"היא העניקה לי חיים"

 

שעה לפני מותה, כשהוא לבוש מכף רגל ועד ראש בחליפה של יחידת טיפול נמרץ קורונה המגינה עליו מפני הנגיף, ביקשה אסתר פולארד ז"ל מבעלה יהונתן להסיר את המסכה מעל פניו ולהתקרב אליה ככל יכולתו. באותם רגעים, הוא מספר, כשמותה של אסתר קרב לבוא, לא היה אכפת לו אם יחיה או ימות. הוא רצה רק לשמוע את מה שעדיין לא הספיקה לומר לו. "הם יבואו אחריך אחרי מותי", אמרה לו אסתר ז"ל, והתכוונה לפוליטיקאים.

"היא שאלה אותי: מהי פוליטיקה?" מספר פולארד בקול רועד. "אמרתי לה, את לא תחיי מספיק זמן בשביל לשמוע ממני את התשובה האקדמית המלאה. והיא חייכה", הוא אומר. "פוליטיקה היא אומנות הפשרה, המשיכה אסתר ז"ל, ואחיזתה בידי התהדקה. על מה אתה תהיה מוכן להתפשר? שאלה. על חברון? על מערכת המכפלה? הר הבית? קבר יוסף? הר עיבל? כשרות? שבת? תגיד לי עכשיו, על מה אתה מוכן להתפשר?

"הבטתי בה ועניתי: על שום דבר", אומר פולארד. "לכן, סיכמה אסתר לפני מותה, אתה תישאר עצמאי, ולא תיכנס לשום מפלגה. תשרת רק את הארץ, את עם ישראל ואת ה'. אל תתפשר ולו על מילימטר אחד. תישאר נאמן לכל אלה".

"הייתה סופת שלג, ומנהל הכלא אמר לי שסגרו את המקום לביקורים. שעה אחר כך הגיע לבשר שאשתי צעדה עשרה קילומטרים בשלג בלי יכולת לראות את הדרך רק כדי לבקר אותי. הוא אמר לי: אתה לא תאמין, אבל אשתך הגיעה לכאן בשלג. אשתי תהרוג אותי אם היא תדע שאשתו של אסיר הלכה כך בשלג כדי לבקר אותו ולא הרשיתי לה לראותו אותו"

השומרת בשער

יהונתן הכיר את אסתר כשהיה סטודנט צעיר לימים, תלמיד תיכון. "הגענו שנינו לארץ, אני באתי מארצות הברית ואסתר באה מקנדה למחנה קיץ לנוער במכון ויצמן". שנים רבות אחרי אותו מפגש ראשון, "כשהייתי כלוא שבע קומות מתחת לאדמה, קיבלתי ממנה מכתב בפעם הראשונה, ומשם התחדש הקשר".

בשנת 1993 הם נישאו. בעשרים ושלוש השנים הנוספות שבהן היה כלוא בתנאים קשים מנשוא ליוותה אותו רעייתו אסתר במסירות שאין דומה לה. "היא אהבה אותי ואת הארץ בתשוקה ובהתמסרות שוות ערך. הייתה לה יראת שמיים במדרגה שאני מנסה לחקות כבר עשורים. מעולם לא הכרתי אישה חסרת פחד כפי שהייתה רק בשל מדרגת יראת השמיים יוצאת הדופן שלה", אומר פולארד.

לאורך שנות מאסרו הקפידה אסתר לבקרו: "תדירות הביקורים הייתה תלויה בנקודות שקיבלנו מדי חודש מהנהלת הכלא. כל דבר, כגון מחלה מידבקת שעברה בין האסירים, היה יכול לגרום לשיבוש ולביטול של ביקורים. הכי כאב לי שבשל מצבה הכלכלי הירוד נאלצה אסתר לשהות במוטל מזעזע במרחק עשרה קילומטרים מהכלא, בתנאים שאנשים נורמליים לא גרים בהם ועם אנשים שלא ראוי לדור איתם", הוא אומר.

"עיתונאים ישראלים היו מגיעים ומזדעזעים שהממשלה הישראלית אינה עושה דבר כדי לסייע לה לדור במקום נאות לאישה יהודייה. אבל היא לא הוטרדה מזה", מציין פולארד את שבחה של אסתר. "זה הטריד אותי ואת מי שראה את זה ובייחוד את הרב פסח לרנר, והוא עשה ככל יכולתו לגייס כספים כדי שאסתר תתאכסן במקום נוח יותר. תשובתה על כל זה הייתה: תן את זה ליהונתן. היא הקריבה את כבודה העצמי כדי לאפשר לי לאכול מוצרי מזון כשרים כמו חמאת בוטנים, סרדינים, קרקרים, שעליהם חייתי כל אותן עשרים ושלוש שנים מתוך שנות מאסרי.

