רופאים רצים, אחיות רצות, מכשירים מזמזמים וכולם מאוד ממהרים, תינוקות חדשים מגיעים בפער של דקות זה מזה, מתנדנדים בין מוות לחיים. כל כך כל כך קטנים, וכבר נלחמים על חייהם.
גם אני התחלתי ככה, תינוקת קטנה וחמודה אבל לא ממש צפויה. כלומר, הכול היה בסדר בזמן ההיריון. הבדיקות היו טובות, המדדים נכונים, והכול נפלא שגרתי להחריד. עד שלא.
נולדתי בחודש השישי להיריון, בשבוע ה-25, על קו התפר שבין להיות ללא להיות. ההורים שלי, אנשים מתוכננים ומסודרים בדרך כלל, לא ממש ציפו להפתעה הקטנה הזו. אבא, שבכלל היה אז קצין בצבא, בדיוק היה במילואים ולא ציפה שההודעה הבאה שיקבל היא שנולדה לו בת קטנה. אבל אימא הכי נבהלה. אני חושבת שהיא אפילו לא הספיקה לקחת בגדים בגלל המהירות שבה הכול התגלגל. אמבולנס, בית חולים ולידה.
פתאום הייתי שם. קטנה, כל כך קטנה. שקלתי פחות מקילו, אולי חצי בקבוק חלב, ובלי חיבוק מאימא או מבט אחרון לפרדה הובילו אותי מייד לפגייה.
שלושה חודשים נאבקתי על כל נשימה. כל הפקת צליל נשמעה למשפחה כהרמוניה מקסימה. שלושה חודשים הייתי מחוברת לכל המכשירים שעזרו לי לחיות, עשו בשבילי הכול, אולי חוץ מלבכות. האמת היא שאני לא זוכרת אם בכיתי בכלל בתקופה הזאת, אבל אימא מספרת שאחר כך השלמתי פערים.
נחזור לסיפור: כמו בסרטים אבא ואימא ישבו במשרד של הרופא, ושלא כמו בסרטים הוא דווקא סיפר להם בשורה טובה. הרופא בישר להוריי שאני אחיה, ובבוא היום גם אוכל ואדבר, אצחק וארוץ. טוב, בעצם בעניין הזה הרופא לא היה בטוח בכלל. הוא הסביר שבזמן הלידה לא הגיע די חמצן לאזור של מסוים של המוח האחראי לפעולת הרגליים, ולכן לא סביר שאצליח לרוץ או לרכוב על אופניים. לפגיעה יש אפילו שם. בעצם כמה שמות. קוראים לה שיתוק מוחין בעברית, CP באנגלית ו-Cerebral Palsy בשפה ארוכה ומדעית.
הרופא בישר להוריי שאני אחיה, ובבוא היום גם אוכל ואדבר, אצחק וארוץ. טוב, בעצם בעניין הזה הרופא לא היה בטוח בכלל. הוא הסביר שבזמן הלידה לא הגיע די חמצן לאזור של מסוים של המוח האחראי לפעולת הרגליים, ולכן לא סביר שאצליח לרוץ או לרכוב על אופניים. לפגיעה יש אפילו שם. קוראים לה שיתוק מוחין
אבא ואימא קיבלו את הידיעה בלב רחב ובראש פתוח, ואני יכולה להעיד שעד היום הם רק רוצים תמיד לעזור, להקל ולהקשיב. גם שאר המשפחה קיבלה את הידיעה בהרבה אהבה, וכולם ביחד נרתמו למשימה. אחרי שלושה חודשים, כשיצאתי מבית החולים, כבר עמד מאחוריי צוות לא קטן של אנשים אוהבים, ועד היום הם תמיד מסורים ומחבקים.
לקח לי זמן רב מהרגיל לגדול ולהתפתח. רק כשהייתי בת שנתיים למדתי ללכת בעזרת הליכון כבד שהיה בנוי כמו יצור מעולם אחר, ולכן כשכל הילדים הביאו לגן בובה, אני באתי תלויה במפלצת בטון, שבטוח שיש איזה מהנדס מבוגר בעולם שהאמין בה וראה בה יצירת פלאים, אבל אני פחות התלהבתי ממנה וממש השתדלתי להשתמש בה מעט ככל האפשר. העדפתי להיעזר באחרים, לפעמים אפילו באנשים שלא הכרתי, העיקר שלא לגרור לפני עגלת בטון ענקית, ולפי דעתי אז גם חסרת תועלת, כי הרי אף אחד מהילדים האחרים אינו משתמש בעגלה כזו: סימן שלא צריך אותה.
את שנותיי הראשונות ביליתי בין הגן לבתי חולים, אבל בסוף התגלגלתי (במלוא מובן המילה אגב, כי שנה קודם לכן היה לי ניתוח) לבית ספר של ילדים רגילים.
והיום? היום אני בת 17, נהנית מהחיים, חוגגת עם חברות ולומדת למבחנים. אני עדיין נעזרת בקביים בהליכה, אבל לפחות בתי החולים הפכו להערת שוליים בחיי.
קוראים לי תאיר שלם, ואני תלמידה, חברה ואפילו מדריכה. וכן, אני גם עדיין נכה. ניפגש כאן בזמן הקרוב. יהיה מעניין בעזרת ה'.
