בערוץ 7 פורסם השבוע סקר עומק ביוזמת ארגון 'באים בטוב' על הרווקוּת במגזר הדתי-לאומי. מכלל הפרמטרים המעניינים שעלו בסקר, אלו הם הגורמים המקשים ביותר על מציאת בני זוג לנישואין: לא מקבלים די הצעות איכותיות (63%), חסמים רגשיים ואישיים (46%), לא מקבלים די הצעות בכלל (41%).
הייתה שורה מטרידה במיוחד: 15% לא יצאו לדייטים בשנה האחרונה כלל, 9% יצאו לפגישה או שתיים, 21% יצאו לשלוש עד חמש פגישות, 19% יצאו לשש עד עשר פגישות, 5% יצאו ל-11 עד 15 פגישות, 5% יצאו ל-16 עד עשרים פגישות, 5% יצאו ל-21 פגישות ויותר. ככל שהרווקים מבוגרים יותר, הם יוצאים פחות לדייטים.
15% לא יוצאים לדייטים בכלל. לא מקבלים הצעות. לא נספרים. לא רואים שום תקווה או פתח מילוט ממנהרת הרווקות שסוגרת עליהם. זה נתון נורא. הזוי. מקומם. בלתי מתקבל על הדעת ובעיקר מייאש, כי הוא מראה שהחברה הדתית-לאומית עדיין לא השכילה להתגייס כל כולה לעניין הרווקות, ודעתה מונחת בכלל בדברים אחרים: כן רפורמה, לא רפורמה. הכול חשוב. באמת. בלי ציניות. אבל בואו, מה עם הרווקים?
בכל פעם שמתפרסם נתון כזה אני נזכר במורה הרווקה שעבדה איתי בבית הספר ועשתה קסמים באומנות החינוך. רק שראיתי בה קולגה ולא ראיתי בה רווקה שהייתה שמחה לקבל עזרה במציאת דייטים הולמים. היא הייתה כל כך מקצועית וטובה בתחום שלה, שבכלל לא חשבתי שהיא צריכה עזרה.
רק אחרי שחבר שלי שיתף אותי שהוא יוצא עם מישהי מבית הספר שלי ואולי אני מכיר אותה, נפל לי האסימון. אלא שאחרי שהם צלחו חודשיים יחד חטפתי ממנו: "תגיד, איך זה יכול להיות שאתה עובד איתה כבר שנים ומעולם לא חשבת להציע לי אותה? באיזה עולם אתה חי? מה נסגר איתך, בן אדם? אתה קולט שאם זה היה תלוי בך, לא היינו נפגשים?"
אם רק נפתח את הראש ונחדש את תפיסת העולם שלנו ונתחיל להתרגל לעמדת נפש שכל הזמן מחפשת ובודקת וחושבת איך להתאים בין מכרים, נוכל להקטין מאוד את שיעור הרווקים שלא קיבלו ולו הצעה רלוונטית אחת (ולא, הצעות הזויות לא באמת נספרות) ומרגישים שהם נשארים מחוץ למשחק החיים מאחר שאף אחד לא באמת חושב עליהם.
ואם קצת נחשוב על זה, ואללה, כבר עשינו דברים מסובכים וגדולים יותר. הרי לכם רפורמה שכולם ישמחו בה.
