד ביחס בינינו ובין התורה, ישנה התקשרות נוספת בינינו ובין התורה, והיא קשר של עונג, מתיקות ואהבה, הקשורה לאותה השתוקקות שיש בנשמה אל התורה, מצד שהיא חיותה והשלמתה. כאשר האדם לומד תורה בצורה נכונה, כך שמגיע אל לימוד כזה שמחיה אותו ונוגע בעומק אישיותו, אזי לבבו נפתח אל התורה ומתמלא אהבה ותשוקה עזה להתמיד ולעסוק בה. הוא לומד תורה מתוך חיבור אמיתי, מרגיש את ההזדהות ואת השייכות העמוקה לתורה, וממילא ניגש ללימוד לא רק מתוך חובה אלא מתוך השתוקקות עצומה אליה.

אלו הן שתי תנועות בנפש, עמל ועונג, בחינת בנים ועבדים לה', ושניהם מהווים את שלמות הקשר לתורה ולקניינה. ומעל הכול המסירות לתורה באה גם מתוקף העובדה שהתורה היא קשר הדבקות השלמה בה', בחינת קשר איש ואישה, "ביום חתונתו – זו מתן תורה". הרי אלו שלוש בחינות הקשר, עבדים, בנים, ובחינת איש ואישה, כנמשל בשיר בשירים, אשר הם מתבטאים בשלוש מצוות: יראת ה', אהבתו והדבקות בו יתברך.

שנזכה לדבוק בתורה בכל עוז מתוך אהבה, יראה ודבקות עליונה, ונזכה לגאולה שלמה, אמן ואמן!

הפוסט לימוד תורה בעמל, בעונג ובדבקות הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

יסוד גדול מאוד הוא שיש לאדם חלק מיוחד בתורה, והוא נקודת נשמתו. היסוד הגדול הזה מתבהר משתי דרשות חכמים שנאמרו על אותו הפסוק שנאמר בתחילתו של ספר תהלים (א, א–ב): "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב. כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה".

על פסוקים אלה יש שתי דרשות בגמרא, והאחת היא מפתח להבנת האחרת. במקום אחד כותבת הגמרא (עבודה זרה יט ע"א): "ואמר רבא: בתחילה נקראת (התורה) על שמו של הקב"ה, ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר: 'בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה'".

דרשה זו מבוססת על קושיה: איך ייתכן שהתורה נקראת 'תורת ה", ואחר כך 'תורתו'? האם התורה היא של ה' או של הלומד? עונה רבא שבהתחלה היא תורת ה', ואחר כך היא נעשית תורתו של הלומד. גם במקום אחר לומד רבא מפסוק זה שהתורה היא של האדם, "תורה דיליה (שלו) היא, דכתיב 'וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה'" (קידושין לב ע"ב). אולם עדיין יש לשאול מדוע אומר רבא שהתורה הופכת מתורת ה' לתורתו, ולא להפך? הלא ודאי תורת ה' עליונה מתורת האדם, ולכאורה היה צריך לומר שמתחילה אדם לומד תורה 'שלו' אולם עם הלימוד הוא מִתעלה ללימוד 'תורת ה".

התשובה לדבר היא שהדרשה אינה מדברת על ערך התורה אלא על היחס של הלומד אל התורה. ובאמת בשלבים הראשונים של הלימוד האדם חש שהתורה באה אליו 'מלמעלה', כמו 'תכתיב' עליון, ואינו חש שהתורה היא עצמו ממש. הוא עצמו אוהב לאכול או לטייל עם חברים, ואילו התורה אינה מה'תחביבים' שלו, לכן בהתחלה האדם ניגש ללימוד בתחושה שזהו תכתיב מבחוץ. גם עסק התורה וגם המצוות נראים לו עול שצריך לעמוד בו. זו כוונת הביטוי 'תורת ה" בהקשר זה, שהאדם לומד תורה רק מכוח צו ה' וקבלת עול מלכותו, אף שהוא עצמו אולי היה מעדיף לעסוק בדברים אחרים.

