כפי שמלמדת אותנו האגדה, מעשה נבלה אחד שנעשה בין יהודי אחד לחברו בתקופה של ריב ומדון בין יהודים – עלול להביא לחורבן. מעשה שכזה נעשה בימים אלו, ואינני מפריזה, וגם איני מנסה להיתלות על אזכור מהמקורות לשם סגנון נאה. זו אינה מטאפורה.

מדובר באירוע קטן בשולי המאורעות הגדולים, שעיקרו עוול נורא שנעשה לשניים מהאנשים הראויים ביותר, אשר זוכים להערכתו של ציבור עצום על שהקדישו את חייהם בשנים האחרונות להביא לציבור את האמת באומץ וכנגד כל הסיכויים. כל זאת במחיר של מכה כואבת דווקא מידי עמיתיהם וחבריהם לאומה, ללאום ולמחנה הפוליטי.

אומץ אמיתי הוא נדיר ומסוכן. ואכן, אבי וייס ואלי ציפורי שמו את נפשם בכפם כדי לבקר את הגופים ואת האנשים החזקים ביותר במדינה – המשטרה, הפרקליטות ומערכת המשפט. כוחם ביושרתם, והם זוכים לתמיכה ציבורית עצומה. אף אחד מהם כנראה לא העלה על דעתו שעליו להישמר גם מפגיעה בכבודם השברירי של עמיתיהם מאותו המחנה בוויכוחים בטוויטר – זירת קרב להחלפת מהלומות מילוליות. מי היה מאמין.

מתברר שמסיבה כלשהי שני כתבים, דווקא מהמוערכים ביותר בציבור הציונות הדתית, הרואים ברכה ופרנסה במלאכתם – קמו יום אחד והחליטו לתבוע את כבודם בתביעת דיבה מעמיתיהם הנדירים למחנה האמת ממחנה ה'ביסיסטים' – העיתונאים אלי ציפורי ונצ"מ (מיל.) אבי וייס, העושים את אותה מלאכה בהתנדבות כשירות לציבור.

את שווי הפגיעה בכבודם הרם העריכו כתבא א' וכתבא ב' בסך של חצי מיליון ש"ח. אחד מהם כבר זכה בבית המשפט ופסקו לטובתו מאתיים אלף ש"ח, סכום חסר תקדים במשפטי דיבה, מהעיתונאי אלי ציפורי שאיבד את פרנסתו לאחר שפוטר מגלובס בשל התעקשותו על האמת שמתגלה היום במשפט נתניהו והוחלף בעיתונאי שתבע אותו. ירשת, ואז רצחת.

אין לי מידע על פרטי התביעה, למעט מה שהיה גלוי: ציפורי ואולי גם וייס, שבידם הידע הרב ביותר על הנושאים במשפט נתניהו, ביקרו חריפות את אופני הדיווח של עמיתיהם, לא תמיד על פי כללי נימוס שממילא לא מתקיימים אף פעם בשום מקום. מה שמקומם במיוחד הוא, ששני כתבים שמתפרנסים היטב ממלאכתם, מצאו לנכון לתבוע את כבודם על ביקורת מצד שני עיתונאים שהתנדבו להביא את האמת לציבור על חשבון זמנם וכספם, בתשלום מחירים אישיים כבדים וללא הגנה מצד גוף תקשורת מפני רדיפות, תביעות השתקה, מפני מתקפות רל"בים שרומסות את כבודם יום יום, ומתיק פלילי שתפרה להם הפרקליטות בתואנות שווא. הם ידעו כל זאת והיו מוכנים להקרבה, אבל בשעה שמבטם היה מופנה כל העת לגבם, לראות מהיכן תגיע הסכין, היא הגיעה לבסוף מלפנים, מעמיתיהם לדיווח האמת, היישר לבטן.

כל אחד מארבעת הכתבים אחראי להתפכחות של הציבור מהאמון העיוור במערכת המשפט, ומשום כך ברור לרבים מאיתנו שהמערכת הנקמנית לא תזכה את ציפורי וּוַייס במשפט הוגן. כסף קל ורווח נקי לתובעים.

אגדת עם מספרת על עני רעב שעבר ליד אסכלה שעליה צלה עשיר בשר עסיסי. העני הוציא את לחמו והניח על האש, להספיג בו ניחוח בשר. ראה זאת העשיר ודרש שהעני שישלם לו עבור העשן הריחני. פרצה מריבה. עבר במקום שופט, שמע את הצדדים והורה לעני לשלם. בלית ברירה הוציא העני מטבע ונתן לשופט. השופט השליך את המטבע לרגלי העשיר, אך ברגע שהעשיר התכופף להרים, עצר אותו השופט: "עבור ריח של בשר תקבל צליל של מטבע".

אם סיבת תביעת הדיבה כנגד וייס וציפורי היא תאוות בצע, ברור שכבודם אינו שווה מיליוני שקלים, אולי אפילו לא צליל של מטבע.

תאוות בצע לבדה אינה איום לחורבן. גם לא כל פעם שאדם עולב באורחו הלא־קרוא. אבל סכסוך מיותר על כסף וכבוד בין ארבע אושיות עם ציבור אוהדים גדול – יש בו כדי להביא להרחבת מעגלים של פילוג ואיבה בתקופה שבה החברה מפולגת כבר ממילא, כמעט על סך חורבן נוסף.

אחד המוקדים העיקריים לפילוג ושנאה הדדית הוא משפט נתניהו. בעקבותיו מחצית העם מאמינה בשל שקרי רוב התקשורת, שהמחצית השנייה תומכת במנהיג מושחת.

עתה, בעקבות תביעתם של עיתונאים מהציונות הדתית את העיתונאים ממחנה הליכוד – שלכל אחד קהל גדול ונאמן – התחילו אלו לריב עם אלו. כך צפים ועולים לפתע  מחדש זרמים תת־קרקעיים של חשדנות הדדית, יריבות פוליטית, חשש מכפייה דתית ושדים עדתיים, זאת לאחר שבקושי נסתם הבולען שנקרע בין הצדדים, אותו בולען שיצר בנט. קל להוציא שדים מבקבוק. כדי לדחוס אותם בחזרה לבקבוק יידרש נס.

גם בלי תביעות דיבה במיליוני שקלים, אלי ואבי מתמודדים עתה מול תיק פלילי שנתפר במיוחד למידתם

הפילוג המיותר הזה הוא רק המעגל השני אחרי המעגל הראשון, שהוא החורבן האישי המיותר להחריד שהומט על משפחת ציפורי ומשפחת וייס בשל פגיעה בכבודם של אנשים שזוכים לדי כבוד ממאות אלפים אחרים.

המעגל השלישי של החורבן הוא הפגיעה באמינותם של ציפורי ווייס – ולשם בדיוק כיוונו מי שסיבך אותם באישום פלילי. עתה, לאחר שאפילו השופטים המליצו לתביעה למשוך את אישומיה מתיקי נתניהו – תקומתם היחידה של תופרי התיקים היא להשתיק את המעטים שיביאו את מפלתם לציבור. זו לא מפלה אם הציבור מאמין שניצחו. וייס וציפורי מורגלים בהשתקה באמצעות רדיפה משפטית, כך גם עו"ד כנרת בראשי ומעטים נוספים בעלי יושרה. אלא שלא כמו האחרים – רק הם נתבעו לא על ידי יריבים מרים אלא מעמיתים למקצוע ואחים למחנה.

היריבים הגדולים ביותר של המחנה הציוני, הדתי והלאומי לא היו יכולים לייחל לתוצאה טובה יותר: שני הצדדים מחסלים זה את האמינות של זה במאבק להשמדה הדדית. כמעט כאילו אותם יריבים רבי־עוצמה, שמטרתם פירוק העם והמדינה, הם שמשכו בחוטים ובחשו בסכסוך המוזר הזה. אי אפשר לטעון שזה לא תואם את דפוסי הפעולה של תופרי התיקים. מאות אנשים שהפרקליטות אינה חפצה באמינותם, כבר מצאו את עצמם ללא הגנה בבתי המשפט.

בשעה שבמציאות תיקי נתניהו קורסים – המונופול על האלימות מיירט בשיטתיות כל מי שיכול ומוכן לספר לציבור על מפלתם, כדי להבטיח שהמשפט יוכרע באמצעות תעמולה ושקרים. ואז, לא רק שנחמיץ את הסיכוי לפיוס לאומי – תגבר ההסלמה בין אלו שתומכים בנתניהו לבין מי שימשיך להאמין שהם תומכים במושחת כל הדרך להכרעה במלחמת אזרחים.

אחרי שלוש שנות מעקב אחר משפט נתניהו, שבו נחשפות שיטות הפעולה שלהם, לא מן הנמנע שמישהו מטעמם  בחר דווקא בשני כתבים שנהנים מאמון הציבור הימני, לחש לאוזני שני הכתבא, שניצחונם במשפט מובטח מראש.  זה יכול להסביר את גובה ההימור שלהם – לערוב באגרת משפט עבור חצי מיליון / מיליון. אם דבר דומה לזה הוא מה שקרה, אין ספק שאת המיליונים שיעשו על חשבון וייס וציפורי, ישלמו בקרוב גם הם, לאחר שהמנגנון יחליט להשתיק  גם אותם.

תביעת דיבה היא תביעה להשבת כבוד אבוד. אבל איזה כבוד יישאר להם אם יתגלה שהמריבה המיותרת הזו קרעה קרע בעם, הפקירה את המציאות לגרועים שבשקרנים ומי יודע, אולי היא אף תקעקע את שמם לנצח באגדות החורבן של הגלות הבאה? מיליארדי זוזים לא יפצו אותם על ה'כבוד' הזה.

עשיר אחד בירושלים ערך סעודה. משרתו הזמין בטעות את יריבו. היריב סולק, הושפל וחשב שישיב את כבודו בעירוב שליט זר ושונא. אם יש חיים אחרי המוות – יש לשער שכל יום במשך אלפיים שנה שניהם מתענים על תוצאות האיוולת שברדיפת הכבוד.

הפתרון השפוי היחיד הוא שהקהילה ה'ביביסטית' תקרא את שני צמדי הניצים לסדר, הכולל התנצלות ומחילה על כבודם, השמור ממילא בקרב הציבור אסיר התודה על האומץ והיושרה; והתחייבות לרדת מכתבא וכתבא – שהם, אולי תופתעו לשמוע – עמית סגל ואבישי גרינצייג, שיידרשו על ידי הקהילה הדתית למשוך את התביעה המבזה את כבודם.

—————————

גילוי נאות – הכותבת מעריצה את אבי וייס ומרשה לעצמה לראות בו חבר אישי, וכך גם את אלי ציפורי.

הפוסט מעשה בכתבא ובר כתבא הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

גלי בת חורין

• מסע בזמן הוא פיקציה, כמו ילדים שנולדו בגוף לא נכון.

האם יש ילדים שנולדו בגוף שאינו תואם את המגדר שלהם? אפשר לענות על זה בקצרה: לא.

אין צורך לפנות לשירות המדע כדי לענות על השאלה הזו. המדע הבדיוני כבר דן בסוגיה דומה: הדמיון האנושי נוהג להשתעשע ברעיון המסע בזמן. ויש להניח שההתפתחויות הטכנולוגיות בעתיד יוכלו לאפשר הרבה מאוד דברים שלא ייאמנו. אבל מסע לעתיד או לעבר לא ייתכן לעולם, משום שעצם המונח 'מסע בזמן' קיים רק בשפה ובדמיון. ה'עבר' אינו מקום, הוא רק סך כל ההתרחשויות שכבר קרו. גם העתיד אינו מקום. הוא רק פוטנציאל, אינסופי, של דברים שעשויים להתרחש. כשהעתיד יגיע, הוא יהפוך להווה, ואז כל מסע בו יהיה מסע רגיל בתכלית.

מי שמתקשה לוותר על הפנטזיה לפגוש את סבתו בנעוריה וזקוק לראיות מדעיות לאי־היתכנותו של מסע בזמן, מוזמן לשאול את עצמו מדוע בכל שנות ההיסטוריה המתועדת ועד לתקופתו שלו מעולם לא נתגלה ולו נוסע אחד שהגיע מהעתיד, רחוק ככל שיהיה.

אני אישה. אני רוכבת על אופנוע עוד מהתקופה שזה נחשב גברי. מה שנתן לי שלל הזדמנויות להיות עדה להתנפצות משעשעת של סטראוטיפים. פעם הרכבתי את בני לבדיקה אצל רופא עיניים דתי צעיר. נכנסנו שנינו עם הקסדות. הרופא שאל לגיל בני. "14", הוא ענה. הרופא הרים גבה: "וכבר יש לך רישיון לאופנוע?" בני הודה שאין לו רישיון. הרופא הזדעזע: "אתה רוכב ללא רישיון?" בשעתו היה ברור שטעה בסטראוטיפ, לא בכך שאני אישה. דעות משתנות, המהות נותרת

משתי הסיבות הללו גם לא נולדים ילדים שהם ילדות במהותם. ראשית, משום שאם היו זכרים שהם בנות, אי אפשר עוד להבין את המילים 'בנים ובנות', ממש כמו שמי שמדבר על 'מסע' בזמן לא מבין מהו 'זמן'. אבל כשם שאין היום נוסעים בזמן, גם לא היו מעולם ילדים שנולדו בגוף לא נכון (היו ויש אינספור ילדים שהיו רוצים להשתייך למין השני, לכולם היה גוף נכון מאוד. אג'נדת המגדר טוענת שלא מדובר בפנטזיות אלא שזו מהותם מלידה).

חסידי האג'נדה חייבים לטעון (ואכן טוענים) שמאז ומתמיד היו ילדים כאלו. אבל אם זה היה נכון, כל מה שהיינו חושבים ומייחסים למאפיינים של בנים – היה כבר כלול תחת ההגדרה 'בן', שכוללת גם את המאפיינים הנשיים של אותם ילדים מיוחדים. אומנם, מאפיינים סטראוטיפיים מגדריים משתנים עם הזמן. פעם היה נהוג לחשוב שבנים לא בוכים ושבנות הן פחדניות. אבל אף אחד לא נתקל בילדה על צמרת עץ והניח שאם היא אינה פחדנית, משמע היא בן (או שהיא אבוקדו). בני אדם מרחיבים את טווח ההתנהגות שלהם מעבר לסטראוטיפ ולדעה הקדומה הקיימת, אבל תמיד מה שמשתנה הוא הדעה, לא האדם עצמו.

