דווקא בשל היותנו מצויים בעיצומן של פרשיות ספר דברים דומה כי אין זמן טוב יותר להיזכר בספרו של הרב תמיר גרנות, 'דברים – אמונה, אדם, עם'. בספר 904 עמודים (!) הנושאים בקרבם בקשה לאחוז בפירוש על דרך הפשט לפרקי הספר. סוגיה אחר סוגיה ופרק אחר פרק מלובנים הנושאים אגב הפניה לפרשנים ראשונים ואחרונים והפנמת חלק מסגולות המחקר הספרותי האקדמי, כמו תקבולות כיאסטיות (בלשון חז"ל, "סיים במה שפתח"), השוואות ספרותיות למקומות אחרים בתורה ועוד.

כלשונו של הרב גרנות, זה הרווח בפירוש על דרך הפשט: "מי שיקשיב לספר דברים כפי שהוא מציג את עצמו, כסיכומה של תורת ה' כפי שהניח אותה משה רבנו לפני מותו, יוכל לגלות את אוצרותיו האמוניים, המוסריים והלאומיים. ספר דברים פעל והשפיע על עם ישראל ועיצב את זהותו לדורות, והשפיע גם על ההיסטוריה האנושית כולה, דווקא משום שהוא התקבל כביטוי הנעלה של דבר הא-להים בפי נביאו נאמן ביתו".

ואולי אף נצא ידי חובתנו בדבר תורה לפרשה. הרב גרנות מפנה את תשובת ליבנו לדמיון הרב שבין טקס הברית בהר סיני לטקס הברית בערבות מואב (דברים כז, א–י): בשניהם יש הקמת אבנים, כתיבה עליהן, בניית מזבח הקרבת עולות ושלמים, אכילה ושתייה והקראת ברכות וקללות באוזני העם.

ועם זאת הרב גרנות מדייק שיש גם הבדלים ניכרים בין שני המעמדות: בברית ערבות מואב העם מצטווה לכתוב בעצמו את "דברי התורה הזאת", ואילו בברית סיני משה עולה לבדו ההרה לקבל את הלוחות שכתב ה'. בברית ערבות מואב הכתיבה נעשית על האבנים "באר היטב", באופן נגיש וקריא, ואילו בברית סיני משה עולה לבדו להר, ועליו מוטל הביאור. בברית ערבות מואב כל עם ישראל על ההרים, ובברית סיני מי שמתקרבים להר הם משה, אהרן, נדב, אביהוא ושבעים הזקנים.

לצד הבדלים נוספים מסקנתו של הרב גרנות היא זו: "ברית סיני היא ברית המתאפיינת בתנועה מלמעלה למטה בבחינת 'אתעורתא דלעילא', ה' הוא המציע אותה, הוא המקיימה והוא היוצר את זיקת הברית", ואילו "ברית מואב בולטת בהדדיותה, ותפקידו של העם הופל אקטיבי. העם מקבל על עצמו את ה' לא-להים".

הספר מלא בביאורים השווים לכל נפשו בעמידה על עניינו של ספר דברים בכללותו.

לפני כשנתיים התנהל בבית מדרש עלמא ויכוח מעניין בין מנהל בית הספר גימנסיה הרצליה בתל אביב ד"ר זאב דגני ובין יו"ר תנועת אם תרצו מתן פלג בדבר השאלה אם ראוי להכניס תנועות בסגנון שוברים שתיקה לשוחח עם תלמידים ישראלים.

דגני טען כי מאחר שהוא 'פלורליסט', הוא יכניס הן את שוברים שתיקה והן תנועות מהצד הימני של המפה, כדי לחשוף את התלמידים למגוון רחב של דעות. פלג לעומתו טען שגם הוא בעד ריבוי דעות, אבל עם זאת אל לנו להכניס ארגונים הפוגעים בדמותה של הדמוקרטיה הישראלית לשוחח עם תלמידי בית ספר. דהיינו, ארגונים המקבלים מימון אינטנסיבי מישויות מדיניות זרות, המשמשים למעשה שופר של מדיניות מערב אירופית ברובה, הבוחשת ללא הפסק בנעשה בארץ הקודש. על הטיעון הזה לא היה לדגני הרבה מה להשיב.

ספרו החדש של מתן פלג, 'מדינה למכירה', מתאר את היקף הבעיה בהתערבותן של ממשלות זרות בנעשה בישראל. לטענתו, "זו לא אגדה, ולא תופעה שולית, להפך: רוב תשומת הלב הפוליטית, המשפטית והציבורית שלנו נתונה לנושאים שקבעו גורמים ממשלתיים בבריסל, בברלין או באוסלו. טפח אחר טפח יתגלה איך ישויות מדיניות זרות מונעות ממדינת ישראל לבוא חשבון עם מחבלים ולהילחם בטרור; לקבוע את גבולות הארץ וההתיישבות; לאפשר לחיילי צה"ל להילחם באויבינו; לשלוט בהגירה; לטפח מיעוטים הרוצים להשתלב בחברה הישראלית; ולממש את ריבונותה בבירת הנצח של העם היהודי".

ספרו של פלג מכיל אינספור נתונים לא פשוטים לעיכול. לדוגמה, כבר בפתיחה הוא מניח לפני הקוראים את הנתון הזה: "70 ארגונים ישראלים המזוהים עם השמאל והשמאל הקיצוני קיבלו בעשור האחרון לא פחות מ-839,393,030 שקלים מישויות מדיניות זרות". חלק משמות הארגונים מוכרים לכולנו. ארגון בצלם למשל מקבל לא פחות מ-63,000,885 שקלים מישויות מדיניות זרות, ומעט מאחוריו נמצא 'יש דין – ארגון לזכויות אדם' (ארגון העוקב בעיקר אחר מאחזים והתנחלויות ומציג אותן לכאורה כעוברי חוק) עם כ-50,361,985 שקלים 'בלבד' של תרומות מישויות ממשלתיות זרות.

אם נכונה אמירתו של שופט בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר ז"ל, "תמיכה בגוף פוליטי על ידי ממשלה זרה היא דבר שצריך להפחיד כל אדם המאמין בדמוקרטיה אמיתית", דומה כי ספרו של פלג צריך להפחיד רבים מאיתנו.

טוב עשה פלג שהקדיש פרק מיוחד לתרומותיה ולמאמציה של שלוחות הממשלה היושבת בברלין לארגוני השמאל והשמאל הקיצוני בארץ. כשאני הקטן עשיתי תחקיר בעבור ערוץ 14 על האובססיה הגרמנית לבחישה בקלחת הישראלית, לא האמנתי למראה עיניי. ההיסטוריה הקצרה שבין העם היהודי היושב בציון לבין העם הגרמני היו אמורות להבטיח כי גרמניה לא תנסה להתערב לעד ולנצח נצחים במדיניותה של ישראל, אך ההפך הוא הנכון. גרמניה הפכה בשנים האחרונות למממנת הגדולה ביותר של אונר"א, ארגון שעניינו הנצחת עוולות הכיבוש ומצב הפליטות הפלשתיני, וכן תרומות, כמו 5,000,000 שקלים שהעבירה ל'מוקד להגנת הפרט', המגן משפטית על מחבלים ובני משפחותיהם.

אפשר להתווכח אם עצם המודעות להיקף התרומות היא האסטרטגיה הטובה ביותר להיאבק בתופעה, או שמא יש לתקוף בטיעונים ענייניים את האתגרים העומדים בפני עצמם. בכל מקרה אין ספק כי ספרו של פלג הוא צעד חשוב שראוי כי נבחרי הציבור שלנו יתוודעו אליו. כפי שטוענת התת-כותרת של הספר, 'חשבתם שישראל היא מדינה ריבונית? תחשבו שוב'.

מדינה למכירה | מתן פלג | סלע מאיר 2022

דברים – אמונה, אדם, עם | הרב תמיר גרנות | מגיד תש"ף

הפוסט ואלה הדברים הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

מה לראיונות מעיתונים כמו הארץ, ידיעות אחרונות ומעריב ולמדף ספרי הקודש?

אומנם הספר 'במערכה הצבורית' במהדורתו המחודשת מאגד ראיונות מהעיתונות עם הרב צבי יהודה הכהן קוק, אך הרעיון העומד בבסיסו הוא חשיפת משנתו של הרצי"ה דווקא דרך ראיונות אלו, שהרי "אפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד" (עבודה זרה יט ע"ב). על כן הספר משמש כעין מבוא ללימוד משנת רבנו הכתובה בספריו וחרוטה ברגבי אדמתנו, בבניין יישוביה ובליבות ישראל הדרים עליה. בספר מתבהרת תורת חיים המעניקה מענה חד וברור על שאלות העולות על סדר היום הציבורי. הראיונות חושפים את צפונות ליבו של רבנו הרצי"ה ואת הדרכתו המעשית הרלוונטית כאז כן עתה.

הרב צבי יהודה הכהן קוק, ראש ישיבת מרכז הרב, היה מכוח אישיותו וגדלותו התורנית לדמות מובילה במאבקים ציבוריים על צביון המדינה הצעירה ועל טהרת החינוך ולדמות המרכזית ביותר במאבק על שלמות הארץ ועל גאולת העם מן הגלות מאז מלחמת ששת הימים ועד לפטירתו.

לפיכך שיחרו לפתחו גדולי ישראל, מדינאים ואישי ציבור, אנשי רוח ועיתונאים, וביקשו לשמוע את דעתו, דעת התורה, על ענייני השעה. הראיונות שבהם פרס את משנתו על פני שלושת העשורים הראשונים והמכוננים של מדינת ישראל מקובצים בספר זה, שערך בזמנו הרב יוסף ברמסון ז"ל, תלמידו של הרצי"ה.

לפני כארבעה חודשים, בימיו האחרונים, ביקש הרב ברמסון משלוחיו להשלים את הוצאת הספר במהדורה חדשה. ואכן, הספר שיצא לאור לראשונה לפני שלושים ושש שנה מונח שוב על המדפים במלאת ארבעים שנים לפטירת הרב צבי יהודה ועם ההתעוררות להתקרב אל תורתו.

הפוסט הרצי"ה בעיתונות- ספרים הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

עשרות שנות מחקר מדוקדק, קפדני ומגובה במקורות על אודות התפתחות היישוב הישן בירושלים של המאה ה־19 מצויים בקורות חייו המרשימים של ד"ר אריה מורגנשטרן. דגש מיוחד מושם בספר על נושא החזון המשיחי שעמד ביסוד עלייתם של תלמידי הגר"א לארץ ישראל. במידה רבה, את זכר סיפורם הכמעט־נשכח של עליית תלמידי הגאון מווילנא לירושלים שעלו לכאן כבר ב־1808 (תקס"ח) אנו חבים ליצירתו הענפה של מורגנשטרן ולעיסוקו הבלתי נלאה בסוגיה. בהחלט, נתח מרשים של יצירה אינטלקטואלית פורה עומד מאחוריו: כתיבתם של כ־10 ספרים (חלקם גדושי הערות ועבי כרס) ועשרות מאמרים בכתבי עת שונים, תוך כדי הוראה בבימות אקדמיות מכובדות לצד מסגרות עממיות.

לדעתו, תלמידי הגאון הניחו יסודות חשובים ומשמעותיים להמשך התפתחות היישוב היהודי בירושלים, מה שסייע לעיר להיות מרכז חשוב עם רוב יהודי בסוף המאה ה־19 – ומכאן גם חשיבות פועלם למפעל הציוני בכללותו.

ממרומי שנותיו (85) מגיש לנו מורגנשטרן יצירה מלוטשת נוספת, שבה הוא לא מסתפק רק בסיכום של מחקרים קודמים: "משיח בן יוסף בירושלים ובניין ירושלים מחוץ לחומות, מיסטיקה ריבלינית ומציאות היסטורית", מציע גם חידושים של ממש.

מה משך אותך לעסוק בתקופה שאתה חוקר כבר שנים רבות כל כך?

"למען האמת, צירוף מקרים או אם תרצה, סיפור של השגחה פרטית. חזרתי ב־1975 משליחות בארה"ב לאחר ששימשתי כמנהל המחלקה לתרבות יהודית־תורנית בארה"ב, וביקשתי לעשות בארץ דוקטורט בהיסטוריה. נודע לי כי ל'יד יצחק בן צבי' הגיע ארכיון שלא ידעו עד אז על קיומו, ארכיון של חברה שנקראה 'ארגון הפקידים והאמרכלים באמסטרדם'. מצאו כ־15 כרכים ארוזים בתוך ארגז שנזרק לאחד הגשרים באמסטרדם כדי להציל אותו. בתוכו היו העתקי מכתבים מ־1809 עד 1870 ואף הלאה, שעוסקים בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל. ככל שנברתי במכתבים שהיו שם, נדהמתי ממה שראו עיניי".

