הוא היה לאחת הדמויות המזוהות ביותר עם המלחמה הזו, ולא לחינם: המבטא הפרסי הייחודי, הניתוחים החדים וגם החריפות של אליהו יוסיאן, בוגר 8200, זוכה פרס ביטחון ישראל, מומחה לאיראן וחוקר המזרח התיכון, הפכו אותו למרואיין קבוע באולפנים. את הרשת חרכו הסרטונים שלו, ובהם הביטויים הקבועים שלו על חסרונות המערביות, על הטרמינולוגיה של המזרח התיכון ועל מי שאוכלים סושי במקום לנגב חומוס. "האמת היא שאני אוהב סושי", הוא מתוודה באוזניי. "אני אוהב אוכל מערבי; את התרבות הזו אני אוהב פחות.

"לא הופתעתי מרמת האכזריות של חמאס", הוא טוען בנוגע למתקפת 7 באוקטובר. "אני יליד איראן, ועד שהייתי בן 23 חונכתי שם. אני מכיר על בשרי את רמת האכזריות שלהם". לדבריו, הוא אינו בקיא בחוסר המוכנות של צה"ל לאירוע מבחינה מבצעית אופרטיבית. יוסיאן מצביע בדבריו בעיקר על הפער המודיעיני ותולה אותו ברעיון שכבר היה לכרטיס הביקור שלו: הצורך של צה"ל להתחיל "לדבר ערבית במזרח התיכון".

"למה מדינת ישראל לא יכולה לעשות טרנספר? הרי הנתונים שלנו טובים יותר משל אזרבייג'ן. מתרצים כאילו אין לאן לגרש את העזתים, כי ירדן ומצרים לא רוצות לקבל אותם. אז אני מזכיר: אנחנו בכל שני וחמישי עושים פעילויות התקפיות בסוריה כי אין לנו הסכם שלום איתה. ולכן על סמך אותה טרמינולוגיה שאנחנו יכולים לתקוף את סוריה, אנחנו יכולים לגרש לסוריה את ערביי עזה או יו"ש. הבעיה היא לא אמריקה, לא לחץ בין-לאומי ולא האג. למה אנחנו לא עושים את מה שצריך? כי יש לנו מוסר ליברלי נוכרי מתמערב"

איך זה קשור לכשל המודיעיני?

"חשיבה מזרח-תיכונית כוללת הכרה של תפיסת העולם של האויב", הוא פותח בהסבר. "למודיעין יש שתי רגליים: הערכת מצב של יכולות והערכת מצב של כוונות. בהערכת מצב של יכולות אנחנו טובים. אנחנו מכירים את האויב, יודעים כמה הוא מתאמן ואיפה וכמה נשק הוא רכש. אנחנו טובים פחות בהערכת מצב של כוונות. לדוגמה, המערכת בישראל חשבה שאפשר לקנות שקט מול העזתים על ידי כסף ופועלים. זה מראה עד כמה אנחנו מכירים את היכולות של האויב אבל לא את הכוונות שלו.

"צריך להכיר את אמנת חמאס, חיזבאללה ופת"ח, להכיר את האויב תרבותית ואידאולוגית, ושם לא כתוב שפועלים או כסף קטרי ישנו את המצב או יביאו שקט. אנחנו משלים את עצמנו ושוכחים שהם לא רוצים אותנו כאן אידאולוגית. לתת להם פועלים וכסף קטרי זו עבודה בעיניים".

"חיסול של סינוואר הוא עבודה בעיניים. כבר חיסלנו את מנהיג חמאס אחמד יאסין, והחליפו אותו. חיסלנו את מנהיג חיזבאללה מוסאווי, והחליף אותו נסראללה. האמריקאים חיסלו את מפקד כוח קודס קאסם סולימאני, והחליף אותו קאאני. חיסולים הם עניין נקודתי טקטי, והאויב פותר אותו; פשוט מחליף את המחוסל במישהו אחר. אני מדבר על פתרון אסטרטגי ארוך טווח"

במודיעין מכירים את אמנת חמאס, ובכל זאת חשבו שזה יעזור.

"אנחנו חושבים חשיבה חילונית ליברלית", הוא קובע בסיסמה שעתידה לחזור כמה פעמים במהלך הריאיון. "זה הדבר הראשון והעיקרי שמפיל אותנו בהערכות המצב של כוונות האויב. מנחם בגין רצה לספח את רמת הגולן. נתנו הערכת מצב בצבא שיהיה בלגן גדול, ולא קרה כלום. טראמפ עלה לשלטון והכיר בסיפוח של מנחם בגין. אמרו שאם הוא יכיר בגולן, הקשרים בינינו ובין ירדן ומצרים יידרדרו. טראמפ הכיר בגולן, ולא קרה כלום.

"אמרו שאם יעבירו את שגרירות ארצות הברית לירושלים, תהיה התחממות ואינתיפאדה. העברנו אותה, ולא קרה כלום. אמרו שאם נציגויות של מדינות אחרות יעברו לירושלים, הפעם תהיה באמת אינתיפאדה, ולא קרה כלום. אמרו שאם בן גביר יעלה להר הבית, בטוח תהיה אינתיפאדה. הוא עלה, ולא קרה כלום.

"למה אני מתכוון בכל זה? הערכת מצב של כוונות האויב מצריכה את הכרת האויב. הכרת אויב היא לא רק הבנת השפה, צריך להבין את האיזונים והבלמים של הסונים ושל השיעים, את המאפיינים התרבותיים שלהם, את השקפת העולם שלהם, ועולם המודיעין לא מדבר מזרח-תיכונית".

"סיפוח אומר התיישבות יהודית. זה העונש. אתם לא רציתם אותי על הקרקע? אני לוקח מכם את הקרקע. הרי הם מאמינים שהם הולכים ל-72 בתולות, ולכן לא יעזור להרוג אותם. גם הרס מבנים ובניינים לא יעזור. העונש חייב להיות עונש דתי לאומי תאולוגי. לא רצית אותי על הקרקע? אני לוקח את הקרקע ומייהד אותה. אני רוצה לראות ברצועה יישובים שבהם אנשים בכיפות, בציצית ובחצאיות, מקווה ובית כנסת. הדבר הנוסף הוא גירוש, גירוש של ערבי עזה ויו"ש. גירוש מפחיד אותם, כי אתה לוקח מהם את הקרקע"

ומה עם המערך הלוחם?

"לצה"ל יש קוד אתי, ואחד הסעיפים ברוח צה"ל מחייב לובשי מדים להיות מחויבים לכל מיני ערכים אוניברסליים ולכבוד האדם מול האויב. זאת אומרת שלוחם שלנו בעזה היום, רוח צה"ל מחייבת אותו להתנהג כמו בשוודיה בתוך עזה, מול מוחמד שראינו ב-7 באוקטובר. קח לדוגמה את בית החולים שיפאא. ידוע לכולם שזה יעד צבאי, אפילו על סמך החוק הבין-לאומי, ויעד כזה הוא מטרה, כי הוא יעד אזרחי שהפך לצבאי. אז למה לא מורידים את שיפאא ומסכנים את החיילים שלנו?"

כשאמרת שוב ושוב שבלילה הראשון אחרי שמחת תורה היה צריך להרוג 50,000 עזתים התכוונת לזה או שזאת קריאת כיוון עקרונית?

"בלילה הראשון היינו צריכים להוריד 50,000 עזתים", הוא חוזר על דבריו בלי למצמץ. "התקשר אליי אדם מדרג בכיר והתלונן איך אני אומר את זה ומה עם דעת הקהל העולמית. שאלתי אותו מה היה קורה אם בלילה הראשון היינו מורידים 50,000 ויום למחרת מביאים את כל השגרירים וסוכנויות הידיעות, משדרים מהזירה בשדרות, במסיבה, בבארי ובניר עוז, מראים ילדים שרופים, אישה הרה שביקעו את בטנה, הכול בשידור ישיר. האם היינו עוברים את רף הלחץ הבין-לאומי?

"אותו גורם הודה שכן, אבל שאל אותי מה עם המוסר. כלומר, אפשר לבנות כמה שיטות ביצוע כדי לברוח מלחץ בין-לאומי, אבל ברגע שאומרים 'מה עם המוסר?' זה כבר מוסר מערבי נוכרי ליברלי אוניברסלי, והוא לא מתאים למזרח התיכון".

"אנשים מדברים על 'תמונת ניצחון'. אני לא רוצה להגדיר תמונות ניצחון, אני מחכה שהאויב יגדיר אותה בעצמו ויודה בהפסד. למה הם נלחמים בנו שבעים שנים? בגלל קרקע. למה הם רוצים בחזרת הפליטים? בגלל חוויית הגירוש מהקרקע. לכן תמונת הניצחון תלויה בכך שנייהד את האזור כמה שיותר ובכמה נגרש"

מה המדיניות של ישראל ביום שהיא מחליטה לדבר בערבית?

"ברור שטרנספר זה הפתרון", אומר יוסיאן מייד. "ואז אומרים שיהיה לחץ בין-לאומי ומה עם בית הדין בהאג ומה עם האמריקאים. לפני כמה חודשים הייתה מלחמה בין אזרבייג'ן לארמניה, ועשו שם טרנספר לארמנים. הרשתות החברתיות היו, בית הדין בהאג היה, ארצות הברית הייתה. כל התירוצים שלנו היו, אבל הם עשו טרנספר.

"עכשיו אני שואל: למה מדינת ישראל לא יכולה לעשות טרנספר? הרי הנתונים שלנו טובים יותר משל אזרבייג'ן. מתרצים כאילו אין לאן לגרש את העזתים, כי ירדן ומצרים לא רוצות לקבל אותם. אז אני מזכיר: אנחנו בכל שני וחמישי עושים פעילויות התקפיות בסוריה כי אין לנו הסכם שלום איתה. ולכן על סמך אותה טרמינולוגיה שאנחנו יכולים לתקוף את סוריה, אנחנו יכולים לגרש לסוריה את ערביי עזה או יו"ש. לא חסר שם מקום. הבעיה היא לא אמריקה, לא לחץ בין-לאומי ולא האג. למה אנחנו לא עושים את מה שצריך? כי יש לנו מוסר ליברלי נוכרי מתמערב".

זה רע להיות מוסרי? אנחנו רוצים לאמץ את הנורמות של הערבים?

"במובן המוסרי הגנה עצמית היא הדבר הכי מוסרי. בשלושים השנים הראשונות של מדינת ישראל לא היה קוד רוח צה"ל, לא הייתה תרבות נוכרית מתמערבת חילונית ליברלית, וככה ניצחו במפא"י במלחמות וגם הביאו הסכמי שלום. האו"ם נתן לנו שליש ממדינת ישראל של היום, והם הצליחו להגדיל אותה פי שלושה. אם זה השיקול שלך, לעולם לא תנצח, וזו הסיבה שאנחנו עוברים ממערכה למערכה ומהפסקת אש להפסקת אש ולא יכולים לנצח, כי אנחנו שמים לנגד עינינו סרגל ערכים שלא מתאים לאזור הזה".

אתה רואה שינוי בשפה של הצבא מאז 7 באוקטובר?

מבחינתו של יוסיאן השינוי רחוק מלהיות מספק: "לפני כמה ימים גלנט הציע להכניס פועלים מיו"ש לישראל. אנחנו עשרים שנה דוחים את הבחירות ביו"ש, כי אם הם הולכים לבחירות, חמאס עולה לשלטון. כלומר, הוא מכניס חמאסניקים, לא את 'ערביי יו"ש'. בעזה במקום להרוס אלף בתים הרסו 10,000. אז מה? הקטרים ישקמו אחר כך את עזה.

"הכול עבודה בעיניים. לא המנהרות הן האויב שלנו, הטיפול במנהרות הוא עבודה בעיניים. האויב הוא מי שבונה את המנהרות, כלומר העזתים. גם חיסול של סינוואר הוא עבודה בעיניים. כבר חיסלנו את מנהיג חמאס אחמד יאסין, והחליפו אותו. חיסלנו את מנהיג חיזבאללה מוסאווי, והחליף אותו נסראללה. האמריקאים חיסלו את מפקד כוח קודס קאסם סולימאני, והחליף אותו קאאני. חיסולים הם עניין נקודתי טקטי, והאויב פותר אותו; פשוט מחליף את המחוסל במישהו אחר. אני מדבר על פתרון אסטרטגי ארוך טווח".

"החילוניות הליברלית היא שורש הבעיה בעצם הרצון שלה להפריד דת ומדינה, שהכול הוא הדתה, והיא רואה פשיסט בחילוני-לאומי או במסורתי-לאומי כמוני ומשיחיסט בכל כיפה סרוגה, ולתפיסתה כל כיפה שחורה הוא פרימיטיבי. זה מוכיח כמה הרעיון הליברלי רקוב"

סיפוח וגירוש

מבחינתו של יוסיאן יש תמונת ניצחון אחת: "סיפוח וגירוש", הוא אומר מייד, "סיפוח של שטחי C וסיפוח הרצועה הצפונית של עזה.

"סיפוח אומר התיישבות יהודית", הוא מבהיר. "זה העונש. אתם לא רציתם אותי על הקרקע? אני לוקח מכם את הקרקע. הרי הם מאמינים שהם הולכים ל-72 בתולות, ולכן לא יעזור להרוג אותם. גם הרס מבנים ובניינים לא יעזור. העונש חייב להיות עונש דתי לאומי תאולוגי. לא רצית אותי על הקרקע? אני לוקח את הקרקע ומייהד אותה.

"אני רוצה לראות ברצועה יישובים שבהם אנשים בכיפות, בציצית ובחצאיות, מקווה ובית כנסת. הדבר הנוסף הוא גירוש, גירוש של ערבי עזה ויו"ש. גירוש מפחיד אותם, כי אתה לוקח מהם את הקרקע.

"אנשים מדברים על 'תמונת ניצחון'. אני לא רוצה להגדיר תמונות ניצחון, אני מחכה שהאויב יגדיר אותה בעצמו ויודה בהפסד. למה הם נלחמים בנו שבעים שנים? בגלל קרקע. למה הם רוצים בחזרת הפליטים? בגלל חוויית הגירוש מהקרקע. לכן תמונת הניצחון תלויה בכך שנייהד את האזור כמה שיותר ובכמה נגרש. זה מה שבמפא"י ידעו לעשות, התיישבות וביטחון, כפי שהם כינו את זה, כי התיישבות מקנה עומק אסטרטגי, מקנה שטח וקרקע, וזה מה שמביא את הביטחון".

לא נראה שזה הכיוון כרגע. אם ככה, אתה לא אופטימי בנוגע לניצחון במלחמה הזו?

"כרגע אין מטרה. אם רוצים ניצחון, זה רק סיפוח וגירוש".

ריקבון הליברליות

אנחנו צוללים עם יוסיאן קצת יותר לעומק, אל מבנה השלטון הישראלי ומהותו. "דמוקרטיה ליברלית לא יכולה להתמודד עם המציאות במזרח התיכון", הוא קובע. לשיטתו, רק דמוקרטיה שמרנית נוקשה יותר יכולה להגן על עצמה במציאות הקיימת. "דמוקרטיה שמרנית דורשת יותר משמעת מהאזרחים ויש לה הגדרות ומגבלות יותר משיש לדמוקרטיה ליברלית.

"לדוגמה, במדינה ליברליות אפשר להפגין בכל מחיר, גם עם דגלי אש"ף. בדמוקרטיה שמרנית מותר להפגין, אבל לא עם דגלי אויב. בעולם הליברלי-דמוקרטי העיקר הוא כבוד האדם וחירותו. שולחים מחבל לכלא, אבל צריך לשמור על כבודו, והוא זוכה לשירות VIP. בעולם הליברלי, שכבוד האדם וחירותו הם קודש קודשים, יש קוד אתי שמחייב את הלוחמים לציית לערכים אוניברסליים ולכבוד האדם. במדינות אחרות אין חיוב לדבר כזה מול האויב.

"גנץ ונתניהו וכל החבורה הזו, כולם חילונים ליברלים. זו לא שאלה של ימין ושמאל אלא שאלה אידאולוגית דתית. אנחנו בדמוקרטיה ליברלית לא יכולים להתמודד עם האויבים סביב".

במפא"י היה טוב יותר?

"המפא"יניקים היו חילונים אבל לאומיים. במגילת העצמאות המילה יהודית מוזכרת מלא פעמים. שלושים חתמו על המגילה; 23 מהם היו מסורתיים או שומרי מצוות. התפיסה החילונית-ליברלית היא סכנה למדינת ישראל, היא מפרידה הכול מהכול. ואז יוצא שאתה רואה סוכה ברחוב או תפילה בהפרדה וזה נחשב הדתה. החילוניות הליברלית היא שורש הבעיה בעצם הרצון שלה להפריד דת ומדינה, שהכול הוא הדתה, והיא רואה פשיסט בחילוני-לאומי או במסורתי-לאומי כמוני ומשיחיסט בכל כיפה סרוגה, ולתפיסתה כל כיפה שחורה הוא פרימיטיבי. זה מוכיח כמה הרעיון הליברלי רקוב.

"בתקופת מפא"י הייתה התיישבות, והיום היא נקראת התנחלות. במפא"י החילונית-לאומית קראו למתיישב חלוץ, והיום קוראים לו מתנחל או נער גבעות. אז קראו לזה לייהד את הגליל ואמרו כמה זה חשוב, אבל היום חילוני ליברל רואה בזה גזענות. זה מעיד כמה הרעיון החילוני-ליברלי הוא רעיון פסול ומתועב, רעיון מסוכן ללאומיות היהודית ולאחדות העם".

ומה הפתרון?

"הפתרון הוא לחזור ללאומיות היהודית. אתה דתי? אחלה, אבל תהיה לאומי. חילוני? בבקשה, אבל לאומי. מסורתי? מצוין, אבל לאומי".

"איראן היא לא הבעיה רק של ישראל; זו בעיה אזורית. הטעות היא שמדינת ישראל הפכה את עצמה לשכפ"ץ של האזור. איראן היא רק מעגל שלישי של אויבינו. המעגל הראשון הוא יו"ש, עזה, סוריה ולבנון, והמעגל השני הוא עיראק. אבל אצל הסעודים המעגל הראשון הוא איראן. סעודה והאמירויות בסכנה לא פחות מאיתנו מול איראן, והפתרון הוא לעשות קואליציה אזורית נגד איראן"

קואליציה אזורית

מדברים הרבה על הציר האיראני. מה זה אומר?

"האיראנים רואים את עצמם בעלי הבית באזור. הם רוצים לשלוט על האזור, וכדי להשיג את השליטה הזו הם בונים מיליציות. כדי לבנות מיליציות הם ממנפים את המיליציה על סמך דת ועל סמך תחושת אומללות וקיפוח. הם באים לעזתים ומדברים על דת: 'שחררו את אל-אקצה'. מדברים על קיפוח: 'לקחו לכם את האדמה'. תחת שני התנאים האלה הם בונים את המיליציות או את הבריתות.

