על אבני החושן נאמר "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד" (שמות כח, כט). העובדה שהכוהן הגדול נושא את שמות בני ישראל טומנת עומק גדול, שהרי השמות הם גילוי העצם והמהות של כל דבר. ישראל קדושים הם, וקדושתם מתבטאת בשמותיהם ממש. נמצא שהחושן, שבו נמצאים שמות בני ישראל, מקפל בתוכו את סוד גילוי אורם של ישראל וקדושתם.
כיוון שישראל מלובשים בגוף ובתאוות, לפעמים עולה אבק ולכלוך על נשמתם הטהורה, והם נראים כאבנים מפוחמות ומלוכלכות. אך באמת טבעם העצמי כולו קודש, טוהר ואור צחצחות בלי שום מום. "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ" (שיר השירים ד, ז). זו הפעולה שפעל אהרן הכוהן בנושאו את שמות בני ישראל על ליבו. על לב אהרן היו כל שמות בני ישראל חקוקים באבנים טובות ויקרות, בלי שום רבב ולכלוך.
זו הזהות האמיתית של ישראל, נקודת העצמיות שאינה מתלכלכת לעולם. גם אם היה האדם נופל ומתלכלך, החושן היה מחזיר את קדושת ישראל אל טבעה ומנקה את האבנים הטובות הללו מכל לכלוך וזוהמה. לבישת אהרן את החושן היא עצמה האירה את אור עצמיותם של ישראל, את הטבע העצמי של ישראל שלא נפגם ולא התקלקל, ובכך החזירה את ישראל אל טבעם ואל יופיים, זיככה את הנשמות היקרות מכל סיאוב החטא וזוהמתו והחזירה את ישראל להיות כספירי שמיים.
כל איש ישראל שהיה עולה לרגל היה מביט בכוהן הגדול, מסתכל באבן של השבט שלו ומביט בה לעומק עומקה. כך היה מקשר את נשמתו אל מקורה, ורוחץ ונטהר מכל טומאתו, כי היה חוזר אל שורשו. סגולת ההבטה באבן ובשם השבט הייתה כעין טבילה במקווה, שעל ידה היה חוזר האדם אל שורשו ומוצאו, ובכך מתקן את כל הסיבוכים והקלקולים שבאו לו בעקבות החטא. שהרי כל הקלקולים לא באו אלא מחמת ריחוקו משורש קדושתו, ומנגד התשובה, כשמה כן היא, עניינה הוא שישוב האדם אל שורשו ואל מעיין החיים שממנו חוצבה נשמתו.
ומכאן לקדושת חג הפורים. עמלק והמן סבורים שהקשר בין הקב"ה לעם ישראל נוצר אך ורק באמצעות התורה. אך אם ישראל חלילה עזבו את התורה, אזי אין להם שום קשר לה', וממילא ניתן חלילה לפגוע בהם. לפיכך עמלק והמן מגיעים תמיד בשעה שעם ישראל מרפים ידיהם מהתורה, שאז עמלק סבור שניתן לפגוע חלילה בישראל, שכן כל עוד עם ישראל אוחז בתורה ובמצוות, הוא אינו יכול לקום כנגד ישראל, שכן קדושת התורה והמצוות מגוננים עליהם. לכן המן טוען לפני אחשוורוש שעם ישראל 'ישנו מהמצוות', ולכן ניתן לפגוע בהם.
בעומק העניין המן טען שאין קדושה עצמית בעם ישראל. לכן לפי תפיסתו המעוותת, כשישראל חוטא אין בו שום קדושה, וממילא סרה השגחת ה' ממנו לחלוטין, וניתן חלילה לפגוע בו. ואולם באמת אין הדבר כן, לפי שיש קדושה בעצם סגולת ישראל, שהיא סוד נשמת הקודש שניתנה בנו, נשמה שהיא חלק א-לוה ממעל. לכן גם אם יהודי נפל לעומק הטומאה, עודנו קשור ומחובר מצד סגולת נשמתו אל ה' יתברך, ולעולם לא ייפרד. זהו שנקראו ישראל בנים למקום, קשר אב ובן הוא נצחי, מעצם הבריאה, ושום מעשה לא יוכל לבטל קשר זה.
התפיסה של המן מבקשת לזרוע רעל של ייאוש בלבבות עם ישראל, לומר להם שאם חטאו, אין להם חלק בא-לוהי ישראל, ובכך לגרום להם להוסיף נפילה על נפילתם. לעומתו ניצב מרדכי, אשר בגדולת נשמתו הוא מכיר ורואה את הפנימיות האמיתית של ישראל גם מבעד לכל הררי החושך ועומק הטומאה שאופפת אותם בנפילתם. הוא תמיד 'דורש טוב לעמו', דורש ומחפש אחר נקודת הקודש, לעוררה מעלפונה ולהשיבה להדרה ותפארתה. מרדכי מביט אל הפנימיות ומחזק את ישראל, מלמד אותם שלא ישפטו את עצמם רק לפי החיצוניות, אלא יתוודעו אל הקדושה העצמית שבהם, ובכך יקומו ויתעודדו לשוב אל ה' יתברך.
המן הוא הנחש הקדמוני, הרואה את החיצוניות בלבד ומקטרג על ישראל. לעומתו מרדכי מעורר את הקודש, רואה הוא את ה'שמות' על אבני החושן, את הפנימיות המאירה של ישראל. זהו ה'חשן' שמכריע את ה'נחש' ומבליט את יקרת סגולת ישראל. בכך נופח מרדכי רוח של תקווה וגורם לישראל לשוב בתשובה שלמה. "הדור קבלוה בימי אחשוורוש".
יש תקופות וזמנים שבהם גלים עכורים שוטפים את עם ישראל. הם עלולים לזרוע ייאוש, להרבות קטגוריה ומחלוקות. אולם מרדכי מלמד אותנו להביט לעומק, לראות את היהלום הפנימי שבכל יהודי, את השם העצמי שלו, ובכך להיות גם כמרדכי, "דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו". שנזכה ותתעורר בנו רוח של גבורת קודש שתזריח את אור הנשמה, תפיל אימה ופחד על אויבינו ותגביר את האחדות והאהבה בקרבנו ובינינו ובין ה' א-לוהינו, אמן!
