רשות הדיבור אמור

 

 

מעגל אנושיות

יהושע אודרברג

 

בַּבֹּקֶר מַעְגַּל שִׁתּוּף יְצִירָה

בְּקֶרֶב תַּלְמִידִים

צַעַד נוֹסָף בְּגִוּוּן

לְאַהֲבַת הַגְּמָרָא.

 

בַּצָּהֳרַיִם הַמֻּקְדָּמִים

חֲצִי מַעְגָּל מְנַחֲמִים

יוֹשֵׁב לוֹ הָאַדְמוֹ"ר

לְהַשְׁלִים קְצָת אֶת חֲצִי הַמַּעְגָּל

שֶׁל הָאֲבֵלִים.

 

בַּצָּהֳרַיִם הַמְּאֻחָרִים

לְצַד מַעְגַּל סוֹהֲרִים

הַרְחֵק מִמִּי שֶׁיִּתְפְּסוּ אוֹתָם

כְּלֹא (כֶּלֶא) אֱנוֹשִׁיִּים

יִסְתַּכְּלוּ זֶה בְּעֵינָיו שֶׁל זֶה

יַחְמִיאוּ לְאַחְרָאִית לְתַרְגִּיל הַחֵרוּם

עַל הָרֹגַע, הַשַּׁלְוָה

שֶׁעָבְדוּ בְּצֵל הַתֵּאוּם.

 

שְׁלוֹשָׁה מַעְגָּלִים

הִסְתַּכְּלוּת שׁוֹנָה

פְּרָטִים אֱנוֹשִׁיִּים

בְּקֶרֶב הַחֶבְרָה.

 

שלום עליך חייל

ר"ק

יום שישי היום, ואני תרה

אחר בית הקברות הצבאי.

אבנים צבעוניות, פרחים

בחורה שותקת בחלקה מולי.

 

תרתי בין חלקות הדשא

וראיתי איזו מצבה אחת בודדה.

משכתי כיסא לבן תחתיי

שתקתי, התיישבתי לצידה.

 

"סמל יעקב בן ליאון"

מצבתו כשנותיו – קטנה.

לא הונחה עליה אבן

רוצה לומר, לפחות לא השנה.

 

יעקב, חייל יהודי,

אני לא רוצה להפריע

פתאום באתי בד' אייר

נפלתי עליך ככה במפתיע.

 

מתביישת לבכות לכם, החבר'ה

נפלתם בסיני בתפקידכם

אבל תבין, אמר רב שלמה-זלמן

שראוי להתפלל על ציונכם.

 

וביקשה לי גם אימא ביום זיכרון

לבוא לתור מקום מנוחתכם.

רק אוטובוס אחד, והנה

איך תשמח היא שביקרתי אתכם.

 

תבין, השנה לא מספיק זכרתי

אתכם – אחים שלי בלב.

למלמל לנשמתכם פרק תהלים

לשמוע ברדיו עוד סיפור כואב.

 

אז באתי היום לבקש לי

מליץ יושר בין מצבות בודדות.

אך עכשיו כשאני כאן

רק אומר לכם באחרונת העמדות:

 

לא באתי הנה אלא

לבכות ציוּנכם החי.

אהבת נפש אוהב אתכם

כולכם כאן – אחיי.

 

מי יכול נגדנו

יגל

 

לְעוֹלָם לֹא נִשְׁכַּח

וּלְעוֹלָם לֹא נִסְלַח

מִלְחַמְתֵּנוּ הִיא בִּשְׁנֵי אֲגַפִּים

חַיָּלֵנוּ עוֹשִׂים אוֹתָהּ יוֹם בְּיוֹם

לְלֹא הִסּוּס וּלְלֹא הֶרֶף

יוֹצְאִים הֵם לְהָגֵן עָלֵינוּ

וְלוּלֵא עָשׂוּ זֹאת, לֹא הָיִינוּ בְּנִמְצָא

אוּלָם יֶשְׁנָהּ מִלְחָמָה אַחֶרֶת

מִלְחָמָה חֲשׁוּבָה לֹא פָּחוֹת

מִלְחֶמֶת הָרוּחַ הִיא נִקְרֵאת

לֹא לִתֵּן לְאַף אֶחָד אַחֵר לְנַצֵּחַ

הִיא הִיא מִלְחֶמֶת הָחוֹבָה

אֲשֶׁר בָּהּ מְחֻיָּבִים אָנוּ לְהִשְׁתַּתֵּף

מִלְחָמָה נִצְחִית וַעֲמֻקָּה

מִלְחָמָה שֶׁבָּהּ אָסוּר לָנוּ לְהַפְסִיד

וּבָרְגָעִים הַקָּשִׁים שֶׁעוֹבְרִים עָלֵינוּ

כַּאֲשֶׁר הַמְּרַצְּחִים רוֹצְחִים אוֹתָנוּ

צָרִיךְ לִזְכֹּר: אִם הקב"ה אִתָּנוּ

מִי יָכוֹל נֶגְדֵּנוּ?