"הציר כולל כרגע את איראן, תימן, לבנון, סוריה, עיראק ובמידה מסוימת את עזה, וכולם שיעים חוץ מבעזה. איראן מצליחה לשתף פעולה עם חמאס, אף על פי שהם סונים, על סמך דת וקיפוח".

אנחנו רואים את הקושי להכריע ארגון קטן כמו חמאס. איך מכריעים את חיזבאללה ואת איראן?

"אפשר להכריע אם תהיה לנו מנהיגות שלא חושבת בחשיבה חילונית ליברלית. איראן היא לא הבעיה רק של ישראל; זו בעיה אזורית. הטעות היא שמדינת ישראל הפכה את עצמה לשכפ"ץ של האזור. איראן היא רק מעגל שלישי של אויבינו. המעגל הראשון הוא יו"ש, עזה, סוריה ולבנון, והמעגל השני הוא עיראק. אבל אצל הסעודים המעגל הראשון הוא איראן. סעודה והאמירויות בסכנה לא פחות מאיתנו מול איראן, והפתרון הוא לעשות קואליציה אזורית נגד איראן".

כרגע חבל ארץ שלם בצפון מפונה. זה זוקק פתרון. יש סיכוי להערכתך לפתרון מדיני מול חיזבאללה?

"אין פתרון מדיני. במזרח התיכון חייבים פתרון צבאי".

נרחיק אותם במבצע צבאי מעבר לליטני? הם יחזרו מהר מאוד.

"ברגע שתרחיק אותם בשפה מזרח-תיכונית, הם לא יחזרו. אתה במזרח התיכון, אתה חייב לדבר איתם בשפה שלהם".

למה אתה מתכוון?

"להחריב את ביירות, זו שפה מזרח-תיכונית. או לתת להם מכות קשות כל כך עד שהם יחזרו מעצמם לקו הליטני. קו הליטני אגב לא פותר את הבעיות שלנו, הוא רק לוקח מהם את טווח הראייה ומנטרל צלפים או ירי אר-פי-ג'י. זה לא פותר את יכולת שיגור הטילים שלהם".

כללי המשחק

דמותו של יוסיאן בעל המבטא הפרסי הכבד כבר הייתה לאייקון, כולל דמות ב'ארץ נהדרת'. "אני לא מתרגש מכל זה", הוא אומר. "אני בקושי רואה תוכניות טלוויזיה. מי שנהנה ושמח מזה, שייהנה".

בכמה מקומות כתבו שאתה לא אמין והציגו עוד כל מיני תחקירים נגדך.

"הם רק רוצים להכפיש. הם לא יכולים לתקף את הטענה, אז הם תוקפים את הטוען. יש להם אג'נדה, והם רוצים להשחיר את דמותי, אז מסלפים את האמירות ותוקפים את הטוען במקום לטעון טיעון נגד".

לא מפריע לך שצוחקים על המבטא שלך?

"במדינת ישראל כולם מסתלבטים על כולם, אשכנזי על מרוקאי, ספרדי על אשכנזי", הוא אומר. "זה חלק מכללי המשחק של המזרח התיכון", הוא צוחק.

הפוסט "הבעיה היא לא אמריקה, לא לחץ בין-לאומי ולא האג. למה אנחנו לא עושים את מה שצריך? כי יש לנו מוסר ליברלי נוכרי מתמערב" הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

כדי להבין את משמעותו הדרמטית של הדיון שנערך בבג"ץ לפני חמש שנים בלבד ואת הקשר של מה שנאמר שם לטבח שהיה כאן ב-7 באוקטובר ואת המחיר הכבד שגבתה מאיתנו חדירת המשפטיזציה ושופטי בג"ץ לשיקולי הביטחון של מדינת ישראל, יש להקדים הקדמה היסטורית, תזכורת למי שהספיקו לשכוח מהר מדי מה היה כאן רק לפני שנים אחדות.

כידוע, חלום ההתנתקות הפך מהר מן הצפוי לחלום בלהות. הפצמ"רים היו חיש מהר לקסאמים, ואלו הגיעו לשדרות ובמהרה גם לאשקלון, לאשדוד ולבאר שבע, ואחר כך גם לערי המרכז. עם פיתוחה של כיפת ברזל היו המטחים מטרד יותר מסכנה ממשית, ובצה"ל הבינו מהר מאוד שהסכנה האמיתית הנשקפת מרצועת עזה אינה באה מהאוויר כי אם מהקרקע: סכנת הפשיטה מהגדר, כפי שקרה עם חטיפתו של גלעד שליט, שעלתה לנו באלף מחבלים, ובראשם יחיא סינוואר, ואחר כך גם מתחתיה, באמצעות מנהרות התקיפה שבהן יצאה ישראל לטפל במבצע צוק איתן.

העתירה הזו אוחדה עם עתירה נוספת שהגישו מייד אחרי כן ארגון עדאלה, המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, ואיתו מרכז אלמיזאן לזכויות אדם בעזה, ארגון 'זכויות אדם' שיושב בג'באליה שבעזה ועותר משם נגד הוראות הפתיחה האש של צה"ל. בפתח העתירה דרשו העותרים: "מדוע לא תבוטל כל הוראה המתירה לחיילים לירות ירי חי על מפגינים תושבי רצועת עזה בגבול ישראל עם רצועת עזה אם אינם מסכנים באופן ממשי חיי אדם, ומדוע לא ידאגו המשיבים (צה"ל, א"ס) לאלתר למנגנון אפקטיבי להטמעת האיסור על הפעלת כוח קטלני כלפי אזרחים לא חמושים

הכירו את הפרימטר

לעומת המנהרות, עקרון הטיפול באיום הפשיטה מהגדר היה פשוט למדי: איש אינו מתקרב לגדר המערכת, שהייתה לפני הקמת המכשול החדש פשוטה לחצייה עוד יותר מהיום. הפרימטר, אותו מרחב אסור בחצייה לעבר הגדר, עמד על 300 מטרים. כך היה מקובל וידוע: מי שנכנס לקו 300 נורה בירי על מנת להרוג בידי כוחות צה"ל או על ידי מערכת 'רואה יורה'. בעזה ידעו את זה מצוין; מעטים מאוד התגרו בפרימטר, חצו את קו 300 –ואכן נורו.

השינוי הממשי לרעה בכל הנוגע לאירועים על הגדר התחיל בשנים האחרונות של העשור הקודם, כאשר בתהליך זוחל החלו אנשי חמאס ותושבי עזה להבין שבצה"ל מאמצים תפיסות חדשות, תפיסות שאינן מקבלות 'ירי סתם' לעבר מי שמתקרב לגדר, ומעתה ירי מאושר רק אם יש סכנה מיידית ברורה לכוחות הביטחון או לאזרחים. בחמאס הפנימו מהר את המשמעות, וקו 300 נפרץ שוב ושוב, ולמעשה בוטל. המחבלים המסתננים החלו לבוא, ושניים מהם הגיעו עד קיבוץ צאלים. זהו השלב שבו נזרעו רבים מן הזרעים שהובילו לבסוף להצלחת מחבלי הנוח'בה להתקרב לגדר ולפרוץ בלי הפרעה לשטח ישראל.

העתירות לא רק שאינן נדחות על הסף, הן מקבלות יחס מיוחד של דיון בהול בתוך כשבועיים מיום הגשתן ודרישה בהולה של בית המשפט מנציגי הצבא להגיש את תגובתם בתוך זמן קצר. על כס השיפוט: השופטים לשעבר אסתר חיות, חנן מלצר וניל הנדל

המהלך הבא של חמאס בשיתוף פעולה עם הג'יהאד האיסלמי והחזית העממית היה ארגון 'צעדות השיבה', ההפגנות הסוערות על הגדר שהשתתפו בהן בארגון חמאס ושאר הארגונים שעבדו בשיתוף פעולה עשרות אלפי עזתיים. הם התקרבו לגדר עוד ועוד, זרקו אבנים, בקבוקי תבערה ומטענים לעבר כוחות צה"ל שהמתינו להם מעבר לגדר, וניסו הלכה למעשה לפרוץ את גדר המערכת לעבר חיילי צה"ל.

חמאס התקרב עוד יותר לגדר, מותח עוד ועוד את החבל. באירוע קשה נהרג באוגוסט 2021 בראל חדריה שמואלי כש'מפגין' חמוש באקדח הצליח להגיע עד לחרך הירי שמאחוריו עמד שמואלי ולירות בו למוות. המחבל אגב הצליח לחמוק בחזרה לרצועה בלי פגע.

הפרימטר אומנם הלך ונשחק, אבל לפחות בהתחלה הגיב צה"ל בירי חי לעבר מי שהתקרבו לגדר יתר על המידה, הטמינו מטענים או הסתערו עליה. התוצאה: עשרות הרוגים מדי שבוע, ובהם 58 הרוגים בהפגנות לציון יום הנכבה במאי 2018. אבל כל זה לא נמשך לאורך זמן נוכח הביקורת העולמית ונוכח קונספציית ההכלה והרגעת השטח, וכפי שנראה להלן גם נוכח מבטם המאיים של שופטי בית המשפט העליון בישראל בשבתם כבג"ץ. צה"ל נבהל והתקפל, וכל חייל ששירת בגבול הרצועה בשלוש השנים הארונות יודע היטב: כדי שלא להחמיר את המצב צה"ל יעשה הכול, אבל באמת הכול, כדי להימנע מהרוגים פלשתינים בעימותים בגדר. ירי חי יירו צלפים בלבד ולרגלי מסית מרכזי בלבד, ובכל השאר יטפלו אמצעי אלפ"ה, אמצעים לפיזור הפגנות שאינם קטלניים.

בשנים האחרונות ביקרתי לא מעט במוצבי קו עזה, והמסר היה ברור לכול, עד אחרון החיילים: פיזור ההפגנות, שכבר היו לריטואל בזמנים קבועים, ייעשה באמצעי אלפ"ה, ואילו ירי מדויק יהיה בזיהוי סכנה ברורה בלבד ובאישור מח"ט הגזרה. לכאורה זה עבד, והיה כאן די שקט. בנט כזכור התפאר כי שנת כהונתו הייתה השנה השקטה ביותר בעוטף. כמה ימים לפני הטבח הגיעו לגזרה קצינים מהגדוד שהיה אמור להחליף את גדוד גולני ששהה בגזרה. "משעמם כאן", הם אמרו לאורחים. "מדי פעם יש קצת הפרות סדר על הגדר בימי שישי וסיורים של חמאס לאורך הגדר".

היום אנו יודעים כי מלבד הצלחתן של ההפגנות הללו להרגיל את צה"ל בנוכחות המוני בני אדם, ובהם חמושים ואנשי חמאס, מטרים אחדים מגדר המערכת, שימשו ההפגנות והחקלאים שהתקרבו לגדר לאחר קריסת הפרימטר גם לתצפית ולצבירת מודיעין ואף להטמנת לבנות חבלה ולהכנת השטח לתקיפה הגדולה שהייתה בשמחת תורה.

עו"ד אורון חדי: "ליש דין ושאר העותרים לא היו הוראות הפתיחה באש, שהן כמובן מסווגות, אבל להגיש עתירה נגד הוראות שאתה לא באמת מכיר, זה משהו שכנראה אפשרי בהחלט בשיטת המשפט הישראלי". חדי מסביר: "בית המשפט כמובן דחה את העתירה, לא לפני שעשה שימוש גדול בהרבה 'ממבו ג'מבו' סמי-משפטי שלא קשור בכלל למשפט. וכי הרואות הפתיחה באש היו לפני השופטים? וכי הם בחנו ראיות על ההתרחשויות על הגדר? לא ולא… בית המשפט עצמו מנתח את הסוגיה כולה ממקום של צורך, מידתיות ועוד כהנה וכהנה מבחנים משפטיים"

נגד מדיניות צה"ל

השורות שנצטט מפסק הדין של בג"ץ שניתן כאן במהלך אותן הפגנות 'אירועי השיבה' על הגדר בשנת 2018 מתארות סיטואציה הזויה שיכולה להתרחש רק בישראל. מדובר במסמך מדהים שמספר כל כך הרבה על איך קרה כאן מה שקרה, על החולי של מערכת המשפט בישראל, שתרמה גם היא את חלקה למחדל ולקונספציה, ואיך האסון הזה היה כתוב כאן על הקיר באותיות קידוש לבנה.

כבר במרץ 2018, תוך כדי האירועים על הגדר, הגישו לבג"ץ עתירה ארגוני השמאל הקיצוני יש דין, האגודה לזכויות האזרח בישראל וארגון גישה – מרכז לשמירה על הזכות לנוע – ארגון קש שכל מטרתו עתירות נגד מדינת ישראל הריבונית למען האויב העזתי והפלשתיני ביו"ש, הממומן כולו מתרומות ממדינות זרות ותורמים מחו"ל.

העתירה הזו אוחדה עם עתירה נוספת שהגישו מייד אחרי כן ארגון עדאלה, המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, ואיתו – שימו לב, דבר בלתי נתפס – מרכז אלמיזאן לזכויות אדם בעזה, ארגון 'זכויות אדם' שיושב בג'באליה שבעזה ועותר משם נגד הוראות הפתיחה האש של צה"ל.

בפתח העתירה דרשו העותרים: "מדוע לא תבוטל כל הוראה המתירה לחיילים לירות ירי חי על מפגינים תושבי רצועת עזה בגבול ישראל עם רצועת עזה אם אינם מסכנים באופן ממשי חיי אדם, ומדוע לא ידאגו המשיבים (צה"ל, א"ס) לאלתר למנגנון אפקטיבי להטמעת האיסור על הפעלת כוח קטלני כלפי אזרחים לא חמושים תושבי רצועת עזה בגבול ישראל עם רצועת עזה שאינם מסכנים באופן ממשי ומיידי חיי אדם, לדרגי השטח".

כמו כן ביקשו העותרים מבית המשפט: "ייקבע כי מדיניות הפתיחה באש כלפי מפגינים בעזה שהחלה ביום 30.03.2018 הינה בלתי חוקית". אין דרך אחרת לתאר את ההזיה: ארגוני שמאל קיצוני, ובהם ארגון היושב בפועל בישות אויב, נלחמים במדיניות הביטחונית של ישראל דרך בית המשפט העליון, וגם מצליחים – ובגדול. העתירות לא רק שאינן נדחות על הסף, הן מקבלות יחס מיוחד של דיון בהול בתוך כשבועיים מיום הגשתן ודרישה בהולה של בית המשפט מנציגי הצבא להגיש את תגובתם בתוך זמן קצר. על כס השיפוט: השופטים לשעבר אסתר חיות, חנן מלצר וניל הנדל.

מפסק הדין: "עם זאת, אין מחלוקת ממשית כי באירועים השתתפו ומשתתפים גם אזרחים פלסטינים מפגינים שאינם מעורבים בפעילות טרור"

פרס לטרור

נתחיל מהסוף: העתירה נדחתה, ולכאורה סוף טוב הכול טוב. אבל כדרכם של דיונים משפטיים כאלה שאינם נדחים על הסף, דורשים תגובות מהצדדים ומנהלים דיון משפטי מפולפל על סבירות ומידתיות, לעצם הדיון יש השפעה אדירה על הנעשה בשטח ממש, כפי שהגדיר היטב עורך הדין אורון חדי, שנדרש לסוגיה בפוסט מפורט שפרסם בעניין:

"אתם בטח שואלים את עצמכם, עתירות כל כך הזויות, הן בטוח נזרקו מכל המדרגות בלי לדרוש בכלל את תגובת צה"ל ומדינת ישראל", כתב חדי. "כמובן ששופטי הערכאה העליונה במדינת ישראל לא ידונו בדברים הללו תוך כדי לחימה. אם חשבתם כך, אז אתם שייכים לשתי קבוצות גדולות במדינת ישראל, או שאתם תמימים במיוחד, או שאתם כאלה שלא מכירים איך בית המשפט העליון של מדינת ישראל עובד.

"יש דין ושותפיהם טענו שלמיטב ידיעתם הוראות הפתיחה באש מתירות לחיילים לירות על מפגינים בגבול… ליש דין ושאר העותרים לא היו הוראות הפתיחה באש, שהן כמובן מסווגות, אבל להגיש עתירה נגד הוראות שאתה לא באמת מכיר, זה משהו שכנראה אפשרי בהחלט בשיטת המשפט הישראלי". חדי מסביר: "בית המשפט כמובן דחה את העתירה, לא לפני שעשה שימוש גדול בהרבה 'ממבו ג'מבו' סמי-משפטי שלא קשור בכלל למשפט. וכי הרואות הפתיחה באש היו לפני השופטים? וכי הם בחנו ראיות על ההתרחשויות על הגדר? לא ולא… בית המשפט עצמו מנתח את הסוגיה כולה ממקום של צורך, מידתיות ועוד כהנה וכהנה מבחנים משפטיים.

"בסך הכול הגיוני אם אתה באו"ם, לא אם אתה שופט בערכאה השיפוטית העליונה של מדינת ישראל. בית המשפט אומנם שילם מס שפתיים, אותו מס שפתיים קבוע, וקבע שההתערבות שלו בהחלטות שמבוססות על שיקולים מבצעיים צר מאוד. אבל, ופה האבל הגדול, עצם הדיון היה פרס ענקי לטרור".

עד כמה היה הפרס לטרור גדול? עד כמה השפיע אותו דיון על מה שהתרחש על הגדר, שממנה נמתחים קווים ישירים וברורים לטבח 7 באוקטובר? ניכנס לתוכן הדיון בבג"ץ לפני חמש שנים.

את עיקר פסק הדין ניסח חנן מלצר. השופטים מודים כי מדובר בהפגנות אלימות במיוחד שמנהיג ארגון טרור, ישות ששולטת בפועל בשטח ריבוני ונמצאת במצב לוחמה עם ישראל: "בשבועות האחרונים מתרחשים במרחב המכשול הביטחוני שבין רצועת עזה לבין ישראל אירועים המוניים ואלימים בהשתתפות עשרות אלפי פלסטינים", נכתב בפסק הדין.

"מארגני האירועים מכנים אותם: 'צעדת השיבה הגדולה', וקוראים לחזרה המונית של 'הפליטים הפלסטינים' ל'בתי אבותיהם' בשטח מדינת ישראל. האירועים, אשר רובם התרחשו בהכוונת ארגון הטרור חמאס, כללו בין היתר: התנגשויות מאורגנות, מכוונות ומשמעותיות עם כוחות הביטחון של ישראל, כמו גם ניסיונות לפגוע בתשתיות ביטחוניות, ומתוכם ובחסותם בוצעו אף פיגועים". מלצר מוסיף: "עם זאת, אין מחלוקת ממשית כי באירועים השתתפו ומשתתפים גם אזרחים פלסטינים מפגינים שאינם מעורבים בפעילות טרור", תוספת בעלת משמעות חשובה.

