אריאל דנינו

"אנו מכריזים בזאת על תל יריחו העתיק אתר מורשת פלשתיני", הצהירו נציגי ארגון אונסק"ו, ארגון החינוך והתרבות של האו"ם, בכינוס שנערך בסעודיה לפני כשבועיים. בכינוס השתתפו לראשונה גם נציגים מישראל, והם זעמו על ההחלטה המופרכת. העובדה הפשוטה היא שההיסטוריה ה'פלשתינית' מתחילה במקרה הטוב לפני כמה עשרות שנים, ואילו בתל העתיק שהוכרז אתר מורשת, תל א-סולטאן, יש ממצאים בני אלפי שנים.

כמו כן ברור לכל בר דעת כי המטרה בהכרזה זאת היא פוליטית גרידא, עוד ניסיון לטשטש את הקשר העמוק בן אלפי השנים שבין העם היהודי לאדמת הארץ. ואכן, מייד לאחר ההכרזה בירך עליה ראש הרשות הפלשתינית אבו מאזן ואמר שההחלטה של אונסק"ו "היא עדות לאותנטיות ולהיסטוריה של האנשים הפלשתינים". לדבריו, הרשות הפלשתינית "תמשיך לשמר את האתר הייחודי הזה למען האנושות כולה". כמובן.

ההכרזה המופרכת של האו"ם קוראת לנו לחזור ולהתבונן באחד הקשרים החשובים בין עם ישראל לעיר הראשונה שכבש יהושע בן נון. "מנעולה של ארץ ישראל" היא מכונה בפי חז"ל, וההיסטוריה של העם היהודי שזורה בה לאורך אלפי שנים. זהו סיפורה של העיר יריחו מימי משה רבנו עד ימינו אנו.

גם בראשית ימי הציונות יריחו לא נשכחה מליבם של המתיישבים החלוצים, ובאזור יריחו החלו מהלכים של גאולת קרקעות, וקבוצת מתיישבים תכננה לבנות במקום מושבה ששמה יהיה פתח תקווה. לבסוף הצליח הגרעין המייסד, שהיו בו גם הרב מאיר אוירבך ויואל משה סלומון, לגאול קרקעות בסמוך לנחל הירקון, ושם הקימו את המושבה פתח תקווה, שגדלה לאחת הערים הגדולות בישראל

התיישבות יהודית ביריחו

נוסף על היותה של יריחו אחת הערים העתיקות בעולם, היא גם אחת הערים החשובות ביותר, ומוזכרת לכל אורך התנ"ך. כבר בספר דברים משה רבנו לפני מותו רואה לנגד עיניו את יריחו, עיר התמרים, שער הכניסה לארץ. רואה את הארץ – אך אינו נכנס אליה.

לאחר מותו של משה כבש יהושע את יריחו, וכך נפרצה הדרך לכיבושה של הארץ כולה. הפרקים הראשונים בספר יהושע, המתארים את הנס שבנפילת החומות ואת הפחד שנפל על גויי הארץ, מהדהדים אלינו לאורך כל הדרך ומתווים לנו גם היום את המעשים שעלינו לנקוט כדי להחזיר את הארץ לידינו, ובראשם האמת הפשוטה: לא לפחד, ה' איתנו.

לאחר כיבוש יהושע התיישבו באדמות יריחו צאצאי יתרו, אך העיר עצמה (תל יריחו) נותרה חרבה מאות שנים, כיוון שיהושע הטיל חרם על בנייתה מחדש. בימיו של המלך אחאב בנה אותה מחדש חיאל בית האלי. המעשה של בניית העיר אומנם נחשב שלילי, ואכן התקיימה בחיאל קללתו של יהושע, אך לדברי חז"ל בתוספתא: "משנבנתה – הותרה לישב בה".

וכך אנו ממשיכים גם אל ימי בית שני, ובעיר התמרים המדברית התיישבו רבים מעולי בבל. יריחו סמוכה למדי לירושלים, ובשל כך היא נעשתה לאחת הערים החשובות בישראל באותה תקופה. גם בחפירות ארכאולוגיות שנעשו בעיר מרבית מהממצאים המצביעים על התיישבות יהודית במקום מתוארכים לתקופה זאת.

בשלהי בית שני נבנו בעיר ארמונות החורף של מלכי חשמונאי והורדוס, המלמדים גם הם על חשיבותה של העיר העברית הראשונה. במתחם הארכאולוגי של ארמונות החשמונאים בנו הערבים לפני כשלוש שנים בתים רבים ופגעו בעתיקות ובדרך הגישה לאתר. המנהל האזרחי לא אכף את איסור הבנייה אף שהמקום נחשב לאדמות מדינה. אם כן, כשאבו מאזן מדבר על שהרשות הפלשתינית תמשיך "לשמר את האתר", הביטוי 'לתת לחתול לשמור על השמנת' מקבל משמעות חדשה וכואבת.

בתקופת המשנה והתלמוד יריחו מוזכרת כמה פעמים כעיר חשובה וגדולה הסמוכה לירושלים המקיימת קשר רציף עם בית המקדש ונזכרת במגוון הלכות הנאמרות מפי תלמידי החכמים באותה תקופה.

הקשר של היהודים ליריחו הדוק כל כך, עד שאפילו בתקופת הגלות ובזמן השלטון הביזנטי והשלטון הערבי נמשכה ההתיישבות היהודית ביריחו. רשמים מאותה תקופה אפשר למצוא בעיר עד היום בצורתם של שני בתי כנסת יהודיים עתיקים: בית כנסת נערן ובית כנסת שלום על ישראל. מבנים מרשימים אלו נשארו עומדים כמעט בשלמותם, ובתוכם נמצאו רצפות פסיפס נדירות שהשתמרו אף הן מאות שנים במצב מעורר התפעלות.

ולאחר הגלות הארוכה גם בראשית ימי הציונות יריחו לא נשכחה מליבם של המתיישבים החלוצים, ובאזור יריחו החלו מהלכים של גאולת קרקעות, וקבוצת מתיישבים תכננה לבנות במקום מושבה ששמה יהיה פתח תקווה. לבסוף הצליח הגרעין המייסד, שהיו בו גם הרב מאיר אוירבך ויואל משה סלומון, לגאול קרקעות בסמוך לנחל הירקון, ושם הקימו את המושבה פתח תקווה, שגדלה לאחת הערים הגדולות בישראל.

הרב יוסי פלאי: "כרגע יש לנו אישור מהצבא לכניסה פעם בשלושה שבועות בערך, כניסה קצרה שבה אנחנו מספיקים להיכנס ללימוד בבית הכנסת כשעה. אם אנחנו נכנסים בבוקר, אנחנו גם מתפללים שחרית ונשארים ללימוד קצר, ואז נאלצים לצאת"

לאור יום

ומה קרה לאחר שחרור יריחו במלחמת ששת הימים? בשלב הראשון הוקם גרעין יריחו, ובו פעלו מתיישבים אשר ניסו כמה פעמים להיכנס לתחומי העיר ולהקים בה נקודות התיישבות, אך למרבה האכזבה נחסמו, וכוחות צה"ל והמשטרה פינו אותם שוב ושוב. למרות הכישלונות בהתיישבות בעיר עצמה נשא פרי מאמצם של אנשי הגרעין, ולבסוף הוקמו יישובים סביב לעיר, ובהם ורד יריחו, מבואות יריחו ובית חוגלה.

נוסף על ההתיישבות במרחב סביב העיר, בתחילת שנות התשעים הוקמה בבית הכנסת העתיק שלום על ישראל ישיבת יריחו בנשיאות הרב יצחק גינזבורג, שהיה באותה תקופה גם ראש הישיבה בקבר יוסף בשכם. בשנות האינתיפאדה השנייה (תשס"א) פסקה פעילותה הקבועה של הישיבה, והכניסות לעיר ולבתי הכנסת העתיקים נעשו נדירות יותר ויותר. אבל בשנה שעברה חידשה את הישיבה קבוצה של כעשרה בחורים הלומדים ביישוב בית חוגלה הסמוך, והם נכנסים לבית הכנסת אחת לחודש בכניסה באבטחת צה"ל.

"תמיד כשאנו נכנסים ליריחו אנחנו אומרים שבשביל לכבוש את העיר הזאת מספיקים שני המרגלים", אומר הרב יוסי פלאי, מרבני הישיבה כיום שהוא עצמו למד בישיבה לפני 23 שנה. "כרגע אנחנו היחידים, אבל אנחנו יודעים כמה זה חשוב, כי יריחו היא המפתח לארץ ישראל כולה.

"כרגע יש לנו אישור מהצבא לכניסה פעם בשלושה שבועות בערך, כניסה קצרה שבה אנחנו מספיקים להיכנס ללימוד בבית הכנסת כשעה. אם אנחנו נכנסים בבוקר, אנחנו גם מתפללים שחרית ונשארים ללימוד קצר, ואז נאלצים לצאת".

הישיבה מוציאה ליריחו אוטובוס ממוגן, על פי הנחיות הצבא, ואליו מצטרפים מבקרים ומתפללים רבים מכל רחבי הארץ. בשאר ימות השבוע לומדים התלמידים בחוות בית חוגלה, שהקימה ארנה קובוס. קובוס היא אחת הדמויות המרתקות ביותר באזור, והיא מיישבת את האזור זה עשרות שנים. היא הפריחה את השממה בעשר אצבעותיה, ולא רק את השממה הגשמית הפריחה בבנייה ובחקלאות; גם את ההיכרות של הציבור עם המקום היא עוררה בצורה מפליאה בשנים האחרונות, כולל סיורים לכל האתרים בסביבה הודות להיכרות עמוקה שלה עם השטח, והיא אפילו כתבה ספר על יריחו.

גם אל בית כנסת נערן, שנמצא ממש בפאתי העיר, מרחק הליכה מהיישוב מבואות יריחו, מגיעים מבקרים ברכב או ברגל, והם אף נכנסים להתפלל בבית הכנסת מדי פעם.

"ההקמה של הישיבה נעשתה אף היא בצורה של 'אתערותא דלתתא'", מספר הרב יוסי פלאי. "פנו אליי בסוף שנת תשפ"ב כמה תלמידים מישיבת תום ודעת (שאף היא של הרב גינזבורג, א"ד), ואמרו לי: הרב, אנחנו רוצים להקים מחדש את ישיבת יריחו. בהתחלה אמרתי להם שאין מצב עכשיו וזה לא יצלח, אבל הם התעקשו, והישיבה אכן הוקמה".

בניגוד לכניסות לקבר יוסף בשכם, הנערכות באישון לילה, הכניסות ליריחו נעשות גם לאור היום, בין השאר כיוון שהעיר יריחו נחשבת לשקטה יותר משאר הערים הערביות אחרות. ואולם גם המציאות הזאת הולכת ומשתנה בשנים האחרונות. בחודשים האחרונים יצאו מהעיר כמה אירועי טרור, ואף התבצרו בה מחבלים אגב חילופי ירי עם כוחות צה"ל במקום. גם תלמידי הישיבה חווים את התגברות הטרור בעיר התמרים. "בפעם האחרונה שנכנסו כבר ממש הכינו לנו קבלת פנים, וביציאה מיריחו עשרות מחבלים זרקו על האוטובוס אבנים ובקבוקי תבערה. יריחו שוב מסמלת לנו את מה שנכון לגבי כל הארץ: בכל מקום שלא נתיישב בו הטרור רק ילך ויתגבר.

"אם אני מסתכל על העתיד, אני יכול להיות לכאורה מאוד פסימי". אומר הרב פלאי. "גם בגלל הטרור שמתגבר מהעיר וגם כי אנחנו עדיין נכנסים לעיר כמו אורחים ולא כמו בעלי הבית. אבל אנחנו יודעים, במיוחד ביריחו, מה הכוח של יחידים מאמינים ועקשנים. כמו אז גם היום עלינו להפיל בעיקר את החומות שבלב, והקב"ה יעזור לנו להפיל את החומות שבשטח".

הפוסט הדברים שיהושע בן נון היה אומר באו"ם הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

נהגי המשאיות הערבים שנכנסו בבוקר בטור עורפי ללב השטח המאובק לעוד יום עבודה במחצבה שפשפו בהפתעה את עיניהם הטרוטות. לנגד עיניהם נגלה מחזה שהפתיע אותם עד מאוד: אוהל קטן ובו כמה בחורים יהודים השקיף עליהם מההר שממול.

הגבעה החדשה שהוקמה בן לילה נמצאת בלב שטח שאוכלס עד כה אך ורק בערבים, ופתאום נגלה לעיניים יהודיות וזוכה לנוכחות קבועה בשטח. עוד גבעה עלתה על פני השטח וממלאת תפקיד חשוב במלחמה על השטחים הפתוחים ביהודה ושומרון. זהו סיפורה של הגבעה החדשה בבנימין: אור מאיר.

סיפורנו מתחיל לפני כמעט ארבעה חודשים. בג' בסיוון עלתה על הקרקע גבעת אור מאיר. המקום: מדרום ליישוב עפרה שבבנימין, בין הכפרים דיר דבואן, רמון וביתין. הנוכחים: שלושה נערים בני 17–18 בעלי אש בעיניים והתמסרות לשטח. הציוד: מזרנים, שמיכות, ג'ריקנים למילוי מי שתייה, כמה ספרי קודש ללימוד, בזנטים ורשת צל.

הבחורים החרוצים סיקלו אבנים ובנו במקום מבנה מאבן מקומית, ועליו הם פרסו את רשת הצל, והנה עומד על תילו המבנה הראשון של גבעת אור מאיר. במבנה הקטן והפשוט הזה הם טבעו את טביעת הרגל הראשונה בשטח, ומאז לא עזבו את המקום אפילו לדקה.

