הרב חגי לונדין

כמה מילים לסיום חודש ההשתקה:

המתקפה התרבותית על מוסד המשפחה נמצאת כעת בעיצומה. הנדסת תודעה על סטרואידים. בכל ערוץ תקשורת אפשרי מטיפים לנו שהאושר מצוי במשפחה ה'חדשה' ושהדרך למימוש עצמי עוברת דרך המרת מגדר. התעמולה נעשית באופן בוטה ובהשתקה של כל מי שמעז לחשוב אחרת.

אין זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שנעשית כפייה תרבותית אגרסיבית. לפני שלושים שנה זו הייתה השמאלנות, ולפני שבעים שנה זה היה המרקסיזם. זוהי עוד 'דת חילונית', ולא מן המשובחות שבהן. כנער אני זוכר את שידורי הטלוויזיה מהסכמי אוסלו, שבהם התחבקו יהודים ופלשתינים לצלילי מוזיקה מרגשת, וסבא וסבתא יספרו לכם על מצעדי אחד במאי שבהם צעדו אנשים בגאווה גדולה (אז נשאו דגלים אדומים ולא צבעוניים).

דבר מהתפיסות ההן לא נשאר.

הן לא נעלמו ביום אחד אלא נעשו עם הזמן לא רלוונטיות. המציאות – כלומר הדרך שבה ה' מנהיג את עולמו – חזקה יותר אפילו מערוץ 13. בלשון הזוהר זה נקרא "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין" (אל אחר הוא מסורס ולא עושה פירות). במקרה הזה כפשוטו ממש.

לא קשה לדמיין מה יתרחש בעתיד הלא רחוק: התופעה תדעך ותמצה את עצמה; הנזקים שכעת מנסים להשתיק ילכו וייחשפו, ויגיע טרנד חדש. כואב הלב רק על מי שישלמו את המחיר. בינתיים נדון בכל מקרה של התמודדות אישית לגופו, אולם ככלל הניצחון יהיה פחות בצעקות ויותר בהעמדת חלופה שקטה לאורך זמן.

בשבוע שעבר עניתי למאן דהו שניסה לגרור אותי לוויכוח מתלהם: "תעשו מה שאתם רוצים. בכל שבוע אני מקבל בממוצע 12 הזמנות לחתונות של תלמידים ותלמידות שהולכים להקים בית נאמן בישראל. ניפגש בעוד ארבעים שנה ונראה למי יהיו יותר נכדים".

יש דבר אחד שמחזיק כבר אלפי שנים ויישאר הרבה אחרי שהקרנבל הנוכחי יסתיים: משפחות גדולות ומאושרות שממשיכות את המסורת היהודית מדור לדור. האמת בשטח תמיד מנצחת. זה נכון אגב גם לשאר העימותים שסוערים סביבנו, החל במצב ביש"ע, עבור ברפורמה המשפטית וכלה במשפט נתניהו. מתחת לפני השטח התקשורתי המערכות זזות בכיוון הנכון – הדמוגרפיה, החינוך, ההתיישבות, הכלכלה והמסורת. אנשים טובים פועלים בשקט.

לגזור ולשמור לעוד שלושים שנה.

בימים אלו יצא ספרו החדש של הרב חגי לונדין, 'אַיֶּכָּה?' – קריאה פנימית ואופטימית על מגילת איכה בהוצאת מגיד-קורן

הפוסט נראה בעוד ארבעים שנה למי יהיו יותר נכדים הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

ערב טוב וחג שמח,

לאחר תפילת הלל חגיגית בבתי הכנסת ובמתנ"סים ברחבי הארץ צפו אזרחי ישראל בהולוגרמה מטקס הדלקת משואות שהדליקו מפקד 8200, בוגר ישיבת פוניבז'; ראש מיזם 'אחדות ישראלית', תושב קיבוץ עין חרוד; אשת עסקים מסורתית, פילנתרופית בבתי חולים; ויזם ערבי-ישראלי לשילוב צעירי המגזר בשוק העבודה.

