רשות הדיבור- אחרי מות

אחים בדרך לגאולה

כפיר דוד לביא

בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמַסָּע וּבִתְנוּעָה

וְהִנֵּה עֲמָלֵקִים בָּאִים עָלֵינוּ לִשְׁבֹּר שִׁגְרָה וֶאֱמוּנָה

בְּגַסּוּת בְּלִי הַקְדָּמָה

הֵם אֵינָם רוֹאִים צֶבַע כִּסּוּי וַחֲלִיפָה

יְהוּדִים אַתֶּם! שׁוֹרְקִים

כַּדּוּרֵי הַחוֹשֵׁךְ בִּצְעָקָה מַקְפִּיאָה.

וּכְנֶגְדָּם מְשִׁיבוֹת לוֹ מִלְחָמָה

נְקֻדּוֹת הָאוֹר וְהָאוּמָה

אֲנַחְנוּ לֹא בְּנֵי חוֹרִין

אֶלָּא מַצָּה פְּשׁוּטָה כְּמִשְׁפָּחָה.

 

אַחִים וַאֲחָיוֹת בַּדְּרָכִים

מִתְפַּלְּלִים לְתִקּוּן עוֹלָמִים.

מְבַקְּשִׁים לִהְיוֹת נוֹכְחִים

מַבָּט מַקְשִׁיב פָּנִים בְּפָנִים.

גַּם כְּשֶׁיֵּשׁ מַחְלוֹקוֹת וּוִכּוּחִים.

 

הַמְּצִיאוּת וְהַהַשְׁגָּחָה

טוֹפַחַת בַּחֲזָרָה עַל פָּנֵינוּ

לְבַקֵּשׁ לִדְרֹשׁ אֶת חַיֵּינוּ

לִזְכֹּר תָּמִיד אֶת אַחֵינוּ וְאַחְיוֹתֵינוּ

לִקְרֹא בְּקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה

הוֹסִיפוּ חֶסֶד, נְתִינָה וְאַהֲבָה

לְנַצֵּחַ אֶת הָרֹעַ וְהַחֲשֵׁכָה

לִלְמֹד דֶּרֶךְ יְשָׁרָה

הֲבָנָה קַבָּלָה, עַיִן טוֹבָה וְהַעֲרָכָה

לְבַקֵּשׁ וְלַעֲשׂוֹת גְּאוּלָה

בְּרַחֲמִים גְּדוֹלִים

מְעַט מַעֲשִׂים טוֹבִים

נַהֲפֹךְ יַחַד לִבְנֵי חֹרִין

מְחֻבָּרִים וְאוֹהֲבִים.

 

הַבְּכִי וְהַשִּׂמְחָה נִפְגָּשִׁים

נַרְגִּישׁ וְנִזְכֶּה לְרֶגַע לְהִתְעוֹרֵר

הָיִינוּ כְּחוֹלְמִים

לִבְנוֹת בִּנְיָן עֲדֵי עַד

לְמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים

 

תם ונשלם

נ"מ

מה עוד נשאר כשנשבר הלב?

איך אפשר להבריא כשעדיין יש כאב?

האם להיות אדם טוב תמיד משתלם?

הרי גם מאנשים רעים קשה להתעלם.

מנסה לפזר חיוך כשבפנים הכול מתמוטט,

מסכה יותר מתאימה מלב שאיתו יש להתקוטט.

לא רוצה להסתכל בפנים, בתוכי דיכאון,

לא רוצה להיות תמים, מספיק עם העלבון.

בעולם אמיתי הגיבור לא תמיד מנצח,

צריך להתעורר, חייבים להתפכח.

איפה השמחה? האם הספקתי לשכוח?

"זה לא אבוד", אומר הקול.

איך? אני מקשה, איך אתה כזה בטוח?

גם אתה היית ילד, הוא עונה, גם אתה האמנת בכוח

שתמיד יש תקווה, הרי היא המפתח.

