משהו חדש לגמרי

הכניסה לרשימת ההשמעה של גלגלצ היא חלומם של יוצרים רבים המשוועים להכרה רחבה. עשרות שירים חדשים משוגרים לתחנה מדי שבוע, מה שהופך את החלום לפנטזיה מורכבת שקשה מאוד להגשים.

זה לא הסיפור של האומן הצעיר והמבטיח עלי הרטום (25) מהיישוב אריאל. הסינגל החדש שלו, 'הכול ירגיש חדש', השתחל במהירות לפלייליסט המבוקש במדינה. בצניעות, בלי יחסי ציבור ובלי ציפייה דרוכה. כשאני מביא בחשבון שמדובר בסך הכול בסינגל השני של הרטום (אחרי 'אהבה צנועה מדי'), אני מופתע אף יותר ומכוון את עצמי לשיחה צפופה עם הבחור הסרוג שגדל בערוגות הציונות הדתית ועובד למחייתו בסניף אריאל של חומוס אליהו.

"הכניסה לפלייליסט הגיעה מהר, ממש לא ציפיתי לזה", הוא מספר. "אני עושה הכול בעצמי, ולא עשיתי פה שום מהלך יח"ץ; פשוט שלחתי את השיר שלי בקובץ MP3. השיר נכנס לפרוטוקול ישיבת הפלייליסט, היה כמה שבועות בדיונים שם, ובסוף הוא נכנס לרשימה, בלי הפעלת שום לחץ".

איפה הבשורה תפסה אותך?

"הייתי בבית. שכחתי בכלל שבאותו יום מפרסמים את השירים שנכנסו לפלייליסט. רק בערב מאוחר בדקתי והתחלתי לשתף שנכנסתי לפלייליסט. המפיק שלי אורי אבני, שעובד עם הרבה אומנים ידועים בארץ, הסביר לי את המשמעות של כניסה לפלייליסט, אבל משום מה לא נפל לי האסימון. האמת? מה שמרגש אותי יותר זה שאנשים שומעים את השיר שלי ברדיו, מצלמים את עצמם בווידיאו ושולחים לי".

'הכול ירגיש חדש' הוא שיר מרגש ונוגע, אין ספק. הוא עוסק ברבדים החבויים של כולנו. "כשהיינו ילדים כל דבר שפגשנו היה חדש", מספר הרטום מה עומד מאחורי השיר האהוב. "העולם היה כל כך מעניין ומרתק. הרגשנו את הפלא המסתתר בו. אחר כך בנערות זה התגבר עוד יותר, גילינו עולמות אידיאליסטיים, הכול נגע בנו חזק בפנים. התחלנו לחפש את עצמנו, גילנו כמה כוח יש בנו, אהבנו לבעוט כדי לתקן. ומה עכשיו? אני אומר בשיר: 'ומאז זה רק בפנים, כמעט בחוץ לא משתנים'. ההתחדשות היא כבר לא ממש כורח המציאות. עכשיו זה כבר תלוי רק בי, ביכולת הפנימית שלי להתחדש".

כשהמילים היפות ומלאות המשמעות מגיעות על מצע לחן קליט וקול ייחודי המזכיר קמעה את יהודה סעדו (תמצאו לי אותו!), קשה שלא להתחבר. הקול הייחודי של הרטום מגיע אלינו מבושל היטב כמו צ'ולנט בני ברקי שהונח על האש מיום שלישי. שומעים פה תהליך ארוך ויפה של פיתוח קול.

גם השירים הם טיפה בים הגדול, טיפה מוזיקלית אסתטית אחת מתוך מאות שירים שנכתבו במשך שנים למגירה עד שהגיעה החלטה גדולה אחת: להוציא לאור את האור המיוחד שלו, בלי קלישאות, בלב גדול, אותנטיות, כנות ואמת פנימית טהורה, לא מתייפייפת ועם זאת עדינה, רגישה ולרגע לא יוצרת חיץ. "יש עוד כמה שירים מוכנים ליציאה שבע"ה יצאו בהמשך. כבר הקלטתי כמה ממאות השירים אחרי הרבה סינונים. גם אם זה נטו אומנות, אתה צריך להבין מה הולך היום ברדיו כדי שישמיעו אותך", הוא אומר. "האוזן הישראלית אוהבת לשמוע מילים בעלות משמעות, לחן קליט והפקה מושקעת ועדכנית".

