אין שמחה כהתרת הספקות

 

אלברט איינשטיין היה מפוזר מאוד, בלשון המעטה. פעם הוא שכח את הכרטיס לרכבת. הפקח שהכירו, שאל אותו: "אלברט, שוב איבדת את הכרטיס?" ואיינשטיין ענה: "כן", ירד על ברכיו והחל לחפש. "זה בסדר, אני מכיר אותך…" אמר לו הפקח. ואיינשטיין ענה: "לא, אני חייב למצוא את הכרטיס, אני לא זוכר לאן אני נוסע".

הקדמה:

שאלו כל מפקד צבאי בכל דרג, שניהל קרב מול אויב אמיתי, חי ודינמי, מה הדבר הכי מורכב עבורו לבצע, ותקבלו לרוב את התשובה הבאה:

הבנת תמונת המצב.

נסו לדמיין את תחושותיהם של הורים לחייל נעדר, שמקום קבורתו לא נודע. שאלו חולה איך הוא מרגיש כשכבר שנים הוא סובל מיחושים קשים בגופו והרופאים לא מצליחים לאבחן את בעייתו.

המשותף לכל אלו הוא הספק. חוסר ההבנה מה באמת קורה פה, ועם מה אנו נדרשים להתמודד.

אלברט איינשטיין אמר: "אם הייתה לי שעה אחת לפתור בעיה שחיי תלויים בה, הייתי משקיע את 55 הדקות הראשונות בהגדרתה".

דיאגנוזה

את הדברים שלהלן אני כותב בדופק נמוך, בשלווה מוחלטת ובלי לאבד עשתונות: יצאנו לריצת מרתון ארוכה, לא לספרינט קצר. אם אתם קוראים את המאמר הזה, והוא מעצבן אתכם ולחץ הדם שלכם עולה, הניחו אותו בצד, אין טעם. חשבו על זה כעל חולה שסוף סוף נכנס, בעל כורחו, לרופא לקבל את הדיאגנוזה הלא־פשוטה אומנם, אך מעתה הכול אמור להשתנות.

בואו נודה ביושר: רובנו לא באמת מבינים בפוליטיקה. אנחנו דנים על פוליטיקה מבחוץ מבלי לחוות את כל עוצמתה מבפנים.

כולנו מביעים עמדה מלומדת בפוליטיקה, ביחס למה נכון לעשות ומה לא, כאנשי אקדמיה לצבא וביטחון, שלעולם לא חוו את עקת הקרב על כל משמעויותיה על בשרם ובכל זאת מוכיחים בשער את מקבלי ההחלטות. זה לא רציני.

אבל דבר אחד אנחנו כן יכולים לעשות בענווה: לנסות לאבחן במידה רבה את המציאות כפי שהיא נראית לנו באופן בלתי־אמצעי, אף שחלקים רבים מהמציאות הזו נעלמים מעינינו.

רק אחרי שהאבחון קרוב לאמת, אפשר להמשיך בהתאמת חימוש למטרה.

אז מה למדנו עד כה?

רבותיי, מה שהיה קשה להבין עד כה והצריך מחשבות רבות טרם פרסום שמא יהיה קשה לעיכול, היום נעשה ברור מתמיד. אנו חיים בדיקטטורה. הדיקטטורה הזו היא לא רק מופשטת – היא אקטיביסטית לחלוטין. מדינת ישראל שבויה ואנוסה תחת כבלים קשים של מה נכון לחשוב ולעשות ומה לא.

כל המערכות הציבוריות רקובות מן היסוד, התודעה השלטת בהם היא פוסט־ציונית, פוסט־לאומית  ופוסט־מודרנית. ויש לזה משמעויות רבות.

וכשהראש רקוב וחולה, כל הגוף חולה.

העיקרון פשוט: כדי להבין מי האדם העומד מולי, כדאי לבדוק פשוט היכן התחנך ועיצב את תפיסת עולמו. וכמו באדם פרטי, כך במדינה.

לדוגמה: ככלל, ראשי מערכות הביטחון הם אנשים מסורים אך בעלי תודעה רקובה וחולה. לא משנה אם זה במזיד או בשוגג – זה המצב. כל מוקדי עיצוב התודעה שהם עוברים בהם, זרים לגמרי לרוח האומה, למסורתה ולערכים הפשוטים שעליהם רוב רובו של הציבור התחנך. אי אפשר לברוח מזה. המחבל הוא המדוכא, המתנחל הוא אויב. המסתנן הוא מסכן, ותושב דרום תל־אביב הוא פריבילג, גם אם מדובר בניצולת שואה בת 90. החרדי הוא האויב האולטימטיבי, כי אין מי שיותר ממנו מסמל את העבר המעיק. כנ"ל לגבי הטיפוס החרד"לי המאיים.