נמשיך. השופטים מכירים ככל הנראה בנכונות טיעוני הצבא: "מאז הקמתו המכשול נועד להגן על אזרחי ישראל ועל כוחות הביטחון מפני האיומים השונים, בדגש על חדירתם של מפגעים מרצועת עזה לישראל. המכשול ממוקם מאות מטרים בלבד משורה של יישובים ישראלים ועשרות מטרים בלבד מכוחות צה"ל, ועל כן מפריצתו נשקפת – וביתר שאת כאשר מדובר בהמון מתפרע – סכנה לאזרחים ולחיילים כאחד".

צה"ל הדגיש לפני בית המשפט את הסכנה וציין: "בחסות הפרות הסדר הושלכו לעבר כוחות צה"ל מטעני חבלה ורימון, נפתחה כנגד החיילים אש חיה, והושלכו לעבר שטח ישראל מטעני חבלה, בצד הפרחה של למעלה מ-15 עפיפונים הנושאים חומר בערה בכוונה לפגוע ביישובים ובתושבים בעוטף עזה. הפרות הסדר נמשכו ברצף משעות הבוקר ועד שעות הערב, והן התקיימו במספר מוקדים גאוגרפיים בו זמנית.

"חלק מן המשתתפים בהפרות הסדר פעלו במטרה ברורה ונחושה לפרוץ את המכשול הביטחוני בין מדינת ישראל לבין רצועת עזה, לחדור לשטח ישראל ולפגוע בכוחות הביטחון באופן שאף עורר חשש ממשי לשלומם של אזרחים ישראלים המתגוררים בסמוך למכשול הביטחוני. לשם כך אף הובערו צמיגים (בהכוונת המארגנים) במטרה לנסות ולשרוף את המכשול הביטחוני ולייצר 'מסך עשן' שיסווה ניסיונות חבלה בו ויאפשר חדירה בלתי מזוהה לתוך ישראל. חלק מהמתפרעים אף הצטיידו באמצעי לחימה".

לדברי צה"ל, "בהנחיית בכירי הזרוע הצבאית של חמאס ובמעורבותם של דרגי המפקדים בשטח אירעו בחסות ההתפרעויות בחודש האחרון עשרות פעולות חבלה וזאת אל מול תשתיות אזרחיות וצבאיות במרחב העוטף. בתוך כך עשרות מטענים ורימונים הונחו במרחב הגדר או נזרקו לעבר כוחות צה"ל והסבו נזק לתשתיות צבאיות; כ-25 פלסטינים חצו לשטח ישראל ונתפסו, ועוד עשרות חצו וחזרו לשטח הרצועה, כדי לפגוע במכשול ובתשתיות הסמוכות לו ובכוחות הפועלים במרחב הגדר.

"ברשות חלק מהמתפרעים נתפסו אמצעי לחימה, וחלקם הודו בחקירתם כי חצו לשטח ישראל כדי לפגוע בכוחות צה"ל. כמו כן נגרם נזק משמעותי לתשתיות אזרחיות ולשטחים חקלאיים נרחבים כתוצאה משרפות, אשר נגרמו מ'הצנחת' מטענים מאולתרים ובקבוקי תבערה בשטח ישראל באמצעות עפיפונים ואמצעי יידוי מאולתרים".

שימו לב לאמור בדיון לפני חמש שנים: "איום נוסף פרט לפעולות הטרור המבוצעות בחסות האירועים ההמוניים המערבים אוכלוסייה אזרחית, הוא האיום שאותו תיארו המשיבים (כלומר צה"ל) כ'פריצה המונית של המכשול הביטחוני מצד אלפי פלסטינים', ששולהבו לחדור לשטח הארץ, להגיע ליישובים ישראלים המצויים מאות מטרים בלבד מהמכשול ולפגוע בחיילים המוצבים במכשול עצמו ואולי אף באזרחים המתגוררים בקרבתו".

העותרים בדיון טענו למעשה בבית המשפט כי על צה"ל להתייחס לאירועים על הגדר כאל 'אירועים אזרחיים', משל היו הפגנה בל אביב, שעליהם לא חלים דיני הלחימה. השופטים דחו את הטענה הזו וקבעו בפלפול משפטי ארוך ומסויג כי מדובר ב'עימות מזוין', אך לא היה בזה צורך באמת, כי צה"ל כבר הבין את הרמז ועשה כרגיל את העבודה בעצמו, כפי שדיווחו השופטים: "כוחות צה"ל שהוצבו בשטח הצטיידו מבעוד מועד במגוון אמצעים התואמים את האתגר המבצעי שבהתמודדות עם המון עוין, לרבות אמצעי כריזה ואזהרה ואמצעים בלתי קטלניים לפיזור הפגנות.

"לנוכח אופיים החריג של האירועים האלימים, ובהתאם להוראות הקיימות, אף הוקצו אמצעים בלתי קטלניים ייעודיים אחרים (כגון רחפן המפזר גז מדמיע), ונקבע כי אם יהיה צורך, ניתן יהיה להשתמש כאמצעי אחרון גם בירי באש חיה לעבר מפירי סדר אלימים, שאינם נרתעים מאזהרות ומסכנים את הביטחון, והדבר ייעשה בראש ובראשונה על ידי ירי מדויק של צלפים, והכול במטרה לצמצם ככל הניתן את הפגיעה במשתתפים בהפרות הסדר האלימות".

בית המשפט שב והדגיש פעמים רבות במהלך הדיון את עמדת צה"ל כפי שנמסרה לו: "המשיבים הדגישו במהלך הדיון עוד כי הוראות הפתיחה באש, המתירות ירי לעבר רגליו של מפר סדר מרכזי או מסית מרכזי, מתבצעות במסגרת העימות המזוין המתקיים בין ישראל לבין תושבי רצועת עזה, וזאת כמוצא אחרון בלבד, בכפוף לדרישות מחמירות הנגזרות מן העקרונות של צורך הכרחי ומידתיות, ולאחר שמוצו, אך לא צלחו – כל האמצעים האחרים.

"נוכח חשיבות הדברים", כתבו שוב ושוב השופטים, "אדגיש שוב כי בהתאם למידע שנמסר לנו באשר להוראות הפתיחה באש הרלבנטיות, ירי לעבר רגליו של מפר סדר מרכזי, או מסית מרכזי אמור להתבצע כמוצא אחרון בלבד, ובכפוף לדרישות מחמירות הנגזרות מן העקרונות של צורך הכרחי ומידתיות".

ראוי לציין כאן את הדברים המדהימים שמסר ארגון הימין אלמגור, שהצטרף למשיבים לעתירה כידיד בית המשפט: "בתגובתו של 'ארגון אלמגור' – נטען כי הפרות הסדר האלימות מאורגנות, מוכוונות וממומנות על-ידי ארגון חמאס, וכי מטרת ההפגנות היא לשמש כיסוי לניסיונות לפגוע ולפרוץ את מכשול הביטחון המפריד בין ישראל לבין רצועת עזה ולאפשר כניסה של מחבלים לשם ביצוע פיגועים…

"'ארגון אלמגור' הפנה לדבריהם של מנהיגי ומייסדי ארגון חמאס בראיונות שנתנו לתקשורת, שבהם הודו כי הנחו את משתתפי האירועים להצטייד בכלי נשק ולהשתמש בהם במהלך הפרות הסדר, ואף עודדו אותם לנסות לבצע חטיפה של אזרחים וחיילים ישראליים ולמוסרם לארגון… ארגון אלמגור הפנה גם לדברים שנשא יחיא סינוואר, מנהיג החמאס ברצועה, בתאריך 06.04.2018 בפני קהל המפגינים ברצועה, וציין במסגרתם 'שיחכו [ישראל] לדחיפה הגדולה, נוריד את הגדר ונקרע את ליבם מגופותיהם'".

מפסק הדין: "איום נוסף פרט לפעולות הטרור המבוצעות בחסות האירועים ההמוניים המערבים אוכלוסייה אזרחית, הוא האיום שאותו תיארו המשיבים כ'פריצה המונית של המכשול הביטחוני מצד אלפי פלסטינים', ששולהבו לחדור לשטח הארץ, להגיע ליישובים ישראלים המצויים מאות מטרים בלבד מהמכשול ולפגוע בחיילים המוצבים במכשול עצמו ואולי אף באזרחים המתגוררים בקרבתו"

עזה אינה בילעין

לא מדובר בדיון תאורטי. כבר בעת ההתרחשויות ובתקופת הדיונים בבג"ץ היו שהתריעו כי משהו השתנה בכל הפעלת האש וכי צה"ל נזהר מאוד וחדל למעשה מירי אש חיה אלא במקרים יוצאי דופן ובאישור מיוחד. לדוגמה, כך כתב ynet יואב זיתון במרץ 2018 במאמר שכותרתו 'בין מדיניות ההכלה לשחיקת ההרתעה': "צלפים פרוסים על סוללת אדמה שמעל הגדר ומולם כמה עשרות מפרי סדר שמתקרבים מדי פעם לגדר ומיידים אבנים לכיוונה. ליד הצלפים עומד מפקד הגזרה, לרוב המג"ד או המח"ט המרחבי. הכוחות מבקשים ממנו אישור לירי מדויק על דמות ששוב ושוב מתקרבת לגדר. בתום בחינת המצב – לא ניתן אישור… הצלפים מונחים לירות לעבר קרסולו של המסית המרכזי… כדי לצמצם למינימום את הסיכוי לפגיעה קטלנית.

"מבחינת צה"ל, השורה התחתונה באירועים אלה שמתרחשים על בסיס שבועי בגבול היא ברורה: כשהכוחות מזהים כל התקרבות של פלסטיני – שוהה בלתי חוקי, מחבל או מפר סדר – מכילים את האירוע, סוגרים את המרחב מולו וגם אם מתאפשרת חציה – היא נשלטת בתצפית ובאש בכל שלביה ולא מהווה איום בשום שלב על הכוחות או על תושבי עוטף עזה".

זיתון סיכם במאמרו: "מאירוע לאירוע נראה שההרתעה הצה"לית נשחקת בעצם אי-אכיפת הפרימטר באופן מלא, הגם שהיגיון מבצעי עומד מאחורי מדיניות ההכלה הזו. מבחינת גורמי הפיקוד בשטח סביב הרצועה, עזה היא לא בילעין: תקרית חמורה במהלך הפרת סדר, כמו חצייה מוצלחת או מספר הרוגים פלסטינים, עלולה להסלים מהר לירי טילי נ"ט או מטחי רקטות וכעבור ימים בודדים להתפתח גם למלחמה… אך התרחיש שאליו נערכים יותר ביתר שאת הוא אחר: פיגוע משמעותי בחסות אותן הפרות סדר גדולות, באמצעות ירי מנגד לעבר הצד הישראלי, על ידי מקלע, צלף או טיל נ"ט. התרחיש הקיצוני יותר שנלקח בחשבון הוא ניצול הטיפול הצבאי במרחב הפרות הסדר בגדר להחדרת חוליית 'נוכבא' של חמאס מנקודה אחרת לפיגוע גדול".

נחזור לעתירה, שתשובת צה"ל כתובה בה שחור על גבי לבן, ולמרות ההכחשות שניתנו אז בפומבי אפשר לראות כיצד 'חודדו' בשטח ההנחיות, שם קוד צה"לי לשינוי הגדול והדרמטי שיושם בשטח: "ראוי להוסיף כי… התקיימה היערכות משמעותית בצה"ל, אשר במסגרתה, המפקדים תדרכו את הכוחות שנפרשו בשטח בדבר כללי הפתיחה באש הגזרתיים, והכוחות צוידו באמצעים שאינם קטלניים לפיזור הפרות הסדר".

לפי בית המשפט, "המשיבים ציינו לא אחת את החשיבות הרבה שהם מייחסים לצמצום בהיקף הנפגעים בהפרות הסדר האלימות, ככל שניתן, בנסיבות. בהתאם לכך, רשמנו לפנינו את הודעת המשיבים כי מיד לאחר האירועים האלימים שהתרחשו ב-30 במרץ 2018, ובאופן מתמיד מאז, מתקיים תהליך סדור לתחקור ולהפקת לקחים מבצעיים ולהטמעתם. במסגרת זאת, נמסרו לכוחות הביטחון גם הדגשים שונים, אשר נועדו לצמצם עוד יותר, את היקף הנפגעים".

עוד ציין בית המשפט: "המשיבים הבהירו כי ההוראות אושרו על ידי הפרקליט הצבאי הראשי והיועץ המשפטי לממשלה וכי ההוראות אינן מתירות ירי חי לעבר אדם אך בשל שהייתו באזור החיץ או בשל הימצאותו בסמוך לגדר המערכת, והן אינן מתירות ירי חי לעבר אדם אך בשל השתתפותו בהפרת סדר אלימה או תמיכתו בארגון בחמאס".

בהמשך, כפי שציין עקיבא ביגמן במאמר שפרסם בנושא באתר מידה, חדלו לירות אפילו לעבר חמושי חמאס שטיילו בסמיכות לגדר, כחלק מאותה קונספציה שסברה כי פני חמאס לרגיעה לשקט ולשגשוג כלכלי. פעילים אלו כונו מעתה 'פעילי ריסון', שנועדו למנוע לכאורה מההמון להסתער על הגדר, ונטען כי פגיעה בהם עלולה להצית את השטח כולו. אחרי הפעילים החמושים הגיעו גם הסיורים הרכובים של חמאס על הגדר, ואיתם אותן התרעות חמות של תצפיתניות שראו את ההכנות לפריצה הגדולה, התריעו והתריעו, אך לשווא.

מפסק הדין: "כוחות צה"ל שהוצבו בשטח הצטיידו מבעוד מועד במגוון אמצעים התואמים את האתגר המבצעי שבהתמודדות עם המון עוין, לרבות אמצעי כריזה ואזהרה ואמצעים בלתי קטלניים לפיזור הפגנות. לנוכח אופיים החריג של האירועים האלימים, ובהתאם להוראות הקיימות, אף הוקצו אמצעים בלתי קטלניים ייעודיים אחרים, ונקבע כי אם יהיה צורך, ניתן יהיה להשתמש כאמצעי אחרון גם בירי באש חיה לעבר מפירי סדר אלימים, שאינם נרתעים מאזהרות ומסכנים את הביטחון, והדבר ייעשה בראש ובראשונה על ידי ירי מדויק של צלפים, והכול במטרה לצמצם ככל הניתן את הפגיעה במשתתפים בהפרות הסדר האלימות"

דיון פומבי בתוכניות מבצעיות

"הכתובת הייתה על הקיר, אבל אנחנו סירבנו לקרוא אותה", כתב עו"ד חדי. "לפסק הדין הזה של אותו בג"ץ יש יתרון אחד: הוא העלה על הכתב את האבסורד של פלפולים משפטיים ושימוש של בית המשפט כזירת לחימה נוספת בישראל. תאהבו את זה או לא, ארגוני הטרור משתמשים גם בבית המשפט העליון של מדינת ישראל כזירת התגוששות במדינת ישראל. חמאס לא יכול להגיש עתירות בעצמו. בעצם אולי כן, אבל הוא עדיין לא ניסה… לכן הוא משתמש בארגונים שונים, אידיוטים שימושיים, כדי לעשות לו את העבודה, ואת זה חובה להפסיק".

אחרי כל הדברים האלה היינו מניחים שעד להודעה החדשה ועד שמדינת ישראל תתפנה לארגון מחדש של כל מה שנוצר תחת ידיו של בג"ץ, מישהו שם יעצור, ולו בשביל לחשב לבד מסלול מחדש. אז זהו, שלא. עו"ד חדי גילה שעתירות כאלה מוגשות גם בימים אלה! ב-21 באוקטובר הגיש ארגון רופאים לזכויות אדם עתירה לבג"ץ. בית המשפט נדרש בעתירה לתת צו נגד "אילוץ בית החולים אל-קודס שבעזה להתפנות", נגד תקיפת בית החולים, וגם לתת צו שימנע את תקיפת בית החולים כל עוד החולים לא פונו ממנו.

העתירה הזו לא רק שעברה את שלחן מזכירות בית המשפט, היא אפילו הגיעה לשולחנה של שופטת מכובדת, וזו לא זרקה אותה מכל המדרגות ברגע הראשון אלא דרשה מהעותרים להביא לפניה את תגובת צה"ל בכתב. באחת בלילה העירו את ראש מחלקת הדין הבין-לאומי בפרקליטות הצבאית, מסרו לו את העתירה ודרשו תגובה בתוך כמה שעות, כי ברור שאין לו דבר טוב יותר לעשות במהלך מלחמה חוץ מלהשיב על עתירות הזויות של ארגונים שמייצגים נציגי ישות אויב.

לדברי חדי, "התגובה הייתה שצה"ל מסר הודעות למוסדות ברצועה, והן ממליצות להם להעתיק פעילות למקום אחר כדי לצמצם את הסכנה שנשקפת להם. התגובה גם ציינה שבאופן כללי יש הגנה על בתי חולים. אבל זה לא החלק ההזוי ביותר. בתגובה הודיע בהתנדבות ראש מחלקת הדין הבין-לאומי שנכון לעת הזו 'אין כוונה לתקוף את בית החולים אל-קודס בעזה'. מה הדחף לדון בתוכניות מבצעיות של צה"ל בבית המשפט, ועוד בפומבי? מה הרלוונטיות של העניין הזה, ומה מקור הסמכות הזה? למה משפטן בכיר בצה"ל חושף מה צה"ל מתכוון או לא מתכוון לעשות?"

חדי מבהיר את עומק הבעיה: "העתירה נדחתה בתוך יום רק כי בית המשפט קבע שלא הונחה לפניו שום תשתית עובדתית מטעם העותרים שתאפשר דיון. כלומר, העתירה נדחתה לא כי לא שפוי לדון בה או כי אין מקור חוקי לדון בה, אלא רק משום שהם לא הציגו עובדות לבית המשפט".

לעיסוק הציבורי בבג"ץ ובחלקו בקונספציית טרום שמחת תורה הציבור הישראלי עוד יצטרך לחזור בבוא העת, אבל בינתיים לפחות תוך כדי לחימה חשוב שמישהו כאן יקפיא את המצב.

הפוסט הוראות פתיחה בגדר הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

בימים ההם בזמן הזה: כאז כן היום, מיומה הראשון של מדינת ישראל רצועת עזה מאתגרת ביטחונית את צה"ל ואת מדינת ישראל, דורשת מאיתנו להגות לה פתרון של קבע. כבר במלחמת העצמאות, המלחמה הראשונה של צבא יהודי במדינה עצמאית אלפיים שנים לאחר ימי מלחמות המכבים, נאלצו חיילינו לצאת לקרבות גבורה נגד האויב הערבי שישב בערי עזה וצבא מצרים ששלט בשטח, כדי להגן על גבולותיה הדרומיים של המדינה ועל קיבוצי העוטף. בקרבות אלו היו לוחמינו מעטים מול רבים, ובאמצעות אומץ, מסירות נפש ואסטרטגיה הצליחו להכריע את האויב.