אדם שזכה לחוש את התורה בקרבו הוא מלא שמחה עד בלי די בכל לימוד תורה, וחש שהתורה היא שפתו, שיח נשמתו, משוש ליבו ואור חייו. במדרגה זו זוכה האדם להיות דבוק בתורה ולא לזוז ממנה לעולם

אך ככל שאדם מתקדם בלימוד תורה יותר ויותר, הוא זוכה להכיר לאט-לאט את נקודת נשמתו, שהיא חלק ממשי מהתורה. הוא מתוודע אל המעיין הפנימי שמפכה מקרבו, אל אור התורה שחבוי וחקוק בעומק עצמיותו, וממילא הוא מתחיל ללמוד תורה מתוך עצמותו, וחש שהתורה אינה רק הופעה מלמעלה, אלא היא גם חושפת את האור שחבוי בקרבו פנימה, את התורה העצמית שלו, סוד נשמתו, שהיא והתורה אחד ממש.

ביסוד העניין יש לדעת שמצד האמת, בכל אחד מישראל שוכנת נשמת קודש עליונה, שהיא ממש ניצוץ ואור של תורה. לכן ישנה זהות עמוקה מאוד בין פנימיות האדם ובין התורה, כי עצמיות האדם והתורה הן דבר אחד ממש. אלא שהיות שהאדם אינו מחובר לפנימיותו האמיתית אלא בעיקר לשכבות חיצוניות שבאישיותו, הקשורות לרובדי העולם הזה, החומרי, הוא חש שהתורה חיצונית לו, ודבריה ומצוותיה עלולות אף להיתפס כתכתיב חיצוני המנוגד לטבעו ורצונו.

אך ככל שהאדם מתקדש וחושף את פנימיותו האמיתית, כך הוא מגלה את מעיין התורה שחבוי בפנימיותו, והוא הולך ומכיר ששפת התורה היא שפתו הפנימית העצמית, מחשבותיה הן מחשבות ליבו, ומצוותיה הן עומק תשוקתו ורצונו. או אז האדם חש שהתורה היא עצם מעצמיו ובשר מבשרו, היא עצמותו ועומק טבעו, היא והוא אחד ממש. "אורייתא וישראל חד". זוהי המדרגה המופלאה של "תורתו", תורה דיליה, תורה שהיא עצמו ממש. במדרגה זו האדם אוהב את התורה כמו שהוא אוהב את עצמו וחייו ואף יותר מכך. הוא נוהה אחריה באהבה ובשמחת אין-קץ.

לפעמים אנו זוכים להתנוצצות קטנה ממדרגה עליונה זו. כך, פעמים האדם נפגש בלימוד עם מאמר או פסקה שנוגעים בו בצורה עמוקה מאוד, הוא חש שפסקה זו מתארת נקודה עמוקה שחש בקרבו פנימה, והפסקה הכתובה 'נותנת מילים' לתנועת חיים פנימית בתוכו, לתחושה עמומה שהרגיש מתוכו עוד לפני שפגש בה בכתובים. זוהי בחינה קטנה של גילוי של אור תורה שחבוי בתוכנו.

וכיצד אדם יכול לומר דברי תורה מתוך ליבו? מפני שגם בתוכו יש נקודה מקורית פנימית, וכשאדם מתחבר אליה, הוא יכול למצוא את התורה בתוכו פנימה. כך הוא מגלה שהתורה טמונה גם בתוכו. שלמות המדרגה הזו תתגלה לעתיד לבוא, ביום בו "לא ילמדו איש את רעהו… כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". התורה תפכה מעומק הלבבות, ושוב לא נצטרך להתלמדות חיצונית, כי על ליבנו יחקוק ה' את תורתו. כך יהיה באחרית הימים, כדברי הנביאים.

