כשקוראים את הביוגרפיה הבלתי הגיונית שלו נראה שהרב דרוקמן היה פשוט הכול: ניצול שואה, ראש ישיבה תיכונית וראש ישיבה גבוהה, חבר כנסת שנים לא מעטות, חבר הנהלת בני עקיבא, יו"ר איגוד ישיבות ההסדר ומרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, ראש מערך הגיור ועוד ועוד. אבל הרב דרוקמן היה גם בעל, אבא וסבא לשבט גדול. הילד שניצל בנס ממוראות השואה העמיד משפחה גדולה: שני בנים ושמונה בנות נולדו לבני הזוג, ולהם כשמונים נכדים וכמאה ועשרים נינים.
יום לאחר פטירת האב, הרב הגדול, דיברנו עם בתו הרבנית ברוריה ביננפלד. שוחחנו איתה על הרב דרוקמן האב, על החוויה בבית ובשליחות הציבורית ועל הפרדה הקשה בתקופה בבית החולים ובהלוויה. "המחשבות מטלטלות אותנו מצד לצד", היא פותחת. "ההלוויה הייתה מדהימה ומרוממת, וזה לא מפתיע. גם גודל הציבור והדברים המדהימים שכולם אמרו, כי אתה יודע שהכול אמת, לא קלישאות אלא הכול דברים אמיתיים.
"מצד שני אתה קולט את החסר, את העיניים הטובות שלא נזכה עוד לראות. אבא היה הכול בשביל כולנו, בשביל הנכדים, הנינים, הוא היה אבן שואבת. היה בן 90, אבל הכול היה תמיד סביבו. הוא היה הרוח החיה, כולם היו קשורים לסבא. זה בור גדול לכולנו, גם באופן אישי וגם בכללי, תחושה של מה יהיה עכשיו?
"עד לפני שבועיים", היא ממשיכה, "הבית הזה היה פעיל ברמה משוגעת. לפני שלושה שבועות אני מגיעה בערב עם אימא שלי, וכבר מהכניסה ליישוב אני יודעת שיש משהו אצל אבא: אין שום חנייה. אני נכנסת – שלושים רבנים בפנים. תמיד יש תנועה, יש חיים.
"ביום חמישי לפני שבועיים, יום לפני שהוא נפל למשכב כבד, אבא נתן ארבעה שיעורים. הבן שלי לומד כאן בישיבה, והיה ערב אימהות באותו ערב. אבא כבר לא הרגיש טוב, אבל הוא נתן שיחה קצרה לאימהות. אחת הנשים אמרה: אנחנו צריכים להודות לקב"ה שיש לנו את הרב. הוא ענה: על החלק הראשון של מה שאמרת, עליו אני מסכים, צריך להודות לקב"ה כל הזמן.
"אחרי השיעור היה שם אחיין שלי, והוא אמר לו: סבא, אולי די, לך לישון. הוא רצה לתת שיעור לישיבה גם בעשר וחצי, ולמחרת הוא בקושי קם, נפל למשכב. הוא ענה לאחיין: עוד שיעור אחד. עוד קצת, עוד קצת. כל עוד הוא יכול הוא נתן את כל כולו".
"אחרי השיעור היה שם אחיין שלי, והוא אמר לו: סבא, אולי די, לך לישון. הוא רצה לתת שיעור לישיבה גם בעשר וחצי, ולמחרת הוא בקושי קם, נפל למשכב. הוא ענה לאחיין: עוד שיעור אחד. עוד קצת, עוד קצת"
איך הרגשתם את היחס בין הבית לבין החוץ, אבא שלך מול אבא של כולם?
"זה באמת משהו שהוא מעורבב. מצד אחד ככה היה תמיד, מאז שנולדתי. אפילו סביב הלוויה אמרתי לעצמי, אני אספיד או לא? זה אבא שלי, אבל כזה ציבור גדול מגיע, וזה לא מתאים לי. עלה הנשיא וראש הממשלה, אז מי אני שאני אעלה? אבל הייתי חייבת, כי זה אבא שלי.