מה הפתיע אותך כל כך בארכיון הזה?

"עד אז הדימוי שהיה לנו על העולים לארץ ישראל טרם העליות הציוניות, היה ככאלה שבאו לארץ הקודש כדי ללמוד כאן תורה, להתפלל, לעשות מצוות ולהיקבר פה. אני קורא במכתבים האלה ומתחיל להבין שמדובר בקבוצות בעלות תודעה משיחית. אחת מהן ביקשה להתיישב בירושלים למרות הקשיים שהערים השלטון המוסלמי ששלט אז בארץ ישראל. היא יוצרת קשר עם קונסולים של מעצמות היושבות בקושטא, מבקשת לקבץ גלויות ישראל, ומתוך הקשר לבית המדרש של הגאון מווילנא היא מחזיקה בהגות משיחית סדורה, הגורסת בכך שבתקופתה הגיעה עת הגאולה. לשם כך היא מאמינה שיש לבנות את ירושלים בבחינת 'אתערותא דלתתא' אשר תביא ל'אתעורתא דלעילא' (התעוררות מהתחתונים אשר תביא להתעוררות העליונים, מ"ח), בעיקרון המכונה 'גאולה בדרך הטבע'".

אני לא נכנס לציונות. ציונות היא סיפור אחר: תלמידי הגר"א ביקשו להחזיר שופטינו כבראשונה ולקדם את שלבי הגאולה בצורה מודעת. הם רצו לממש את הנבואות של התנ"ך במעשיהם, כאשר פשט הנבואות מורה שהקיום היהודי בארץ הוא ערובה לכך

הגאון מווילנא היה בעל הגות משיחית?

"לעניות דעתי הגר"א שונה מאוד מהדימוי של הרב הגדול והלמדן בש"ס ופוסקים בלבד, כמו שדמותו מוכרת לנו כיום בציבור החרדי. הגר"א מבטל את תוקפם של 'שלושת השבועות' שאסרו מבחינה מסורתית לחדש את העלייה לארץ ישראל, כך שבפירושו לשיר השירים הוא קובע שהשבועות מוסבות אך ורק על בניית המקדש ולא על יישוב הארץ. הוא היה בעל שיעור קומה אדיר: איש אשכולות שהשכיל בחוכמות ובמתמטיקה, סיכם וחידש בתורת הקבלה, רצה לכתוב 'שולחן ערוך' חדש שיסכם את כל המחלוקות, וכמובן כתב פירושים חשובים על הש"ס. כפי שהראיתי בספר – כשהוא מגיע לאמסטרדם בעצמו, הוא מחפש כתבי יד שיעזרו לו לפרש סוגיות מורכבות בקבלה וגם ספר של אריסטו. ברור שהאמת ההיסטורית קשה היום לחלקים בציבור הליטאי, שרואים בגר"א דמות מופת למדנית בלבד, ולכן מכחישים את זה".

מאחר שמורגנשטרן נוגע בנקודות יסוד הנוגעות לראשית הציונות, אין פלא כי הגותו ורעיונותיו שנויים במחלוקת בקרב קולגות. הגדיל לעשות פרופ' עמנואל אטקס, כאשר הוציא את הספר הפולמוסי 'הציונות המשיחית של הגאון מווילנה; המצאתה של מסורת', שכוון בעיקר כנגד התזה של מורגנשטרן. "יש לחולקים עליי דעה מוקדמת ומיושנת מבחינת המחקר: שאין משיחיות  בעם ישראל לאחר השבתאות. יש כמה חוקרים חשובים של הקבלה שמסכימים איתי לגבי הקבלה המשיחית של הגר"א, כמו פרופ' יהודה ליבס, ד"ר ביטי רואי, ד"ר רפאל שוח"ט ואחרים".

אפשר לומר שתלמידי הגר"א הם למעשה 'הציונים הראשונים'?

"לא, אני לא נכנס לציונות. ציונות היא סיפור אחר: תלמידי הגר"א ביקשו להחזיר שופטינו כבראשונה ולקדם את שלבי הגאולה בצורה מודעת. הם רצו לממש את הנבואות של התנ"ך במעשיהם, כאשר פשט הנבואות מורה שהקיום היהודי בארץ הוא ערובה לכך, "מלכה ושריה בגויים, אין תורה" מצטטים תלמידי הגר"א.

מורגנשטרן מציע עוד עדויות מפתיעות על תלמידי הגר"א. כך למשל, לגבי מצוות יישוב הארץ, הידועה בעיקר כהחזרת עטרה ליושנה של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל ותלמידיו, מורגנשטרן כותב בספרו (בעמ' 111), כי כבר "בעליית תלמידי הגר"א לארץ ישראל מתקיימות אפוא שתי מצוות שהיו בעיניהם חשובות במיוחד: יישוב ארץ ישראל ולימוד תורה", ובניגוד למה שחשבו במחקר עד אליו, הוא מדגיש: "לטענתי, עליית תלמידי הגר"א היא ייחודית, הן מפני הדחף המשיחי אשר הניע אותה, והן מבחינה זו שיישוב הארץ אינו רק מכשיר, אלא הוא המטרה העליונה והעיקרית מצד עצמה". לטענתו, העדות ההיסטורית על חלוקת הכסף של הכולל הפרושי בירושלים, למשל, מעידה על ש"לימוד התורה לא היה המטרה העיקרית בעיני תלמידי הגר"א", אלא "יישוב ארץ ישראל"!

ספרו החדש, כאמור, מכיל חידושים דרמטיים המוכיחים כי הספר 'קול התור', אשר יוחס לבית מדרשו של הגאון מווילנא וברבות השנים נטען כי הוא מזויף, הוא אכן חיבור אותנטי.

גם כיום מורגנשטרן, איש ירושלים, עדיין חושב על עשייה והוראה. "אני חושב היום ללכת אל עולם המכינות הקדם־צבאיות, ללמד קצת את הנוער על ההיסטוריה של עמנו", הוא אומר לי בתום פגישתנו. כך, כמובן, יזכו תלמידיו לפגוש אדם דגול. בספר ניתן לקרוא על תולדותיה של משפחת ריבלין, מאבקה על ההגמוניה הירושלמית עם משפחת סלומון והקשר של חלק מבניה לבניין ירושלים. מומלץ ביותר.

הספר 'משיח בן יוסף ובניין ירושלים מחוץ לחומות, מיסטיקה ריבלינית ומציאות היסטורית' / ד"ר אריה מורגנשטרן. הוצאת 'מאור', ישראל תשפ"ב

הפוסט בדרך הטבע הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

לשם מה להוציא סדרת ספרים נוספת המתארת את תולדות עם ישראל? מה החידוש שלך? שאלתי השבוע את הרב זאב סולטנוביץ', ר"ם בישיבת הר ברכה ומרצה בבית אצ"ג ובמכללה למדינאות. "החידוש טמון בסקירה הפנורמית, ביכולת להביט על כל הפרטים השונים בסקירה כוללת ואחדותית", השיב הרב סולטנוביץ'.

"המיקוד שלי הוא בהתפתחותה של תודעת האדם: ההתקדמות של הרוח האנושית בכל מלוא מובן המילה. המיקוד שלי הוא בהיסטוריה של עם ישראל, אך מובן שזה נוגע לכל בני האדם. זה פרויקט גדול שאני לא יכול להקיף אותו מכל צדדיו, אבל פטור בלא כלום אי אפשר.

"לא הגעתי לריב או לזלזל בכל הוגה אחר, אבל מבחינתי הרב קוק הוא פסגת המחשבה היהודית"

"זה היתרון שלי: היסטוריונים שעוסקים במחקר מתמקדים בדרך כלל בנישה צרה כזאת או אחרת. לעומת זאת אני היסטוריוסוף, ומנסה לקחת מכולם ולבנות את התמונה הגדולה. מבט כזה היה נפוץ יותר במאה ה-19, ועם השנים הוא נהיה פופולרי פחות בקרב חוקרים. זאת הנקודה שאני משיב לאדם שמתעניין במקורות העומק של הזהות היהודית שלו. כמובן, אני שם את הדגש על מערכת היחסים של עם ישראל עם האנושות, מה השפענו החוצה ומה הפנמנו פנימה".

ואכן, הכרך השלישי של 'בינה לעיתים' הוא בשורה גדולה לחובבי היסטוריה, וחשוב מכך: לכל המעוניין להבין טוב יותר את זהותו היהודית והישראלית. הכרך הראשון מתמקד בעולם מבראשית ועד חתימת המשנה ומרד בר כוכבא, והכרך השני מתמקד בתקופת חיבור התלמוד ועד גירוש ספרד. הכרך השלישי עוקב אחר אחת התקופות הרלוונטיות ביותר לימינו אנו: מתקופת האנוסים ועד הנאורות והמהפכה הצרפתית.

דומה כי מפעלו חובק העולם של הרב סולטנוביץ' יוצא בדיוק בזמן. ד"ר דניאל שליט כינה פעם את האדם הנולד לתרבות פוסט-מודרנית 'אדם אנטי-היסטורי', כלומר, אדם החי בתחושת תלישות ובחוסר שייכות לנרטיב הגדול מסך חלקיו; נרטיב אשר ביכולתו לצקת משמעות על-זמנית אל תוך חייו הארעיים.

הקונפליקט עם ההיסטוריה של האדם בן זמננו בא לידי ביטוי נהדר בשיר 'הכול עוד לפניי' של 'התקווה 6': "הנה אני כאן! באתי לעולם לתת את הזמן! אהלן, כל מי שקיוויתי שיהיה פה כאן… נעים מאוד, אני מוכן!"

וכאן תמיד עולה השאלה: אם הכול עוד לפניי, האם מה שהיה מאחוריי בכלל רלוונטי לחיים שלי? אם פשוט הגחתי לכדור הארץ מתוך ביצת הפתעה, האם יש משמעות כלשהי למסע שלי כאן על הפלנטה? ואכן, המשכו של השיר מחזיר את האדם, אפילו בעל כורחו, להתבונן בעבר: "באתי להבין את היעוד שלי, מה המטרה של הביקור שלי… אני רוצה להבין את מקורות אדם, לנסות לשנות כמה סדרי עולם, להשאיר חותם".

כך בשיר פופולרי צף לו אחד הפרדוקסים של חיי האדם: כדי להבין את ייעודו הוא נאלץ לנבור בקורות האנשים שחיו כאן לפניו, במחשבות שלהם, במאבקים שלהם, בכישלונות שלהם ובתקוות שלהם ולדלות מהם משמעות לחייו הוא.

אולי כאן טמונה הסיבה שבגינה אנחנו אוהבים היסטוריה והתשובה על השאלות מדוע לעיתים היא מציפה בנו רגשות עזים ולמה (למרות מאמציה של שרת החינוך שאשא ביטון) אנחנו לא באמת מסוגלים להימלט ממנה: היא נותנת לנו הקשר, סיפור מסגרת תרבותי וערכי שאנחנו כפרטים שואפים להתחבר אליו. היא מספרת לנו מי אנחנו ולאן אנחנו צועדים.

ואם אין לכם באמת יכולת להימלט מההיסטוריה, אולי כדאי שתתחברו אליה דרך ספריו של הרב סולטנוביץ'. אי אפשר לנתק בין מפעלו הנוכחי לבין הביוגרפיה האישית שלו: המשקפיים שדרכם הוא מביט בהיסטוריה מושפעים במידה רבה ממי שהוא רואה בו את גדול ההוגים התורניים בעשרות השנים האחרונות: הרב קוק.

"לא הגעתי לריב או לזלזל בכל הוגה אחר, אבל מבחינתי הרב קוק הוא פסגת המחשבה היהודית", הוא אומר. עם בנו של הרב קוק, הרצי"ה, זכה הרב סולטנוביץ' לחברותא אישית בימי לימודו בישיבת מרכז הרב, ולצד בינה לעיתים זכה הרב להוציא כמה ספרי ביאור למשנתו של הרב קוק, בין היתר לספרי 'אורות', 'אורות התשובה', 'מידות הראיה' ולספר שלא זכה עד כה לביאור שיטתי ומסודר: 'אורות הקודש'. אם כן, החידוש של בינה לעיתים הוא שילוב של ניתוח רציונלי נוקב ומסודר עם תפיסה אמונית היונקת מבית מדרשו של הרב קוק ותלמידיו.