אלקנה נחמני: "לא הייתי אפילו שבת אחת בבית מאז שהקמנו כאן את המקום. אני קופץ מדי פעם הביתה להחליף בגדים ולפגוש את ההורים והמשפחה, אבל אנחנו לא מוותרים על הנוכחות כאן אפילו לרגע"

מול ההר שעליו חולשת הגבעה שוכנת מחצבה ענקית השייכת למיליונר הפלשתיני מוסטפא טריפי. מחצבת טריפי היא אחת המחצבות הגדולות בשטחי יהודה ושומרון, ומדי יום עובדים כלי החציבה על גריסת מאות טונות של סלעים ועפר הנמכרים לכל רחבי הארץ.

תופעת המחצבות ביהודה ושומרון היא אחד הדברים שמבטאים יותר מכול את חוסר המשילות בשטח. נתחיל מכך שרובן הגדול של המחצבות פיראטיות לחלוטין, ונדמה כאילו יש בעלי אינטרסים במנהל האזרחי המעוניינים להשאיר את המצב כמות שהוא. מחצבת טריפי דווקא קיבלה את האישורים הנדרשים להפעלתה, אך נראה שכעומק החציבה בהרי בנימין כך עומק השחיתות במנהל האזרחי.

מוסטפא טריפי הוא בעל הון המקושר לגורמים בכירים ברשות הפלשתינית, וזה ככל הנראה מה שגרם לקצינים במנהל האזרחי לכופף את החוק בכל הנוגע להתנהלות המחצבה. דרך הגישה למחצבת הענק פולשת לאדמות קק"ל באזור, כך התברר בבית המשפט בעקבות עתירה של תנועת רגבים נגד פעילות המחצבה.

למרות החלטת בית המשפט דאגו במנהל האזרחי לסדר למחצבה גישה נוחה מהכביש הראשי, ציר 60. בשנים האחרונות המחצבה הולכת וגדלה, וככל הנראה גם קיבלה אישור חריג במיוחד לחצוב באדמות מדינה באזור. השחיתות בכל הנוגע להתנהלות מחצבות טריפי כה רבה עד שאפילו ערבים מהכפר דיר דבואן מתחו ביקורת על ההתנהלות עם טריפי, שנדמה שהונו הרב עומד לימינו בקבלת האישורים לחציבה חסרת הרסן.

נגיסות בהר

מחצבת טריפי היא אחת מעשרות מחצבות בשטחי יהודה ושומרון, שרובן המוחלט פועלות ללא היתר כלל וללא שום בקרה. בגוש עציון למשל פועלת זה שנים מחצבת ענק בבית פג'אר. גם כאן הוגשה עתירה לבית המשפט, והוא דרש מהמנהל האזרחי לסגור את המקום או להסדיר כחוק את פעילותו, אך למרות זאת המחצבה ממשיכה לפעול באין מפריע, ומאז אפילו הכפילה את שטחה בעוד אלפי דונם.

גם מחלון ביתי שביצהר אפשר לחזות בנוף של הרים אכולים למחצה מכל כיוון. ענני אבק וחציבות חסרות ביקורת שנוגסות מדי יום בעוד ועוד נתחים של ההרים בשומרון, ביהודה ובבנימין, אינם מחזה נדיר כלל. ברוב המחצבות נמנעות הרשויות מלהתעסק מכיוון שמדובר במקומות שהוגדרו בהסכמי אוסלו שטחי B, אבל הנזק שהמחצבות הפיראטיות גורמות לטבע הרסני. הכרייה הבלתי חוקית גורמת נזק אקולוגי כבד. השפעותיה הסביבתיות חמורות, והיא פוגעת פגיעה אנושה בקרקע, בנוף ובמשאבי הטבע. כמו כן החציבה היא הפרעה ומטרד ציבורי חמור, שכן היא מזהמת את האוויר באזור באבק חציבה רב.

"עלינו לכאן קודם כול כדי ליישב את ארץ ישראל", מדגיש אלקנה נחמני, מראשוני המתיישבים במקום. "אבל ברור שהנוכחות שלנו כאן גם עוזרת לפקוח עיניים ולראות שהמחצבה לא משתלטת על שטחים. צריך להבין שבניגוד להשתלטות חקלאית ערבית או לפלישה של רועי צאן, הנזק של המחצבות לסביבה ולאדמה הוא בלתי הפיך. אני די בטוח שזה מאוד מפריע לכל מיני גורמים שאנחנו נמצאים כאן ושולטים בשטח, אבל לא נוותר על הארץ שלנו".

מאה אחוז מעצמי למען הארץ

"כשעלינו לגבעה בימים הראשונים עוד לא החלטנו איך לקרוא למקום. לאחר כמה ימים נרצח מאיר תמרי הי"ד בפיגוע ירי ליד חרמש, והאירוע הזה כאב לכולנו. התמונות של ילדיו הקטנים של תמרי על הקבר של אביהם נגע בנו, והחלטנו לקרוא לגבעה על שמו, אור מאיר".

הבחירה לקרוא ליישוב החדש על שמו של הנרצח נגעה ללב המשפחה האבלה, וחמותו של תמרי שלחה הודעת חיזוק לבחורים: "מעריכה את העשייה שלכם מאוד. כל כך שמחנו שיש יישוב על שמו של מאיר יצחק תמרי שלנו הי״ד. אתם עושים את התפקיד הכי חשוב, מקווים שלא תתייאשו. בסוף כולנו נהיה נערי גבעות", חתמה.

נחמני גדל בירושלים, בשכונת קריית משה, והצטרף לגבעות לפני כשנתיים. בהתחלה נכח בגבעות באזור בנימין, ואחר כך עבר לפעול בגבעת אוהבי-יה שליד בת עין. אלא שבמחלקה היהודית בשב"כ לא אהבו את פעילותו של נחמני למען ארץ ישראל, ולאחר זמן קצר הוא קיבל צו הרחקה מנהלי משטחי יהודה ושומרון, חתום בידי מפקד פיקוד המרכז.

אלקנה נחמני: "היה אפילו מאהל בדווי אחד שממש התקפל מפה כמה ימים אחרי שעלינו בלי שאמרנו לו מילה. הם רואים תופעה שהם לא הכירו ולא דמיינו שהיא אפשרית. חבורת נערים יהודים שעלו לכאן ומוכנים לחיות כאן בלי חשמל ובלי מים, בתנאים יותר קשים משלהם, ולמרות הכול לא עוזבים את השטח"

אנשי המחלקה היהודית בשב"כ משתמשים לא מעט בצווי הרחקה מנהליים נגד פעילי התיישבות בולטים. בניגוד להליך משפטי תקין, שבו יש חובה להביא הוכחות, הצווים המנהליים נחתמים לאחר שמוצג "חומר חסוי" למפקד הפיקוד, שמשמש חותמת גומי במרבית המקרים. השימוש בצווים ללא כל בסיס ראייתי שאפשר להתמודד איתו בבית המשפט נועד בעיקר כדי להרתיע ולנסות לחנך מחדש את פעילי הגבעות שעוסקים ביישוב הארץ.

אבל דווקא ההרחקה המנהלית שנועדה להלך אימים על נחמני גרמה לו להגביר את פעילותו בהתיישבות. "אחרי שקיבלתי את הצו ישבתי בבית איזו תקופה, ואז אמרתי לעצמי: רגע, עזבתי את הישיבה כדי ליישב את הארץ, אז אם כבר קיבלתי הרחקה, זה לא אמור לגרום לי להתייאש, להפך, זה זמן שבו אני יכול לברר עם עצמי לעומק בשביל מה אני כאן ואיך אני יכול לתת מעצמי יותר. אחרי הרבה מחשבות ובירורים החלטתי שכשתיגמר ההרחקה אקים נקודה חדשה של התיישבות יהודית ואתן מאה אחוז מעצמי למען ארץ ישראל".

ואכן, כך היה. נחמני ועוד כמה חברים עלו בתחילה אל הגבעה כשבידם ציוד בסיסי לשהייה בשטח. אחרי שפרסו במקום רשת צל החליטו: אנחנו כאן על הגבעה הזאת בכל הכוח. "לא הייתי אפילו שבת אחת בבית מאז שהקמנו כאן את המקום. אני קופץ מדי פעם הביתה להחליף בגדים ולפגוש את ההורים והמשפחה, אבל אנחנו לא מוותרים על הנוכחות כאן אפילו לרגע", מספר נחמני בחיוך. "בעזרת ה' לאט-לאט נתקבע פה ונוכל לצאת גם לשבתות. ההתחלה הכי קשה תמיד".

לאחר תקופה קצרה שבה הכינו הבחורים את השטח, פרצו שבילים והכירו את הגזרה לעומק, הם הביאו את הלב הפועם של הגבעה, עדר עיזים של כארבעים ראש צאן. מדי יום בשעות הבוקר המוקדמות יוצא אחד מהבחורים למרעה ושומר על שטחי הגבעה, ושטחי המרעה מרחיבים את הגבולות מדי יום.

"ברוך ה' כמעט לא היו לנו כאן היתקלויות עם ערבים. היה אפילו מאהל בדווי אחד שממש התקפל מפה כמה ימים אחרי שעלינו בלי שאמרנו לו מילה". בעיניו של נחמני ההסבר לעזיבתם של הבדווים פשוט: "הם רואים תופעה שהם לא הכירו ולא דמיינו שהיא אפשרית. חבורת נערים יהודים שעלו לכאן ומוכנים לחיות כאן בלי חשמל ובלי מים, בתנאים יותר קשים משלהם, ולמרות הכול לא עוזבים את השטח. הם מבינים שאנחנו כאן כדי להישאר ואנחנו לא מתכוונים לוותר, אז הם עוזבים".

גם כוחות הביטחון כבר גרמו לתושבי אור מאיר כמה רגעי משבר. כוחות מג"ב הרסו כמה פעמים את האוהל של הבחורים ואת דיר העיזים, ולזמן מה גם הוטל צו שטח צבאי סגור על המקום. ואולם בכל פעם קמו התושבים לאחר ההרס ובנו מחדש את המקום. "בסוף מה שקובע זה לא כמה בתים בנינו. מה שקובע זה אם אנחנו נשארים כאן בשטח, וזה מה שאנחנו עושים. נשארים בשטח, יוצאים למרעה, בונים מחדש. בסוף זה מה שיכריע את הכף".

הסיפור של הגבעה הצעירה בהרי בנימין משקף יותר מכול את הנוסחה המוצלחת ביותר ליישוב הארץ. בנוסחה הזאת יש מרכיב אחד עיקרי, והוא מסירות נפש. הבחורים שסוחבים בכל בוקר ג'ריקנים של מים, שמטעינים את הטלפון במצת של הרכב ובלילה מדליקים פנסים כדי ללמוד תורה ולשמור, מייצגים יותר מכול את מסירות הנפש הזאת.

ביהודה ושומרון צריך לפעול עוד הרבה עד שנזכה למשילות אמיתית, עד שנזכה ליישב את הארץ כולה ביהודים, ובינתיים האור המאיר על הגבעה הצעירה מדרום לעפרה מאיר את הדרך שבה נכבשת ארץ ישראל.

הפוסט הגבעה שמול המחצבה הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

בבית הקברות של קיבוץ עין חרוד בעמק יזרעאל יש מצבה מיוחדת ובה שתי מילים שאיש לא היה מצפה למצוא בקיבוץ, ובטח שלא חרותות במצבת שיש. צמד המילים המפתיע הוא "נער גבעות".

המילים האלה, על פי בקשתו של המנוח, מתנוססות בגאווה בראש המצבה של אהוביה טבנקין ז"ל, שנולד בקיבוץ וגם נפטר בו. הוא היה איש שמאל ערכי, בנו של אחד ממייסדי תנועת העבודה ואיש ארץ ישראל השלמה, שבילה את ימיו בבניית מאחזים בשומרון ואת לילותיו בשמירה עליהם. זה סיפורו של אהוביה טבנקין.

טבנקין נולד בשנת תר"ץ בקיבוץ עין חרוד לאביו יצחק טבנקין, ממייסדי תנועת העבודה והקיבוץ המאוחד, שהיה גם חבר כנסת. כבר בבית אביו ינק אהוביה את האהבה לארץ על כל מרחביה, ללא חלוקה כזאת או אחרת. בימים שלפני קום המדינה עסק טבנקין הצעיר בהקמת קיבוצים בעמק יזרעאל והשתתף כחייל צעיר בקרבות במלחמת העצמאות. ערך ההתיישבות היה בעיניו ראשון במעלה מאז ומתמיד, וגם לאחר הקמת המדינה, בשנות החמישים והשישים, הוא יצא לעזור ולהתנדב בקיבוצים שנזקקו לסיוע ולמתנדבים. קיבוץ יראון, קיבוץ גשר וקיבוץ אייל הם כמה מהמקומות שהתנדב בהם אהוביה.

רן סגל: "נכון שמבחינה כלכלית הוא היה מונח בשמאל ודגל בשיטה הקומוניסטית, והיו לנו גם לא מעט ויכוחים איתו בנוגע למחלוקות פוליטיות ישנות, כמו הירי על אלטלנה. אבל אהוביה היה כאן מההקמה של הגבעה. הוא היה שותף פעיל בכל מה שקשור לגבעה. בנייה, שמירות, נוכחות קבועה, סלילה של כבישים"

שמאל אמיתי

"האמת היא שלהגיד שהוא היה איש שמאל זה קצת מוזר", אומר רן סגל, תושב גבעת ארנון (777) שעל יד איתמר, שהיה חבר קרוב של אהוביה בשנותיו האחרונות. "נכון שמבחינה כלכלית הוא היה מונח בשמאל ודגל בשיטה הקומוניסטית, והיו לנו גם לא מעט ויכוחים איתו בנוגע למחלוקות פוליטיות ישנות, כמו הירי על אלטלנה, שהוא טען שהיה מוצדק, ועוד. בסופו של דבר הוא גם היה בנו של אחד ממקימי תנועת העבודה.

"אז כן, כשאתה אומר את זה ככה, הוא באמת היה איש שמאל, למרות שההגדרות היום לימין ושמאל השתנו הרבה. אבל אהוביה היה כאן מההקמה של הגבעה. הוא היה שותף פעיל בכל מה שקשור לגבעה. בנייה, שמירות, נוכחות קבועה, סלילה של כבישים ועוד".