"אבא היה תמיד עסוק", היא נזכרת. "אני זוכרת מאז שנולדתי שהוא היה נוסע בימי רביעי לשיעורים של הרב צבי יהודה, והיה מביא לי שקית קטנה של שקדי מרק, פינוק קטן. לפעמים רציתי לדבר איתו והבית היה מלא. נדיר שהיינו רק המשפחה. זו זכות גדולה, ולומדים לתמרן. אבל הוא היה מאוד חם, תמיד מנשק ומחבק, מועך את הנכדים. הוא הכיר את כל הנכדים בשמותיהם, מתייחס אליהם. זכה אבא שלי, שבא לבד מהשואה, ויש לו כעת יותר משמונים נכדים ויותר ממאה ועשרים נינים, בלי עין הרע. לשמחתנו זכינו בקיץ האחרון לעשות שבת משפחתית בהשתתפות יותר ממאתיים איש, כל השבט".
"זה באמת משהו שהוא מעורבב. מצד אחד ככה היה תמיד, מאז שנולדתי. אפילו סביב הלוויה אמרתי לעצמי, אני אספיד או לא? זה אבא שלי, אבל כזה ציבור גדול מגיע, וזה לא מתאים לי. עלה הנשיא וראש הממשלה, אז מי אני שאני אעלה? אבל הייתי חייבת, כי זה אבא שלי"
חיי שליחות
מה את זוכרת כילדה מהתקופה הפוליטית שלו?
"הייתי ילדה בכיתה ז' כשהוא נכנס לכנסת, לא באמת הבנתי בפוליטיקה. אבא לא רצה להיכנס לכנסת, הוא הלך לרב צבי יהודה ואמר לו שהוא איש חינוך וזה לא לעניין. הרב צבי יהודה הסכים, ואבא הלך שמח עם אימא לפלאפל שלמה במאה שערים. ואז הרב ולדמן וחנן פורת הלכו לרב צבי יהודה ושכנעו אותו. הוא בכה כשהוא קיבל את הידיעה. הוא לא רצה! אבל הרב צבי יהודה אומר, אז הוא הולך.
"הנאומים שלו בכנסת היו כמו שיעורים. אחרי מלחמת ששת הימים באו בני נוער מקיבוצים חילוניים לסמינריון בסופי שבוע, זה היה לפני מכון אורה או גשר. הם זכו באדר האחרון לעשות ערב הכרת הטוב, באו חמישים חבר'ה שחזרו בתשובה דרכו, ובהם הרב זאביק שרון, שהיה אז בחור חילוני. הוא שלח בזמנו מכתב מהודו לאבא שלי על הרצון שלו לחזור בתשובה ולפגוש את הרב. חיפשנו את המכתב ולא מצאנו, ואז אבא אמר: הקראתי את זה בכנסת בשנה פלונית, ואכן מצאנו את זה בפרוטוקול הכנסת. הוא התייחס לכנסת כאל שליחות מוחלטת, חי חיי שליחות כל חייו, אלו היו חייו.
"הוא עשה הכול לשם שמיים, תמיד בנקיות מדהימה", היא ממשיכה. "אחד הדברים הכי מדהימים אצל אבא שלי היה שהוא מעולם לא אמר מילה רעה על אף אחד, ממש לא להאמין. אפילו בתקופות קשות וסוערות פוליטית, כשהיינו חמים על פוליטיקאים מהמגזר שלנו שענו לו או שלא ענו לו, אבא לא אמר מילה אחת. יש לנו בדיחה משפחתית שגם אם השב"כ מקליטים מה שקורה בבית, זה לא באמת משנה, כי אבא לא אומר מילה מיותרת אף פעם".
הוא באמת חיבק את כולם. אבל בכל זאת היו כאן ויכוחים פנימיים לנהל.