במשפט פשוט אפשר לומר את הדברים כך: כל מי שמחזיק בתפיסת עולם ציונית, לאומית ויהודית, הוא האויב, נקודה. את האמת הפשוטה הזו אנחנו חייבים להפנים. וטוב מאוחר מלעולם לא.

גם אתה, שמחזיק כעת בעלון זה, בהנחה שאתה רוצה להנהיג ולא רק להיות נתין ולהתגורר פה, אתה נחשב אויב! תפיסות עולמך מאיימות, ולא יעזור לך שתוכיח את נאמנותך וטוב ליבך. אל תהיה שטחי, לא יוציאו אותך להורג בכיכר העיר, אבל יביטו בך כעל אדם מאיים.

 

זה הזמן להתעורר

השטיח התודעתי שכולנו עמדנו עליו שנים רבות, מנער מעלינו את כל תפיסות עולמנו השטחיות. מרוב התרגשות אמיתית מהקמת המדינה שכחנו רגע לבדוק לאן היא צועדת. זה נפלא ומרגש כשהתינוק הלאומי זה עתה נולד אחרי שנות עקרות רבות, אבל זה לא מספיק כשהוא כבר עומד על רגליו.

שנים גדלנו על אמון מוחלט ונאיבי במערכות, והתעלמנו מסימנים רבים המעידים על ריקבון, והיום הכול מתפוצץ לנו בפנים. תמיד נבהלנו מביקורת מתוך המחנה כלפי רמטכ"ל, מפכ"ל או ראש שב"כ ורצנו להגן על כל מעשה הזוי במקום לבדוק בענייניות אם אכן נעשה עוול.

מי שחשף משהו רקוב, מיהרנו להשתיק אותו. לטעון כלפיו שהוא קונספירטור ולהגיד עליו שאין לו עין טובה. על דמויות ציבוריות רבות הדורשות תיקון טענו בצקצוק לשון: "מה קרה לו? הוא ממש השתנה!" במקום לבדוק, פשוט, אולי המציאות עצמה השתנתה.

לא התבגרנו די בשביל להעריך את האדם העומד מולנו במערכות, מצד אחד; ובשביל לחוש בחילה ביחס לתפיסת עולמו, מצד שני. זה מורכב כשאתה ילד. זה לא אמור להיות מורכב כשאתה עומד על דעתך. זה צורך השעה. וזה מה שאדם בוגר ונורמלי אמור לעשות – לסלוד מהמעשה, מהדעות ומתפיסת העולם המפרקת ועדיין לאהוב את האדם.

מה שחסר פה הוא בעיקר יכולת מנטאלית, המצביעה על הכשל הנורא; לא תיאורו במילים מכובסות. ככה באמת בונים אחדות ולא שטחיות.

והבנו גם דבר נוסף: המדינה כולה תחת אונס קבוצתי מחריד של קבוצת מיעוט האוחזת בכל מוקדי הכוח. אוחזת ולא מרפה, אוחזת ולא מאפשרת את הרציפות השלטונית אלא אם רק היא תהיה על הסיפון של הספינה הלאומית.

שימו לב למה שקורה פה.

האקדמיה משביתה את מוסדותיה. רופאים מצהירים שיפעלו בניגוד לשבועת היפוקרטס, לשכת עורכי הדין סגורה, בעלי עסקים רבים בשביתה, שדה התעופה מושבת, יו"ר ההסתדרות משתתף בחגיגה, ומי לא? כל זאת בזכות הפנמה עמוקה של 'הדעות הנכונות' שיש לחשוב ולקדם והבנה שהכסף נמצא במקומות הללו ולכן כדאי להיות חבר טוב של 'האנשים הנכונים'.

נוסף על כך, התיאור הזה מייצר קבוצה ענקית של אנוסים. הרי לא יכול להיות שבקרב חברי ההסתדרות אין אנשי ימין, או שאין כאלה בעורכי הדין או ההייטקיסטים ובטח שלא באנשי הצבא!

