משפחת ציוני

מסעותיו של הרב ציוני

אחד הרבנים המופלאים בדורות האחרונים היה רבי דוד ציוני (תק"ך–תק"ע). הוא התפרסם בשקידתו הרבה בתורה: בלילות ישב בחדר קר מאוד עד שקפאו המים על השולחן, אך הוא עצמו היה לבוש רק טלית קטן והיה שקוע כל כך בלימוד עד שזיעה ניגרה ממנו.

רבי דוד שימש דיין וראש ישיבה בעיר מוסוויה, ואחר כך רב בעיר לוצין, שתיהן בפלך ויטבסק. הוא עסק גם בתורת הנסתר. כמנהג חסידי ליטא ורייסין ערך 'גלות' שנתיים ימים. לפי אחת הגרסאות, במהלך מסעו התקדם לארץ ישראל ושאף להגיע אליה. רבי דוד נפגש כמה פעמים עם הגאון מווילנה, והושפע מדרך לימודו, מהליכותיו ומדעותיו.

על מקור שם משפחתו, ציוני, יש גרסאות מספר. יש הטוענים שהוא צאצא של רבי מנחם ציוני, "הציוני הראשון", מחבר הספר 'ציוני' על התורה, שסיפרנו עליו בהרחבה בשבוע שעבר. לפי גרסאות אחרות, בשנת תקס"ד חייב החוק הרוסי כל אזרח לאמץ לו שם משפחה, ור' דוד בחר לו את השם ציוני מתוך כיסופיו לגאולת ציון וירושלים. כך או כך אין ספק שמשמעות השם קשורה לאהבת ציון. הוא היה היחיד ברוסיה (ואולי בעולם היהודי כולו) באותה תקופה שבחר בשם ציוני לשם משפחתו.

את האהבה לציון הוריש ר' דוד לצאצאיו: הם ניחנו בזיקה חמה ומיוחדת לארץ ישראל. בחממה של משפחת ציוני גדל אחד ומיוחד מהוגי ומגשימי התחיה הלאומית, הלא הוא מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק. הוא גדל אצל צאצאיו של רבי דוד ציוני, למד מהם תורה והושפע עמוקות מדמותם. על כך נספר בטור זה.

אין ספק שמשמעות השם ציוני קשורה לאהבת ציון. הוא היה היחיד ברוסיה באותה תקופה שבחר בשם ציוני לשם משפחתו

ההיכרות הראשונה

בנו של רבי דוד היה רבי נפתלי ציוני. הוא שימש רבה של העיר לוצין חמישים שנה והשיב תשובות הלכתיות לרבים. במכתביו שיבח ר' נפתלי את העולים לארץ ישראל. היה בדעתו להצטרף לאחת משיירות העולים, שרובם מבית מדרשו של הגר"א, ולהתיישב ישיבת קבע בארץ ישראל, אולם מסיבות שאיננו יודעים לא עלה הדבר בידו.

לרבי נפתלי היה בן ששמו רבי אהרן זליג ציוני, שכיהן תחתיו ברבנות לוצין כעשרים שנה. את תשובותיו ההלכתיות הוציא לאור בספר שו"ת שנקרא 'ציוני', כשמו וכשם אבותיו, אוהבי ציון. כפי שציינו בשבוע שעבר, הוא היה חברו וידידו של רבי אברהם עזריאל מרז'יצה, אשר אימץ את הילד היתום שלמה זלמן קוק (אביו של הראי"ה). בנקודה הזאת נוצרה ההיכרות הראשונה בין הבן למשפחת קוק לבין משפחת ציוני, וממנה נולד קשר יציב שנמשך בדורות הבאים.

גם בת הייתה לרבי נפתלי, ושמה מלכה. היא נישאה לרב שבתי דון יחיא, בן למשפחה מכובדת בעלת ייחוס מפואר המגיע עד למגורשי ספרד. הרב שבתי היה רבה של העיר דריסא. קשר הנישואין הזה היה הראשון בסדרת קשרי נישואין שנערכו עם הדורות בין משפחת ציוני למשפחת דון יחיא, שהפכו אותם למשפחה אחת גדולה שהעמידה רבנים רבים שקשרי ידידות והשפעה היו בין אישיה.

לרבי אהרן זליג היו שני בנים: ר' רפאל ציוני, שפתח ישיבה בלוצין והעביר בה שיעורים, ור' יצחק ציוני, רבה של רז'יצה. וגם שתי בנות היו לו: אחת מהן התחתנה עם רבי אליעזר דון יחיא, ששימש רבה של לוצין אחרי פטירת חותנו.

כשנפטר הרב אליעזר דון יחיא בלוצין הרחוקה פורסמה על כך ידיעה בעיתון הארץ שנדפס בתל אביב בכ"ה בתמוז תרפ"ו. "כל המספידים הדגישו שעם פטירת הרב הזה הלך לעולמו אחד הטיפוסים היהודים המופלאים שאין לו תמורה", נכתב בעיתון. מה היה מיוחד בגאון זה, אשר שמעו הגיע למרחקים?

