רחל משולמי
בצעירותי הוקסמתי מההצגה 'כנר על הגג' וראיתי אותה פעמיים לפחות, וכמו כן צפיתי בסרט באנגלית. השיר 'לו הייתי רוטשילד' התנגן בליבי לעיתים קרובות. באותם ימים לא דמיינתי שאזכה לפגוש מאחורי הקלעים את השחקן המרכזי בהצגה, חיים טופול ז"ל. רבים וטובים לא יכולים לשער שאת חיים ז"ל פגשתי לא פחות ולא יותר ביישוב נצרים, ששכן בפאתיה הדרומיים של העיר עזה, בהיותי מנהלת בית הספר במקום. ההיכרות בינינו הייתה פועל יוצא של ידידות עמוקה שלי עם האיש האגדי גנדי, רחבעם זאבי ז"ל.
את גנדי פגשתי בקיץ תשנ"ג בחתונה, ערב עלייתנו ליישוב נצרים בראש חודש אלול. סיפרתי לו על תוכניותינו וביקשתי ממנו שיתגייס לסייע לנצרים בכל מה שיוכל כחבר כנסת.
גנדי, שהקים במקום היאחזות נח"ל ואף בחר לה את השם נצרים בזמן שהיה אלוף פיקוד המרכז בשנת תשל"ב, נענה לקריאה ואף בא לבקרנו לעיתים קרובות, ומפעם לפעם היה עורך ביישוב את פגישות הסיעה שלו ומבקש ממני להצטרף. באחד מביקוריו שאל מה הייתי רוצה לקדם בבית הספר, ולבקשתי להקים מתקני שעשועים בחצר בית הספר לרווחת התלמידים, הביא לביקור את חברו הטוב חיים טופול.
לצערנו הרב מאוד, גנדי נרצח לפני הוצאת המיזם לפועל. כדי להנציח את זכרו וידא חיים שאומן מתל אביב יעצב אנדרטה בצורת דסקית לזכר הדסקית שגנדי נשא על צווארו ובה שמות השבויים והנעדרים. חיים השתתף בטקס חנוכת האנדרטה עם משפחתו של גנדי, וזכורה לי באותו מעמד שירתו הנוגעת ללב, 'אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם'. זמן קצר לאחר מכן הגיעו לחצר בית הספר המתקנים שתרם חיים לשמחתם הגדולה של כל הילדים (זכורתני שהתבקשתי לבחור אילו מתקנים מתאימים לנו, ונדהמתי לראות בקטלוג את מחירם הגבוה).
בפורים של אותה שנה הגיע חיים לביתנו לסעודת פורים, וניכרה פליאתו על הצפיפות בבית משפחה מתנחלת ברוכת ילדים. ביום זה הוא ביקר גם בסעודה שנערכה בישיבת נצר מטעי ביישוב. ביקשתי ממנו לשמח את הנוכחים ולשיר את השיר 'לו הייתי רוטשילד', אך הוא סירב ואמר: "אני מתבייש". תמהתי מאוד על הבושה, מאחר שהופיע ברחבי העולם כולו, והוא השיב: "כשאני על הבמה אני לא רואה אף אחד, אבל לפניכם אני מתבייש"
את חנוכת בניין הקבע של בית הספר, שהיה אוסף של חדרי ביטחון בשל הפצמ"רים הרבים שנורו עלינו מסביב, זכינו לחגוג באופן פרדוקסלי בתחילת חודש ניסן, חודשים מספר לפני הגירוש.
נוסף על הזמנה כתובה לטקס שלחתי לחיים הודעה קולית לטלפון. מספרים שחיים התרגש מאוד מנוסח ההודעה, ששידר אמונה ואופטימיות באשר לעתידה של נצרים, ולכן שמר את ההודעה והשמיע אותה לכל ידידיו ומכריו. באחד הימים הזדמן לניחום אבלים עם ראש הממשלה דאז אריק שרון ז"ל, שגם הוא נמנה בעבר עם ידידינו, והיה מגיע לנצרים לעודד ולחזק את ההתיישבות במקום. חיים השמיע לו את ההודעה הקולית, ושרון הקשיב וביקש לשמוע אותה בשנית. משלא הגיב אמר לו חיים: "אריק, אתה מקנא בהם, אתה מקנא בהם".
חיים לא הגיע לטקס עצמו, אך בא אחר כך לבקר בבניין החדש, שוחח עם התלמידים וקרא להם את הפטרת בר המצווה שלו בטעמים.
קודם לכן, בפורים של אותה שנה, הגיע חיים לביתנו לסעודת פורים, וניכרה פליאתו על הצפיפות בבית משפחה מתנחלת ברוכת ילדים. ביום זה הוא ביקר גם בסעודה שנערכה בישיבת נצר מטעי ביישוב. ביקשתי ממנו לשמח את הנוכחים ולשיר את השיר 'לו הייתי רוטשילד', אך הוא סירב ואמר: "אני מתבייש". תמהתי מאוד על הבושה, מאחר שהופיע ברחבי העולם כולו, והוא השיב: "כשאני על הבמה אני לא רואה אף אחד, אבל לפניכם אני מתבייש". עד היום אני נפעמת מהענווה שהייתה כל כך אופיינית לו בכל פגישה ופגישה.
חיים שמר על קשר איתנו גם לאחר הגירוש, וכשעברנו כעבור שנתיים מיבול ליישוב מבואות יריחו אשר בבקעת הירדן, בא לבקרנו. הוא סיפר לנו בהתרגשות על הקמת מפעל חייו, כפר הנוער נהר הירדן בצפון, והזמין אותנו לבקר שם.
הופתעתי ושמחתי מאוד לקרוא בשבוע שעבר בטור היומי של סיון רהב מאיר שחיים שאב את כוח הנתינה שלו מלימוד הגמרא. וכך היא כותבת: "פעם נשאל בריאיון איך אדם בגילו ובמעמדו משעבד את חייו למען ילדים חולים, והוא ענה שהתשובה היא הגמרא שמשנה את האדם ואת חייו. מתברר שחיים למד גמרא ברציפות עם חברותא בכל שבוע יותר מארבעים שנה, וסיים כמעט את כל התלמוד. הוא אמר: 'התרבות היחידה ששורדת כבר אלפי שנים היא זאת היהודית-תורנית, הגמרא. העובדה שצעירים דתיים לומדים אותה בדיוק כמו אז, היא ההוכחה לכך שיש משהו מעבר, אותי אישית זה מחיה'".
"חבל על דאבדין ולא משתכחין". איבדנו אדם גדול, אוהב שלום, אוהב את הבריות ונאמן לארצו ולמורשת עמו. יהי זכרו ברוך! תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
