משואת הפראיירים

כמו מלאכים הגיעו רעות וחבריה מארגון השומר החדש לחקלאי ממושב דלתון שנתקע בלי ידיים עובדות. הוא כבר הרים ידיים והשלים עם האובדן של כל השתילים. האור בעיניו כשראה את הצוות של ארגון השומר החדש, שהגיע ללא בהפתעה רגע לפני חג החנוכה, היה גדול: "אותו חנוכה היה החג הכי מדהים שהיה לי בחיים. תחושת סיפוק מטורפת", מספרת רעות בהתרגשות.

רעות עמיחי רק בת 17, והייתה השנה צעירת מדליקי המשואות בטקס יום העצמאות תשפ"ג. היא מתגוררת ביישוב נטע שבחבל לכיש ולומדת במדרשת אמית קמה ירוחם. היא מספרת שהופתעה כשקיבלה את הטלפון שהודיע לה כי נבחרה להדליק משואה: "אני מייצגת את הנוער ואת מתנדבי השומר החדש שמגיעים ועוזרים לחקלאים ומשתתפים במשימה הציונית. זה לא מובן מאליו, ואני מקווה לייצג אותם בכבוד.

"הצטרפתי לשומר החדש לפני שלוש שנים כדי לבוא, לתרום ולהשפיע, ועל הדרך גם ליהנות. הגעתי למחנה בפתחת ניצנה, והתאהבתי באנשים ובאור שעל פני החקלאים", נזכרת רעות איך הכול התחיל. מאז היא והאדמה זה סיפור אהבה: "הדבר שאני הכי אוהבת לעשות הוא השתילות. זה הכי מרגש, זה משהו חדש שמתחיל, לראות כרם שלפני רגע היה חלקת אדמה ריקה הופך לשדה פורח".

"צומחים מאתגרים. זה מה שהופך אותנו לאנשים חזקים יותר. ללכת, לפגוש, לעבוד את האדמה מנטלית ופיזית, ובכל מובן פשוט להתפתח יותר. זה כמו שריר שצריך לפתח, אחרת יהיה לנו ניוון שרירים. המטרה שלנו היא לצאת מאזור הנוחות שלנו, ודרך החקלאות גם להכיר זה את זה"

האדמה מחברת

"אני אוהבת כשאני מגיעה ועובדת לפגוש אנשים מולי", מסבירה רעות. "ההתנדבות בשומר החדש היא לא רק אדמה אלא מפגש עם אנשים ששונים ממני, שאולי אנחנו שונים בתפיסת החיים, אבל אנחנו מצליחים להיות חברים דרך האדמה שמחברת בינינו.

"לא משנה אם אתם חילונים או דתיים, השומר החדש הוא ארגון א-פוליטי שלא נוקט עמדה מפלגתית. המתנדבים באים מכלל החברה הישראלית, ויש בהם גם בדווים וחרדים. בסוף אנחנו לומדים להיות חברים ולהבין שיותר מכל הפערים שבינינו, יש אהבה ואחדות, וזה מה שיביא אותנו למקום טוב יותר. היום החברים הכי טובים שלי הם מהארגון למרות שהם הכי שונים ממני בעולם. למדנו לדבר זה עם זה ובכבוד".

על הגיוון הרחב שבמתנדבי הארגון היא אומרת: "ארגון השומר החדש קורא לכל מי שרוצה להשתתף במשימה הלאומית של 2023 להתנדב ולעזור לחקלאים, לא משנה מאיפה הוא ועל אילו ערכים גדל", אומרת רעות, השואפת לגשר בין המגזרים "ולהתחבר למדינה, לארץ ולעם.

"גיא בן סעדון, מנהל מרחב דרום, שיוצא לנו לעבוד הרבה ביחד, תמיד אומר ששמירה על אדמות מדינה וחקלאות זה לא עסק פרטי אלא לאומי, לא רווחי ולא עסקי. יש פרנסה טובה יותר לא בחקלאות, אבל זה עסק של כולנו".

עם המבט לעתיד

לצוות של המתנדבים הם קוראים "משפחת הפראיירים". "בסוף יש הרבה מריבות של מבוגרים בתקשורת", מסבירה רעות את נקודת מבטה, "ונשמע שאין לנו סיכוי או תקווה, אבל אנחנו, הנוער, נהיה כאן בעוד עשרים-שלושים שנה, וחשוב שנלמד לשוחח. אנחנו אומרים את זה תמיד בינינו לבין עצמנו, וההתנדבות המשותפת מראה שיש תקווה, והיא ממלאת את הלב".

על האתגר שבעבודת החקלאות היא מספרת: "צומחים מאתגרים. יש הרבה פעמים שאני בשדה וחם לי ולא קל והשמש לא מרפה, אבל זה מה שהופך אותנו לאנשים חזקים יותר. ללכת, לפגוש, לעבוד את האדמה מנטלית ופיזית, ובכל מובן פשוט להתפתח יותר. זה כמו שריר שצריך לפתח, אחרת יהיה לנו ניוון שרירים. המטרה שלנו היא לצאת מאזור הנוחות שלנו, ודרך החקלאות גם להכיר זה את זה.

"אנחנו קוראים לכל מי שרוצה לעזור לחקלאים להצטרף אלינו, להגביר את הטוב ולא להתעסק ברע, לא משנה מאיזה מגזר הוא. המטרה היא עזרה לחקלאים ושמירה על אדמות מדינה. חבר'ה מכל המגזרים מגיעים ועוזרים כמו כולנו, גם בדווים מתנדבים בחווה בדווית גדולה במסלול של חוות חינוכיות, ויש מדריכים בדווים שעושים עבודה מדהימה והם השראה גדולה.

"בסוף ציונות זו אהבת הארץ וערבות הדדית ועשייה למען האחר. כולנו חברה ישראלית אחת. האדמות שאנחנו עובדים בהן הן אדמות שאישרה המדינה", מחדדת רעות ומסכמת: "אני חולמת על הקמת יישוב חקלאי בנגב, מלא דשא וחקלאות, שיהיה יישוב מהמם. יש לנו במדבר משימה גדולה".