"הייתי יושב הרבה שעות על הפסנתר ומגלה את עולם המוזיקה. בהתחלה דרך פסנתר, אחר כך גם דרך גיטרה"

"במובן הדתי ברור שההלכה היא פרמטר מרכזי, אבל זו לא השפה שלי בעולם היצירתי. יש עולם גדול של ערכים שאנחנו חיים, שנובע מההלכה, שנותנת לנו מסגרת ברורה, וככה טוב. אבל ברור שהחיים הם לא רק חוקים טכניים יבשים, יש עולם פנימי אישי, ובסוף המציאות הכללית והאישית גם מורכבת. עוד גבול שלי הוא להיות נאמן לעצמי, לא להתייחצן, להישאר אותנטי"

סיפור פשוט

עלי הרטום, בן שני משישה אחים ואחיות, גדל בעלי, בגיתית ובאריאל. אביו הוא מאמן אישי ומנהל כפר סטודנטים, ואימו מחנכת ומורה. בנערותו למד הרטום בישיבה התיכונית הליכות עולם בקרני שומרון. את לימודי הישיבה הגבוהה התחיל בעטרת כהנים בירושלים, ואחר כך למד בישיבה הגבוהה בעלי. אחרי שלוש שנות לימוד התגייס לשירות הסדר והיה לוחם במודיעין שדה בפלוגת זיקית של יחידת 636. אחרי השחרור עבר ללמוד בישיבה הגבוהה בדימונה, ובה בעת הדריך שנתיים בישיבה התיכונית בעיר.

"בילדותי עברנו בשלב מסוים לגיתית, ושם העברתי בכיף חלק מהילדות שלי. לא היינו הרבה ילדים ביישוב, עשרה בערך, והיה טוב. הסתובבנו ביחד בני כל הגילים ובנינו מחנות בכל רחבי המושב". אחרי כמה שנים בגיתית עברה המשפחה לאריאל, ושם היא מתגוררת עד עצם היום הזה.

"בגדול אין לי סיפור מיוחד", הוא צוחק חצי מתנצל. "אולי זה שאבא שלי גדל בקיבוץ יבנה ואימא שלי מבארות יצחק, וכשהם התחתנו הם עברו לעלי. זה יצר משהו מעניין בין העולם הקיבוצי הפשוט לאידיאלים הגבוהים של השומרון. אני קרוי עלי לא על שם היישוב אלא על שם סבא שלי, שנהרג במלחמת יום כיפור". גם לזה יש שיר מיוחד, 'בכל שנה', שהרטום מזמר בדואט עם אביו, איש הקיבוץ.

"בשנים האחרונות בכל שנה אני מנסה לכתוב שיר ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ולא מצליח", הוא מגלה לי. "לפני שנתיים החלטתי לכתוב שיר על זה שאני לא מצליח לכתוב שיר על יום הזיכרון". השיר קרם עור מוזיקלי כשביום הזיכרון לפני כשנה ביקש קיבוץ יבנה מהרטום להקליט שיר לרגל יום הזיכרון. "הקיבוץ נתן לזה תקציב קטן, וזה אפשר לי להקליט עם אבא שלי באולפן את השיר 'בכל שנה'. השמיעו אותו בטקס השנתי בקיבוץ, דיברנו עליו קצת, וביוטיוב נראה שאנשים מתחברים לזה ברגעי הזיכרון.

"השיר הזה מבטא מבחינתי מצד אחד את עומק הכאב של השכול, אבל עם זה את העוצמות ואת הגודל שהוא מאלץ אותנו לחוות". גם החיבור הייחודי בין אב לבן ששרים על הסב, שנכדו נושא את שמו, מרטיט את מיתרי הלב.