אני אישה. אני רוכבת על אופנוע עוד מהתקופה שזה נחשב גברי. מה שנתן לי שלל הזדמנויות להיות עדה להתנפצות משעשעת של סטראוטיפים. פעם הרכבתי את בני לבדיקה אצל רופא עיניים דתי צעיר. נכנסנו שנינו עם הקסדות. הרופא שאל לגיל בני. "ארבע־עשרה", הוא ענה. הרופא הרים גבה: "וכבר יש לך רישיון לאופנוע?" בני הודה שאין לו רישיון. הרופא הזדעזע: "אתה רוכב ללא רישיון?" ושלח מבט שואל למבוגרת הלא־אחראית בעליל. הרגעתי אותו, "זה בסדר", עניתי בשוויון נפש. "הוא ילד אחראי ושומר חוק". שנינו התאפקנו לא לצחוק כשהרופא שלח בנו מבט בעיניים, ושום הבנה לא נבטה בהן. לבסוף חסתי עליו, חייכתי והצבעתי על עצמי, וכולנו צחקנו על טעותו. בשעתו היה ברור שטעה בסטראוטיפ, לא בכך שאני אישה. דעות משתנות, המהות נותרת.

היום העיקרון הזה כלל אינו ברור. לא פעם, כשאני מבקרת את הפמיניזם, מטיחים בי שאני "שונאת נשים" ואפילו "לא אישה". בעיניהם, דעותיי הן מהותי, והיותי אישה עדיין דורש הוכחות.

כדי שילד ידע שהוא ילדה, נחוץ 'מומחה מגדר' כל־יודע, שהוא לבדו יודע לזהות בת נסתרת כלואה בגופו הקטן. רק הוא יודע, לכן רק הוא קובע, והוא לא צריך לנמק זאת להורים, הדיוטות חשוכים ללא הבנה מקצועית.

אבל דווקא משום שעד כה שלט הרעיון שהדעות משתנות ולא המהות, אין שום פשר לטענה שילדים יכולים להיוולד במגדר שונה מהגוף. משום שכל מה ש'מגדר' קובע אינו אלא סך כל הדעות הקדומות שיש לנו על מאפיינים של בנים ושל בנות. כך שבכל דור עדכנו את טווח המאפיינים המזוהים עם גבריות ונשיות, שכוללים גם את כל המאפיינים של בנים נשיים ובנות גבריות. נכון לומר שיש נשים שרוכבות על אופנוע. אווילי לטעון שאישה שרוכבת על אופנוע אינה אישה. אף אחד לא אמור לחשוב שבן בכיין הוא בת, או שבבת הרפתקנית כלוא בן. למרבה הפלצות – כך בדיוק 'אנשי מקצוע' מאבחנים היום ילדים.

כדי לטעון שיש ילדים שנולדו בנות בגוף של בן, נדרשת  הוכחה לתופעה בלתי־אפשרית: ילד או ילדה – שתואמים באופן מושלם התנהגות סטראוטיפית עד גיחוך של המין השני. דראג־קווינ'ז הם היצורים היחידים שמגלמים כך התנהגות נשית, וגם זה – כמופע בלבד.

כל הנאמר פה הוא המובן מאליו המוחלט. מוזר, מפחיד ומעליב שצריך בכלל לכתוב זאת. ואם כן אפוא, מדוע רעיון מופרך כל כך תפס את מרכז השיח?

השאלה הנכונה היא: מה יוצא ממנו לאלו שמקדמים אותו?

• מי באמת מחליט?

בארה"ב התפתחה אופנה שעשתה עלייה בלתי־חוקית לישראל. הורים הרואים את עצמם מתקדמים, נמנעים מ'לכפות' על צאצאיהם את שיוכם המיני. "כשיגדל, יחליט בעצמו אם הוא בן או בת". על פי אג'נדת המגדר, "הילד יודע טוב מכולם מהי זהותו המגדרית".

האומנם זה כך? משום שאם נותנים את הדעת על מה שבאמת מתרחש, מגלים שלאחר שהרעיון ש"ייתכן שהמגדר לא תואם את הגוף המוצג בפני הילד", מי שקובע אם הוא בן אן בת אינו הילד אלא 'מומחה מגדר'. זה ה'מומחה' שקובע את 'מינו האמיתי' של הילד בטענה השקרית – שהילד קבע. שזה מה שהילד יודע.

כדי שילד 'ידע' שהוא ילדה, הוא צריך קודם כול לדעת מהי ילדה. גם ההורים כבר לא יודעים מהי ילדה, שהרי יש בנים בגוף ילדות. נזכיר, שגברים בוגרים ומנוסים מתקשים לפענח את חידת הנשיות. כדי שילד ידע שהוא ילדה, נחוץ 'מומחה מגדר' כל־יודע, שהוא לבדו יודע לזהות בת נסתרת כלואה בגופו הקטן. רק הוא יודע, לכן רק הוא קובע, והוא לא צריך לנמק זאת להורים, הדיוטות חשוכים ללא הבנה מקצועית.

כאן כל התורה, בזעיר אנפין לעתיד לבוא: עולם ששולט בו קומץ מומחים יודעי סוד, בעלי מונופול וסמכות להכריע בכל אספקט של חיינו. באמצעות עיקרון אחד בלבד. עיקרון אחיד, עקבי ומתמיד חולש על כולם: עקרון השרירותיות.

'עיקרון שרירותי' אינו סתירה לוגית. הוא לבדו מסמן את המעבר מחיים בחברה מסודרת, מאורגנת על פי כללים וחוקים מוסכמים, בהירים ואובייקטיביים, שבמסגרתם אנו חופשיים לחיות כרצוננו ולחתור למטרות שנובעות מתוך תוצאות מעשינו – לחברה ששולט בה מיעוט בעל שררה, אשר מתערב וקובע בכל דבר ועניין.

כאן כל התורה, בזעיר אנפין לעתיד לבוא: עולם ששולט בו קומץ מומחים יודעי סוד, בעלי מונופול וסמכות להכריע בכל אספקט של חיינו

שרירותיות היא שררה. שרירותיות מוחלטת היא שררה מוחלטת

זה כל מה שמשותף לכלל אג'נדות הפרוגרס. זו אידאולוגיית השררה הטוטאלית בשליטתו של קומץ יודעי ח"ן, שרק הם לבדם מסוגלים להבין, להעריך ולשפוט – על פי עקרונות, ערכים, חוקים, כללים שרירותיים,  שלהם מונופול על פרשנותם – בשבתם כשליטים כל־טובים, כל־יכולים וכל־יודעים, המשקללים ללא הרף במוחם הנשגב את הפעולות הנדרשות למען הטוב הכללי.

הכת העולמית המפלצתית הולכת וכובשת את העולם ומטילה את ביצי השרירותיות בכל מוסד שהצליחה למוטט ולרשת, בוללת את השפה וזורעת כאוס – רק כדי להציע את עצמה כמושיעה מההרס שזרעה. התמורה הצנועה שהיא מבקשת היא הדרישה לציות ולהערצה עיוורת. כך כבש אהרן ברק את 'שלטון החוק' לאחר שביטל את משמעותן של מילות החוק וכפף אותן למרותה של פרשנותו הבלעדית. אכיפה בררנית היא שררה שרירותית; בשמה ניכסו וניסחו את ה'דמוקרטיה' כ'שלטון הקומץ הנאור'.

רק תאוות שררה יכולה להסביר את המניע של גלעד קריב לקדם החלת עקרון 'שוויון' שרירותי, שמעניק בידי המשפט כוח מוחלט לחלק כרצונו את פרי עמלו של מי שזכה בו בזכות ולתיתו לאחר, בחסד על פי עקרון שוויון שרירותי; שררה שרירותית חייבה הפחדה ממשבר אקלים עולמי, שגרמה למדינות לחתום על אמנה שמעניקה לקומץ האנשים העשירים בתבל מונופול להכריע למי מותר לייצר וממי למנוע שימוש באנרגייה. מאותה סיבה ארגון הבריאות הבינלאומי מחתים מדינות על התחייבות להיכנע ולציית להוראותיו בעת מגפה כמונופול שמוסמך לכפות חוקים וגם להגדיר מהי מגפה; העוף הדורס שבקע מביצי השרירותיות בקן משרד החינוך החליט כנראה שאין לו צורך בדור נתינים מתרבים מעצמם גם בלי חסדיו. רק זה מסביר מדוע כה חשוב לחנך מחדש ילדים מגן עד י"ב ל'מיניות בריאה' שכוללת התניית ילדים להעדיף מיניות אלטרנטיבית; שיח 'זכויות אדם' הוא מונופול של 'מומחי זכויות' על הצדק עצמו שמעניק להם כוח שררה לקבוע למי מותר ולמי אסור – על פי אותם קריטריונים שמכיר כל גבר שנדרס תחת הקלגס הפמיניסטי בשם הצדק והשוויון השרירותיים. כשאני חושבת על חיים בחברה המנוהלת כולה על פי אותם עקרונות של הצדק הפמיניסטי, אני מוצאת את עצמי נושמת לתוך שקית נייר. ואין צורך במכונת זמן כדי לראות שאלו פני העתיד, אלא אם נשיג את ה'קדמה' לאחור ונשיב את הסדר הקיים.

הסדר הקיים והמוסכם הוא ההפך משרירותיות, ולכן השררה רואה בו אויב שיש למגרו – בפירוק כל מוסכמה, כל מסורת, כל מחשבה, כל מושג וכל קטגוריה שהתקיימו לפניה, כי ככל שהנתינים מבינים פחות את המציאות, כך חייהם תלויים יותר בשליטיהם יודעי הכול. רק זה יכול להסביר מדוע השררה משקיעה כמעט את כל מאמציה לשכנע את כולנו שאנחנו לא מסוגלים אפילו להבחין בין בנים לבנות.

הפוסט השעבוד הגדול הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

1.

עשינו את השבת אצל ההורים שלי בהרצלייה, ופתאום הם שמו לב שהבת הקטנה שלנו לא נתנה לי ללכת לישון לפני שבדקה שספרתי את ספירת העומר.

זה משהו שהתחלנו השנה, חצי בצחוק: פשוט ביקשתי ממנה שתזכיר לי בכל לילה לספור את הספירה המיוחדת הזו. 49 ימים שמתחילים בפסח, חג יציאת מצרים, ומסתיימים בשבועות, חג קבלת התורה.

היא לקחה את המשימה בשיא הרצינות, והנה, השבוע נחגוג את שבועות, ובינתיים שתינו לא שכחנו לספור אף פעם, תודות לתזכורות שלה.

אם בשנים קודמות אני ניסיתי לזכור ולהזכיר, ושכחתי, הפעם התחלפו התפקידים. יכול להיות שמסתתר כאן מסר שקשור לחג מתן תורה: לפעמים צריך לתת לילד תפקיד קטן־גדול, כדי שיתחבר וירגיש שייך. הדרך לקבלת התורה עוברת דרך נתינת אחריות ומשמעות לכל אחד ואחד. הרב יונתן זקס כבר אמר: "הדרך הכי טובה לספר לילד סיפור היא להפוך אותו לחלק מהסיפור".

2.

איזו יוזמה יפה: בבית הספר 'דרכי יהודה' במודיעין יצא לאור ספר מיוחד, ובו רעיונות על פרשות השבוע שכתבו תלמידי כיתה ו'. השבוע הם חגגו את סיום הפרויקט בטקס חגיגי. הנה מה שכתב התלמיד זק בורוביץ' על ספר במדבר שהתחלנו לקרוא כעת:

"בתחילת הספר מתואר המחנה של בני ישראל, שיוצא למסע של ארבעים שנה במדבר. פסוקים רבים מפרטים את הסדר שבו כולם חנו והתייצבו – אבל כל המחנה סובב סביב נקודת הלב, סביב המשכן, סביב המרכז הרוחני.

יש כאן מסר חשוב: אם אתה שם את הרוח ואת הקדושה ואת הערכים במרכז חייך, תקבל כוחות לעבור את הדרך הארוכה והקשה.

החיים שלנו הם מסע", כותב זק, כבר בכיתה ו'. "האתגר האמיתי הוא לדעת להציב במרכז חיינו את ה'משכן', את העיקר, ולא להתבלבל, כדי לדעת לאן אנחנו נוסעים ומה המטרה".

קראתי את הדברים והתרגשתי. יש פה ילדים ומורים שכתבו ביחד במשך שנה שלמה רעיונות ברמה גבוהה והוציאו אותם לאור. נראה לי שהם בהחלט יודעים לשים את ה'משכן' במרכז תשומת הלב, לקראת המשך המסע. בהצלחה, כיתה ו', בכל מסעות החיים.

3.

"שלום סיון, כאן עידית שלו. השבוע חל יום הפטירה ה־24 של ימימה אביטל, שפיתחה את 'שיטת ימימה' המפורסמת.

כשהגעתי בפעם הראשונה ללמוד אצלה, בהרצלייה, שמתי לב למשפט הגדול שנראה בפתח החדר: 'ואהבת לרעך כמוך'. רבי עקיבא כבר אמר על הפסוק הזה שהוא 'כלל גדול בתורה', וימימה לימדה אותנו איך ליישם את זה בחיי היומיום שלנו.

אחד המשפטים החשובים שאמרה לנו היה: 'אפילו מעט התחשבות כלפי השני – גם זה נחשב לרוחניות'. גם קצת זה טוב.

למשל: כשהילד חוזר מבית הספר, זורק את הילקוט בכניסה לבית ומשאיר אחריו בלגן אבל אנחנו מצליחים לנשום עמוק עד לתגובה שלנו – זה 'ואהבת לרעך כמוך'.

כשהשכנה חוסמת לך את הכניסה לחנייה כי היא רצה לרגע להביא משהו מהבית ואת בדיוק חזרת מיום מתיש בעבודה אבל את מצליחה להמתין לה בנחת שתי דקות – זה 'ואהבת לרעך כמוך'.

כשמישהו קרוב אלייך חולה וזה גדול עלייך עכשיו לבקר אותו, אבל את שולחת הודעת ואטסאפ אכפתית ושואלת מה שלומו – זה 'ואהבת לרעך כמוך'.

ימימה לימדה אותנו שלפעמים מספיקים צעדים קטנים ומדודים כדי להראות לזולת עד כמה הוא חשוב בעינינו. זה הופך את הכלל הגדול הזה – ואהבת לרעך כמוך – למשהו מעשי שאפשר לבצע ממש הרגע.

כולנו יכולים, בכל מצב, לבחור תגובה קצת יותר מתחשבת, קצת יותר אוהבת. 'אפילו מעט התחשבות כלפי השני – גם זה נחשב לרוחניות'.

לזכרה".

4.