זאת המשמעות של המשך הפסוק, "וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה". מתוך הלימוד המעמיק של 'תורת ה" זוכה האדם לגלות את אותו מעיין תורה שחבוי בעומק לבבו, את המעיין של 'תורה דיליה'. וכשאדם מתחבר לנקודה העמוקה הזו ומגלה שהתורה נמצאת בתוכו, הוא זוכה לחדש חידושים בתורה, להעמיק ולגלות רעיונות עמוקים מאוד בביאורי התורה, הנובעים מעומק לבבו ותבונת ליבו, כי מכוח עמל התורה המרובה ליבו הזדכך ונטהר מאוד, עד שדבק בתורה בכל מלואו ובכל הווייתו.

מכאן באה הפִרייה והרִבייה שיש בתורה, "מה נטיעה זו פרה ורבה, אף דברי תורה פרין ורבין" (חגיגה ג ע"ב). בבחינה מסוימת הקשר בין התורה וישראל הם כמו הקשר בין איש ואישה, והיינו שדבר ה' העליון, בחינת התורה, הוא כמו גרעין של זרע שנזרע בעומק החיים של ישראל, ומתוך התקבלותו בפנימיותנו הוא מתפתח ומתרבה בעושר של גוונים ופרטים, כדרך העובר המתפרט ומופיע ברחמה של האישה. כך דבר ה' העליון נזרע בעומק לבבם של ישראל, ועל ידי כך פרה ורבה, ומופיע בריבוי אורה של תורה, המתעצם בעומק פנימיות ישראל.

ויש לדעת שחידושי תורה בלי גבול ומידה יכולים לצאת מפסוק אחד מתוך נקודת ההסתכלות הייחודית שיש לכל אחד ואחד מישראל. כי התורה מכה גלים בנקודת אור התורה שבתוך כל נפש מישראל, בניצוץ נשמתו, ואז הנשמה שמחה, עוטפת את התורה ומפתחת אותה, כאישה המפתחת את הוולד בקרבה.

אדם שזכה לחוש את התורה בקרבו הוא מלא שמחה עד בלי די בכל לימוד תורה, וחש שהתורה היא שפתו, שיח נשמתו, משוש ליבו ואור חייו. במדרגה זו זוכה האדם להיות דבוק בתורה ולא לזוז ממנה לעולם, כל היום טובל הוא במחשבותיה של התורה, מהרהר בחידושיה, ולבבו נוהה אחריה כנחל עדנים, "משכא ליה שמעתיה" (פסחים ד ע"א).

זהו המצב שתיאר רבא, "תורה דיליה", כאשר התורה כבר אינה רק 'תורת ה" אלא גם 'תורתו', וממילא בה "יהגה יומם ולילה". במצב זה גם שיחת החולין מתובלת ונובעת מתוך תורה, ועל כן צריכה תלמוד, וכך הוא ביאור המשך הפסוק "והיה כעץ שתול על פלגי מים", זוהי ההתמדה הרצופה בתורה, "אשרי פריו יתן בעיתו", זהו חידושי התורה, "ועלהו לא יבול", זו שיחת החולין, שהיות ושאינו יכול לזוז מהתורה, הרי שאף היא תהיה נובעת מתוך תורה ולכן צריכה תלמוד.

מדרגה מופלאה זו מתנוצצת ומאירה בחג השבועות, ביום שבו פסקה זוהמת הנחש והתגלה עצם טבענו, זוהר עצמיותנו, שהיא והתורה אחד ממש, ולכן נמסרה התורה לנו ביום הזה, וכל חידושי התורה של כל אחד מאיתנו נחקקו בו במעמד האדיר של מתן תורה.

מיום קדוש זה, חג השבועות, אנו שואבים את האור ללימוד התורה של כל השנה כולה. זהו כתר הכתרים, כתר התורה ועומק חיבתה ואהבתה הצרופה בלבבנו. שנזכה לדבוק בתורה בכל עוז, ומכוחה נזכה לגאולה שלמה ומהירה, בחסד וברחמים, אמן ואמן!