 

קיר הברזל

יאיר צפלביץ

ז'בוטינסקי דיבר על מדיניות 'קיר הברזל' שהיא כלי בסיסי לקיומנו הלאומי בארצנו. קיר הברזל משפיע לא רק על שאם אויבינו יילחמו בנו הם "יעלו חרס בידם", אלא שמראש הם יבינו שאין למה להילחם בנו, זה פשוט מיותר ולא יעיל.

עיקרון זה מוביל לדברים שאומר משה פייגלין: רק ניצחון יכול להוביל לשלום, שכן שלום זה דבר שאתה נותן מתוך עמדת כוח ולא מקבל מתוך עמדת חולשה. כאשר האויב רואה שהוא לא יכול נגדך, הוא נאלץ לקבל אותך כעובדה קיימת ולהתחיל למצוא דרכים חדשות להתמודד עם המצב. זוהי כנראה הסיבה שמדינות ערב התחילו לזנוח את דרך המלחמה והחרם ולעבור לדרך ההסכמים והשלום.

עקרון קיר הברזל נכון בעוד הרבה מרחבים. אפשר לנסח עיקרון כזה: כאשר יש התמודדות בין שני כוחות, מה שימנע התנגשות ויגרום לכל צד למצוא דרכים חדשות הוא שכל צד יהיה משוכנע שהוא לא יוכל להזיז את הצד השני מעמדתו.

בעולם החינוך עיקרון זה בולט מאוד: כאשר התלמידים רואים שהמורה עקשן ועקבי בדבר מסוים, הם מבינים שבנקודה זו לא נכון לאתגר את המורה, והם יקבלו אותה ויתמודדו איתה, אבל אם הם יזהו היסוס, הם יחזרו לנקודה זו ויאתגרו אותו פעם אחר פעם.

הימין הדתי האמוני המסורתי והלאומי הוא היום המורה בישראל. בידו הכוח הפוליטי, ואיתו האחריות לניהול מצבנו הלאומי על פי ערכיו לטובת כלל העם. השמאל מזהה במחנה הלאומי חולשה בחתירה ליישום המדיניות שלו. השמאל אינו מזהה קיר ברזל, ולכן אינו עושה חשבון נפש: איך ייתכן שהעם לא איתם? איך ייתכן שככל שהזמן עובר האידאולוגיה של השמאל הולכת ומקצינה בהתמדה לכיוונים אנטי-לאומיים, אנטי-ציוניים ואנטי-משפחתיים? איך ייתכן שכנראה בן-גוריון לא היה מוצא לעצמו כמעט אף מפלגת שמאל אחת שהוא יכול להצביע לה?

היינו מצפים שהשמאל יעשה חישוב מסלול מחדש, אבל לא, הם עסוקים בניסיון למצוא חורים בעוצמה של המחנה הלאומי. האשמה תלויה במחנה הלאומי, שנותן לשמאל את התחושה שאין מולו קיר ברזל.

אם אנחנו רוצים שהשמאל יחזור ליסודות המשותפים, אנחנו צריכים לעזור להם לצאת מהסרט על ידי הצבת קיר ברזל אידאולוגי מנהיגותי וציבורי.

את השלום הפנימי ניתן מתוך ניצחון במימוש האידאולוגיה ולא נקבל מתוך חולשה של ותרנות ואישור אידאולוגי מהשמאל.

 

 

מדורה בלב כל השנה

אדוה כהן (שמילה)

ל"ג בעומר – חגיגה גדולה. ב"ה הסתיימה המגפה.

מגפה? מגפה. 24,000 תלמידים של רבי עקיבא שהיו גדולים בתורה לא נהגו כבוד זה בזה, ועל זה אין כפרה.

וגם השנה ילדי ישראל אוספים עצים, מתכננים ארוחה, מכינים את ההורים ללילה ללא שינה.

בעצם כמעט כל הילדים.