איך יכול להיות שלא שמעתי על הטקס הזה? בקיבוץ כרם שלום המשיכו השבוע במסורת שהחלה אחרי מבצע 'שומר החומות': אירוע ושמו 'נטיעה על כל נפילה'. נטיעת שתילים בבורות שבהם נפלו טילים. וכך כתבה לי משם גאולה רבי:

"לדעתי יש כמה מסרים בטקס שערכנו: קודם כול, העמקת השורשים שלנו בפיסת האדמה הזו, בקיבוץ מעורב של דתיים וחילוניים, ממש כמה מטרים מעזה. אנחנו לא הולכים לשום מקום. להפך. ככל שהשורשים עמוקים יותר, כך צומחים גבוה יותר, כידוע.

שנית, אם הם רוצחים – אנחנו נוסיף חיים. הם רוצים לשרוף ולצבוע את האזור בשחור, ואנחנו רוצים לטעת ולצבוע בירוק.

וגם: אם הטיל כבר חפר לנו את הבור – אנחנו נשתמש בו כדי להמשיך לצמוח… כל חפירה כזו תתמלא בשתיל עם אדמה. זה עיקרון חינוכי לחיים, לנסות לנצל לטובה נסיבות שנוצרו.

בסוף כל הנאומים המרגשים ניגשו הילדים, ששיחקו בינתיים בגן השעשועים, לטעת עצים. בידיים שלהם וגם ברגליים היחפות הם כיסו את הנטיעות בחול של עוטף עזה.

היה מרגש ומחזק, אבל אנחנו שואפים ליותר מכך. בפרשה שקראנו בשבת נכתב: 'וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ… וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת'. רש"י מסביר שקוממיות זה אומר: בקומה זקופה. עם ישראל יחזור לארץ ויחיה בשלום ויתנהל בקומה זקופה, בביטחון עצמי, בהרתעה, בעוצמה.

אתם מוזמנים לביקור בגן העדן שבו אנחנו זוכים לחיות. יש עצים חדשים".

5.

יום ירושלים מאחורינו, ובכל זאת הנה כמה תזכורות היסטוריות חשובות שאפשר לקחת ממנו:

1. לפני שחוגגים את שחרור ירושלים, צריך לחגוג את הצלת תל אביב. בימים האלה לפני 56 שנים גם תל אביב ניצלה, וגם גדרה וחדרה. מדינת ישראל הצעירה בת ה־19, עמדה בשנת 1967 בפני איום קיומי אמיתי, להיות או לחדול.
2. כיוון ההיסטוריה השתנה, ולטובה: עד פרוץ המלחמה, משפט פופולרי במיוחד בישראל היה "שהאחרון בנתב"ג יכבה את האור". אבל אף אחד לא כיבה את האור. הוא נדלק. זוג מבוגר בניו יורק סיפר לי לאחרונה איך לפני המלחמה הם הציעו לקרובים שלהם בישראל להימלט אליהם, ואיך אחרי המלחמה – רוב הילדים שלהם עשו עלייה.
3. המדינה לא רק שרדה – השטח שלה גדל פי שלושה: ישראל הקטנטנה שילשה את עצמה וזכתה ברמת הגולן, מדבר סיני, יהודה ושומרון וירושלים השלמה. חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר, ואל המקומות שאבותינו ונביאינו חיו בהם.
4. כל זה קרה בתוך שישה ימים בלבד. הערבים מכנים את המלחמה 'מלחמת יוני' ולא 'מלחמת ששת הימים', כדי לא להזכיר את המבוכה שלהם. שישה צבאות, כולל צבא עיראק וערב הסעודית, הובסו בפחות משבוע.
5. בזמן אמת השמחה הייתה חסרת תקדים. הבוקר לא יכתבו כך בעיתונים, אבל כך נכתב אז, אחרי שחרור ירושלים, בעיתון 'הארץ': "אין מילים לבטא את הרגשות המסעירים את ליבנו בשעה זו. גם המושג של בית המקדש הפך למשהו מוחשי יותר כעת".

חג שמח.

הפוסט יש עצים חדשים הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

מוסיה תהילים־זאגער היה ללא ספק הסופר והפובליציסט שהשפיע יותר מכול על הדורות שכבר נולדו למדינת ישראל. מוסיה – בשמו המוכר יותר דן בן אמוץ – לא היה צבר. הוא נשלח לבדו מפולין ב־1938 דרך עליית הנוער לכפר הנוער בן שמן והיה ליחיד ששרד מכל משפחתו. תהילים־זאגער המציא את עצמו כדן בן אמוץ והמשיך להמציא את עצמו בדמותו של הצבר המוחלט מאז. דמותו עיצבה במשך שלושה דורות את פני הדור החילוני עד ליום מותו – שגם אותו ביים באותה תיאטרליות שבה חי. הוא היה מוכשר מאוד, נבון ומבריק מאוד. אורח חייו – המופקר מדי אפילו בעיני מעריציו – רק תרם לאישיותו הסוחפת. הוא היה עשוי מחומרים של משיח והוא היה מורד.

מתרומתו העצומה לתרבות החילונית שאבנו כולנו את משאלתו הנואשת – לברוא את עצמנו מחדש, ללא עבר, ללא היסטוריה, ללא משפחה, ללא מורשת. המורשת הזו הלמה היטב את הפרויקט הציוני הסוציאליסטי – לברוא יש מאין יהודי חדש לגמרי באמצעות מרד תמידי בסמכות ההורים והמחנכים.

ראינו בו יותר מקול אותנטי של הדור הצעיר. הוא היה גם הוגה לסוגו. בספרו 'לזכור ולשכוח' הוא העלה טענה מעניינת לגבי המניע הנאצי על ידי אנלוגיה בין גיל אומה לגיל בחיי אדם. גרמניה משולה בעיניו לנער בגיל ההתבגרות, מהיותה האומה הצעירה ביותר. גיל ההתבגרות מתאפיין במרד כנגד האב הכופה את ערכיו הנתפסים כמיושנים. הרצח שבוצע ביהודים, העם העתיק ביותר, משול לרצח אב מיתולוגי על ידי מתבגרים מופרעים. האבחנה הזו, נכונה או לא, העידה יותר מכול עליו עצמו. הוא זה שמרד מרד אלים בשמו המקורי, במשפחתו, במורשתו. דן בן אמוץ נברא על ידי עצמו, כילד הנצחי שלעולם לא מתבגר, שלנצח מורד בסמכות הישנה.

גם בגילם המופלג הם עדיין ממשיכים למרוד באב הכל יכול המדומיין כמו אותו ענק מופרע שרודה באימו חסרת האונים, בשמה של הפנטזיה הרומנטית שנצרבה במוחם כשהיו צעירים וטיפשים בעזרת תדפיס חולצת צה־גווארה.

המרד שלהם אינו פוליטי. זה מרד כנגד הזמן מצד אומללים שאיש מעולם לא לימד אותם להתבגר בכבוד ולהזדקן בחן. והם ימשיכו להתדרדר במורד הגיל המנטלי כל הדרך

במובנים אלו המרדנות השמאלנית ביהדות ולאחר מכן בציונות אינה בהכרח תוצר של אידאולוגיה מרקסיסטית סדורה נוסח "עולם ישן עדי יסוד נחריבה", אלא של דורות שלמים שאימצו את ההבטחה שמרד נצחי בסמכות יבטיח את שימור נעוריהם לנצח. ההבטחה הזו עיצבה את האישיות שלי ושל חבריי. ואומנם, גם לאחר שכל דעותיי השתנו מקצה לקצה, עדיין משהו ממשיך להתקומם בי כנגד הזדהות עם שמרנות לסוגיה. רבים כמוני חיים במעין סתירה: עוצבנו למרוד בערכי העבר. ערכי העבר שלנו הם קריאה למרד תמידי. היום נדמה שהמרד החילוני הצליח. אז איך משמרים נעורים עתה? מוותרים על המרד או ממשיכים למרוד למרות ניצחון המהפכה?

אלא שילדות נצחית מאבדת את חיוניותה נוכח מרצה מקליש, שעיניו בוהקות בשעה שהוא מטיף למהפכה שאבד עליה הכלח, כמחיה מחדש רגע שגיב בעברו הרחוק שבו נושק לראשונה על ידי עלמת חן, משולהבת מנאומו המהפכני, הבוסרי אך החוצב להבות…

ברחוב שגרתי בו נהגו אם ובנה לצאת לקניות יחד בקביעות. הבן נהג להתלונן על אימו ולצעוק עליה כשהוא משתרך בעקבותיה לאורך כל הרחוב. אלא שהבן היה ענק בגיל העמידה, ואימו – קשישה מזערית, מצומקת ושפופה. מופרעות מנטלית הותירה אותו כלוא לנצח בילדותו חסרת האונים מול אם כל יכולה.

כך נדמים בעיניי כל אלו שעדיין מתמרדים כנגד היהדות, כאילו רק זה עתה יצאו מבית אביהם, הרב השתלטן, המאיים לשוב ולשעבד אותם לעולם הישן. אותה מופרעות מנטלית כלאה אותם בעידן שבו אימם, היהדות, יכלה עדיין להכות את ידיהם הקטנות הנשלחות לצנצנת העוגיות, ואביהם – הרב החרדי – עדיין מרביץ בהם תורה אף ששני ההורים כבר סיעודיים וזקוקים לסיוע מהצאצא הענקי.

בעיניהם, השלמה עם המורשת היא השלמה עם בגרותם וזקנתם הפרטית. המרוץ ל'קִדמה' באמצעות מרד תמידי הוא מתכון לשימור נעורי נצח. הדורות שצמחו בציונות החילונית מעולם לא למדו כיצד להתבגר ולהזדקן בכבוד. על פי משנתו של תהילים־זאגער – זקנה אינה חוכמה וניסיון חיים, אלא כיעור, התקרנפות, תשישות נפש ואובדן החן ביכולת להמציא את עצמך מחדש.

באופן אירוני המתבגר הנצחי דן בן אמוץ, שבגיל שישים עדיין התהלך ברחובות תל אביב לבוש בשמלת גלבייה וחף מנעליים, חינך דורות שלמים לרעיון שניתן לעצור את הזקנה ואפילו לנצח את המוות באמצעות מרדנות והתרסה תמידית. הלך הרוח הזה מגולם בכל הפגנה 'נגד הרפורמה' שאינה אלא מסיבת קשישים שמתפרקים מעול גילם בחגיגה בכחנלית ומגלמים את האשליה הקולקטיבית במרד נגד הסמכות מתוך עיוורון מוחלט לכך שהם הסמכות.

מכל הדתות, השמאל המרקסיסטי הוא הדת הכי החדשה. זה מציב 'שמאלנות' בגיל המנטלי של האומה הגרמנית בתקופה הנאצית. גם פה שנאת החרדים באה לביטוי בחרדה קמאית מפני 'עוצמתה' של האוכלוסייה החלשה ביותר, כדחיית הישן, הזקן, ובהאדרת הנעורים. שוב, כנגד היהודי החרדי הקשיש, המזוקן, דובר היידיש, התהילים־זאגערים של העולם הישן. גם בגילם המופלג הם עדיין ממשיכים למרוד באב הכל יכול המדומיין כמו אותו ענק מופרע שרודה באימו חסרת האונים, בשמה של הפנטזיה הרומנטית שנצרבה במוחם כשהיו צעירים וטיפשים בעזרת תדפיס חולצת צה־גווארה.

המרד שלהם אינו פוליטי. זה מרד כנגד הזמן מצד אומללים שאיש מעולם לא לימד אותם להתבגר בכבוד ולהזדקן בחן. והם ימשיכו להתדרדר במורד הגיל המנטלי כל הדרך עד לאינפנטיליות מלאה. הם אלו שמפגינים רגרסיה קולקטיבית אופיינית לגיל שנתיים, גיל המרד הראשון; פעוטות בגובה מטר שמונים עם רישיון נהיגה ופנסיה תקציבית מפגינים התקפי זעם כבני שנתיים, מבצעים מחוות אנאליות, מתערטלים על סמלי מדינה, מתריסים בהנפת דגלי האויב בעת מלחמה.

אלו לא הפגנות. אלו טקסים קמאיים של שבט החולק הזיה משותפת, שאנשיו מגלמים יחד פנטזיה כאילו הם בנים צעירים שקמו יחדיו באומץ להביס אב קדמון מיתולוגי. כך למעשה תיאר פרויד את ההתנהגות שניבאה את הנאציזם.

כל זה משום שמעולם לא לימדו חילונים כיצד להזדקן. כיצד להשלים עם המציאות המצערת ש"אני ואתה" לא נשנה את העולם; שגם צעקה גדולה לא תגרום לשמש לעלות; שדמיון עולם בלי גן עדן, דתות, לאומים ורכוש פרטי, מביא לגיהינום קומוניסטי, לכת המרקסיזם, לכאוס לאומי ולעוני מנוול. בגרות חילונית משמע אובדן כל החלומות. אבל אימוץ האג'נדה לנעורי נצח יביא ללא ספק לסיוט הגרוע ביותר.

רק מתים נותרים צעירים לנצח. המדינה לא תשרוד את מתקפת הזומבים. עלינו לגייס כל מאמץ לכפות על הקשישים המהפכנים להכיר בגילם הממשי ועד אז להרחיק את הנוער מההשפעה ההרסנית שלהם.

טרגית, הפרויקט החילוני שהצמיח אותי כשל כישלון חרוץ. השבט המסורתי והדתי חייב לקחת לידיו את תפקיד המבוגר האחראי. להחזיר את המסורת המשעממת והמאכזבת, ללמד את האומה מחדש שאי אפשר לקבל את כל מה שרוצים, שבגרות משמעה לקיחת אחריות. שזקנה היא חוכמה, תובנה וכבוד – ולא אסון שנופל במפתיע באמצע חיינו. אם תיכשלו בכך, מדינת ישראל תמות מתסמונת מתושלח – מחלת הזדקנות מואצת במעבר בין ילדות לזקנה מבלי להתבגר באמצע.

הפוסט הציונות הדתית היא התרופה היחידה למחלת תסמונת מתושלח הלאומית הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

מדינת בג"ץ היא מדינה תחת שלטון עריצות שרירותית של שופטים שבחרה מערכת המשפט על פי אג'נדה רדיקלית אנטי-ציונית השוטמת את היהדות, בזה לחוקים ולמחוקק ומונעת מתאוות שררה שאינה יודעת שובע. בואו נחזור כולנו למדינה שבה נולדנו. לפני השתלטות בג"ץ.