הפוסט לגלות את מעיין התורה שבתוכנו הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

הרב ראובן ששון

על הפסוק "אם בחוקותי תלכו" פירש רש"י "שתהיו עמלים בתורה". אנו מצויים בימי ההכנה למתן תורה, ואחד העניינים החשובים בלימוד תורה הוא ללמוד 'לשמה'. זהו דבר גדול עד מאוד, ובהכנה למתן תורה ראוי שנתבונן בו. למושג 'תורה לשמה' יש פירושים והיבטים רבים, וניגע כאן בקצרה רק באחד מהם, שהוא מרכזי ביותר.

שני רבדים ישנם בתפיסת הזהות של האדם. רובד אחד הוא העצמיות הפרטית, שבו האדם חווה את עצמו כישות נפרדת. בוודאי יש לרובד זה חשיבות רבה. לאדם יש אחריות לעצמו שתהיינה לו מידות טובות, שיעשה מעשים טובים ושימלא את תפקידו בעולם. יתרה מזאת, חז"ל קבעו: "חייך קודמים לחיי חברך" (ספרא ויקרא כה, לו), ללמדך שהאדם צריך לדאוג לקיום של עצמו קודם לקיומו של חברו.

אולם הרובד הפרטי אינו חזות הכול. יש באדם רובד פנימי יותר, שבו מתברר שהוא נטף וניצוץ מאור השכינה, אבר ותא בהוויה כללית שהיא כלל עם ישראל. זהו יסוד גדול שמבואר בספרים. כך מלמד רבי יוסף ג'יקיטיליא בספר 'שערי אורה', שכנסת ישראל נקראת כך מפני שהיא כונסת את כל עם ישראל. היא המקשה האחת שממנה מופיעים כל פרטי עם ישראל. במעמד זה מתברר שהמהות העמוקה של האדם איננה ישות פרטית נפרדת, אלא ניצוץ מישות אדירה וכללית שהיא אור השכינה, נשמת עם ישראל.

את הרובד הזה אנו חווים לדוגמה ברגעים של התעלות לאומית. בשעת מלחמה למשל, בשעה שחייל אחד הצליח להכריע אויב רשע, חבריו החיילים אינם מרגישים שמחה, כמי שחברם זכה בפרס כספי גדול, והם שמחים בשבילו, אלא כשל מי שאירעה שמחה גדולה לו עצמו. מי ששמע במלחמת ששת הימים ששוחררה העיר העתיקה ושהר הבית בידינו, ודאי לא הרגיש כאילו הוא שמח בשמחה של אחרים. התחושה באה מבפנים. מהיכן היא נובעת? מהרובד התת-קרקעי העמוק שבאדם, שבו כל ישראל הם אחד.

בשעת מלחמה לאומית כולנו מרגישים חיבור עמוק לעם ישראל. הרי זה כמו באדם הפרטי, שכאשר הגוף חש איום על קיומו, מייד כל התאים שבו מתגייסים להצלתו. כך גם כאשר עם ישראל נתון במלחמה הפרטים מרגישים זאת מתוכם ומתבטלים לטובת קיומה של ההוויה הכללית, כנסת ישראל.

מתוך היסוד הגדול של היותנו אברים בתוך כנסת ישראל נוכל להבין את מושג לימוד תורה 'לשמה', שאחד מהיבטיו הוא לשם כנסת ישראל. וזו לשון הרב קוק זצ"ל (אורות התורה ב, ד): "אחד מהדרכים של עסק התורה לשמה הוא, להעשיר את כנסת ישראל בכחות רוחניים גדולים". הרב קוק מציין שמדובר ב"אחת מהדרכים", היינו שיש כמה בחינות של תורה לשמה, וכאן מדובר בלימוד תורה לשם הגברת כוחה של כנסת ישראל.

כדי להבין כיצד משפיע לימוד התורה על כנסת ישראל יש לדעת שהיחס בין הקב"ה לכנסת ישראל משול ליחס בין החמה והלבנה. ללבנה אין אור משל עצמה, אלא החמה היא שמשפיעה עליה אור. הלבנה מקבלת את אור החמה, וכך היא מאירה. כך כנסת ישראל מקבלת את אורה מהקב"ה. הקב"ה משפיע שפע לנשמת ישראל, כנסת ישראל, וממנה נמשך השפע לכל פרטי ישראל, לכל הנשמות כולן.