ומילה קצרה על הכרך הנוכחי. מעבר לסקירה חדה של השפעת גדולי עולם כמהר"ל מפראג והרמח"ל, ולהבדיל (אלף אלפי הבדלות) השפעתו של הפילוסוף ברוך שפינוזה, הפרק שעניין אותי במיוחד היה זה שעסק בתיאור הנאורות וההשכלה. דווקא לקורא הדתי-לאומי חשוב מאוד להכיר את מורשתו הטרגית של הפילוסוף ר' משה מנדלסון, אשר בשם כוונות טובות ביקש לחדש ולהפרות את היצירה היהודית אגב קבלת החיים בגלות כאידיאל, אך רעיונותיו גרמו שבסופו של דבר ארבעה מששת ילדיו התנצרו, ורק נכד אחד מכל המשפחה נותר יהודי.

הספר מומלץ במיוחד למחנכים המבקשים להקנות לתלמידיהם מבט רחב אופקים על הזהות היהודית בספר בהיר ומונגש. כעת נותר רק לחכות לכרך ד.

בינה לעיתים, עיון בהיסטוריה ובזהות יהודית מתקופת האנוסים ועד המהפכה הצרפתית. הוצאת מכון הר ברכה תשפ"ב

הפוסט להבין את התמונה הגדולה הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

כשנתקלתי לראשונה בספרו החדש של הרב ד"ר חיים ויסמן, 'אורות המדע, הסיפור הגדול על א-לוהים ואדם', המבקש לנתח את יחסו של הראי"ה קוק לעולם המדע והמחקר, חשבתי לעצמי שאומנם נכון שהכריכה מעוצבת יפה, אבל בטח אין תוכו כברו.

נהוג לומר כי ז'אנר ספרי תורה ומדע כבר אינו מה שהיה פעם: האדם בימינו עסוק פחות בשאלות גדולות ומתעניין יותר בקורה בפנים הנפש. ספר חדש על ר' נחמן ועבודת המידות – אִין, ספר חדש על היחס בין פרקי בראשית לאבולוציה – אאוט. חוץ מזה, על הנושא כבר נכתב רבות, ואך לפני כמה שנים ראה אור ספרו הנאה של הרב איתן קופמן, 'בין קודש לחול – יחסו של הרב קוק למדע, לטכנולוגיה, לחינוך ולחברה', ונראה כי הקיף את הנושא בצורה מספקת וטובה. מה כבר אפשר לחדש?

אבל מרגע שפתחתי את 'אורות המדע' גיליתי כי אכן, מסתבר שבהחלט אפשר. הרב ויסמן איגד למעשה בפעם הראשונה את כלל הגותו של הראי"ה קוק בנושא היחס למדע ולמחקר מדעי, מהמסד ועד הטפחות. כתביו העשירים של הרב קוק מתארים את המתח שבין עולמות הרוח הפנימיים והעשירים לבין עולמות השכל החוקר, הקר והדייקני, וכן את היכולת העדינה להביא להרמוניה ולהפריה הדדית בין שני הקטבים הללו, שבמבט ראשון נראים כה רחוקים. את המתח הזה, שהרב קוק היטיב לא רק לתאר אלא גם לחיות בעצמו, הוא לא הכחיש בדרך אל ההרמוניה המיוחלת. המפגש של התורה והמדע איננו מיושן כי אם רלוונטי וחיוני גם כיום לאדם המאמין.

וכמו הראי"ה גם הרב ויסמן איננו שואף לחיבורים מלאכותיים. ניכר מהכתיבה כי ויסמן איננו ניגש לעבודה כהיסטוריון חובב של הנושא או אף כרב המנסה לענות על קושיות לציבור רחב, אלא כאל אדם שמעריך ומוקיר את המתודה המדעית, וכן חשוב לא פחות, מכיר אותה באמת ומקרוב. מעבר לעובדה שויסמן משמש חוקר במכון התורני בהר ברכה, הוא גם דוקטור לפיזיקה בתחום של מערכות מורכבות (התחום בפיזיקה שעוסק מרמת האטום ועד מערכות כוכבים וגלקסיות), וכבר כתב בעבר בספרו 'בירורי אמונות ברמב"ם' על המתח שבין בית המדרש לעולם המחקר במשנת הרמב"ם, זו המשתקפת בעיקר בספר 'מורה הנבוכים'.

ויסמן מתאר את הקונפליקט שאולי לרובנו מצוי במרחבי הלא מודע, קונפליקט שהוא אחת מחוויות היסוד של התודעה המודרנית: א-לוהים לכאורה כבר איננו בתמונה, לא בתמונה הקוסמית, וממילא גם לא מצוי בחוויית החיים. כדברי הסוציולוג מקס ובר, העולם כמו "הוסר מהקסם שלו" עם התקדמותה של ההתפתחות המדעית והמודרנית. כאשר שאל נפוליאון את האסטרונום הצרפתי הנודע פייר סימון לפלאס היכן מקומו של א-לוהים בתוך ההסבר המדעי שלו לתנועתה של מערכת השמש, הוא השיב לקיסר הצרפתי קטן הקומה את התשובה המפורסמת: "אדוני, אינני זקוק להיפותזה הזו".

ויסמן מתאר את הקונפליקט שאולי לרובנו מצוי במרחבי הלא מודע. מדוע לחיות חיי אמונה בעולם שבו נראה כי האדם יכול להסביר את הכול? בלשונו של ויסמן, "דחיקת רגלי הא-לוהים מהעולם בעקבות ההתפתחות המדעית מהווה אחת מבעיות האמונה הקשות ביותר של המאמין המודרני"

לפלאס היטיב לתאר את חווית החיים, במידת מה, של כולנו. מדוע לחיות חיי אמונה בעולם שבו נראה כי האדם יכול להסביר את הכול? בלשונו של ויסמן, "דחיקת רגלי הא-לוהים מהעולם בעקבות ההתפתחות המדעית מהווה אחת מבעיות האמונה הקשות ביותר של המאמין המודרני, אשר מתקשה להסביר את הצורך בנוכחות א-לוהית בחייו". החזרה אל הכתבים של הרב קוק, שבמבט ראשון הייתה נראית ארכאית ומיושנת, מתגלה במבט שני רלוונטית, חיה ובועטת דווקא בתקופתנו אנו.

ויסמן מדבר על מסרים חשובים רבים, אך אולי החשובים שבהם הוא שאצל המדען העוסק בפיתוחו של העולם מסתתרת נטיית ההכחשה של התשוקה לידע, שהיא למעשה חלק ממימוש צלם א-לוהים שבו, ואילו אצל האדם המאמין מסתתרת נטיית ההכחשה של עצמאות המדע והחשיבה האנושית.

"המשימה הראשונה שעל האדם לעשות היא להאמין לחוויה של עצמו, לקבל את חווית התשוקה לידע שמקננת בתוכו ולהבין כי לא ניתן להחליף חוויה זו בניסוחים", ומצד שני "אם א-לוהים עוטף את כל העולם, הרי שלכאורה לא ייתכן שהאדם מתנהל בו בצורה עצמאית". לדעת ויסמן, עלינו להשתחרר מדרכי החשיבה הללו, שתוקעות אותנו במקום. כיצד אם כן יגיע האדם לא-לוהים? "זו המסקנה החשובה: האדם לא ימצא את א-לוהים בתבונה אלא בחוויה… החוויה מדברת בשפה גבוהה יותר, עמוקה יותר, שפה שלא ניתן להעביר מאדם לאדם אחר".

ויסמן מראה לאורך כל הספר את החשיבות שהרב קוק ייחס לחופש המדעי. כדוגמה לכך הוא מביא נושא טעון במיוחד כלימוד מקצועי של מדעי היהדות וביקורת המקרא האקדמיים. היחס אל התנ"ך בעין אקדמית, כזו שהביא למסקנות בעייתיות מאוד מבחינת האדם המסורתי, כבר היו קיימות בהחלט בזמנו של הרב. זה לא הרתיע את הרב מלנסות ולהתמודד אינטלקטואלית עם ממצאי הביקורת, וכל זאת מתוך אפשור מרחב מחקר חופשי גם בתחומים אלו, שכאשר הם מבוצעים מתוך יראת שמיים ושמירת מצוות, "הרי זה ממש גופי תורה". כלשונו של הרב, "אין מעצור מדרך אמונה שלמה לפני כל הרחבה מדעית באמת".

ויסמן מראה כי הרב קוק חינך ל"חירות פנימית איתנה", אומץ מחשבתי, ותעוזה מחקרית. בספרו יש התייחסויות של הראי"ה קוק לתחומי דעת כסוציולוגיה, רפואה, ביולוגיה, אסטרונומיה, פיזיקה וכימיה. לכל מי שרוצה להבין טוב יותר את יחסו של הרב קוק למדע, 'אורות המדע' מומלץ בהחלט.

אורות המדע, הרב ד"ר חיים ויסמן, הר ברכה 2022

הפוסט אורות המחקר והאומץ הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

נהוג לומר כי ז'אנר ספרי תורה ומדע כבר אינו מה שהיה פעם: האדם בימינו עסוק פחות בשאלות גדולות ומתעניין יותר בקורה בפנים הנפש. ספר חדש על ר' נחמן ועבודת המידות – אִין, ספר חדש על היחס בין פרקי בראשית לאבולוציה – אאוט. חוץ מזה, על הנושא כבר נכתב רבות, ואך לפני כמה שנים ראה אור ספרו הנאה של הרב איתן קופמן, 'בין קודש לחול – יחסו של הרב קוק למדע, לטכנולוגיה, לחינוך ולחברה', ונראה כי הקיף את הנושא בצורה מספקת וטובה. מה כבר אפשר לחדש?

אבל מרגע שפתחתי את 'אורות המדע' גיליתי כי אכן, מסתבר שבהחלט אפשר. הרב ויסמן איגד למעשה בפעם הראשונה את כלל הגותו של הראי"ה קוק בנושא היחס למדע ולמחקר מדעי, מהמסד ועד הטפחות. כתביו העשירים של הרב קוק מתארים את המתח שבין עולמות הרוח הפנימיים והעשירים לבין עולמות השכל החוקר, הקר והדייקני, וכן את היכולת העדינה להביא להרמוניה ולהפריה הדדית בין שני הקטבים הללו, שבמבט ראשון נראים כה רחוקים. את המתח הזה, שהרב קוק היטיב לא רק לתאר אלא גם לחיות בעצמו, הוא לא הכחיש בדרך אל ההרמוניה המיוחלת. המפגש של התורה והמדע איננו מיושן כי אם רלוונטי וחיוני גם כיום לאדם המאמין.

ויסמן מתאר את הקונפליקט שאולי לרובנו מצוי במרחבי הלא מודע. מדוע לחיות חיי אמונה בעולם שבו נראה כי האדם יכול להסביר את הכול? בלשונו של ויסמן, "דחיקת רגלי הא-לוהים מהעולם בעקבות ההתפתחות המדעית מהווה אחת מבעיות האמונה הקשות ביותר של המאמין המודרני"

וכמו הראי"ה גם הרב ויסמן איננו שואף לחיבורים מלאכותיים. ניכר מהכתיבה כי ויסמן איננו ניגש לעבודה כהיסטוריון חובב של הנושא או אף כרב המנסה לענות על קושיות לציבור רחב, אלא כאל אדם שמעריך ומוקיר את המתודה המדעית, וכן חשוב לא פחות, מכיר אותה באמת ומקרוב. מעבר לעובדה שויסמן משמש חוקר במכון התורני בהר ברכה, הוא גם דוקטור לפיזיקה בתחום של מערכות מורכבות (התחום בפיזיקה שעוסק מרמת האטום ועד מערכות כוכבים וגלקסיות), וכבר כתב בעבר בספרו 'בירורי אמונות ברמב"ם' על המתח שבין בית המדרש לעולם המחקר במשנת הרמב"ם, זו המשתקפת בעיקר בספר 'מורה הנבוכים'.

ויסמן מתאר את הקונפליקט שאולי לרובנו מצוי במרחבי הלא מודע, קונפליקט שהוא אחת מחוויות היסוד של התודעה המודרנית: א-לוהים לכאורה כבר איננו בתמונה, לא בתמונה הקוסמית, וממילא גם לא מצוי בחוויית החיים. כדברי הסוציולוג מקס ובר, העולם כמו "הוסר מהקסם שלו" עם התקדמותה של ההתפתחות המדעית והמודרנית. כאשר שאל נפוליאון את האסטרונום הצרפתי הנודע פייר סימון לפלאס היכן מקומו של א-לוהים בתוך ההסבר המדעי שלו לתנועתה של מערכת השמש, הוא השיב לקיסר הצרפתי קטן הקומה את התשובה המפורסמת: "אדוני, אינני זקוק להיפותזה הזו".