כולם מבינים שאם אתה רוצה להתקדם, עדיף לך לשתוק. לשתוק ולהישאר עבד נרצע.

מי שחשף משהו רקוב, מיהרנו להשתיק אותו. לטעון כלפיו שהוא קונספירטור ולהגיד עליו שאין לו עין טובה. על דמויות ציבוריות רבות הדורשות תיקון טענו בצקצוק לשון: "מה קרה לו? הוא ממש השתנה!" במקום לבדוק, פשוט, אולי המציאות עצמה השתנתה

 

מה צריך להשתנות ?

גבירותיי ורבותיי, קבלו את ה'דיפסטייט' – מדינת העומק, המבצעת הפיכה של ממש מול עינינו מבלי להזיז אפילו טנק אחד. ככה זה שכל ראשי המערכות עוצבו באותו בית גידול רעיוני.

בקיצור, קיבלנו מתנה יקרה שערכה לא יסולא בפז. המסכות הוסרו, המסך ירד והערפל התפוגג. נקודת המוצא ביחס כלפינו התגלתה. זה אולי לא קל, אבל זה פוקח עיניים.

בתוך כל המערבולת הזאת שימו לב שהשיח אצלנו במחנה לא השתנה ולא עודכן. המשכנו לדבר על אחדות רזה וחלולה עם אחים הגדלים על תפיסת עולם שהימין לא ראוי באמת למשול. אנחנו הרי חבורת קופים על העצים בעלי תפיסות עולם מיושנות ולא מתקדמות.

בשיח בין הרבנים לטייסים הם אומרים זאת במפורש. "הרי ידוע שהיחס שלכם לנשים הוא לא כמו שלנו". כך טענו הטייסים בבורות ובשחצנות.

שיח הטייסים הסרבנים מדבר בגלוי בין היתר על זה. טייס רוצה לדעת ולסמוך על כך, שיקבל פקודה מוסרית וצודקת להטיל פצצה של טון חומר נפץ, והוא פשוט לא חושב שתחת ממשלה ימנית חשוכה יכולה להתקבל החלטה מוסרית שכזו.

הרי איך יכול להיות שתפיסתם המוסרית של האנשים הימניים הנבערים הללו, שמעולם לא שמע עליה, יכולה להיות ראויה?

כמו כן, המשכנו להחזיק בתפיסת עולם נאיבית ביחס לפוליטיקה, לאסטרטגיה וליחסים בינלאומיים כאילו מדובר בתנועת נוער. אכלנו את הלוקש של 'שומרי הסף' כאילו הם נציגי המוסר, והפוליטיקאים הם חבורת מושחתים תאבי כבוד.

חלקים מאיתנו התייחסו בזלזול כלפי רוה"מ נתניהו ולא הבינו את מה שנחשף מול עינינו היום. במקום לצעוק על הנהג בקדמת הפקק שכבר ייסע, אפשר פשוט להתקדם לראש הטור ולראות את הדרך המשובשת, מלאת המהמורות, שהוא צריך להתמודד איתה כנציגנו.

והמשכנו בצער רב גם לצרוך תקשורת מהנדסת תודעה ולחשוב שנוכל שלא להיות מושפעים ממנה. רבותיי, הכול היום צריך להיפתח ולהיבחן מחדש. כל תביעה נגד איש ציבור מהמחנה הלאומי, כל השחרה שלו, כל כתב אישום וכל תלונה כלפיו. ושום אמירה חלולה הטוענת "אל תגזים" לא תתקבל.

הכול גם חשוף לעין כול. רק עשו צעד קטן ואמיץ ותראו בעצמכם.

רפורמה תודעתית עכשיו!

בגופנו הלאומי התפשטה מחלה ממארת. אי אפשר לטפל בה רק בעזרת מרק חם ותרופות סבתא. הטיפול כנראה יהיה ארוך ומורכב, אבל הוא יהיה הדבר הכי פחות מורכב לאחר שנבין את הזירה שעלינו להתמודד איתה.

ויש גם מרכיב חשוב שכדאי להכניס לסיר הזה, קוראים לו 'סייעתא דשמיא'.

כשפועלים במרץ ובכיוון הנכון, ללא מורא, באומץ ובמקצועיות, זוכים גם לעיתים בקפיצות ודילוגים בתהליך ההבראה שוודאי בוא יבוא.

בקיצור, אחרי שהבנת שאתה במצרים, קל יחסית לצאת ממנה.

חג חירות שמח.