ערוצי התקשורת התמקדו השנה בסקירת מצב התשתיות של המדינה, בדגש על התחבורה האוטונומית ופתרונות הדיור ביהודה ושומרון. בשעות הבוקר נחנכה בתל אביב מדרשת ענק ליהדות, והטכניון הגדיל את סניפיו בבני ברק כדי לאפשר לעשרות אלפי הסטודנטים קרבה למקום מגוריהם. הלשכה הארצית לסטטיסטיקה פרסמה היום ששישה עשר מיליון היהודים וארבעה מיליון הערבים שחיים במדינת ישראל ממשיכים להיות מדורגים במקום הראשון במדד האושר של האו"ם.

הרמטכ"ל, תושב העיר בית אל, חילק אותות הצטיינות לחיילים בתחום לוחמת טרור זעירה וציין שזוהי למעשה זירת הקרב המרכזית שנותרה במאבק לביטחון ישראל. מפקד חל האוויר, תושב אופקים, הצדיע למטס הכטב"מים שחלף ברחבי הארץ. ראש הממשלה, בעברו זוכה פרס נובל לאווירודינמיקה, דרש לנהל בעצמו את המטס, אולם נמנע מכך עקב חוות הדעת של היועמ"שית, שציינה שעל פי חוק הכנסת יש בכך חריגה מתפקידו.

בטקס פרסי ישראל, במעמד הרבנים הראשיים, שרת החמ"ד ונשיאת המדינה, נשאו דברים נציג החתנים, שתיאר את מסעו כילד עולה מאתיופיה לראשות מערך הסייבר הישראלי, ונציגת הכלות, שציינה את האתגרים שעמדו בפניה כרופאה, אם לשישה ומנכ"לית משרד המורשת. נשיאי המעצמות הגדולות בעולם, סין וארצות הברית, הצהירו שמדינותיהם ישמחו כתמיד להדק את שיתופי הפעולה ההדדיים עם ישראל, והרפובליקה הדמוקרטית של איראן שלחה את ברכותיה עם שאר מדינות המפרץ.

מרחפן התקשורת נמסר שמחוץ לכנסת נערכה במהלך היום הפגנה של עשרות פנסיונרים המשייכים עצמם ל'כת ברק', שנשאו שלטים המתריעים על קיצה של הדמוקרטיה הישראלית.

עד כאן חדשות יום עצמאות המאה.

יום עצמאות שמח!

הפוסט מהדורת חדשות ממוצאי יום העצמאות המאה של מדינת ישראל הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

כולנו, ילידי סוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת, גדלנו באווירה שיראת העונש היא פאסה. חלקנו ספגנו זאת מכתבי הרב קוק, חלקנו מכתבי החסידות, וחלקנו סתם כי בא לנו. התחושה הכללית היא שכיום עבודת ה' אמורה להיות רק באהבה והזדהות ולא בתחושות פחד וניכור. הדברים מתלבשים כמו כפפה ליד על התרבות הפוסט-מודרנית שסביבנו, וניכרים בתביעת יחס של 'גובה העיניים' מכל המערכות – החינוך, ההורים וכל ממסד באשר הוא.

הבעיה היא שכל מי שאמיתי עם עצמו חש שיש כאן קצת זיוף. יש פער בין הרעיונות הגבוהים שאנו לומדים עליהם לבין מצבנו הנפשי והרגשי. נכון שאי אפשר להתחבר כיום לשום דבר, ובוודאי לא-לוהים, מתוך פחד. אבל כולנו זקוקים מדי פעם לשוט כאשר התאוות מתגברות עלינו. יתרה מזאת, החסך של יראת העונש הופך את הכול לנגיש וזול מדי. כאשר אין בחיים ממד של פער, עומק, מסתורין ואפילו קצת פחד, נהרסת בסופו של דבר גם יראת הרוממות.

תחושת שאננות שהתורה מסתדרת לי בדיוק עם מה שחשבתי קודם ואיך שהתנהגתי קודם היא נתון מעורר חשד שהאדם לא באמת קולט את הגודל הא-לוהי שהוא עומד מולו

הרב קוק כתב כך: "לא נעקור את היסוד הגס של יראת העונש מקרב הגות רוחנו. אף על פי שרק בתחתיתה היותר שפלה של שדרת הרוח, צריך הוא רק שם לקחת את מקומו, אבל שמרים הללו מאמצים הם את הכוח של היין המעולה בהיותם שוכנים בתחתיתו" (מידות הראיה, יראה ז). במילים אחרות, העולם המחשבתי צריך להכיר ביראת הרוממות ולשאוף אליה, לחיבור מלא שמחה עם הנשמה, אולם בעולם הנפשי והמעשי חשוב מאוד לתת מקום גם לפחדים ולרתיעה אמיתית מההשלכות של המעשים הרעים; הרגשות הללו מתסיסים את הנפש תסיסה חיובית.