לפלאס היטיב לתאר את חווית החיים, במידת מה, של כולנו. מדוע לחיות חיי אמונה בעולם שבו נראה כי האדם יכול להסביר את הכול? בלשונו של ויסמן, "דחיקת רגלי הא-לוהים מהעולם בעקבות ההתפתחות המדעית מהווה אחת מבעיות האמונה הקשות ביותר של המאמין המודרני, אשר מתקשה להסביר את הצורך בנוכחות א-לוהית בחייו". החזרה אל הכתבים של הרב קוק, שבמבט ראשון הייתה נראית ארכאית ומיושנת, מתגלה במבט שני רלוונטית, חיה ובועטת דווקא בתקופתנו אנו.

ויסמן מדבר על מסרים חשובים רבים, אך אולי החשובים שבהם הוא שאצל המדען העוסק בפיתוחו של העולם מסתתרת נטיית ההכחשה של התשוקה לידע, שהיא למעשה חלק ממימוש צלם א-לוהים שבו, ואילו אצל האדם המאמין מסתתרת נטיית ההכחשה של עצמאות המדע והחשיבה האנושית.

"המשימה הראשונה שעל האדם לעשות היא להאמין לחוויה של עצמו, לקבל את חווית התשוקה לידע שמקננת בתוכו ולהבין כי לא ניתן להחליף חוויה זו בניסוחים", ומצד שני "אם א-לוהים עוטף את כל העולם, הרי שלכאורה לא ייתכן שהאדם מתנהל בו בצורה עצמאית". לדעת ויסמן, עלינו להשתחרר מדרכי החשיבה הללו, שתוקעות אותנו במקום. כיצד אם כן יגיע האדם לא-לוהים? "זו המסקנה החשובה: האדם לא ימצא את א-לוהים בתבונה אלא בחוויה… החוויה מדברת בשפה גבוהה יותר, עמוקה יותר, שפה שלא ניתן להעביר מאדם לאדם אחר".

ויסמן מראה לאורך כל הספר את החשיבות שהרב קוק ייחס לחופש המדעי. כדוגמה לכך הוא מביא נושא טעון במיוחד כלימוד מקצועי של מדעי היהדות וביקורת המקרא האקדמיים. היחס אל התנ"ך בעין אקדמית, כזו שהביא למסקנות בעייתיות מאוד מבחינת האדם המסורתי, כבר היו קיימות בהחלט בזמנו של הרב. זה לא הרתיע את הרב מלנסות ולהתמודד אינטלקטואלית עם ממצאי הביקורת, וכל זאת מתוך אפשור מרחב מחקר חופשי גם בתחומים אלו, שכאשר הם מבוצעים מתוך יראת שמיים ושמירת מצוות, "הרי זה ממש גופי תורה". כלשונו של הרב, "אין מעצור מדרך אמונה שלמה לפני כל הרחבה מדעית באמת".

ויסמן מראה כי הרב קוק חינך ל"חירות פנימית איתנה", אומץ מחשבתי, ותעוזה מחקרית. בספרו יש התייחסויות של הראי"ה קוק לתחומי דעת כסוציולוגיה, רפואה, ביולוגיה, אסטרונומיה, פיזיקה וכימיה. לכל מי שרוצה להבין טוב יותר את יחסו של הרב קוק למדע, 'אורות המדע' מומלץ בהחלט.

אורות המדע, הרב ד"ר חיים ויסמן, הר ברכה 2022

הפוסט אורות המחקר והאומץ הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

כמי שמלמד במכינה הקרויה על שמו של הרב יהודא ליאון אשכנזי (המכונה 'מניטו') זצ"ל, ספרו החדש של הרב אוריאל עיטם, "שערים למשנתו של הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו)", צד את עיניי מהרגע הראשון. לא בכדי, כנראה, דווקא בשנים האחרונות ישנה התעוררות מחודשת סביב משנתו של מניטו, שעד לפני זמן לא רב היה דמות אלמונית למדי עבור לומדי תורה רבים. לב משנתו עוסק בשאלת השאלות של תקופתנו, שאלת הזהות: מי הוא עם ישראל? מה מרכיב את ייחודיותו? מה יש לו לומר לעולם? "משנתו של מניטו שזורה כל העת בייעוד האוניברסאלי של עם ישראל", אמר פעם הרב אורי שרקי. זהות לאומית זו, כידוע, נתונה בתקופתנו תחת מתקפה רבתי מצד גורמים רבים.

מניטו היה ממובילי הקהילה היהודית באלג'יר בדור שאחר השואה. בעקבות מלחמת ששת הימים והקשר עם הרצי"ה קוק עלה לארץ, ונעשה אבן שואבת לעולים דוברי צרפתית ולתלמידים ישראלים. השפעתו של מניטו הגיעה למרחקים, וגם כיום מרתק לראות כיצד תורתו משפיעה על קהל כה רחב ומגוון. בין תלמידיו נמנים כמה מהבולטים שברבני הציונות הדתית: כאמור – הרב אורי שרקי, הרב ד"ר אליהו רחמים זייני, הרב שלמה אבינר והרב אברהם יהושע צוקרמן זצ"ל. לצד זאת, השפעתו חלה גם על אנשי ציבור ואמנים, כמו שגרירת ישראל בלונדון ציפי חוטובלי ושחקן הכדורסל לשעבר דורון שפר. משנתו חצתה גבולות, וישנם אף כמה כמרים החבים לו את הצטרפותם למשפחת אברהם אבינו, תוצאת הפנמת שיעוריו המרתקים.

מניטו חי בעידן מהפכני של תמורות: משבר הזהות שפקד את התרבות המערבית לאחר מלחמת העולם השנייה, שבמסגרתו אינטלקטואלים צרפתים – שאצל חלקם למד באוניברסיטת הסורבון – מילאו תפקידים משמעותיים בתהליך פירוק הזהויות הפוסטמודרני; תהליכי תחייה של האסלאם הרדיקלי; וגילוי של רוחניות מזרחית על ידי צעירים מערביים שגדלו על ברכי האתאיזם

ניתן לומר שתורתו של מניטו חובקת עולם. הוא חי בעידן מהפכני של תמורות: משבר הזהות שפקד את התרבות המערבית לאחר מלחמת העולם השנייה, שבמסגרתו אינטלקטואלים צרפתים – שאצל חלקם למד באוניברסיטת הסורבון – מילאו תפקידים משמעותיים בתהליך פירוק הזהויות הפוסטמודרני; תהליכי תחייה של האסלאם הרדיקלי; וגילוי של רוחניות מזרחית על ידי צעירים מערביים שגדלו על ברכי האתאיזם. בתוך כך, קם העם היהודי לתחייה ממאורעות אושוויץ, הקים מדינה, ועבר תהליכי חילון בארץ והתבוללות בתפוצות. כל התהליכים הללו מקבלים מקום במשנתו, דבר ההופך את כתביו לרלוונטיים במיוחד, דווקא עבורנו. מניטו הרבה להדגיש את דברי חז"ל, "אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום".

השכלתו הרחבה של מניטו בקודש ובחול היא חלק ניכר מהחידוש שבתורתו. מצד אחד הוא נצר לשושלת מקובלים מאלג'יר, עובדה שגרמה לו להיות בן בית בספרות הקבלית. כמו כן היה בקיא בתחומים רבים מההגות הכללית, כמו פילוסופיה, אנתרופולוגיה, פסיכולוגיה, היסטוריה של העת העתיקה ומדעי הטבע. בדגש פדגוגי על לימוד מעמיק של ספרות המדרש, יחס רציני למחשבת ישראל והשבת התנ"ך למרכז ההגות היהודית, משנתו של מניטו מרתקת ומלווה בחידושים סגנוניים רבים. בראש ובראשונה הוא החשיב את עצמו למורה, ובתור אחד שכזה חידושיו לא התמקדו רק בתוכן הגותי אלא גם בפדגוגיה בעלת דגשים ייחודיים. למשל, כדאי ששיעור תורה יהיה מלווה בחוש הומור טוב. "צחוק", אמר לי פעם אחד מתלמידיו, "היה אצלו עניין מאוד רציני".

ספרו הטרי של הרב אוריאל עיטם, ראש ישיבת ירוחם ובעל סדרת הספרים הפופולרית על מועדי השנה, "ונהר יוצא מעדן", הוא הראשון בסדרת ספרים שמבקשת להנהיר את משנתם הרוחנית של חכמי האמונה בעם ישראל, "בצורה בהירה ושיטתית, בשפה קולחת ובצורה מעמיקה". לפחות בכל הקשור לספר הנוכחי, אין ספק שעיטם הביא בשורה בכנפיו: נכון שבחצי היובל מאז פטירתו של מניטו התפרסמו ספרים רבים המבוססים על שיעוריו, אך עד עתה לא נמצא ספר שיקדים מבוא, שיפתח צוהר למשנתו השיטתית. לכך מיועד חיבורו של עיטם – לעזור לאלו המעוניינים לצעוד לראשונה בנבכי כתביו השונים של הוגה הדעות, וגם עבור לומדים ותיקים, אשר ייהנו מסיכום תמציתי של רעיונותיו. פרק 11 בספר, שבו עיטם מראה את שורשי הגותו של הרב אשכנזי בתורת השל"ה הקדוש (רבי ישעיה הורוביץ), היה מעניין במיוחד, וכמדומני שעיטם הוא הראשון הכותב על הקשר הזה.

חשוב היה לי להפגיש כאן את הקורא עם לשון הזהב של מניטו, אך אודה כי לא קל לבחור קטע אחד ויחיד מתוך משנתו הענפה. אז נכון שהכול חשוב, אבל דומני כי הדברים הבאים יציגו נדבך עיקרי מחידושו הסגנוני:

"סיסמתו של ישראל היא 'שמע ישראל ה' א־להינו ה' אחד'. אנחנו מתייחסים אך ורק למקור איחוד המידות – ה' אחד, שהוא אחד, יחיד ומיוחד לישראל, ולעולם לא למידה זו או אחרת. התאולוגיה של עם ישראל מקבילה לתפיסה המוסרית שלו – איחוד המידות, איחוד הערכים, מונותאיזם מוחלט. ה' שהוא הא־לוהים, הוא המאציל, הוא הבורא, הוא היוצר, הוא העושה.

"סיסמתן של אומות העולם שונה. כל אחת לקחה על עצמה לטפח ערך מסוים, ברוב המקרים במנותק משאר הערכים, וזו צרה של ממש משום שערך מנותק משאר הערכים הופך לערך של הסטרא אחרא. הדוגמא שאני רגיל לתת היא מידת החסד. יש לחסד אמיתי גבולות, כלומר מידת הדין מגבילה אותו. חסד של הסטרא אחרא אינו מוגבל, ולכן הוא הופך חיש מהר להתנהגות בלתי מוסרית" (עמ' 118 בספר).

הפוסט הסיסמה של עם ישראל הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

כמעט בכל אגף בחברה הישראלית היום מרגישים היטב את הצורך בבחינה מחודשת של היעדים הלאומיים של מדינת ישראל. לא כולם אוהבים לנסח את זה בביטויים בסגנון 'אור לגויים' או 'עם לבדד ישכון', אבל אחרי מאה וחמישים שנות ציונות הצורך מתחדד יותר מתמיד. זו גם הייתה תחילת הסיפור של ספרו החדש של ד"ר דן שיפטן.

"פנו אליי מהמכון למחקרי ביטחון לאומי לכתוב מאמר המקיף את מכלול התחומים הרחב", מספר שיפטן, "כך קיבלתי עליי לעדכן את תפיסת היעדים הלאומיים של ישראל, ולהפתעתי מצאתי שמאה וחמישים שנה לא נעשה הדבר". שיפטן הוא ללא ספק בעל זכויותיו רבות. הוא משמש כיום ראש התוכנית הבינלאומית לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה, כותב ומתראיין בבמות רבות ויועץ לדרגים הבכירים בצה"ל ולדרג הפוליטי והמקצועי הבכיר במשרדי הממשלה למיניהם.

 שיפטן: "אני לא מקבל שאת הזהות הקולקטיבית הרחבה יש להגדיר דווקא במונחים דתיים. זה היה דרוש עד לפני כמה מאות שנים. אכן, בלא הדת היהודית נראה שהעם היהודי לא היה נשמר אלפי שנים. אבל הציונות היא לא במקרה תנועה של מתבוללים שרק בשלב מאוחר מאוד קיבלה שותפות עם חלק קטן של גורם דתי, תנועת המזרחי, שהיה ציוני-דתי"

שיפטן עוד זוכר את בן-גוריון, "אסטרטג מופלא, מדוד עד דוד לא קם כדוד", רואה בעצמו "יהודי לא ב-99% אלא ב-100%, ודאי יותר יהודי מהחרדים", ועדיין מתעקש להציב לכולנו מראה מול הפנים ולומר לנו את האמת: "הציונות היא אחת ההצלחות הגדולות ביותר של המין האנושי בעת החדשה".