אומנם ל"ג בעומר מסמל את סיום המגפה, אבל יש עוד ילדים שאצלם בלב יש מדורה כל השנה.

ילדים שאינם חלק משום חבורה, ילדים שאינם מוזמנים לשום מדורה, ילדים שאיש אינו שם לב שהם אינם אוספים עצים, או שהודיעו להם שלמדורה הזאת הם לא מוזמנים.

אולי כדאי בימים הקרובים להיות חלק מתיקון עולם של אהבת חינם בקרב הילדים.

גם אם אתם הורים או חברים, שאלו בעדינות ובנועם: האם הזמינו את כולם לחגוג במדורה? האם יש ילדים שזקוקים לעזרה? להיות בעבור הילדים לב שומע ועין פקוחה, ובעז"ה להוסיף אש נעימה שתחמם את לבבות הילדים הרכים שבוכים את הבדידות ומחכים להרגיש את חום הקרבה.

 

אמונה וזמן

אדר

לא לוותר גם כשהשער לא נפתח

הוא בסוף יפתח.

בסוף כל התפילות ייכנסו

כל התמודדויות יירגעו

כל הקשיים ישתפרו

כל הכאבים יירפאו.

בסוף יהיה טוב, תיאחזי בזה ותאמיני

אבל תאמיני באמת.

אבא לא ישאיר אותך בחוץ

תחכי קצת בסבלנות, לא לוותר

תאמיני בו ובזמן שלו

תאמיני שהוא רוצה בטובתך ורק מחכה לרגע שבו

הוא יאיר לך פנים

ויכניס אותך לביתו.

 

אולי לא הכול בר השגה

א"כ

נכון שליבך כואב ומלא במועקה

נכון שאתה רעב לרגע של שלווה

נכון שאינך מבין מדוע יש גם רע

מדוע קשה כל כך, ובכלל בשביל מה?

ושורף לך בפנים וכבר חשבת להפסיק

וליבך מלא פחדים ולא ברור כבר מה מעיק

אני יודע, זה קשה, ואתה – אתה רק שורד

הרמת ידיים, מסרב להתמודד

אתה כועס על עצמך וכועס על ההורים

ולא נעים להגיד, גם כועס על א-לוהים

ולא מבין למה הוא ברא עולם

ששום דבר בו לא מושלם

שבשביל לצמוח צריך כאב

בשביל לפרוח צריך להירקב

למה זה קשה כל כך? "לפום צערא", כבר שמעת

"נהמא דכיסופא" בעל פה אתה דקלמת

אבל זה באמת הכרחי? אין דרך אחרת?

היה גדול על א-לוהים לפתור את התסבוכת?

ושוב אתה מחפש ולא מוצא תשובה

אבל אז אתה מבין: אולי לא הכול בר השגה

כמו עיוור שאין דרך לספר לו על צבעים

קצת יוהרה לנסות להבין את א-לוהים

אז כואב, זה נכון, אין להתכחש

אבל לא את הכול אתה מבין. נסה שלא להתייאש.

 

מישהו רואה אותי

אברהם כהן

 

מִישֶׁהוּ רוֹאֶה אוֹתִי

קוֹרֵא לִי בַּשֵּׁם

עַכְשָׁו אֲנִי נוֹכֵחַ

אֲנִי חַי וְנוֹשֵׁם.

 

מִישֶׁהוּ מְחַיֵּךְ אֵלַי

כְּשֶׁאֲנִי עָצוּב

עַכְשָׁיו אֲנִי אָהוּב

אֲנִי חָשׁוּב.

 

מִישֶׁהוּ אוֹחֵז בִּי

שֶׁלֹּא אֶפֹּל בֵּין הַכִּסְּאוֹת

מִישֶׁהוּ מְלַטֵּף אוֹתִי

בְּמִלִּים טוֹבוֹת.

 

הוּא מְוַתֵּר לִי

כִּי קָשֶׁה לִי

אֲבָל לֹא מְוַתֵּר עָלַי

אֲנִי עוֹלֶה בַּלָּאט בַּמַּדְרֵגוֹת

וְהוּא עוֹמֵד מַדְרֵגָה אַחַת

מֵאֲחוֹרַי.

 

מִישֶׁהוּ מִתְכּוֹפֵף

וּמְדַבֵּר בְּגֹבַהּ עֵינַי

הוּא הַמְּבֻגָּר הַיָּחִיד

שֶׁמַּאֲמִין בִּי

וּמְלַוֶּה אוֹתִי בְּחַיַּי.