גבעת ארנון היא אחד מהמאחזים השוכנים ממזרח ליישוב איתמר, על רכס ההרים שמגיע עד לבקעת הירדן. אל הגבעה עלו בחנוכה תשנ"ט, לפני כ-24 שנים. בתחילה קראו למקום גבעה 777, נקודת הגובה של הגבעה מעל פני הים כפי שמסומן במפות. בשנת תשס"א, בעיצומה של האינתיפאדה, רצחו מחבלים את אריה ארנלדו אנגריוני הי"ד בזמן ששמר על המקום, ותושבי הגבעה החליטו לשנות את שמה לגבעת ארנון, מאותיות שמו של אריה.

אחד הדברים שמייחדים את גבעת ארנון הוא האופי של התושבים: שלא כרוב היישובים והמאחזים, שהם בעלי אופי דתי ומאכלסים אותם יהודים דתיים, בגבעת ארנון הגרעין המייסד והמשפחות המתגוררות במקום מורכב גם מאנשים שאינם מגדירים את עצמם דתיים אך מאמינים בחשיבות של יישוב הארץ ובנייתה. זה אחד הדברים שגרמו לאהוביה להתאהב במקום ולהצטרף למקימים.

"הוא ראה בנו ממשיכי דרכם של החלוצים הראשונים. מבחינתו לא היה הבדל בין יהודה ושומרון לעמק יזרעאל או לנגב. הוא מספר שהם גדלו בעין חרוד על הערכים של ארץ ישראל השלמה. זה היה ברור ופשוט לכולם, ויום אחד הם אפילו עשו טיול מבית הספר של ילדי עין חרוד לכאן ממש, היו במצפה שלושת הימים שבאיתמר (נקודת תצפית בגבעות איתמר שאפשר לראות ממנה את ים המלח, את הכינרת ואת הים התיכון, א"ד), וגם סיירו בעבר הירדן המזרחי. אף אחד שם לא חשב שזאת לא האדמה שלנו ונחלת אבותינו".

אהוביה נלחם במלחמת ששת הימים והיה שותף בקרבות בשכם וברמת הגולן. לאחר המלחמה הצטרף לפעילות של תנועת גוש אמונים, ולאחר כמה שנים אף עבר להתגורר חלקית ביישוב קדומים, מחלק את ימיו בין קדומים לעין חרוד.

יותר מכול אהב אהוביה את הגבעות החדשות שהוקמו בשומרון, וגם לאחר ההקמה של גבעת ארנון היה מגיע לתמוך במתיישבים ולסייע להם. הוא היה שותף פעיל בשמירות בלילות, ובכל ביקור היה מביא למתיישבים בגבעת ארנון ארגזי פירות מעין חרוד. הוא לא היה צעיר בימים אלו, אך את כל כוחו בימיו ובלילותיו הקדיש למען ההתיישבות היהודית בשומרון.

רן סגל: "אהוביה ירד מהג'יפ והלך אל החיילים: 'על שני דברים אני כועס עליכם עכשיו', אמר. 'דבר ראשון שיריתם עלינו בלי לבדוק אם אנחנו יהודים או ערבים. הדבר שני – שלא פגעתם. חייל שיורה במחבל צריך לפגוע'. זאת הייתה התפיסה הביטחונית שלו. מלחמה באויב בלי פשרות"

מלחמה בלי פשרות

גם תפיסתו הביטחונית של אהוביה הונחלה לדור הצעיר שבגבעות השומרון. "אני זוכר שהגיעה לכאן פעם אחת קבוצה של נערים מישיבת מצפה יריחו", מספר סגל. "הוא אמר להם שהם צריכים לדעת לשמור ולהגן על עצמם גם אם אין להם נשק. הוא היה לוקח אותם למטווחים מאולתרים ומלמד אותם לזרוק אבנים. 'זה שאין לכם נשק לא אומר שאתם לא צריכים להגן על עצמכם ועל הגבעה במקרה הצורך'. הוא היה אומר", נזכר סגל בחיוך.

"בתקופת האינתיפאדה השנייה היה אהוביה מסיע קבוצה של בנות מאיתמר ללמוד באולפנה בקדומים. באותו זמן רק התחילו לנסוע בציר גלעד, שמחבר בין קדומים לגב ההר. הנסיעה שם הייתה מסוכנת, והכביש לא היה סלול. יום אחד היה שם מחסום צבאי מאויש בחיילים, ואהוביה נסע בג'יפ שלו ועקף את המחסום. החיילים לא זיהו שמדובר ביהודים וירו לעבר הרכב.

"אהוביה ירד מהג'יפ והלך אל החיילים: 'על שני דברים אני כועס עליכם עכשיו', אמר. 'דבר ראשון שיריתם עלינו בלי לבדוק אם אנחנו יהודים או ערבים. הדבר שני – שלא פגעתם. חייל שיורה במחבל צריך לפגוע'. זאת הייתה התפיסה הביטחונית שלו. מלחמה באויב בלי פשרות".

חרף היותו בן קיבוץ וממשפחה של מייסדי תנועת העבודה הקפיד אהוביה תמיד להדגיש לסובבים אותו שלא השתנה. לדבריו, מי שאיבדו את הדרך היו חבריו לקיבוצים, שהחליטו לוותר על הערכים הבסיסיים שעליהם גדלו. "אני לא זזתי מהמקום שבו גדלתי וחונכתי; מפלגת העבודה הידרדרה שמאלה עם השנים. אני עומד במקום וממשיך את הדרך המקורית של תנועת העבודה ושל הקיבוצים".

"אני לא זזתי מהמקום שבו גדלתי וחונכתי; מפלגת העבודה הידרדרה שמאלה עם השנים. אני עומד במקום וממשיך את הדרך המקורית של תנועת העבודה ושל הקיבוצים"

הדברים של אהוביה מקבלים תוקף שבעתיים בזמנים אלו, כאשר המחלוקות הפוליטיות קורעות את העם, וגורמים מסוימים אף מאיימים לפגוע ולוותר על ביטחון עם ישראל. התקשורת אוהבת לחלק את הוויכוחים הללו לימין ולשמאל, אף שעל פי דבריו של אהוביה, הנושאים כנראה מורכבים יותר.

נדמה כי אובדן הדרך המקורית שהניעה את אותם חלוצים גיבורים לבוא וליישב את הארץ מובילה את הכוחות הגדולים של עם ישראל למקומות אחרים. אהוביה היה דוגמה לאדם שלא שינה את דעותיו והמשיך עד יומו האחרון לדבוק באמונתו, גם אם היא לא הסתדרה עם דעות הציבור שחי סביבו.

אהוביה נפטר בשיבה טובה בן 81 ונקבר בקיבוצו עין חרוד. במותו ליוו אותו חברי הקיבוץ, ולצידם מייסדי גוש אמונים ונערים מגבעות איתמר. על מצבתו ביקש שיכתבו את שתי המילים שהיו בעיניו סמל לגאווה: "נער גבעות".

הפוסט נער הגבעות מעין חרוד הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

אם חשבנו שהמצב הביטחוני ישתפר בעקבות עלייתה של ממשלת הימין, נדמה כי שיא מפוקפק חדש בדרך להישבר בימים האחרונים: מספר הנרצחים מטרור כעת הוא מהגבוהים ביותר מאז תום האינתיפאדה השנייה. נכון לשעת כתיבת שורות אלה אנחנו סופרים את הנרצחת השלישית מתחילת השבוע. בת שבע ניגרי הי"ד היא הנרצחת ה-41 מתחילת השנה הלועזית.

בת שבע ובתה, בת 12, עלו בעשר בבוקר על טרמפ מיישובן, בית חג"י. כמה דקות לאחר מכן מחבל נאלח פתח בירי מנשק אוטומטי לעבר הרכב שבו נסעו, מאות מטרים מפילבוקס מאויש. ניגרי נרצחה, ונהג הרכב נפצע קשה.

בשבוע הבא הייתה אמורה ניגרי לפתוח את שנת הלימודים בגנה שבאפרת. מכריה מספרים על גננת בעלת לב זהב שהתייחסה לילדים שחינכה כמו אל ילדיה ממש.

הריסת בתי מחבלים? ממש במרחק של 500 מטר בקו אווירי מביתנו שבגבעת קומי אורי עומד בשלווה ביתו המפואר של אחד המחבלים שביצעו את הפיגוע בתחנת הדלק בעלי. יותר משישים יום עברו מאז הפיגוע, והבית עומד על תילו. למעשה מדיניות ההריסה של בתי המחבלים, שעוד יושמה איכשהו בימי הממשלות הקודמות, הצטמצמה עד לאפס כמעט. מבצע צבאי לאיסוף הנשקים? המבצע האחרון שהיה בג'נין הסתיים בתוך פחות מיומיים

בשבת שעברה בשעות אחר הצהריים רצח מחבל את שי ניגרקר ובנו אביעד, תושבי אשדוד, שבאו לשטוף את רכבם בכפר העוין. ביום ראשון בערב נכנס יהודי בשוגג לכפר תורמוסעייא, וחולץ משם בעור שיניו מההמון הערבי שהקיף אותו והצית את רכבו. דובר צה"ל הוציא הודעה מקוממת שבה נקטו שוב את הטקטיקה המאוסה של האשמת הקורבן: "אזרח ישראלי נכנס לפני זמן קצר לכפר תורמוסעייא שבחטיבת בנימין. ככל הנראה נוצרה סביבו התקהלות ורכבו הוצת. כוחות הביטחון פועלים כעת לחילוצו. נדגיש כי הכניסה לשטחי A אסורה ומסוכנת לישראלים".

ואולם הכפר תורמוסעייא אינו נמצא בשטחי A על פי הסכמי אוסלו אלא בשטחי C ו-B, המותרים בכניסה לישראלים. האם דובר צה"ל שיקר במכוון או שהוא אינו מכיר את השטח? תשפטו בעצמכם.

נניח את כל זה בצד. בואו ננסה לעצום עיניים לרגע ולדמיין מה היה קורה אילו הסיטואציות של השבוע האחרון היו מתרחשות בימיה של הממשלה הקודמת. או אפילו נרחיק עוד קצת, בימיה של ממשלת האחדות של ביבי וגנץ, בזמן שמפלגת ימינה נשארה בחוץ. האם לא ברור שימים אלה היו מלאים בהתקפות חמורות על רפיסותה של הממשלה? האם לא היינו שומעים את המילה "נכשלתם" נקראת שוב ושוב מצד ימין כלפי נבחרי הציבור?

כמובן, יש אחריות לא מבוטלת גם על כתפיהם של אחרים, מי שהובילו אותנו למצב הביטחוני הקשה ביותר בשנים האחרונות. בראשם אפשר למנות את מפקד פיקוד המרכז יהודה פוקס, אדם בעל אג'נדת שמאל קיצונית המיישם את החלטותיו בהתעלמות מהדרג המדיני ובאדישות למחיר הדמים שהיא גובה.

ההחלטה שהתקבלה למנוע כניסה לג'נין לחודשים רבים כבר עלתה בדם רב וגרמה להתעצמות הטרור בעיר הגדולה בשומרון. עקב חוסר השליטה הביטחונית בשטח הגענו למצב שבו ירי רקטות מג'נין נעשה אט-אט דבר שבשגרה וכבר אינו זוכה כמעט לכותרות. אבל אחרי כל זה אי אפשר להסיר את האחריות מכתפיהם של נבחרי הציבור. וזה פשוט וברור כל כך.

בחיפוש קצר ברשת אפשר למצוא בדברי כל חבר כנסת מהצד הימני של המפה ביקורת שמתח עד לפני שנה על חברי הכנסת של הממשלה הקודמת. "פיגוע רודף פיגוע. ככה נראה אובדן ביטחון", כתב סמוטריץ' בחשבון הטוויטר שלו יומיים בלבד לפני הבחירות. "על זה הבחירות מחרתיים! צאו להצביע כדי שנכניע בעזרת השם את הטרור ונחזיר את הביטחון האישי, ההרתעה והגאווה הלאומית". אז יצאנו להצביע. בחרנו ממשלת ימין על מלא. ומה קיבלנו?

"הטרור שגובר מיום ליום הוא תוצאה ישירה של המדיניות הרופסת של גנץ, בר לב ושות'", כתב גם השר בן גביר אך לפני שנה וחצי. ואנחנו שואלים: ובכן, מה השתנה?

נדגיש: לאיש אין בדל של מחשבה שהטרור מתגבר בעקבות ממשלה כזאת או אחרת. השנאה של הערבים כלפי היהודים החוזרים לארצם עתיקה ושורשית יותר מכל מהלך שמתרחש כאן, מפתיע וגדול ככל שיהיה. היא החלה עוד הרבה לפני מפעל ההתיישבות, עוד לפני הקמת המדינה ובטרם ידעו על תוצאות הבחירות.

אבל דיברתם על שינוי מדיניות, נכון? איזה שינוי מדיניות יש כאן? הריסת בתי מחבלים? ממש במרחק של 500 מטר בקו אווירי מביתנו שבגבעת קומי אורי עומד בשלווה ביתו המפואר של אחד המחבלים שביצעו את הפיגוע בתחנת הדלק בעלי. יותר משישים יום עברו מאז הפיגוע, והבית עומד על תילו. למעשה מדיניות ההריסה של בתי המחבלים, שעוד יושמה איכשהו בימי הממשלות הקודמות, הצטמצמה עד לאפס כמעט.

מבצע צבאי לאיסוף הנשקים? המבצע האחרון שהיה בג'נין הסתיים בתוך פחות מיומיים. קשה להמעיט בהצלחתו של המבצע, שטרם יציאתו היו מי שתלו בו תקוות רבות. בכל מהלך המבצע נתפסו 24 רובי M16 בלבד. יממה בלבד לאחר המבצע ערכו מחבלים מארגוני הטרור בג'נין מצעד מתריס, שבו צעדו עשרות רבות של מחבלים ובידיהם נשקים רבים. המצעד כולו התרחש תחת כיפת השמיים, והמחבלים היו סמוכים ובטוחים שלא יאונה להם כל רע.