בעקבות פרסום ספרו החדש, 'היעדים הלאומיים של ישראל: פרספקטיבה כוללת' בהוצאת המכון למחקרי ביטחון לאומי והמכללה לביטחון לאומי, התיישבתי לשוחח עימו ועם עמית הלוי, מייסד המכללה למדינאות, ראש מחוז ירושלים מטעם תנועת הליכוד ועד לא מזמן גם ח"כ מכהן מטעמה.

שיפטן מדגיש כי לא ביקש לכתוב מסמך אוטופי: "ביקשתי לתאר את מה שאני קורא לו 'אסטרטגיה שבדיעבד', לא אידיאלים שראוי לחתור אליהם, כי אם לעמוד על ההיגיון הפנימי שהנחה את הציונות ואת מדינת ישראל לאורך השנים. היגיון שעבד גם במבחן התוצאה". הוא מבקש בתחילת השיח לומר שמעבר לכל המחלוקות הרגילות של החברה הישראלית, צריך להוציא את הראש מהבוץ של השגרה ולהיכנס לפרופורציות. במידה רבה זה האתגר שהוא מנסה להתגבר עליו בספרו החדש. "את הספר שלי סיימתי בפתגם הגרמני 'א-לוהים נותן צרות, א-לוהים נותן כתפיים'. אנחנו לא מעריכים מספיק את גודל הצרות שלנו, ומצד שני הכתפיים שלנו רחבות הרבה יותר מהקרדיט שאנחנו נותנים לעצמנו.

"החברה הישראלית היא הצלחה גדולה. למרות הקשקשת האופנתית היא אינה 'חברה שסועה'. הערבים והחרדים אומנם אינם שותפים מלאים לבניין המדינה, אך אני מתנגד לגישתו הפשטנית של הנשיא לשעבר ריבלין, שדיבר על שבטים באופן המפריד ביני לבין אחי בציונות הדתית".

"אני קורא לעצמי מסורתי, משום שלמרות שאני חילוני בגישתי, בעיניי יש חשיבות עצומה לחגי ישראל. אני שר בכל יום בחנוכה את כל שירי החנוכה, ובמיוחד את השיר הציוני המפורסם 'נס לא קרה לנו – פך שמן לא מצאנו'. הנס הוא שאנחנו האור!"

על הפרספקטיבה ההיסטורית של ההצלחה הישראלית שוררת בחדר תמימות דעים מקיר אל קיר. "לגבי זה אני בהסכמה עמוקה עם מה שאמר דן", מעיר הלוי. "כשחגגנו בתש"ח עצמאות יהודית, הייתה אפשרות שיהיה פה בית משוגעים, והספיק עוד יום אחד באושוויץ כדי שזה מה שיקרה. אפשרות שנייה – כמו בקריקטורות של העולם הערבי באותו זמן – שיקום כאן בית קברות של יהודים, 'פתרון סופי 2', כפי שקרא לזה חאג' אמין אל-חוסייני. בפועל, פליטי השואה וארצות ערב הקימו כאן מדינה שהיא 7 במדד בלומברג לחדשנות, מעצמת חלל, המובילה בעולם בייצוא של מחקר רפואי ובסטארט-אפ לנפש, או כמו שאומרים בהלצה, בעמק הסיליקון השפה השנייה המדוברת היא אנגלית.

"אלו כמובן דברים מפליאים ביותר, וצריך להתבונן, להודות, ולגמור את ההלל על הביצועים האלו. תופעות אלו נשענות על יסודות תרבותיים עמוקים של המורשת היהודית שלנו, והם בהחלט יכולים להביא בשורה לעולם אם נטפח אותם, וחובה עלינו לטפח אותם. הם המסד שבגינו הצלחנו להפריח את המדבר הזה ולנווט את החברה שלנו בדרך שהיא בין מסורת לשגשוג, בין לאומיות לאינדיווידואליות ובין כוח למוסר, ולכן השביל הישראלי שלנו מיוחד כל כך גם בפרספקטיבה עולמית".

הלוי: "ההפרדה בין דת למדינה שהשתקפה מדבריך, אפרופו הבניות מלאכותיות, היא הבניה מלאכותית. התנועה הציונית במובן הזה בוודאי נשענת על יסודות הלאומיות היהודית. הציונות חידשה את זה"

כוכב הצפון, מפה טופוגרפית וזהות יהודית

בראיונות איתך אתה מדגיש שאתה לא מחפש שנהיה אור לגויים. האם לדעתך הציונות תוכל לשרוד ללא חזון משיחי שנשען על גבי מקורות קדומים?

שיפטן: "כל אומה זקוקה גם לכוכב צפון וגם למפה טופוגרפית. כוכב צפון כדי לדעת לאן היא הולכת, ומפה טופוגרפית כדי שלא ליפול בבור הראשון שנקרה בדרכה. בשאלת הצדק הלאומי המלא והגדרת היעד הסופי, אי אפשר לממש הכול בתנאים הקיימים. ההצלחה המסחררת של הציונות נשענת על השילוב שבין מהפכנות לריאליזם. מצד אחד התנועה הציונית היא המהפכה הדרמטית ביותר בחייו של עם בעידן המודרני. מצד שני אנחנו ויתרנו, וטוב שוויתרנו, על מלוא מימוש הזכויות הלאומיות שאנחנו תובעים לעצמנו על יסוד ההיסטוריה – בצדק. אלא שיש סיכון לאומי בלתי נסבל כאשר מנסים לנגוס יותר ממה שאפשר לבלוע.

"הפלשתינים אימצו אסטרטגיה שהיא ההפך המוחלט מזו של התנועה הציונית. הם מכורים למימוש מלא של הצדק ההיסטורי לשיטתם. פלשתין היא ערבית, וכל עוד לא הפכה לערבית הם ייאבקו ויילחמו. מדובר לא רק בכישלון מדיני שמשתקף בעובדה שלהגדרתם הם כבושים בכל מקום שבו הם נמצאים, אלא על כשל עמוק יותר: אין להם עצם אחת של קונסטרוקטיביות בגוף הלאומי שלהם. הם אינם מתמקדים במה הם רוצים לבנות ולטפח. הם מביאים בפועל חורבן בחתירתם אל הצדק הלאומי המוחלט.

"לנו אסור מצד אחד לוותר על מהות המהפכה הציונית. מצד שני, לו הייתה כל ארץ ישראל המערבית בידינו, ואולי גם ארץ ישראל המזרחית, שהרי גם שם יש לנו זכויות היסטוריות, היינו חיים במדינה עם רוב ערבי, ולכן היא לא הייתה יהודית או שלא הייתה דמוקרטית. היינו במדינה שיהודים לא היו רוצים לחיות בה".

הלוי מגיב: "באופן בסיסי אני מקבל את תאוריית המצפן והמפה, לכל חברה דרושים שני ההיבטים הללו. אבל המצפן צריך להיות גם מצפן מוסרי-חזוני, וזאת גם הביקורת שלי על הספר. האימפריה הרומית לא קרסה בגלל הפלישות של השבטים הגרמאניים אלא בגלל אובדן הזהות שלה, בדומה לטעות הנפוליאונית של 'הצבא צועד על קיבתו'.

"כמובן, צריך תשתית חומרית איתנה, אבל צבא צועד קודם כול על האתוס ועל הזהות הלאומית שבעבורה הוא נלחם. לכן אני חושב שהאתגר המרכזי שלנו הוא הזהות של מדינת ישראל, שהיא גם עמוד השדרה שלנו. גם הדיון בנושא הפלשתיני, כמו בנושאים ביטחוניים וכלכליים נוספים, מתחיל בתפיסה העצמית שלנו את זהותנו. שם מונח האתגר המרכזי, ונכון היה לפתח אותו יותר בספר".

הלוי: "אל ועדת החוץ והביטחון מגיעים מפקדים למען ביטחון ישראל למיניהם ומנתחים את הסכסוך הישראלי-פלשתיני במונחים ריאל-פוליטיים בלבד. ואז כששואלים אותם, כפי כששואלים כיום את מזכיר המדינה האמריקאי בלינקן, מה עם איראן? מה היא רוצה מישראל? וקוראים את החזון השיעי הטוטליטרי של האיראנים, מה התשובה שלהם? הם משתמשים באסלאם רק לצורך רטורי, הם לא באמת מאמינים בזה. זאת עצימת עיניים, וזה כמובן מתפוצץ לנו בפרצוף"

מדוע דווקא זה האתגר המרכזי כיום הדורש טיפוח?

"אנחנו חיים בעידן שבו מושג הזהות נתון למתקפה כוללת. העולם המערבי הולך ומידרדר אל נאו-מרקסיזם, שכבש למרבה האירוניה את האוניברסיטאות במערב דווקא אחרי נפילת המשטר הקומוניסטי במזרח אירופה והחדיר שיח שבו זהות לאומית היא 'קהילה מדומיינת', דת היא 'תודעה כוזבת', וגם הזהות הביולוגית המינית הופכת ל'מגדר'. הכול הבניות חברתיות, וזאת תחת כסות ליברלית לכאורה המפרקת את האדם מכל ההגדרות שלו.

"ישראל, מגדלור של זהות לאומית ודתית, נתונה למתקפה מיוחדת. בשיח הזה רק לזהות של החלש והמדוכא, שבארצות הברית הוא השחור ופה בארץ הוא הפלשתיני, יש לגיטימציה מוסרית, מסיבה פשוטה: הוא 'חושף' את העובדה שכל ה'חזקים' הם פשוט נצלנים פיקטיביים ומניפולטיביים, כמו שכינה אותם מרקס. זהות חזקה ויציבה היא התשתית של כל חברה ומדינה, ובמיוחד בתקופה שלנו".

בספר 'המוות המוזר של אירופה' הצביע דאגלס מאריי על האתאיזם כעל אחד הגורמים לחוסר האונים שאליו הגיע היום המערב. אתה לא חושב שחוסר ההתייחסות בכובד ראש לדתיות היהודית הולכת ומתגלית כאיום על ישראל?

שיפטן: "ראשית כול, לא מאוד מדאיג אותי מה קורה באוניברסיטאות במערב. לא הייתי נותן לטרלול הפרוגרסיבי שעוסק כל היום במגדר ובגזע את המחמאה של מחשבה שיטתית נאו-מרקסיסטית".

"אז ממה זה נובע לדעתך?" שואל הלוי.

"לדעתי זה נובע ממהפכת שנות השישים, מהדוניזם ומאינדיווידואליזם קיצוני", משיב שיפטן ומוסיף, "גם בשנות השבעים היו אופנות מטורללות באוניברסיטאות. יש בזה נזק מצטבר, אך אחרי שלושים שנה לא נותר מהן הרבה. אני מציע שלא להתרגש מזה יותר מדי.

"הבעיה האמיתית היום במערב נוגעת ללאומיות", מפטיר שיפטן, "שהיא בהחלט הבסיס לכל דמוקרטיה. מאז מלחמת העולם השנייה השתרשה מחשבה מטומטמת – אין לי איך לקרוא לה בשם אחר – שתודעה לאומית כמעט חייבת לגלוש במדרון החלקלק לשוביניזם, לפשיזם ולבסוף אולי אפילו לזוועות של גרמניה הנאצית. זאת הבעיה הגדולה.

"בעניין התודעה היהודית, פה אני כנראה חלוק עליכם: אני לא מקבל שאת הזהות הקולקטיבית הרחבה יש להגדיר דווקא במונחים דתיים. זה היה דרוש עד לפני כמה מאות שנים. אכן, בלא הדת היהודית נראה שהעם היהודי לא היה נשמר אלפי שנים. אבל הציונות היא לא במקרה תנועה של מתבוללים שרק בשלב מאוחר מאוד קיבלה שותפות עם חלק קטן של גורם דתי, תנועת המזרחי, שהיה ציוני-דתי.

"בעיניי, מי שרוצה לקיים את הזהות היהודית באמצעות הדת, בבקשה, אבל הרצון לקיים אותה בלא הצורך להכניס לתוכה את המרכיב הדתי הוא לא רק לגיטימי: בעלי תפיסה זו הם שחוללו את המהפכה הציונית".