"משני הצדדים קיבלתי השפעות מוזיקלית", מספר הרטום. "סבתא של אבא שלי הייתה מורה לפסנתר. היא גם הלחינה וכתבה שירים, אבל לא פרסמה אותם יותר מדי. רק קצת בתוך הקיבוץ, לחברים. לבר המצווה שלי קיבלתי פסנתר, ואחרי שסבתא נפטרה קיבלתי את הפסנתר שלה, והוא חיבר אותי יותר למוזיקה, לכתיבה ולהלחנה". מה שסבתא לא הספיקה לפרסם בשער בת רבים עושה הנכד כיום בצעדים ראשונים צנועים ומדודים.

"גם סבא מצד אימא מאוד מחובר לשירה, ובשולחן שבת איתו יש אווירה מיוחדת וניגונים מיוחדים מבית אבא שלו, והוא היה עשרות שנים הגבאי של בית הכנסת בקיבוץ. אני לא יודע איך התחלתי פתאום להלחין ולכתוב", אומר הרטום הצעיר בפשטות. "לא יודע, זה משהו פלאי שמגיע מתוכי".

איך קטע מולחן הופך לשיר 'מוכן' שיוצא לרבים?

"התחלתי בהלחנה מבולגנת, ועם הזמן כשלמדתי מוזיקה למדתי את המסגרת ואת השפה שלתוכה יוצקים את המנגינה כדי ליצור הרמוניות מסודרת יותר שאפשר להקשיב להן וליהנות, לזהות בהן איזה רצף וסיפור פנימי שעולה מהמנגינה. היה לי חצי שנה מורה פרטי שלימד אותי מוזיקה. מעבר לזה למדתי לבד. הייתי יושב הרבה שעות על הפסנתר ומגלה את עולם המוזיקה. בהתחלה דרך פסנתר, אחר כך גם דרך גיטרה. כנער תמיד הייתי זה שמוציא גיטרה במדורה, שר ועושה צחוקים. בזמן הזה כתבתי גם הרבה שירים מקוריים למגירה".

למה למגירה?

"התביישתי להוציא החוצה את העולם הפנימי", מסביר הרטום בביישנות נאה שעדיין נותרה בו. "עברתי תהליך ארוך עד שהחלטתי שאני רוצה להוציא לאור את המוזיקה שבי. כשהגעתי למפיק שלי בפעם הראשונה הוא אמר לי שכעת הקטע המוזיקלי הכיפי הוא עשרה אחוזים, אבל נשארו לי עוד תשעים אחוז עבודה כדי לדחוף את השיר בעזרת קליפ ופרסום, כל העבודה השחורה".

היו נקודות בדרך שגרמו לך להתלבט אם לצאת מהמגירה אל אור השמש?

"כשקיבלתי את הפסנתר וגיליתי את עולם המוזיקה והכתיבה רק כתבתי ומחקתי. ניסיתי ליצור כל מיני דברים. אבל לפני ארבע שנים הייתי בחתונה של חבר ודיברתי עם הזמר שם. הוא הפנה אותי למורה לפיתוח קול, ורק אחרי חצי שנה פניתי אליה. עברתי תהליך של פיתוח קול, ועדיין לא ידעתי מה לעשות. המורה שלי שאלה: מה אתה עושה עכשיו? והפנתה אותי למנהל אומנים. זה כבר היה בשלב שהתחלתי להתעניין קצת במפיקים.

"מנהל האומנים אמר שהוא לא יכול לעבוד איתי כעת, אבל שלח לי מספר של המפיק אורי אבני. קבענו, וב"ה נוצר חיבור מייד. הכול התגלגל, והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. גם עכשיו הכול דינמי ומשתנה כל הזמן למרות שאני רק בתחילת הדרך".