"הוא היה איש של אמת ושל שלום", היא אומרת ומסבירה: "הוא היה יודע מה ראוי, מה נכון ומה צריך, אבל הייתה לו המון סבלנות לדרך. הוא היה מצד אחד חדור אמת, אבל היה אומר: אנחנו עם אחד, אם זה היה אח שלך, לא היית לומד לדבר איתו, לא היית מסתדר איתו?"
כך הוא הגיב גם כאשר ביזו אותו בסוגיית ביטול הגיורים שלו?
הרבנית ברוריה מאשרת: "גם אז. בישיבה עשו איזו מחאה נגד זה, אבל הוא בעצמו לא אמר מילה. פשוט לא להאמין, גם כשניסו למשוך אותו בלשונו הוא לא אמר כלום".
והאם לדעתך הוא באמת לא נפגע בכלל?
"גם אם כן, זה היה בפנים, הוא לא אמר שום מילה. בסוגיה אחרת אמרנו לו: אבא, זה לא נראה טוב. הוא אמר: אני לא עושה דברים שייראו טוב, לא אכפת לי מה חושבים עליי, אני אעשה מה שנראה לי נכון וראוי לפניו יתברך. אתם חושבים שמטריד אותי מה שנראה? וכי זה מה שחשוב בעולם הזה?! צריך לעשות מה שנכון לעשות. ככה הוא חי, אני עושה את שליחותי בעולם הזה. ובאמת היו לו מידות תרומיות, ובהן ענווה עצומה.
"אחרי אחד האיחודים שלא צלחו בציונות הדתית, לאחר שאבא עבד שבועיים רק על זה וזה לא צלח, היינו אצלו בשבת. הוא היה סחוט. בליל שבת אחרי הסעודה אבא אומר לי: תעירי אותי בשתים עשרה בלילה. אמרתי לו: למה? סוף סוף תישן קצת, בטח לא ישנת הרבה בשבועיים האחרונים. והוא עונה: גם לא למדתי הרבה בשבועיים האחרונים. תעירי אותי. ככה הוא היה עושה תמיד בליל שבת. קם בחצות ללמוד. היית רואה אותו מהחלון בשתיים, בשלוש בלילה, יושב ולומד.
"במוצאי שבת", היא ממשיכה את הסיפור, "ביקשתי ממנו תובנות מהשבועיים הללו שהוא עבר, כי ידעתי שהוא לא ידבר שום דבר על אף אחד שום דבר. הוא הסכים ואמר: קודם כול, כשאדם נמצא בשליחות ציבורית, פגיעה אישית לא רלוונטית, אתה שליח ציבור. היו אנשים שהתייחסו אליו שלא בכבוד, והוא בכלל לא ספר את זה, כי הוא שליח ציבור. והדבר השני שהוא אמר: מותר לאנשים לחשוב אחרת, הם לא חייבים להסכים זה עם זה, אבל שיתייחסו בכבוד, שיקשיבו באמת, אחר כך ינסו לראות מה עושים".
איך אדם מבוגר שלא בקו הבריאות מצליח להחזיק מעמד באורח חיים כזה?
"זה היה אורח חיים לא נורמלי בכלל", היא מסכימה. "מן הקב"ה הוא קיבל כוחות מיוחדים. הוא לא היה בריא כבר הרבה שנים, ובעיקר בשנים האחרונות. אני מכירה אנשים רבים בגילים האלה שבשנים הללו הם כל כולם רק סביב הבריאות. אבא לא היה בריא, אבל הוא היה מתפקד כאילו הוא בריא. היה נוסע לטיפולים בתל השומר או בהדסה, ומשם היה מתפקד כרגיל. בכל פעם שהוא התחזק, מייד צופף את הלו"ז. הוא באמת חי תשעים שנה מלאות.
"כל הושענא רבה הוא היה נותן שיעורים משש בערב עד ותיקין, ככה עד סביבות גיל 86. היו שיעורים במדרשה וביישוב, ואז הוא היה נוסע וממלא את הלו"ז עד הבוקר. אדם נורמלי נח בשבת. הוא הרבה מאוד שנים נתן שמונה שיעורים בכל שבת. היו בישיבה ארבעה שיעורים, ועוד שיעור לישיבה התיכונית, שיעור לבעלי בתים ועוד שיעורים, אין דברים כאלה בעולם".
