חיים טופול מת, סלאח שבתי חי

מדי פעם מתפרסם מאמר ביקורת נאור ומתקדם, משמאל ומימין, התוקף את התאוריה של אב"ח (אבישי בן חיים, לא אודי בן חמו…) הביקורת הזו, באופן שהיא מוצגת, משעשעת למדי, ונראה כאילו מי שכתב אותה נחת בזה הרגע מהירח.

איני טוען, כמובן, שאין מה לבקר בתאוריה, אך התעלמות מוחלטת, ללא שום אימוץ של פסיק ממנה, היא בדיחה עצובה.

טענתי שההדרה, ההשתקה והרדיפה המרכזית הן לא של המרכיב העדתי. ממש לא. אם תהיה מזרחי אבל בעל 'עמדות נכונות' ייפתחו בפניך כל הדלתות האפשריות ותוכתר כנאור בריבוע. כך תוכל להיות שופט עליון, מרצה באקדמיה ואפילו מנכ"ל, מפכ"ל או רמטכ"ל.

גם אב"ח בעצמו מציין בספרו, שישראל השנייה אכן מורכבת מבעלי תפיסות לאומיות, ציוניות ויהודיות (ולא רק מזרחיות).

כך אם אתה, למשל, ד"ר לפילוסופיה, אשכנזי, תושב מרכז הארץ אך למרבה הצער, מצביע למחנה הלאומי, אכלת אותה – אתה משתייך אוטומטית לישראל השנייה. לא תוכל להימלט מהטרגדיה.

וההפך, אם תהיה תושב פריפריה, מזרחי אבל מחזיק בעמדות 'הנכונות', תוכל להצטרף לכוחות האור והקדמה. תשאלו את הוגה הדעות המפורסם סדי בן שטרית.

המרכיב הלאומי כמרכיב זהות, ולא כפולקלור, הוא המרכיב המודר ביותר. תשאלו את ראש הממשלה בנימין נתניהו על ההדרה של אביו, פרופ' בנציון נתניהו המנוח, שכידוע לא גדל בתוניס או קזבלנקה.

סלאח שבתי גרסה 2.0

ב'סצנת הלול' המפורסמת בסרט מוטחת כלפי סלאח שבתי, בשחצנות ובאטימות, הטענה הבאה:

"עם כל הכבוד שאנחנו רוחשים לכם, בני עדות המזרח, עליכם להשתדל להתרגל למציאות ארצנו המתקדמת ולשכוח מהר מהר את המנהגים הברבריים שהבאתם איתכם משם".

כעת בואו נשדרג את דמותו של סלאח שבתי לגרסה 2.0. נסו להחליף את שמו של סלאח שבתי לד"ר רן ברץ, למשל, לח"כ שמחה רוטמן או לשר יריב לוין. כולם כידוע בעלי חזות אירופאית לבנה. הם לא 'מדברים עם הידיים' והם בעלי נימוסים של דיפלומט בריטי. האם כעת תפיסת עולמו של סלאח שבתי המשודרג מקבלת יחס ראוי באקדמיה? בבמות ציבוריות? במכוני מחקר? במטה הכללי של צה"ל? האם תפיסתו בכלל נשקלת כראויה לדיון?

אל תתאמצו; התשובה היא לא!

ואף יותר מזה: המציאות ברוב המוסדות המעצבים תודעה במדינה היא של חוסר היכרות והבנה שיש בכלל עולם תוכן רעיוני עמוק ומבוסס לתפיסות עולם שמרניות, לאומיות וציוניות. יוצא מכך, שגילוי העריות האינטלקטואלי הזה מתרחש באופן בלתי־מודע לעיתים רבות. כולם חיים בתיבת תהודה אחידה.

בצמרת המערכות, למעשה, כלל לא יודעים מה הם לא יודעים. לעניות דעתי, זאת הסיבה לתדהמת השמאל בוועדת חוקה כשהם רואים אנשים בעלי תפיסה משפטית מבוססת וסדורה.

לא לחינם השמאל, שיש לו מיעוט תומכים בציבור ורוב במערכות, מצדד בהמשך הגמוניית בית המשפט המאפשר לו את המשך שלטונו.

בניסוח תמציתי ניתן לומר שמסקנת הדברים היא שהמאבק היום, המכונה 'רפורמה משפטית', הוא ממש לא על סוגיה משפטית צרה, אלא על עולם הערכים הלאומי שלנו.