אז למה לקחת ללב? לתת לרעל לשקוע?

אם רק תדע להפריד, תמצא מרגוע.

תבין, לא חייבים להיכנס למלחמה

גם אם תנצח בקרב, לא לעד תמצא נחמה.

אני יודע שלך אכפת, אתה רוצה צדק

אבל תזכור שחוכמה עדיפה מללחוץ על ההדק.

אם יש דבר אחד שלמדתי ואשמח לשתף,

הוא שמלחמות אפשר לבחור, לא חייבים להשתתף.

נסה לסלוח כי תמיד זה עדיף,

להוריד מעצמך את המשא בלי להזעיף.

עצור לרגע, נסה לנשום,

אל תיתן לעצמך לסבול במקום.

סלח לעצמך, כי אתה בן אדם,

מותר לך לטעות, אף אחד לא מושלם.

על מנת שסליחה באמת תתקבל

יש לתת לאגו למות, מותר להתאבל.

כך שקר, עצב וייסורים נעצרים,

מגדל בבל מתמוטט, יציאה ממצרים.

החיים הם בית ספר, ואתה התלמיד,

לעיתים זה מלחיץ, לעיתים זה מפחיד.

אך ביהלום שבך הרע לעולם לא יכול לנגוע,

בטוב הקיים בליבך הוא לא יכול לעד לפגוע.

לכן תמשיך עוד לחייך, תמשיך להאיר,

את החוויה השלילית אתה מוזמן להשאיר.

למדת מספיק, עלית שלב,

אין טעם לברוח, אתה כבר לא נעלב.

תמימות טובה בעולם מושלם,

אך עולם כזה עדיין נעלם.

תדע שיש לך על מי לסמוך,

חברים, משפחה, תמיד יכולים לתמוך.

אתה לא לבד, את זה תזכור,

תצחק על העבר, תתבל בהומור.

נכון שיש רע בעולם, זה לא סוד,

אבל אתה כבר חזק, בנית יסוד.

למדת דבר או שניים, אתה לא שוכח,

דווקא מתוך הקושי נמצאת פיקח.

הסתכל פנימה, אומר הקול – השבר נעלם,

הלב נרפא, הכול תם ונשלם.

 

אתה שומע?

סיון דנציג

 

מעמד של קדושה,

שקט דממה.

אין ציוץ,

אין אמירה.

כולם ביחד אומרים נעשה ונשמע.

ופתאום, אחרי אלפי שנים,

הגלגל מתהפך.

כמו רכבת הרים

עולה ויורדת.

כבר לא כאיש אחד בלב אחד.

איש-איש לבדו.

מתפרד, משורש עצמו.

שוכח שהוא חוליה בשרשרת

של עם שעבר מסעות

מחנות

השמדות

האם כדי להגיע למציאות כואבת זו?

 

 

דף סקיצות

תהילה בצלאל

בחיים

כמו בציור

יש מאבק

בין מה שאתה חושב שנכון

לבין מה שאתה מרגיש שנכון

בין המוח ללב

לפעמים אתה חושב

שנכון שהפנים ייראו ככה

אידיאליים

לפי כל המוסכמות

ואז קולט שזה קצת לא אנושי

גבוה מדי

מנותק

מת

ומרגיש

שיש פגמים

שיש חסרונות

ויש בהם יופי

שאין מושלם

וזה הרבה יותר גבוה

החיים הם גם קצת

כמו דף סקיצות

שמותר בו לטעות

בלי לפחד

לתקן

להוסיף

לעלות מעל

וזה זורם

וחי!

 

להתרגש מחיוך של ילד

שלומית כץ

קצת חמלה בימים שכאלה,

לראות בכל אדם איזה פלא,

להתרגש פתאום מחיוך של ילד,

כשבחוץ סופה רצינית משתוללת.

 

קצת חמלה בימים רועשים

בין ים דעות של מיליון אנשים,

כשלרגע אחד הלבבות מתנגשים

ולא מצליחים לשנייה להקשיב.