בשבוע שעבר נערך בפורום קפה שפירא כינוס של ארבעה ארגונים שכותרתו 'בג"ץ נגד המשפחה', הראשון בסדרת כינוסים שבהם נראה כיצד בג"ץ פועל למעשה נגד כל המדינה בשיטת הפרד ומשול: נגד חיילי צה"ל, נגד המשטרה וכוחות הביטחון, נגד ההתיישבות ביו"ש, נגד חרדים, נגד אבות גרושים (וגברים בכלל), נגד נשים יהודיות, נגד הציונות ועוד.

ומתברר שנגענו לשליט העליון בציפור נפשו, כי לאחר שלוש שנות פעילות של הרצאות וכינוסים בבית הפורום זכינו לראשונה בהתקפה מסוג ההתקפות על קהלת מצד מוחים שטופי מוח שנשלחו לפוצץ בבריונות את הכינוס. על כך בהמשך.

כינוס בג"ץ נגד המשפחה

ההצעה לרפורמה משפטית הציפה את העובדה שבג"ץ הוא מוסד שלטוני טוטליטרי שמתערב גם ללא סמכות בכל היבט שלטוני; פוסק שלא על פי חוקי המחוקק; מחוקק בעצמו על ידי תקדים של עצמו, אגב שמירה על טוהר האג'נדה הרדיקלית ועל רטוריקה אלימה בנוסח "שבירת היד של כל מי שרק ינסה לגעת במשפחה". משפחת בג"ץ, כמובן. אין לבג"ץ כל בעיה לפגוע במשפחות הפרטיות שלנו.

בזכות הניסיון להעביר את חקיקת הרפורמה הרזה והמתונה מדי נחשף הציבור לחתירת בג"ץ תחת הדמוקרטיה בהתערבותו בהחלטות מדיניות חברתית, כלכלית ואף צבאית בנושאים הגדולים והכלליים. מה שנחשף פחות וידוע רק למאות אלפי נפגעי מערכת המשפט הוא שבית המשפט שולט בכל אחד מאיתנו גם על ידי התערבות ברגל גסה בכל הסוגיות הפרטיות והאישיות של כולנו.

השליטה הטוטליטרית הזו מושגת בין היתר על ידי טשטוש מוחלט של גבולות כל הגדרה, גם מהסוג המובן מאליו, וכך כל דבר נעשה סוגיה שבית המשפט נדרש להכריע בה, ובהיעדר קריטריונים מובחנים, ההכרעה בהכרח שרירותית.

אבא אמיתי יש רק אחד: בג"ץ

ראשון הדוברים בכינוס היה מיכאל פואה מארגון בוחרים במשפחה. הוא סקר שורת חוקים חדשים בחקיקה עצמית של בית המשפט שנועדו לטשטוש לבטל ולבתק את הזיקה הביולוגית בין הורה לצאצאיו ואת הקשר בין הולדה ליילוד. כך קיבל עליו בית המשפט את הסמכות להחליט מי ייחשב להורה של הצאצאים שלנו, ובמשתמע: להפריד בין הורים לילדים, ומנגד ליצור קשרי הורות בין בוגרים לילדים זרים, בניגוד לחוק הקיים.

כשנכנס שלומי בן שושן ללא רשות לאולם הצענו לו לקבל במה בתנאי שישמע את שאר הדוברים. הוא שרד דוברת אחת. לטענתו, הרפורמה (או שלטון הימין) מאיימת על שלומם של אחייניו בעלי הנטייה ההפוכה. מחוץ לאולם צווחו חבריו במערכת הגברה: "בג"ץ שומר על כולנו". בשיחות המעטות איתם שלא כללו אלימות מילולית בסיסמאות חסרות פשר, עלבונות אישיים ובריונות פיזית, הם הביעו חרדה מפני רדיפת להט"בים והכנסתם למחנות ריכוז

בג"ץ האפרופים בחוזה הכתובה הלא כתובה

עו"ד נעמה סלע, יו"ר פורום הארגונים למען המשפחה, הציגה את הבעייתיות בנושא שזכה לכינוי "בג"ץ הבוגדת". משמעות פסיקת בג"ץ לטובת ה'בוגדת' היא ערעור תכליתם המובנת מאליה של הנישואין: הבטחה הדדית לנאמנות בין בני זוג לצורך הקמת בית הבנוי על יסודות יציבים לצורך גידול צאצאים לאורך זמן.

מעתה עצם תכלית הנישואין נתונה להכרעת בית המשפט גם בניגוד לחוזה הבסיסי ביותר תחת החופה: נאמנות הדדית. כך הרחיב בג"ץ את פסקת האפרופים, שעל פיה חוזים מסחריים כפופים לפרשנות שבדיעבד של בית המשפט גם לחוזה הכתובה ולשבועות בני הזוג מתחת לחופה.

משפחה היא אלימות

עו"ד יסכה בינה מהתנועה למשילות ודמוקרטיה הציגה את ההגות הנאו-מרקסיסטית הרדיקלית שאימץ בג"ץ, שבסיסה הרעיון שכל משפחה היא מערכת שמדכאת נשים, ולכן על בית המשפט למלא תפקיד פעיל בהגנה עליהן מפני בן הזוג.

החוק למניעת אלימות כלכלית במשפחה – שלמרבה המזל הצלחנו לבטל לעת עתה – הוא חוק שנועד להגדיר מריבות בין בני זוג על כסף 'אלימות' לכל דבר ועניין, וכך להבטיח את הצורך בהתערבות המשטרה ובהכרעה של מערכת המשפט במריבות שמתנהלות מדי יום גם בביתם של השופטים.

מגורים ביו"ש – סכנה לשלום הילד

עו"ד יובל גת, מרצה הבית בפורום קפה שפירא בנושאי הגות משפטית, סיפר הפעם את סיפורו האישי. בסכסוך גירושין בין אשתו לבעלה הראשון קבע בית המשפט שבתה מנישואין קודמים תעבור למשמורת אביה המזניח, משום שמגורי האם ומשפחתה החדשה מחוץ לקו הירוק הם בבחינת סכנה לשלום הילד.

סכנה שכזו אינה קבועה בחוק, כמובן, אבל בית משפט שאינו רואה עצמו כפוף אפילו למושגים בסיסים יכול לפרש כראות עיניו, ולשופטים ניתן הכוח לנקום במשפחות החיות שלא על פי האג'נדה הפוליטית של השופט שבחרה מלכתחילה מערכת המשפט, בהתאם לאג'נדה הרדיקלית של ה'משפחה'.

בג"ץ שולט בכולנו

סיפרתי קודם שמפגינים פרצו לאולם כדי לחבל בכינוס. מי שהנהיג אותם היה שלומי בן שושן, חבר מועצה בעיריית רמת גן. כשנכנס ללא רשות לאולם הצענו לו לקבל במה בתנאי שישמע את שאר הדוברים. הוא שרד דוברת אחת. לטענתו, הרפורמה (או שלטון הימין) מאיימת על שלומם של אחייניו בעלי הנטייה ההפוכה. מחוץ לאולם צווחו חבריו במערכת הגברה: "בג"ץ שומר על כולנו". בשיחות המעטות איתם שלא כללו אלימות מילולית בסיסמאות חסרות פשר, עלבונות אישיים ובריונות פיזית, הם הביעו חרדה מפני רדיפת להט"בים והכנסתם למחנות ריכוז.

עוד טען בן שושן שמטרת המחאה היא התנגדות לח"כ שמחה רוטמן וכפייה על בעלי עסקים להעניק שירותים גם בניגוד למצפונם ולדתם. לדעת הדובר, זכותו של נותן שירות לפעול על פי מצפונו היא אפליה מסוכנת. בפוסט בפייסבוק סיכם את טיעוניו: "זו לא המדינה שבה נולדתי, ולא המדינה שבה אמות".

בן שושן, שעל פי התרשמותי כבר מלאו לו שלושים, אכן לא נולד למדינת בג"ץ, ובכל רגע אני מוכנה לחתום על שיבה למדינה שבה נולד: מדינה שבה ללשון החוק הייתה משמעות; מדינה שיש בה דמוקרטיה של הפרדת שלוש רשויות ולא עריצות של הרשות האחת; מדינה שהשכילה שלא להתערב בתחום הפרטי והאישי של המשפחה אלא רק במקרים של אלימות אמיתית ומוגדרת היטב; מדינה שבה בג"ץ לא הרשה לעצמו לבטל חוקים, לפטר שרים וראשי ממשלה; שלא החליטה מי יהיה ראש הממשלה, מה יהיו תוצאות הבחירות ומי יהיו השופטים ומה יהיה מזג האוויר; מדינה שבה בנים הם בנים ובנות הן בנות והורים הם אבא ואימא ולא הורה 1 והורה 2; מדינה שבה מטרת נישואים הייתה הבטחת נאמנות בין שני בני אדם שמסוגלים לנפק צאצא ללא סיוע המדינה; מדינה שלא כפתה על בני אדם לפעול בניגוד למצפונם ולדתם; מדינה שלא עולה על דעתה להוציא ילד מהבית אם הוריו מתנגדים לרעיון שהוא ילדה; מדינה שאין בה יום עצמאות אחד לעומת חודש שלם של גאווה.

כולנו, בן שושן, רוצים לחזור למדינה שבה נולדת, ולמענה גם אנחנו מוכנים למות.

לשמיעת כל הדוברים היכנסו לערוץ היוטיוב של פורום קפה שפירא.

:

הפוסט טוב למות בעד המדינה ההיא שבה נולדנו הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

השבוע הובהלתי לחדר מיון. "הובהלתי" זו המילה המדויקת. נבהלתי עד שכמעט פרחה נשמתי. יומיים לפני כן אירחנו בפורום קפה שפירא את אלי ציפורי ונצ"מ (מיל.) אבי וייס, ובתוך כל החשיפות המפחידות הרגילות (מסתבר שהמשטרה/שב"כ עוקבים אחרי כולנו) עלתה לפתע, כלאחר יד, החשיפה הזאת:

כפי שעולה מפרסומים, נראה שלאורך כל כהונתו של נתניהו כראש ממשלת ישראל הוא הוקלט בסתר בלשכתו, וכנראה גם במקום שנקרא 'אקווריום' (או 'צוללת') , חדר שאמור היה להיות מאובטח מפני האזנות, משום שדנים בו בכל הסודות הכמוסים ביותר של המדינה. מסתבר גם, שכל זה היה כבר ידוע זה כבר שנה לפחות.

אני מצאתי שלחטוף התקפת לב מייד לשמע הדברים זו לדעתי התגובה ההגיונית, או לפחות התקף חרדה, מה שבאמת עברתי, לנוכח הגילוי שסודותיה הקיומיים של המדינה נפרצו על ידי הגוף שאמון על שמירתם. המוזר הוא שרק לי זה קרה. הלוא את הידיעה המבהילה חשף במעריב כבר באפריל 2022 הסוכן המשטרתי בשבתו כעיתונאי – בן כספית:

"העובדה שייתכן שחלק משיחותיו הוקלטו, התבררה לו (לנתניהו) לפני כשנתיים בערך …לסוד העניינים הוכנסו גם ראש השב"כ דאז נדב ארגמן, היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט וכמובן לשכת נתניהו".

וכלל לא ברור לי מה מטורף יותר – העובדה שזה קרה או שהפרסום לא הביא למהומות ברחוב, או העובדה שמטרת החשיפה לא הייתה ליידע את הציבור על מעשה הבגידה המזוויע הזה אלא שמה ש"צריך לעניין את כולנו" לדעת כספית היה ש"יש כאן סוג של אוצר בלום. ניקח, לצורך הדוגמה, את פרשת הצוללות…"

ואולי המטורף מכול הוא העובדה, שכולנו ידענו, והדחקנו. ואולי ניתן להבין זאת בהתחשב בכך שברגע שאני הנחתי לידיעה הזו לחדור לתודעה מצאתי את עצמי נושמת לשקית נייר. אלא שהדחקה היא מרמה עצמית, ומרמה כזו היא הברית הלא־כשרה שמאפשרת למשעבדים לשעבד אותנו לעבדות.

עצם הגילוי שאלו שאמונים על שמירת סודות המדינה שאבו את אותם סודות, חמור דיו כדי להבהיל את כולנו למיון. ההשלכות האפשריות חמורות יותר: סודות מוחזקים בידיים של מי שהתגלו כחסרי כל עכבות. איזה מצפון ימנע מהם למכור אותם לכל דורש? ואולי סודותינו כבר נסחרים בשוקי הביון בעולם? 

האימה

רגע האימה של הגילוי הזה היה מוכר לי רק כרגעים בלתי־נשכחים מסרטי אימה. זה אותו הרגע, ב'שמש ירוקה' (1973), שבו מתגלה שהמאכל היחיד שנותר בעולם של התפוצצות אוכלוסין – 'סויה ירוקה' – עשוי מבני אדם!

זהו גם רגע האימה ב'הניצוץ' (1980), בו מתגלה, שתקתוקי מכונת הכתיבה המהדהדים ברחבי המלון הסגור והמבודד, אינם הספר שלשם כתיבתו גרר לשם הסופר את משפחתו, אלא שכל מה שכתב היה רק משפט חוזר אלפי פעמים: "יותר מדי עבודה ופחות מדי שעשועים הופכים את ג'ק לבחור משועמם". בגילוי הזה כבר מגולמת האפשרות של רצח כל משפחתו בגרזן שמגיע הרבה אחרי השיא של האימה.

ואני תוהה – כמה "יותר מדי עבודה ופחות מדי שעשועים" היו נחוצים לייצר בן כספית שכאלו אשר לנוכח גילוי מעשה הבגידה הגורף ביותר בתולדות ישראל, יראו בכך רק הזדמנות להפללת נתניהו בשחיתות, שגם אם הייתה כזו, אינה עומדת בהשוואה לפשע ההאזנות?

בערב חג זה מתגלה במלואו סרט האימה שבו אנו חיים. הממסד שהקמנו להגן עלינו – קם עלינו. הגרזן כבר על צווארנו. המזון שלנו עשוי מבשרנו שלנו! זו קניבליזציה מוחלטת של מוסדות השלטון.

עצם הגילוי שאלו שאמונים על שמירת סודות המדינה שאבו את אותם סודות, חמור דיו כדי להבהיל את כולנו למיון. ההשלכות האפשריות חמורות יותר: סודות מוחזקים בידיים של מי שהתגלו כחסרי כל עכבות. איזה מצפון ימנע מהם למכור אותם לכל דורש? ואולי סודותינו כבר נסחרים בשוקי הביון בעולם?