הרבנית מספרת כי לאחר התקף לב שהרב עבר כשהיה בן 40 ציווה אותו הרופא לעזוב את החיים הציבוריים כדי לשמור על הלב שלו. "אבא אמר לו: בשביל מה יש לי לב? יש לי לב כדי לפעול, אם אני לא פועל, מה אני עושה כאן בכלל? וחזר מייד לחיים הציבוריים ולעשייה.
"זו גם מתנה מהקב"ה וגם כוחות חיים מדהימים מאוד, משום שהוא לא ספר את עצמו". הדברים שאומרת הרבנית ברוריה על תפיסת העולם העצמית של הרב עומדים כמעט בניגוד מוחלט לכל הפסיכולוגיה והחינוך שאליהם אנחנו מורגלים בתקופה הזאת. "הוא לא שאל את עצמו מה אני רוצה או מה אני מרגיש. אלא מה שצריך, אני עושה, אין שאלה!
"הבן שלי סיים ש"ס בערך כשהיה בן 24, הוא היה חייל ועשה סיום בבית אל. הוא שאל אותי אם להזמין את סבא. אמרתי שאשאל אותו. הוא אמר לי שהוא רוצה, אבל יש שיעור בישיבה. הוא בדק כמה זמן לוקח להגיע לבית אל, נסע לבית אל, היה עשר דקות ואמר שהוא צריך לצאת כי הוא ממהר לחזור לישיבה לשיעור. התחננתי שיגיד משהו, והוא דיבר על שבכל יום יהודי מתפלל 'ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה'. גכשאדם זוכה לזה, הוא צריך כל כך להודות, מה הוא צריך עוד בעולם? אמר כמה משפטים ונסע לתת שיעור.
"למחרת אמרתי לו כמה שאני מתנצלת על הטרחה, אבל הוא אמר: על מה את מתנצלת? זה היה אושר גדול שתוך כדי צבא נכד בעל משפחה מסיים ש"ס גמרא".
"אפילו בתקופות קשות וסוערות פוליטית, כשהיינו חמים על פוליטיקאים מהמגזר שלנו שענו לו או שלא ענו לו, אבא לא אמר מילה אחת. יש לנו בדיחה משפחתית שגם אם השב"כ מקליטים מה שקורה בבית, זה לא באמת משנה, כי אבא לא אומר מילה מיותרת אף פעם"
קומונרית וראש אכ"א
אנחנו מנסים להבין איך נראה שולחן השבת של משפחת דרוקמן. הרבנית ברוריה עומדת על כך שהיה בסוף שולחן שבת רגיל להוציא דבר אחד: אורחים היו שם תמיד. מכל הסוגים. איך זה השפיע עליהם כילדים? "מבחינתנו זאת לא הייתה שאלה בכלל", היא מסבירה, "אבא ואימא היו חדורי תחושת שליחות, לא התלבטו ולא 'ריחמו עלינו', וזה הטמיע בנו זרעים גדולים של חסד. כילדים ראינו איך באו גם אנשים משונים, וכל אחד יכול לבוא בכל זמן, מתי שרצה, אין דבר כזה לא מתאים או לא מסתדר.
"אבא לא היה מעורב בבית ביומיום בכלל", היא משתפת. "הוא היה עסוק מאוד בצורכי ציבור, ואימא הייתה עושה הכול בבית. גם בשבת הוא לא היה ממש פנוי אלינו, אבל הייתה ממנו הקרנה מאוד משמעותית".
הרבנית ברוריה נזכרת: "עשיתי שירות לאומי בירושלים. הייתי באה לדבר איתו בשתים עשרה בלילה במלון פלאזה, ששם הוא היה ישן כשהיה חבר כנסת. בכל דבר משמעותי שעשיתי בחיי שאלתי אותו והתייעצתי איתו, בכל סוגיה חשובה הוא היה הכתובת בכל שלב ובכל זמן, וזה היה עד ממש השלבים האחרונים של חייו".