 

קצת לשתוק, להסכים לקבל

מה ששונה, מוזר, מבלבל.

לעצור להביט ושוב להסתכל

איך העולם כל הזמן מתגלגל.

 

כי אנחנו חושבים שהבנו הכול

שיחות שדומות ליום האתמול.

עצבים עולים, מרימים את הקול

מגדל גבוה עלול ליפול.

 

קצת להיזכר במי אנחנו

מאיפה באנו, לאן הלכנו.

מה נעשה מכאן והלאה

אפשר לעלות לאט למעלה.

 

קצת חמלה בימים כאלה

לבחור מחדש, לפתוח דלת.

לראות בכל אדם איזה פלא

הרי נחיה יחד ממילא.

אז נותר רק להנמיך להבות

למצוא בינינו נקודות טובות

להצליח בסוף להדליק את האור

והשאר יבוא,

השאר

יבוא.

 

אבא, די

דרור הומינר

אני כבר לא יכולה יותר.

רוצה להרגיש שמחה, חירות.

רוצה לספור ספירת העומר בהתלהבות.

רוצה להניף את החומר לרוח

לשלב מועד בחול,

אבל הלב לא יכול.

הוא כל הזמן מציק, הלב,

מזכיר לי כמה זה כואב.

שהכול פה אחד, והכול זה ממך,

כולנו אחים ואחיות,

הילדים שלך!

בבקשה, אבא,

קח את המושכות, נווט את הספינה.

שנזכה סוף סוף לחיות חיי רינה.

עשה שבמהרה עוד השנה נשיר את ההלל,

בדביר קודשך תשכון עימנו, א-ל.

בתך הקטנה שלא מבינה.

כלום.

 

 

אי-שם נמצאת מדינה

יוסף סנדו

בצומת

בין גלות לגאולה

בין ייאוש לתקווה

בין כפירה לאמונה

אי-שם נמצאת מדינה

 

בחיפוש מתמיד של זהות

בין דמוקרטיה ליהדות

נלחמים ללא הפסקה וללא לאות

לוחמי החופש מול חיילי החירות

 

אלפי זרמים ומפלגות

רבבות דעות ועדות

את המפה שלנו קורעים

למיליוני פיסות וקרעים

 

מלאכתנו, אחי

אחריותנו, אחותי

היא להתחיל לבנות

את הפאזל מכל החתיכות

 

פשוט להאמין

הלל אנגלמן

 

לנשום.

להבין שיש מנהיג לעולם,

עוד שום דבר לא הושלם.

יש פה עוד שלב לגאולה

גם אם הכול נראה כמו המולה.

הוא חנון ורחום בכל חסדיו

לנסות לראות את מתנותיו.

המציאות קשה ומתישה

במיוחד חוסר ההבנה.

אבל הכול מדויק ממנו,

הוא רוצה רק בטובתנו.

אנחנו קטנים במציאות

רק הוא יודע הכול בוודאות.

כל דבר כאן לא סתם קורה

והוא תמיד הכול רואה.

יש מי ששומר עלינו

והוא מרבה באהבה אלינו.

אנחנו רק צריכים להישען עליו

לא לראות הכול כמובן מאליו.

להרבות באמונה גדולה

ולפזר רק אהבה.

להבין שהכול מדויק בשבילנו

וצריך להיות אחים בינינו.

להוסיף ולהרבות בטוב

הכול יתבהר בקרוב.

 

חוק הכלים השבורים

יהושע אודרברג

בִּקְרִיעַת יַם הַנְּשָׁמוֹת

הַמִּפְלָס לְעוֹלָם אֵינוֹ יוֹרֵד

רַק מִתְחַלֵּק בֵּין יוֹתֵר כֵּלִים

שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבִילִים

שְׁבוּרִים

עַד לְהַגָּעָתָן

אֶל אֶרֶץ חֵפֶץ.