שיפטן: "דיברת קודם על 'עם הארציות'. אתה לא צריך להיות דתי כדי שלא להיות עם הארץ! אתה יכול להיות יהודי 100% ולא להיות בהכרח דתי. לא במקרה היינו עם עוד לפני מתן תורה!"

איך אתה מגדיר את עצמך?

"אני קורא לעצמי מסורתי, משום שלמרות שאני חילוני בגישתי, בעיניי יש חשיבות עצומה לחגי ישראל. אני שר בכל יום בחנוכה את כל שירי החנוכה, ובמיוחד את השיר הציוני המפורסם 'נס לא קרה לנו – פך שמן לא מצאנו'. הנס הוא שאנחנו האור! שיהודים שמרו על זהותם היהודית ובנו תנועה לאומית שבאה לארץ אבותינו, שמתחברת לשורשים של תקופת התנ"ך ורואה לא רק בשפת התנ"ך אלא גם במורשת ההיסטורית של היהדות דבר מרכזי מאוד.

"עמית דיבר על הסכנה של 'לאומיות כקהילה מדומיינת'. אותי לא מעניינת השאלה אם באמת היינו עבדים במצרים או לא. אני אימצתי את הסיפור של יציאת מצרים לסיפור הלאומי שלי. אני רוצה להיות חלק מהסיפור הזה.

הלוי: "הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו חשוב, אבל מאחר שאנחנו נתונים היום בקרב על דמות האדם, לדעתי זאת תשובה לא מספיקה. חשוב לי לעמוד על נקודה שדן חזר עליה: היהדות היא לא דת, ומעולם לא הייתה דת. הייתה לנו תאונה שנקראת הגלות, שבה היינו צריכים להסתדר, כפי שציינת. אבל עיקר היהדות הוא בניית תרבות וחברה בעלת סטנדרטים מוסריים ותרבותיים הנושאת בשורה לאנושות כולה.

"התחיל בזה אברהם אבינו, והמשיכה אותו המשפחה העברית שכפרה בתרבות הכוחנית של עבודת האלילים שהייתה נהוגה בימיה, ומאז אנחנו הולכים בדרך הזו. לכן ההפרדה בין דת למדינה שהשתקפה מדבריך, אפרופו הבניות מלאכותיות, היא הבניה מלאכותית. אני מסכים איתך שחג החנוכה, גם מבחינת חכמינו, מייצג את האור שבנו, באדם. צריך לדבר על האור הזה, מה יש בו, מה הבשורה שהוא מביא, מה הקשר בין האדם לא-לוהים, מה הבשורה המוסרית הגלומה בו.

"התנועה הציונית במובן הזה בוודאי נשענת על יסודות הלאומיות היהודית. הציונות חידשה את זה, את הרצף הבלתי ניתן להכחשה של מאות שנים לא רק בטקסים ובתפילות אלא גם בעלייה לארץ ישראל, שמעולם לא נפסקה. כל הדברים הללו הם בעיניי דבר אחד, ולכן בעיניי הניתוק בין הציונות לבין היהדות הוא ניתוק מלאכותי".

הלוי: "מה הייעוד המרכזי של התורה? לקחת את עשרת הדיברות ולצקת אותם אל תוך מדינה וחברה. אי אפשר להימנע מהקריאה הזו של התורה"

הטור של הרב הראשי בניו יורק טיימס

עמית, אתה מדבר הרבה על הבשורה. מה בעינייך הבשורה שלנו כיום לעולם?

"כבר היום במדינת ישראל יש תרבות מיוחדת בקנה מידה עולמי. בישראל יש ערכים מכוננים הנובעים מהתפיסה של קדושת החיים, וזה נשען על היסודות התרבותיים שלנו כיהודים. בבסיס הקולקטיבי שלנו יש עמדה בסיסית של אהבה ותיקון ביחס לחיים, לעומת תרבויות שרואות בעולם ביסודו עולם של חטא או כזה שיש להכניעו.

"בוא נדבר על התופעות המיוחדות בחברה הישראלית, הדמוגרפיה הצומחת ביותר בעולם המערבי, השמירה על ערכי המשפחה, היחס העדין שבין לאומיות לבין אינדיווידואליזם, היחס בין מוסר לכוח, האיזון שבין קדמה למסורת. הדברים האלה מאוד מיוחדים, והם גם מעוררים תהייה על הפלא הישראלי בקרב אנשים בעולם, בין שבקרב הודים ודרום קוריאנים ובין שבקרב מדינות בעולם המוסלמי, שלא מזמן חתמו איתנו על הסכמים היסטוריים.

"בעיניי היחס בין האדם לא-לוהים, הנוכחות של היסוד הא-לוהי בתרבות ובחברה, באה לידי ביטוי ביהדות במקומם של הספר ושל הטקסטים המקודשים. הרי זה מה שקיים בקודש הקודשים בבית המקדש: ארון הברית ובו החוקים המוסריים המביאים את דבר ה', שרוצה חברה מוסרית. אחרי הרבה שנים שמדינת ישראל נדרשה לעסוק בהישרדות אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: מה יש לנו לומר לעולם? לתרבות האנושית?

"בהחלט הגיע הזמן שלרב הראשי בישראל יהיה בניו יורק טיימס טור שבועי על יחסים חברתיים, על איך בונים חברה מתפקדת ומוסרית, על דמות האדם".

הלוי: "התורה מצווה עלינו להקים במרכז הריבונות שלנו בית מקדש. עיקרו לתת נוכחות א-לוהית במרכז הלאומיות, במרכז החברה. להציב את מקור המוסר והחיים, וכשהוא ניצב הוא יוצר פרופורציות, מחויבות לא מעמדית ולא כוחנית אלא מוסרית. המהפכה הציונית שעוסקת במצוות המרכזיות של היהדות, קרי הקמת מדינה, אסור לה לוותר על המקדש הזה, בטח לא לדמיונות של אל-אקצא"

יש השלכות לכך שאנחנו "מעלימים את א-לוהים" מהמרחב הפוליטי?

"בוודאי, בהיבט זה אנחנו כלל לא מתייצבים אל הקרב מול האסלאם! דת מוחמד מטיפה לאנושות על הכנעת האדם ('אסלאם' משמעותו בערבית כניעה, מ"ח), ואילו היהדות מציעה תרבות שביסודה עומדת החירות והאדם שותף בה בתיקון העולם. א-לוהים מאמין באדם, וכמו שדן אומר, הוא רואה את האור שבנו ורוצה אותנו שותפים במלאכתו. במידה רבה כבר בימינו יש הד לערכים הללו בחברה הישראלית, אף שיש לנו כמובן עוד מה להוסיף ולתקן.

"את כל השיח התאולוגי הזה אנחנו שמים בצד, לא מתייחסים אליו, עד שפתאום ברמדאן אסור לעשות כל מיני דברים שירגיזו את המוסלמים. למשל, אל ועדת החוץ והביטחון מגיעים מפקדים למען ביטחון ישראל למיניהם ומנתחים את הסכסוך הישראלי-פלשתיני במונחים ריאל-פוליטיים בלבד. ואז כששואלים אותם, כפי כששואלים כיום את מזכיר המדינה האמריקאי בלינקן, מה עם איראן? מה היא רוצה מישראל? וקוראים את החזון השיעי הטוטליטרי של האיראנים, מה התשובה שלהם? הם משתמשים באסלאם רק לצורך רטורי, הם לא באמת מאמינים בזה.

זאת עצימת עיניים, וזה כמובן מתפוצץ לנו בפרצוף כמו האוטובוסים שהתפוצצו כאן או מגדלי התאומים שהתפוצצו שם. אנחנו צריכים לא רק להילחם במלחמת הדת הזאת, אנחנו צריכים לנצח בה. לא בשביל להשתלט על העולם אלא בשביל להביא לו ברכה. גם בספר של דן צרם לי שהיסוד הזה חסר, וגם בשיח שלנו כאן".

שיפטן: "הבעיה העיקרית עם החרדים היא מערכת החינוך. נותנים להם, על חשבוני, לחנך את הילדים שלהם לפרימיטיביות. בראש ובראשונה זה פשע כלפי הילדים. מחנכים אותם בלי לתת להם כלים להתמודד עם עולם מודרני"

הייעוד המרכזי

בספרו של שיפטן, שהוא כאמור חילוני-מסורתי גאה, יש דגש על חשיבות ההמשכיות של היצירה התרבותית בישראל, יצירה שכה אפיינה את העם היהודי לדורותיו. אבל בין השורות קשה לפספס את מוטיב שלילת הגלות שנקשר עם זרמי החילון שהציונות הביאה ואת המקום השולי משהו של העיסוק ברבדים הדתיים של הזהות היהודית. למעשה, היצירה היהודית בספרו של שיפטן מצטמצמת למדע, למוזיקה ולספרות שכתבו סופרים ישראליים.

ובכל זאת, העובדה שיהודים חילונים חוגגים את חג הפסח ואת ימי החנוכה באמת תחזיק אותם מלא להתבולל או לא לרדת מהארץ לעמק הסיליקון לעשות כסף מהיי-טק?

שיפטן: "הוויכוח בינינו הוא שאתם מדברים על הזהות הלאומית היהודית ועל שמירת מצוות ואורח חיים דתי כעל מקשה אחת. אני טוען שהפולחן הדתי איננו דרוש לזהות הלאומית. יש אנשים שלהם זה כן דרוש? בבקשה. אין לי בעיה עם זה. יש אנשים שלא מסוגלים לרמת חשיבה מתוחכמת, ולכן הם זקוקים לפולחן ולמסורת בלי להבין את שורשיה.

"אני סבור שאפשר להיות גם אדם כמוני: מסורתי שאינו דתי המזדהה עם השורשים. אני שומר על מסורות מסוימות כי בחרתי להיות חלק מהמורשת הזו. בשמירת הזהות היהודית במדינת ישראל ובשימורה דת היא מרכיב לגיטימי בתנאי שהדת לא תשמש תירוץ לפרזיטיות, כמו בקרב החרדים, בתנאי שהיהדות אינה תירוץ שלא להשתתף בהגנת העם היהודי. זה בעיניי כל כך לא יהודי, שאני פשוט לא מסוגל להבין איך אפשר לקבל זאת".

הלוי: "הסגנון של 'איום קיומי' לא מקובל עליי. ככל שנהיה סבלניים, ומצד שני ניתן את ההזדמנויות למעוניינים להשתלב, זה יבשיל מהר יותר. לכן אני מצר על שבשיח שלנו אתה מניח את החרדים באותו סל עם הערבים. הזהות היהודית העמוקה והמשותפת עם החרדים היא לב הדבר, מעל לכל השינויים והרפורמות שאכן צריכים לקרות"

משה קופל כתב לאחרונה את הספר 'לחיות כמו יהודי', שבו הוא מתאר את עדי, הבת של יוס'לה המפ"איניק, שבניגוד לאביה כבר אינה זוכרת את השטעטל היהודי, מפתחת דפוסים פרוגרסיביים ומסתכלת בזלזול על הדתיים הפרימיטיביים.

שיפטן: "זאת הטענה שאני ואתם נריב עליה. אני הייתי מאוד מודאג אם חס וחלילה חלק גדול של היהודים בישראל לא היה מקיים סדר פסח. אני לא מתכוון לחג האקונומיקה של הניקיונות אלא לחג החירות. להבנה שיצאנו מעבדות לחירות.

"אני מתכוון לחג הפסח לא של הארוחה אלא של ההגדה ושל מערכת המושגים שלקוחה משם. שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. להכיר את הטקסטים. דיברת קודם על 'עם הארציות'. אתה לא צריך להיות דתי כדי שלא להיות עם הארץ! אתה יכול להיות יהודי 100% ולא להיות בהכרח דתי. לא במקרה היינו עם עוד לפני מתן תורה!"

הלוי: "כמובן, לא צריך הסכמה מאף אחד. אני רק חוזר על זה שרוב הפולחן הדתי ביהדות מטרתו הברורה והמוצהרת היא הקמת מדינה בארץ ישראל".

שיפטן: "לפי ההגדרה הזו אני שומר מצוות?"

הלוי: "ללא ספק".

שיפטן: "אם בקטגוריה שלך אני שומר מצוות", הוא צוחק, "במובן הזה אני בעד שמירת מצוות. למהדרין".

הלוי: "מה הייעוד המרכזי של התורה? לקחת את עשרת הדיברות ולצקת אותם אל תוך מדינה וחברה. אי אפשר להימנע מהקריאה הזו של התורה. מדוע יצאנו ממצרים? כדי להביא אותנו אל הייעוד של כל הסיפור הגדול הזה: הקמת ממלכה ריבונית בארץ ישראל. בהחלט לא ממלכה שרק תשרוד ומדד האושר שלה יהיה רק מטריאליסטי. בצדק כתב אחד העם להרצל 'לא זו הדרך', אם נבסס את החברה בלי תשתית תרבותית עמוקה, זה יקרוס.