לצד קרבות הגבורה הפכו סיפורי ההתיישבות בעוטף ולאחר מכן בגוש קטיף, בתוך תוכי הרצועה, למופת של התמסרות ואחיזה בלתי מתפשרת באדמת ארץ ישראל גם במקומות מסוכנים ובקרבת האויב ולזירת לוחמה שבה – כפי שמתברר בימינו אלה – אין ברירה אלא לנצח ניצחון סופי וגמור, פעם אחת ולתמיד.

יום לפני הקמת המדינה פלש לארץ צבא מצרים ותקף את כפר דרום, והיישוב הקטנטן היה נתון במצור מוחלט. במשך חודשיים הצליחו כמה עשרות בחורים לרתק למקומם את המצרים, שהיו בטוחים שלפניהם לכל הפחות גדוד חי"ר או יותר, מעכבים את הצבא המצרי מלהתקדם למרכז הארץ

גבול המחרשה

סיפורה של ההתיישבות בעוטף עזה הוא מעשה גבורה בפני עצמו. מבצעי הקמת קיבוצים בשיטת חומה ומגדל בימים שקדמו להקמת המדינה, תחת אפם של הבריטים, באדמות צפון הנגב – שהיו אז צחיחות וקרובות כל כך לערי הרצועה – דרשו אומץ רב מחברי גרעיני ההתיישבות, והם עלו על הקרקע בידיעה ברורה שקל זה לא הולך להיות. המבצע המפורסם שבהם הוא מבצע הקמת 11 הנקודות, שיצא לדרך במוצאי יום הכיפורים תש"ז (אוקטובר 1946), ובו הוקמו ברחבי צפון הנגב גם בארי, אורים, כפר דרום ונירים.

התפיסה, שהראתה את כוחה, הייתה שתלם המחרשה הוא שיקבע את הגבול, וכדי לסכל את הכוונה להכליל את הנגב בשטח המתוכנן להימסר למדינה הערבית בתוכנית החלוקה הוקמו נקודות ההתיישבות בקו ההגנה המרוחק ביותר. לאחר המלחמה קיבעו הקרבות סביב נקודות ההתיישבות במלחמת העצמאות את קו הגבול בין ישראל לרצועת עזה שבשליטת המצרים.

למבצע 11 הנקודות קדמה עלייה לנקודות יישוב אחרות, ובהן ניר עם, שהוקם על אדמות שנרכשו מבית חאנון, וכן הקיבוץ הדתי בארות יצחק, שהוקם דרומית לעיר עזה, בסמיכות למקום שבו שוכן כיום קיבוץ נחל עוז. מבארות יצחק יצאו רבות מקבוצות ההקמה של קיבוצי 11 הנקודות, ומשם יצאה גם יחידת הפלמ"ח בליל הגשרים, בימי תנועת המרי העברי, לפוצץ את הגשר הבריטי שעבר מעל נחל הבשור.

קרבות מלחמת העצמאות הפכו את תושבי הקיבוצים למגיניה הדרומיים של המדינה מול הטור המצרי שחדר מדרום, וקרבות הגבורה של המגינים הדלים של כפר דרום, בארות יצחק וסעד הם בלי ספק מקרבות הגבורה ההרואיים ביותר בתולדות קרבות המגן של העם היהודי, גרסה מודרנית של מעטים מול רבים שמצליחים בעקשנות מופלאה לרתק את הצבא המצרי, שכלל חיל רגלים גדול מהם בהרבה, וכן טנקים ומטוסים.

למרות דלות החומר

קשה לתפוס באמת את יכולת העמידה והגבורה של מגיני כפר דרום ובארות יצחק בימים ההם: את כפר דרום תקפו פעם אחר פעם, עוד לפני קום המדינה, האוכלוסייה הערבית המקומית ויחידות סודאניות בהתקפות שכללו פצצות מרגמה וניסיונות הסתערות על היישוב. מגיני היישוב, כשישים איש לכל היותר, הצליחו להדוף את ההתקפות הללו למרות האבדות שספגו.

צבא מצרים פלש לארץ ותקף את כפר דרום בשריון ובכוחות חי"ר כבר ביום חמישי, ד' באייר תש"ח, יום לפני הקמת המדינה, והיישוב הקטנטן היה נתון במצור מוחלט. במשך חודשיים הצליחו כמה עשרות בחורים לרתק למקומם את המצרים, שהיו בטוחים שלפניהם לכל הפחות גדוד חי"ר או יותר, מעכבים את הצבא המצרי מלהתקדם למרכז הארץ, עד לנטישת היישוב בליל 7 ביולי 1948, ראש חודש תמוז, לקראת סיום ההפוגה.

למחרת, עם חידוש האש, פרצו המצרים ליישוב ומצאו אותו ריק מאדם. בספרו 'הימים של כפר דרום' כתב המחבר אריה יצחקי: "שיא הגבורה, לדעתי, הוא עמידתם מול האויב של כמה עשרות בחורים ובחורות צעירים בכפר דרום במשך 222 ימים – שמונה וחצי חודשים בשנת תש"ח; ומתוך זה שלושה חודשים רצופים של הגנה על יעד מבוצר מול הפגזות כבדות, מטחי ירי ביום ובלילה וארבע התקפות רצופות של כוחות משולבים של חי"ר ושריון, בתנאי מצור כמעט מוחלט כשהמגינים סובלים מחרפת רעב ומצמא נורא". לדברי יצחקי, "לא היה כוח של צה"ל שתיפקד בתנאים כאלה בכל מלחמות ישראל, ותיפקד בהצלחה מדהימה, למרות דלות החומר, עד שקיבל פקודה לפנות את המקום".

ים של שנאה

גם מה שעבר בשבועות הראשונים לתקומתה של המדינה על מגיני בארות יצחק הקטנה קשה לתיאור. מגיני המשק – 65 בחורים ועוד כ-25 בחורות חמושים ב-35 רובים, כמה מקלעים, מרגמות ורימונים – הצליחו בסיוע גדוד 9 של חטיבת הנגב, שהגיע לאזור והביא עימו שני תותחי שדה מיושנים, לבלום מתקפה של גדוד מצרי שהיו בו כ-800 איש ולהפיל ממנו כמאה לוחמים. לעומתם 17 ממגיני בארות יצחק נפלו בקרב.

בתום הקרב, שהסתיים רק בח' בתמוז תש"ח, ובו חרב המשק לחלוטין, ניצחו בניגוד לכל הסיכויים מגיני בארות את הכוח המצרי, שהחליט להתקדם צפונה בלי לכבוש את הנקודה העקשנית. גם קיבוץ סעד השכן עמד על המשמר ימים ארוכים בגבורה עילאית נגד צבא מצרים. רוב המבנים בקיבוץ חרבו בהפצצות המצריות, והתושבים המשיכו את חייהם במחפורות מתחת לאדמה, מנהלים קרב נגד המצרים הקרבים, מעכבים אותם בגופם מלנוע צפונה לעבר יישובי המרכז.

לאחר המלחמה עזבו את הנקודה אנשי בארות יצחק, וברבות הימים התיישבו בנקודה שהקיבוץ יושב בה עד יום. לא הרחק מהמקום ששכן בו קיבוץ בארות יצחק הישן הוקם לאחר קום המדינה קיבוץ נחל עוז, שהגבול בינו ובין הרצועה, שנשלטה בידי המצרים, סומן בתלם מחרשה, בלא גדר.

בל"ג בעומר תשט"ז נפל בסיור על הגבול מפקד האזור רועי רוטנברג, וגופתו נחטפה לעזה וחוללה שם. לאחר מותו התפרסם הספדו של משה דיין, שביקר בקיבוץ באותו היום, הספד שנשא מעל קברו הטרי של רוטנברג וקטעים ממנו נראים כאילו נכתבו לימינו אלה ממש: "הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת?

"הן אנו יודעים", הספיד דיין, "כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים… מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע… אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו".

לאחר מותו התפרסם הספדו של משה דיין, שביקר בקיבוץ באותו היום, הספד שנשא מעל קברו הטרי של רוטנברג וקטעים ממנו נראים כאילו נכתבו לימינו אלה ממש: "הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת?… מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו"

מבצע אסף

נחזור למלחמת העצמאות. לאחר קום המדינה ופרוץ הקרבות נגד הצבאות הפולשים ממדינות ערב החלה באוקטובר 1948 תקופת המבצעים הגדולים, ובהם מבצע יואב, מבצע חירם ומבצע חורב, מבצעים שבהם שחרר צה"ל שטחים גדולים בגליל ובנגב. אחד מהמבצעים הללו, מהידועים פחות, הוא מבצע אסף, שנערך בתחילת כסלו תש"ט, ובו כבשו כוחות צה"ל משלטים של צבא מצרים שנתפסו באזור קיבוץ בארי ובמקומו של קיבוץ מגן היום. המבצע נקרא על שמו של אסף שכנאי, שנפל באזור כאשר אבטח את צינור המים לקיבוצי מערב הנגב, מבצע ציוני ראשון במעלה בפני עצמו.

גם במבצע הזה התגלו סיפורי גבורה יוצאי דופן, והם שקבעו לבסוף את גבולות שביתת הנשק בין ישראל למצרים, קו הגבול בין ישראל לרצועת עזה עד היום. מבצע אסף היה קצר ומוצלח, וכלל אסטרטגיית הטעיה, אומץ והסתערות מהירה שהביאה לידי דחיקה של האויב המצרי לעומק הרצועה, מותיר בידי ישראל את המשלטים הגבוהים השולטים על שטח הרצועה.

באחד הקרבות ההרואיים שנערך בפאתי ח'אן יונס הסתערו לוחמי צה"ל על כוח מצרי שנערך לתקיפת המשלטים באזור שיח' נוראן, כיום קיבוץ מגן. בקרב השתתפו בין השאר גדוד הפשיטה 89 מחטיבה 8, חטיבת השריון הראשונה של צה"ל בפיקודו של יצחק שדה, וכן גדוד 13 של גולני, שירד זה כבר מהצפון לאחר סדרת קרבות מוצלחים בגליל. בפעולה זריזה ואגב איגוף והטעיה הצליחו כוחות גדוד 89 לחדור ללב כוח מצרי גדול טרם צאתו להתקפה, לפזר אותו ולחסל ולדרוס רבים מחיילי האויב. המצרים איבדו בקרב כמאה חיילים על פי ההערכות המקילות, ואילו לגדוד הפשיטה היו שני פצועים קל.

בגדוד שולבה באופן יוצא דופן פלוגת לח"י בפיקוד יעקב גרנק הגבוה, "דב הבלונדיני", דמות מיתולוגית וסמל של גבורה, שנלחם בכמה קרבות, נפצע וחזר ללוחמה כמפקד פלוגת הלח"י בגדוד 89. דב זיהה את התארגנות המצרים בסיוע מטוס פרימוס שסייר באזור והצליח להודיע לפלוגה על הקרב המתוכנן, והיא יצאה להתקפה מהירה ביישור קו על המצרים.

בזיכרונותיו כתב אברהם ורד, אחד מלוחמי הפלוגה, את הדברים האלה: "המצרים מאחורי הגבעה… אנחנו מגבירים את המהירות. הזחלים מטפסים בגבעה במלא כוחם. מהר… מהר! להפתיע את המצרים… מהר! יריות פילחו את האויר, בודדות. הנה הזחלים מעל החפירות ומלמטה גופים… חיילים מצריים תחת גלגלי המכונית נדרסים. דמויות קמות ורצות, הרבה דמויות, מכל עבר. מצרים… אינם מתנגדים, רק רצים, מלפנים מאחור. הזחלים באמצע ומצרים סביב סביב. אינם לוחמים, רק בורחים, רצים וכושלים, קמים וממשיכים ללא כח, מסורבלים, ללא מבע, פרצופים מבועתים… המצרים אינם מתנגדים, נשברו מעצם ההפתעה.

"הרגנו עשרות רבות, אולי מאה… ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם. זו שעה גדולה שזכינו לה… אנחנו רוצים להשלים את המלאכה, לרדוף אחר המצרים עד חנות יונה (ח'אן יונס, א"ס), עד עזה. ראו כי נתן ה' אותם בידנו!"

יעקב גרנק, דב הבלונדיני, נפל זמן קצר אחרי כן בקרב על עוג'ה אל-חפיר, הלא היא ניצנה, במבצע חורב, ביום כ"ה בכסלו תש"ט, נר ראשון של חנוכה.

הפסקת אש

לא רבים יודעים, אבל הקרב הגדול האחרון שסיים את מלחמת העצמאות והביא לידי שביתת הנשק הסופית מול המצרים התנהל גם הוא ברצועת עזה, בגזרת רפיח, במבצע חורב. מטרת הקרב הייתה לכתר את המצרים ששהו ברצועת עזה כדי לאלץ אותם להסתלק מן הארץ.

לאחר קרבות קשים הצליחו יחידות מחטיבת גלוני ומחטיבת הראל לכבוש בטבעת כמה מן המשלטים ומהצמתים המובילים ממצרים לרצועת עזה, בין השאר את עוג'ה אל-חפיר, והפילו מאות חללים מצבא מצרים. חיילי צה"ל אף פלשו לתוך תוכי חצי האי סיני לפני שנסוגו משם בהוראת הפיקוד. המבצע, שגבה קורבנות רבים, ובהם תשעה לוחמי פלוגת הלח"י ומפקדה יעקב גרנק, גרם לבסוף לצבא מצרים להסכים להפסקת אש ולפתיחת המשא ומתן על שביתת הנשק הקבועה שציינה את סיום המלחמה.

הפוסט גיבורי עוטף עזה תש"ח הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

להפתיע כשהאויב מותש: קרב אפולוניוס (167 לפנה"ס)

צבאו של אפולוניוס, שיצא מסמריה-שומרון, עבר כנראה דרך שכם, ומשם הדרים לעבר יהודה, מסע של עשרות קילומטרים. אפולוניוס הופתע שם, על הדרך בין שכם לירושלים במקום הנשלט על הציר, בידי צבא יהודה המכבי. אם נכונה ההשערה שאפולוניוס הותקף במעלה לבונה, נראה שהחיילים הסלאוקים עמוסי הנשק, שהלכו בטור עורפי, התייגעו במעלה התלול והמפרך שמתפתל לאורך 3.5 קילומטרים, ובאחד מהפיתולים האחרונים המתינו להם המורדים והסתערו עליהם מלמעלה.

לפי ההנחה החלופית, שאפולוניוס הותקף דווקא בוואדי חרמיה, ואדי צר מאוד שמשני צדדיו מתנשאים הרים תלולים, נראה שיהודה ואנשיו ארבו להם ברכסים השולטים משני צידי הוואדי, וכאשר עברו שם הסלאוקים בטור עורפי שרוחבו כרוחב הדרך, הם הותקפו מלמעלה. יהודה המכבי ואנשיו התנפלו על הכוח מהמארב בנצלם את תנאי השטח, שהיו לא נוחים בלשון המעטה לכוח הסלאוקי, שהיה מסורבל ונשא כלי נשק כבדים. הסלאוקים הובסו, ומפקדם ורבים מחייליו נהרגו. יהודה לקח את חרבו של אפולוניוס, ומאז נלחם בה כל הימים.

צבא יהודה המכבי התרכז במִצפָּה. המכבים ערכו עצרת תפילה המונית, צמו, תקעו בחצוצרות, חגרו שק ואפר וערכו מעמד של כוהן משוח מלחמה. מרגליו של יהודה, שצפו מפסגות ההרים, יכלו לראות את ההיערכות של הכוח הסלאוקי שבעמק ואת צאת לוחמיו לתקיפה בהרים ולדווח במהירות ליהודה. גורגיאס הסלאוקי לקח את היחידות המובחרות של צבאו ויצא איתן למסע לילי לעבר מצפה בליווי סיירים מקומיים מהחקרא

לתקוף את האויב בנקודת הנחיתות שלו: קרב בית חורון (166 לפנה"ס)

הידיעות על מפלתו של אפולוניוס מושל השומרון הניעו את סירון, שהיה אולי מושל חיל סוריה ("שר צבא ארם"), לנסות לדכא את המרד החשמונאי. סירון בחר לעלות לחבל הארץ המורד ממערב, דרך מעלה בית חורון התלול מאוד (עלייה של 225 מטר בקו אווירי של 2.8 קילומטרים). הכוח הסלאוקי כלל ככל הנראה בין 8,000 ל-10,000 לוחמים.

הקרב עצמו היה קצר למדי. נראה שהמורדים ארבו לשדרת המסע הסלאוקית, שנעה בטור עורפי דק במעלה הדרך התלולה. הם התנפלו עליה והסתערו מלמעלה, והכוח הסלאוקי לא יכול להסתער, התקשה להגן על עצמו ונפוץ לכל עבר, ונפלו ממנו 800 חללים. יתרת הצבא הסלאוקית נסוגה משדה הקרב וברחה דרומה ודרום-מערבה.

לתקוף דווקא במקום שלא מצפים לו: קרב אמאוס (165 לפנה"ס)

לפי מקבים א, גודל הצבא הסלאוקי שהגיע לדכא את המרד היה הפעם כ-40,000 איש. "נספחו סוחרי עבדים שבאו לקנות את השבויים – כי בניצחון הקל על היהודים לא הטילו ספק". יהודה חילק את צבאו לארבעה גדודים. הוא פיקד על הגדוד הראשון, ואת שלושת אחיו העמיד בראש הגדודים האחרים, שבכל אחד מהם היו 1,500 חיילים. כלומר, בצבאו היו 6,000 חיילים לפחות.

בספר מקבים א מסופר שיהודה בחר במצפה 3,000 חיילים איכותיים מכלל חייליו לצורך מבצע הפשיטה. היוונים הקימו מחנה מבוצר בעמק איילון, לא רחוק מאמאוס. המחנה הסלאוקי היה מוגן נגד מתקפת פתע מצד עמק איילון על ידי הוואדי הקטן העובר לידו, אך לעומת זאת היה חשוף להתקפה מכיוון ההרים, דבר שלא צפה שיתרחש.

צבא יהודה המכבי התרכז במִצפָּה (אולי נבי סמואל). המכבים ערכו עצרת תפילה המונית, צמו, תקעו בחצוצרות, חגרו שק ואפר וערכו מעמד של כוהן משוח מלחמה. מרגליו של יהודה, שצפו מפסגות ההרים, יכלו לראות את ההיערכות של הכוח הסלאוקי שבעמק ואת צאת לוחמיו לתקיפה בהרים ולדווח במהירות ליהודה.

גורגיאס הסלאוקי לקח את היחידות המובחרות של צבאו ויצא איתן למסע לילי לעבר מצפה בליווי סיירים מקומיים מהחקרא – המצודה שבירושלים. מספר החיילים שיצאו עם גורגיאס הסתכם ב-5,000 רגלים ואלף פרשים.