ומי יודע עד להיכן התפשט הריקבון? מדוע גם בנט וגם לפיד סירבו לעבור למעון הרשמי בבלפור? האם ידעו? ואם כן האם ייתכן שקיבלו הצצה לסודות קמפיין הבחירות? על תעלול כזה בלבד הפך ריצ'רד ניקסון לנשיא השנוא בכל תולדות ארה"ב. בכתבתה של יערה שפירא בכאן 11 מפברואר השנה ניתן לראות את החדרים במעון שקירותיהם נהרסו: סלון, חדר אירוח מנהיגים, כל החדרים בקומת המגורים של בני משפחת נתניהו ואפילו חדרי השירותים. האם הם נהרסו כדי להסתיר רשת שלמה של מכשירי האזנה? כשהלא־ייאמן מתגלה כמציאות – כל קונספירציה הופכת אפשרית.

לא מיותר לתהות על תוכן החומרים משטרתיים ש'זלגו' למרגל הרוסי דרך תרמית 'הממד החמישי' של הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר בני גנץ, ומדוע הפרקליטות לא פתחה בחקירה.

ומי יודע עד להיכן התפשט הריקבון?

גם אתם כבר נושמים לתוך שקית?

השב"כ הוא הגוף שאמון על שמירת מעון ראשי הממשלה. בפרשנות הכי פחות גרועה, ברור שהוא כשל בכך. אבל ייתכן גם שהשב"כ עצמו אחראי להאזנות. ואם לא השב"כ, מי כן? זה אותו ארגון שאמון גם על שמירת חייהם של המתגוררים במעון. האם ברצינות ניתן להאמין שיצליח במשימה? או אולי גרוע מזה?

כל זה מצטרף לעובדות שכבר אין להטיל בהן ספק: בג"צ, שאמון על שמירת זכויות אדם והדמוקרטיה, הוא הגוף שביטל את זכויות האזרח של כולנו וחיסל את הדמוקרטיה. המשטרה והפרקליטות האמונים על אכיפת החוק עברו אלפי פעמים על החוק לשם הפללת ראש ממשלה, וכל זה מתגלה למול שלושה שופטים שלא מורים, כפי שהיה עליהם לעשות, לפתוח בחקירה כנגד בכירים בפרקליטות ובמשטרה שהודו מולים בפשעים שביצעו. כל זאת בחסות תקשורת שבמקום לחקור ולתווך לציבור את המציאות, התגייסה כולה להסתיר את פשעיו של הממסד הרקוב ולחפות עליהם, ותחת זאת היא מזינה את הציבור בשקרים ומשסעת אותנו זה בזה כל הדרך למלחמת אזרחים.

ומעל הכול ניצב האיש שהמציא את מערכת המשפט בישראל והפך אותה למערכת שלטון טוטליטרי; האדם היחיד שבכוחו למנוע את מלחמת האזרחים הבלתי נמנעת – יושב בלשכתו על כס שלטונו כבר שנים אחרי יציאתו לפנסיה – ולא משמיע את קולו בציבור. ואם כך אפוא, כולנו רשאים להניח שהוא אינו שותק בחמ"ל המהפכה שהוא האשם העיקרי בה.

כיום אין מי שיחקור את החוקרים ואת הפרקליטות, שישפוט את השופטים, אין מי שיעצור שחיתות שלטונית, אין מי שיעצור את ההפיכה הפשיסטית – כל הממסד שהקמנו להגנה מפני דיקטטורה הוא הדיקטטורה! ונוסף על כך זהו שלטון רודני ששוטם את הציונות והיהדות.

טרום־שואה

זוהי דרמה בסדר גודל תנ"כי. המצב היהודי הקיומי, כפי שהגדיר אותו נתן אלתרמן "בין טרום שואה לערב חג".

בשנת 1939 עקב בחרדה היישוב היהודי הקטן אחר התקדמותו המהירה של צבאו הנאצי של רומל, ממצרים דרך המדבר לארץ ישראל. ברור היה לכול, שכיבוש הארץ משמעותו שואה. בתחושת המצור הזו כתב נתן אלתרמן את 'שמחת עניים', לרומם את רוחם של הנצורים ולהזכיר שהמצב הקיומי היהודי הוא תמיד "בין טרום שואה לערב חג". בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, והישועה היא תמיד אופציה. בין ראש השנה לסוכות 1942 נבלם רומל במדבר באל־עלמיין על ידי הצבא הבריטי, שבו שירתו גם יהודים מארץ ישראל. טרום־שואה היה לערב חג.

השב"כ הוא הגוף שאמון על שמירת מעון ראשי הממשלה. בפרשנות הכי פחות גרועה, ברור שהוא כשל בכך. אבל ייתכן גם שהשב"כ עצמו אחראי להאזנות. ואם לא השב"כ, מי כן? זה אותו ארגון שאמון גם על שמירת חייהם של המתגוררים במעון. האם ברצינות ניתן להאמין שיצליח במשימה? או אולי גרוע מזה?

ערב חג?

ערב החג הוא ההזדמנות הנדירה עבור אנשים רגילים למצוא, לנוכח אסון, את הגיבור הפנימי בתוכם, לקרוא לו לפעולה ולצמוח ממנו. החלטה מודעת לחדול ממרמה עצמית ומהדחקת המציאות – מעצימה. מי שמחליט מרצון להתייצב לצד האמת גם כשזה גובה מחיר אישי, מוסיף לעצמו עוד חוליה לעמוד השדרה. היושרה הפנימית הופכת להיות למגן חיצוני עד שיום אחד הוא יופתע לגלות ששום דבר לא יכול עוד להביס אותו. זוהי חירות פנימית, שברוב המקרים היא רדומה, והיא מופיעה רק במצבים שבהם הגבורה נדרשת. הציווי לראות את עצמנו כאילו אנו יצאנו ממצרים, הוא להבנתי הציווי שאל לנו לעולם לזנוח את החובה האישית לחירות פרטית וקולקטיבית. קשה להאמין שמנהיג, דגול ככל שיהיה, יכול היה לשחרר עם של עבדים. קודם העם בחר בחירות ואז קם לו מנהיג משחרר גדול, כמשה. וגם להפך – לא נולד הרודן שיכול לשעבד בני אדם עם תודעת חירות פנימית מוצקה.

רודנות נסמכת על גבי השקרים שכפתה על המציאות באמצעות הפחד שלנו. אם נבחר לחדול לשתף פעולה, לא נפחד עוד להתייצב לצד האמת, אל מול מה שאנחנו כבר מכירים בו כשקר – טרום־השואה יהיה לערב חג. חג החירות וכולנו ניוושע יחד.

חג חירות שמח וכשר.

סרטון שמראה את כל ההרס בבלפור. אכן נראה כאילו שברו קירות להוציא מהם מכשירי האזנה: https://vimeo.com/797526719?embedded=true&source=vimeo_logo&owner=27024310

הפוסט בלילה הזה בלילה הזה כולנו נושמים לתוך שקית נייר הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

מדינת ישראל קמה עם ההבטחה להיות דמוקרטית, אבל הפכה רשמית לדמוקרטיה רק ב־1977, שעה שהליכוד ניצח בבחירות את שלטון מפא"י/המערך. שנה אחת שלמה היינו דמוקרטיה, וב־1978 נבחר אהרון ברק לנשיא בית המשפט העליון.

ברק ירש מוסד מופתי, שנהנה מאמון כמעט מוחלט בקרב העם. האמון הזה העניק לנשיא השאפתן שנים רבות של חופש פעולה לטוות את קורי העכביש שלו בלא הפרעה, בשעה שעיני הציבור נשואות תמיד אל הדרמות הגדולות של המאבקים הפוליטיים בין מפלגות ובין נבחרים בני חלוף שכוכבם דרך וכבה כהרף עין.

שיטתו הבלתי־מנוצחת לצבירת כוח התבססה מאז ומתמיד על פעלול אחד: "זהה את האדם החזק ביותר, תקוף אותו, הכנע, נכס לעצמך את כוחו באמצעות הרחבת סמכויותיך על חשבונו".

לא ניגע בזכותו הטבעית למשול ביועצים המשפטיים, המושלים במשרדי הממשלה. לא ננסה עוד להתגבר על רצונו לפסול חוקים שתכליתם מיותרת בעיניו.

בתמורה לכל הוויתורים הללו נדרוש תוספת למשרה אחת – משרת היועץ הדמוקרטי לבית המשפט

כבר כיועץ משפטי לממשלה, וללא כל ניסיון במשפט פלילי, סימן ברק מטרה ראשונה הראויה למידתו: נגיד בנק ישראל. שלושה ימים לאחר שמונה אשר ידלין לתפקידו כנגיד, הוא מצא את עצמו נחשד בפלילים. באופן שערורייתי, נכון לימי התום ההם, מישהו הדליף את הידיעה לעיתונות, שחגגה את אומץ ליבו ויושרתו של היועמ"ש. ידלין הורשע וישב בכלא, והיועמ"ש נישא על כתפי התקשורת. המטרה הבאה הייתה נועזת אף יותר: שר השיכון דאז, אברהם עופר, שהיה מהיחידים שהעז לסנגר על ידלין, ערב ליושרתו ואף טען כי "שתו לו את הדם", נדהם לקרוא בעיתון שגם הוא חשוד בפלילים. הפעם היירוט הסתיים באופן טרגי יותר: עופר לא חדל לטעון לחפותו עד שהתקפות כנגדו בתקשורת שברו את רוחו והוא קפץ אל מותו.

עתה חש היועמ"ש כשיר לכוון למטרה הגבוהה ביותר. כזכור, ברק כפה על רבין להתפטר מראשות מפלגתו, לאחר שהואשם בהחזקת חשבון דולרים בחו"ל. הוא הוכיח שכוח החוק שלצידו חזק יותר מהכוח שראש ממשלה פופולרי שואב ממיליוני מצביעיו. בסירובו של ברק להגן על מרשו בבית המשפט נקבע תקדים, שלימים התגלה כמועיל מאין כמוהו. כי מאז הורחבה זכותו של היועמ"ש לסרב להגן לא רק על מי שנראה לו כאשם אלא גם על מדיניות המשרד שהוא אמור לייצג, אם המדיניות לא נאה בעיניו.

כך, למעשה, הפך ברק את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לקובע האמיתי של המדיניות. אבל ברק ממילא לא התכוון לשמש לנצח כסתם יועמ"ש. הוא כיוון לנשיאות בית המשפט העליון. ובינתיים הוא העניק לכל היועצים המשפטיים בכל משרדי הממשלה את המורשת שלו – הסמכות לבטל ולפסול מדיניות של השרים שאותם שירתו. כיום יושב בכל משרד כזה יועץ שמחסל טיוטות חקיקה בעילה ש"לא יעבור בג"צ" תוך כדי סירוב להגן על המדיניות בבית המשפט. כך הפכו היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה לקובעי המדיניות האמיתיים, הבלעדיים.

בספרה 'בשם החוק' מתגאה דינה זילבר בכך שבהיותו נשיא בית המשפט,  השכיל ברק לחבר אליו את כל היועצים המשפטיים לממשלה.

עתה, כשחלש כבר על בית המשפט העליון ועל בית המשפט בשבתו כ"בג"צ", כבר חלש על כל משרדי הממשלה דרך יועציו המשפטים הסרים למרותו שלו בלבד.

אלא שגם יועץ משפטי כול־יכול יכול להתערב במדיניות רק אם ניתן למצוא בה סוגיות עם פוטנציאל למחלוקת משפטית. לשם כך נחוץ סכסוך, וכדי שבית משפט יוכל להתערב בסכסוך, היה הכרח שתהיה ישות בעלת זכות עמידה, קרי, שהמדיניות המדוברת גרמה לה עוול אישי. הצורך בקיומו של עוול צמצם את טווח יכולת ההתערבות של מערכת המשפט בפועלם של השרים והמחוקקים. אז הוא ביטל את חובת זכות העמידה. מאז, יועץ משפטי שדעתו לא הייתה נוחה מיוזמה של המחוקק או השר, היה יכול להתלונן. למרבה הנוחות, תמיד ניתן למצוא אוזן ג'ינג'ית שתבין את הרמז ותעתור. והנה זה פלא – היוזמה הממשלתית הפכה לסוגיה שעל בית המשפט להכריע בה. הכול שפיט, אפילו ללא הצורך להשמיע את המילים הוולגריות הללו בקול.

כבר עתה הייתה לעכביש הצנוע שלנו שליטה על כל המשרדים הממשלתיים דרך כל היועצים הכול־יכולים, תקשורת מעריצה ואוהדת, הזכות למנות שופטים כרצונו ולטעמו ולחלוק עם שיבוטיו המדויקים והנאמנים את ממלכתו.

נסו לדמיין כמה כוח צובר אדם שבמשך שלושים שנה שולט שלטון יחיד על רשות שופטת שהרחיבה את סמכויותיה על חשבון שתי הרשויות האחרות, שמכריעה בכל דבר ועניין. אדם שכוחו המאגי כישף אנשי תקשורת להלל ולשבח ולעולם לא לבקר, שהכתיב למדינה חוקה, תורה חדשה מסיני מבלי לטרוח לספר עליה לאומה; ששלח ידו בביטול חוקים בהסתמך על החוקה שהמציא והיום שיבוטיו מרהיבים עוז לטעון שבסמכותם לבטל אפילו את החוקה – חוקי היסוד – ששימשו הצדקה לביטול חוקים רגילים.

שלושים שנה של כוח מוחלט, ללא כל ביקורת או פיקוח. שלושים שנה לנצל את עיתותיו לפגישות עם כל בכירי המשק, השירות הציבורי, הקצונה הבכירה, בכירי הפרקליטות, אנשי  האקדמיה וכל מי שיש לו כוח בידיו. כוח נמשך לכוח, והאבן השואבת החזקה מכולם שואבת אליה את תאבי הכוח.

שלושים שנה של מנהיגות יציבה, בלתי־מופרעת, ללא הטרחה לעמוד לבחירה, ללא פיקוח, כשמילתו היא מילת החוק עצמו. שלושים שנה של שליטה הגמונית מוחלטת בספרות המשפטית. שלושים שנה שבהן סטודנטים למשפטים לומדים את שיטת המשפט בישראל – שיטתו שלו – מלווה לרוב בפולחן להערצת אישיותו.

מי יעז להמרות את פיו? מי יעז שלא לציית?

"ביום שהממשלה לא תציית לבג"צ", קבע בשנה 2017, "השאלה תהיה לצד מי יעמדו הטנקים".

היום השאלה הזו עמדה למבחן והוכרעה. הרמטכ"ל הבהיר, שבשעה של משבר תחוקתי הצבא לא ידע למי לציית.