"לעיתים אני מספר על מסירותה כלפיי סיפור לא ייאמן: הייתה סופת שלג, ומנהל הכלא אמר לי שסגרו את המקום לביקורים. שעה אחר כך הגיע לבשר שאשתי צעדה עשרה קילומטרים בשלג בלי יכולת לראות את הדרך רק כדי לבקר אותי. הוא אמר לי: אתה לא תאמין, אבל אשתך הגיעה לכאן בשלג. אשתי תהרוג אותי אם היא תדע שאשתו של אסיר הלכה כך בשלג כדי לבקר אותו ולא הרשיתי לה לראותו אותו, והוא אפשר לביקור להתקיים.

"זו הייתה הפעם הראשונה שהיינו בחדר הביקורים ללא הסחות הדעת הנוראיות של האסירים האחרים עד שהבנתי שהשמש שוקעת והיא תצטרך לצעוד בחזרה עשרה קילומטרים כשהיא רטובה לגמרי. ואז הגיע אחד מהסוהרים והציע להסיע אותה בג'יפ הביתה. מצד אחד זו הייתה דוגמה למסירותה, ומצד אחר הבנתי שגם בגיהינום יש אנשים טובים שמזהים את נאמנותה".

 

אחריו במדבר

"חשנו כאב עצום כשראינו שאסירים אחרים הורשו להיות עם נשותיהם לאחר השתדלות של מדינותיהם, ועלינו זה נאסר. זה היה קשה מאוד. זה היה מעבר לגבולות הסבל שלנו, ואיש לא עזר לנו. הייתי פגר בזמנו, ואסתר הייתה מחייכת ואומרת לי: יהונתן, הם לא מתייחסים אליך גרוע יותר מלכל אדם במדינה הזאת. עכשיו אתה מבין מה זה להיות אזרח יהודי בארץ הזאת".

מעולם בכל שנות מאסרו לא חשבה אסתר להמשיך בחייה בלעדיו: "היא הבהירה לי שתישאר במדבר איתי לשארית חייה, אם נחוץ. האפשרות להיפרד בשל המאסר המתמשך שלי מעולם לא עלתה. גם לאחר שאובחנה בסרטן, ואחר כך שנים, למרות ניסיונותיי החוזרים ונשנים לשכנע אותה, סירבה לטיפול בכימותרפיה כי זה יחבל באפשרות שלנו להביא ילד לעולם. שנינו ציפינו שאשתחרר ונגיע לישראל כהרף עין".

לנוכח הקץ המתמשך והעתיד הלוט בערפל, כשלשניהם לא היה מושג מתי יסתיים המאסר, עמדו לנגד עיניהם דבריו של הרבי מלובביץ': "כשכבוד הרב מרדכי אליהו זצ"ל נפגש לשיחה אישית עם הרבי מלובביץ', הוא שוחח עם הרבי על המאמץ לפעול לשחרורי. הרבי אמר לו שמבחינתו אני כיוסף בבור. מצד אחד זו הסיבה שהרב אמר לאחר מכן שהפעילות לשחרורי היא תיקון מכירת יוסף של דורנו. אך החשוב יותר בשביל אסתר ובשבילי היה שזה הראה שהישועה תבוא רק מה'. צריך השתדלות של כולם, אבל הבנו שהרבי רומז שאורך מאסרי הוא משמיים".

לכן כשאנשים הרגישו שלא עשו מספיק למכן יהונתן, אסתר, שהגיעה לכותל בכל יום במשך עשור ופקדה קברות צדיקים בתפילותיה, רק שאלה: "האם התפללתם עליו? לה' יש כוס תפילות בעבורו, וכשתתמלא הכוס יהונתן יבוא הביתה. לא ידענו מתי, אבל ידענו שכל התפילות בעבורי ימלאו את הכוס, וככל הידוע לנו השחרור שלי היה משמיים.