איך אימא קיבלה את החלוקה הזו ביניהם?
"היה גיבוי מוחלט ביניהם. אימא עשתה את כל ענייני הבית, כולל קידוח בקירות או כיסוח דשא. אבא לא היה מעורב בכלל בכל מה שקשור לניהול הבית, לא היה לו מושג איפה דברים נמצאים ולא שום דבר".
הרבנית מדגישה: "מעולם לא שמעתי ממנה מילה של תלונה, היא סיפרה שהם מעולם לא רבו. אבא היה כל החיים כאיש קבע בצבא, כל חייו הוא היה נוסע לשליחות בחו"ל במחנות קיץ מטעם בני עקיבא. בכל שנה הוא היה נוסע לחודש או חודש וחצי, ומאימא מעולם לא שמעתי אפילו קיטור אחד".
"אחרי אחד האיחודים שלא צלחו בציונות הדתית, לאחר שאבא עבד שבועיים רק על זה וזה לא צלח, היינו אצלו בשבת. הוא היה סחוט. בליל שבת אחרי הסעודה אבא אומר לי: תעירי אותי בשתים עשרה בלילה. אמרתי לו: למה? סוף סוף תישן קצת, בטח לא ישנת הרבה בשבועיים האחרונים. והוא עונה: גם לא למדתי הרבה בשבועיים האחרונים. תעירי אותי. ככה הוא היה עושה תמיד בליל שבת. קם בחצות ללמוד. היית רואה אותו מהחלון בשתיים, בשלוש בלילה, יושב ולומד"
המקום של השואה היה נוכח בבית?
"לא", היא עונה מייד. "לא ידענו כלום. לא ידענו כילדים שאבא היה בשואה, ולא ידעתי על סבא ועל ההורים שלו שהיו בשואה. זה היה דור אחר. לא עלה על דעתי לשאול את סבתא שלי על השואה. המנהג של לא לזרוק אוכל הגיע בכלל מאימא, שחייתה כילדה במצור על ירושלים. רק בגיל מבוגר יותר הוא התחיל לדבר על ההודאה ועל החסד שהוא זכה להם כניצול שואה.
"אבא כל הזמן דיבר על הניסים שהיו לו בעלייה ארצה. הוא היה אומר כל הזמן: לא סתם הקב"ה נתן לי במתנה את החיים שלוש פעמים. את החיים האלה צריך לנצל, חיים שניתנו במתנה צריך לעשות איתם משהו, לעשות איתם דברים טובים".
לצד העשייה הציבורית הדגישו מאוד בהלוויה דווקא את הקשר לתורה כמניע לכל שאר המשימות שלו.
"ככה הוא חי לגמרי. כל כולו היה טהור וקדוש ברמה שלא תיאמן, חי רק לשם שמיים ואין לו לעצמו כלום, שום דבר של כבוד. אבא מעולם לא חיפש כבוד, רצה לעשות את הטוב כי הוא טוב.
"הוא בחיים לא לקח שקל משום מקום, משום שיעור שהוא נתן. פעם אחת אחד מהחתנים לקח אותו להכנסת ספר תורה בשלומי הרחוקה. החתן שאל מי חתן השמחה שבעבורו אנחנו נוסעים, ואבא אמר: אני לא יודע, אבל הוא ביקש שאבוא, אז באתי. בסוף הנסיעה נתנו לו סכום כסף גדול, אבל אבא לא היה מוכן לקחת כלום, אפילו לא דמי נסיעה לשלומי.
"אחד הדברים המדהימים אצלו", היא נזכרת לפתע, "הוא באמת החשיב כל אדם. זה היה ברמה של יכולת לענות לטלפון לנערה קטנה באותה הקשבה וסבלנות כמו לראש הממשלה או ראש אכ"א, אותה רמת הקשבה לאדם גדול ולאדם קטן.