על פי החוק, הצבא חייב לציית לממשלה, ולא – זה מרד. אלא שמנגד, בית המשפט הוא הסמכות הבלעדית לפרש אם מדובר במרד. והנה הדילמה שעומדת מול הרמטכ"ל: הוא יכול לבחור למרוד ולציית לבג"צ, או לא למרוד, ואז לעמוד לדין על מרידה.

הדילמה של הרמטכ"ל פתרה לפחות את הדילמה הציבורית, כי מרגע שהרמטכ"ל ביטא את המבוכה התחוקתית שלו, נוצר הכרח קיומי בהכרזה פומבית גלויה וברורה מצד האדם, המזוהה כל כך עם החוק בישראל, עד שלא ניתן להבחין היכן הוא מסתיים ואיפה הוא מתחיל – שיבהיר לרמטכ"ל שעל פי חוק עליו לציית לממשלה.

ההכרזה הזו לא הגיעה. זו הוכחה שברק הוא האדם שעומד באופן פעיל מאחורי ההפיכה הנוכחית. את השרפה הזו הוא היה יכול, היה חייב, לכבות. אלא אם הוא זה שהצית אותה.

הרפורמה מתה מהרגע שבג"צ אישר לצבא לקחת צד במרד.

תכליתה של הרפורמה להשיב מעט זכויות דמוקרטיות. לשם כך עליו לוותר על מעט מכוחו. אבל למה לו? כשהשליט לא מוכן להעניק לנו דמוקרטיה, ניתן לקחת אותה רק בכוח הזרוע. אבל זה אומר שחילופי השלטון לא ייעשו ללא שפיכות דמים. וזה ההפך מדמוקרטיה.

אבל אולי יש עדיין סיכוי. רודנים נמסים מול חנופה, וחיקוי הוא החנופה המשכנעת ביותר. אולי מתווה שמתחקה אחר עורמתו שלו יעורר בו חוש ליופי פואטי, שיתפוס אותו ברגע של חולשה ויתרצה לו.

אנו מציעים בזאת לבטל את כל הרפורמה. נשאיר לו לבחור את שופטיו בעצמו, נשאיר לשופטים את כוחם הבלתי־מוגבל להכריע בכל דבר ועניין על פי דעתם האישית באמתלת עקרון הסבירות. לא ניגע בזכותו הטבעית למשול ביועצים המשפטיים, המושלים במשרדי הממשלה. לא ננסה עוד להתגבר על רצונו לפסול חוקים שתכליתם מיותרת בעיניו.

בתמורה לכל הוויתורים הללו נדרוש תוספת למשרה אחת – משרת היועץ הדמוקרטי לבית המשפט, שייבחר על ידי ראש הממשלה ויהיה כפוף רק לו. ליועה"ד יהיו סמכויות מקבילות וזהות לאלו של היועמ"ש: הוא יהיה רשאי לבטל, על פי שיקול דעתו, כל פסק דין של כל שופט, בעילה ש"פסק הדין לא יעבור את רצון העם". בסמכות היועה"ד לפטר שופטים, שתפקודם לוקה באי סבירות קיצונית. היועה"ד, מתוקף סמכות שניתנה לו מהעם, רשאי  להוציא לנבצרות את נשיא בית המשפט העליון; להחליט שמערכת המשפט אינה רשאית להתבטא בחקיקה העוסקת בסמכויות שיפוטיות בשל ניגוד עניינים; לקבוע למי על הצבא לציית; לזמן את בכירי הפרקליטות והמשטרה לשימוע מול נציגי העם לבירור חשדות בפלילים; היועה"ד יתעלם, כראות עיניו, מניסיונות הפיכה שלטונית אם היא רצויה לו. ולבסוף, לבית המשפט לא תינתן רשות להתגונן כנגד הכרעותיו של היועה"ד.

וזהו. זה כל מה שאנחנו מבקשים. רק את מה שנראה לך, אדוננו, כמערכת איזונים ובלמים נאותה על פי תפיסתו של הציבור הנאור.

או שלא. אבל עכשיו ברור מעבר לכל צל של ספק, שמשטר בג"צ פגום ביסודו, לפחות באופן זהה לפגמים של ההצעה שלעיל.

מבחינות רבות הוא פגום הרבה יותר.

הפוסט חילופי שלטון ללא שפיכות דמים הם תנאי הכרחי שבלעדיו מדינה לא יכולה להיחשב כדמוקרטית הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

הצלחתו של המיזם ההזוי לאיסוף תרומות לחווארה מייד לאחר הרצח הנורא, אינה תופעה בודדת. מיתוס לא מודע שרוחש מתחת לפני השטח בציבור, הפעיל את אותם המונים שהתקווה היחידה, קלושה ככל שתהיה, למגר אותו היא בהצפתו לסף המודע.

נרטיב, סיפור מכונן, מיתוס – כל אלו הם מקור ההנעה לפעולות האדם. לעם ישראל יש נרטיב מוכר וידוע, כתוב, מסופר ומגולם בטקסים קבועים. תולדותיו של העם מונצחים בספר שממנו נחצב המוסר התרבותי שלנו. כל אלו יחד הם הנרטיב המיתולוגי בבסיס האופי הקולקטיבי היהודי: דתי, חילוני ומתבולל כאחד.

אלא שהפרויקט החילוני הוא דווקא ניסיונו של האדם להשתחרר מהמשא הכבד של המיתוס ולהמציא את עצמו מחדש. הפרויקט ההרואי הזה נכשל באופן טרגי.

ההומניזם היה הסיפור המכונן שאמור היה להחליף את הסיפור הדתי ולאחד את העולם החילוני. אלא שהיום הולך ומתברר שערכו של סיפור מכונן, עיקר משמעותו, הוא דווקא ב'משא' שביקשנו להשיל – העומק ההיסטורי שבו, בעצם התמדתו לאורך דורות רבים מאוד.

מסתבר שבני אדם לא מסוגלים לתפוס את המציאות ללא נרטיב־על כלשהו, ומכאן שגם האדם החילוני מופעל בהכרח על ידי מיתוסים, רק שלהבדיל מהדתי, הוא אינו מכיר אותם ומכחיש את קיומם. כמו הדתי, גם לו יש אמונות. אך שלא כאדם המאמין, הוא מכחיש את קיומן (אחרת לא היה חושב שבכוחו לברוא את עצמו), והוא לא יכול לבחון, לעדכן או לשנות אותן. הנרטיב שמפעיל חילונים נותר באפלת הנפש, מקובע כביום היוולדו, משפיע אך אינו מושפע.

המיתוס שגרם לישראלים רבים לתרום בנדיבות פיצוי למחבלים הוא מיתוס שמוטבע, באשכנזים בעיקר: 'מיתוס הגרמני שלא שתק'. המיתוס הזה מוטבע גם בנפש הפרטית שלי. בילדותי, בעקבות ספרה של מניה לוי 'הלינו אותי לילה', כרתי חוזה עם האישה שאהיה בבגרותי. השבעתי אותה שלא תתבהם בבגרותה כמו אותו זוג פולני, שהשליך לרחוב את היהודייה היתומה ופיצה את בתו הביולוגית בגור כלבים כתחליף.

שהרטוריקה שלהם רוויה בדימויים מהשואה, והם נוטים לתאר את המציאות כתיאטרון שבו הם מגלמים את חסידי אומות העולם ואנחנו לוהקנו לגלם בהזיה הנעימה שלהם את הגרמנים השותקים אל מול פשעים כנגד האנושות

חוזה שנערך בילדות הוא מיתוס מכונן אישיות, גם – ואולי במיוחד – אם נשכח. ההחלטה עצמה ראויה בתכלית. אבל יש בה גם צד אפל. הציווי לחיות על פי מיתוס גבורה עשוי לפתות את האדם להבנות לעצמו מציאות מדומה שבה הגבורה המסוימת הזו יכולה לבוא לידי מימוש גם כשאין סיבה ממשית לעמוד באתגר הנורא. כך למשל נראה שקרה למתנגדי גירוש המסתננים, שהרטוריקה המתלהמת שלהם רוויה בדימויים מהשואה, והם נוטים לתאר את המציאות כתיאטרון שבו הם מגלמים את חסידי אומות העולם ואנחנו לוהקנו לגלם בהזיה הנעימה שלהם את הגרמנים השותקים אל מול פשעים כנגד האנושות של הצוררת הגדולה שפי פז, אישה בת שבעים, בת לניצולי שואה, שאת האלימות שהם מפעילים כלפיה הם מדמים כמעשה גבורה. אחד מהם התנפל עליי באחת ההפגנות: "תתביישי לך! גם ההורים שלי היו פליטים!" אם תמשיך להציף את ישראל בפליטים, רציתי לענות לו, גם נכדיך יהיו פליטים… אבל אי אפשר להתווכח עם הזיה.

פסיכוזת 'הגרמני שלא שתק' השתלטה במהלך השנים על השיח, עד שרבים היום רואים את ייעודם כמי שמגלם בתיאטרון האבסורד את גבורתו במאבק כנגד הצורר הציוני למען היהודי האמיתי – הפלסטיני, המסתנן, המחבל

פסיכוזת 'הגרמני שלא שתק' השתלטה במהלך השנים על השיח, עד שרבים היום רואים את ייעודם כמי שמגלם בתיאטרון האבסורד את גבורתו במאבק כנגד הצורר הציוני למען היהודי האמיתי – הפלסטיני, המסתנן, המחבל.

כמו קביעתו האווילית של סגן הרמטכ"ל לשעבר, על 'זיהוי סממנים נאציים' בחברה הישראלית שאינה אלא השלכה של הזיה אישית על המציאות. לא תתפלאו לדעת שהוא ניצב היום בראש ההפיכה השלטונית. בעיני רוחו הוא נאבק באומץ לב יוצא דופן בדיקטטורה אכזרית, אומץ שניזון בעיקר מידיעה ודאית ששום סכנה לא נשקפת לחייו, לחירותו ואפילו לא לפנסיה התקציבית שלו, ושהאלימות הפשיסטית מגיעה רק מהמחנה שלו.

ההמונים הפחות אמיצים ממנו הם אלו שרק תרמו למחבלי חווארה במטבעות שעליהן טבוע משפט בלתי נראה: "אני הגרמני שלא שתק" שלא נועד באמת לרווחתם של הערבים אלא להזנת הזיית גבורה ילדותית.

כותרת משנה

מיתוס חילוני מכונן נוסף הוא מיתוס המהפכה הצרפתית, שטופח בכוונת מכוון על ידי אנשי אקדמיה שעדיין חולמים על מהפכה קומוניסטית. ברוב המקרים תולדות המהפכה הצרפתית מוגשים לסטודנטים כסיפור גבורה של עם היוצא מעבדות לחירות תוך כדי הצנעת היות התקופה כאוס של טרור רצחני שהסתיים בעריצותו הקיסרית של נפוליאון. המיתוס, כפי שמסופר, מלהיט את הדמיון של דורות סטודנטים המזדהים עם גיבוריה הרצחניים, בגיל שבו פועם יצר המרדנות ההרפתקנית, עם ההבטחה המגולמת בו – רשות לפרוק דחפים אלימים.

מיתוס 'המהפכן משחרר האנושות' התגלם במחאת 2011, שם עדיין בא לביטוי רק ברטוריקה רוויה במושגים מושאלים מהמהפכה הצרפתית, במיצגים סמליים כגון ניתוץ פסלי ה'מלך', גיליוטינות (שהוצדקו כ'קוצץ סיגרים'), בסובלנות כלפי אלימות 'מוצדקת' ובהתקרבנות מעושה

מיתוס 'המהפכן משחרר האנושות' התגלם במחאת 2011, שם עדיין בא לביטוי רק ברטוריקה רוויה במושגים מושאלים מהמהפכה הצרפתית, במיצגים סמליים כגון ניתוץ פסלי ה'מלך', גיליוטינות (שהוצדקו כ'קוצץ סיגרים'), בסובלנות כלפי אלימות 'מוצדקת' ובהתקרבנות מעושה על אלימות משטרתית שחבל שלא הייתה כלל בנמצא. משום ששם נפרץ הסכר. המהפכנים בעיני עצמם הבינו שהשלטון מהסס מלאכוף עליהם את החוק, ומכאן שום דבר לא עמד עוד בפני ההידרדרות לפסיכוזה המונית.

על תפיסת המציאות שלהם השתלטו אז כליל כמה אשליות: האשליה המגוחכת של השכבה הפריבילגית ביותר כאילו הם קורבנות מנוצלים; אשליית תדמית הגיבורים המתנפצים למותם על חומות הבסטיליה; תחושת החירות של פריקת עכבות תרבויות. ב־2020, בהפגנות בלפור, כבר ראינו חגיגה של נסיגה המונית לברבריות פראית אלימה וחושנית, של אנשים שבלבלו בין תחושת שחרור שנובעת מפורקן כל עול, לבין מאבק אמיתי למען חירות אמיתית. כך כל הדרך עד לגילום תיאטרלי טקסי של פריצה ל'בסטיליה', צעד מסוכן נוסף במימוש השאיפה לרצוח את משפחת נתניהו על ידי המונים הנתונים להשפעת הזיה כאילו הם גיבורי מהפכה שהתקיימה לפני יותר ממאתיים שנה. למתבוננים מבחוץ נראו אירועי בלפור כתיעוד אותנטי של ריטואל פגאני בשבט פראי אדם פרימיטיביים.

עם כל הגיחוך שבדבר, מדובר בסכנה קיומית ממש: מסה קריטית של המונים הפועלים כמהופנטים על ידי הזיה, שתבוא על סיפוקה רק בגילום, סמלי או ממשי, של כל אירועי המהפכה ההיא, שמשמשת להם השראה לא מודעת. הרצח כבר נכתב על קיר הבסטיליה, שחזורו הוא רק עניין של זמן.

בתחילת רדיפות נתניהו, בסמינר על המהפכה הצרפתית, הקשה המרצה המרקסיסט: "מדוע אנשי המהפכה הצרפתית הוציאו את המלך להורג אף שכל משפחת המלוכה הייתה כלואה במרתפי הארמון?" וענה בעצמו: "כדי שלעם לא יהיה למי להתגעגע, והוא לא יתפתה להשיב את גלגלי המהפכה לאחור".