כשם שהלבנה אינה נשארת תמיד במילואה, אלא הולכת ומתמעטת בכל חודש, וכן הדבר בנמשל, כנסת ישראל. כך חכמים מלמדים שהדבר בא לרמוז על מיעוט אור השכינה, והיינו שלפעמים מתמעט השפע בכנסת ישראל. והגורם לכך הוא חטאי עם ישראל. זהו שכתוב "עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱ-לֹהֵיכֶם" (ישעיה נט, ב). כאשר ישראל חוטאים, ממילא גם השכינה מסתלקת. זהו שנאמר "בכל מקום שגלו – שכינה עמהן" (מגילה כט ע"א). כיוון שישראל במעשיהם משפיעים על מעמדה של השכינה, אם הם גולים, גם השכינה גולה עימם.

כך גם בכיוון ההפוך. האיש הישראלי, בעבודת הקודש בתורה ומצוות, ממשיך שפע וברכה בכנסת ישראל. הוא מעורר את המשפיע העליון, אור קוב"ה, שיגביר שפעו ואורו בשכינה. זהו עומק מה שאנו אומרים בנוסח "לשם ייחוד קוב"ה ושכינתיה", להורות שכל עבודתנו בתורה ובמצוות מכוונת להמשכת שפע ממרומים, מאור קוב"ה, לשכינה, היא כנסת ישראל.

עבודת הקודש הזו באה לידי ביטוי באופן המופלא והעמוק ביותר בעסק התורה. התורה היא בחינת הארת אור החמה, ההארה שהקב"ה משפיע לעולם, בחינת "פני משה כפני חמה" (בבא בתרא עה ע"א). בכוחה להאיר את הלבנה באור עצום. אלא שדבר זה תלוי הוא בתגבורת עסק התורה בעם ישראל, ובייחוד שיהיו ישראל עוסקים בתורה בטהרת לב למען מטרה קדושה זו, להאיר שפע אורה וברכה בכנסת ישראל.

זהו לימוד תורה לשמה – לימוד שמטרתו ותכליתו איננה הטובה האישית בעולם הזה או בעולם הבא, אלא הברכה הכללית, שנשמת עם ישראל כולה תתברך ברוב שפע חיים ואורה מכוח עסק התורה. ובאמת, כשכנסת ישראל מתמלאת אור מכוח עסק התורה, היא מלאת חיים ועוז, כוח עליון וברכה רבה, והדבר מתבטא בכל המובנים ובכל רובדי החיים של עם ישראל: שגשוג גשמי, חוסן לאומי, הכרעת האויבים, שפע רוחני, חוכמה ודעת, שמחה ונועם חיים. הכול מכוח ריבוי שפע האורה שמתברך בכנסת ישראל, מכוח לומדי תורה בטהרה, בכוונת הלב לשמה דווקא, ולא לשם רווח אישי.

ישיב האדם אל ליבו שלעם ישראל ניתן כוח, על ידי עסק התורה, להמשיך הארה רבה בשכינה. כביכול לימוד התורה שלנו ממשיך את קרני החמה כך שיאירו על הלבנה. זה עומק העומקים של מהות התורה שניתנה לישראל, היכולת להשפיע השפעות אדירות על הנשמה הכללית, וממילא להגביר את כוחה. כי כוחה של כנסת ישראל תלוי באור הא-לוהי, ונמצא שעל ידי לימוד התורה, שמביא להשפעת השפע על כנסת ישראל, ממילא גדל כוחה.

בייחוד בעת מלחמה ראוי שנייחד את כל עסק התורה שלנו למען עם ישראל, שיהיה הכול אך ורק למען תוספת אורה בכנסת ישראל, להגביר כוחה של השכינה ולהעשירה בברכה רבה, למען יגבר עוזם של ישראל על כל צריו, ויתעלה ויתרומם על כל אויביו, וברכת ה' תתעצם בנו להחיש שלמות גאולתנו במהרה. ונכון להגיד לפני הלימוד: "הריני לומד תורה לשמה, להרבות אורה וברכה בעם ישראל". וראוי לכוון במפורש ללמוד כדי להוסיף ברכה וחיים בעם ישראל, שזו הכוונה האמיתית הטמונה בעומק הלב, ועל ידי זה נתרגל לכוון לזה גם במודע.