"הייתי צריך להחזיק מעמד בכלא ולחיות בכשרות ככל שיכולתי, אבל זו הייתה שאלה לאומית כמה מסירות יש לנו כעם. זה היה מבחן לנו ולעם ישראל. עשינו ככל שיכולנו להראות לה' שהישועה שלנו תלויה בו. לא הסנאטור, לא הכנסת ולא ראש הממשלה. מצד שני זה היה בשביל עם ישראל בעצמו. לכן לא פקפקנו בכמה זמן יידרש. ידענו בבירור שזה בידי שמיים ותוצאה של הכרתנו בעובדה הזאת ומסירותנו לה' ויראת השמיים שלנו, וכן שהעם יבין מה מונח על כף ההשתדלות שלו".

הקשר עם אסתר בתקופת המאסר היה נתון לפיקוח צמוד של שומרי הכלא: "לא יכולנו לגעת זה בזה, לנשק זה את זה, להחזיק ידיים. ישבנו כששולחן מפריד בינינו והשומרים שומרים על כל תנועה. הפיקוח המוחלט על הקשר שלנו במשך עשרים ושלוש שנה היה קשה מאוד. אבל היא ייצגה לא רק את היותה אשתי אלא גם את ארץ ישראל ואת עם ישראל הנמצאים מעבר לחומות הכלא. בביקוריה היא העניקה לי חיים כי ראיתי בעבור מה אני נלחם".

על מה שוחחתם בשעות הללו?

"על מה בעל ואישה משוחחים?" שואל פולארד ועונה: "על תקוותינו, חלומותינו, שאיפותינו. היא הייתה המורה שלי. רמת החינוך היהודי שלה הייתה יוצאת דופן, והיא לימדה אותי בביקוריה. דיברנו על פרשת השבוע, ואני הקשבתי. לא הייתה לי גישה לחומרי קודש, והיא הנגישה לי אותם וחיזקה אותי.

"בזמן ההתנתקות, כשדובר על שחרורי, היא הגיעה לבושה בשתי חולצות כתומות. כששאלתי לפשר הדבר היא אמרה: אם תשתחרר עכשיו, אנחנו נצעד לגוש קטיף, כי אותך יכניסו. שאלתי: את מצפה שנלך? לא עדיף שניסע באגד או במונית? מה יקרה אם לא יכניסו אותנו? אז היא ענתה: נלך לחומש, לשא-נור או לגנים שבצפון השומרון. מצד אחד צחקתי, ומצד אחר הייתי גאה במסירותה לעם ולארץ.

"עוד דיברנו על טקטיקות ואסטרטגיות. היו לנו חיים מלאים", אומר יהונתן. "דיברנו בעשרים ושלוש שנה יותר משמדברים כל בעל ואישה בנסיבות נורמליות, כשהולכים לעבודה ויש משפחה לדאוג לה. זה בוודאי לא עמוק ומרוכז ואינטנסיבי כמו השיחות שהיו לנו. ישבנו בחדר שמונה שעות בכל פעם, ובסוף עשרים ושלוש שנה היחסים שלנו היו חזקים כל כך, כאילו חיינו יחד בחופשיות כל השנים הללו. לקחנו מצב רע ומביך והפכנו אותו למשהו טוב. הפכנו לאחד".

"חשנו כאב עצום כשראינו שאסירים אחרים הורשו להיות עם נשותיהם לאחר השתדלות של מדינותיהם, ועלינו זה נאסר. זה היה קשה מאוד. זה היה מעבר לגבולות הסבל שלנו, ואיש לא עזר לנו. הייתי פגר בזמנו, ואסתר הייתה מחייכת ואומרת לי: יהונתן, הם לא מתייחסים אליך גרוע יותר מלכל אדם במדינה הזאת. עכשיו אתה מבין מה זה להיות אזרח יהודי בארץ הזאת"

להכיר את גודל דמותה

ביום שני הקרוב, כ"ט בשבט, יחול יום השנה לפטירתה של אסתר ע"ה. פולארד, שמכנה את אשתו ז"ל "השומרת בשער", בחר לציין את השבת הסמוכה לפטירתה "בריאיון דווקא ל'עולם קטן', משום שאני יודע היטב שבשנים הרבות שבהן אסתר עשתה מאמצים אדירים להביא לקדמת הבמה את העוול שנעשה לי ואת הדרישה לשחרורי, אתם הייתם שם איתה", הוא מסביר.