כעבור כמה ימים פורסמה כתבה נוספת ב'הארץ': "רב זה העמיד תלמידים מפורסמים רבים, והטוב שבהם הוא הגאון הרב קוק, ראש רבני ארץ ישראל, שגם הוא שמע לקח מפיו". הדברים אמורים בימי בחרותו של הרב קוק, זמן קצר אחרי הגיעו לגיל מצוות. הוא גלה אז מעיירתו גריבה לעיר לוצין, ושם למד אצל הרב דון יחיא.

מדוע הלך הרב קוק, שהיה אז נער צעיר, ללמוד דווקא בבית מדרשו של הרב דון יחיא?

בתקופה זו שבה ישב הרב קוק ולמד בבית מדרש, ומסביב קול המולה של תורה, הוא התחיל לרקום את חלומו על הקמת ישיבה מרכזית עולמית בירושלים. את חלומו זה זכה להגשים כעבור כמה עשרות שנים

בבית המדרש בלוצין

כבר בילדותו של הרב קוק התגלו כישרונותיו הגדולים בלימוד התורה. אביו ר' שלמה זלמן קוק חיפש לו מלמדים שיוכלו להדריכו בתורה כדי שיגדל להיות למאור גדול לעם ישראל. בהיותו כבן תשע היה הרב קוק מגיע לעיתים אל דווינסק, הסמוכה לביתו, לשוחח בדברי תורה עם רב העיר, הרב ראובן הלוי לוין, וזה השפיע רבות על דרך לימודו.

בשלב מסוים החליטו ההורים לשלוח את בנם אברהם יצחק ללמוד בקבוצה מאורגנת בבית מדרש. הם יצרו קשר עם קרוב משפחתם, רבי יעקב רבינוביץ (בנו של רבי גימפל יפה, ראש הישיבה ביהוד שליד פתח תקווה). הוא התגורר אז בלוצין, והנער נשלח ללמוד תורה מפיו.

ובכן, למד אברהם איצ'ה הצעיר בבית המדרש בלוצין וקיבל הדרכות בלימוד ושיעורים בגמרא מפי הרב רבינוביץ. בבית המדרש ישב מבוקר ועד ליל גם רבה של העיירה, הרב דון יחיא, שנודע כאחד מגדולי הרבנים במדינה. אברהם יצחק ניצל את ההזדמנות ולמד מפיו. "הגאון הפלאי הזה עודדני, חיבבני ואמצני בשחר ימי אביבי", כתב עליו הרב.

"זכיתי להתבשם מבשמו הטוב, ולנצח לא אוכל לשכוח את מאור הפנים, גדולת הנשמה, אוצר הטוב והנעימות, ישרות השכל הרחבת הדעת, אשר בנשמה רעננה וגדולה זו היו מאירים באור אבוקת פלאות. והיו כל אלו שוכנים בגוף מחוטב, חסון ובריא להפליא, שהזכיר לנו את גבורתם של ראשוני ראשונים, גיבורי ישראל, גיבורי דוד ושלמה".

גם יחסו החיובי של הרב דון יחיא לציונות (הוא תמך בקרן היסוד) השפיע מן הסתם על נפשו של תלמידו הצעיר. "חיבה יקרה בקרבו, כל ימי חייו, לארצנו הקדושה ולהתיישבותה. הוא השפיע גם על הרבה מבני משפחתו, בני עירו ומעריציו שיחוננו את עפר ציון וישתקעו בה", סיפר לימים נכדו.

זיכרונות ידיד נעורים

הרב קוק למד בבית המדרש בלוצין יותר משנתיים (כנראה בשנים תר"ם–תרמ"ב), וזו התקופה הארוכה ביותר בפרק שנות לימודיו אצל גדולי ישראל.

בתקופה זו שבה ישב הרב קוק ולמד בבית מדרש, ומסביב קול המולה של תורה, הוא התחיל לרקום את חלומו על הקמת ישיבה מרכזית עולמית בירושלים. את חלומו זה זכה להגשים כעבור כמה עשרות שנים.

על החלום הזה סיפר החברותא שלמד עימו בספסל בית המדרש בלוצין, ושמו אברהם שוער: "עיניי נתקלו בנער אחד אשר ישב ממולי במזרח, והוא מעוטר בתפילין חדשים. 'זה עתה נעשה לבר מצווה', חשבתי על הנער. הוא היה בלונדיני, בעל עיניים גדולות ובהירות.

"שמעתי את יתר הבחורים משיחים בו ומספרים עליו כי הוא 'חצי עילוי', כי בקי גדול הוא וחריף מאוד". שוער אזר אומץ ויצר קשר עם הנער המעולה, והשניים קבעו ללמוד בחברותא. "נפלאה הייתה התמדתו, כל רגע שעבר עליו בלי לימוד התורה היה מצער אותו ומכאיבו מאוד".