זו צריכה להיות כוונתנו בלימוד, לחזק את כנסת ישראל. ומתוך החיזוק של כנסת ישראל נשפיע שפע ברכה על העולם כולו. שנזכה בע"ה ללמוד תורה לשמה ולהוסיף כוח בכנסת ישראל כולה. שנזכה לגאולה שלמה, אמן ואמן!

הפוסט מהו לימוד תורה לשמה? הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (משנה, פסחים י, ה). כיצד בפועל יראה אדם את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים? הלא יציאת מצרים רחוקה היא מאוד בהיסטוריה?

שתי דרכים לכך. המפורסמת יותר, השאובה ממעיינות החסידות ודרכי עבודת ה', באה לקרב את מצרים לאדם. המושג 'מצרים' מתרחב לכלול את כל המצרים שבעולם, ובמובן זה כל אחד מתמודד עם מצרים אישיים לו. בכל דור יש אתגר חדש של יציאה והתגברות, ובכלל זאת לכל אחד באופן אישי. ובאמת, כמבואר ברמח"ל, יציאת מצרים לא נגמרה, שכן גבולות וצוררים קיימים בכל דור ועומדים עלינו לכלותנו. לפיכך בכל דור וכל אדם צריך לשאוב כוח מיציאת מצרים ומהניצחון על ממלכת מצרים שבעבר, ועל ידי כך להתגבר על המצרים הסובבים אותו.

ואומנם דרך אחרת, שהיא למעשה פשט דברי חז"ל, שצריך האדם עצמו לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, עִם עַם ישראל שבאותו הדור. כלומר, צריך האדם לצאת מהמבט המצומצם הרואה את עצמו רק בהקשר הפרטי של חייו כאן ולדלג במרחב הזמן אל המאורע ההיסטורי, ולראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. ובמובן הפשוט, הוא צריך לחבר עצמו לשלשלת הדורות ולהבין שמאורע זה שהתרחש הציל אותו ממש ממצרים.

בלילה זה, רגע ההיווצרות הלאומית שלנו, יכול וחייב כל פרט לצאת ממאסר חוג חייו הפרטיים ולהיכלל במשמעות האמיתית של חייו במובנהּ ההיסטורי והנצחי

דרך נוספת, עמוקה מאוד, נוגעת בשינוי תודעת האדם ביחס לעצמו. בספרים הקדושים מבואר שהיחס בין כל אחד מישראל ובין האומה הוא כיחס בין תאי הגוף אל האדם. כל אחד מאיתנו הוא תא בגוף האומה, והשכינה, נשמת האומה, היא ה'אני' הכללי של כולנו. תאי הגוף מתחלפים תמיד, אבל ה'אני' אינו משתנה, והוא מחבר בין כל התאים שבכל תקופות החיים ועושה אותם לישות אחת.

כך גם ההיסטוריה של עם ישראל היא שלבי חיים של ה'אני' הכללי שלנו. ה'פרט', ה'תא' שבגוף, יכול לתפוס את עצמו כישות נפרדת, שהתחילה בלידתו ומסתיימת במותו, אך הוא יכול גם לתפוס את ישותו בצורה עמוקה ורחבה יותר, וכך לפתוח את לבבו אל הלב הכללי של האומה. ואז, ביום ההולדת של האומה, ביום שבו הזיכרונות המאירים של המאורע הגדול גואים בכל עוז בלב האומה, יחוש זאת בצורה ישירה, כשם שכל תאי גופו של אדם מתרגשים בסעודת הודיה על שניצל ממוות לחיים, גם אם היה הדבר לפני עשרות שנים, כשהם עדיין לא נוצרו.