המצב השלם של עבודת ה' הוא "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה", היינו עולם רוחני עשיר שלא רק שאינו סותר את ההתנהלות האנושית הטבעית אלא משלים אותה. עם זאת בשלב הראשון של עבודת ה', כאשר האדם מנסה לרומם את חייו לעולם רוחני, יש מחירים בלתי נמנעים שעליו לשלם. המחירים מתבטאים בדחיית סיפוקים גופניים ונפשיים, בפתיחות מחשבתית לרעיונות עליונים שאינם מתיישבים תמיד עם תובנות חייו הנוכחיות, ולא פעם גם עם עולם מוסרי שנדמה לו סותר את המוסריות המקובלת בתרבות העכשווית.

את השלב הזה מכנים חכמים בצמד המילים הקסום מסירות נפש; פשוטו כמשמעו. מסירות נפש איננה רק בצד הגופני אלא לא פחות – ואולי יותר – בצד הנפשי. לא ניתן לדלג על השלב הזה! אדרבה, תחושת שאננות שהתורה מסתדרת לי בדיוק עם מה שחשבתי קודם ואיך שהתנהגתי קודם היא נתון מעורר חשד שהאדם לא באמת קולט את הגודל הא-לוהי שהוא עומד מולו.

ברוח אלול נוסיף כי הרב קוק מכנה את השלב הזה "הזרמה אלקטרית חזקה" (המקבילה של המאה התשע עשרה לטיפול כימותרפי. אורות התשובה ט, י). היינו, כדי לחסל תאים שליליים בגוף יש הכרח בזעזוע שמחליש את כלל המערכת הגופנית. כדי להיפתח לעולם עליון בריא יותר אנו מטלטלים את הקומה הטבעית. הענווה, הפתיחות (התבטלות) ומסירות הנפש הן אבן יסוד בעבודת ה'.

לסיכום, יראת העונש צריכה לעשות קאמבק תרבותי: לדבר על פחד מחטאים, על משמעת ועל גבולות בבית הספר בלי להתנצל, ובחודש אלול צריך ללמוד מעבר ל'אורות התשובה' ול'אגרת התשובה', גם את 'שערי תשובה'. הכול כמובן תחת מטרייה תרבותית של יראת הרוממות, היינו מלווה בהסברים בהירים ובהזדהות רגשית עם המטרה. נכון שיש שמיים בתוכי, אבל גם מעליי יש שמיים. לא לשכוח את זה.

הפוסט להחזיר את יראת העונש לאופנה הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

הרב חגי לונדין

ט”ו באב הפך בתרבות הישראלית לחג הרומנטיקה, מעין ‘יום ולנטיין’ ישראלי. הזדמנות טובה למכור פרחים ושוקולדים בצורת לבבות. נחמד. תמיד טוב להוסיף רומנטיקה בעולם.

עם זאת, שש הסיבות הרשמיות שמציינים חז”ל לציון יום ט”ו באב כיום חג, מתייחסות יותר להגברת האחדות הלאומית, ובעיקר להגברת אהבה בינינו לבין א־לוהים. ואלו הסיבות:

א. יום שכלו בו מתי מדבר. על פי המדרש, חטא המרגלים אירע בתשעה באב. כעונש, נאלצו בני ישראל לחפור לעצמם קברים בכל שנה לאחר החטא, ובתשעה באב לחכות בקברים למותם. מדי שנה מתו בקברם חמישה עשר אלף איש, ואלו שנותרו בחיים ידעו שקיבלו שנה נוספת לחיות. בשנת הארבעים לנדודים נותרו חמישה עשר אלף אחרונים, וכשהסתיים ליל ט' באב אף אחד לא מת בקברו. משום כך המשיכו בני ישראל להיכנס לקברים בלילות הבאים, במחשבה שאולי טעו בחישוב התאריך. משהגיע ט”ו באב, ליל ירח מלא, הבינו שתשעה באב עבר בוודאות והעונש תם.