הסיבה, או הפרשנות של המרצה, שאובה כמובן מהמיתוס התנ"כי הגדול בתולדות האנושות על עם שיוצא מעבדות לחירות, והכולל בתוכו גם את אפשרות החרטה והחזרה לאחור: "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע". המרצה לא אמר מילה על נתניהו. המסר עבר לכולם: גם אם נתניהו ינוצח בבחירות, העם עלול להחזיר אותו. לכן, אם לא ניתן לחסלו באמצעים משפטיים ולהשליך לכלא, אין מנוס מלחסלו. המשאלה הרצחנית המודחקת בקושי הסירה השבוע עוד עכבה והתירה להמונים
לשחק בהתזת ראש. המונים מצאו את עצמם נסחפים, כמעט מאגית, למקום שבו 'מטפלים' בראשה של רעיית ראש הממשלה, מקצצים במספריים חדים את שער ראשה. היה נראה שהם נהנים מכך. שמישהו יספר להם שתת־המודע שלהם גרר אותם לאירוע שמדמה השתתפות קהל בעריפת ראש. הלא־מודע ממזג תדיר מושגים דומים כמו 'חפיפת ראש' ו'עריפת ראש'. זה מקור העונג הפרברטי שחוו שם.

כיתוב מתחת לתמונות: ראו את הטקסט המלווה: "מנסים לדכא את מתנגדי ההפיכה באלימות". דומה שהביביסטית לשעבר מיכל שיר עברה לחיות בפנטזיה המיתולוגית עד כדי כך, שלא שמה לב שבמציאות הנוכחית לא היה כל דיכוי אלים.

כיתוב תחת התמונה: ותודה לאייבי בנימין, חבר 'יש עתיד', על יום שלם שבו חגג עם עשרות תמונות מבזות על חשבון ראשה של שרה נתניהו, שבהן הסגיר את כל תוכני תת־המודע שלו: שרה כ'חזיר' – שם גנאי לבורגנות, אויבת המהפכה, ותמונה עם פריזורה בסגנון מרי אנטואנט, שראשה הותז במהפכה

את כל ההתרחשויות הללו מלבה הסתה חסרת אחריות מצד כל מנהיגי השמאל בפוליטיקה, באקדמיה ובתקשורת, בין היתר בשתילת דימויים ממיתוס המהפכה. זה מעיד בבירור על קיומה של מטרה:

בניית נרטיב מצדיק אלימות כהכנה נפשית לביצוע הפיכה שלטונית באמצעות טרור. זוהי שיטה בדוקה ומוכרת לסוגסטיה המונית שאת חלקן תיאר פרויד בספרו משנה 1921 'פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני'.

בעבודת מחקר שהגשתי לפני כמה שנים לאוניברסיטה, ניסיתי להראות שהספר הזה לא ניבא את בוא הנאציזם אלא שימש כחוברת הנחיה להפעלת סוגסטיה על ההמון. אלו אותן שיטות שמופעלות היום על הציבור והן יעילות בעיקר על הציבור האשכנזי, בין היתר בשל אמונת השווא של רבים מהם כאילו הם היחידים שלא נסחפים עם הזרם, תוך כדי טיפוח מיתוס 'הגרמני שלא שתק' – גם כדי להגביר את השנאה למדינה הנאצית וגם משום שהיהירות שבאמונה שהם מוגנים מפני שטיפת מוח הופכת אותם לקורבנות הכי נוחים שלה.

עם כל הגיחוך שבדבר, מדובר בסכנה קיומית ממש: מסה קריטית של המונים הפועלים כמהופנטים על ידי הזיה, שתבוא על סיפוקה רק בגילום, סמלי או ממשי, של כל אירועי המהפכה ההיא, שמשמשת להם השראה לא מודעת. הרצח כבר נכתב על קיר הבסטיליה, שחזורו הוא רק עניין של זמן

המסקנה הבלתי נמנעת היא, שלשלטון לא נותרה כל ברירה. עליו לדכא ביד קשה כל התפרעות ולבסס מיידית הרתעה אפקטיבית שתוציא לכל עבריין את החשק להיות גיבור. מתינות אינה אופציה, אכיפה מהוססת מדי רק תלבה את האלימות עד לכדי אובדן שליטה, כאוס, טרור הכולל עריפת ראשים ממשית. זה הזמן ליישם במדויק כל אחת מדרכי הפעולה שאותם אנשים עצמם המליצו בכל השנים לבצע במתנחלים בכלל ובקורבנות ההתנתקות בפרט.

הפוסט פסיכופתולוגיה של אספסוף אלים הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

התקשרה אליי חברה טובה. חברתי היא אדם סביר בתכלית, ובכל תחום בחיים היא נוהגת, נשמעת ופועלת כאדם נבון, אינטליגנטי ובעל יושרה. אלא שבכל הנוגע לעניינים שברומה של תקשורת, התודעה שלה היא הממוצע המדויק של כל תוכני ערוצי התעמולה. אם חייזר נוחת היום ומבקש לעצמו סיכום תמציתי של כלל המסרים בערוצי התקשורת, די בכך שיבצע שיקוף לתוך מוחה ודולה משם את כל התעמולה – מבלי שיחסר דבר וללא שאריות.

אתמול היא התקשרה אליי באימה.

"מה יהיה? ממשלת הזדון הזו רוצה להשתלט על כל מערכת המשפט! נישאר ללא כל ביקורת שיפוטית!"

הרגעתי. הסברתי שלמזלה הטוב מבוגרים אחראיים מובילים אותה. לו הדבר היה בידיים שלי וכמותי, אנשים עם טמפרמנט שמאלני – זה בדיוק מה שהיה קורה. באריכות הסברתי כיצד הרפורמה תאפשר איזון בין שלוש הרשויות – איזון שהופר מפאת הכוח המוחלט שבג"ץ צבר לעצמו שלא כדין וללא כל סמכות חוקית או אחרת.

בתגובה זכיתי לשלל סיסמאות תעמולה ריקות מתוכן, שבדרך כלל אני נדרשת להן מול המנהיגים חסרי האחריות שהמציאו אותן ולא מול קורבנותיהם החפים מפשע. היא הוסיפה נימוק משכנע: הפרצופים של ביבי, שרה ויאיר מעצבנים, ולמעשה כל הפרצופים של הקואליציה מגעילים אותה, והיא מרגישה שהכול אבוד

בתגובה זכיתי לשלל סיסמאות תעמולה ריקות מתוכן, שבדרך כלל אני נדרשת להן מול המנהיגים חסרי האחריות שהמציאו אותן ולא מול קורבנותיהם החפים מפשע. היא הוסיפה נימוק משכנע: הפרצופים של ביבי, שרה ויאיר מעצבנים, ולמעשה כל הפרצופים של הקואליציה מגעילים אותה, והיא מרגישה שהכול אבוד.

ואכן, פרצופים יכולים להיות מעצבנים, אך אינם קשורים לרפורמה ממש כשם שההרגשה שלה על הרפורמה לא קשורה לרפורמה.

"עכשיו הממשלה הזו הולכת לבחור את כל השופטים!"

הרגעתי. הקואליציה הנוכחית לא יכולה להחליף את כל השופטים. הם צריכים קודם להזדקן ולרדת מהמדף. סטטיסטית זה אומר שופט אחד לשנה. קואליציות בישראל מחזיקות מעמד שנתיים וחצי בממוצע. הרפורמה רק מבטיחה שהקואליציה הנוכחית תזכה לסיכוי הוגן שהבחירה תתקבל בוועדה למינוי שופטים עבור שניים וחצי שופטים. הרכב הוועדה גם הוא לא מבטיח לקואליציה וטו מוחלט, כפי שהיה עד כה לשופטים, אבל נציגי העם לפחות לא יהיו בגדר עציץ בוועדה שמוכרעת מראש.

התפניתי לשוחח עימה כי היא שידרה מצוקה. לשמחתי, היה בכוחי לפוגג את פחדיה. אני מכירה היטב את התחושה. בשנה וחצי של ממששת בנט גם לי רצו בראש תרחישים הזויים. דמיינתי, למשל, שראש ממשלה חליפי בתקופת ממשלת מעבר יעניק במתנה את עתודות הגז של ישראל לחברת האנרגייה הממשלתית של צרפת 'טוטאל', שמושקעת באיראן, בתמורה לחיבוק מצולם עם נשיא צרפת, או יעביר לחיזבאללה טריטוריה ישראלית שצה"ל הגן עליה במשך יותר מעשרים שנה. חששתי שיעבירו את ההסכם בלי לציית לחוק היסוד שמחייב אותם לאשר בכנסת ברוב של שמונים קולות לפחות או במשאל עם – ושבג"ץ לא יעצור את המחטף הלא־חוקי הזה וללא הטרחה לנמק מדוע אישר זאת.

לכן נזעקתי לחלץ אותה מהמצוקה. "לא. בכלל לא הרגעת אותי!" זעקה.

"את שקרנית", קבעתי. "אינך פוחדת באמת מדיקטטורה. אחרת דעתך הייתה כבר נחה. מה שאת חווה הוא שנאה פרי הסתה לפרצופים שמעצבנים אותך, שאת יודעת שאינך מסוגלת לנמק לעצמך. הפחד היחיד נובע מדיסוננס קוגניטיבי של אדם שחש ששתלו בו דעות זרות לו ואינו מסוגל ליישב אותן בתוכו.

דא עקא, שהמהות הכי בסיסית של המושג 'דמוקרטיה' היא – שמעת לעת כל אחד מאיתנו  לא יאהב את הפרצופים שנבחרו. ככה זה".

"אבל ישראל הופכת להיות דיקטטור!" צעקה בניגוד לכל היגיון. שהרי ישראל לא יכולה להפוך למשהו שהיא כבר. כאשר רשות אחת השתלטה על שתי האחרות, שבראשה חמישה־עשר שיבוטים לא נבחרים של אדם אחד, המתערבת כפוסקת אחרונה בכל דבר ועניין, וכשלא מצייתים לה מגיע טנק – זו דיקטטורה. "ואיך הרפורמה היא דיקטטורה אם היא מאזנת את הרשויות ומעניקה גם קול לציבור, ל'דמוס', החצי שמרכיב את המילה דמוקרטיה?"

"זו רק ההתחלה!" צעקה לי. "מי יודע מה עוד יעשו!"

"רגע. את אומרת, שאת פוחדת ממשהו שלא קורה, שאין לו סיבה לקרות, שאין לך מושג מה תהיה צורתו?" ואז הגיע טיעון גאוני: "מה יקרה אם הם יורידו את גיל הפרישה של השופטים לחמישים, ייפטרו מכולם וימנו חמישה־עשר חדשים?"

עצרתי לרגע להתענג על הרעיון. שתיקתי התפרשה בעיניה כאילו זו אכן המזימה ושאני מצויה בסודה. נאלצתי להפריך בצער אמיתי. לו רק היו הדברים בידי… אלא שמתוך היכרותי עם הפרצוף המעצבן באמת של שמחה רוטמן, צר לי לומר שמדובר בליברל ישר מדיי. בשעתו התווכחתי עימו על פסקת ההתגברות, התרסתי כנגד הרעיון להעניק, חוקית הפעם, את הרשות לבטל חוקים – שמעולם לא ניתנה לו.

תשובתו המעצבנת של רוטמן הייתה, שמאחר שבמשך שלושים השנים הפרקנו את הנושא, זה כבר הפך לנורמה שיפוטית. לטעמי, הוא צודק, פורמלית. אני לעומת זאת צודקת מהותית. למרבה הצער, השר לוין וח"כ רוטמן נעדרים לגמרי מהתכונה השובבית המלבבת של מי שחונך כמוני בשמאל, לעבור קצת על חוקים ולשבור את כל הכלים רק כי אני צודקת.

"לא יקרה", אמרתי לה בצער אמיתי.

"איך את יודעת?? הדיקטטורה הזו מסוגלת לכול!!"

"זה לא יקרה", אמרתי, "כי מי שיש לו כוונות רודניות להשתלט על כל מערכת המשפט, לא מקדם בד בבד עוד שלושה חוקים, שכל אחד מהם מחליש את המערכת שהוא היה רוצה להשתלט עליה".

ופה היה אמור להסתיים הדיון הזה וגם החרדות שלה. גם אם היה אפשר לסלק בבת־אחת את כל השופטים על פי אחד מסעיפי הרפורמה ולהחליפם בחברי מרכז ליכוד, בתנאי שיהיו בעלי הכשרה מקצועית מתאימה כפי שיש ליועמ"שית הנוכחית לפחות, עדיין שלושת הסעיפים האחרים ברפורמה מגבילים את כוחו של בג"ץ, אותו מוסד שלטענתה התכוונו להשתלט עליו ולשאוב ממנו את כוחו לעצמם. מדוע אפוא שדיקטטורה שמתכננת להשתלט על הגוף בעל 100% הכוח הפולטי במדינה – גם תרצה להגביל את כוחו?!

"זה לא יקרה, כי מי שיש לו כוונות רודניות להשתלט על כל מערכת המשפט, לא מקדם בד בבד עוד שלושה חוקים, שכל אחד מהם מחליש את המערכת שהוא היה רוצה להשתלט עליה"

היא עדיין לא נרגעה: "מה הופך אותך בטוחה כל כך?"

"כי זו הוכחה אפודיקטית", הדגשתי, "היא מוכחת מעצמה. אי אפשר להפריך הוכחות אפודיקטיות בלי לבטל את ההיגיון עצמו. כוונות רודניות לא עולות בד בבד עם כוונה להגביל את כוחן שלהן".

"אבל הם יוכלו כך לשמש ביקורת שיפוטית על הקואליציות הבאות!" וכאן התבלבלתי: "לא אמרת כרגע שהרפורמה מבטלת ביקורת שיפוטית? ואגב", לא הצלחתי להתאפק, "היכן הייתה אותה ביקורת שיפוטית בקואליציה הקודמת?" לאחר שענתה לי שהקואליציה הקודמת הייתה מצוינת, הודעתי שהשיחה הזו הסתיימה. אנחנו, כנראה, לא חיות באותה מציאות.

לאנשים יכולות להיות דעות שונות ומשונות. דעה היא תשובה לשאלה עתידית "מה יקרה אילו". אם השיפוט שלה על מציאות שכבר התממשה, הוא שהיא הייתה דבר טוב, מבחינתי היא הפכה להיות אותו חייזר שהוזכר בפתיח, שהגיע לעולם רק כדי לשמש מטאפורה לאופן שבו ניתן לבצע בחברתי רדוקציה לסך כל התעמולה בלי להותיר שארית.