"ולכן שוב אני אומר, אסור לוותר על השיח הדתי. כשנתניהו הלך במרץ 2015 לקונגרס האמריקאי להילחם נגד ההתגרענות של איראן הוא אמר גם למפלגה הדמוקרטית: אל תוותרו על שיח של טוב ורע; יש רעים, וצריך להתנגד אליהם. הומניזם ריק טוען שרע וטוב זה אותו דבר.

"התורה מצווה עלינו להקים במרכז הריבונות שלנו בית מקדש. עיקרו לתת נוכחות א-לוהית במרכז הלאומיות, במרכז החברה. להציב את מקור המוסר והחיים, וכשהוא ניצב הוא יוצר פרופורציות, מחויבות לא מעמדית ולא כוחנית אלא מוסרית. המהפכה הציונית שעוסקת במצוות המרכזיות של היהדות, קרי הקמת מדינה, אסור לה לוותר על המקדש הזה, בטח לא לדמיונות של אל-אקצא. אני לא מוותר לחרדים ולא מוותר לעצמי ולא לדן – כולנו אמורים להיות שותפים למשימה הזאת".

שיפטן על הפלשתינים: "צריך להינתק מהם ככל האפשר, מתוך כפיית הסדרי ביטחון הכרחיים, למרות זכותנו על הארץ, למרות שהם ימשיכו להציק לנו, ולמרות שלא מדובר בפתרון הבעיה, קל וחומר בשלום. הדבר מחייב מהלך חד-צדדי, כיוון שפשרה היסטורית עם התנועה הלאומית הפלשתינית אינה אפשרית ומשום שבמצב הנוכחי אנחנו מכלים את משאבינו על השליטה בהם"

החרדים: איום קיומי?

שיפטן חוזר בשיח שלנו שוב ושוב על שהאוכלוסייה החרדית מהווה איום קיומי על עתידה של מדינת ישראל ולעיתים משתמש כלפיהם במילים קשות: "לא אחיי", "אויב העם היהודי", "ויתרו על 'מותר האדם מן הבהמה'".

בספר שלך אתה כותב שהדבר היחיד שיוכל להציל את ישראל מהאיום החרדי הוא אם יסגרו להם את התקציבים ויכפו עליהם לצאת ולעבוד. כפייה חיצונית לא יכולה לגרום דווקא לתוצאה ההפוכה?

"כן, אני רוצה לשבור בכוח, כי מולם אפשר רק בכוח! לא את החרדים אני רוצה לשבור אלא את הפרזיטיות שלהם ואת השתמטותם מהגנת העם היהודי. כשאשלול מהם את המיליארדים שגנבו בכל דרך אפשרית הם יצטרכו ללכת לעבוד ולפגוש אנשים אחראיים.

"המנהיגות שלהם רוצה לסגור אותם בגטו: לחנכם בלא לימודי ליבה, כדי שלא יהיה אפשר להעסיק אותם בעבודה יצרנית, על מנת שהם יהיו תלויים ברבנים. אדם שרוצה לקיים אורח חיים חרדי, עובד בעבודה יצרנית ומשרת בצבא? איתו אין לי שום בעיה. חברה פלורליסטית צריכה, כמובן, לעודד אדם כזה. אני רוצה גם לתמוך בקומץ עילויים בתחום לימודי הקודש, כמו שתומכים בקומץ עילויים במוזיקה או במדע".

הלוי: "אנחנו בתהליך, ויש להרבה קבוצות בחברה הישראלית מה לתקן. במובן הזה, אם יש התנגדות לקיום מצוות יישוב הארץ וההגנה עליה, משהו שהיהדות לא סובלת אותו ואין לו שום צידוק, אני מסכים. ברמת המדינה, חשוב שהיא תיתן הזדמנויות. תקציבים הם לא זכות טבעית אלא בהחלט זכות מוקנית, ואפשר לומר באופן דמוקרטי שאנחנו לא נותנים תקציבים מסוימים אם לא קורה א', ב' וג', וזה בוודאי לגיטימי.

"עם זאת כשאני מתבונן על חבריי החרדים אני חושב שהם בתהליך עמוק מאוד. אפשר לנתח מה קרה במאה השנה האחרונות: המודרנה באה עם חילון, ונוצרה ריאקציה של הסתגרות שהובילה למחוזות מאוד רדיקליים. ההסתגרות הזאת הולכת ונפתחת באופן טבעי. צריך לחזק את זה, לתת הזדמנות לאנשים שרוצים להשתלב. יש היום יותר מ-10,000 סטודנטים חרדים".

"ההשתלבות של הציבור החרדי בחיים הציבוריים נמוכה ביותר", שיפטן מתערב, "שיעור הריבוי הטבעי גדול בהרבה מקצב ההשתלבות ומגדיל את שיעורה של האוכלוסייה הבלתי יצרנית במדינה".

"הדבר העיקרי לדעתי", משיב הלוי, "הוא שהתודעה הדתית של מנהיגי הציבור עדיין לא הבשילה לטובת מערכת המושגים של המודרנה או של המדינה. כשזה יקרה הרבה דברים ייפתרו".

שיפטן: "הבעיה העיקרית עם החרדים היא מערכת החינוך. נותנים להם, על חשבוני, לחנך את הילדים שלהם לפרימיטיביות. בראש ובראשונה זה פשע כלפי הילדים. מחנכים אותם בלי לתת להם כלים להתמודד עם עולם מודרני. אם חס וחלילה שיעורם באוכלוסייה ימשיך לגדול, אנשים יצרניים הנושאים את המדינה הזו על כתפיהם ומגינים עליה פשוט לא ירצו לחיות פה. בלעדיהם נידרדר למדינה פרימיטיבית וענייה שתהיה ביזיון להיסטוריה היהודית".

הלוי: "ככל שהחברה תבין את התהליך ההיסטורי-חברתי שקורה כאן, נצטרך פחות ופחות להשתמש בכפייה. היהדות רואה בחיים תיקון, ובגלל שבהגדרה אי אפשר להיות יהודי בלי להיות ציוני, זה עניין של תהליך. הסגנון של 'איום קיומי' לא מקובל עליי.

"ככל שנהיה סבלניים, ומצד שני ניתן את ההזדמנויות למעוניינים להשתלב, זה יבשיל מהר יותר. לכן אני מצר על שבשיח שלנו אתה מניח את החרדים באותו סל עם הערבים. נכון, הם לקחו את היהדות כדת בצורה מסוימת, אבל אנחנו חברה שעוברת הרבה תהליכים. הזהות היהודית העמוקה והמשותפת עם החרדים היא לב הדבר, מעל לכל השינויים והרפורמות שאכן צריכים לקרות. בוא לא ניתן ליסוד הכלכלי והפרודוקטיבי להאפיל על היסוד העמוק והמשותף של כולנו, עם החרדים".

הלוי: "אני חושב שצריך להפריד בין מעמד השטח לבין מעמד התושבים. אפרופו המאבק על הזהות, אין לנו שום פריווילגיה לוותר על יהודה ושומרון, שהם חלק בלתי נפרד מארץ ישראל. אגב, ההתנתקות האזרחית שאתה דוגל בה בספר לכאורה כבר קרתה במובן הזה שחוץ מחמישים-שישים אלף ערבים, את אזורי A ו-B מנהלת הרשות הפלשתינית, שהיא הפרויקט הכי אנטי-ישראלי שקיים בזכות מדינת ישראל, שהקימו יוסי ביילין ושמעון פרס"

עידוד הגירה של ערבים?

שיפטן מציין בספרו את ההכרח להיפרד מערביי יו"ש. כפי שקרתה ההתנתקות החד-צדדית מרצועת עזה, שהייתה לדעתו "הצלחה מסחררת! החברה הישראלית בלי עזה חזקה לאין שיעור מהחברה הישראלית עם עזה. שם נפטרנו מאחריות לגורלם של שני מיליון פלשתינים, עכשיו צריך להיפטר מאחריותנו למיליוניהם שביו"ש".

 מה דעתך על עידוד הגירה מרצון של אוכלוסייה ערבית?

"לו הייתה אפשרות כזו בדרכי שלום, הייתי בעד. אין לזה שום סיכוי, זו פנטזיה שאינה מכבדת את בעליה. ערבים רואים במקום את ארצם, וגם לא יהגרו מרצון, כי פה טוב ומסביבנו רע. אפילו תחת כיבוש ישראלי יותר טוב לערבים מלהיות תחת ריבונות ערבית.

"צריך להינתק מהם ככל האפשר, מתוך כפיית הסדרי ביטחון הכרחיים, למרות זכותנו על הארץ, למרות שהם ימשיכו להציק לנו, ולמרות שלא מדובר בפתרון הבעיה, קל וחומר בשלום. הדבר מחייב מהלך חד-צדדי, כיוון שפשרה היסטורית עם התנועה הלאומית הפלשתינית אינה אפשרית ומשום שבמצב הנוכחי אנחנו מכלים את משאבינו על השליטה בהם על חשבון היעדים הקונסטרוקטיביים של המפעל הציוני".

הלוי: "אני חושב שצריך להפריד בין מעמד השטח לבין מעמד התושבים. אפרופו המאבק על הזהות, אין לנו שום פריווילגיה לוותר על יהודה ושומרון, שהם חלק בלתי נפרד מארץ ישראל. אגב, ההתנתקות האזרחית שאתה דוגל בה בספר לכאורה כבר קרתה במובן הזה שחוץ מחמישים-שישים אלף ערבים, את אזורי A ו-B מנהלת הרשות הפלשתינית, שהיא הפרויקט הכי אנטי-ישראלי שקיים בזכות מדינת ישראל, שהקימו יוסי ביילין ושמעון פרס. כמו שאמר בזמנו יצחק רבין, 'המדינה הפלשתינית תיבנה על חורבותיה של מדינת ישראל'. כלומר, זה משחק סכום אפס.

"גם אם האיחוד האירופי ישקיע עוד מיליארדים, הם לא ימצאו שורשים היסטוריים או ארכאולוגיים לפלשתיניות. כי אין. אין בה אלא שלילת קיומה של מדינת ישראל. ובזה הם עוסקים, כל השאר הוא הבניה מלאכותית.

"מדינת ישראל צריכה לעשות שני דברים: לקבע את מעמד השטח, ובתוכנית המאה של טראמפ הייתה התחלה לכך, להחיל ריבונות, ובתהליך ארוך של עשרים שנה ויותר אפשר לחזור למה שקראו בשנות השבעים מודל בני הכפרים, לעבור מהמוקד הטרוריסטי של הרשות הפלשתינית אל מודל אזרחי שבו הזהות של הערבי ביו"ש תהיה קודם כול הקהילה בכפר שלו".

שיפטן: "זה פתרון שהוא בוודאות מגוחך. ניסו את זה חמישים שנה, זה לא עובד".

הלוי: "זה דווקא הצליח. מעבר לזהות היהודית של הארץ הזו, בטווח הארוך מדינת ישראל לא תוכל להשלים עם מדינת טרור בטווח יריקה ממנה, הם לא יורקים גשם".

"אני מסכים", אומר שיפטן, "אני לא מחפש פתרון מוחלט אלא היפרדות מערביי יו"ש שמהווים עבורנו סכנה קיומית".

הפוסט האם למדינת ישראל יש א-לוהים? הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

אמרה חכמה שתפסה אותי במיוחד אומרת שאומנם תמיד טוב ללמוד עוד דברים חדשים, אבל חוויה מיוחדת במינה ואולי אף מרחיבת לב ביותר היא דווקא לסגל את היכולת לראות "חופים ישנים בעיניים חדשות". חוויה מיוחדת של שמחה מתרחשת דווקא כאשר המוכר, הבנלי והיומיומי נצבע באור חדש.

כאשר עתיק היומין מקבל משמעות מחודשת, מה שחשבנו למשעמם ואפור מקבל פתאום תשומת לב ומבט נוסף, ואז מתחוור לנו שכמו הרבה פעמים בחיים, אנחנו למעשה מוקפים בחוכמה, במשמעות וביופי שאפשר ללמוד מהם הרבה, וכל מה שצריך לעשות הוא רק להכין את הכלים לכך. ככל שאנחנו מרגילים את האוזן שלנו לשמוע את המוזיקה שבין הצלילים המוכרים, אנחנו לומדים ענווה מהי, סקרנות מהי, חיים שלמים מהם. זאת למעשה חוויית הקריאה שתלווה אתכם כמעט בכל עמוד בספרו המצוין של הרב משה מילר, 'אילת הלבנה, בין סתרי מגילת רות'.