זוהי הקריאה והחובה – לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, כלומר להרחיב את תפיסת ה'אני' מישות בודדת לחלק חי מהאומה הקדושה והנצחית, לעצב ולמזג את זהותו הפרטית עם הזהות הכללית של ישראל, ואז ממילא יחוש שהוא עצמו יצא ממצרים.

בליל הסדר האדם מקבל יכולת "לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (פסחים קטז ע"ב). לראות את עצמו אחרת, לתפוס את חייו בתפיסה רחבה ולהבין שחייו וחיי העם אחד הם ממש.

בלילה זה, רגע ההיווצרות הלאומית שלנו, יכול וחייב כל פרט לצאת ממאסר חוג חייו הפרטיים ולהיכלל במשמעות האמיתית של חייו במובנהּ ההיסטורי והנצחי. יכול הדור וכל יחיד שבו לטעום את משמעות החיים האמיתית של העם כולו ושל כל תא ותא ממנו. ועל ידי זה יצא גם מהמצרים האישיים שלו, שחלק ניכר מהם הוא תוצאה של מבט מצומצם, של השתקעות יתר בחייו הפרטיים ואיבוד פרופורציה בין העיקר לטפל. ליל הסדר מחדיר בנו אמונה שלמה שלא להיות 'כופרים בעיקר' אלא לחיות את העיקר ולמקם את יתר פרטי החיים ביחס הנכון אליו.

זהו עיקר אור החג וזוהר קדושתו, שיכולים להימשך לכל אחד ואחד מישראל, אשר יפתח לבבו להאזין להד קול האומה כולה, המהדהד בגלוי בליל התקדש חג. על ידי גדילת הדעת והרחבת המבט תתבטל ממילא אחיזת פרעה וכל המעכבים והמתנגדים לאדם, ויוכל להוציא אל הפועל את כוחותיו ולממש את חלומותיו האמיתיים, החבויים במעמקי הלב ומקבלים דרור בליל חג החירות.

בליל הסדר של שנה זו, דווקא מתוך האתגרים שעם ישראל מצוי בהם, אנו יכולים להתחבר ביתר שאת לכלל ישראל לדורותיו, למהלך האדיר של כל ההיסטוריה ממצרים ועד הנה. את הכוח להתמודד עם מציאות ימינו נקבל מהלילה הגדול והקדוש הזה, שמעניק לנו פרספקטיבה של דורות, וממילא נותן לנו ודאות גמורה בדרך ההולכת ומתקדמת עד לגאולה השלמה. יהי רצון שבע"ה נראה במהרה בגאולתם של ישראל ובבניין בית המקדש, ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו.

הפוסט לראות את עצמו בשרשרת הדורות הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

במלחמת עמלק אנו מוצאים תופעה מיוחדת, שונה מאוד מיציאת מצרים, שהתרחשה זמן לא רב לפניה. ביציאת מצרים מצינו התגלות עליונה של הקב"ה בניסי עשר המכות ובייחוד בקריעת ים סוף, ללא התערבות אנושית של בני ישראל. ואולם מלחמת עמלק אינה כן. מצד אחד ישראל עורכים קרב למטה, ומצד שני משה רבנו מרים ידיו למרום. כשמשה מרים ידיו גובר ישראל, וכשמניח ידיו גובר עמלק. מדוע לא חוסל עמלק בקלות, כמו מצרים בים סוף?

חז"ל מלמדים אותנו במשנה סוד זה: "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים. ואם לאו, היו נופלין" (ראש השנה ג, ו).

חז"ל מלמדים אותנו שלא "ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה". לא הן שהכריעו את המלחמה. לא נס שמיימי עליון היכה את עמלק, אלא מלחמה שדרשה עמל ומאמץ.