מחסומים? בדיוק להפך. במקום להוסיף מחסומים, לשבש את שגרת האויב ולהקשות על המחבלים לנוע בחופשיות ממקום למקום, המחסומים רק הולכים ומתבטלים. המחבל שרצח את רונן חנניה הי"ד בחברון נכנס דרך חסם אשמורת, מחסום שניצב עשרים שנה והתבטל בערוב ימיה של הממשלה הקודמת. על אף מחאות התושבים נשאר המחסום פתוח גם בימי הממשלה הנוכחית.

היה מחסום גם מטרים אחדים מאזור הפיגוע בחרמש שבו נרצח מאיר תמרי, אך בזמן הרצח ולאחריו הוא לא היה מאויש. זה עזר למחבלים להימלט במהירות. מחסום בקעות, שדרכו עברו המחבלים שרצחו את בנות משפחת די בבקעת הירדן, גם הוא פתוח לרווחה.

אין גורמים מתונים

במקרה או שלא במקרה מציינים בימים אלה שלושים שנה לחתימה על הסכמי אוסלו. כשמסתכלים על פרטי ההסכם הנורא, כל חלקי הפאזל מתחברים יחד והתמונה מתבהרת.

ארגון אש"ף והרשות הפלשתינית שהקים נתפסים גורמים מתונים וממתנים, כאלה שאפשר וצריך לפעול איתם בשיתוף פעולה, שהתיאום הביטחוני והאזרחי איתם שווה את המאמץ ומגביר את הביטחון באזור. נדמה שהשקר הזה, שמחזיק כבר יותר משלושים שנה, הוא אחד הגורמים המרכזיים לחוסר המלחמה בטרור הרצחני. פעולות של הריסת בתים, הקמת מחסומים ויציאה למבצעים צבאיים נבלמות ברגע שהרשות הפלשתינית מטילה וטו על ההחלטות

במהלך הסכמי אוסלו ויתרה ישראל על השליטה הביטחונית בערים הערביות. מקומות כמו שכם, יריחו, ג'נין וחברון, שהיו עד אז למקומות שחיילי צה"ל הסתובבו בהם ושלטו בשטח, הפכו בתוך חודשים אחדים לערי טרור רבות עוצמה, מקומות שחיילי צה"ל נכנסים אליהם רק באבטחה כבדה, וגם כניסות ממוגנות כאלה עולות לעיתים בחיי חיילינו.

אבל יותר מכול יצר הסכם אוסלו אשליה חמורה שיש "גורמים מתונים" בקרב הרוצים לכלותנו. ארגון אש"ף והרשות הפלשתינית שהקים נתפסים גורמים מתונים וממתנים, כאלה שאפשר וצריך לפעול איתם בשיתוף פעולה, שהתיאום הביטחוני והאזרחי איתם שווה את המאמץ ומגביר את הביטחון באזור.

נדמה שהשקר הזה, שמחזיק כבר יותר משלושים שנה, הוא אחד הגורמים המרכזיים לחוסר המלחמה בטרור הרצחני. פעולות של הריסת בתים, הקמת מחסומים ויציאה למבצעים צבאיים נבלמות ברגע שהרשות הפלשתינית מטילה וטו על ההחלטות. הקבינט המדיני-ביטחוני שמתכנס מדי פעם אינו יכול לצאת חוצץ נגד החלטות קציני צה"ל, ששבויים כולם בקונספציית אוסלו שיש פרטנר וצריך לדאוג שלא לשבור את הכלים.

שלושים שנה אחרי אוסלו, אחרי נהרות הדם שנשפכו כאן בעקבות אחד הצעדים הכי הרסניים שגרם עם ישראל לעצמו, מגיעה ממשלת ימין של 64 מנדטים. ימין על מלא, כמו שאוהבים להגיד. אבל למרות כל זה בישיבות הקבינט הדיון כמו מתנהל ביקום מקביל ונשמעים דיבורים על "חיזוק הרשות הפלשתינית".

המציאות הזאת היא בגדר טירוף מוחלט. במקום לפרק את הרשות הפלשתינית, לחזור ולשלוט בשטח באמת ולהבין שאם אנחנו לא נדאג לביטחון שלנו, אף אחד לא ידאג לו במקומנו, הממשלה הימנית ביותר זה עשורים ממשיכה בדרכם של רבין ופרס גם אחרי שלושים שנה ואלפי נרצחים. אם במקום שינוי עומק אמיתי בשטח ימשיכו חברי ממשלת הימין לטמון את הראש בחול, קשה לדעת מתי תהיה הזדמנות כזאת, אם תהיה בכלל.

הפוסט איך היינו מגיבים על המציאות הזאת בממשלת שמאל? הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

בליל יום ראשון האחרון הלכו לישון בתחושות קשות בגבעת אעירה שחר, הסמוכה ליישוב כוכב השחר שבבנימין. הרדיפה חסרת המעצורים נגד מתיישבי הגבעות האמיצים הגיעה לשפל חדש באותו הבוקר: פצוע הראש יחיאל אינדור, שניצל מהלינץ' בבנימין, שוחרר מבית החולים בלחץ אנשי המחלקה היהודית בשב"כ, ונלקח מייד לחקירה כאחרון העבריינים בעודו מתאושש מניתוח קשה. התחושה שהייתה באוויר, שאפשר להתייחס לפעילי התיישבות בגבעות כפי שלא מתייחסים אפילו לעבריינים, הייתה קשה מנשוא.

אך עוד לפני שהפציע הבוקר התעוררו בגבעה למציאות חדשה וקשה אף יותר. מאות שוטרים לבושי שחורים הלמו בעוז על דלתות בתיהם של תושבי הגבעה. "יש כאן שטח צבאי סגור, הבית הזה מיועד להריסה. צאו מפה בתוך שתי דקות, ולא – תיעצרו", איימו השוטרים על מנחם איצקוביץ', תושב הגבעה ואב לארבעה.

בתוך דקות אחדות ערמו פועלים ערבים את הציוד האישי של משפחת איצקוביץ' ומשפחה נוספת מחוץ לבתיהן, והטרקטורים החלו במלאכת ההריסה. המבנים שנבנו בעשר אצבעותיהם של התושבים נטחנו עד דק. בשעת בוקר מוקדמת סיימו כוחות ההרס את מלאכתם ושבו לבסיסם. התוצאה: לבושי השחורים הרסו שלושה בתים, קרוון אחד הוחרם, ועוד שני בתים שהיו במהלך בנייה הושמדו.

על פי סטטוס הקרקעות באזור, ה'אדמות הפרטיות' הן תוצאה של רישום פיקטיבי שערך חוסיין מלך ירדן מ-1964 ועד למלחמת ששת הימים. אדמות אלה, שחוסיין מסר למקורביו ולפליטים שברחו בשטחי מדינת ישראל הקטנה לעבר יהודה ושומרון, ככל הנראה לא עובדו מעולם, וספק רב אם בירדן עצמה התייחסו ברצינות אל הרישום הפיקטיבי הזה

בלי ניסיונות העתקה

הכאב והשבר אחרי כל הרס של בתים בהתיישבות הוא לא רגיל. יעיד כל מי שמכיר את הנפשות הפועלות, שקשה לקום אחרי מסע הרס כזה ולאסוף את השברים. אך נדמה שכאן עוצמת השבר ותחושת הבגידה רק הלכו והתעצמו בימים שלאחר ההרס.

דקות אחדות לאחר הפינוי האלים הגיעו דיווחים מגורמים בסביבת השר סמוטריץ' שהצדיקו את הרס הבתים: "מדובר במבנים חדשים שנבנו על קרקע פרטית ערבית מוסדרת ולא ניתן להסדיר אותם, וביחס אליהם יש דרישה של מערכת הביטחון והמשפטנים לאכיפה. למרבה הצער לא הצלחנו להביא לפתרון בהסכמה של העברתם לאדמות מדינה סמוכות כדי להסדירם כפי שפעלנו בחומש".

מייד כששמעתי את הדברים עלה ספק בליבי בנוגע לאמיתותם. התקשרתי לידידיה שליסל, תושב אעירה, והוא אמר לי במפורש: "אף אחד לא פנה אלינו לבדוק העתקה של הבתים, וטוב שכך, כי לא היינו מסכימים לוותר על מילימטר מאדמת ארץ ישראל".

השר עצמו הודה בראיונות לתקשורת שההרס בכוכב השחר קיבל את אישורו. בריאיון לכאן רשת ב' אמר סמוטריץ': "מדובר בכמה מבנים חדשים שהוקמו על אדמות מוסדרות ופרטיות של ערבים. אנחנו מאוד רוצים להתיישב בכל מקום בארץ ישראל, אבל יש חוק ומגבלות". הצדקת הריסת הבתים בטענה של היותן קרקעות פרטיות, בעלת משמעות ארוכת טווח ונזק אדיר להמשך ההתיישבות ביהודה ושומרון.

כבר כתבנו כאן בעבר על השקר של הקרקעות הפרטיות ועל שהן כ-90% מהאדמות בשטחי שומרון, בנימין ויהודה, למעט בקעת הירדן. על פי סטטוס הקרקעות באזור, ה'אדמות הפרטיות' הן תוצאה של רישום פיקטיבי שערך חוסיין מלך ירדן מ-1964 ועד למלחמת ששת הימים. אדמות אלה, שחוסיין מסר למקורביו ולפליטים שברחו בשטחי מדינת ישראל הקטנה לעבר יהודה ושומרון, ככל הנראה לא עובדו מעולם, וספק רב אם בירדן עצמה התייחסו ברצינות אל הרישום הפיקטיבי הזה. ויתור על התיישבות באדמות אלה הוא כהסכמה בפועל להקמת מדינה פלשתינית בשטח.

טענות ה'אדמות הפרטיות', תירוץ להריסת בתי יהודים, נשמעות תדיר בבתי המשפט בעתירות שמגישות עמותות שמאל קיצוניות כגון יש דין ושלום עכשיו. כך הן גרמו בעבר להרס של גבעת האולפנה, עמונה ומגרון, וזה רק חלק מהמקומות שנהרסו בעקבות טענות כאלה. ולא רק עמונה ומגרון ישבו על 'קרקעות פרטיות'. המון יישובים קיימים יושבים גם הם על שטחים שמוחזקים בצו הפקעה זמני, אך מוגדרים בטאבו הירדני אדמות פרטיות. עפרה, בית אל, אלון מורה ואפילו קדומים. דווקא באזור כוכב השחר המצב המשפטי חמור פחות.

כמו שאנחנו מכירים מעתירות דומות, התוצאה המתבקשת תמיד תהיה הריסה של הבנייה היהודית ולא ניסיון להגיע לפתרון שלא יפגע בהתיישבות כגון תשלום פיצוי או הפקעה של השטח. אף על פי שברור לכול שאין שום ערבי שיגיע לחרוש את השטח של בית משפחת איצקוביץ', הבית נהרס.

זכותנו המוסרית והחוקית על הארץ אינה נובעת מחוק כזה או אחר. בדיוק כמו שחוק ההתנתקות אינו יכול לעמוד מעל התורה ולאפשר את מסירת אדמת ארץ ישראל לאויב, בדיוק כמו שהסכם אוסלו אינו לגיטימי אף שהוא עבר ברוב בכנסת

עונש מוות למוכרי קרקעות

מעבר לכל הדיונים המשפטיים הסבוכים נדמה שההרס הנורא והצדקתו, הנוראית אף יותר, פוגעים בעצם דרישתנו המוסרית והבסיסית ביותר על הארץ. "לא ארץ נוכרייה לקחנו ולא ברכוש נוכרים משלנו כי אם נחלת אבותינו אשר בידי אויבינו בעת מן העיתים בלא משפט נכבשה", אמר שמעון החשמונאי לפני יותר מאלפיים שנה. "ואנחנו כאשר הייתה לנו עת (הזדמנות, א"ד) השיבונו את נחלת אבותינו".

ומשמעון החשמונאי לבן-גוריון, שמסופר שהלורד פּיל שאל אותו: "האם יש לך מסמך או שטר מכר הנותן לך, כמי שבא מארץ רחוקה, זכות לתפוס את מקומם של בני הארץ הערבים הגרים בה זה דורות?" ובן-גוריון נטל בידיו את ספר התנ"ך והצהיר: "זה הקושאן שלנו".

זכותנו המוסרית והחוקית על הארץ אינה נובעת מחוק כזה או אחר. בדיוק כמו שחוק ההתנתקות אינו יכול לעמוד מעל התורה ולאפשר את מסירת אדמת ארץ ישראל לאויב, בדיוק כמו שהסכם אוסלו אינו לגיטימי אף שהוא עבר ברוב בכנסת, כך איננו מוכנים להשלים עם קביעה נחרצת מפיו של שר האוצר: "אנחנו מאוד רוצים להתיישב בכל מקום בארץ ישראל, אבל יש חוק ומגבלות". יתכבדו חברי הכנסת, נבחרי הציבור האמונים על חקיקת החוקים במדינת ישראל, ויפעלו למען שינוי החוקים כדי שיהודים יוכלו להתיישב בכל מקום בארץ ישראל. חוקי המדינה ניתנים לשינוי, זכותנו על הארץ קבועה ועומדת.

לא צריך להרחיק לכת עד לחקיקה של חוקים. הרי גם אילו היו בעלים ידועים לאדמות שסביב כוכב השחר, וגם אילו היה רצון בין שני הצדדים, היהודי והערבי, לקנות את האדמות בכסף מלא לפנים משורת הדין, עדיין לא בטוח שזה היה מתאפשר. הרשות הפלשתינית מטילה עונש מוות על מוכרי קרקעות ליהודים ומענה בעינויים קשים את מי שרק נחשדים שברצונם למכור.