אסתר נאבקה כל השנים בממשלות ובבכירים, שמה את עצמה בצל למען המאבק לשחרורו של בעלה, וליהונתן חשוב לאפשר לציבור הזדמנות להיחשף "לגודל הדמות של מי שהיא הייתה באמת". לאחרונה פתח פולארד בקמפיין מימון המונים שמטרתו להקים את מרכז ילדי אסתר, מרכז חינוך יהודי שבו ילמדו מדי שנה מאות ילדים, דתיים ושאינם דתיים, מהגיל הרך ועד בר מצווה. המרכז יוקם בתל אביב לזכרה ולהנצחתה של רעייתו.

"אסתר עצמה הייתה אשת חינוך. היא הובילה את כולם במאבק להשיב אותי הביתה, ובמרכז שנקים לזכרה נוכל בעז"ה לעזור לדור שלם לחזור הביתה, לזהות היהודית, ולהבין מי אנחנו. זה דבר שחייב לקרות בשנים המכריעות של הילדות, בגיל שבו המוח והלב עדיין פתוחים לקלוט", מסביר פולארד את חשיבותו של המיזם.

"אנחנו מנסים לחשוף את הדור הצעיר למסורת שמאחדת את כולנו. הם יעשו בזה מה שירצו, אבל לפחות נעניק להם כלים לבחור. זה היתרון בללמד ילדים בגיל הצעיר, להעניק להם כלים אינטלקטואליים כדי שיוכלו לבחור את הקשר שלהם עם א-לוהים. זו מטרתו של בית הספר".

"גם לאחר שאובחנה בסרטן, ואחר כך שנים, למרות ניסיונותיי החוזרים ונשנים לשכנע אותה, סירבה לטיפול בכימותרפיה כי זה יחבל באפשרות שלנו להביא ילד לעולם. שנינו ציפינו שאשתחרר ונגיע לישראל כהרף עין"

אסתר ע"ה ואתה לא זכיתם לילדים מאחר שלא קיבלתם את הזכות הבסיסית להוליד ילדים בתקופת מאסרך בארצות הברית. איך זה קשור לבחירה שלך לבנות מוסד לילדים?

"זה קשור מאוד. אלו יהיו הילדים שלנו. במהלך מאסרי ביקר אותנו אחד מחברי הכנסת ושאל אותי מה לא בסדר איתי. אסתר צחקה ואמרה שהם תוהים מדוע אין לנו ילדים. נאלצתי להסביר להם שלאסיר פדרלי בארצות הברית אין זכויות פריון, וגם זכויות בסיסיות אחרות נשללות ממנו. הפושעים האכזריים ביותר בישראל מקבלים את הזכות הזאת.

"הוא היה בטוח ש'ארץ הזהב' אנושית. לפעמים מה שאתה לא מבין במובן הלאומי והגלובלי, תבין במובן האישי. טבעה של ארצות הברית הובהר לו כשהוא הבין שאין לנו אפילו אפשרות להביא ילדים לעולם משום שזו ההתנהלות בבתי הכלא בארצות הברית. אבל אסתר לא התלוננה, כי זה היה בידי א-לוהים.

"אולי במובן הרחב ילדים אלו שיתחנכו בבית הספר שלנו יהיו המורשת שלנו", מסביר פולארד על המיזם. "אנחנו יודעים שעל פי המסורת היהודית 'כל המלמד בן חברו תורה כאילו ילדו', והמרכז הזה הוא ההזדמנות שלי להעניק לאסתר מאות ואלפי ילדים שלא זכתה להם בחייה".

בשבועות האחרונים ראינו התגייסות של מאות אנשים לשגרירים בקמפיין 'הילדים של פולארד' שהתחלת כדי להקים את המרכז, וגם אלפים רבים של תורמים הצטרפו אליו. בדרך כלל אנחנו רגילים לראות קמפיינים שבהם תלמידים ובוגרים של מוסד מסוים מתגייסים למענו, וכאן כל כך הרבה אנשים מתגייסים למען מישהו שהם לא מכירים אישית. איך אתה מרגיש עם זה?

"הזכות היא לראות את הצורך ולמלא אותו. זו צדקה, נתינה למטרה נעלה שתעזור לכולנו בסוף", הוא מסביר. "לו הייתה לי בחירה בין מימון המונים למימון ממשלתי, הייתי בוחר בעם תמיד, כי אני יודע שזה בא ממקור טהור. לאנשים הנפלאים שנרתמים למען הנצחת זכרה של אסתר והקמת המרכז יש לי רק מילה אחת לומר: תודה! אני יודע שאולי זה לא נשמע הרבה, אבל זה כל מה שיש לי, לומר לכם תודה ולקוות שאתם מבינים כמה ההירתמות שלכם חשובה לי, ואין לי ספק שגם לאסתר, שמסתכלת עלינו מלמעלה".