ב. שהותרו השבטים לבוא זה בזה.

ג. שהותר שבט בנימין לבוא בקהל.

ד. שפסקו לכרות עצים למערכה בבית המקדש (שכן מאותו היום ואילך נחלש כוחה של החמה באופן שכבר ניכרת לחות בעצים, הגורמת לחשש שיש בהם תולעים הפוסלות אותם למזבח).

ה. שביטלו את השומרים שהפקיד ירבעם בן נבט כדי למנוע עלייה לירושלים.

ו. שהובאו הרוגי ביתר לקבורה (על פי המסורת, ביתר נפלה בט’ באב ובמשך שישה ימים גוויותיהם של הלוחמים לא הרקיבו, מה שמבטא את נס ההשגחה הא־לוהית על עם ישראל גם בגלות.

אבל יש עוד משהו:

על פי תורת הסוד העולם נברא בכ”ה באלול (והיום השישי, שבו נברא האדם, הוא א’ בתשרי). התאריכים הללו כמובן הם אמירה ערכית יותר מאשר ציון זמן אסטרו־פיזיקלי (לפני שהיו בני אדם לא נוצר המושג זמן). האמירה הערכית היא שהעולם הזה נברא. יש לו בורא. יש התחלה. במילים אחרות: המציאות אינה הפקר, חסרת פשר וקשר. יש תקווה; הכול מובל בסופו של דבר לאן שהוא צריך להגיע; יש א־לוהים.

ישנו מדרש נוסף, המתאר שארבעים יום קודם יצירת הוולד יוצאת בת קול ומכריזה ‘בת פלוני לפלוני’. המספר ארבעים מבטא ביהדות עידן שעומד בפני עצמו (כדוגמת ארבעים יום וארבעים לילה של תיבת נח, או ארבעים הימים ששהה משה רבנו בהר סיני). כלומר, אי שם ישנו עידן שלם שבו נשמת הוולד כבר מוצאת את זיווגה עוד לפני שיצאה לאוויר העולם. השלמות, שבאה לידי ביטוי יותר מכול בקשר הזוגי, כבר טמונה בתוכנו, רק צריך לממש אותה בעולם הזה.

ובכן, ארבעים יום קודם כ”ה באלול – זהו ט”ו באב. זהו היום שבו ‘הוכרז בשמיים’ מהו ‘זיווגו’ של העולם שלנו. ט”ו באב זה הזמן לחלום על עולם אידיאלי. לדמיין את כל החיבורים שהיו צריכים להיות בעולם הזה; להתמלא בחלומות כיצד העולם היה צריך להיראות ולא רק איך הוא נראה כעת.

עכשיו נותר רק לממש את זה פה. בשביל זה יש את חודש אלול, שמחכה לנו מעבר לפינה.

ט”ו באב שמח.

הפוסט על מה באמת חוגגים את ט"ו באב? הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

המתקפה התרבותית מצד תנועת הלהט"ב נמצאת כעת בעיצומה. קשה לפספס את הנדסת התודעה. בכל ערוץ תקשורת אפשרי מטיפים לנו שהאושר מצוי ב"משפחה החדשה", ושהדרך למימוש עצמי עוברת דרך המרת מגדר. התעמולה נעשית באופן בוטה ואפילו ללא ניסיון להציג חזות אובייקטיבית.

זוהי לא פעם ראשונה בהיסטוריה שנעשית כפייה תרבותית אגרסיבית. לפני שלושים שנה זו הייתה השמאלנות; ולפני שבעים שנה היה זה המרקסיזם (יש קשר ישיר בין שני רעיונות אלו לבין הניסיון הנוכחי לפרק את המשפחה ואת המסגרת הלאומית). כנער אני זוכר את שידורי הטלוויזיה מהסכמי אוסלו, שבהם התחבקו יהודים ופלסטינים לצלילי מוסיקה מרגשת; הסבים והסבתות יספרו לכם על מצעדי אחד במאי שבהם צעדו אנשים זחוחים בגאווה גדולה (אז עם דגלים אדומים ולא צבעוניים).

אף אחת משתי תפיסות העולם האלה לא שרדה.