לא רק שמדינת ישראל אינה מתערבת ואינה מונעת את האכזריות האנטישמית הזאת, היא גם מאפשרת אותה. על פי החוק, מכירת שטחים ביו"ש חייבת לעבור דרך המנהל האזרחי, ושם עובדים ערבים שמעבירים למחבלי הרשות הפלשתינית מידע ושמות של ערבים שמנסים למכור שטחים ליהודים.

מעבר לפתק

ברור שהתיקון ארוך ואיטי, אבל ההצדקות שנתן השר סמוטריץ' לפעולות הריסה ליהודים בזמן שאצל אויבינו הבנייה משתוללת ללא אכיפה (מישהו אמר חאן אל-אחמר? מאחז של חיזבאללה בגבול הצפון?) מסיבות נזק אדיר להתיישבות ונותנות לגיטימציה למניעת התיישבות יהודית עתידית במרחבי יו"ש.

רבים ישאלו, ובצדק: אז מה אתה אומר? לא להצביע שוב למפלגות הימין? עדיף ממשלת שמאל? אז לא, זה לא מה שאני אומר. באופן כללי בעיניי מי שמאמציו למען ארץ ישראל מסתכמים אך ורק בפתק בקלפי פעם בארבע שנים, כנראה באמת חסר תקווה בנושא זה. אינני יודע למי אצביע בבחירות הבאות ומתי הן יתרחשו, ומובן שלא אשמח לראות שוב ממשלת שמאל עולה לשלטון, אבל מאמציי ומאמצי חברי למען יישוב הארץ נמשכים ביתר שאת וביתר עוז גם לאחר בחירת הממשלה ובכל ימות השנה.

המלחמה והמאבק על התיישבות יהודית ביו"ש הם הרבה מעבר לפתק בקלפי. כל אדם שמגיע לתמוך במתיישבי הגבעות, ששולח הודעות חיזוק או תורם להמשך הבנייה בהתיישבות, שותף ליישוב הארץ.

נכון שבמצב המשפטי כיום המאבק על התיישבות יהודית ב'אדמות הפרטיות' נשמע מנותק מהמציאות ובעל סיכויי הצלחה מעטים מאוד. אבל נגד כל הסיכויים בשנים האחרונות מצליחים בגבעות להקים נקודות התיישבות חדשות גם במקומות שנחשבו בעייתיים מבחינת סטטוס הקרקע ובלתי אפשריים להתיישבות יהודית. מקומות שהיו מי שכבר הרימו ידיים ורצו לוותר עליהם לאויב, והיום יש בהם נקודות התיישבות מבוססות ששולטות על המרחב ומחזירות את השטח לידיים יהודיות.

"פוליטיקה היא אומנות האפשר", יגיד כל נבחר ציבור. "נכון", נענה לו, "אבל מסירות נפש למען ארץ ישראל היא אומנות הבלתי אפשרי".

הפוסט אומנות הבלתי אפשרי הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

שיירת הרכבים שהתאספה ביציאה מהיישוב כרמי צור שבגוש עציון בצהרי יום שישי שעבר יכלה להיראות מחזה שגרתי לחלוטין בכל יום אחר בשנה החולפת. שורת רכבים עמוסים במתיישבים מכל רחבי הסביבה, חלקם מעוטרים בדגלי ישראל, התכוננו לצאת לנסיעה בדרך שכל אחד מהם נסע בה כמעט בכל יום בשנים האחרונות.

זו הייתה נסיעה שגרתית בקטע הדרך המחבר בין היישוב כרמי צור לצומת הגוש, אבל הפעם לא היה מדובר בנסיעה שגרתית לשבת אצל ההורים או ביציאה לעבודה אלא בשיירת מחאה מאורגנת הדורשת לשמור על נוכחות בכביש הוותיק, הסמוך לתוואי הדרך ההיסטורית המכונה דרך האבות.

הסיבה לכינוי זה נעוצה בהיסטוריה ובמורשת של הדרך הראשית. הכביש המחבר בין צומת גוש עציון לחברון ויישובי יהודה הוא ציר 60 הוותיק והמפורסם, והוא נסלל על גבי דרך עתיקה בת יותר מ-3,000 שנה, שמבטאת יותר מכול את הקשר העתיק והשורשי של עם ישראל לארץ.

הסיבה למחאה שיצאה לדרך ביום שישי התעוררה עם סיום העבודות בכביש עוקף אל-ערוב ופתיחתו לנסיעה באותו שבוע. הפרויקט התחיל לפני כמעט ארבע שנים. הכביש העוקף נסלל מזרחית לציר 60 ועוקף למעשה את המקטע שבו הכביש עובר בסמוך לעיירה בית אומר, צפונית ליישוב כרמי צור שבגוש עציון.

"הצבת השלט שמזהירה על נסיעת ישראלים במקום עלולה להיות נבואה שמגשימה את עצמה. אין הצדקה לשלט הזה. על פי החוק ואפילו על פי הסכמי אוסלו מותר לנסוע בכל השטח, ועד לפני כמה ימים נסענו בו בחופשיות, אז מה השתנה פתאום? המטרה שלנו היא להביא לידי הסרת השלטים מהכניסה לכביש ושווייז לא יפעיל אזהרה כאילו מדובר בדרך מסוכנת"

עיניים בשטח

"ההחלטה על סלילת הכביש העוקף והסלילה עצמה היו הכרח המציאות, מה גם שהשקעה של 320 מיליון שקלים בשטח זה מבטאת ריבונות ומשילות ביהודה ושומרון, ועל כך יש לברך", פותח את השיחה אביעד מחלב, תושב כרמי צור וממובילי המאבק למען חיזוק הנוכחות היהודית בציר המקורי, 'ציר הברכה', על שם סמיכותו לעמק הברכה.

ראשיתה של היוזמה לסלילת הכביש העוקף החלה עקב המצב הביטחוני הרעוע, תנאי הנסיעה הבעייתיים בכביש והפקקים הרבים שנוצרו לאורכו, תופעה שהלכה והחמירה עם השנים וריבוי כלי הרכב. זה הגיע למצב שנסיעה מכרמי צור לצומת הגוש, כעשרה קילומטרים בסך הכול, יכלה להימשך בשעות העומס ארבעים דקות.

עוד סיבה לפקקים מלבד ריבוי טבעי של כלי הרכב הייתה המעבר בכפרים הערביים בית אומר ואל-ערוב: גם הכניסות לכפרים והיציאות מהם היו מוקד לעומס תנועה, וגם תרבות הנהיגה הפרועה והבנייה הבלתי חוקית של הכפרים. בסמוך לכביש בנו תושבי הכפר חנויות ותחנות דלק, ורכבים היו מאיטים ואף עוצרים בשולי הכביש בצורה מסוכנת שמפריעה לתנועה, וכך היה נוצר עומס.

הנסיעה בכביש לא הייתה פשוטה גם בגלל מחבלים ערבים שיצאו מהכפרים כדי לפגוע בנהגים היהודים הנוסעים על הציר. זריקות אבנים, בקבוקי תבערה או חסימות של הכביש קרו לעיתים תכופות, ובצה"ל לא תמיד התייחסו למעשים אלה בחומרה הראויה.

"רבים מתושבי האזור רואים בכביש הזה פתרון ביטחוני, ואני רואה בו בעיקר פתרון תעבורתי. דווקא בצד הביטחוני הבעיה עלולה להחמיר בשל דילול וצמצום של כוחות צה"ל בכפרים הסמוכים", אומר מחלב. "מבחינה תעבורתית נוצר הכרח לפתוח כביש ישיר ללא פקקים ולאפשר זרימה שוטפת של התנועה בציר. האוכלוסייה גדלה, וכמו בכל מקום אחר בארץ צריך לתת פתרונות כדי שלא נעמוד שעות בפקקים מיותרים. השאלה היא מה אנחנו עושים בנוגע לכביש הנוכחי בשביל שלא להפסיק את הנוכחות היהודית בכביש".

החששות של מחלב קרובים למציאות ומבוססות בהחלט. כבישים עוקפים ביהודה ושומרון הם תופעה רבת שנים, וכמעט תמיד הם גם מגבירים את הטרור בכפרים שמהם יצאו הנהגים היהודים וממילא גם נוכחות צה"ל. כך קרה כבר בשנות התשעים: כביש עוקף עזון נסלל כדי לעקוף את הכפר עזון בדרך המובילה ליישובי השומרון, אך הבעיה הביטחונית לא נפתרה. מחבלי עזון פשוט עברו לתקוף את הרכבים הנוסעים בכביש העוקף באבנים ובבקבוקי תבערה. אם כבר, הבעיה רק החמירה: במקום נוכחות צה"לית בתוך הכפר, המאפשרת במקרה הצורך לתפוס את זורקי האבנים ולהרתיעם, עכשיו אפילו הרתעה אין, והמחבלים יוצאים וחוזרים אל הכפר בחופשיות בלי פחד.

אבל לא צריך להרחיק לשנות התשעים. כמעט בכל כביש עוקף התקדם הטרור הלאה והגיע גם אליו. מחבלי בית אומר ואל-ערוב, כמו מחבלי עזון, אינם תוקפים יהודים משום שהם עוברים להם בכביש אלא בשל עצם היותם יהודים המתגוררים בארץ ישראל. ואכן, עוד לפני פתיחת הכביש העוקף הגיעו אליו מחבלים מבית אומר ואל-ערוב וזרקו עליו אבנים. אולי כדי להדגיש את המסר לבאות? אין לדעת.

"השם של כביש 60, דרך האבות, מסמן את הקשר הנצחי וההיסטורי למקום, והשימוש בדרך, וכן טיולים בכל המרחב סביב ומרקם חיים טבעי באזור, חשוב ברמה הערכית לא פחות מההתיישבות עצמה. הכביש הישן חייב להישאר פתוח כדי להשאיר ציר חלופי לציר הראשי למקרים של תאונות ופקקים. מעבר לזה יש גם עניין אסטרטגי בהמשך הנוכחות בדרך.

"השטח הכלוא בין הכביש החדש לכביש הישן גדול מ-20,000 דונם. תחום השיפוט של קריית ארבע כולה הוא 4,000 דונם, של אפרת – 6,200 דונם. בתוך השטח הזה אפשר להכניס את אפרת וקריית ארבע ביחד! השטח די פתוח, וברובו לא נתפס על ידי ערבים בבנייה בלתי חוקית. אם לא ניסע בציר, כבר לא יהיו לנו עיניים ונוכחות בשטח, מה ימנע מהם להשתלט על כל האזור הזה?"

יהיו מי שיחשבו שמסוכן לנסוע בכביש שמחבלים זורקים בו אבנים ובקבוקי תבערה, אבל עם הסיכון בא רווח גדול של התיישבות וריבונות. אבל יתרה מזאת, אם ננתח את המציאות עצמה, בכלל לא בטוח שהסיכון שבנסיעה בכביש גדול יותר כיום. בעבר נאלצו הנוסעים היהודים לעמוד בפקק של עשרים דקות בסמוך לכפר, ואילו היום הנסיעה באותו מקטע מסתכמת בשתיים-שלוש דקות בלבד

אין כניסה ליהודים

את תושבי האזור היהודים שהמשיכו לנסוע בציר הברכה אף לאחר פתיחת הכביש העוקף קידם שלט אדום גדול, שעליו נכתב באותיות קידוש לבנה "כביש זה מוביל ליישוב פלסטיני, הכניסה לאזרחים ישראלים מסוכנת". הכיתוב, בעברית, באנגלית ובערבית, פונה באופן רשמי ל"ישראלים", אך מכוון כמובן ליהודים בלבד. ערבים ישראלים נוסעים בחופשיות ברחבי יהודה ושומרון ואף נכנסים ללב הערים הערביות, המוגדות על פי הסכמי אוסלו שטחי A, האסורים בכניסה לישראלים. החוק אינו נאכף במקרים אלו.

"הצבת השלט שמזהירה על נסיעת ישראלים במקום עלולה להיות נבואה שמגשימה את עצמה", טוען מחלב. "אין הצדקה לשלט הזה. על פי החוק ואפילו על פי הסכמי אוסלו מותר לנסוע בכל השטח, ועד לפני כמה ימים נסענו בו בחופשיות, אז מה השתנה פתאום? המטרה שלנו היא להביא לידי הסרת השלטים מהכניסה לכביש ושווייז לא יפעיל אזהרה כאילו מדובר בדרך מסוכנת. אם לפני שבועיים זאת לא הייתה דרך מסוכנת, אז גם עכשיו היא לא מסוכנת. ואם זאת דרך מסוכנת, צריך לטפל בבעיה ולא לברוח ממנה".

מחלב וחברים נוספים התגייסו למאבק למען שמירה על נוכחות יהודית על הכביש, ושיירת הרכבים שיצאה ביום שישי שעבר הייתה יריית הפתיחה. קבוצת ואטסאפ של פעילים תושבי האזור נפתחה והתמלאה בתוך ימים אחדים ביותר מ-500 תושבים שמגויסים לעניין.

"בכל בוקר אני מעלה אייקון של רכב ומבקש מאנשים שנסעו בכביש הישן לסמן בלייק. בכל יום יש ברוך ה' עשרות תגובות שמעודדות תושבים להמשיך ולנסוע בכביש. בסוף צריך לזכור: זה כביש שתמיד נסענו בו, ועדיין יש בו נוכחות של צה"ל, אם כי היא הצטמצמה לצערנו. הקטע שבו עוברים בלב הכפר הוא של כמה עשרות מטרים, וזה לוקח דקה, לא יותר. אבל חשוב לא פחות: סוף-סוף אין פקקים. הנסיעה חלקה ורגועה. לקח לי שש דקות להגיע היום מכרמי צור לצומת הגוש. זה מדהים", אומר מחלב בחיוך.

