הרב ד"ר ראובן פיירמן
חג הפורים שונה מכל חגי ישראל שוני מהותי, הרבה יותר ממה שחנוכה שונה מפסח. חכמינו מלמדים שכל החגים עתידים להיבטל מן העולם, רק פורים לכולי עלמא לא יתבטל: "כל המועדים יהיו בטלין, וימי הפורים לא יהיו נבטלין לעולם, שנאמר: וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" (מדרש משלי פרשה ט).
גם כל ספרי התנ"ך יהיו בטלים חוץ מחמישה חומשי תורה ומגילת אסתר: "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה" (משנה תורה לרמב"ם, הלכות מגילה ב, יח).
קשה מאוד להשוות בין מועדי ישראל, אך לפעמים יש צורך לעשות זאת, כפי שעשה רבי צדוק הכהן מלובלין כדי להמחיש את חשיבותו של פורים, ועל כן כתב שימי הפורים נשגבים הרבה יותר מיום הכיפורים: "וכן הוא קדושת ימי הפורים כלי מחזיק ברכה וכולל כל מיני ברכות דע"כ א' בתיקונים (תי' כא) על יום הכפורים דר"ל כפורים כמו פורים וידוע מי נתלה במי קטן בגדול (תענית ז.) כי פורים הוא ימי רצון הרבה יותר מיוה"כ כי הוא רב שלום האמיתי חותם כל הברכות" (רסיסי לילה אות נח, ד"ה ותחלה).
אם כן, מייד מתעוררת השאלה: מדוע איננו מרגישים זאת? הרי יום כיפור ידוע בהיותו יום מקודש במיוחד בלוח השנה. אם פורים עליון מיום כיפור, מדוע איננו מתכוננים אליו ארבעים יום מראש כשם שמתכוננים ליום כיפור? מדוע אין צמים בו? למה לא מתרגשים כל כך? וכן מדוע לא מלמדים אותנו מהגיל הרך שפורים הוא החשוב ביותר מכל מועדי ישראל?
כדי לענות על שאלות אלו נתחיל מההבנה שיש בעולם שני סוגי הנהגה א-לוהית: התגלות זכרית והנהגה נקבית. לא תמיד שמים לב שהקב"ה אינו רק אבינו; הוא גם אימנו שבשמיים. הנביא אומר זאת בפירוש: "כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלִַם תְּנֻחָמוּ" (ישעיה סו, יג).
נראה שההנהגה הדומיננטית בגן עדן הייתה הנהגה נקבית. לא יעלה על הדעת שהאדם, נזר הבריאה, השתמש בטיעון ילדותי כל כך. רק סיטואציה אחת יכולה להפוך את הדבר להגיוני: חוה הייתה אמורה להיות מקבלת ההחלטות, המובילה, האחראית
כלומר, יש הנהגה זכרית, המדגישה את הצורך של עם ישראל להשתלם, להתפתח ולהתקדם, והנהגה נקבית, המדגישה את הערך בעצם קיומם של ישראל גם ללא תיקון ושכלול, כמו אם שאוהבת את בנה באשר הוא: "בין כך ובין כך אתם קרוים בנים".
נראה שההנהגה הדומיננטית בגן עדן הייתה הנהגה נקבית. אפשר לראות זאת בתשובתו של אדם הראשון לקב"ה: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל" (בראשית ג, יב). לא יעלה על הדעת שהאדם, נזר הבריאה, השתמש בטיעון ילדותי כל כך. רק סיטואציה אחת יכולה להפוך את הדבר להגיוני: חוה הייתה אמורה להיות מקבלת ההחלטות, המובילה, האחראית. אפשר לראות זאת גם מהפסוק הזה: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" (שם, ו).
העונש של חוה תואם להבנה זו: "וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (שם, טז), משמע שקודם היא הייתה השולטת. הסביר רבנו ניסים: "קודם שנתקללה, וכאשר משלה באישה ופתתה אותו, נתקללה להיות הוא מושל בה, כאמרו: והוא ימשל בך" (דרשות הר"ן שורש ראשון).
גם בטבע יש חוסר שוויון מובהק: רק לאריה יש רעמה, וללביאה אין; רק לטווס יש זנב גדול, ולטווסית אין. יש עוד דוגמאות רבות ל'שוביניזם' כזה בטבע. גם בין איש לאישה יש אפליה ברורה, שכן לרוב הגברים יש כוח פיזי גדול משיש לרוב הנשים, לכן כל תחרויות הספורט, בכל ענפיו, מתנהלות בהפרדה מלאה.
אך העניין הוא שגם תחרויות שחמט מתנהלות בהפרדה מגדרית מלאה. הסיבה היא שאלופות העולם במשחקים אלו מפסידות באופן גורף לשחקנים גברים בליגה (GM) נמוכה יותר. כך גם בתחומים אחרים של פעילות אינטלקטואלית: רק כ-10% מכלל זוכי פרס נובל הן נשים. אין כמעט פילוסופיות גדולות, נשים אינן מלחינות סימפוניות, אין כמעט ציירות ידועות, ויש מעט מאוד סופרות גדולות או מדעניות גדולות.
