מערכת
אחרי מיני סערת הרשת שהתרחשה בעקבות דבריו של הרב שמואל אליהו נשאלנו כיצד העזנו לפרסם דברים שאינם מסתדרים עם הרחמים והכאב שעולים כששומעים את התיאורים הקשים מטורקייה ומסוריה.
לפני מה שאנחנו הקטנים חושבים או לא חושבים על דברי הרב שמואל אליהו, יש משהו אולי חשוב יותר מהסוגיה עצמה. אנחנו ב'עולם קטן' משתדלים שמערכת היחסים בין גדולי ישראל ובין דעותיהם של אנשי מעשה תהיה כפי הנהוג במסורת ישראל. הבסיס של היהדות הוא אמונה והקשבה לחכמי ישראל, ורק אחר כך שאלות ובדיקת כיוונים נוספים. נראה שהתנועה היסודית הזאת משום מה נשחקה אצלנו. השאלה הראשונה שעולה כשאני שומע תלמיד חכם היא אם דבריו "נכונים" או לא. לא מה אני לומד ומה אני שואל אלא אם זה נכון בעיניי. אני השופט והמודד. ב'עולם קטן' אנחנו משתדלים שלא לנהוג כך אלא כמסורת ישראל.
כשהרב שמואל אליהו אומר שצריך לדעת לראות את יד ה' ואת העובדה שיש כאן גם עונש לגויים שצוררים אותנו, גם אם זאת לא הייתה המחשבה שלנו באופן טבעי, אנחנו חייבים ללמוד לפתח גם אותה. זה בדיוק תפקידו של רב, להאיר את העיניים במקומות שלא די באינסטינקט ובראייה הפשוטה של הרגש האנושי להתרומם למבט הא-לוהי. הרב שמואל אליהו אינו עובד ב'עולם קטן'. אנחנו הם שבאים לעבוד בעבור עם ישראל ותורת ישראל. עורכי העיתון יכולים לשאול ולהציע, אבל לא מתפקידנו להיות הצנזור של גדולי ישראל.
באשר לדברים עצמם, בשיח מערבי שעוסק רק ברחמים ובחסד אנחנו רואים זכות לתת במה לדבריו של הרב שמואל אליהו שליט"א. אחנו משוכנעים שעל אף קולות המוחים ראו רבבות בדברים של הרב ביטוי גם לתחושותיהם. בזכותו הרמנו מבט מהכאב הקשה של המראות וראינו מעט מעט גם מחסד ה' שהכה הפעם במי שרואים בנו אויבים.
האם מי שיודע לומר שירה על הרוע שה' מנחית על אויבינו אינו יודע מהי אחווה ואהבה? הרב שמואל אליהו הוא דוגמה מצוינת לכמה היכולת הזאת מעוררת אהבה, רחמים וחסד בתוך הרצון הא-לוהי הכולל. ולהפך: ההיסטוריה הרחוקה והקרובה מראה שאדם שמחובר רק לחסד לפי עיניים מערביות מגיע לשחיתות ואכזריות.
וכך זכינו בלי שתכננו שתורת ישראל הרב-ממדית שמסורה לחכמי ישראל באה לידי ביטוי גם בד' אמותינו, ובעמוד שמול דברי הרב שמואל אליהו התפרסמו גם דבריה המרוממים והקדושים של הרבנית ימימה מזרחי שתחיה, שכתבה על הכאב ועל הרחמים שיש לחוש כלפי כאבם של הטורקים. אלו ואלו דברי א-לוהים חיים.
בשמאל מפוחדים ומגיבים כמי שאדם מפוחד נוהג. הבעיה הגדולה היא שלצידו יש קומץ מנהיגים בשמאל שמנצלים את הפחד הזה כדי לדרדר את המצב, והאחריות של הממשלה היא להפריד ולנהוג ביד קשה במי שמסית. הכאב האמיתי של השמאל מחייב את הממשלה כבר עכשיו לצאת בהצהרות ברורות שמחאה והסתה יטופלו בכוח פיזי משטרתי ובמאסרים
חולשה מלבה מלחמה
לא כיף בימים כאלה, שבהם הוויכוח בינינו מחריף, אבל זה חלק מהחיים היהודיים שלנו. אדישות ואטימות ממש אינן רצויות בימים האלה, אבל אסור שמהצד השני ינהלו את האירוע הזה תסריטי האימה ממלחמת אחים. הדבר שיכול יותר מכול לדרדר אותנו לשם, חלילה, הוא לתת לתסריטים האלה לנהל אותנו.