בעת שיצאו גורגיאס וחייליו מאמאוס מזרחה יצא יהודה ממצפה לעבר אמאוס עם 3,000 לוחמים ממבחר כוחותיו, והפתיע שם בעלות השחר את כוחות הצבא הסלאוקי המנומנמים שנותרו בעורף. לאחר שהביס את עשרות האלפים שבמחנה, רדף אחרי הנמלטים עד גזר. על פי מקבים א, נפלו מהכוחות הסלאוקיים כ-3,000 לוחמים. אחר כך חזר יהודה למחנה והמתין לשובו של גורגיאס. המכבים נמנעו על פי פקודת יהודה מביזת המחנה הסלאוקי והתייצבו נגד האיום הצפוי.

הכוח של גורגיאס, ששעות ארוכות לא איתר את המורדים במקום שבו היו אמורים להיות, חזר לאמאוס עייף, מותש ומתוסכל. בראותם את בסיס המוצא שלהם בוער ומעלה עשן ואת המכבים עומדים הכן לקראתם, נשברו החיילים הסלאוקים ונמלטו משדה הקרב בלא מאבק.

ליסיאס העדיף לשמור את המידע הזה לעצמו מחשש לתגובה בלתי צפויה של צבאו ושל המורדים ביהודה, והודיע רק שצבאו עייף מהלחימה ושהוא מוכן להגיע להסכם פשרה עם המורדים. עיקרו של ההסכם היה מימוש הזכות לחיות על פי חוקי האבות. כך יצא שאף שהמכבים הפסידו במערכה, הם בכל זאת סיימו אותה בהצלחה

שיטת לחימה של מעטים נגד רבים: פגע וברח – קרב בית צור (164 לפנה"ס)

ליסיאס, מושל החלק המערבי של האימפריה הסלאוקית, יצא בראש כוחותיו להדביר את המרד. לפי מקבים א, בכוח הסלאוקי נמנו לא פחות מ-60,000 רגלים ו-5,000 פרשים. בצבא המכבים נמנו 10,000 לוחמים. לאחר שנכשלו התקפות הצבא הסלאוקי על השטח שבשליטת המורדים מצפון וממערב, החליט הפיקוד הסלאוקי לנסות הפעם לתקוף אותם מדרום. בדרכו ניצב בית צור, יישוב חשמונאי מבוצר שכיבושו היה כרוך בקושי רב. צבא המכבים פשט שם על הצבא הסלאוקי והרג בו אלפים. נראה שזו הייתה פעולת פשיטה בנוסח 'פגע וברח', כיוון שלא מתואר שהצבא הסלאוקי נסוג בבריחה, כפי שמתואר בקרבות הקודמים.

ליסיאס נאלץ לשוב במהרה לאנטיוכיה גם מכיוון שנודע לו על מותו של אנטיוכוס אפיפנס. הוא היה עסוק בהעברת השלטון לאנטיוכוס החמישי ובשמירה על מעמדו שלו, והטיפול במרד ביהודה נדחק מטה בסדר העדיפויות שלו. יהודה ניצל את שעת הכושר והשתלט על ירושלים מלבד על החקרא, המצודה ששכנה מדרום למקדש, שנותרה בשליטת המתייוונים. הצעד הראשון של יהודה ואנשיו בירושלים היה טיהור המקדש.

"ויהי ביום החמישי ועשרים לחודש התשיעי הוא כסלו, בשנת שמונה וארבעים ומאה, וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טימאו אותו הגויים, ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים".

מסירות נפש גם לנוכח סיכויים אפסיים: קרב בית זכריה (162 לפנה"ס)

הקרב הזה היה הראשון שבו הפסידו המכבים, אבל גם מהפסדים יש מה ללמוד. זה היה גם הקרב הראשון שאליו הגיעו הסלאוקים עם צבא גדול, שכלל את מיטב היחידות המלכותיות וגם פילים. על פי מקבים א, נמנו בכוח הסלאוקי 120,000 חיילים, 20,000 פרשים ו-32 פילי מלחמה. היערכות הכוחות הסלאוקיים הייתה מורכבת משמונה צוותי קרב משולבים, שבכל אחד מהם היה פיל מלחמה שעליו מגדל עץ מאויש בקשתים, מוקף ומאובטח מצדדיו באלף חיילי פלנקס, ו-500 פרשים שהגנו על אגפי הפלנקס, 250 מכל צד, ומאחוריהם ערוכים הרגלים ה'קלים'.

ליסיאס התמקם עם כוחותיו דרומית לבית צור והקים שם מחנה. אחת ממטרותיו העיקריות הייתה לתת לחייליו מנוחה לאחר שבעה שבועות של מסע צעידה. יהודה הציב את כוחותיו בבית זכריה, המזוהה עם חורבת בית זכריה, כ-300 מטרים מדרום לראש צורים של היום. לאחר מתקפה מוצלחת של יהודה, שבה נהרגו כמה מאות חיילים סלאוקים, ניגף צבא החשמונאים בפני מערכי הפלנקס החזקים של הסלאוקים. מעשה הגבורה של אלעזר, שרץ אל מתחת לפיל כדי לדקור אותו, רק המחיש את המצב הנואש שהתמודדו עימו הכוחות היהודים. יהודה המכבי נסוג עם שארית צבאו למעוזו שבהרי גופנה.

בית צור נכנעה לסלאוקים בעיקר על שום העדר אספקת המזון אליה. זו הייתה שנת שמיטה, והיא גרמה מחסור נורא ביבולים בכלל. הסלאוקים הפקידו חיל מצב בבית צור והתפנו לצור על ירושלים. כשנצורי המקדש כמעט נספו ברעב, הוסר לפתע המצור בעקבות שמועות שהגיעו לליסיאס בנוגע לפיליפוס, האפוטרופוס של אנטיוכוס החמישי, ששב לאנטיוכיה ותכנן להשתלט על הממלכה הסלאוקית.

ליסיאס העדיף לשמור את המידע הזה לעצמו מחשש לתגובה בלתי צפויה של צבאו ושל המורדים ביהודה, והודיע רק שצבאו עייף מהלחימה ושהוא מוכן להגיע להסכם פשרה עם המורדים. עיקרו של ההסכם היה מימוש הזכות לחיות על פי חוקי האבות. כך יצא שאף שהמכבים הפסידו במערכה, הם בכל זאת סיימו אותה בהצלחה ובהישג נאה. המכבים הסכימו למתווה, ובמחווה הוציא ליסיאס להורג את מנלאוס, הכוהן הגדול המתייוון.

בינתיים התפלל יהודה עם כוחותיו והזכיר את מצור סנחריב על ירושלים בתקופה האשורית, כשמלאך ה' הכה באשורים הצרים. יהודה ביקש מהקב"ה שבאותה מידה "תיגוף את המחנה הזה לפנינו היום". הקרב נערך בי"ג באדר. עם חזרתו של ניקנור לעבר ירושלים התקיף אותו יהודה המכבי מדרום, ליד חדשה

לא להתפתות להסכמים עם האויב – קרב כפר שלמא (162 לפנה"ס)

אנטיוכוס וליסיאס הודחו מכיסאם ונרצחו בידי דמטריוס הראשון, שהשתלט על הממלכה הסלאוקית. דמטריוס נעתר לטענותיו של אלקימוס, כוהן מתייוון, שלפיהן יהודה המכבי מטריד ומסכן את המתייוונים ואת תומכי המלך. בתגובה מינה דמטריוס את ניקנור למושל יהודה ושיגר לאזור את המצביא בקכידס. המכבים לא התייצבו נגד הצבא הגדול שהוביל בקכידס, והוא החזיר את השלטון בירושלים לסלאוקים והעלה לכהונה גדולה את אלקימוס.

ניקנור הגיע עם צבאו לירושלים, אך במקום לצאת למלחמה מייד ניסה בתחילה להערים על יהודה המכבי וקבע איתו פגישה. יהודה ואחיו קיבלו את ההזמנה והגיעו לפגישה. ברגע האחרון זיהה יהודה המכבי את המארב שהציב לו ניקנור, וברח משם. ניקנור נערך לקרב עם צבאו של יהודה, שפרץ בכפר שלמא המזוהה בגבעה מול גבעון המכונה בפי הערבים חרבת סלמא. בקרב זה ניגף ניקנור ומאות מלוחמיו נהרגו, והוא אולץ לשוב לירושלים ולהתבצר בחקרא.

לפגוע קודם כול במנהיג: קרב חדשה (161 לפנה"ס)

ניקנור לקח את בית המקדש כבן ערובה ואיים להחריבו כדי להרתיע את החשמונאים מלהסתער על ירושלים ולנסות לכבוש אותה. הסכנה אכן מנעה מיהודה להטיל מצור על החקרא, והוא העדיף להמתין לרגע שניקנור יצא מהעיר. בכוח החשמונאי נמנו 3,000 חיילים, ואילו בצבא הסלאוקי נמנו 9,000 לוחמים. באביב 161 לפנה"ס נשלחה תגבורת מאנטיוכיה לכוחות הסלאוקיים בירושלים. ניקנור, שחשש מהתקפה חוזרת של יהודה על התגבורת הזו במעלה בית חורון, יצא מירושלים ללוות את התגבורת. יהודה נמנע הפעם מלתקוף את הצבא הסלאוקי במעלה בית חורון, והמתין לו בחדשה שבאזור גבעון.

בינתיים התפלל יהודה עם כוחותיו והזכיר את מצור סנחריב על ירושלים בתקופה האשורית, כשמלאך ה' הכה באשורים הצרים. יהודה ביקש מהקב"ה שבאותה מידה "תיגוף את המחנה הזה לפנינו היום". הקרב נערך בי"ג באדר. עם חזרתו של ניקנור לעבר ירושלים התקיף אותו יהודה המכבי מדרום, ליד חדשה. זה הפתיע את ניקנור, כיוון שהוא ציפה להתקפה דווקא מצפון. מתקפה זו הייתה הימור, כי במקרה של כישלון היו החשמונאים מנותקים מבסיסם ולחוצים בין צבא האויב לבסיסו שבירושלים.

ניקנור, שפרץ בראש צבאו, נהרג בקרב. לאחר מות ניקנור נפל המורל בקרב הצבא הסלאוקי, והוא החל לסגת בבהלה תוך כדי השלכת ציודו. הכוחות הסלאוקיים הנמלטים עשו דרכם לעבר גזר, שהיה מבצר סלאוקי, כשלושים קילומטרים ממורד בית חורון. צבא יהודה דלק אחריהם והסב להם אבדות קשות, "ויצאו מכל כפרי יהודה מסביב ויכתרו אותם ויפנו אלה נוכח אלה וייפלו כולם בחרב ולא נשאר בהם עד אחד". 9,000 לוחמים הושמדו.

בפקודתו של יהודה נכרת ראשו של ניקנור, ועימו יד ימינו, בתגובה על התגרותו של ניקנור במקדש. הללו הוצגו לראווה מול ירושלים, ייתכן שבשער ניקנור שבמקדש, כדי לעודד את הלוחמים ואת רוח תושבי ירושלים. י"ג באדר נחגג לדורות, עד חורבן בית שני, כ"יום ניקנור".

הפעם לומדים דווקא מהאויב: להתקיף את היריב מלפנים ומאחור – קרב אלעשה (ניסן, 160 לפנה"ס)

כוח צבא סלאוקי בהיקף של 20,000 לוחמים ואלפיים פרשים נשלח שוב לקרב נגד יהודה. לפי מקבים א, מולם התייצב יהודה המכבי עם כ-3,000 לוחמים, אך כששמעו וראו את גודל הצבא הסלאוקי חששו רבים מחייליו מעימות ונמלטו, והוא נשאר עם 800 לוחמים בלבד.

הפעם הגיעו הסלאוקים ליהודה ממזרח "דרך הגלגל" וחנו בבארה (אל-בירה של היום). יהודה חנה דרומית-מערבית לו, באלעשה, שיש מזהים עם חורבת אל-עשי, השוכנת כיום במבואות רמאללה. השכם בבוקר יצא הכוח הסלאוקי מהמחנה לקראת יהודה. לאחר שיהודה נוכח שבקכידס נמצא מולו הסתערו לוחמיו במטרה להרוג את בקכידס עצמו, כפי שעשה לניקנור בקרב הקודם. בשלב ההוא הצליחו יהודה וחלק מצבאו להתגבר על אגף מסוים של צבא בקכידס שכלל גם את בקכידס עצמו, ורדפו אחריו עד "אשדות ההר", המזוהה עם הר בעל חצור שמעל עפרה.

ואולם בה בעת האגף האחר של הלוחמים היהודים ניגף בקרב אל מול הסלאוקים שנותרו בשדה המערכה. המנצחים ויתרו על מרדף אחרי היהודים הנמלטים ובאו לעזרת חלק הצבא הסלאוקי שברח מפני יהודה, ולמעשה נוצרת כאן תנועת מלקחיים. בקכידס ואנשיו הנסוגים חדלו מלברוח – ואולי מלכתחילה ברחו רק כדי להטעות את יהודה – ולפתע מצאו עצמם יהודה ואנשיו מכותרים מלפנים ומאחור עד ש"כבדה עליהם המלחמה" ומצבם נעשה נואש.

הקרב הסתיים בערבו של יום כשגם במחנה ההלניסטי רבים החללים. יהודה נפל, ואחיו יונתן ושמעון לקחו את גופתו, והיא נטמנה במודיעין. יונתן קיבל עליו את הנהגת המרד. המכבים לא יכלו להחזיק במעוזם שבהרי גופנה, ובלית ברירה נאלצו לשוב ולהימלט למדבר תקוע ולעבור למלחמת גרילה. עצמאות מדינת החשמונאים נאלצה להמתין עוד 18 שנים ארוכות.

הפוסט כך עושים מלחמה: שמונה כללים שכדאי ללמוד מיהודה המכבי הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

הרב ד"ר ראובן פיירמן

שתי סכנות עיקריות ריחפו מעלינו לפני המלחמה: הקמת מדינה פלשתינית והרעיון של דו-קיום בין היהודים לערבים במדינת ישראל. ברור שהביטוי 'שתי מדינות לשני עמים' הוא הנדסת תודעה, שהלא בפועל היה מדובר על מדינה אחת פלשתינית, והמדינה השנייה אינה מדינת היהודים אלא מדינת כל אזרחיה שבה רוב יהודי. מאז טבח תשפ"ד רוב הציבור בישראל מתנגד להקמת מדינה פלשתינית. האיום הקיומי הזה הוסר לעת עתה. אך הסכנה השנייה – רעיון הדו-קיום – עודנו קיים בנפשם של רוב האנשים.

כולנו עדים לתהליך האינטגרציה של הערבים בחברה הישראלית. את זאת כופים עלינו קברניטי המדינה כאשר מעודדים את ערביי ישראל לתפוס מקום בלב ליבה של החברה ישראלית: בבתי מרקחת, בבתי חולים ובמערכת החינוך. ידעתם שרק בבתי ספר יהודיים ממלכתיים עובדים יותר מ-1,500 מורים ערבים שמלמדים מתמטיקה, אנגלית, אזרחות ואף עברית ותנ"ך?

והמגמה הולכת וגדלה. אפילו בשכונות ששיעור האוכלוסייה המסורתית גבוה בהן, כמו הר חומה, פסגת זאב ורמת אשכול, במעונות הילדים העירוניים עובדות מטפלות ערביות עוטות חיג'אב. יש בתי חולים שמקבלים תקציבים מיוחדים על העדפת רופאים ערבים. כל זה אינו מקרי ואינו ספונטני. מאחורי התופעה יש יד מכוונת וכוחות מאיצים. גם חברי הכנסת השייכים לקואליציה השולטת היום חותרים להפוך את המדינה היהודית למדינת כל אזרחיה. מבחינה זו שום דבר לא השתנה מאז הטבח הנורא.

כשמדברים על דו-קיום איננו מפנימים דיינו שהמשמעות היא למעשה מדינה שאינה יהודית, מדינת כל אזרחיה.

די שיצאו מפיו של אדם מילת גנאי או צליל מזלזל, ואדם זה היה משתייך לקטגוריה של אויב. אבל כל עוד זה לא קרה, הוא היה מקבל ממני יחס חיובי. מאז הטבח הנורא הכול השתנה לחלוטין. גם אני התפכחתי. הבנתי לתדהמתי שהציבור הערבי במדינת ישראל תומך ברוצחי חמאס. ברשתות החברתיות לא רואים שום גינוי למעשי הזוועה שאחיהם עשו ליהודים, שום התארגנות לעזור, שום תמיכה רגשית או מעשית. כלום. צריך להבין את עוצמת הנקודה הזאת ולהפנים אותה למרות הנטייה להדחקה שיש לנו: ערביי ישראל תומכים במעשי חמאס, מי יותר מי פחות, מי בגלוי והרוב בשתיקה

לא תחונם

אני אישית תמיד התייחסתי לערביי ישראל בצורה חיובית, כאל כל אדם. התורה מדריכה אותנו לאהוב את הגויים ולרצות בטובתם ובשגשוגם. בהתגלות הראשונה הקב"ה מצווה את אברהם אבינו להביא ברכה לכל משפחות האדמה. וכך כתב הרב קוק: "אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם ביחוד. ואהבת כל העמים כולם חפץ עילוים ותקומתם הרוחנית והחמרית. והשנאה צריכה להיות רק על הרשעה והזוהמא שבעולם" (מידות הראי"ה ה).

זוהי הרוח של כל התורה כולה: אהבת האדם. על כן, בהיותי מתגורר בשכונה ערבית במזרח ירושלים, התייחסתי לכל שכניי בצורה חיובית אלא אם כן הוכח שהם שונאיי: די שיצאו מפיו של אדם מילת גנאי או צליל מזלזל, ואדם זה היה משתייך לקטגוריה של אויב. אבל כל עוד זה לא קרה, הוא היה מקבל ממני יחס חיובי.

מאז הטבח הנורא, שלא היה כמוהו מאז השואה, הכול השתנה לחלוטין. גם אני התפכחתי. הבנתי לתדהמתי שהציבור הערבי במדינת ישראל תומך ברוצחי חמאס. ברשתות החברתיות לא רואים שום גינוי למעשי הזוועה שאחיהם עשו ליהודים, שום התארגנות לעזור, שום תמיכה רגשית או מעשית. כלום. צריך להבין את עוצמת הנקודה הזאת ולהפנים אותה למרות הנטייה להדחקה שיש לנו: ערביי ישראל תומכים במעשי חמאס, מי יותר מי פחות, מי בגלוי והרוב בשתיקה.

בעקבות הפיגוע בחווארה שרפו כמה יהודים במחאתם כמה מכוניות של ערבים ופגעו בכמה בתים. יהודים רבים הביעו מייד התנגדות למעשים אלו והגיעו לאנשי חווארה לבקש את סליחתם, ואספו כשני מיליון שקלים כדי לפצות את הערבים שברכושם פגעו יהודים. ואף שאיני מסכים עם מי שדאגו לאנשי חווארה, הם היו יכולים לשמש דוגמה למה שאפשר לעשות כדי להביע עמדה חד-משמעית.