יהיו מי שיחשבו שמסוכן לנסוע בכביש שמחבלים זורקים בו אבנים ובקבוקי תבערה, אבל עם הסיכון בא רווח גדול של התיישבות וריבונות. כמו שעצם ההתיישבות ביהודה ושומרון עומדת בסיכון גבוה יותר להיפגע מידי מחבלים גם בתוך היישוב וגם אם הוא מוקף גדרות, מאז ומעולם נדרש עם ישראל למסור את הנפש על הארץ, ואלמלא מסירות הנפש הזאת, הארץ לא הייתה מתיישבת ביהודים. אבל יתרה מזאת, אם ננתח את המציאות עצמה, בכלל לא בטוח שהסיכון שבנסיעה בכביש גדול יותר כיום. בעבר נאלצו הנוסעים היהודים לעמוד בפקק של עשרים דקות בסמוך לכפר, ואילו היום הנסיעה באותו מקטע מסתכמת בשתיים-שלוש דקות בלבד.

המאבק של תושבי כרמי צור וגוש עציון מיוחד ומובדל ממאבקים אחרים בגלל הפשטות של הסיפור ושל הפתרון שלו. כבישים עוקפים נסללים בכל רחבי הארץ כדי לטפל בגידול האוכלוסייה ובמספר כלי הרכב ההולך ורב בכבישי ארצנו הנבנית, וכמו בכל הארץ, אם מישהו בוחר להמשיך ולנסוע בכביש הישן מכל סיבה שירצה, הוא יכול, וזה אפשרי.

ברגע שנתייחס בעצמנו ליהודה ולשומרון כמו אל כל מקום אחר בארץ ונדרוש ביטחון בכבישים שנסענו בהם עד לא מכבר, המצב ילך וישתפר מכל הבחינות. "אם אוכל לסכם במשפט אחד", חותם מחלב את השיחה שלנו, "נורמליות, זה שם הסיפור".

הפוסט כביש עוקף – זוקף או מכופף? הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

השמש שוקעת אל הים באופק, והשמיים נצבעים באדום. בני הנוער החרוצים מניחים מידם את המברגות ואת המסורים ונעמדים יחד להתפלל תפילת מנחה מול נוף עוצר נשימה. מעליהם פרוסה פרגולה מעץ ומתחתם רצפת דק יפה, והריח של העץ ושל הצבע הטרי עוד נישא באוויר.

בעוד כמה דקות יסתיים יום עבודה אינטנסיבי, ומצפה רנה חדש יעמוד על תילו. גם הוא, כמו עוד יותר מ-35 נקודות תצפית מיוחדות ברחבי הארץ, נבנה הודות לעמותת קול רנה, הפועלת זה ארבע שנים להנצחת זכרה של הנערה רנה שנרב הי"ד.

 "אחרי הרצח החלטתי פשוט לקחת את האור שכבר קיים אצל משפחת שנרב בלוד ולהפיץ אותו בכל הארץ"

מעט מן האור

לפני כמעט ארבע שנים, ביום שישי, כ"ב באב תשע"ט, יצאו רנה, אחיה דביר ואביהם הרב איתן מביתם שבעיר לוד למעיין דני, הסמוך ליישוב דולב שבבנימין, כדי לנפוש במעיין. זמן איכות של אב עם שני ילדיו המתבגרים בערב שבת קודש. איש לא תיאר לעצמו שכמה דקות לפני כן הטמינו מחבלים בצד הדרך המובילה למעיין מטען רב עוצמה. כשיצאו ממי המעיין התפוצץ לידם המטען הקטלני. רנה נרצחה במקום, ואחיה ואביה נפצעו.

הפיגוע המזעזע חשף את עם ישראל לגדולתה של משפחת שנרב, לכאורה משפחה פשוטה מהעיר לוד, אבל את כמויות החסד של משפחת שנרב אי אפשר למדוד בשום פרמטר. עוד לפני הרצח החזיקו בני המשפחה חנות יד שנייה למען תושבי העיר, שבה מכרו בגדים וציוד אחר במצב טוב במחירים אפסיים כדי לאפשר לכל מי שצריך ביגוד או ציוד אחר ליהנות ממוצרים באיכות טובה. את החנות תפעלו בני המשפחה ומתנדבים נוספים ללא מטרת רווח, כדרכה של משפחת שנרב.

כמו כן בכל ערב שבת היו עורכים בבית המשפחה שולחן שבת גדול ומזמינים אליו את כל מי שזקוק להתארח, אנשים קשי יום או מי שעברו הליך גירושין ונעקרו מביתם זכו ליהנות משבת מרוממת לצד בני משפחת שנרב. מאחורי ביתם הקימו בני המשפחה גם מדרשה לבנות, ושם למדו הנערות תורה ואמונה במהלך השבוע.

דווקא מתוך השבר העמוק הזה החליט מתניה להרים את הכפפה ולהשקיע בארץ ישראל, בשיפוץ ובטיפוח של מעיינות ונקודות מצפה בכל רחבי הארץ

להפיץ את האור

"אחרי הרצח החלטתי פשוט לקחת את האור שכבר קיים אצל משפחת שנרב בלוד ולהפיץ אותו בכל הארץ", אומר מתניה שנרב, בן דודה של רנה הי"ד, שמנהל היום את עמותת קול רנה. "הקמנו רשת חנויות יד שנייה באותה מתכונת שהקימו משפחת שנרב בלוד, ואת החנויות מפעילות מתנדבות מצפת ועד באר שבע. יש תורמים שדואגים למיקום, העיריות והמועצות הרבה פעמים מנדבות לנו מבנה קטן שנוכל להחזיק בו את החנות ולהפעיל את המיזם המיוחד הזה. יש לנו כבר 23 מקומות בכל הארץ.

"גם את שולחנות השבת הפתוחים החלטנו להוציא החוצה, לקירוב רחוקים ולכל מי שצריך. יש ברוך ה' עשרים מוקדים כאלה ברחבי הארץ, פשוט שולחן שבת גדול ופתוח למי שצריך ולמי שרוצה".

אחד הדברים המרכזיים ברצח של רנה היה המקום. קשה לדמיין תמונה שלווה וסוריאליסטית יותר מהסיטואציה הזאת, שני ילדים ההולכים עם אביהם ביום שישי קיצי למעיין פסטורלי בהרי בנימין, ובמקום לחזור לרכב בבגדים רטובים וחיוך על הפנים מפונים באמבולנס צבאי לאחר פציעה קשה כל כך. זאת אולי אחת הסיבות שהרצח של רנה זעזע רבים בציבור. דווקא מתוך השבר העמוק הזה החליט מתניה להרים את הכפפה ולהשקיע בארץ ישראל, בשיפוץ ובטיפוח של מעיינות ונקודות מצפה בכל רחבי הארץ.

"הם רצו שלא נעז לטייל בארץ שלנו, ואנחנו אומרים להפך: אנחנו כאן, ונטייל ונשמח בכל מרחבי ארצנו היפה. מחמם את הלב לראות יהודים יוצאים לטייל ברחבי הארץ, נהנים ממנה ושומרים עליה נקייה"

לצאת מהגדרות

ההקמה של המעיינות ונקודות המצפה חשובה במיוחד בתפיסת השטח הפתוח שמחוץ ליישובים. בעזרת הפעילות של קול רנה הצליחו בני נוער רבים בהתיישבות ביו"ש ובמקומות אחרים להגשים את חלומם ולפתח וליישב את הארץ בנקודות אסטרטגיות וחשובות. הקריאה לצאת מהגדרות נופלת לא מעט פעמים על אוזניים קשובות בדור הצעיר של ההתיישבות, ובעמותת קול רנה מאפשרים לזה לקרות במישור המעשי.

"יש כבר יותר מ-35 נקודות: בצפון, בדרום, ביהודה ושומרון, בבקעה ובדרום. כל הארץ מלאה ברוך ה'. הם רצו שלא נעז לטייל בארץ שלנו, ואנחנו אומרים להפך: אנחנו כאן, ונטייל ונשמח בכל מרחבי ארצנו היפה", פוסק שנרב בנחרצות.

איך זה עובד מבחינה לוגיסטית? מי שרוצה להקים מצפה או מעיין, איך הוא עושה את זה?

"קודם כול יש לנו קבוצות גדולות בוואטסאפ עם פעילים בכל האזורים בארץ, וכל יישוב או מקום שרוצים לשפץ מעיין או להקים מצפה או נקודה יפה בטבע פשוט פונים אלינו. השמועה עוברת מפה לאוזן, ואז אנחנו מתחילים עם הפעילים בשטח להניע את הפרויקט ולוודא שהוא יבוצע בצורה הטובה ביותר".

והשאלה הכי חשובה שבטח שואלים: מאיפה הכסף?

"אנחנו עובדים בשיטת ההכפלה, זאת אומרת שכל שקל שאתה תורם, אנחנו מכפילים בעזרת התורמים שלנו. אנחנו גם עוזרים לפעילים בשטח להוציא פרסומים ולהפיץ אצל החברים שלהם את היוזמה. השיטה הזאת גם גורמת לפעילים להיות יותר קשורים לפעולה, וגם ביחד אנחנו מצליחים להגיע לסכומים גבוהים יותר וככה לשפץ את המעיין בצורה טובה יותר וברמה גבוהה".

בעמותת קול רנה לא רק מלווים את המיזם כלכלית אלא גם מנדבים מניסיונם הרב בתחום. "יש לנו קבוצה ייעודית של חבר'ה שכבר בנו כמה מצפים, פרגולות ורצפות דק. שם יש הרבה התייעצויות ועזרה איך לעשות את זה היטב. כל מי שמסיים לבנות את המצפה אצלו מוזמן להצטרף גם לקבוצה הזאת.

"גם ממש כיף לראות איך ממצפה למצפה החבר'ה משתפרים ולומדים. בכל מצפה מחדש אנחנו לומדים מהטעויות ומשפרים משהו בשיטת הבנייה, בזמן העבודה או בסוג העץ", מספר שנרב.

חוץ מהבנייה והשיפוץ של המעיין עצמו, העמותה מפעילה גם מיזם שנקרא פק"ל רנה. זאת בעצם ארונית קטנה שבתוכה יש פק"ל קפה וכל הדברים שצריך למטייל שנמצא בשטח. על כל פק"ל מופקדים כמה בני נוער מהאזור שאחראים לתחזוקה שלו מדי פעם. בפק"ל יש ערכת קפה, תה, כוסות, גזייה ושקיות זבל, וגם ספר על רנה, וכל אחד מהמבקרים יכול לכתוב כמה מילים בספר. "מחמם את הלב לראות יהודים יוצאים לטייל ברחבי הארץ, נהנים ממנה ושומרים עליה נקייה", מספר שנרב. "כרגע הפק"לים בעיקר בגולן, אבל אנחנו פועלים להביא את זה לשאר רחבי הארץ".

"רנה נרצחה בגיל צעיר ולא הספיקה לממש את כל החלומות הגדולים שהיו לה, והיו לה המון ברוך ה'. אבל העמותה ועם ישראל כולם ממשיכים את האור הגדול של הילדה המיוחדת הזאת. המחבלים ניסו לכבות את האור הזה, ולא הצליחו. האור הזה רק הולך וגדל. ארץ ישראל ממשיכה להאיר את פניה לבניה, ורנה מחייכת מלמעלה"

האור הולך וגדל

"רנה נרצחה בגיל צעיר ולא הספיקה לממש את כל החלומות הגדולים שהיו לה, והיו לה המון ברוך ה'. אבל העמותה ועם ישראל כולם ממשיכים את האור הגדול של הילדה המיוחדת הזאת. המחבלים ניסו לכבות את האור הזה, ולא הצליחו. האור הזה רק הולך וגדל. ארץ ישראל ממשיכה להאיר את פניה לבניה, ורנה מחייכת מלמעלה.

"עוד ועוד יהודים הולכים ומטיילים ברחבי הארץ בלי פחד, ובמיוחד עכשיו בחודשי הקיץ אנחנו מזמינים את כולם לבוא וליהנות מהמעיינות והנופים המדהימים של הארץ היפה שלנו. ולרנה האהובה שלנו אני אומר: יש שכר לפעולתך, ושבו בנים לגבולם".

הפוסט המעיינות של רנה הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

אני זוכר את היום הזה כאילו היה אתמול. "פיגוע ירי סמוך לחוות גלעד. פצוע קשה. כוחות בדרכם למקום", הבהבו לנגד עיני מילות ההודעה על צג הטלפון. אחרי כמה דקות שכמו התארכו לנצח הגיעה הבשורה המרה. חוליית מחבלים פתחה באש לעבר רכבו של הרב רזיאל שבח, שהיה ברכבו בדרכו חזרה לביתו שבחוות גלעד, והוא נרצח. רזיאל הספיק לעדכן את כוחות הרפואה על פגיעתו, אבל הפציעה הייתה קשה, ולא הצליחו להציל את חייו.

זמן קצר לאחר הרצח יצא הראל ליבי מביתו שביישוב עדי עד שבבנימין, נפרד לשלום מאשתו טליה ומהילדים, עלה על רכבו והתחיל בנסיעה לכיוון חוות גלעד בשומרון. המטרה: להיאחז בקרקע בדיוק במקום שבו ניסו המחבלים השפלים אך לפני שעות אחדות לנתק אותנו מהאדמה. הפרטים והדרך לביצוע עדיין לא היו לו ברורים דיים, אך זה לא מה שיעצור אותו. פה מתחיל סיפורה המופלא של חוות יתדות.

תוקעים יתד בשטח

כבר במהלך הנסיעה התקשר ליבי, בעלים של חברת בנייה ותשתיות, לכמה מהעובדים איתו וקרא להם לבוא לעבודה לילית בכלים הכבדים. "אנחנו פורצים שביל חדש ומיישרים שטח לנקודת היאחזות בקרקע", קבע. בהגיעו לחוות גלעד הוא התייעץ עם גורמים שמכירים את השטח לעומק, והם החליטו למקם את הנקודה החדשה צפונית-מזרחית ליישוב חוות גלעד.