חשוב מאוד לצאת מאתרי החדשות ומהרשתות ולהסתכל מסביב. ברחוב עצמו העם הזה, המפולג לכאורה והכועס, מדבר זה עם זה באהבה, עוזר זה לזה בכל מה שצריך, וכולו (להוציא כמה משוגעים) יתאחד מול אויב, חלילה. המקום הנפשי של מלחמות אחים שמתוארות בהיסטוריה אינו נחלת שום צד במחנות כאן, ברוך ה'. זו לא אותה אווירה ציבורית, וחשוב לשים לב לזה. הוויכוח, למרות הקולניות שלו, עדיין נמצא בתוך תבנית נורמלית של מדינה מתוקנת, ודווקא לכן צריך להחזיר אותו לשם. למקום של החוק והכללים הפשוטים שהמדינה הזאת נקבעה על פיהם.
מחנה השמאל היהודי נמצא כבר זמן רב בתודעה שמדינת ישראל מאבדת כיוון. מבחינתו הבחירות האחרונות הן המכה בפטיש. זה כאב אותנטי ברובו המכריע. לצד כל המניפולציות והשקרים והניסיון להלהיט את הרוחות ודיסאינפורמציה בכל מה שקשור ברפורמה המשפטית, מדובר בפחד אותנטי. השמאל זועק את כאבו, ואין טעם ולא נכון לבטלו ולהקטינו. האנשים האלה יוצאים לרחובות וזועקים מפחד. אנחנו יודעים שזה פחד שווא, אבל הם לא יודעים או לא רוצים לשמוע.
אחינו שבשמאל אינם רשעים, הם מפוחדים ומגיבים כמי שאדם מפוחד נוהג. הבעיה הגדולה היא שלצידו יש קומץ מנהיגים בשמאל שמנצלים את הפחד הזה כדי לדרדר את המצב, והאחריות של הממשלה היא להפריד ולנהוג ביד קשה במי שמסית.
הטיפוסים הציניים, כמו אהוד אולמרט, שקורא "לפרוץ את הגדרות ולעבור למלחמה אמיתית", או רון חולדאי, שמדבר על "שפיכות דמים", הם כרגע עבריינים מסוכנים שמאיימים על שלום העם. בכל יום שהמשטרה נותנת להם להסתובב כאילו לא אמרו אמירה מטורפת ולא לגיטימית בעליל, היא גורמת לנגע הזה להתפשט.
מתווה הנשיא, ומתווה של הסכמות בכלל, הוא כיוון טוב ללא קשר להפגנות ולכוחניות. כי הסכמות הן דבר טוב. כניעה לכוח היא דבר שמלבה שנאה.
כניעה לאלימות מעודדת אלימות
ימנים שרוצים הידברות זה מצוין, אבל ימנים שמונעים רק מהאיומים האלה על מלחמת אחים מלבים אותה במו ידיהם. ככל שהימין ידבר על זה יותר, חושש מזה יותר, כך תגדל המוטיבציה של השמאל לאיים בזה, כי הוא יודע שהימין מפחד ממלחמת אחים יותר מכול. אנשי ימין ששומעים את חולדאי, ומהבהלה אומרים "בואו נרגיע רגע את הממשלה מלהתקדם", באמירה הזאת גורמים חלילה שתהיה כאן מלחמת אחים. כניעה לאלימות מעודדת אלימות.
אם המפגינים יריחו שלא יעצרו אותם בכוח אם יסלימו, הם אכן יפרצו את הגדרות. המחאה כשלעצמה לא רק לגיטימית אלא אפילו בריאה. זה מלמד אותנו גם כמה השמאל אוהב את המדינה שלנו ונלחם למענה. אבל מחאה שתריח בטעות שהממשלה לא תגיב על הסלמה עלולה ללכת איתה עד הקצה. המצוקה שבה הם נתונים אינה מאפשרת להם כרגע שיח והיגיון; הם חייבים בשביל עצמם גבול ברור.
אנחנו רגילים בצדק מסוים להתהדר בכך שבהתנתקות ידע הימין שלא לפרוץ את הגבולות וקיבל לבסוף את ההחלטה הלא לגיטימית של הממשלה ההיא. אבל חייבים לומר בהגינות שמי ששמרה עלינו שפויים ולא משתוללים ופורצים הייתה במידה רבה הממשלה הנוקשה (עד אכזרית) שהייתה כאן לנוכח המחאה הכואבת ההיא.