ומה עשו ערביי ישראל לאחר הטבח? כלום. אדרבה, הם תומכים ברוצחים ושמחים על נפילתם של היהודים.

כמובן, אין ספק שהיו וישנם בקרב הערבים אנשי חסד ואוהבי ישראל. גם בקרב הנוצרים וגם בקרב המוסלמים יש חסידי אומות העולם שהיו מוכנים לסכן את חייהם כדי לעזור ולהציל את היהודים בעת צרה, ואליהם יש להתייחס בידידות ובאהבה. אך אל אותם הערבים שלא גילו שום אמפתיה והזדהות כלפי קורבנות הטבח צריך להתייחס כאל אויבים אלא אם הוכח אחרת. ואת זאת נהיה חייבים להתחיל להפנים למרות הרצון שלנו להדחיק: מאז הטבח סתם ערבי הוא בבחינת אויב כל עוד לא הוכח אחרת.

איך לתרגם זאת למעשה? יש להקפיד על פרטי הלכות 'לא תחונם'. כידוע, לפי ההלכה אסור למכור או להשכיר לערבים קרקע בארץ ישראל, כדברי הפסוק: "כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ… לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם" (דברים ז, א–ה). איסור זה נוגע גם לבני ישמעאל, את זאת פסקו גדולי ישראל בדורנו. כך כתבו רבי נסים קרליץ, הרב שטינמן, הרב ליפקוביץ, הרב חיים קניבסקי ורבי ומורי הרב זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל: "בעניין איסור לא תחנם בזמן הזה: הננו לגלות בזה דעתנו דעת תורה שאסור למכור קרקע או בית בארץ ישראל לגוי אפילו שאינו עובד עבודה זרה או לישמעאלי אפילו במקום הפסד גדול ושעת הדחק", וכך פסק הרה"ג הרב שמואל אליהו שליט"א.

דיני לא תחונם נוגעים גם לעוד שני איסורים, והם אמירת שבח לגוי היושב בארצנו והאיסור לתת לו מתנה. וכן נפסק להלכה: "אסור לספר בשבחן, אפילו לומר כמה נאה נכרי זה בצורתו, קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריו" (שו"ע יו"ד קנא, יד), והוא הדין במתן מתנות חינם: אף שמותר לתת טיפ לגוי שעזר לך ולומר לו תודה, בתקופה הזאת לדעתי יש להימנע מכך.

שאלה: פועל ערבי סחב לי מקרר לקומה השלישית בלי מעלית בחמסין. לא להציע לו כוס מים?

תשובה: זה ודאי קשה ביותר, כי הטבע היהודי אומר לך כמובן להציע לו לנוח ולשתות כוס קולה קרה, אך בזמן הזה, כאשר האחים שלנו והילדים שלנו נמצאים בשדה הקרב, ואם ייפגעו חלילה, ישמח הסבל ה'מסכן' הזה שמחה גדולה, לא, אין לתת לו כלום וגם לא לומר תודה. לשלם את מלוא הסכום שסוכם ותו לא. גם לא שלום ולא להתראות. קח ולך. הוא אויב אלא אם כן הוכח אחרת.

מאז הטבח אני ומשפחתי מתאמצים לערוך קניות רק במקומות שלא מעסיקים בהם מחבלים פוטנציאליים, למשל ברשת אושר עד, שאינה מעסיקה ערבים כלל. זה רחוק הרבה יותר מחנויות אחרות, ולנו נוח פחות, אבל אדם צריך לחיות על פי עקרונות, לא על פי נוחות. יש חברות מוניות שמעסיקים בהן רק יהודים, ואותן צריך להעדיף.

שאלה: ומה לעשות אם אני עובד באותו צוות עם ערבים? אני לא יכול לנדות אותם.

תשובה: אם נאלצים לשהות במחיצתם, צריך להתנהל באופן ענייני בלבד בלא שום יחס חברי: תחתום כאן, קח את הטופס לשם, תחזיק פה וכדומה. בלי מה נשמע ואיך היה בעיד אל-פיטר. הכול יבש וענייני. כך גם בעניין מוכר ערבי או נהג מונית ערבי שנאלצים להיעזר בהם. נכון, זה קשה, אבל בשדה הקרב קשה יותר. זו היא המלחמה שלנו בעורף: ליצור אווירה בציבור שתילחם נגד האינטגרציה של כוחות עוינים בחברה הישראלית. המלחמה אינה אבודה. יש מה לעשות. לא נבגוד בחיילינו. לא ננהל שיחה קלילה עם אויבינו בשעה שאחינו מוסרים את נפשם למען הצלת העם והארץ.

אני יודע שהדברים האלה קשים לעיכול, ועד לפני המלחמה הזאת היו יכולים להתקבל באמירות ריקות כמו גזענות והפליה, אבל הטבח שעשו בנו הגיע כדי לעורר אותנו. החיים לא יוכלו להימשך כפי שהיו לפני המלחמה. האנשים האלה שניסינו להכניס כלאום שני במדינה היהודית תומכים באחיהם שבעזה, אויבינו המרים ביותר מאז הנאצים, כל עוד לא הוכח אחרת. זה הגב המינימלי שעלינו לתת ללוחמים בחזית.

הפוסט במי תומכים ערביי ישראל? הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

גיבורים רבים התגלו במלחמה הזו. כולנו ראינו אותם: גיבורים שהסתערו אל תוך האש בידיעה ברורה של מה שעתיד לקרות שם. היו אלו חבריי לגדוד, שקפצו גם הם בבוקר אותה שבת, בוקרו של חג שמחת תורה,  באפוד, בנשק קל, בלי מגן קרמי ובלי רימונים, בולמים בגופם עשרות מחבלים. חמישה מהם, בני אותה מחלקת מ"כים, נפלו שם יחד בכיסופים.

עשרה חללים מנה הגדוד שלי עד כה, כולם גיבורים, כולם לא שאלו שאלות לפני שהשליכו עצמם למקום סכנה, כולם השאירו משפחות כואבות אך מלאות גבורה. פגשתי אותן במרוצת השבועות האחרונים, פסיפס מרהיב של עם ישראל, ומכנה משותף לכולן: המשיכו במלחמה, זועקות המשפחות, סיימו את העבודה למען עם ישראל, למען הבן שנפל.

אבל ראיתי במלחמה הזו גם גיבורים מסוג אחר. שחקני משנה שנשארים תמיד מאחורי הקלעים, אבל רק בזכותם הבמה עומדת. הסתכלתי עליהם מהצד והתפעמתי. ראיתי אנשים, גיבורים קטנים שלא יקבלו צל"ש, לא פרסום ולא אותות כבוד והערצה.

שנים ארוכות תרגלתי בחורף ובקיץ, ראיתי את מקומי אך ורק בשדה הקרב, כי קרבי זה הכי אחי. במלחמה הזו מצאתי עצמי לבסוף רוב הזמן דווקא עם כוחות הדרג, אותם חיילים קצינים ונגדים שנותרו מאחור, נכנסים ויוצאים, מתספקים את הלוחמים שבפנים.

גיליתי לראשונה את העולם הנסתר בדרך כלל מפניו של הלוחם שבקצה, עולם שלם של חיילים, נהגים ואנשי מנהלה, נגדים ורס"פים שקמים בכל בוקר, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, יום ולילה, שבת וחול לא ישבותו. לא קל להאכיל מדי יום גדוד של 600 איש: להעמיס משאיות, קיטבגים כבדים של מים, ארגזי מזון בלתי נגמרים ושאר תספיקים מכל מיני צבעים ומינים, פריקה והעמסה מחדש, שינוי בלתי פוסק בשעות ובתוכניות, בלי מילות שכוייח, בלי חי"ת-חי"ת ובלי צל"ש.

אלו אנשים לא מוכרים שבשל אילוץ מבצעי מחכים שעות על גבי שעות בהאמר פתוח או במשאית, נכנסים לרצועה לעיתים בשעת לילה מאוחרת, מסיימים תספוק בשעת לילה לא מוכרת או לפנות בוקר, וקמים מייד ליום חדש של אריזות והעמסות בכל מזג אוויר, שהרי אם הגדוד לא יאכל, הגדוד לא יילחם, ואם הגדוד לא ישתה, הוא פשוט לא יהיה. אלו דברים שעד שאתה לא שם, עד שאתה לא רואה בעיניים, אתה פשוט לא מבין את גודל העבודה, את גודל האירוע, עד כמה מאתגר להאכיל יחידה לוחמת בעומק הרצועה ותוך כדי לחימה.

חי נפשי כי ימים רבים, בעיקר בימי הפסקת האש, עבדו אנשי הלוגיסטיקה, החיילים הפשוטים האלה שרגילים בדרך כלל לא לראות אותם ולא לדעת על קיומם, קשה בהרבה ממרבית הלוחמים שהמתינו בשיעמום מסוים בבתים ובעמדות עד לסיומה של ההפוגה.

ראיתי גם אותך, ידידי מנהל בית הספר. אומנם לא נפגשנו פנים אל פנים. ראיתי אותך דרך הוואטסאפ, נפגשנו מעט דרך תכתובות המייל. ראיתי איך אתה מחזיק בשיניים מוסד לימודים, איך אתה ממשיך בשגרה בימים שברור לכולם שאין בהם שגרה באמת, בימים שהראש של התלמידים נמצא במקום אחר, ימים שבהם חצי צוות מגויס והחצי השני דואג לגורל האחרים. ראיתי אותך דרך ההודעות והבנתי איך אתה עושה סלטות באוויר וממציא את עצמך מחדש כדי שהרכבת הזו תיסע איכשהו.

ראיתי את אנשי הצוות נרתמים, נכונים לשינויים, מבינים שבמלחמה הארוכה זו, אם לא תהיה שגרה בעורף, לא תהיה מלחמה ולא יהיה ניצחון. אם הילדים לא ילמדו, האימהות לא יעבדו, המשפחות לא יתפקדו והלוחמים יתקשו להילחם. במלחמה ארוכה יש צורך באורך רוח, ואת זה אתם עושים מכל הלב ובהרבה מאמץ ונשמה. תודה רבה לכם אנשי החינוך הצדיקים, גיבורים שלנו אמיתיים, חלקכם אינו קטן מחלקם של מי שבחזית.

בטוח יש עוד הרבה גיבורי משנה כאלה מסביבכם. אולי גם אתם גיבורים שכאלו. תודה לכם, כל הגיבורים הלא נוצצים באשר אתם שם. אשכרה רק ביחד ננצח.

הפוסט גיבורים חסרי תהילה הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

זה שנים מספר שבחדרי הערכות המצב הצבאיים אומרים שמלחמה בצפון היא ממש לא עניין של אם אלא שאלה של מתי. ארסנל הטילים של חיזבאללה אינו מותיר ספק: מתישהו זה יקרה. בשנים האחרונות תקף צה"ל פעם אחר פעם בעומק סוריה, משמיד ציוד מתקדם שיועד לחיזבאללה, אך בפועל אפשר בלית ברירה ללוחמי האויב להתבסס ממש על הגבול. אנשי חיזבאללה מסיירים צמוד לגדר ללא מורא, מקימים אוהלים בשטחה הריבוני של ישראל, מתצפתים על חיילי צה"ל ומתגרים בהם. המלחמה שהחל חמאס מגבירה את סכנת ההתפרצות בצפון, אבל זו גם הזדמנות לתגובה על ההתגרות הגוברת של חיזבאללה והבהרה כי מה שהיה בדרום יכול להתרחש גם ביישובי הצפון. את האיום הזה חייבים להסיר אחת ולתמיד.

ראשי הרשויות בצפון מצהירים כי לא יקראו לתושבים לשוב כל עוד לא ישתנה המצב בשטח. ראש מועצת מטולה דוד אזולאי כתב השבוע בפוסט: "מאז 7 באוקטובר בכל בוקר אני מקדיש כמה דקות למחשבה מה היה קורה לנו אילו אותו הבוקר היה נפתח כאן על קו הגדר הצפונית, ולא מצליח לעכל או לחשוב אפילו איפה היינו נמצאים היום אם בכלל היינו בין החיים.

דוד אזולאי, ראש מועצת מטולה: "מאז 7 באוקטובר בכל בוקר אני מקדיש כמה דקות למחשבה מה היה קורה לנו אילו אותו הבוקר היה נפתח כאן על קו הגדר הצפונית, ולא מצליח לעכל או לחשוב אפילו איפה היינו נמצאים היום אם בכלל היינו בין החיים. כל מנהיגי היישובים בגבול הלבנון – ללא יוצא מן הכלל – תומכים שאין חזרה ליישובינו ללא הסרת האיום בצפון והכרעת חיזבאללה, אם במהלך מדיני או צבאי"

"בוקר השבת הארורה הזו הוא אבן בוחן משמעותית למדיניות מדינת ישראל והממשלה בשמירה על ביטחונם של תושבי הצפון והדרום… לצערי הרב אנו הופכים לקורבנות עתידיים של ׳מדיניות ההכלה׳, אמירה שאני באופן אישי שמעתי מהמדינאים שלנו ובטח שמכל מפקדי צה"ל בגזרה. בשלושים ושש הימים האחרונים אנו, מנהיגי הרשויות והתושבים, עומדים בגבורה ונמצאים בהמתנה דרוכה ומאפשרים לצה"ל לפעול בדרום ובצפון. ככל שהימים חולפים אני חש כי מדינת ישראל והנהגתה פחות ופחות מתייחסת לצפון והתחושה היא כאילו נשכחנו מאחור, המלחמה בדרום תסתיים ואנו נחזור לבתינו למצב של טרום 7.10".

לדברי אזולאי, "כל מנהיגי היישובים בגבול הלבנון – ללא יוצא מן הכלל – תומכים שאין חזרה ליישובינו ללא הסרת האיום בצפון והכרעת חיזבאללה, אם במהלך מדיני או צבאי".

ראש עיריית קריית שמונה אביחי שטרן נולד בעיר ומכהן בה בחמש השנים האחרונות. גם הוא מסכים עם דבריו של אזולאי: "חד-משמעית, אנחנו תמימי דעים ומגובשים בנוגע להחלטה הזו. אנחנו ערים למציאות החדשה אחרי 7 באוקטובר, הבנו מה עלול לקרות אם יסתערו על הגדר. ראינו מה עשו 1,500 מחבלי חמאס, אבל עם כל הכבוד לחמאס, כוח רדואן מיומן יותר באיכות ובכמות, ותרחיש כזה בצפון יכול להתרחש ולהסתיים הרבה יותר גרוע כל עוד הם יושבים על הגדר".

אביחי שטרן, ראש עיריית קריית שמונה: "שיימשך כמה זמן שרק דרוש. ניתן את כל הכוח לרשויות הביטחון, אנחנו רוצים לחזור כדי לפתח את הצפון ואת קריית שמונה, יש לנו תוכניות גדולות כאן, ואנחנו שואפים להגדיל את הגליל בעוד עשרות אלפים. אבל כדי לאייש את הגליל צריך קודם כול לספק ביטחון, ואם רוצים שנהיה כאן, אנשים צריכים לקבל יותר ביטחון"

מה הפתרון לדעתך?

"לחסל את כל מי שמאיים עלינו, אולי בהתקפה מראש או בדרך אחרת. אני לא קובע מדיניות, אני סומך על גורמי הביטחון. הם צריכים להביא את הפתרונות איך להרחיק אותם מהגדר".

לכאורה מציאות כזו מחייבת התקפה של ממש בלבנון ואולי כניסה קרקעית עמוקה כדי לכבוש את השטח ולהרחיק את האויב. זה עלול להימשך הרבה מאד זמן.

"שיימשך כמה זמן שרק דרוש", אומר שטרן. "ניתן את כל הכוח לרשויות הביטחון, אנחנו רוצים לחזור כדי לפתח את הצפון ואת קריית שמונה, יש לנו תוכניות גדולות כאן, ואנחנו שואפים להגדיל את הגליל בעוד עשרות אלפים. אבל כדי לאייש את הגליל צריך קודם כול לספק ביטחון, ואם רוצים שנהיה כאן, אנשים צריכים לקבל יותר ביטחון, אחרת הם יהיו במרכז".

אתה שומע את זה גם מתושבים?

"התושבים שלי, 21,000 איש, מפוזרים ב-187 מלונות. קשה להגיע לכולם, כמובן. אני משתדל להסתובב, חילקנו את הארץ למחוזות, ויש מנהל אזור בכל מקום, יש צוותי חינוך, רווחה וקהילה שפועלים, ואנחנו משתדלים לתת את כל השירותים בנסיבות האלה. אני פוגש את האנשים שבמלונות, אני בא לחזק ויוצא מחוזק. הם איתנים.

"ידענו ימים קשים בעבר, ואנחנו יודעים כעת לתת את הרוח הגבית לכוחות הביטחון, אבל אנחנו חייבים לדעת שאנחנו חוזרים למקום שכוח רדואן לא יושב בו על הגדר, כי אף אחד לא יחזור כל עוד הם על הגדר".

בן-גוריון: "נהר הליטני, או כמו שהערביים קוראים לו נהר קסימיה, הוא הקו המבדיל בים שני חלקי הארץ. מדרום הנהר – הטבע של הארץ וצפיפות ישובה יותר קרובות לאלה של הגליל, מצפון הנהר – לאלה של הלבנון. עכו וצור הן ערי-החוף הטבעיות של 'פנים הארץ', זהו הגליל התחתון והעליון… צידון, להיפך, קשורה יותר בחבל הלבנון, והרי היא נמצאת כבר מחוץ לגבולי ארצנו. גבול צפון של ארץ ישראל צריך איפוא להיות הנהר קסימיה"

מבצע ליטני

לבנון כמובן שונה מעזה. בשונה מהרצועה לבנון אינה כלואה בתוך מדינת ישראל, ויכולת עצירת האמל"ח שזורם לארגוני הטרור מוגבלת ביותר. שתי מלחמות כבר ידעה ישראל בלבנון, וביניהן תקופה ארוכה של שהייה ברצועת הביטחון, הפתרון לאיום על ערי הגבול בצפון שמצאה ממשלת ישראל לאחר מלחמת לבנון הראשונה. 500 חיילים הרוגים ב-15 שנים לערך הסתיימו בהתקפלות בהובלת אהוד ברק בשנת 2000 בלחץ התקשורת וארגון ארבע אימהות. היום, לאחר שמנינו 1,200 הרוגים ביום, ובהם כ-300 חיילים, המספר הזה מקבל פרופורציה אחרת.