הגמוניה המודעת היטב להגמוניותה

לפני שנים אחדות נכחתי בכנס כלשהו בצה"ל, שבו נכחו הרמטכ"ל ושאר האלופים. כנס כזה לא מתרחש לעיתים תכופות, וברור היה לכל המשתתפים שיעלו בו נושאים העומדים ברומו של עולם. בהמשך היום עלתה סוגיה שבה כמה צוערים דתיים בבה"ד 1 יצאו כשהחלה שירת נשים. כך זכו הצוערים הצעירים בכבוד המפוקפק – להתייחסותם של אלופי המטה הכללי למעשיהם. ברור היה לכל בר־דעת שמעשה זה ייכתב בספר דברי הימים לתולדות צה"ל. אין ספק, אלוקים נמצא בפרטים הקטנים. אשרינו שאלה היו מפקדינו (סליחה על הציניות).

מבלי להיכנס לסוגיה עצמה, אני זוכר היטב את דבריו המהדהדים של אחד האלופים שטען ברצינות תהומית, כאילו הנושא הוא הגרעין האירני: "מי שרוצה להצטרף אלינו, יהיה חייב גם לקבל את ערכינו". תהיתי לעצמי למה כוונתו במילים: "להצטרך אלינו". מה זה, הצבא של אבא שלו? ומה זה אומר עליי, למשל? שקיבלתי על עצמי את ערכיו של האיש? לא זכור לי בדיוק שהוחתמתי על מכתב נאמנות קומוניסטי, אף שבהחלט אני יכול לתאר סוג של אינדוקטרינציה לחינוך מחדש.

בואו נודה על האמת: השיח על אחדות תחת האיומים המפורשים של חלקים בשמאל, לא נובע מגדלות נפש. הוא נובע מאימוץ והפנמה של עבדות ארוכת שנים. כשבן מיעוטים, להבדיל, דורש ממך דמי חסות כדי שלא ישרוף לך את הבית על יושביו ונכנעת לו, לא עשית זאת כי אתה מעוניין באחדות עימו. עשית זאת כי אתה מפחד מפניו. מסתבר שפרוטקשן ניתן לדרוש גם בשיח מנומס, שקט ובעברית צחה ואפילו כשאתה עונד כנפי טיס מרשימות ודרגות על הכתפיים

הדיקטטורה כבר מזמן כאן

המאבק הנוכחי הוא מתנה מיוחדת לציבור המחנה הלאומי להבנת המתרחש מאחורי הקלעים ברמה הלאומית, הבנה שרבים סירבו להפנים. היום כל המסכות מוסרות, ואנו זוכים להביט במציאות מבעד למסך הערפל.

הפחד של השמאל מדיקטטורה של הימין הוא מחזה מטורף. אין לי ספק בכנות חששם של אזרחים טובים רבים, וגם אין לי ספק בשימוש הציני של סוכני כאוס מרובי ממון להעצים וללבות את הפחד הזה. אבל האמת חייבת להיאמר בצורה ברורה.

אין מה לפחד מדיקטטורה – מומצאת ודמיונית – של הימין. לעומת זאת, הדיקטטורה הרעיונית של השמאל הפרוגרסיבי כבר מזמן כאן. והיא אלימה, מתנשאת ולא לוקחת שבויים.

נסו לדמיין האם אפשר, למשל, להעלות לסדר היום איפכא מסתברא לתרבות הלהט"ב? או לעידוד ילדים לניתוחי שינוי מין? האם אפשר לומר בצה"ל שמוסר הלחימה הוא אנטי־מוסרי בעליל? האם אפשר לאתגר את תפיסת ההפעלה הכירורגית של צה"ל במלחמתו בטרור? האם אפשר לדרוש שיח פתוח על שהעם הפלסטיני הוא מומצא? או על שפמיניזם רדיקלי הורס כל חלקה טובה? בקיצור, איך שלא נסובב את זה, מתברר ששיח רעיוני על ציונות, לאומיות ושומו שמיים – על יהדות, הוא דבר חתרני, והעושה כך מסתכן במנת שיימינג גדושה.

איני מדבר על שיח פנימי בתוך המחנה הלאומי או במסגרת שולחן שבת משפחתית; אני מדבר על דיון פתוח במערכות חיינו הציבוריים.