אין ספק שיש נשים כישרוניות ביותר מכל תחום, אך בולטת העובדה שהגברים הם שייסדו תחומים אלו ומובילים בהם. אפילו במקצועות נשיים כביכול, כגון בישול ועיצוב בגדים, הגברים מובילים, ורוב השפים ומעצבי האופנה הגדולים הם גברים. מדוע?
מהו המדד לצדקות? יש נוסחה פשוטה: היכולת להיטיב בתחום הגשמי, הנפשי והרוחני כפול מספר האנשים
להיות אדם כללי
אין ספק שבימים עברו היה בחברה יחס לא צודק לנשים, והאפליה לא אפשרה להן להאמין בעצמן, חסמה את האפשרות להתפתחותן בכל תחום ותחום, ולכן לא הייתה לנשים הזדמנות להוציא לפועל רבים מכישרונותיהן. ההשפעה המבורכת של הפמיניזם תיקנה את העוול הזה בכל החברה התרבותית. זה היה עוד צעד קדימה בדרך לגאולה ולתיקון עולם, וזה כשישים שנה שבעיה זו אינה קיימת בעולם הנאור. בימינו איש לא יבטל מחקר מדעי מאחר שערכה אותו אישה, ולא ידחו ספר טוב מסיבה מגדרית. אם כן, מדוע עדיין אין לנשים הישגים גדולים בכל תחומי השכל האנושי?
בכותבי שורות אלו אני ער לזעם שעלול להתעורר בחלק גדול מהקוראים. מעניין רק שהזעם לא התעורר כשכתבתי על עדיפות הכוח הפיזי שיש לגברים. האם זה משום שכוח פיזי נקבע בטבע? והרי גם הכוח האינטלקטואלי נקבע בטבע. הנושא של ההבדלים מולדים בין גברים לנשים נחקר באופן מדעי, בין השאר על ידי נשים מדעניות, והמסקנה היא שחלק מההבדלים מולדים ולא נרכשים. ניקח לדוגמה את דבריה של מומחית לנירוביולוגיה, פרופ' אלומית ישי, שכתבה לפני שש שנים בעיתון הארץ מאמר שכותרתו "האם יש הבדל בין מוח הגבר ומוח האישה?":
"בעשורים האחרונים חוקרי מוח גילו שיש הבדלים בין מוחם של זכרים ונקבות בזיכרון, רגשות, ותגובה להורמוני דחק. מסריקות MRI שערכו ג'יל גולדשטיין ועמיתיה עולה כי האונה הפריאטלית, המתווכת תפיסה מרחבית, והאמיגדלה, המתווכת את התגובה ההישרדותית 'תקוף או ברח', גדולים יותר במוח הגבר בהשוואה למוח האישה. מאידך, אזורים של המערכת הלימבית המתווכים תגובות רגשיות ואזורים בקליפת המוח המצחית גדולים יותר במוח האישה בהשוואה למוח הגבר.
"במחקרי פוסט-מורטם (כלומר נתיחות שלאחר המוות), מצאו סנדרה ויטלסון ועמיתיה מספר גדול יותר של נוירונים באזורי עיבוד והבנת השפה באונה הטמפורלית של נשים בהשוואה לגברים. לא ברור עדיין אם היכולת הטובה יותר שמפגינות נשים במבחנים של שטף מילולי היא תוצאה או סיבה של צפיפות תאי העצב באזורי השפה במוחן ולכן סביר להניח שכמה הבדלים קוגניטיביים בין המינים הם מולדים ולא נרכשים".
הזכרת היתרון האינטלקטואלי של גברים מעוררת בנו כעס, כי התרבות המודרנית רואה בשכל את הערך העיקרי של האדם, וככל שהאדם חכם וכישרוני יותר, כך הוא נערץ יותר. ואולם מי קבע שערכו של האדם יימדד על ידי הישגיו האינטלקטואליים או על ידי ה-IQ שלו או על ידי חשבון הבנק שלו?
ליהדות יש אמירה אחרת. ערכו של יהודי הוא ביכולת שלו להיות אדם כללי מוסרי וטוב. ייתכן שהחכם ביותר יהיה רשע גמור כשם שהיו דואג האדומי ואחיתופל, כי צדיק עדיף מחכם. מהו המדד לצדקות? יש נוסחה פשוטה: היכולת להיטיב בתחום הגשמי, הנפשי והרוחני כפול מספר האנשים. זאת כנראה משמעות בחירתו של רבי עקיבא בפסוק "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ד'" (ויקרא יט, יז) לכלל גדול בתורה. כל תרי"ג המצוות מכוונות ליכולת להיות כלליים: החל ממצוות צדקה וכלה במצוות התפילין, שמקשרת בין אדם המניח את התפילין לכל יוצאי מצרים ולכל הדורות עד עולם.