"בבית החולים, אחרי צנתור בלב, הוא חזר לנערה בת 16 שדיברה איתו על שבת ארגון. היא טענה שיש הופעת אופניים ורק הבנים משתתפים, והיא רוצה להשתתף. לדבריה של הנערה, הקומונרית אמרה שאם הרב דרוקמן יאשר, היא תסכים. הוא הקשיב לה בסבלנות ואמר לה: תני לקומונרית שלך את הטלפון שלי, שהיא תתקשר אליי ונחשוב יחד מה אפשר לעשות. סגר את הטלפון והתקשר לראש אכ"א. הוא ענה באותה רצינות לראש הממשלה או לאבא שמתקשר כי הבן שלו לא התקבל להדרכה. מספר הטלפון שלו מעולם לא היה חסוי. תמיד היה חוזר לכולם ואומר: שלום, מדבר חיים".
"אני מכירה אנשים רבים בגילים האלה שבשנים הללו הם כל כולם רק סביב הבריאות. אבא לא היה בריא, אבל הוא היה מתפקד כאילו הוא בריא. היה נוסע לטיפולים בתל השומר או בהדסה, ומשם היה מתפקד כרגיל. בכל פעם שהוא התחזק, מייד צופף את הלו"ז"
קיווינו שיתגבר
אנחנו מבקשים מהרבנית לספר על תקופת המחלה, על השבועיים האחרונים בבית החולים ועל הפרדה הסופית מאבא, הרב דרוקמן.
"זה היה מטלטל מאוד מאוד", היא נאנחת. "מבחינתנו הוא צריך לחיות לנצח. הרי אין מצב שהוא ילך מכאן, זה לא יכול להיות! הוא כל כך ראוי לניסים, ועם ישראל צריך אותו. הייתה אמונה מאוד גדולה שבעזרת ה' כמו שהוא התגבר על הרבה דברים, כמו התקף הלב הקשה כבר בגיל 40, כמו שהוא שרד כל כך הרבה עם כל בעיות הרפואה שהיו לו בלב ובכליות, הוא יתגבר גם על זה.
"זה היה משהו שכולנו קיווינו לו והאמנו בו. לא רצינו לקחת אותו בהתחלה לבית החולים, אבל ביום רביעי כשהוא לא התעורר בכלל והיה כבר שלוש בצהריים, הבנו שחייבים לקחת אותו לבית החולים. ביום רביעי הייתה איזו מסיבת הודיה לבת שלי, ופתאום התקשרו ואמרו שהמצב קריטי ושכל מי שרוצה שיבוא להיפרד. היינו בהלם ונסענו לבית החולים. כל המשפחה, כולנו, היינו שם בטיפול נמרץ, נדחסנו בחדר הקטן בהדסה, שרנו והתפללנו פרקי תהלים עד שתיים-שלוש בלילה. באיזשהו שלב הוא הגיב, ביקשתי ממנו ללחוץ לי את היד, והוא לחץ.
"קיווינו שהוא יתגבר, עם כל התפילות שקרעו את השמיים. ביום רביעי, שבוע אחר כך, הוא היה ערני ודיבר עם האחים שלי קצת, ואז הייתה הרעה גדולה במצבו ועשו לו החייאה והנשמה. ביום הולדתי, יום פטירתו, רצו לחגוג לי במשפחה יום הולדת. לא הספקנו. שלחו הודעה מבית החולים לבוא מייד, ובלילה הוא נפרד מאיתנו לבית עולמו".
"אבא ואימא היו חדורי תחושת שליחות, לא התלבטו ולא 'ריחמו עלינו', וזה הטמיע בנו זרעים גדולים של חסד. כילדים ראינו איך באו גם אנשים משונים, וכל אחד יכול לבוא בכל זמן, מתי שרצה, אין דבר כזה לא מתאים או לא מסתדר"
אילו יכולנו לשאול אותו מה היה רוצה שנעשה עכשיו, איך ירצה שנמשיך את דרכו, מה הוא היה עונה?