כשנזכרים בדילמת הפריצה מכפר מימון, אנחנו רגילים בדרך כלל לכעוס על ההנהגה הרבנית ועל ההנהגה הפוליטית שמנעו את היציאה הזאת מול גדודי ההתנגדות הצבאית והמשטרתית שהוכנה לתסריט כזה. אבל האמת היא שמה שהרתיע את מנהיגי הימין היה התודעה הברורה ששידרה בחריפות ממשלת שרון, שהיא לא תהסס להפעיל כוח רב מאוד, והיה גם מי שטוען עד היום שאפילו אש חיה תוכננה בתסריט כזה.
הממלכתיות המוגזמת לא נבעה רק מבית המדרש אלא גם מהתודעה שלא יצא מכך הרבה והממשלה הזאת נחושה לבצע את החלטותיה בכל מחיר. לא העלנו על דעתנו מלחמת אחים, כי ידענו שמלחמה מצידנו תיענה בכוח גדול מאוד. במידה רבה מאוד הנחישות הזאת, אולי יותר משיקול הדעת שאנחנו מייחסים לעצמנו, מנעה מלחמת אחים חלילה.
לא חייבים להעתיק את הדיכוי שהיה כאן באותם ימים אפלים, אבל חובה להציב גבול מיידי. אהוד אולמרט חייב להיענש בחומרה מייד, וכמוהו גם חולדאי. זה לא יגרום להסלמה אלא יסמן גבול. הכאב האמיתי של השמאל מחייב את הממשלה כבר עכשיו לצאת בהצהרות ברורות שמחאה והסתה יטופלו בכוח פיזי משטרתי ובמאסרים.
חייבים לומר בהגינות שבגירוש מגוש קטיף לא העלנו על דעתנו מלחמת אחים, גם כי ידענו שמלחמה מצידנו תיענה בכוח גדול מאוד. במידה רבה מאוד הנחישות הזאת, אולי יותר משיקול הדעת שאנחנו מייחסים לעצמנו, מנעה מלחמת אחים חלילה
מתווה הנשיא
המדינה הזאת מצליחה להיות חזקה ושלמה כי יש כאן הסכם ברור שאחרי כל המחלוקות הרוב מחליט והוא שממנה ממשלה שמקבלת החלטות. על הדבר הבסיסי הזה צריך לשמור מכל משמר. אם ההסכם הזה יופר, תיפול חלילה מדינת ישראל. האחריות לשמירה על שמדיניות המחנה שזכה בבחירות היא שתבוא לידי ביטוי, גם היא מוטלת על כתפיה של הממשלה הנבחרת.
מתווה הנשיא, ומתווה של הסכמות בכלל, הוא כיוון טוב ללא קשר להפגנות ולכוחניות. כי הסכמות הן דבר טוב. כניעה לכוח היא דבר שמלבה שנאה. הידברות והסכמות הן דבר טוב.
מתווה הנשיא מכיר באופן חד שהעם הוא הריבון. שאין אפשרות בלתי מוגבלת לפסילת חוקים. הוא מכיר בכך שהשערורייה שבה השופטים הם רוב בוועדה למינוי שופטים לא תהיה כאן עוד, וגם פסקת ההתגברות מקבלת בו לגיטימציה ברורה.
לא סתם אין בצד השני כרגע מי שרוצה להגיע להבנות. הסיבה העיקרית היא שההתנגדות מופנית כמובן לא רק נגד הרפורמה. יש מי שיש לו אינטרס לשמר את ההתנגדות סביבה כי אפשר לאחוז בה.
ובכל זאת ולמרות הכול צריכות להימצא דרכים יצירתיות למצוא דמויות משמעותיות מעולם המשפט החוקתי שאפשר להגיע איתן להבנות. לא כדי להרגיע את הרוחות אלא כי רפורמה שעוברת בהסכמות תהיה חזקה יותר.
הימין היהודי זכה ברוב חסר תקדים. השמאל הפסיד שוב ושוב גם אחרי כל המניפולציות שניסה לעשות כאן בחמש השנים האחרונות. המצב הזה מוליד מתח שיא באוויר, וצריך עכשיו הרבה חמצן כדי לעבור אותו. הוא יירגע, אבל עד אז הימין חייב לעבור לתודעה ממלכתית ולקבלת אחריות לשמירת הסדר והגבולות, וגם לנסות להגיע להסכמות בדרך לביצוע כל השינויים החיוניים כל כך במערכת המשפט, שרובו המוחלט של העם דרש אותם בבחירות האחרונות. גם הנשיא.