הגעגוע לאסתר שאינו מרפה נוכח בכל רגע בשיחתנו, אך גם התקווה והמבט קדימה. צוואתה של אסתר לבעלה כללה גם ציווי להינשא לרבקה, אשתו הטרייה, ולבנות יחד עתיד חדש. "הייתי במקום חשוך מאוד, והיא הבינה את זה. היא בחרה את האישה הנכונה בשבילי, אישה שאיבדה את בעלה ואנו מבינים זה את זה. אסתר העניקה לי עתיד חדש עם רבקה. כמה שאני מתגעגע אליה, היא העניקה לי מישהו להיות איתו והבטיחה שאהיה בסדר", אומר יהונתן וקולו נשבר. "באותם רגעים ליד מיטתה היא אמרה לי: תתחתן איתה, וזה היה הדבר האחרון ששמעתי ממנה בחייה".

מבחינת פולארד, אסתר רעייתו הייתה שליחה פרטית ולאומית גם יחד: "היא הייתה שליח לכולנו, לא רק בשבילי, לחזור לה', לארץ, לזהות בשביל מה אנחנו כאן: אחדות, יראת שמיים, תורת ישראל ועם ישראל. אני הייתי הדוגמה שבה היא השתמשה. היא אמרה: התעוררו, אין לנו ממשלה יהודית, אין לכם מושג מהי זהות יהודית שאתם מאפשרים לאח שלכם לסבול ככה; למדו על המורשת שלכם והבינו את המחויבות שלכם לאחיכם ולאחיותיכם. זה היה טבעה. לכן הממשל שנא אותה כל כך, כי היא דיברה רק אמת, והם לא אהבו את זה".

"על מה בעל ואישה משוחחים? על תקוותינו, חלומותינו, שאיפותינו. היא הייתה המורה שלי. רמת החינוך היהודי שלה הייתה יוצאת דופן, והיא לימדה אותי בביקוריה. דיברנו על פרשת השבוע, ואני הקשבתי. לא הייתה לי גישה לחומרי קודש, והיא הנגישה לי אותם וחיזקה אותי"

אחים אנחנו

"כשהגענו הביתה", מספר פולארד, "אסתר אמרה לי שמלחמה מגיעה. לא הופתעתי. אבל היא אמרה: אני לא אהיה כאן כדי לעזור לך. זו מלחמה על הזהות היהודית, ואסור לנו להפסיד בה.

"הקרבתי את עצמי למען מדינה שאינה קיימת מחוץ לדמיוני ולמחשבתי", הוא אומר בכאב. "כשהגענו הביתה היא בישרה לי זאת. המדינה שאהבתי והקרבתי את חיי למענה אינה קיימת. זו מדינה שהיינו צריכים להילחם על זהותה ועל זהותה היהודית".

עשית שינוי גדול בכלא כשהפכת לאדם מאמין. כשהגעת ארצה גילית שהאמונה בה' והזהות היהודית לא נמצאות בציבוריות הישראלית במקום האידיאלי בהרבה נושאים. האם אתה מתעניין בוויכוח הציבורי בישראל?

"לא אידיאלי בלשון המעטה", ממהר פולארד לומר, אך גם מסייג: "אני מכיר יהודים רבים וטובים שאינם מדקדקים בהלכה אך אוהבים את אחיהם היהודים ואת הארץ ומבינים שיש א-לוהים והם צריכים ללכת בדרכיו על פי יכולתם. אסתר לקחה אותי יום אחד למאה שערים ואמרה לי: אתה רואה את היהודים האלה? הם לא נראים כמוך ולא מדברים כמוך, אבל הם אחיך, ואתה חייב לאהוב ולכבד אותם.

"אחרי כמה ימים היא לקחה אותי לתל אביב ואמרה לי: תראה את היהודים האלה, גם הם לא נראים כמוך ולא מדברים כמוך, אבל הם כולם אחיך. אתה יכול שלא להסכים איתם, אבל אתה חייב לאהוב אותם ולקרב אותם באהבה ובכבוד.

"יש שתי דרכים להיות מעורב", אומר פולארד על מעורבותו במרחב הציבורי הישראלי: "האחת היא להביע עמדה בתקשורת, בגלוי, והשנייה היא לפעול מאחורי הקלעים. אני בוחר בנתיב השני, כי לעיתים דיבור בנימוס ובהבנה יעיל יותר מלצרוח בהפגנות.

