עניין מיוחד מצינו במזבח שלא מצינו בשאר כלי המקדש. במקדש היו שני מזבחות, המזבח החיצון והמזבח הפנימי, וצריך להבין עצם סיבת הכפילות, וכן מדוע האחד ממוקם בהיכל והשני מחוצה לו.
ישנה משמעות עמוקה מאוד לכלי המקדש וסדרי עבודתו. כלי המקדש מקבילים לשיעור קומת האדם. הארון וקודש הקודשים מכוונים כנגד הצד העליון שבאדם, בחינת המצח, שהוא מקום סתום ונסתר, שבתוכו נמצא המוח. ככל שיוצאים חוצה, כך הדבר מכוון לרובד נמוך יותר באדם. במובן זה השולחן והמנורה רומזים לשתי עיניו של האדם. עין ימין, כנגד החוכמה והדעת, מקבילה למנורה, ועין שמאל, הרומזת לחוכמה החומרית, כלומר ההצלחה הכלכלית, מקבילה לשולחן. בקו האמצעי נמצא החוטם והפה של האדם, ושני המזבחות מקבילים אליהם. מזבח הקטורת רומז לחוטם, ובאמת הקטורת עניינה הוא ריח הבשמים, ואילו מזבח הנחושת רומז לפה האדם – בחינת הקורבנות, שהם עניין של אכילה הנעשית בפה.
ישנם שני דברים שמקריבים על גבי המזבח, והם קורבן התמיד והקטורת. כל אחד במזבח אחר. את שניהם היו מקריבים על ידי אש. את דם התמיד ואיבריו היה זורק הכוהן על המזבח החיצון, על אש המערכה, ואת הקטורת היה מניח על גבי גחלים על המזבח הפנימי. למעשה קורבן התמיד והקטורת מקבילים ממש לשתי הבחינות שצריכות תיקון באדם – הנפש והרוח. הנפש היא הממד הבהמי והחומרי, בחינת הדם ותאוותיו, והיא הייתה נתקנת על ידי קורבן התמיד וכל סדרי עבודתו. לעומת זאת הרוח היא הממד האנושי, דעת האדם ותרבות חייו, מידותיו והלך אישיותו. הרוח הייתה מתעדנת על ידי ריח הקטורת, שמבטאת את הרוח, בחינת הריח שהוא בחינת רוח. ונודע שהרוח, שהיא בחינת האף, סוד "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו", והקטורת באה לאף בבחינת "ישימו קטורה באפך".
הוא שאמרנו ששתי בחינות הקורבן, בחינת עילוי האדם, מכוונות לשתי הבחינות שצריכות עילוי, שהן הנפש והרוח. ושתיהן היו עולות בשני מקומות שונים, כי מזבח הפנימי הוא זך יותר וקרוב יותר אל הקודש, ובאמת הוא עילוי בחינת הממד העליון שבאדם, שהוא מותר האדם, 'רוח ממללא', ולעומתו הנפש היא קרובה לבהמיות, שלכן היו מקריבים בהמה תחת הנפש הבהמית של האדם, להורות על הזיקה ביניהם. מה שאין כן הקטורת, שהייתה מן הצומח.
נראה ששורש ההבדל ביניהם נעוץ בחטא הקדמוני. כידוע, על אדם הראשון נאסר לאכול בשר, ונח הותר בו. כי נפל האדם בגין החטא עד שהותר לאכול בשר. הסיבה לכך נעוצה בנפילת האדם ובקרבתו לבהמה, כאומרו "נמשל כבהמות נדמו". לכן הותר לו לאכול בהמה, וכמו כן נצטווה על קורבן בהמה, שהיא בחינת התעלות הנפש הבהמית ותיקונה. אך אלמלא חטא היה עיקר הקורבן מן הצומח דווקא, בבחינת "אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי" (במדבר כח, ב), שנקרא לחם, שהוא מן הצומח. וזוהי הקטורת, שהיא מן הצומח.
וביאור העניין הוא שהאדם הוא מרכז ההוויה, כמו מוח של המציאות, וכל בעלי החיים והצומח וכיוצא בזה הם שביבים השייכים לנשמה גדולה הזו, שהיא האדם. לכן כשאדם מקריב בהמה, על ידי כך גורם עילוי לבחינת הבהמיות שבו. שלכן בא קורבן בהמה. אך לפני החטא לא נפל האדם כל כך עד שנסתאב בבהמיות חומרית, ולא הוצרך לקורבן בהמה.
בזה נבין מדוע מזבח החיצון נמצא מחוץ להיכל הקודש. כי היכל הקודש הוא בחינת גן עדן, ולאחר החטא גורש האדם מגן עדן, כי נפל לבחינה נמוכה יותר, וצריך לתקן עצמו שם, והוא כמי שעומד בחוץ. וכך בא להורות שעניין הקרבת בהמה מורה על נפילת האדם ועל היותו בזוהמת החומר, מחוץ לשערי גן עדן, לכן מזבח העולה היה ממוקם מחוץ להיכל. מה שאין כן מזבח הקטורת, שהיה בתוך ההיכל, להורות על שייכותו לגן עדן, היינו למציאות אדם הראשון קודם החטא.
אם כן, אנו רואים שיש שתי בחינות של קורבן, קטורת לעילוי בחינת הרוח שבאדם, וקורבן בהמה לעילוי בחינת הנפש שבו. שתי בחינות אלו עולות בפועל על ידי האש שעל המזבח, שהיא מכוונת ממש לממד הנשמה, בחינת האש, "נר ה' נשמת אדם". שנזכה להתקדש בשלמות ונזכה לגאולה שלמה במהרה, אמן ואמן!