ויש להבין כי קליפת עמלק כופרת בקדושה המתגלה בתוך העולם הזה ובתוך ישראל עצמם. עמלק מודה שישנה קדושה במרומים, וגם מודה שהקב"ה 'חזק' יותר מהטבע, וביכולתו לעשות ניסים עליונים. ואולם הוא טוען שהטבע בעצמותו איננו מחובר לא-לוהות, ואין התגלות הא-לוהות דרך הכוחות האנושיים עצמם, אלא רק מעליהם ודרך שבירתם. על כן הניצחון נגד עמלק מוכרח להיות דרך חשיפת הקדושה שבטבע בעצמו, אותה הקדושה הנעלמת והמסתתרת בתוך העולמות. עמלק מכחיש את קיומה, ורק באמצעות חשיפתה לעיני כול יוכה עמלק מכה אנושה ותתמוטט כל תפיסתו.

משל למלך המלמד את בנו את אומנות המלחמה כדי להכשירו למלוכה. בתחילה היה הילד קטן, וכל אויב שבא לתקוף, היה אביו מגונן עליו. אולם היה אויב אחד שהיה שונא את הילד שנאה עצמית וטוען שהוא חלש ואינו ראוי למלוכה. אומנם היה מודה בכוחו של המלך, אך היה כופר ביכולותיו של הבן.

לפיכך כל אימת שהיו הבן והמלך יחדיו, היה נשמר האויב מלתקוף את בן המלך, שכן היה חושש מהמלך, אלא היה ממתין לזמן שבו שיהיה הבן לבדו. והמלך היה יודע שהבן ראוי ומוכן למלחמה, ולפיכך היה מניחו לבדו, ואינו מסייעו בקרב, שהיה יודע בליבו שבנו ינצח, ולא נחלץ לעזרתו, שכן אילו היה מסייעו, לא היה משבית את טענת האויב הטוען שהבן אינו ראוי למלוכה. דווקא בניצחון הבן על האויב, אף שיהיה קרב קשה וכואב, יוכח לגמרי כוחו של הבן, שטֶבע מלכים לו וראוי הוא עצמו למלוכה.

לכן מלחמת עמלק איננה מלחמה ניסית אלא מלחמה טבעית, שכן זוהי מלחמה על שאלת העולם הזה, השייך הוא אל הא-לוהות אם לאו. ממילא ידי משה, מחוללות הניסים, אינן אלו שעושות את המלחמה הזו. הדבר תלוי גם בישראל עצמם. אם משעבדים הם את ליבם לאביהם שבשמיים, אם מטהרים עצמם וחושפים את הקדושה שבתחתונים, הם מתגברים, שכן הם מגלים בכך שהעולם הזה בעצמותו מחובר ומקושר אל הא-לוהות, ההפך מטענת עמלק. ואם חלילה מנתקים עצמם מה', פורקים מליבם עול מלכות שמיים וסוברים שהם מנותקים מה' יתברך חלילה, אזי גובר עמלק, והתפיסה שהעולם הזה מנותק מהקדושה מתחזקת.

בפרשה קטנה זו של מלחמת עמלק גנוז העומק המופלא של קדושת פורים, הזורחת ומאירה באור יקרות ומטמיעה בקרבנו את התשובה על השאלה האדירה "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן". עמלק כפר בעצם קדושתם של ישראל, ומחיית עמלק באה לידי ביטוי באמצעות חשיפה חזקה ועוצמתית של קדושת ישראל. הקדושה נחשפת על ידי גילוי הנהגת ה' שבטבע במגילת אסתר ועל ידי המצוות המתקיימות בגופם של ישראל: משתה ושמחה, משלוח מנות ומתנות לאביונים.

בעצם היותנו מגלים בכל עוז ותוקף את קדושת ישראל אנו למעשה מוחים את עמלק ולא משאירים לטענתו שריד ופליט. הקדושה המתגלה בחג הפורים היא בעצמה האויב הגדול ביותר של עמלק, המנסה בכל כוחו להסתיר את הקדושה ואת התגלותה בעולמות.

שנזכה לשעבד ליבנו לאבינו שבשמיים ובכל עוז לחשוף את הקדושה שבתוך עצמות ישראל ממש, ועל ידי כך למחות זרעו של עמלק מחיית עולם, אמן ואמן!

הפוסט קדושת ישראל ומלחמת עמלק הופיע לראשונה ב-עולם קטן.