חובת קריאה

השבוע, ברגע של חסד מרשים ואמיץ, פרסם רקטור אוניברסיטת ת"א, פרופ' מרק שטייף, את הדברים האלה:

שלום לחבריי וחברותיי ממטה המחאה. שבוע הדמוקרטיה התחיל במפגן מרשים ואתם ניצחתם. הבאתם אנשים נחושים בצדקת הדרך לדבר ולחזק אנשים אחרים שמשוכנעים בה בדיוק באותה המידה. אם היה בקהל הזה מישהו שהתלבט בכנות או בתמימות בין תמיכתו ברפורמה להתנגדותו לה, הרי שהוא לא נשאר שם כבר אחרי הדובר השני או השלישי. לא באנו לשמוע את מי שחושב שונה מאיתנו, ואפילו לא את מי שלא יודע מה הוא חושב ורוצה לשאול שאלות. באנו להפגין, להרצות, להטיף, להתנשא ולספר לכולם עד כמה אנחנו טובים, נאורים, חכמים ונאמנים לדרכנו, בעוד שכל מי שאיננו איתנו הוא אדם חשוך, תומך דיקטטורה ונטול מוסר. במקום לדבר על מה כן אפשר לעשות בחרנו להתבצר בעמדותינו ולדבר רק על מה שאי אפשר. בחרנו לסרב לשמוע. בכאב רב אין אלא להודות בכך שהדיבור על סתימת פיות באקדמיה איננו עלילת דם. אם הייתה לי תקווה לכך שיתפתח משהו קונסטרוקטיבי ומועיל באוניברסיטת ת"א בשבוע הדמוקרטיה הזה, הרי שהיא חוסלה באחת. עצוב. ניצחתם.

הדברים הללו של פרופ' שטייף מדהימים בנדירותם, וביחס הפוך לכך, הם מעידים גם על חוסר היושרה ועל הדיקטטורה הרעיונית שכלל המערכות פועלות על פיה.

ומה יהיה עם אחדות העם?

בואו נודה על האמת: השיח על אחדות תחת האיומים המפורשים של חלקים בשמאל, לא נובע מגדלות נפש. הוא נובע מאימוץ והפנמה של עבדות ארוכת שנים. כשבן מיעוטים, להבדיל, דורש ממך דמי חסות כדי שלא ישרוף לך את הבית על יושביו ונכנעת לו, לא עשית זאת כי אתה מעוניין באחדות עימו. עשית זאת כי אתה מפחד מפניו. מסתבר שפרוטקשן ניתן לדרוש גם בשיח מנומס, שקט ובעברית צחה ואפילו כשאתה עונד כנפי טיס מרשימות ודרגות על הכתפיים.

לא היינו בטוחים בצדקתנו אילולא העם היושב בציון אמר את דברו מפורשות. רוב ברור ומוצק של ציבור יהודי שזוהי ארצו והשב לנחלתו, תומך במהלכים הללו, ויש להם תוקף חוקי ובייחוד תוקף מוסרי.

איננו שמחים לאיד, איננו נקמנים ואין לנו שום רצון לסגור חשבונות עם כל מיני אנשים שהטיפו למעשים שכיום טוענים כנגדם. אנו דורשים ותובעים צדק לאלתר. והצדק הזה בוא יבוא, משום שאם לא תחוקק הרפורמה יהיה זה בראש ובראשונה מעשה לא מוסרי כלפי עם ישראל. המחנה הלאומי עלול להתנפץ לרסיסים. מידת האכזבה העמוקה, הכעס והתסכול שעלולים להתלוות לכישלון שכזה הם חומר נפץ מסוכן ועיכוב המשך תהליך התחייה המתבקש. אומנם הרבה דרכים למקום, כידוע, וגם אם יתעכבו הדברים, יש לנו אמון בתהליך שאנו נמצאים בו. הלידה הזו תתרחש ויהי מה.

אל תתבלבלו, זהו לא שיח קורבני, זהו שיח של אריות שהתעוררו מרבצם!

יש סיבה לאופטימיות

לסיום, הקשיבו לדבריו המכוננים של ראש הממשלה נתניהו בנאומו בכנסת. נשמו עמוק והפנימו אותם היטב לריאותיכם, היות שחידוש התודעה הפנימית וזקיפות הקומה הם הדברים הגדולים באמת:

"קם כאן דור חדש של ישראלים שלא מפחד. קם כאן דור חדש שלא מתרשם ממפגני הצביעות האינסופיים בתקשורת. הדור הזה נחוש להיאבק על הערכים החשובים לו ועל מקומו בהנהגת המדינה. הדור הזה גאה במי שהוא ואני גאה בו.

‏הדור הזה זוקף את קומתו, והוא לא ישלים יותר עם פטרונות ועם הדרה".

אמן כן יהי רצון.