שירת הים היא התנוצצות מהמדרגה העתידית שתאיר באחרית הימים. לכן הוזכרה השירה בלשון עתיד, "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה" (שמות טו, א). הזוהר הקדוש מלמד ששירה זו הייתה דבר פלא, ששרתה שכינה על כולם ושרו את שירת הים בלי שידעו והכינו את מילות השירה קודם לכן, אלא שרוח ה' האירה בכל ישראל, ומייד שוררו את השירה. וזו המדרגה שתופיע לעתיד לבוא, "וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם" (ירמיהו לא, לג).
על פי דברי הזוהר נוכל להוסיף ולומר שבשירת הים התגלתה מדרגה ממעל למדרגת הנביאים. שכן כפי שידוע, אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, וכן נביא מתייחד בסגנונו, ואילו כאן כל ישראל התנבאו יחד את אותה הנבואה, ודבר זה הוא מדרגה גדולה יותר. שכן חכמים מלמדים אותנו שלעתיד לבוא עתידים כל הנביאים שיתנבאו ביחד את אותה נבואה, שהיא תהיה שירה שכולם ישירו יחד, כמאמר הכתוב: "קול צופיך נשאו קול יחדיו ירננו".
הרי אנו רואים שבמדרגת השלמות העתידית יתנבאו כל הנביאים יחדיו. ממילא ברור שעל הים, שבו שרו כל ישראל שירה נבואית כאחד, סימן מובהק הוא למעלה העתידית העצומה שהתגלתה שם. אך יש להבין את עומק העניין.
למעשה, העובדה שלכל נביא יש סגנון משלו נעוצה בהבדל הנשמות, שכל אחד מגלה את אור ה' לפי הגוון הייחודי שלו, ובכוחו להשיג דווקא על פי מידתו וכוחות השגתו. על כן באה ההתגלות בסגנון הייחודי של הנביא, כי השגתו מצומצמת למידתו. ואין הנביא יכול להשיג את המדרגה הכללית של התגלות ה', שהיא התגלות השכינה על כלל עם ישראל, ולכן אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, כי ההתגלות היא לכל אחד לפי פרטיותו.
אך בשירת הים זכו ישראל להתגלות נבואית עצומה, שכן התגלתה השכינה על כללות ישראל, ונתעלו כל הפרטים להשיג את האור הכללי. לכן הם נבאו את אותה נבואה, כי לא הייתה הנבואה מצומצמת למידות הפרטיות של כל אחד ואחד, אלא עלה הפרט להיכלל בכלל הגדול, בסוד אור השכינה, שהיא מקור כל הנשמות, והתבטל הענף בשורשו עד שכולם יחדיו שיבחו גאולים על שפת הים.
זוהי ההשגה העצומה שראו כולם בבהירות ואמרו "זֶה אֵ־לִי וְאַנְוֵהוּ", כמי שמראה באצבע (מדרש רבה שמות כג, טו), וכמו שיהיה לעתיד לבוא, שיעשה הקב"ה מחול לצדיקים וכל אחד מורה באצבעו ואומר "זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ" (ישעיהו כה, ט; תענית לא ע"א). 'מחול' רומז להשתוות כולם, כמו הנקודות שבעיגול שנמצאות במרחק שווה מהאמצע, היינו שכולם יגיעו להשגה שווה. וזהו שמבואר שלעתיד לבוא יאמרו כל נביאי ישראל שירה ביחד, שנאמר "קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ" (ישעיהו נב, ח; סנהדרין צא ע"ב), והיינו שלעתיד לבוא יאיר אור השכינה במילואו, שהוא האור האחדותי, ויתגלה האור הכללי בכל פרט ופרט, ולכן ישתוו לסגנון אחד ולשירה אחת. דבר זה התנוצץ בשירת הים, ולכן הוזכר בו לשון עתיד, לרמוז על המדרגה העתידית שהתגלה בו.
מדרגה זו הופיעה דווקא בשירה, שכן מדרך העולם שני קולות יחד אינם נשמעים היטב, כפי שאומר הכלל ההלכתי 'תרי קלי לא משתמעי'. כל אחד מישראל הוא בחינת קול, יש לו הופעת חיים המיוחדת לו, ופעמים רבות יש סתירה וניגוד בין כל קול וקול, שכל אחד באישיותו חש את השונות מחברו. הדבר עלול להוליד ניגודים בין אנשים, ובוודאי שיהיה קשה להם להשתוות יחד לדבר אחד. אך הכלל הזה, שתרי קלי לא משתמעי, אינו נכון בשירה, כי אדרבה, השירה משתבחת בריבוי הקולות והגוונים ועולה לשבח וקילוס גדול בריבוי יופייה וצליליה.
ואפשר שזה עומק התכללות הפרטים בכלל, שלא בוטל הגוון הייחודי של כל אחד אלא שהצטרפו כולם להשגה כללית, בבחינת שירה, כדרך שהיו שבילים לפי השבטים בתוך הים. ללמדנו שגם בהארה הכללית לא בוטלו הגוונים הייחודיים לגמרי, אלא שהתעלו כל כך עד שמכל גוון ייחודי התגלה האור הכללי כולו, כי אין בכלל אלא מה שבפרט.
וזו תכלית העילוי שתתגלה לעתיד לבוא, כאשר יתברר שמתוך כל אחד מישראל מתגלה אור ישראל כולו. ויתחברו כל ישראל יחדיו לשירה חדשה ומאירה במהרה, אמן!