הרעיונות הללו לא נעלמו ביום אחד, אלא דעכו ועם הזמן הפכו ללא רלוונטיים ככל שהשקר הלך והתגלה. המציאות – כלומר הדרך שבה מנהיג ה' את עולמו – חזקה מאוד, אפילו יותר מתוכניות התעמולה של תאגיד "כאן". בלשון הזוהר זה נקרא: "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין" (אל אחר הוא מסורס ולא עושה פירות). במקרה שלנו זה כפשוטו ממש. נכדינו יתקשו להסביר לנכדיהם שהייתה פעם תופעה שאדם נולד כגבר והתעקש שהוא אישה ולהיפך.

לא קשה לדמיין מה יהיה בעתיד הלא רחוק: התופעה תמצה את עצמה, הכשלים שכעת מנסים להשתיק ילכו וייחשפו ואז יגיע טרנד חדש. כואב הלב רק על אלה שישלמו את המחיר.

יש דבר אחד שכבר מחזיק ארבעת אלפים שנה, והוא יישאר הרבה אחרי שהקרנבל הנוכחי יסתיים: משפחות גדולות ומאושרות שממשיכות את המסורת היהודית מדור לדור. עליהן לא עושים תכניות דוקו "מרגשות", והן לא צועדות במצעדים – כי אין צורך. האמת לא צריכה יותר מדי יחסי ציבור.

"נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להינחם".

חכו ותראו.

הפוסט גם זה יעבור הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

השבוע הבאנו לקבורה את אחד מטובי בנינו, לוחם הימ"מ נעם רז הי"ד. למדנו שנים רבות ביחד. לא סתם קראו לו נעם. כולו נעימות; לא סתם שינה את שם משפחתו לרז (במקור רוזנברג) – כולו סוד. היה תמיד עושה הכול בעדינות ובצנעה. היה מתעקש שנלמד בספרייה, "כדי שיוכל ללמוד בשקט". הסתיר מכולם שהתקבל ליחידה מובחרת בצבא, לאחר מכן הסתיר מכולם שהתקבל לימ"מ. תקופה מסוימת למדנו יחדיו אומנות לחימה. הסגנון שלו היה מקצועני, מדויק ועדין – עצר את המכה סנטימטר לפני שפגעה בגוף המתאמן שמולו. בהמשך, לאורך שנות השירות בימ"מ, היה מגיע לשיעור תורה פעם בשבוע. יושב בשקט ומתמלא באור.

נעם הוא לא לבד. הוא מצטרף לרשימה ארוכה של שמות כרועי קליין, דגן ורטמן, יוני נתנאל, אלירז פרץ ועוד ועוד. אם נביט היטב נבחין כי פעמים רבות מאחורי מבצע צבאי, מאחורי מהפכה חינוכית, מאחורי הצלחה התיישבותית – עומדות דמויות מן הסוג הזה, דמויות שלאט לאט דוחפות את כולנו קדימה. אנשים, שאת רובם לעולם לא נכיר, לפחות לא בחייהם, ההולכים ומצעידים אותנו יותר ויותר אל מעמקי עידן הגאולה.

הדמויות הללו לא צומחות יש מאין. הן תוצר עמל של שנים. עמל המחושל בתוך בתי המדרש של תורה מיוחדת. כדוגמת מכוניות 'רולס־רויס', שחלקיהן מורכבים אחד לאחד בעבודה ידנית, כך גדלות הדמויות הללו, בידיים אמונות של תלמידי חכמים זקנים ואוהבים. הן ממלאות לאט לאט את השורות, מחלחלות לכל המערכות, ובנחישות העדינה שלהן, הן מנצחות בשם כולנו.

יום שלישי השבוע היה יום עצוב, אבל לא יום של ייאוש. כי כשמשווים מול נעם וחבריו את הרשע והשקר של אויבינו – יודעים בוודאות שאנחנו ננצח. וגם כאשר רואים את הרפיסות והבלבול של חלק מתוכנו ששכחו מדוע אנו פה – אנו יודעים שתמיד יהיו דמויות כמו נעם, ולכן אנחנו ננצח.

היה שלום נעם. בן תורה, לוחם, אבא, מתיישב וחבר. נוח בשלום על משכבך ותעמוד לגורלך לקץ הימים. אמן.

הפוסט הנעם והרז הופיע לראשונה ב-עולם קטן.