מגילת רות היא אחד הספרים הקצרים בתנ"ך, ארבעה פרקים בסך הכול, ואולי דווקא לכן היא דוגמה מצוינת לגאונותו של ספר הספרים. "המלכות שולחת שורשים עמוק עמוק אל שחר ההיסטוריה, אבל ניצניה עולים דווקא על פני סיפור שהוא מן הפשוטים בתנ"ך. נפנה עתה אל המגילה עצמה כדי לגלות איך סיפור אהבה פשוט ויפיפה – מן הסוג שלא נס לחו בקרב בני כל הגילים והתרבויות – פורש לרגלינו רעיון בעל מורכבות שכזו. איך מצפין הספר הקטנטן הזה מידע ברמה כזו בין כריכותיו הדקות". זה חלק מהקסם של מגילת רות, אבל יותר מכך, נראה שהמגילה מכילה את אחת הסוגיות החשובות ואולי אף הרלוונטיות ביותר למציאות הישראלית בימינו.

למעשה, מגילת רות היא הספר שאמור ללמד אותנו מה טיבה של מלכות וכיצד מלכות בישראל צומחת: "מטרת ספר זה היא לתאר את 'אמצעי התחבורה' של המעבר ובכך לבנות גשר בין השופטים למלכים". תקופת השופטים מאופיינת בכאוס, אנדרלמוסיה פנימית ששררה בישראל, והסתיימה כידוע בפרשה המזעזעת של פילגש בגבעה, פרשה המראה לנו מה היה המדד הערכי בישראל טרום תקופת המלוכה, אשר במסגרתה כמעט ונמחק שבט שלם מישראל. לא בכדי פשטי המקראות לוקחים את הקורא הקשוב אל פרשת סדום המקראית. ישראל נהפכה למעשה לתרבות סדום.

ספר שופטים מסתיים במילים "איש הישר בעיניו יעשה". כל אדם מנסה לנהל את חייו בהתאם לאמות המידה הנכונות בעיניו, "ההשקפה שלכל אחד הזכות לפעול על פי צו מצפונו האישי, 'שאף אחד לא יאמר לי מה נכון', הלכה וכבשה עוד מחוזות. אכן, השופטים הם מן הדמויות ה'עצמאיות' ביותר בתנ"ך כולו. דרכי פעולתם היו מאוד לא שגרתיות, בלשון המעטה".

אבל כפי שחוזר שוב שוב המהר"ל מפראג בכתביו השונים, "ההעדר קודם להויה". בשפתו של ג'ורדן פיטרסון, "הכאוס קודם לסדר", ובשפתו של התנ"ך: תקופת השופטים קודמת לתקופת המלוכה. "מלכות ישראל חייבת להיווצר בסדום", כותב הרב מילר. הסדר השלם ביותר צומח דווקא מתוך האי-סדר הקיצוני ביותר.

מה בעצם פירוש המושג מלכות בתנ"ך? מהי מהותו? האם המלכות היא סדר טכני של החברה או שמא יש כאן יותר מזה? בעזרתם של חז"ל מילר מוכיח: "המלך או המלכה אינם מהות המלכות, המלכות עצמה היא המהות, באשר היא המאפשרת לחברה לתפקד כיחידה אחת". כך הוא מסביר למשל את ההלכה במסכת שבת, "הרוצה לסוך כל גופו – סך ראשו תחילה, מפני שהוא מלך על כל איבריו". הראש אינו החזק שבאיברי הגוף, אלא הוא המתכלל, "משכן המוח, מערכת ההפעלה המאחד את החלקים השונים של הגוף".

מה בעצם פירוש המושג מלכות בתנ"ך? מהי מהותו? האם המלכות היא סדר טכני של החברה או שמא יש כאן יותר מזה?

וממש כמו השראה או רגע של גאונות, גם דרכה של המלכות היא לצמוח לאט לאט עד שהיא מבליחה ומופיעה ברגע אחד, רגע שהוא גם בדרך כלל מפתיע וחד-פעמי, "המלכות אינה שוכנת בתוך החברה. עליה לצמוח מתוכה, בדרכים שהן מורכבות לאין–סוף, לגמרי לא צפויות וכמעט בלתי-ניתנות לשחזור".

דרכה של המלכות לצמוח, כמו הרבה דברים טובים אחרים בחיים, צמיחה ספונטנית. זאת לדעת הרב מילר הייתה גם הבעיה במלכותו של שאול. העם כזכור ביקש מלך, "עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם" (שמואל א ח, ה). אבל לבקש מלוכה טכנית ולא לתת לה להתפתח בטבעיות, מהשטח, זאת עצם הבעיה. הדבר דומה לניסיון לכפות על הנפש אותנטיות. זאת בדיוק הבעיה באותנטיות – אי אפשר לכפות אותה.

"בקשת מלך היא סתירה במושג. אי אפשר לדרוש מלכות או להפיק אותה בצורה מכנית… היא חייבת לצמוח מהשטח". ולכן שמו של המלך הראשון, שמלכותו לא צלחה, היה שאול, המלך שהעם שאל מאת שמואל, שמלכותו הייתה מלכתחילה על זמן שאול.

ספרו של הרב מילר טומן בחובו אוצרות גדולים: על ההבדל שבין חסד לחסד של אמת, על מהותה של האהבה, על החשיבות של יצירתיות בעבור האדם היהודי, ואיך הדברים האלו הקשורים לצ'רלס דארווין ואדם סמית'. 'אילת הלבנה' הוא הספר הנכון להכין אתכם לחג השבועות.

אילת הלבנה, בין סתרי מגילת רות, מגיד 2022

Lead:

הפוסט כיצד צומחת מלכות- ספרים הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

ברגע ששמעתי את הריאיון של הרב ד"ר יוסף שטמלר בהסכת 'על המשמעות' של תמיר דורטל, ידעתי שאני רוצה לקרוא את ספרו החדש, 'פלטינה ופלסטלינה – מהי יהדות ומה ניתן ללמוד ממנה על פוסטמודרניזם', ולשמחתי אכן לא התאכזבתי.

לאחרונה, כך נדמה, ספרים של רבנים הנושאים את השם 'פוסט-מודרניזם' בכותרת שלהם מסמנים בדרך כלל צורך בכניסה לכוננות ספיגה, כי בקנה מחכה תקיפה של המושג הזה על כל ענפיו (ומכמה סיבות כנראה בצדק רב). בכלל, התרבות הפוסט-מודרנית מתאפיינת בחוסר האמונה בשכל של האדם, במרידה במושג ההיררכיה (מי שמך?), בספקנות מתמדת, וכאמור, בערעור על מושג הבחירה החופשית, שהרי כולנו מוסללים חברתית – אין באמת 'מהות' הקודמת לקיום שלנו.

טיעונו של שטמלר מרענן את השיח בנושא, וקשה לתחום אותו לקטגוריה פשטנית כזאת או אחרת. מצד אחד, טוען שטמלר, הביקורות מצד דמויות מהעולם השמרני, כמו זו של הרב חיים נבון למשל, לא עוברות חלק בגרון: הקושיות על השיח הפוסט-מודרני מתמקדות בדרך כלל באי-קבלת שיח 'ההבניה החברתית', אך למעשה קשה מאוד להוכיח את אי-תקפותו.

שאלו את עצמכם: הרי יש אינספור תרבויות ודתות בעולם, וכמה מפתיע – כל דת או תרבות בטוחה שהאמת אצלה בכיס. אתם יהודים שמאמינים בתקפותה של היהדות? העמדה הפוסט-מודרנית תביט בכל הרצף התרבותי הזה ותכריז בקול: הכול יחסי. אין אמת מוחלטת, ואם נדמה לך שהיא כזאת, חפש את מנגנוני הכוח והשליטה המדכאים שנמצאים שם מתחת לסף, כאלו שמדכאים איתך בלי שאתה יודע עליהם.

אולי אתם יהודים פשוט כי נולדתם כאלה? ואם בעולם מקביל לא הייתם נולדים יהודים, גם אז הייתם חושבים שהיהדות היא האמת? אם אי-פעם ניקרה התהייה הזאת בראשכם, זה הספר שתרצו לקרוא.

ואולם שטמלר גם אינו מקבל את השיח שמנסה לטעון שאפשר להכיל בפשטות את העקרונות הפוסט-מודרניים בתוך אמונת ישראל, כפי שביקש למשל הרב שג"ר לעשות. יהודים דתיים האמינו כל השנים שא-לוהים באמת קיים, באופן אובייקטיבי. וכאמור, השיח הפוסט-מודרני אינו מאמין באמונות מחייבות, ובכלל, קשה לו מאוד להכיל את המושג אובייקטיביות. זאת רק דוגמה אחת לבעיה בשילוב הזה.

ובכן, מה שטמלר מציע? הוא מציע לנו לצאת למסע היסטורי. המסע הזה במידה רבה דורש סוג של תנועת נפש מאוד לא רווחת בעידן הפוסט-מודרני, שכדברי ד"ר דניאל שליט, הוא עידן "א-היסטורי". אנשים בעידננו פחות רואים את חייהם לאור נרטיביים היסטוריים ארוכי טווח, ומה שנותר הוא חלול ושטחי, מה ששליט מכנה "תודעת הקניון": כאן ועכשיו (לכן גם מאוד רווח בתקופתנו לרצות מהפכות כאן ועכשיו).

הנה הטיעון על רגל אחת: היהדות היא תופעה ייחודית בהיסטוריה האנושית. ההישרדות היהודית אינה דומה להישרדות של שום עם בהיסטוריה. אף שיהודים אימצו כל מיני דברים מתרבויות אחרות, הם בכל זאת שמרו באורח פלא על אלמנטים רבים בתרבות שלהם לאורך שנים רבות (וכל מי ששומר הלכה מבין במה מדובר).

שטמלר מונה שבע תכונות מפתח ביהדות: א) העם היהודי עתיק יומין; ב) היהדות מחייבת עם אחד ולא בני עמים אחרים; ג) מאמיניה של היהדות היו פזורים על פני הגלובוס אלפי שנים ואף על פי כן הראו אחידות מופלאה; ד) היא מחייבת אורח חיים עמוס מצוות לעומת דתות שהיו בסביבה; ה) רבות מהמצוות יצרו נורמות שונות מאוד מהתרבויות שהיהדות התקיימה בהן ובכל זאת הן נשמרו במהלך ההיסטוריה; ו) היהודים נרדפו ולא שלטו על מרחבים גדולים, וכמו כן גם עברו עליהם תקופות שלוות; ז) לבסוף, ליהדות הייתה השפעה אדירה על הציוויליזציה האנושית, באופן חסר תקדים ביחס לגודל שלה. הרב שטמלר טוען שאין שום תופעה היסטורית שמקבילה לפנומן היהודי. היהדות היא למעשה סוג של פלטינה – יסוד חזק ונוקשה ששומר על עצמו גם בסביבה המשתנה תדיר.

בהמשך שטמלר סוקר את הביקורת הפוסט-מודרנית על תרבויות שהשתנו כל העת, קיבלו גוונים שונים במהלך ההיסטוריה במהירות, לפחות במונחים היסטוריים. בקיצור, הפוסט-מודרניזם רואה בזהות האנושית מעין פלסטלינה המתעצבת מחדש בכל דור ודור. וכאן הקושיה של שטמלר על הפוסט-מודרניזם: נכון, הבניות חברתיות יוצרת תרבויות, "אולם מדובר בתהליכים שמוגבלים תמיד לזמן ומקום מסוימים, בעוד שהתנאים בהם התקיים העם היהודי שונים מאותן דוגמאות ולכן קשה להסביר את התופעה היהודית בעזרת ההבניה החברתית עליה מדבר הפוסטמודרניזם" (עמ' 24).

ספרו של שטמלר מחיה את הדימוי שחז"ל המשילו בו את התורה לציפור דרור, שהמהר"ל מפראג פירש כך: "הציפור דרור אין מקבלת מרות להיות תחת האדם… התורה אינה תחת רשות האדם והיא מן השמיים".

הטיעון של אבותינו בדבר החירות שבתורה מקבלת בספרו של הרב יוסף שטמלר משנה תוקף היסטורי. במיוחד לקראת חג השבועות הספר מומלץ ביותר.

הרב יוסף שטמלר | 'פלטינה ופלסטלינה – מהי יהדות, ומה ניתן ללמוד ממנה על פוסטמודרניזם' | ספריית בית אל התשפ"א

הפוסט בעולם מקביל הופיע לראשונה ב-עולם קטן.