כי תשא

1

במרכזה של פרשת השבוע, פרשת כי תישא, מתרחש חטא העגל. עם ישראל, קצת אחרי מעמד הר סיני המרגש, ממיר את האמונה המיוחדת והחדשה שקיבל – בעגל שעשוי מזהב. דורות של פרשנים ניסו להסביר את המעשה הזה בשלל נימוקים.

המשפט העוצמתי הבא, שמופיע בתלמוד, מסביר את חטא העגל מכיוון אחר לגמרי: "לא עשו ישראל את העגל אלא לתת פתחון פה לבעלי תשובה". כלומר – חטא העגל התבצע כאילו בכוונה תחילה, כדי שמעתה והלאה יהיה בעולם מסלול של תשובה ותיקון. התורה מתארת חטא כזה כדי לתאר גם את מסלול הכפרה והמחילה והפיוס שאחריו, כדי לתת מעתה והלאה תקווה לכל מי שמקלקל ומתבלבל ונופל. לפי הפרשנות האופטימית הזו, בזכות חטא העגל מאז ועד היום יש אפשרות להתחיל מחדש. במעמד הר סיני ירדה לעולם התורה, ובחטא העגל ירדה לעולם התשובה.

2.

איזה חטא חמור יותר מהחטא עצמו? אובדן הבושה. משה רבנו יורד מהר סיני, רואה לנגד עיניו את חגיגת עגל הזהב של העם ופשוט מנפץ את לוחות הברית. יש הסברים רבים למעשה הזה, הנה הסבר מרתק של הרב ירוחם לייבוביץ'. לדבריו, משה רבנו שבר את הלוחות לא בגלל העגל, אלא בגלל המחולות והשמחה שראה סביב העגל. הרי רק לפני זמן קצר העם קיבל את התורה בהר סיני – והנה הוא פונה אל עבודה זרה נחותה ומתבלבל לגמרי. משה לא רק ראה שהעם במצב גרוע, הוא גם ראה שהעם שמח בעגל ולא חש בכלל בושה או סלידה מהחטא. החטא פשוט הפך לחלק ממנו.

וכך הוא כותב: "בעבר האדם עוד היה מרגיש איזו בושה בגלל עבירה. בושה מבני אדם או בושה מעצמו. היום הלוא כבר נאבדה כל בושה מבני האדם. היום – מרקדים בזה. וזה קשה עוד יותר מכל מעשה החטא". הרב ירוחם לייבוביץ' מתאר מציאות שבה האדם הופך לאטום ומנותק, לא מסתכל על תוצאות מעשיו, לא חושב ולא מתבייש, ומאבד את הרגישות והעדינות הטבעיות שיש לו. וזה בעצם חמור עוד יותר מהמעשה עצמו. זו לא בושה להתבייש.

3.

מספרים על רב אחד ששאלו אותו פעם מה דעתו על המהפכה הצרפתית. "מוקדם לדעת", הוא ענה, "עברו רק כמאתיים שנה".

בעידן המהיר והתזזיתי שבו אנחנו חיים, פרשת השבוע כוללת תזכורת חשובה: עם ישראל מחכה למשה רבנו מתחת להר סיני, אבל אחרי כארבעים ימים הוא מאבד את סבלנותו. אין לציבור כוח לחכות לעשרת הדיברות, ללוחות הברית האמיתיים, ולכן הם ממהרים להכין תחליף מזויף – עגל זהב. השורש של חטא העגל הוא אותו קוצר רוח, אותו רצון לקבל הכול כאן ועכשיו.

הרב יעקב גלינסקי נהג לומר שגם בימינו, לפעמים, "משה רבנו מאחר". לא תמיד התורה היא הכי מהירה וקליטה ונגישה. ערכי נצח עתיקים ועמוקים לא תמיד פועלים בקצב האוטוסטרדה היומיומי. משה רבנו לא תמיד הכי שנון ומעודכן, אין לו פתרונות קסם נוצצים. ובניגוד לעגל הזהב, הוא לא מציע משהו מוחשי ונוצץ, אלא דורש מהעם לעבור תהליך רוחני ארוך.