"לעשות טוב, להוסיף תורה וחסד. לעשות מה שה' שואל מאיתנו. אבא היה פשוט ומאוד ישר. גם כשהיו טלטלות ציבוריות גדולות, כמו אחרי גוש קטיף ועמונה, שהיינו שבורים מרוסקים והילדים חטפו מכות, תמיד הוא היה כל כך פשוט וישר, חוזר על ה'קמעה קמעה', מזכיר לנו לראות כמה המצב יותר טוב ממה שהיינו בו כשהיה נער, מזכיר שיש נסיגות בתהליך הגאולה ואנחנו זוכרים שיש כל כך הרבה טוב וכל כך הרבה תורה, ועל עם הנצח שלא מפחד מדרך ארוכה, שאנחנו בדרך הגאולה.
"הוא האמין מאד באיחודים והצליח בהרבה מקומות לאחד ולפשר בין איש לאשתו ובין דעות שונות בעניינים לאומיים. עשרות רבנים היו אצלו פעמים רבות, חלקם מסכימים איתו וחלקם לא, והייתה לו היכולת לגשר בין כולם.
"אבא היה אומר שאת החושך לא מגרשים במקלות אלא בהדלקת אור, וכל לימוד תורה וכל מעשה טוב מגבירים את האור הזה. אני זוכרת שבאו כל מיני אנשים שפגעו בו או ממש ירקו עליו, ופתאום הם באים לקבל ברכה ותמונה עם הרב, ואבא מקבל את כולם. אנחנו מתפוצצים: מה ההוא וההוא בכלל באים?! אבל אבא היה אומר: כל אחד בדרכו, אנחנו צריכים לחזק את הטוב ואת העין הטובה. הוא נהג לומר שהוא רואה רק בעין אחת, רק בעין ימין. זו עבודה קשה, עבודת הסנגוריה והעין טובה, והוא האמין שרק ככה יצמחו דברים גדולים ומשמעותיים.
"בבית החולים, אחרי צנתור בלב, הוא חזר לנערה בת 16 שדיברה איתו על שבת ארגון. היא טענה שיש הופעת אופניים ורק הבנים משתתפים, והיא רוצה להשתתף. לדבריה של הנערה, הקומונרית אמרה שאם הרב דרוקמן יאשר, היא תסכים. הוא הקשיב לה בסבלנות ואמר לה: תני לקומונרית שלך את הטלפון שלי, שהיא תתקשר אליי ונחשוב יחד מה אפשר לעשות. סגר את הטלפון והתקשר לראש אכ"א"
"אנחנו כל כך עסוקים בלראות מה אין, והוא עסק ביש", היא אומרת. "עד לפני שנתיים הוא היה מגיע אלינו למדרשה בל"ג בעומר. תמיד היה מספר את הסיפור של רבי עקיבא ואומר: תסתכלו עליו, אחרי שהוא איבד את כל תלמידיו. מה עושה אדם אחרי דבר כזה? יושב ובוכה. אבל רבי עקיבא הלך וכינס חמישה תלמידים והעמיד את התורה מחדש.
"זה הסיפור של אבא. כבן 20 הקים אבא את ישיבת כרם ביבנה, כי לא הייתה ישיבה אחרת. הלך לישיבת פוניבז' ושכנע את הרב גולדויכט לבוא להיות ראש ישיבה, הביא את הרב אריאל, הרב זלמן והרב פילבר, והקים בשתי ידיו, בחור צעיר, ניצול שואה, עולם של תורה.
"אבל הוא בחיים לא היה מדבר על עצמו", היא מסיימת. "היה אומר הכול בלשון רבים: היינו, הלכנו, עשינו, וכשהיינו בודקים מתברר תמיד שזה בעיקר היה הוא. הוא בחיים לא אמר עשיתי, תמיד עשינו, השתדלנו. אני בסך הכול הייתי במקום הנכון בזמן הנכון ועשיתי מה שצריך, הוא אמר, אבל אני, אני ממש לא הסיפור".