ממש באותן דקות, במרחק של כמה מטרים מהם, הוחלטה החלטה גורלית ואמיצה לא פחות, שהשפיעה על עתיד חוות גלעד. יעל שבח, אלמנתו הטרייה של הרב רזיאל, החליטה באומץ: אני אקבור את בעלי על ההר הזה. כך עבדו עשרות כלים כבדים בכל המרחב: אלה מכשירים את בית העלמין החדש של חוות גלעד, ואלה פורצים כביש גישה לנקודה החדשה, ממש מתחת לבית העלמין. האדמה שנספגה בדם זה עתה, כמו מחבקת את בניה החוזרים אליה על גבי באגרים עוצמתיים. כך נראית חלוציות של שנות האלפיים.

הכלים עבדו כל הלילה בלי לעצור. בשעות הבוקר המוקדמות התקשרה טליה ליבי לבעלה לברר מה המצב בשטח. "תשמעי", אמר לה, "ברוך ה' פתחנו פה שטח, ועכשיו אנחנו בונים אוהל מגורים, וצריך משפחה שתבוא להתיישב פה". בלי לחשוב פעמיים היא נרתמה למשימה. אספה את ילדיה הישנים, לקחה שמיכות ומעט צעצועים ונסעה לעבר הנקודה החדשה שעל יד חוות גלעד.

כאמור, בזמן הרצח של הרב רזיאל הרחיבה משפחת ליבי את גבולות היישוב עדי עד. קודם לכן הם הקימו את גבעת גל יוסף בבנימין. החלוציות הזאת זורמת בדמה של טליה כבר כמה דורות. אביה ואימה הקימו את היישוב רמת גלעד שבשומרון, וסבה וסבתה הם משה ויעל זר, מגדולי גואלי הקרקעות בשומרון. עכשיו היא מעבירה את המסירות המופלאה למען הארץ לדור הבא.

בתחילה רצו לקרוא למקום החדש בשם המשלב את שמו של הרב רזיאל שבח, אבל יעל הציעה לקרוא למקום דווקא על שם האחיזה בארץ, וכך נבחר השם חוות יתדות. כמו בכל חווה אחד הכלים החשובים לתפיסת השטח והמרחב הוא עדר הכבשים, ואכן, גם כאן בנו בחווה דיר, והוכנסו אליו אחר כבוד כמה עשרות כבשים. נערים מהאזור התנדבו לשמור על הדיר ולצאת איתו למרעה בכל בוקר, וחוות יתדות תקעה יתד ראשונה במקום.

"כשהגענו לפה אחרי שנתיים וחצי המקום כבר נראה אחרת לגמרי", מתארת תחיה פרץ, תושבת חוות יתדות. "כבר היו כביש גישה מאספלט, בית כנסת, תאורה וחשמל. ממש יישוב של קבע. היום יש פה שבע משפחות, בנו פה נוסף על האוהלים גם בתי קבע, וכל הזמן מגיעות ומצטרפות משפחות חדשות", היא אומרת בסיפוק.

שנתיים וחצי ביססה משפחת ליבי והעמיקה את האחיזה בחוות יתדות עם עוד משפחות חלוציות, ואז התקדמה לנקודה הבאה והקימה את חוות מרום שמואל מזרחית ליישוב אלון מורה. החווה החדשה, המשקיפה לעבר בקעת הירדן, חולשת גם היא בעזרת העדר על שטחים עצומים ושומרת על אדמת ארץ ישראל בידיים יהודיות.

במקביל לפיתוח ולהתיישבות בחוות למיניהן החליטה טליה ליבי שהיא מתחילה לפעול בחזית חשובה לא פחות: חזית ההסברה והחיבור של כל עם ישראל לפעילות בשטח. כך נולדה 'המחרשה'.

שם יעבור גבולנו

'המחרשה' היא מרכז מבקרים ראשון ויחיד מסוגו, הנמצא בליבה של חוות יתדות המתפתחת. שמו של מרכז המבקרים נגזר מהמשפט האלמותי של יוסף טרומפלדור, "במקום שבו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו". המשפט, שנאמר לפני יותר ממאה שנה, עדיין מהדהד במקומות מסוימים כאילו נאמר אתמול.

במרכז המבקרים מתנדבות בנות שירות, ומגיעות אליו כל השנה קבוצות מגוונות מכל רחבי הארץ: בתי ספר, תנועות נוער, מכינות קדם-צבאיות וקבוצות של חיילים, אנשים פרטיים ומשפחות מכל הארץ מגיעות גם הן כדי להכיר מקרוב את תהליך בניית הארץ ולהתחבר אליו. במרכז יש סיורים ופעילויות מגוונות, והמבקרים מתנסים במרעה של הכבשים, בחליבה, בעבודות חקלאות, בבנייה של טרסות ובפריצה של שבילים ודרכים למען פיתוח החווה.

נוסף על הפעילות השוטפת עורכים בחווה בימי החופש ובחגים הפנינג למשפחות מהסביבה, שיש בו מתנפחים, סדנאות הכנת גבינה, פעילויות לילדים ועוד. "הרעיון של המחרשה היה שאנשים יגיעו ויוכלו להתחבר אל הארץ דרך החוויה", מספרת פרץ. "זה יוצר חיבור לקבוצות מגוונות שאני בספק אם היינו יכולים להגיע אליהן בלי הפרויקט הזה. היה פה אדם בן שמונים שאמר: אתם עושים פה את מה שאנחנו עשינו בקום המדינה. המחרשה היא המשך ישיר לאתוס הציוני שהתחיל בחומה ומגדל, ונמשך עד היום.

"לפני שעברנו לגור פה ידענו שהתנאים יהיו לא קלים, אבל יש דברים שאתה פשוט לא חושב עליהם עד שאתה צריך להתחיל להתרגל אליהם. פתאום כל שקית זבל שמתמלאת אי אפשר לזרוק בצפרדע ליד הבית, אלא צריך להעמיס על האוטו ולנסוע לזרוק בפח בכניסה לחווה. בשבתות עדיין אין מניינים, אז צועדים ברגל לחוות גלעד הסמוכה, וגם חברה לילדים זה אתגר בכל יום מחדש, צריך לנסוע לגן שעשועים רחוק או להזמין חברים. ובכל זאת, הארץ מחזירה לנו כל כך הרבה אהבה והאדמה בעצמה נותנת כוח".

אם כל חווה

במועצה האזורית שומרון החליטו השנה להעלות על נס את הפעילות החלוצית בחוות, ולכן נוסד פסטיבל ארץ אהבתי, שיוקדש כולו לנשות החוות וההתיישבות שמתמסרות לבניית הארץ. בפסטיבל יופיעו יובל דיין, גלי עטרי, רוחמה בן יוסף ועוד. מלבד המופע המרכזי מתוכננות סדנאות יצירה בהנחיית נשים מהסביבה, וצפויות להגיע נשים מכל רחבי הארץ.

"גם הרבנית ימימה מזרחי תהיה", אומרת פרץ, "וזה יהיה ממש מיוחד, מכיוון שלפני חמש שנים הרבנית ימימה הגיעה לנחם את יעל שבח בזמן השבעה על רזיאל. אחרי הניחום הציעו לרבנית לבוא ולראות את חוות יתדות שנבנתה זה עתה. היא נסעה לפה ברכב כשעוד לא היו כביש ותאורה. זה היה אמצע החורף, והכול מסביב היה בוץ. החוויה המטלטלת הזאת נחרתה בליבה, ואני רק חושבת כמה שונה תהיה החוויה הפעם, כאשר היא תבוא ותראה את החווה שוקקת ומלאת חיים, מוארת וסלולה. זה מרגש כל כך.

"הרבה פעמים מדברים על הכוח של הגברים ביישוב הארץ, וזה נכון ומדויק", היא מוסיפה לסיום, "אבל גם לנשים יש כוחות גדולים ומשימות חשובות, ואנחנו גאות להיות שותפות בזה. המסר שהכי חשוב לנו להעביר הוא שכל אחד וכל אחת יכולים לתת ולעזור במשהו, לבוא בפועל ולהתיישב פה, לעזור בפריצה של כבישים ובפיתוח החווה, ואפילו ברמה הכי פשוטה של לבוא ולבקר ולהוקיר את הפעילות. זה ממלא בכוחות ופשוט עוזר לכל הנשים להתמלא מחדש בכוחות להמשך יישוב הארץ. אנחנו מחכות לכן כאן בפסטיבל ובכל ימות השנה!"

Leads:

תחיה פרץ: "זה יוצר חיבור לקבוצות מגוונות שאני בספק אם היינו יכולים להגיע אליהן בלי הפרויקט הזה. היה פה אדם בן שמונים שאמר: אתם עושים פה את מה שאנחנו עשינו בקום המדינה. המחרשה היא המשך ישיר לאתוס הציוני שהתחיל בחומה ומגדל, ונמשך עד היום"

תחיה פרץ: "אחרי הניחום הציעו לרבנית לבוא ולראות את חוות יתדות שנבנתה זה עתה. היא נסעה לפה ברכב כשעוד לא היו כביש ותאורה. זה היה אמצע החורף, והכול מסביב היה בוץ. החוויה המטלטלת הזאת נחרתה בליבה, ואני רק חושבת כמה שונה תהיה החוויה הפעם, כאשר היא תבוא ותראה את החווה שוקקת ומלאת חיים, מוארת וסלולה. זה מרגש כל כך"

הפוסט היתד של רזיאל הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

שתי הדמויות החשודות התקרבו בזהירות ובשקט לעבר מטרתן. אחת מהן הייתה לבושה בבגדי הסוואה, והשנייה החזיקה בידה רובה ציד ארוך. לאחר שניות אחדות הם טיפסו מעלה והשיגו את המטרה שלשמה הגיעו. בעודם אוחזים בידם את השלל זיהה עדן לוי את הגנבים השפלים ממרחק של כמה מאות מטרים משם בעזרת מצלמות שהותקנו בשטח מבעוד מועד, והתחיל במרדף רכוב ורגלי אחריהם. למרבה האכזבה הצליחו הגנבים לברוח, ובידם השלל, לכפר קראוות בני חסן, והמרדף נעצר שם.

הגנבים מקרוואת בני חסן הגיעו הפעם לא כדי לגנוב תכשיטים או כסף מביתו של אחד התושבים אלא כדי להשיג דבר ייחודי ונדיר הרבה יותר: גוזל של חִוויַאי משמורת הטבע בנחל קנה. החוויאי הוא עוף דורס נדיר שנמצא בסכנת הכחדה, ואוכלוסייתו נתונה למעקב של רשות הטבע והגנים.

"החוויאי חוזר בכל שנה לקנן באותו מקום. הנקבה מטילה ביצה אחת ודוגרת עליה כחודש. הגנבים מהכפר כבר מכירים את מקומות הקינון ומגיעים בכל שנה וגונבים את הגוזל", מספר עדן לוי, תושב חוות שובי ארץ, הסמוכה ליישוב יקיר. "מאז שאנחנו כאן אנחנו עובדים גם עם רשות הטבע והגנים כדי לשמור על הטבע והשמורה. כמעט הצלחנו השנה לתפוס את הגנבים, אבל הם הספיקו לברוח ממש בשניות האחרונות", הוא אומר בצער.

"הובהלתי לבית החולים, ושם טיפלו בי ואמרו שאני צריך להישאר להשגחה כמה ימים. לא יכולתי להישאר להשגחה, כי זה פשוט אומר להפקיר את אשתי ואת הבן שלי לבד. יצאתי מבית החולים וחזרתי עוד באותו ערב כדי לשמור על השכונה"

משמעון הצדיק למשאית ישנה

חוות שובי ארץ שוכנת כאמור מדרום ליישוב יקיר בשומרון. כמה מאות מטרים מחוות יאיר הוצבה משאית ישנה והוסבה לבית מגורים קטן ופשוט: הבית של משפחת לוי, עדן ורבקה ושני ילדיהם. את עדן אני מכיר עוד מלפני כמה שנים, מזמן שעבדנו יחד בבנייה בשומרון. משפחת לוי גם התגוררה זמן מה בגבעת קומי אורי, וזכינו להיות שכנים לכמה חודשים. מקומי אורי עלו עדן ורבקה לירושלים ושכרו דירה בשכונת שמעון הצדיק.

"תכננו לעלות לחווה ליד יקיר. אני תושב המקום ומכיר היטב את השטח ואת המציאות פה באזור, שערבים משתלטים על כל האזור בבנייה ובחקלאות, והחלטנו לעלות לנקודה חדשה כאן כדי ליישב את הארץ. זה היה לפני שנתיים, הכול כבר היה מוכן, אבל אז האירועים בשכונת שמעון הצדיק התחילו להתחמם".

"קראוות בני חסן הוא כפר של חמאס, והתושבים שם מאוד קיצוניים ואלימים. ברוך ה' הבהרנו להם שאנחנו כאן בשביל להישאר. היום ירד מאוד ההיקף של הפרות הסדר והתקיפות, ואנחנו רועים בכל המרחב"

בעקבות פסיקת בית המשפט המחייבת את השוכרים הערבים לפנות חלק מהבתים בשכונה, ובעידוד ארגוני שמאל קיצוני שערכו הפגנות במקום, התחילו התושבים הערבים של השכונה בהתפרעויות קשות שנמשכו ימים ארוכים. באותו זמן גם פרץ מבצע שומר החומות, וגם הערים המעורבות התחילו לבעור.

עדן, שהיה לוחם בצבא ומחזיק נשק ברישיון, הבין שאי אפשר לעזוב את השכונה בזמנים כאלה. "הייתי אחראי הביטחון של השכונה. דחינו קצת את העלייה לחווה ונשארנו לשמור על הבתים של היהודים בשכונה. המשטרה לא תפקדה בשכונה בכלל, כמו בכל הארץ, ובכל ערב עשרות ערבים היו מגיעים וזורקים אבנים, זיקוקים ומה לא".

ערב אחד יצא עדן לאירוע בבית משפחת ישובייב, ובדרך חזור תקפו אותו שני מחבלים בבקבוק זכוכית גדול ושברו לו כמה מעצמות הפנים. "הובהלתי לבית החולים, ושם טיפלו בי ואמרו שאני צריך להישאר להשגחה כמה ימים. לא יכולתי להישאר להשגחה, כי זה פשוט אומר להפקיר את אשתי ואת הבן שלי לבד. יצאתי מבית החולים וחזרתי עוד באותו ערב כדי לשמור על השכונה", הוא מתאר.