מאז ועד היום, מסביר הרב גלינסקי, העם היהודי יספוג ביקורת על שהוא לא עומד במבחן הזמן, שעליו להשתנות ולהתאים את עצמו מהר למה שהציבור רוצה הרגע. וגם כל אחד מאיתנו, ברמה האישית, יכול להסתכל על הפרשה ולשאול: איפה בחיים שלנו אנחנו עלולים, בגלל קוצר רוח, לבחור בעגל זהב במקום בעשרת הדיברות, בפתרון זמני ושקרי, במקום בדרך הארוכה והנכונה?

4.

בעיניי זה אחד הסיפורים היפים על מוטיבציה ועל עשייה. שמעתי אותו פעם על הפרשות שאנחנו קוראים בימים אלה, שמלאות במצוות ובהוראות מעשיות שעלולות להיראות טכניות וקשות לביצוע:

זה היה יום חם. במחצבה עמדו שלושה פועלים, מחו את הזיעה ממצחם והמשיכו לעבוד. המשימה שלהם הייתה לחצוב אבנים ולסתת אותן. כל אחד החזיק פטיש כבד והיכה באבנים גדולות.

"מה אתה עושה?" שאלו את אחד הפועלים, והוא ענה: "אני? אני מסתת אבנים". כלומר, הוא תיאר באופן הפשוט ביותר את העבודה שעשה.

"ומה אתה עושה?" נשאל פועל אחר, והוא ענה: "אני מתפרנס". הוא כבר מצא מטרה לעבודה שלו. הוא לא סתם מסתת אבנים, הוא מקבל מזה כסף כדי לקנות בסוף היום אוכל, בגדים ודברים נוספים שהוא צריך כדי להתקיים.

"ומה אתה עושה?" הופנתה השאלה אל פועל שלישי. "אני?" הוא ענה בעיניים בורקות, "אני בונה ארמון!"

כולם ענו נכון, אבל הפועל השלישי הבין את התמונה הגדולה יותר, את המטרה הנעלה שבשבילה הוא מתאמץ. הוא קלט את החשיבות של כל עשייה, של כל מצווה, של כל פרט, של המלאכה היומיומית. הוא ראה איך בסופו של דבר המעשים הקטנים שאנחנו עושים בחיים בונים ארמון גדול.

5.

שבת אצל ההורים בהרצליה. בשבת בבוקר הרב יהודה בוטמן מבית הכנסת 'עונג שבת' אמר משהו מעורר מחשבה:

"אני רוצה לדבר על שלושה נעלמים", הוא הכריז.

"הנעלם הראשון הוא משה רבנו. הוא לא מופיע בפרשת תצווה שקראנו עכשיו בתורה. זו הפרשה היחידה שממנה השם שלו נמחק, מאז שהוא נולד ועד שהוא נפטר. לכאורה התורה מעלימה אותו, מזלזלת בו, אבל בעצם – הוא נוכח ביותר. הסיבה להיעלמות היא שאחרי חטא העגל עם ישראל היה בסכנת השמדה ומשה רבנו היה מוכן להימחק לחלוטין מהתורה למענם. זוהי תזכורת לכך, לאהבה הגדולה שלו אלינו.

הנעלם השני הוא אלוקים. במגילת אסתר שנקרא השבוע בפורים הוא לא מופיע אפילו פעם אחת. לכאורה, הוא פשוט לא חלק מהסיפור. אבל בעצם, אם מסתכלים במבט מעמיק – הוא הגיבור המרכזי, הוא הבמאי. הוא מכוון את כל האירועים המפותלים במגילה, כל הפרטים הקטנים שנראים לא קשורים – מתחברים בסוף לסיפור בעל משמעות, לנס ההצלה.

הנעלם השלישי הוא האחדות בינינו. לכאורה אנחנו מפולגים במיוחד בימים אלה. הלכתי לרופא לפני כמה ימים, וישבתי בתור ליד בחור צעיר. מהסיסמאות על החולצה שלו היה ברור מה הוא חושב על אנשים כמוני… אבל אז התחלנו לדבר, והיה לנו קשה להפסיק. האחווה בינינו היא נעלמת, אבל רק לכאורה. היא קיימת ונמצאת, צריך רק להסתכל לעומק.

שנזכה להשקיע, לקלף את הקליפות ולראות את כל מה שנעלם מעינינו".