נהר הליטני הוא הנהר הגדול בלבנון. לא הרחק מצפון לקו קריית שמונה אפיק הנחל, הזורם מצפון, שובר מערבה עד לים התיכון. באופן טבעי ראו בו רבים מימי קדם ועד ימינו את גבולה הטבעי הצפוני של ארץ ישראל, וארץ הלבנון מוזכרת כשטחה של ארץ ישראל כבר במקרא בספר דברים ובספר יהושע: "מהמדבר והלבנון הזה ועד הנהר הגדול נהר פרת כל ארץ החיתים ועד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם". במשנה מתואר הנהר הצפוני כגבול עולי מצרים לעניין המצוות התלויות בארץ.

בעת החדשה נעשה העניין רלוונטי ומעשי כאשר דנו המעצמות בחלוקת האזור ביניהן בימי מלחמת העולם הראשונה. לבסוף נקבע לאחר המלחמה הגבול המלאכותי הקיים היום, שהאזור שמצפון לו נותר בידי המנדט הצרפתי. גבול זה אינו משקף את תוואי השטח אלא בעיקר את מצב סיום הלחימה, מותיר בידי המנדט הבריטי אצבע צרה וגבול ארוך באזור הררי קשה להגנה. אגב, לפי התוכנית המקורית לא הייתה צריכה אצבע הגליל, הכוללת היום את קריית שמונה ועמק החולה, להיכלל בשטח המנדט הבריטי. מטולה ושאר המושבות הזעירות שהוקמו בשטח הן שחרצו את גורל האצבע ואת שייכותה לאחר שנים למדינת ישראל, עוד הוכחה לנכונות תאוריית המחרשה שקובעת גבולות טוב יותר מעמדה צבאית.

כבר בשנת תר"ף כתב בן-גוריון כך בנוגע לגבולות הארץ הצפוניים: "הגבול המיועד או האידיאלי הוא רחב יותר מדי, וההיסטורי הוא צר יותר מדי, ואינו הולם את תנאי המציאות בימינו. קנה-המדה היחיד, שאנו יכולים לשים לנו לקו – הוא טבע הארץ וישובה… נהר הליטני, או כמו שהערביים קוראים לו נהר קסימיה, הוא הקו המבדיל בים שני חלקי הארץ. מדרום הנהר – הטבע של הארץ וצפיפות ישובה יותר קרובות לאלה של הגליל, מצפון הנהר – לאלה של הלבנון. עכו וצור הן ערי-החוף הטבעיות של 'פנים הארץ', זהו הגליל התחתון והעליון… צידון, להיפך, קשורה יותר בחבל הלבנון, והרי היא נמצאת כבר מחוץ לגבולי ארצנו. גבול צפון של ארץ ישראל צריך איפוא להיות הנהר קסימיה".

בממשלה ובצבא מבטיחים פתרונות אך לא מפרטים. היחיד שהתבטא עד כה מפורשות בנוגע להרחקת חיזבאללה לפחות עד לליטני הוא יו"ר ישראל ביתנו ח"כ אביגדור ליברמן, שכתב השבוע כך: "אנחנו חייבים להגיע למצב שאנחנו מעיפים את כל מחבלי חיזבאללה מעבר לליטני, בלי זה אין ביטחון ובלי זה אסור לסיים את המלחמה".

פעם אחת זה כבר קרה. בשנת 1978, במבצע שרבים נוטים שלא לזכור, המכונה מבצע ליטני, התבססו כוחות צה"ל בקו הנהר לאחר סדרת פיגועים שמספר ההרוגים שבהם מחוויר לעומת מה שחווינו באירועי השבת השחורה. שלושה חודשים החזיקו כוחות צה"ל בקו החדש עד שנסוגו לקו הגבול הבין-לאומי.

במלחמת לבנון השנייה תוכננה התקדמות עד הליטני, אך לבסוף נעצרו כוחות צה"ל הרחק דרומה. מאז המלחמה ההיא שיקם חיזבאללה את כוחו והעצים את ארסנל הטילים שלו עשרת מונים. לאחר שהתברר כי רצועת ביטחון שאינה מגיעה עד הליטני היא אתגר מורכב ופלישה קצרת טווח דוגמת לבנון השנייה גם היא פתרון לא-מוצלח, אולי בשלה העת והגיעה ההזדמנות, אם כבר נכפית עלינו מלחמה בצפון שאין ספק תגבה מחירים, לחשוב על האפשרות להתייצב אחת ולתמיד על גבולה הטבעי של ארץ ישראל בנהר הליטני ולקיים את הכתוב בספר דברים "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם".

הפוסט בסוף זה חייב להיגמר בליטני הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

מדי שנה אני משתדל להתפלל בשמחת תורה במניין ותיקין. השנה, מעשה שטן, לא התעוררתי בזמן, ומאז ועד היום עודני מרגיש שאני חב בעצמי את תפילת התשלומין, להשלים את הקפות הבוקר שהוחמצו, וכן לרקוד בהקפות השניות שבוטלו, לשמוח בשמחתה של תורה.

את הדי ההפגזות על באר שבע שמעו היטב גם אצלנו בירוחם השקטה. לא עבר זמן רב וכבר הייתי במדי צה"ל בדרכי לבסיס הגדודי, מחנה נידח בצפון בקעת הירדן. מסוקי ינשוף ויסעור שנחתו בתוך זמן קצר בענן אבק העמיסו אותנו בעיצומה של השבת, המריאו דרומה והנחיתו אותנו לא הרחק מאתר מסיבת הטבע ברעים בשדה חרוש המחכה לזריעה ראשונה לאחר חג האסיף.

השקט הפסטורלי שהשתרר באתר הנחיתה לאחר המראת המסוקים הסתיר היטב את הזוועה שהתחוללה לא הרחק משם, ואת אשר ראו עיניי באותן שעות ביער רעים יהיה קשה לתאר. מעט אנשים חיים היו שם בעת שהגעתי למקום, כמה חיילים, קצינים, נגדים ואנשי רבנות מסורים שאספו במו ידיהם עשרות רבות של גופות למקום ריכוז אחד, שלא עלו באותה שעה לכדי מחצית הגופות שנאספו שם במהלך הלילה. כולן סודרו שורות-שורות, מוטלות כדומן על פני האדמה. בסוף אותו הלילה הנורא, ליל הקפות שניות, עם אור ראשון, יצאה משם שיירת המשאיות העצובה לעבר מחנה שורה. הושע נא ההרוגה עליך, הושע נא.

אחד הראשונים שהגיע לשם זמן לא רב אחריי היה אל"ם גולן ואך, איש פיקוד העורף. ואך הוא שליחה של מדינת ישראל לכל אסונות הטבע הגדולים, אדם שכבר ראה הכול. הלכתי לצידו כאשר הציץ לתוך האוהל שבו אספנו את החללים, אוהל גדול שהיה קטן מלהכיל את עשרות הגופות הרבות שנערמו וסודרו. הוא שתק כמה רגעים, ולבסוף פלט מפיו שתי מילים שמבחינתי הכילו את הכול: "חילול השם".

שכבנו שם על הסוללה והבטנו משתאים באלפים רבים, שפופים וכנועים, רבים מהם מהלכים וידיהם מונפות מעלה לאות כניעה. באותו הרגע לא התאפקתי ונעמדתי על הסוללה. רציתי שהם יראו אותי, חייל יהודי, עומד גאה בלב עזה, לא בורח, לא מתחבא ולא מתמגן, משקיף בביטחון על נהרות האדם הנודדים דרומה, מבינים שהפור נפל ושלטון הרשע של חמאס לא יימשך עוד

אין לנו לסמוך על אבינו שבשמיים שיעשה בשבילנו את המלאכה כחזקיה המלך בשעתו, אלא לאחוז במלאכתו ובמידתו של דוד המלך, עדינו העצני, המקשה עצמו כעץ במלחמה, כי עלינו המלאכה לגמור, ואין אנחנו בני חורין להיבטל ממנה

את צמד המילים הללו אני נושא במהלך השבועות האחרונים, שבועות שבהם התאמנו לקראת הכניסה הקרקעית ובמהלך הימים ששהיתי בתוך הרצועה. כל הסרטונים, הסיפורים, כל תחושת הזעם והרצון לנקמה מכאיבה במיוחד, כל הכבוד הלאומי שהושפל, הכול מתנקז לכדי דבר אחד: כך נראה חילול השם, כי אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד, משום שנועצו לב יחדיו – עליך ברית יכרותו.

גדולה מלחמת נקמה ממלחמת מגן. מלחמת מגן די לה בהסרת האיום, ארדוף אויביי ואשיגם עד אשר ייכנעו, עד אשר יורתעו ותו לא. מלחמת נקמה מבקשת להכרית את הרע מן העולם, למחוק את חילול השם הנורא, ולכך לא די בהסרת האיום, לא די ברדיפת האויב עד שיברח, יש לרדוף אותו עד כלותו. בעומדנו מעל עשרות ומאות גופותיהם של אחינו ואחיותינו נשבענו כי לא יכופר הדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו.

הכניסה הקרקעית של צה"ל לעומק הרצועה, כולל ביתור עיר הרשע והשתלטות על קו החוף וחזרה למרחב נצרים, הם תחילתה של הסרת החרפה. הזדמן לי ועמדתי יומיים בנקודת נקז האוכלוסייה, הנקודה שבה עברו רבבות עזתיים דרומה בחולפם על פני הטנקים ולוחמי החי"ר של צה"ל. שכבנו שם על הסוללה והבטנו משתאים באלפים רבים, שפופים וכנועים, רבים מהם מהלכים וידיהם מונפות מעלה לאות כניעה. באותו הרגע לא התאפקתי ונעמדתי על הסוללה. רציתי שהם יראו אותי, חייל יהודי, עומד גאה בלב עזה, לא בורח, לא מתחבא ולא מתמגן, משקיף בביטחון על נהרות האדם הנודדים דרומה, מבינים שהפור נפל ושלטון הרשע של חמאס לא יימשך עוד.

בעיצומו של יום שמחתה של תורה לבשה התורה שק, שם ה' חולל, כבוד ישראל נרמס. במקום הקפות ושמחה של תורה בחג נשפך כמים דם בניו ובנותיו של עם ישראל. במקום הקפות שניות – איסוף גופות והובלתן בשיירה ארוכה בדרכן האחרונה לזיהוי ולקבורה. במקום ארון הקודש וספרי התורה – ארונות קבורה ויציאת נשמה שהיא כספר תורה שנשרף.

משימתנו הראשונה והדחופה, כנגד ההקפות הראשונות, היא בראש ובראשונה לנקום נקמת דם, להכרית את הרוע, להשמיד פרעות אויב. למחוק מהם לעולם ועד את החיוך ולהשיב לנו את השמחה שנטלו מאיתנו בבוקרו של חג שמחת תורה. במצווה החשובה הזו אנו עסוקים בימים אלה, עושים אותה בהתלהבות ובשמחה כיאה למצווה קדושה כל כך.

זו האחריות שלנו ורק שלנו, איש לא יעשה זאת מלבדנו. באחד הימים האחרונים פגשני מפקד פלוגת הנדסה המתאמן עימנו, איש מילואים שעטה זקן של מי שכבר שלושה שבועות לא חזר לביתו, אבק ופודרה מכסים את מדיו. "איפה היה א-לוהים שלך כאשר נשחטו ונשרפו ילדים?" סנט בי בחמת זעם עצור. הבנתי את כאבו. ניהלנו שיחה ערה. דיברנו על שאלת הרע בעולם, על תפקידו של הרע, ובעיקר על שמרבית הרע בעולם היא מעשי ידי אדם, מכוח הבחירה החופשית שניתנה בו.

טענתי שכשם שלהם ניתנה הרשות להשחית, כך גם לנו ניתן הכוח, ניתנה הבחירה החופשית, היכולת וממילא החובה הקדושה להשיב להם כגמולם. אנו מבקשים כדוד המלך בשעתו לרדוף בעצמנו את אויבינו ולהשיגם ולא לשוב עד כלותם, אגב בקשת סייעתא דשמיא מאת ה', המלמד ידיי לקרב ואצבעותיי למלחמה, הנותן תשועה למלכים. אין לנו לסמוך על אבינו שבשמיים שיעשה בשבילנו את המלאכה כחזקיה המלך בשעתו, אלא לאחוז במלאכתו ובמידתו של דוד המלך, עדינו העצני, המקשה עצמו כעץ במלחמה, כי עלינו המלאכה לגמור, ואין אנחנו בני חורין להיבטל ממנה.

לא נוכל כמובן לגשת לרקוד ולהשלים את ההקפות השניות לפני השלמת הראשונות. לפני הכול ננקום בחמאס ונשיב לו כגמולו, נשמיד את האויב, ובכך אולי נשקיט במעט את קול דמי אחינו שזועקים בקול מר מן האדמה, דורשים את נקמתם מאת הגוי האכזר שעמד עליהם לכלותם.

אך אסור לשכוח לרגע: המלחמה לא תסתיים באמת, המחלה לא תירפא, החגיגה לא תושלם וגם הביטחון האמיתי לא יושג עד אשר נשלים גם את סבב ההקפות השניות. שמחת התורה השלמה תשוב רק כשנתקן את שורש החטא, רק עד אשר נשוב לארץ אבותינו, נסיר חרפה מעיר, נמחק את חרפת ההתנתקות ונשוב לכל יישוב ויותר מכך. בדבר ארץ ישראל חטאנו, ורק בשובנו לארץ ישראל יכופר עוון. הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו.

Leads:

הפוסט נסיר חרפה מעיר – מחשבות מתוך חבל עזה המדמם הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

הרב שמואל אליהו זיהה את גודל האירוע בשבת שמחת תורה, וכבר בעשר וחצי בבוקר הוציא בתפוצה רחבה הודעה כתובה שקראה לשאת טלפונים וכלי נשק עקב החשש לגלישת האירועים לכל הארץ, ליהודה ושומרון, לערים המעורבות ולצפון. "אנחנו נמצאים כרגע במערכה גדולה…זה פיקוח נפש לכל דבר", נכתב בהודעה.

"אין ספק שהייתה פה חרפה גדולה, גדולה מאוד", הרב אומר בשיחה שערכנו עימו השבוע, כשבוע וחצי לאחר פרוץ המלחמה שהפתיעה את כולנו בבוקרו של חג שמחת תורה. "זו חרפה שתחילתה באוסלו ואחר כך בתוכנית ההתנתקות, כי שלטה פה תפיסה שאם נלטף את הנחש, הוא יהפוך לכבשה תמימה.

"אנחנו נתנו להם נשק ואת הרצועה, אנחנו נתנו להם עצמאות וטיפחנו את הנחשים, עכשיו מתפלאים שהם מכישים. למי יש חוצפה לפנות לא-לוהים בטענה כלשהי? הרי הכול היה כתוב מראש בתורה: 'לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ', וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם… וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ'. הכול כתוב במפורש! התורה אמרה מה שיקרה, מה יש לך טענות על ה'?"

"שלושים שנה שאנחנו חושבים שהשיטה הזאת תעבוד, ובכל פעם היא חוזרת ומתפוצצת לנו בפנים. כך היה באוסלו, התפוצצו כאן אוטובוסים, ולא הסכמנו להפנים שזה מה שקורה. כך היה בהתנתקות, חשבנו שתקום בעזה סינגפור של המזרח התיכון, שהרי ככה אמרו כל נביאי השקר – ובראשם שמעון פרס – וכל העיתונות מחאה כפיים. כך היה גם במבצע שומר החומות: התחילו להאשים את הגרעינים התורניים במקום להסתכל לאמת בעיניים.

"התקשורת ומערכות המשפט, קובעי המדיניות בממשלה ובצה"ל, כולם הערימו שקרים זה על זה, וכל השקרים התנפצו אל מזח המציאות בשמחת תורה".

איך אפשר להסביר את העיוורון הזה?

"זו בדיוק ההפטרה של השבת שעברה, שבת בראשית. ההפטרה שקראנו בשבת בראשית כולה מדברת על מציאות של אנשים עיוורים שיש להם עיניים אבל אינם רואים כלום. 'הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת. מִי עִוֵּר כִּי אִם עַבְדִּי וְחֵרֵשׁ כְּמַלְאָכִי אֶשְׁלָח מִי עִוֵּר כִּמְשֻׁלָּם וְעִוֵּר כְּעֶבֶד ה". המציאות הייתה כתובה על הקיר באותיות קידוש לבנה, אבל לא רצו לפקוח את העיניים. זה התחיל כבר ביום הראשון של אוסלו, כולנו זוכרים את זה. אבל כל ראשי אוסלו אמרו: אלו הקיצוניים משני הצדדים וקורבנות השלום. אני לא מבין איך אדם בר דעת יכול לנפק סיסמאות כאלה.

"שלושים שנה מנסים כאן לשנות את המציאות, וזה כמובן לא עובד. כשאתה מלטף את הנחש הוא מכיש. כמה דם עוד צריך להישפך עד שאנשים יבינו שהנחש הוא באמת נחש? האמינו שהליטופים יהפכו אותו לכבשה כי זו אשליה נעימה, כמו כל נביאי השקר שאנחנו מכירים מהתנ"ך. במקום להתאמץ ולהזיע מציעים דבר קל, נעים ופשוט, וזה מפתה יותר מלהתאמץ ולהזיע. אנשים האמינו, כי את נבואות השקר הללו אמרו אנשים שנושאים בתארים מכובדים שמפתה להאמין להם. נוטים ללכת באופן טבעי לפתרון הקל, ובסוף שילמנו מחיר יקר".

"סיפרנו לעצמנו סיפורי מעשיות אף שהאמת הייתה כתובה על הקיר. כל מי שחתם על הסכמי אוסלו או תמך בהתנתקות צריך לעשות תשובה גדולה. התפיסה של אוסלו וההתנתקות היא עדיין השלטת בקוד האתי של הצבא, וכך עמד ראש אמ"ן לפני כמה שבועות ואמר שחמאס לא יתקוף אותנו. הוא היה בטוח שמה שיעצור את האסון הוא מתן היתרי עבודה לערבים לעבוד בישראל"

1,300 יהודים נרצחו בתוך יום אחד. זה נראה הרבה יותר גדול מהתנפצות של קונספציה ביטחונית. אפשר לראות בכך מסר א-לוהי?

"אני חושב שזו טעות גדולה לייחס משהו כאן לא-לוהים", הרב מפתיע. "זו טעות אמונית. יש פסוק שאומר 'אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ'. האחים מכרו את יוסף, ואז אמרו בפליאה: 'מַה זֹּאת עָשָׂה אֱ-לֹהִים לָנוּ?' אתם הבאתם את האסון על עצמכם; מה אתם באים אל א-לוהים בטענות?

"אנחנו נתנו להם נשק ואת הרצועה, אנחנו נתנו להם עצמאות וטיפחנו את הנחשים, עכשיו מתפלאים שהם מכישים. למי יש חוצפה לפנות לא-לוהים בטענה כלשהי? הרי הכול היה כתוב מראש בתורה: 'לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ', וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם… וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ'. הכול כתוב במפורש! התורה אמרה מה שיקרה, מה יש לך טענות על ה'?