כמה שבועות לאחר שוך המהומות עברו בני משפחת לוי לביתם החדש במשאית הקטנה, וכך הוקמה חוות שובי ארץ. עם כמה מתנדבים הם החלו לרעות את עדר העיזים ולשמור על השטח בידיים יהודיות. "תושבי הכפר הסמוך כמובן לא ממש אוהבים אותנו, ובהתחלה הם ממש עשו הכול כדי להעיף אותנו מפה", מתאר עדן, "הפרות סדר המוניות, ירי של זיקוקים וגם מטעני חבלה.

"רק לפני כמה חודשים תפסנו מחבל שניסה לחדור לשטח החווה. קראוות בני חסן הוא כפר של חמאס, והתושבים שם מאוד קיצוניים ואלימים. ברוך ה' הבהרנו להם שאנחנו כאן בשביל להישאר. היום ירד מאוד ההיקף של הפרות הסדר והתקיפות, ואנחנו רועים בכל המרחב".

לפני כמה חודשים בעקבות הגדילה של חוות שובי ארץ והוספה של עדר כבשים חדש התרחבה החווה לנקודה נוספת בהמשך הוואדי. תחת צילייה הם רועים בכל יום כשבע שעות ותופסים שטח של יותר משבעת אלפים דונם.

נוסף על ואדי אל-מגור, שבו רועים המתנדבים של החווה בכל יום ושומרים על האדמה, הפעילים של חוות שובי ארץ גם דואגים לשמורת הטבע הסמוכה, נחל קנה. שמורת נחל קנה היא משמורות הטבע הגדולות והייחודיות באזור השומרון. ראשיתו של הנחל באזור איתמר, והוא חוצה את השומרון ממזרח למערב. הנוכחות הקבועה של חוות שובי ארץ במקום והשליטה במרחב מועילות לטבע, שנפגע מתושבי הכפרים הסמוכים. "תפסנו פה גם פגיעות בצומח, קטיף מסחרי של צמחים מוגנים כמו עכוב ומרווה. היה כאן ציד גדול של צבאים ודורבנים, וגם הגנבות של הגוזלים של החוויאי ועוד. לאט לאט גם הטבע משתקם בזכות הנוכחות שלנו פה".

הנוכחות הקבועה של החווה מועילה גם למי שחפץ לטייל באזור בבטחה. "יש שני מעיינות יפים מאוד בוואדי, אבל זמן רב יהודים לא יכלו לטייל שם כי הערבים פשוט היו משתלטים על המים ומעיפים את כל מי שמגיע. אנחנו הגענו לשם, ניקינו את האזור, נטענו עצי פרי, בנינו דק ושולחנות לרווחת המטיילים, וממלא את הלב לראות שאנשים מגיעים בחופש ונהנים מטיול בארץ ישראל היפה. השם של המעיין הוא עין משטחי, על שם הוואדי. אנחנו עדיין מחפשים שם יהודי מתאים. בינתיים עם ישראל מוזמן לבוא ולראות את היופי של ארצנו", מסכם עדן בחיוך.

הארץ מחזירה אהבה

"עוד מעט אנחנו חוגגים שנתיים לעלייה לשטח", אומר עדן, "מדהים לראות כמה התקדמנו. לא היה קל, ועדיין יש התמודדויות לא פשוטות, אבל אנחנו ברוך ה' כבר מחזיקים שתי נקודות ומרחיבים את השטח מרגע לרגע. גם במרעה אנחנו מרחיבים את השטח ובכל יום מתקדמים עוד קצת למקומות מרעה חדשים.

"בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו אנחנו חשים את האהבה שהארץ מחזירה אלינו, ועם חוות אחרות באזור ממש מצליחים לשמור על האדמות בידיים שלנו. אנחנו מגיעים בוואדי אבו עמר כמעט עד סוף הוואדי, והמטרה היא להתחבר לצפון-מערב, לשטחי המרעה של חוות דורות עילית, וככה ליצור רצף טריטוריאלי חשוב בכל אזור מערב השומרון".

המסירות המיוחדת של משפחת לוי ושאר תושבי החווה אינה מסתיימת כאן. "מבחינתנו, בעזרת ה', אם בעוד כמה שנים אומרים לנו: עשיתם את העבודה, ברוך ה' אין פה בעיות עם הערבים, יש משפחות חדשות שיתפסו את השטח במקומכם, אנחנו מניעים את המשאית ומתקדמים לנקודה הבאה. ארץ ישראל קוראת לנו, ואנחנו נענים לה".

הפוסט "הארץ קוראת לנו" הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

חגיגות השמחה שפרצו עם סיום ההצבעה במשכן הכנסת בשעה שתיים לפנות בוקר לפני כמה שבועות הביאו לסיומו של הליך ארוך ומפרך שארך כ-18 שנה, מאז הגירוש מגוש קטיף ומיישובי צפון השומרון. 'חוק ההתנתקות', שנחקק לקראת קיץ תשס"ה והגירוש מגוש קטיף ומצפון השומרון, בוטל ברוב של 31 חברי כנסת שנכחו במליאה באותה שעה. 18 התנגדו.

החוק קבע כי מיום הפינוי ואילך תהיה אסורה כניסה של ישראלים לשטחי רצועת עזה וצפון השומרון. במהלך השנים שעברו מאז הגירוש מחו אזרחים רבים נגד החוק, והמחאה המפורסמת שבהן היא ההתיישבות היהודית בחומש והקמת הישיבה. ואכן, תלמידי הישיבה ורבניה נעצרו בעבר בגין עבירה על חוק ההתנתקות, ונגד חלקם אף הוגשו כתבי אישום.

למחרת אותו הלילה בכנסת הכריזו כותרות האתרים: "הכנסת אישרה סופית את ביטול חוק ההתנתקות". אבל כמו שידעו כל הנוגעים בדבר, ואף כתבנו את זה כאן על גבי במה זאת, עוד משהו אחד חסר בשביל להשלים את ביטול החוק לחלוטין: חתימתו של מפקד פיקוד המרכז אלוף יהודה פוקס.

שהייה וקיצוץ

מכיוון שמדינת ישראל טרם החילה במלואו את החוק הישראלי ביהודה ושומרון, האזור מוגדר תחת שלטון צבאי, וכל חוק מאושר באופן פרטני על ידי מפקד הפיקוד. לכאורה מדובר בהליך טכני לחלוטין שבו מפקד הפיקוד מאשר בחתימתו את החלטת הכנסת והממשלה, במיוחד כשזאת נוגעת ישירות לשטח שבשליטתו, אבל הפעם זה לא קרה. כחודשיים תמימים חלפו עד שאישר מפקד הפיקוד את החוק, וגם אז הוא פשוט קיצץ על דעת עצמו חצי מהחוק שהועבר בכנסת. על פי החלטת הכנסת, מעתה ואילך תותר הכניסה לכל יישובי צפון השומרון שפונו, כולל היישובים גנים וכדים, אבל חתימתו של מפקד הפיקוד נוגעת רק ליישוב חומש. למה? ככה. כי הוא החליט.

את התופעה של שלטון הפקידים אנחנו מכירים בחודשים האחרונים מלא מעט מקרים מקוממים שבהם מסתבר שנבחרי הציבור אינם יכולים לממש את האג'נדה הפוליטית שעל פיה נבחרו לשרת את הציבור. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ביקש לייצג את עצמו בבית המשפט, אך היועמ"שית של משרדו דחתה את הבקשה. גם השר לביטחון הפנים איתמר בן גביר נתקל בסירובה של היועמ"שית כאשר ביקש לאטום את ביתו של המחבל שביצע את הפיגוע בשכונת נווה יעקב לפני כמה חודשים, וכל זה קורה בשל מי שמונו להיות יועצים משפטיים. לעיתים נדמה כאילו חברי הכנסת הם שמייעצים להם ולא להפך.

הצורה המקוממת שבה ההחלטות עוברות את הסינון של שלטון היועמ"שים, כפי שהוא מכונה במרירות, מקוממת שבעתיים כאשר מגיעים לכל מה שקשור להתנהלות ביטחונית בשטחי יהודה ושומרון. כאן לא מדובר על עוד פקיד הנוטל לעצמו סמכויות לא לו אלא ב"ראש ממשלה" של ממש, שאינו נבחר, ועל פיו יישק דבר וברצונו חוק יעבור או לא יעבור. מי שמחזיק בתפקיד הזה הוא מפקד פיקוד המרכז.

לאחרונה החריף המצב עוד יותר, והאלוף שולח כוחות הרס לפינויים גם כאשר מדובר בחוות בודדים שמוקמות על אדמות מדינה, תופעה שזכתה להתעלמות יחסית מאת אנשי המנהל האזרחי. אבל אצל פוקס השתנו הכללים, והוא הספיק לשלוח כמה פעמים את כוחות המנהל האזרחי לבצע הריסות במקומות חדשים

מלחמה בהתיישבות החדשה

בלימת ביטולו של חוק ההתנתקות חודשיים למרות החלטה ברורה של הכנסת והממשלה סימנה אולי באופן מובהק ביותר את הטירוף המתנהל בשטחי יו"ש בכל הנוגע לקבלת החלטות. אך ממש לא מדובר במקרה יחיד אלא בהתנהלות סדורה שהתחילה עם יומו הראשון בתפקיד. זה חודשים ארוכים פוקס מנהל מלחמה קשה בנקודות התיישבות חדשות, והמשימה מבחינתו היא למנוע התיישבות יהודית חדשה בשטחי יו"ש ולגדוע באיבו כל ניסיון של עלייה לשטח.

מדיניות אפס ההכלה הזאת היא לקח של המערכת בעקבות ההקמה של המאחז אביתר בשומרון. לאחרונה החריף המצב עוד יותר, והאלוף שולח כוחות הרס לפינויים גם כאשר מדובר בחוות בודדים שמוקמות על אדמות מדינה, תופעה שזכתה להתעלמות יחסית מאת אנשי המנהל האזרחי. אבל אצל פוקס השתנו הכללים, והוא הספיק לשלוח כמה פעמים את כוחות המנהל האזרחי לבצע הריסות במקומות חדשים.

פוקס, כמו כל איש צבא, אינו מתבטא כלפי חוץ בצורה פוליטית, אך מי שיעקוב אחרי התנהלותו וגם אחרי חלק מהראיונות שהוא נותן לתקשורת, ימצא אג'נדות של איש שמאל הרחוקות כרחוק מזרח ממערב מאלה של נבחרי הציבור שאמורים לתת את הטון הביטחוני בשאר חלקי הארץ. בריאיון לערוץ 14 לפני כמה חודשים אמר פוקס: "אנחנו רואים קורלציה ברורה, התאמה, כשישראלים זורקים אבנים ועושים אירועים של טרור כלפי פלשתינים, יש יותר טרור".

פעילותו של פוקס נגד המתיישבים אינה מסתכמת רק בחוק ההתנתקות או בהתבטאויות חריגות שמצדיקות טרור נגד יהודים; גם לנושאי ההרחקות המנהליות שהזכרנו בעבר אחראי פוקס, ובהינף חתימה על מסמך הוא גוזר את דינו של אדם להרחקה מנהלית, למעצר בית או לאיסורים אחרים בלי יכולת להתגונן ולהתמודד התמודדות משפטית עם הטענות, שנשארות חסויות לחלוטין.

רק לפני שבועות מספר הרחיק פוקס מיהודה ושומרון את עמיחי זוארץ, תושב חוות יישוב הדעת בבנימין, נשוי ואב לשניים. מה אמור לעשות אב משפחה שמקבל צו האוסר עליו להיכנס לשטחי יהודה ושומרון לארבעה חודשים? מה יהיה עם המסגרות שבהן לומדים ילדיו? מה עם עבודתו או עבודתה של אשתו? את פוקס זה לא מעניין.

באנו לבקר

בשבועות האחרונים בוצעו כמה מסעות הרס בהתיישבות לאחר תקופה קצרה שבה נרגעה מעט ההתנכלות למאחזים ולגבעות שהייתה בימי הממשלה הקודמת. בשבוע אחד הרסו והחרימו ציוד בשדה יהונתן ובחווה שעל יד רימונים והרסו בריכה ומעיין באום רשאש, סמוך לכוכב השחר, ששיפצו בני נוער מהאזור.

לאחר מסע ההרס האחרון תלו פעילים ברחבי יהודה ושומרון כמה שלטי חוצות ובהם תמונתו של מפקד הפיקוד והכיתוב הזה: "ההתנכלות להתיישבות נמשכת, שישה פינויים בתוך שבוע. סמוטריץ', בן גביר – פוקס לא סופר אתכם!" התגובה על תליית השלטים הייתה חסרת פרופורציה. עשרות כתבי שטחים יצאו חוצץ נגד תליית השלטים ודרשו מראש הממשלה לגנותה, שר הביטחון לשעבר בני גנץ לא חסך במילים, וכמוהו עשה גם יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד.

אבל דומה שהכול מתעלמים בכוונה מהנקודה הכי קריטית: בדיוק כמו שמותר לבקר את התנהלות ראש הממשלה או חברי הכנסת, דבר שנעשה בכל הפגנה מימין ומשמאל על בסיס שבועי, ברור שגם לתושבי יהודה ושומרון מותר לבקר את האדם שבידיו ההחלטות על התנהלות חייהם, במיוחד שבניגוד לחברי הכנסת, שלפחות נותנים דין וחשבון לבוחרים בקלפי, מפקדי הפיקוד לדורותיהם אינם תלויים בקולות התושבים כלל. הכי טוב יהיה להחזיר את הכוח למקומו הנכון, קרי, לציבור ולנבחריו. אבל עד אז – לפחות מותר למתוח ביקורת.

הפוסט החלטת אלוף הופיע לראשונה ב-עולם קטן.