לפני שטרקתי את הטלפון הבטחתי שנישאר חברות, אבל לא נדבר שוב על פוליטיקה – תחום שבו, לתפיסתי, אין אצלה מקום להיגיון. היא מאמינה שהיה פה טוב בשנה וחצי של ממשלת ששת המנדטים והאוויל החלופי, שמסית לשנאה בתקווה להגיע למלחמת אזרחים שתעלה אותו בחזרה לשלטון, רק כי נותרו עוד מאגרי גז לחלק לחברים כנגד רפורמה שהוא עצמו טען שהיא נחוצה ברגע קצר – שבו הדוברים מצאו שעל פי סקרים זה מה שהציבור רוצה לשמוע.

הפוסט הדיקטטורה האווילית ביותר בתולדות האנושות הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

השבוע התארח בפורום קפה שפירא מרק לוגובסקוי, מחבר הספר 'אתאיסט בגוש קטיף' על החוויות האישיות שלו מהגירוש מגוש קטיף. בעקבות המפגש נוצר דיון סוער סביב השאלה אם פקודת הגירוש הייתה בלתי־חוקית, שדגל שחור מתנוסס מעליה, מהסוג שצה"ל עצמו קבע שחובה לסרב לה. הטיעון הנגדי נטען בשם ערך הממלכתיות המקודש. מחד גיסא, גירוש יהודים מבתיהם בארץ ישראל עומד בסתירה מהותית לחוזה הציוני: בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, למצוות ההתיישבות בה ולאיסור המוסרי לעקור אנשים מבתיהם על לא עוול בכפם. מנגד – מאבק כנגד החלטות חוקיות של ממשלה שנבחרה דמוקרטית חותר תחת הלגיטימיות של עצם קיומה של מדינת ישראל ויש בו סכנת התפוררות לכאוס של "איש הישר בעיניו יעשה".

גירוש גוש קטיף כפה התנגשות בין שני ערכים, שכל אחד מהם בסיסי, מהותי ומקודש. אנשים שהשתתפו בהחלטה הטילו על הציבור דילמה בלתי־פתירה בקנה מידה תנ"כי.

ניתן להרחיב מאוד את טווח הדעות וההתנהגויות במסגרת ההגדרה 'תרבות יהודית', אבל לא ניתן להרחיב את המושג 'תרבות יהודית' כך שיכלול 'תרבות נוכרית'. מתייוון, מתוקף הגדרה, הוא יהודי־נוכרי. זו סתירה לוגית, פרדוקס בלתי־פתיר.

למרות ההשקה הברורה בין הימים ההם והזמן הזה, אין בכוונתי לטעון כאן שתומכי הגירוש משולים למתייוונים, אלא להאשימם בחטא עצום בהרבה, שמקורו בחטא שחטאו המתייוונים לתרבות האנושית בכללותה.

שתי התרבויות, ההלניסטית והיהודית, הוכיחו מזמן את גדולתן. בשתיהן הייתה תרומה חסרת תחליף לקידום האנושות. השוואה אובייקטיבית בין התרבויות עשויה להביא אנשים ראויים להעדיף – רציונלית – את ההלניסטית על פני היהודית. וגם להפך.

אלא שלהבדיל מהאדם היווני – שהיה חלק מתרבות אוניברסלית שכבשה עמים ואימצה לעצמה את חוכמתם – האדם היהודי הוא שילוב בל ינותק בין הולדה למורשת תרבותית. יהודי הוא מי שאימו יהודייה ואביו הוא התרבות היהודית. יווני היה יכול לבחור לעצמו תרבות אחת מתוך שלל תרבויות העולם. בניגוד למונותאיזם, התרבות ההלניסטית הפגאנית דגלה בריבוי אלים, ריבוי אמיתות ורב־תרבויות. האדם היווני הוא אזרח העולם במהותו ממש, תרבותו אוניברסלית ואקלקטית. יווני לא חייב להיוולד ביוון. די לאדם לאמץ תרבות הלניסטית והרי הוא יווני. אלא אם כן מדובר ביהודי.

וניתן היה לדמות, שהתרבות הפוסטמודרנית הנוכחית השוללת את מושג 'האמת האובייקטיבית' היא תוצר ישיר של הפגאניות היוונית. אלא שנהפוך הוא: אנחנו הולדנו את הכשל הזה. אנחנו הוצאנו מקרבנו את תופעת המתייוונים.

האדם היהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה ולתרבות יהודית. רק על פי היהדות, עם ותרבות – חד הם. זה עצם מהותו, זו משמעות המושג 'יהודי', והדבר כלל אינו נתון לבחירתו. ואם כי כנראה לעולם לא נכריע את הוויכוח הפנימי בשאלה מה כלול בטווח ההגדרה ל'יהודי' ומהן המחויבויות ההכרחיות לתרבות היהודית שמחוץ להן אדם אינו יכול עוד להיחשב יהודי – מה שברור שלא ניתן לכלול בהגדרה 'יהודי' את "מי שאימץ לחלוטין תרבות נוכרית ליהדות".

לדעתי, הוויכוח עצמו הוא חלק משימור התרבות היהודית. ולדעתי גם ניתן להרחיב מאוד את טווח הדעות וההתנהגויות במסגרת ההגדרה 'תרבות יהודית', אבל לא ניתן להרחיב את המושג 'תרבות יהודית' כך שיכלול 'תרבות נוכרית'. מתייוון, מתוקף הגדרה, הוא יהודי־נוכרי. זו סתירה לוגית, פרדוקס בלתי־פתיר.

התרבות היהודית היא שהוציאה מקרבה את תופעת ההתייוונות וכך החדירה לעולם תיבת פנדורה – בני אדם שהם התממשות הבשר של סתירה לוגית. הורשנו לעולם תופעה קיימת, בלי היתכנות לקיומה: משהו שאינו זהה לעצמו. יהודי־שאינו־יהודי. כך הפצנו בעולם, דרך בני אדם חיים, תופעה חסרת היתכנות, שכל אחד ממרכיביה הוא יסוד כאוס המחולל חורבן בכל אשר יפנה. ומאחר שהגנום היהודי בורך בכושר שכלי מיוחד, יהודים המתכחשים לעצמם הם כוח הרס בסדר גודל קוסמי.

כל זה אינו כלל במישור הפילוסופי המופשט. הוא פועל יוצא ותוצר של בני אדם שנפוצו לכל העולם תוך כדי היותם סתירה מהלכת. אותם אנשים נדרשים בכל רגע להצדיק את קיומם האבסורדי באמצעות הרחבה ומתיחה של מושגי השפה כך שיכללו בחובם את סתירתם. הם משדלים את האנושות – אשר בדרך כלל משתדלת לשמר תפיסות הגיוניות – להאמין שבעקרונות סותרניים מתקיימת תבונה נעלה נסתרת או סוג של מוסריות הנשגבת ממוחו של ההדיוט הכבול להיגיון.

מי אם לא שר חינוך יהודי במדינה היהודית היה יכול להמציא סתירה מוחלטת כמו "האחר הוא אני" ואז לכפות את האבסורד על המציאות, שעד היום מפלבלת בעיניה מהלם ומתדהמה? רק עם שממנו יצאו מתייוונים – קרי יהודים־שאינם־יהודם מתוקף הגדרה – היה יכול להנחיל את הרעיון ש"אני זה מה שאני לא" מתוקף הגדרה. זאת בניגוד ליוונים, שתרמו בין היתר את שלושת כללי ההיגיון: "(א) דבר זהה לעצמו; (ב) דבר לא יכול להיות הפכו; (ג) אין אפשרות שלישית". מתייוון הוא סתירה של כל שלושת הכללים גם יחד.

הצורך היומיומי של המתייוון להצדיק את קיומו הפרדוקסלי הכריח את היהודי שאינו הוא להרחיב את גבולות התודעה כך שתכיל סתירות. הוא נצרך למצוא דרכים להרחיב את טווח ההגדרה ל'יהודי' ולמתוח ולהרחיב את ההגדרה כך שתכלול גם 'עבודת אלילים' ו'אי קיום מצוות היהדות'.

כך הפצנו בעולם, דרך בני אדם חיים, תופעה חסרת היתכנות, שכל אחד ממרכיביה הוא יסוד כאוס המחולל חורבן בכל אשר יפנה. ומאחר שהגנום היהודי בורך בכושר שכלי מיוחד – יהודים המתכחשים לעצמם הם כוח הרס בסדר גודל קוסמי.

זו עובדה היסטורית שמארץ ישראל נפוצו מתייוונים, שהדביקו את האנושות ברעיון מבטל־התבונה, כאילו שכל הגדרה וכל מושג ניתנים להרחבה עד כדי החלת שלילתם. כך הפצנו צורת חשיבה מעוותת שמתירה את פרימתה של כל הגדרה. התרבות ההלניסטית מתאפיינת בחתירה להבנת המציאות באמצעות גידור נאות של פיסותיה: כל מילה ומושג המוגדרים כראוי ונקיים מסתירות.

לעומת זאת המתייוונים – בניסיונם להפוך ליוונים – לא יכלו אלא להרחיב ולפרום את המושגים שהיוונים עמלו להבנות. כך יותר משהתרחקו מזהותם היהודית, הם הרחיקו מעצמם עוד יותר את האפשרות חסרת ההיתכנות להיחשב כיוונים.

ותראו לאן הגענו: למושג 'ממלכתיות'. יש רגע הולדת. הרב קוק, הפילוסוף הגדול של הציונות הדתית, ניסח והגדיר אותו. הרב קוק חשב על מדינת יהודים כיחידה אורגנית אחת – המדינה היא גוף, והיהודים בה – נפש. והנה הגענו למצב שבו הממשלה, המשולה למוח – האיבר המושל באדם בדימוי הגוף־נפש של ישראל – דוחה את הנשמה ומסלקת אותה מהגוף. וכל זה נעשה תחת המושג 'ממלכתיות', שאיבד כך כל פשר והפך למושג 'מתייוון'.

זו לא תופעה שמתחילה ונגמרת בשפה. מילים הן דגלים. בני אדם מוכנים להקריב את חייהם למען הדגל. כל מה שנחוץ לאויב של תרבות מסוימת כדי להביא להתאבדותה, הוא רק להפוך על פניהם את הערכים שהדגל מייצג ואז להניח למקדשי הדגל להשמיד את עצמם למען דגל כוזב, שנראה כמו הדגל האהוב, אלא שתוכנו רוקן, נחמס והוחלף בכל מה שלא אמור להיות יקר ואהוב.

'ממלכתיות' היא דגל ראוי לחיות ולמות למענו. זהו מושג רחב יריעה, שניתן להטעין ולתרום לו ערכים חדשים ולהרחיב את גבולותיו כדי לשמר אותו מפני התנוונות. אבל לא ניתן להרחיב את המושג כך שיכלול את הפכו. 'ממלכתיות' ישראלית לא יכולה לכלול "הקמת בית לאומי לעם הפלסטיני בארץ ישראל", וזה בדיוק מה שעשה הגירוש בשם דגל כוזב – 'ממלכתיות' שעברה תהליך התייוונות.

אנחנו מוצפים היום במושגים מתייוונים, מושגים מתחזים, שתוכנם סותר את ייצוגם המילולי. כל מהותם היא הרס, ריסוק וחורבן: הרס השפה, הרס התבונה, ריסוק הברית הקדושה בין מושגי התבונה לבין המציאות. וכך – חורבן המציאות עצמה.

בכל פעם שפורצים את גדרות המילה, המציאות נמלטת מתוכה. השפה היא גשר בין התבונה למציאות הממשית. מילים מתייוונות הם נתק המציאות מהשכל.

אדריכלי חטא גוש קטיף שניסו לכבס את פשעם ועל דרך המניפולציה בשפה המירו את המילים 'גירוש' ו'טרנספר' במילה 'התנתקות' – ביטאו כך בדיוק את כל מלוא חטאם: בניסיון לנתק את הקשר ההכרחי בין מילה לתופעה, כדי להצדיק ולנרמל ביתוק החוזה הבסיסי ביותר בין המדינה לאזרחיה, החדירו לחברה בישראל את יסודות הכאוס, הכשירו עבור כל שקרן את היכולת להפריש בין הבטחה למימוש, בין תיאור מציאות לבין מה שבאמת מתקיים. כך יכלו קציני צבא להתגייס להגנה על שקריו של דובר צה"ל בטענה האבסורדית של 'פגיעה בממלכתיות', כאילו במושג 'ממלכתיות' מגולמת הזכות של צה"ל לשקר לאזרח. 'מתייוון' הוא סתירה מהלכת. חוקי הלוגיקה קובעים, שמסתירה נובע הכול. ההיסטוריה היהודית נגועה במתייוונים, שבעצם קיומם ממשיכים לגלם קרע והתנתקות בין התבונה למציאות. נתק שכזה משמעו התאבדות.

'מתייוון' הוא סתירה מהלכת. חוקי הלוגיקה קובעים, שמסתירה נובע הכול. ההיסטוריה היהודית נגועה במתייוונים, שבעצם קיומם ממשיכים לגלם קרע והתנתקות בין התבונה למציאות. נתק שכזה משמעו התאבדות

בימים ההם הוציא העם היהודי מקרבו זרע של פורענות – בני אדם שבעצם קיומם הם סתירה לוגית, שיכולים להצדיק את קיומם הבלתי מתקבל על הדעת לעצמם ולסביבה רק באמצעות החרבת התבונה. הם היו בני אדם בשר ודם. היום אנו מתמודדים מול העיוות שקיומם יצק לתוך התרבות היהודית והתרבויות שנוגעו בנגע הפרדוקס והאבסורד. ולכן, באופן אבסורדי עלינו להתייוון קצת בעצמנו – לאמץ במלוא הרצינות את המחויבות להבנות ולתאר את המציאות על פי הגדרות מדויקות, נאותות ונטולות סתירות פנימיות, לדבר רק דברי אמת ולדייק בדיבורנו, להדביר כל מושג שעבר התייוונות ואינו עוד זהה לעצמו.

וגם בכך לא די: השיח הציבורי מוצף היום בהרבה כל כך הבלים אבסורדיים, עד שנראה שאין ממנו מנוס, שזו רוח התקופה ושאין ברירה אלא לנסות להתאים את עצמנו אליה. פה ברצוני להציע צו מוסרי: על כל מי שטרם טומטם ליסוד, שתפיסת המציאות שלו נותרה בריאה, ששכלו נשמר ולא איבד את ההיגיון לדעת – לראות עצמו מחויב אישית לבלימת הפצת הנגע; להגיב מייד כנגד כל דבר הבל אבסורדי שמזהם זיהום אקולוגי, פוגע ומעוות את מרקם המציאות בכללותה.

הפוסט מילים מתייוונות מנוונות את כל התרבות הופיע לראשונה ב-עולם קטן.