היציאה של האדם מפרטיותו וההזדהות שלו עם הכלל היא הדרישה הבסיסית ביותר של התורה. אומר הרב קוק זצ"ל: "האדם צריך להיחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות, הממלאות את כל מהותו… צריך שתהיה מחשבתו ורצונו, ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום. ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה" (אורות הקודש ג, קמז).
נראה שדווקא את הגברים יש צורך גדול לחלץ מפרטיותם. נשים הן כלליות במהותן כיוון שהן שייכות לכוח האימהות ומסוגלות בעצם בריאתן לכלול בתוכן עוד מישהו חוץ מהן עצמן: את התינוק העתיד להיוולד. וכאשר אימא אומרת "אני" היא כוללת במילה הזאת את ילדיה ואת בעלה.
איזו סימפוניה ואיזה מחקר יכולים להשתוות ליכולת של האישה ליצור חיים ולגדל אותם במו ידיה? כל היצירות של התרבות האנושית אינן משתוות למתנת א-לוהים זאת שקיבלה האישה: היכולת להיחלץ מפרטיותה ולכלול בתוכה אחרים.
משום כך נשים פטורות מן המצוות שהזמן גרמן, כי מטרת המצוות היא לקשר את האדם אל הנצח. הנשים כלליות במהותן, ועל ידי כלליותן מקושרות אל העתיד – אל ילדיהן – ואל הנצח כבר עכשיו בהווה. מקושרות אל אותו מצב שבו יהיה כל עם ישראל לעתיד לבוא, וכשכולם יהיו במדרגה זו, המצוות תהיינה בטלות, כדברי רב יוסף (גיטין ס ע"א), כלומר ייחוו כחלק עצמי ואותנטי של כל אחד ואחד, ולא נזדקק לציווי. לכן רק האישה יכולה לברך "שעשני כרצונו", ברכה ששום גבר אינו יכול לברך לעת עתה, ולכן היהדות נקבעת על פי האם ולא על פי האב.
גם כל החגים וכל ספרי התנ"ך נועדו להטמיע בעם ישראל תוכן מסוים (כגון חירות, מלכות, תיקון, אימת הדין ועוד). הפן הזכרי של האינסוף מייצב את האומה, מחנך ומדריך לגדול ולהתפתח. אבל כאשר תושג המטרה, כבר לא יהיה צורך בכל החגים ובאותם ספרי תנ"ך שנועדו לתקן את עם ישראל, כי כל התכונות הטובות כבר יהיו חקוקות בעצמותיהם של כולם. אז, לעתיד לבוא, היחס הא-לוהי אלינו יהיה בלתי מותנה, יחס סגולי, "כאיש אשר אימו תנחמנו".
פורים הוא סיפור על שבפעם הראשונה מאז היציאה מגן עדן שבה והתהפכה ההנהגה הא-לוהית לזמן מוגבל להנהגה הנקבית כדי להציל את עם ישראל, שבפעם הראשונה בהיסטוריה עמד בפני איום השמדה המוחלטת, ולכן פורים אינו יכול להתבטל, כי הוא מבטא אהבת אם, שאינה תלויה בדבר.
הנקבה היא העיקר
ואולם יש עוד דבר שחשוב לציין: רק במבט חיצוני יש תחרות בין גברים לנשים, ואילו באופן אמיתי איש ואישה במהותם מהווים עניין אחד, ועל כן לא תיתכן שום השוואה ביניהם, וממילא שום תחרות ביניהם. הם משלימים זה את זה כי הם מהווים עניין אחד, נשמה אחת.
לא במקרה כל האופי של חג פורים הוא נשי: גברים המהדרים אמורים לבשל בעצמם את משלוח המנות שייתנו איש לרעהו; הצדקה, שניתנת בדרך כלל רק למי שמגיע לו, נהיית מתנות לאביונים לכל פושט ידו, ללא חשבונות; השכרות מבטלת את השכל עד דלא ידע; האור הופך לאורה; מרדכי עושה ככל אשר ציוותה עליו אסתר. אולי אז יתברר גם שהרעמה של האריה והזנב של הטווס נועדו רק למשוך את הנקבה – היא העיקר בסיפור.
אך כיוון שההנהגה של אם, ששוכנת עם בניה גם בטומאתם ומצילה אותם גם אם אינם זכאים להצלה, עלולה לקלקל את הילד ולגרום שלא יתאמץ להתעלות, חג זה כולו סוד, ומשום כך מסתירים מעט את רוב קדושתו במסורת ישראל. וכיוון שמאמר זה נכתב במצב של 'עד דלא ידע' בחג הפורים בשנה שעברה, הוא בגדר סוד שיצא, ואין להתייחס לדברים ככתבם וכלשונם.