סע לאט

כעת לצד עבודתו בחומוס אליהו (פרנסה) ועבודה על הפקת שירים והוצאתם לאור (יצירה) הוא לומד הפקה מוזיקלית במכללה בתל אביב (התפתחות). אפשר לומר שהחיים די מסודרים. "המטרה היא ללמוד להפיק לעצמי כדי לחסוך כסף וגם להבין יותר את עולם הסאונד. אני מקווה שבעתיד אתפרנס ממוזיקה. כרגע אני מתחיל לבנות מופע, אבל אני לא יודע מה יהיה בו בדיוק. נראה לאן הדברים ילכו. הקונספט הוא מופע קטן לתיכונים שיכלול כמה שירים שלי וכמה גרסאות כיסוי בנושא אחד, ובין השירים גם אדבר קצת.

"הייתי שנתיים מדריך בישיבה בדימונה, ואני מאוד מחובר לעולם החינוך ברמה שחבל שאני עושה מוזיקה ולא חינוך. דרך המופע בע"ה אשלב מוזיקה וחינוך, ולמרות שזה לא חינוך דרך קשר אישי זה גם משהו. אולי גם אחזור להדריך בישיבה בדימונה? לך תדע. בינתיים לקחתי קצת זמן לעצמי וליצירה.

נראה שהמילים אצלך מורכבות יותר ממה שרץ היום. מאיפה זה בא לך?

"אני לא יודע", צוחק הרטום. "זה קשור לשירי ארץ ישראל הישנה ששמעתי הרבה בילדות, ואולי הכתיבה המורכבת באה גם מלימוד בספרי אמונה של הרב קוק וכל העולם שאני חי בו".

כמי שמביא שירים 'לכולם', האם הכיפה היא יתרון?

"אני לא אוהב את השאלה הזאת", צוחק הרטום ומסביר מדוע: "בין השורות יוצא שאנחנו תמיד מתלוננים שהכיפה חוסמת ומגבילה אותנו ועושה לנו חיים קשים. אני לא חווה את זה ככה. להפך. יש לי גבולות ברורים, ולכן יותר קל לי.

"אגב, היום דווקא יותר מיינסטרימי להיות זמר חובש כיפה שעושה מוזיקה ישראלית. אני חווה את זה במכללה למוזיקה כשאני משמיע לאנשי מקצוע את השירים שלי. הם מחפשים את העומק ואת הערכים שאני מביא איתי. אני מרגיש שהעולם רק מחכה שנתחיל להגיד את מה שיש לנו להגיד, ויש לנו הרבה מה לומר".

מה הגבולות שלך?

"במובן הדתי ברור שההלכה היא פרמטר מרכזי, אבל זו לא השפה שלי בעולם היצירתי. יש עולם גדול של ערכים שאנחנו חיים, שנובע מההלכה, שנותנת לנו מסגרת ברורה, וככה טוב. אבל ברור שהחיים הם לא רק חוקים טכניים יבשים, יש עולם פנימי אישי, ובסוף המציאות הכללית והאישית גם מורכבת. עוד גבול שלי הוא להיות נאמן לעצמי, לא להתייחצן, להישאר אותנטי".

אתה גם טורח להסביר מתחת לכל שיר ביוטיוב את המשמעות שלו. למה?

"יש בעיניי ערך מאוד גדול למילים, ואני לא רוצה ששיר יהיה פופולרי וזהו אלא שהמאזינים ימצאו בו רבדים. אני חושב שצריך עם הזמן ללמוד ללכת על משהו באמצע מבחינת ההסבר לשיר. לא להיות מפורש מדי וגם לא להיות ערטילאי מדי. לא לכלוא את ההסבר שנתתי לשיר".

בכל זאת, למרות הזרימה, לאן אתה חולם להגיע?

"לפעמים כשמצליחים בגדול זה מגביל, כי מתמקדים רק בשירים והופעות. אני יכול לחלום אולי על הופעות גדולות כמו כל זמר שיוצא לאור, אבל לא מחפש להתמקד בזה כב'חלום' אלא רוצה בעיקר להתפתח ברמה המקצועית וברמה האישית".