"לפי דעתי היה לנו השבוע נס מטורף! אם לא היו חיילים גיבורים שנלחמו במסירות נפש לעצור את הטבח שהיה שם בשמחת תורה, זה היה יותר מ-1,300. אלפים רבים או עשרות אלפים. אילו לא היו עוצרים את הטבח שם, זה היה מתלקח בשניות לגבול הצפון. הם היו רואים את ההצלחה הכבירה של חמאס ולא היו יושבים בשקט.

"אותו דבר היה קורה בגליל, בלוד ובעכו, הם לא היו יושבים בשקט. למה שלא ישחטו ויאנסו? מי יעצור אותם? את הטבח בדרום עצרו חיילים ואזרחים גיבורים שמסרו את הנפש, עשרות ומאות, וחלקם שילמו על כך בחייהם. הגיבורים הללו עצרו את ההתלקחות של כל המדינה.

"הסכנה עדיין קיימת! התקריות ביו"ש עלו ברמה מטורפת, וכן בגבול הצפון, כי גם הם רוצים לאכול מהעוגה. אבל זה לא הגיע לכלל התלקחות כמו בדרום.

"למזלנו עם ישראל התעורר וקם והבין שאלו אנשים שהם גרועים מהנאצים, אף על פי שזה היה ידוע לכול. ידענו את זה אחרי הלינץ' ברמאללה, אחרי מה שעשו למשפחת פוגל, כשרוצצו ראשי ילדים בפרעות תרפ"ט. תמיד ידענו את זה, שום דבר לא התחדש. חיילים סורים ערפו ראשים של חיילים ברמת הגולן. ידענו היטב מה יקרה אם הם יקבלו את הכוח לפעול.

"סיפרנו לעצמנו סיפורי מעשיות אף שהאמת הייתה כתובה על הקיר. כל מי שחתם על הסכמי אוסלו או תמך בהתנתקות צריך לעשות תשובה גדולה. התפיסה של אוסלו וההתנתקות היא עדיין השלטת בקוד האתי של הצבא, וכך עמד ראש אמ"ן לפני כמה שבועות ואמר שחמאס לא יתקוף אותנו. הוא היה בטוח שמה שיעצור את האסון הוא מתן היתרי עבודה לערבים לעבוד בישראל".

"הם אומרים שזאת מלחמה על אל-אקצה. מבחינתם כל צוואר שהם שיספו הם ראו בו מלחמה על אל-אקצה, וכל אדם שהם שרפו חי או נערה שאנסו, ככה הם מגינים על אל-אקצה. המקדש שהם פועלים למענו הוא מקדש שבנוי על גבי שיסוף גרונות. אנחנו צריכים לבחור איזה מקדש אנחנו רוצים, מה יאיר את דרכו של העולם: מקדש של חיזבאללה, דאעש, אל-קאעידה וחמאס או מקדש של א-לוהי ישראל"

בין האור לחושך

"חמאס נתן למבצע הזה את השם 'מבול אל-אקצה'", הרב מזכיר. "הם אומרים שזאת מלחמה על אל-אקצה. מבחינתם כל צוואר שהם שיספו הם ראו בו מלחמה על אל-אקצה, וכל אדם שהם שרפו חי או נערה שאנסו, ככה הם מגינים על אל-אקצה. המקדש שהם פועלים למענו הוא מקדש שבנוי על גבי שיסוף גרונות. אנחנו צריכים לבחור איזה מקדש אנחנו רוצים, מה יאיר את דרכו של העולם: מקדש של חיזבאללה, דאעש, אל-קאעידה וחמאס או מקדש של א-לוהי ישראל.

"המבחן פה הוא לא רק אירוע בדרום", הרב ממשיך. "זה עלול להתלקח לאירוע ג'יהאד איסלמי, וגם ביידן מבין שאם העסק הזה יתלקח, ערביי אירופה ישחטו תינוקות באירופה, ואחר כך גם ערביי ארצות הברית יוציאו את המקלעים שלהם, יתחילו לרסס ויהרגו עשרות ביום.

"זו הסיבה שביידן נאם נאום כל כך אוהד ישראל. פתאום הוא הבין שהחיילים שעומדים בחזית המלחמה בעולם בין האור לחושך הם חיילי צה"ל בגבול הדרום, וזו הסיבה שהוא הביא לכאן לראשונה את שתי נושאות המטוסים הגדולות ביותר שלו. זה לא מתוך אהבת ישראל אלא כי הם חוששים במפורש שבתוך שעות אירוע כזה יצא משליטה, וכל הג'ננה של האסלאם תצא מן הכוח אל הפועל. מי ימנע מהם לאנוס ולשחוט? איזה מוסר יעצור אותם? הרי האסלאם רואה במעשים הללו זכות כניסה לגן עדן".

"זו הסיבה שביידן נאם נאום כל כך אוהד ישראל. פתאום הוא הבין שהחיילים שעומדים בחזית המלחמה בעולם בין האור לחושך הם חיילי צה"ל בגבול הדרום, וזו הסיבה שהוא הביא לכאן לראשונה את שתי נושאות המטוסים הגדולות ביותר שלו. זה לא מתוך אהבת ישראל אלא כי הם חוששים במפורש שבתוך שעות אירוע כזה יצא משליטה, וכל הג'ננה של האסלאם תצא מן הכוח אל הפועל. מי ימנע מהם לאנוס ולשחוט? איזה מוסר יעצור אותם?"

איך צריך להתייחס לכל נושא החטופים והנעדרים?

"אני חושב שכל המשפחות שלהם צריכות להפגין מול כל מקבלי ההחלטות, שלא יחזירו לעזתים את המים ולא כלום, לחנוק אותם עד שיחזירו את החטופים. לסגור את הברז עד שמחזירים את כולם הביתה!"

גם במחיר פגיעה קשה בבלתי מעורבים?

"אם לא תלחץ על העורק הראשי של הצוואר, לא יחזירו את החטופים. שיסגרו את כל הברזים, שהמצרים או הפרסים יביאו להם מים.

"עם ישראל עומד בחזית המאמץ העולמי בין אור לחושך, בין טוב לרע, בין תועבה לקדושה. זו המציאות. הם מקדשים אונס, שפיכות דמים, אכזריות והתעללות; הם מקדשים את כל התועבות שה' שונא, סדום ועמורה. עזה היא הכי סדום ועמורה שיש בכל העולם, ואם לא נעצור את התועבות שלהם, הן יתפשטו בכל העולם כמו שהשתלטה האידאולוגיה הנאצית בכל העולם. כשהעולם הבין במלחמת העולם השנייה שכל העולם בסכנת חורבן, הוא קם והשמיד את האידאולוגיה הנאצית. אותו דבר מתרחש בקטן כאן, ומחר יכול להיות בגדול".

הרב מסיים ברוח אופטימית: "אין ספק שמה שהביא את המלחמה הזאת הוא המחלוקת הגדולה שהייתה במדינה חודשים רבים. אויבינו חשבו שאנחנו מפורדים וחלשים, ובאמת היינו כאלה. אבל עם ישראל התחשל, זרק את כל המחלוקות לפח האשפה והתחיל לנצח. אין סרבנים, יש 135% גיוס. כשיש אחדות אנחנו מנצחים אותם, ואם נתמיד בזה, ננצח עד הסוף".

הפוסט זה לא היה א-לוהים, אלו היינו אנחנו הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

ארץ ישראל היא ארץ זבת חלב ודבש, אבל כיוון שהיא נקנית בייסורים, החלב והדבש קצת יקרים. אכן, די יקר פה, ובשנים האחרונות האמיר יוקר המחיה. יוקר המחיה והאינפלציה עם העלאות הריבית, הקורונה והמלחמה באוקראינה הכו בכל הכוח, והם מכבידים על המשפחות הגדולות ומוסיפים נטל תשלומים על בעלי המשכנתאות.

כשיקר מנסים לחסוך: לוותר על הוצאות מיותרות, לבדוק מהיכן נוזל לנו הכסף ואיך אפשר לסתום את החורים. הרבה פעולות יכולות להשפיע על ההוצאות שלנו ולאפשר לנו לחסוך עוד, ולא רק על ידי צמצום הוצאות. תכנון קניית מזון מראש, רכישה באינטרנט, שימוש במועדונים כמו 'בהצדעה', ארגוני המורים, 'חבר' וכדומה, תכנון רכישת בגדים מראש כדי לרכוש ביגוד במחירי סוף עונה, רכישות של תחפושות או ציוד בית ספר באינטרנט בעוד מועד, כל אלו יכולים לחסוך לכם מאות ואלפי שקלים מדי שנה.

אבל בשורות שלהלן נכתוב על חורים אחרים שמהם נוזל יותר מדי כסף ליותר מדי אנשים. לא תאמינו איך תוכלו לחסוך כסף; כסף קטן אומנם, אבל כסף קטן שמצטרף לעוד כסף קטן, ואם תסכמו הכול כבר תגיעו לסכום מכובד, והכול במאמץ קטן במיוחד.

השקיעו במסלולי העמלות

כך תחסכו מאות שקלים בשנה באפס מאמץ: חשבון בנק יש לכם? ברור שכן. כמה עמלות אתם משלמים? לא יודעים? אתם ממש לא היחידים. רובנו לא שמים לב, אבל כל פעולה בחשבון עולה כסף, וגם עצם החזקת החשבון עולה כסף.

אם רק תיכנסו לאתר הבנק, לחשבון האישי שלכם, תגלו שיש כמה מסלולים לפי מספר הפעולות והשימוש בחשבון. אם תעברו על האפשרויות למיניהן, תגלו די מהר שכנראה שמו אתכם בברירת המחדל, שהיא מסלול יקר שאתם ממש לא צריכים, מסלול יקר בהרבה מהמסלול הבסיסי, שמציע הרבה פעולות שאתם ממש לא עושים בחשבון שלכם וניתנות לכם 'חינם'. לחיצת כפתור תעביר אתכם למסלול אחר, והופ, חסכתם עד חמישים שקלים ויותר בחודש, שהם 600 שקלים בשנה. באמת, לא חבל?

חיסכון חודשי: 50 שקלים

מהם דמי השימוש של כרטיס האשראי שלכם?

עשרים שקלים לחודש זה באמת לא הרבה, אבל פרוטה ועוד פרוטה מצטרפת להרבה. אין שום סיבה בעולם לשלם את הסכום הקבוע לחברת האשראי, עשרים שקלים לרוב הכרטיסים בכל חודש, ולרבים מאיתנו יש כמה כרטיסי אשראי; את הכפולות תעשו בעצמכם.

לא משנה כמה הכרטיס שלכם חשוב וכמה הוא משתלם, את דמי הכרטיס אתם ממש לא צריכים לשלם. זכרו: חברת האשראי צריכה אתכם לא פחות ממה שאתם צריכים אותה. כל מה שאתם צריכים לעשות הוא להיכנס לאפליקציה של חברת האשראי, להתכתב עם נציגי השירות ולבקש מהם לבחור: לבטל את תשלום דמי הכרטיס או לבטל את הכרטיס.

אל תופתעו, החברה תוותר לכם על דמי הכרטיס שנה קדימה, בתקווה שבעוד שנה תשכחו לעשות את אותה פעולה פעם נוספת. ביטלתם לשנה דמי כרטיס של שני כרטיסים שבבעלותכם? מצוין, חסכתם ברגע אחד של מאמץ חמש מאות שקלים בשנה.

חיסכון חודשי: 20–60 שקלים

הלו, מסלול שנה ראשונה בהטבה נגמר כבר לפני שנה

מצאתם מסלול זול וטוב בחברת הסלולר? מצוין, זה לא באמת קשה כל כך. לא שמתם לב שאחרי שנה עלה התעריף? גם כאן אתם לא היחידים. רוב המסלולים הזולים והשווים הם לשנה או לשנתיים, וסיום התקופה מלווה על פי חוק במסרון סתמי שרובנו מפספסים. חברות הטלפונים בונות על זה שלא נשים לב שדמי המינוי עלו פתאום מ-25 שקלים לחודש ל-75 וכיוצא בזה או שלא יהיה לנו כוח להתקשר ולדרוש הנחה או מסלול חדש או שסתם נשכח מזה.

אבל אתם אל תתעצלו; טלפון אחד לחברת הסלולר ובקשה להנחה או לניוד לחברה אחרת, ואתם זוכים להנחה של ממש. תכפילו את המחיר במספר הטלפונים בבית, וייתכן שתגלו כאן חיסכון ניכר.

חיסכון חודשי: 50–100 שקלים לכל מינוי

הביטוח המקיף לא מתאים לכולם

החזקת רכב היא באמת דבר יקר, את זה אי אפשר לשנות. זה מתחיל ברכישה, עובר בדלק ובתיקונים שעלולים להיות יקרים במיוחד, נמשך בטסט השנתי שעולה עם האגרה למשרד התחבורה יותר מאלף שקלים, ונמשך עוד בדמי הביטוח, אלפי שקלים בכל שנה, תלוי כמובן בסוג הרכב ובמשתנים נוספים.

זה המקום שבו אתם יכולים לחסוך: רובנו משלמים אוטומטית על ביטח מקיף לרכב הכולל ביטוח חובה, ביטוח צד ג' וגנבה וביטוח על נזק עצמי לרכב במקרה של תאונה. ביטוח כזה עולה לכם סביב 5,000 שקלים לשנה בממוצע. זה לא מעט, וזה כאשר יש רכב אחד. בדקו את עצמכם: האם אתם באמת צריכים ביטוח מקיף? האם ערכו של הרכב 'שווה' את ההימור ואת המחיר? האם רכב שעלותו בשוק יד שנייה כ-20,000 מצדיק ביטוח יקר בשווי 5,000 שקל לשנה? ונראה שלא.

אם הרכב שלכם ישן וזול ולא גניב, אם הערך שלו נמוך, שקלו ברצינות לוותר על הביטוח המקיף ולהשאיר רק ביטוח צד ג', ותגלו חיסכון יפה שגם יגרום לכם בעזרת ה' לנהוג יותר בזהירות בכביש. זכרו: סוכן הביטוח לעולם לא 'יציע' לכם לוותר על הביטוח המקיף, עשו זאת בעצמכם.

חיסכון חודשי: 150–200 שקלים, לפי סוג הרכב

גם בפנגו יש אותיות קטנות

כמה טוב שיש אפליקציית פנגו. בעולם אחר, לפני לא המון שנים, שילמנו על חנייה בכרטיסי חנייה. בעולם שאחריו, מודרני הרבה יותר, הצמדנו לשמשה פתק שקנינו במכונה במגרש החנייה. זוכרים שלא היה אפשר להאריך אותה?

והיום יש פנגו, לחיצת כפתור – והרכב מוגן מפקחים. לחיצה נוספת – החנייה מוארכת. והתשלום אוטומטי ובאשראי. אבל בכל זאת גם באליה הזו יש קוץ: רבים מאיתנו לא שמים לב כמה שהוא תקוע. אם תבדקו טוב, אולי תגלו שגם אתם משלמים תשלום קבוע לפנגו, תשלום של עשרים שקלים ויותר לחודש על כל מיני שירותים כמו 'טריפל', 'זזתי' ושירותים נוספים שתכלס אתם בדרך כלל ממש לא צריכים. חלק מהשירותים האלה, כמה מפתיע, אי אפשר לבטל דרך האפליקציה, ותצטרכו בשביל זה לחייג לחברה. אל תתעצלו, תעשו את זה. דקה-שתיים שיחה, וחסכתם עוד 250 שקלים בשנה.

חיסכון חודשי: 20–30 שקלים

כך תחסכו עשרים אחוז מהדלק

דלק עולה המון כסף, הרבה יותר ממה שלפעמים נדמה לנו. לא מעט נהגים בישראל נאלצים למלא מכל פעמיים או פעם וחצי בשבוע, ונהג שממלא פעם בשבוע נפרד מ-1,200 שקלים בחודש רק על הדלק. תמיד אפשר לעבור למכונית חשמלית או להיברידית, אבל גם בלי זה, קצת פחות רגל על הגז תחסוך לכם מלא כסף.

נסיעה מהירה, חוץ מזה שהיא אסורה ומסוכנת, צורכת כ-20 אחוזי דלק יותר מנסיעה נינוחה בשמונים או במאה קמ"ש. זה יכול להיות שווה לכם 250 שקלים בחודש, ובמילים אחרות, תדלוק נוסף. צאו כמה דקות לפני הזמן שאתם רגילים לצאת, סעו בנחת, ובתמורה תקבלו בטיחות, רוגע, וכסף שיישאר בכיס שלכם.

חיסכון חודשי: 150–250 שקל

כל הביטוחים ששכחתם מקיומם

לא תאמינו כמה כסף אנשים מבזבזים בביטוחים שהם אינם צריכים. עם השנים אנחנו צוברים כל מיני ביטוחים שעשינו, שהחתימו אותנו עליהם, שעשו לנו דרך העבודה או שחתמנו עליהם בהליך קבלת המשכנתה. חלק מהביטוחים האלה אינם יעילים, חלקם אצל אנשים רבים פשוט כפולים, ואנשים רבים מחזיקים בטעות את אותו ביטוח בשתי חברות ביטוח שונות.

אם עוד לא עשיתם את זה, עשו לעצמכם טובה: היכנסו לאתר 'הר הביטוח' ובדקו בתוך דקות מה יש לכם ומה אין לכם, ועל מה בטעות אתם משלמים כפול או בלי סיבה. מצאתם דבר שטעון בדיקה? את הבדיקה הזו לא עושים עם סוכן הביטוח של החברה, שתפקידו למכור לכם כמה שיותר בעלות כמה שיותר גבוהה, וכל זה בייעוץ שהוא מעניק לכם 'חינם'. פנו לחברות הייעוץ הניטרליות ושלמו להן את מחיר הייעוץ; בסוף זה ישתלם לכם הרבה יותר.

חיסכון חודשי: 20–70 שקלים

התזכורות המעניינות שיש בפירוט האשראי

עשו לעצמכם טובה ענקית: עברו על פירוטי החשבונות של האשראי שלכם. לא תאמינו כמה הפתעות תגלו, כמה הוראות קבע שכבר מזמן היה אפשר לבטל, כמה מנויים שעשיתם לזמן מסוים ואתם כבר לא צריכים אבל הכסף עובר מהחשבון שלכם מדי חודש בחודשו.

אם לא עשיתם את זה ברצינות בשנה האחרונה, שלא לומר בחמש השנים האחרונות, אם אתם אנשים מן השורה, הסיכוי שלכם לגלות תשלומים קבועים מיותרים כמעט ודאי. מאה שקלים כאלה שחסכתם מדי חודש שווים בשנתי 1,200 שקל. לא שווה בדיקה?

חיסכון חודשי: 100–200 שקלים

הפוסט קבלו מאיתנו טיפים של 700 שקלים בחודש הופיע לראשונה ב-עולם קטן.