"לא אמרתי לאיש משהו אחר ממה שאמרתי לך מבחינת הזהות היהודית, מדוע היא חשובה ומדוע חשוב כל כך שהצבא שלנו יבין את מהות הניצחון. מדוע יש לנו צורך במערכת משפט שתעבור רפורמה יהודית, לא רק דמוקרטית.

"חייבים לקבל אחריות לעם ולארץ, אבל הכול מזוקק בסוף לנושא אחד: זהות יהודית. אם אינך יודע מי אתה ולאן אתה הולך, בסופו של דבר אחרים יובילו אותך למקום שאליו הם חושבים שאתה צריך ללכת. זה מצבנו כעת. כשהנתיב לא ברור הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות.

"אנשים אומרים שהם מחכים למשיח. אסתר נהגה לומר: אולי המשיח מחכה לכם? זה מטריד אנשים שלא רוצים לשמוע, כי זה אומר שהם צריכים לעשות משהו בנוגע לקיום המצוות, למידות שלהם ולמידת המסירות לארץ ולה'. אינני יודע כמה מאיתנו נזכה לראות את הגאולה השלמה, אבל יהיו מעטים מאוד מאיתנו אם לא נעשה שינוי. אלו הדברים שהיא לימדה אותי.

"אני מכיר את ענייני הצבא והפוליטיקה, אבל הם משניים לזהות היהודית, שבזכותה תהיה לנו ממשלה יהודית אמיתית שתוכל להוביל צבא יהודי אמיתי נגד אויבינו, וכשה' יראה את זה הוא ישלח לנו את המשיח. זו ההשתדלות שאנו צריכים לעשות. לעורר אנשים לאחריות ולמה שדורש תיקון ברמה הלאומית. את קוראת בספרי התנ"ך, בספר מלכים, על ממשל אחרי ממשל שעושים רע בעיני ה'. סבלנו גלות, ושחס ושלום לא נעבור את זה שוב. לכן הדבר היחיד שהחלטתי לעשות לאחר מותה של אסתר זה לבנות את מרכז ילדי אסתר".

"בזמן ההתנתקות, כשדובר על שחרורי, היא הגיעה לבושה בשתי חולצות כתומות. כששאלתי לפשר הדבר היא אמרה: אם תשתחרר עכשיו, אנחנו נצעד לגוש קטיף, כי אותך יכניסו. שאלתי: את מצפה שנלך? לא עדיף שניסע באגד או במונית? מה יקרה אם לא יכניסו אותנו? אז היא ענתה: נלך לחומש, לשא-נור או לגנים שבצפון השומרון. מצד אחד צחקתי, ומצד אחר הייתי גאה במסירותה לעם ולארץ"

לסיכום, עברת שלושים שנה מחייך בכלא. אולי חווית אכזבות מאנשים רבים וממערכות רבות בדרכך. שמת מאחוריך את החוויות השליליות הללו או שעדיין יש בליבך כעס או אכזבה בגלל מה שעשו ואמרו כל מיני אנשים?

"לעולם לא אשכח דבר", עונה פולארד, "אך יש לי היכולת לסלוח. אני לא מבקש מאיש לבקש מחילה. אני מקווה שאנשים אלו שנטשו אותי או דיברו עליי לשון הרע יעשו תשובה בדרכם. אינני צריך לדעת על כך, אני רק מקווה לזה.

"יש לי אישה חדשה ומשפחה חדשה", הוא אומר ומישיר מבט אל העתיד. "אני עסוק בהם ובבניית בית בארץ ישראל איתם. אני עובד על פרויקטים רבים שאני מקווה שיתרמו לעם ישראל ולארץ בתחום האנרגייה והמים, ואני מקווה שבקשתי להבין את הצורך לחשוב על מי ומה והם תתפרש לא כאל מראה המופנית אליי אלא למקום שבו הם נמצאים ולשינוי שהם צריכים להשתנות כדי לחזור לא-לוהים.

"אני יודע מה קרה בעבר, זוכר אותו, אבל הפנים שלי פונות לעבר העתיד. אני אופטימי מאוד. למרות כל הכאב והסבל שעברתי נותרתי אופטימי. ה' נתן לי אישה נפלאה, החזיר אותי ארצה, ואחרי שאשתי נפטרה נתן לי אישה חדשה. מדוע שאהיה אומלל או מדוכא?" מסכם פולארד באצילות נפש אופיינית.