בין היתר סיפר אברהם שוער על אחד מלילות המשמר שערכו בבית המדרש: "עלה עמוד השחר. אנחנו יושבים ומשיחים זה עם זה כשהגמרות הגדולות פתוחות ואברהם יצחק מדבר: יבוא יום ואני אהיה בקי בש"ס ובפוסקים ואעלה אז לארץ ישראל ובירושלים אייסד ישיבה גדולה ומכל תפוצות הגולה ינהרו אליה בחורי ישראל, מן המשובחים שבהם, והייתה הישיבה הזאת כעין כרם ביבנה… ואני נכנס לתוך דבריו וקורא בקול גדול מאוד: אתה?! אתה?! ומשיח בן דוד מה יעשה?

"ונבהל לקולי הוא מתעורר כמו מתוך חלום חזיון לילה, ואומר: צדקת.. צדקת מאוד… משיח יהיה ראש הישיבה, אבל אני… אני אהיה אחד מראשי הישיבה.. הלא רבנים רבים ירביצו תורה בישיבתו של משיח!"

לימים, כאשר הקים הרב קוק את ישיבתו בירושלים, עלו ארצה שני בחורי חמד, שבתי ודוד דון יחיא, ונכנסו ללמוד בישיבה. הרב קוק צהל ושמח לקראתם: הם היו בניו של ר' בן ציון דון יחיא, ידיד נעוריו מלוצין שהיה פעיל בתנועת המזרחי ומסור לרעיון יישוב הארץ, ונכדיו של רבו הנערץ רבי אליעזר דון יחיא, אשר בבית מדרשו חלם על הקמת הישיבה העולמית.

בשנת תרצ"ב חיבר ופרסם שבתי דון יחיא ספרון על תולדות סבו הגדול רבי אליעזר דון יחיא. בפתח הספר מתנוססת הסכמה חמה מאוד של הרב קוק, אשר העלה זיכרונות מימי לימודו אצלו. בספר מתוארים צדקותו ולמדנותו של הרב דון יחיא לצד מעשי גבורתו ותיאור חוסנו הגופני המרשים.

מי שגידלו את הרב קוק היו בני משפחת ציוני. גם גידולו החומרי של הרב היה במשפחה זו: "בשבת ויום טוב היה תמיד אורחנו הסמוך על שולחננו, ואמי הייתה מטפלת בו, הייתה משגיחה שבגדיו יהיו טובים ושלמים לכל צרכם"

היכן התגורר הרב קוק?

אם כן, הרב קוק למד בלוצין מפי הרב דון יחיא ומפי הרב רפאל ציוני, שניהם נכדי רבי נפתלי ציוני. במקרה או שלא במקרה, גם החברותא אברהם שוער הוא נכדו של הרב נפתלי ציוני! שלושת האישים הללו שעימם למד הרב קוק נזכרים אומנם בחומר שנכתב עליו, אך עד כה לא הושם לב לקשר המשפחתי הברור שהיה ביניהם.

אפשר לסכם ולומר שמי שגידלו את הרב קוק היו בני משפחת ציוני. גם גידולו החומרי של הרב היה במשפחה זו, כפי שהתגלה לי לאחרונה. הדברים מתבררים במאמר נוסף שכתב אברהם שוער, מאמר שמצאתי לגמרי 'במקרה'. מאמר זה לא היה ידוע עד כה מהסיבה הפשוטה שהשם 'הרב קוק', ואפילו 'אברהם יצחק', אינם נזכרים בו כלל!

המאמר פורסם בשנת תרצ"ה, שנת חייו האחרונה של הרב קוק, בכתב עת נידח שנדפס בארצות הברית. הסופר נמנע במכוון מלפרש את שמו של נשוא המאמר, שעוד חי באותם ימים, ועל כן הוא מכנה אותו בשם קצת מעורפל, "אברהם איציק'ל", השם שבו נקרא הרב בצעירותו. והמבין יבין.

שימו לב מה חשף אברהם שוער במאמר זה: "את אברהם איציקל לקח אבא לחבר לי, והכניסהו לתוך ביתנו עד שנעשה אצלנו כבן בית. והיה אז הנער כבן שלוש עשרה-ארבע עשרה, ויהי לי לחברי הגדול. בשבת ויום טוב היה תמיד אורחנו הסמוך על שולחננו, ואמי הייתה מטפלת בו, הייתה משגיחה שבגדיו יהיו טובים ושלמים לכל צרכם. בכל ערב שבת הייתה מכינה לו כתונת לבנה ופוזמקאות שלמים, וכל חג הסוכות כשאבא היה שב מן היריד, היה מביא בשביל אברהם איציקל אדרת חמה חדשה לימות החורף.

"השתדלתי להיות כמו אברהם איציקל, דלקתי אחריו ולא הדבקתיו, כי היה הנער מתמיד גדול, חד השכל ובעל זיכרון בלתי מצוי. בישיבה למדו אז מסכת בבא בתרא. את שתי הבבות הראשונות [בגמרא] ידע אברהם איציקל [בן ה-15] כמעט בעל פה", סיפר ידידו. ואת המשך הזיכרונות תוכלו לקרוא במאמרו הארוך, שאני מביא באתר שלי.

לתגובות: moshe.nachmani1@gmail.com